שיעור בוקר 06.03.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 504,

מאמר "מהו נסתר ונגלה בעבודת ה'"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 504, "מהו נסתר ונגלה בעבודת ה'".

מהו נסתר ונגלה בעבודת ה'

תשמ"ז - מאמר י"ט
1986/87 - מאמר 19

"הנה הכתוב אומר (מיכה ו', ח') "הגיד לך אדם, מה טוב, ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלקיך". כאן בהכתוב הזה אנו רואים שני דברים, שהם נגלים לעינינו:

א. עשות משפט, שרואים שהוא עושה משפט.

ב. אהבת חסד, שרואים שהוא אוהב חסד. מאין לנו זה, הלא אנו רואים, שעושה חסד. בטח שהוא אוהב את זה, אחרת לא היה עושה חסד. ודבר אחד נאמר כאן, שהוא בנסתר, כמו שכתוב "והצנע לכת עם ה' אלקיך".

וצריכים להבין "הצנע לכת" מה פירושו. ודרך הפשט מפרשים, ששני דברים הנ"ל, היינו "עשות משפט" ו"אהבת חסד", שיהיו בצנעה, שאף אחד לא יראה את המעשים טובים שלו. אבל בדרך עבודה מהו.

ידוע, שיש מעשי מצות וכוונת המצות. שמבחינת המעשה כולם שוים, אין הפרש לצדיק גדול ולאיש פשוט. היות שעל מעשי מצות נאמר "לא תוסיף ולא תגרע". שאין אנו אומרים אצל הצדיק יש שתי מזוזות, היינו בצד ימין הדלת והן בצד שמאל. אלא כל ההבחן בין גדול לקטן הוא רק בהכוונה.

וגם בענין כוונה יש להבחין ב' בחינות:

א. לכוון שעושה עכשיו מצות ה',

ב. לכוון על הסיבה, שמחייבת לשמור מצות ה'.

אולם בבחינה זו יש להבחין כמה בחינות:

א. שמקיים מצות ה', שעל ידי זה, שיש אנשים, הנמצאים בסביבתו, מכבדים אותו וכדומה, נמצא, שהמחייב לעשות מצות ה', הוא אנשים, ולא ה' הוא מחייב אותו. כלומר, אם לא היו אנשים נמצאים בסביבתו, לא היה מקיים מצות ה'.

וגם בבחינה זו יש להבחין, אם הוא עושה זה מחמת כפיה. דהיינו, יש לפעמים אדם שהוא מחלל שבת, ועבד אצל אדם דתי. והדין, אם הוא יכול להכריח אותו, שלא יחלל שבת, הדין הוא, שמחויב להכריחו.

למשל, שאם הוא לא ישמור שבת, הוא יפטר אותו מעבודה. ובאם אין לו מקום אחר לעבוד, בטח הוא יבטיח אותו, שלא לחלל שבת. נמצא, שהוא שומר מצות הבעל בית שלו. היינו, הוא שומר את מצות נותן עבודה. ואין לו שום קשר עם ה'. אבל מצד הדין, אנו רואים, שגם זה נקרא "מקיים מצות". אחרת, בשביל מה הוא צריך לכוף אותו לקיים מצות.

נמצא, שהעובד הזה הוא רק מצד הכפיה. כמו שדברנו (במאמר כ"ט, תשמ"ו), שאמר הרמב"ם (הלכות דעות, פרק ו') "אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר, מכלימין אותו ברבים, ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב". נמצא, שמקיים את המצות מטעם שהרבים כופים אותו.

ובהסיבה של אנשים המחייבים אותו, יש להבחין, אם אותה המצוה הוא נהנה בעת עשייתה או לא. כי בזמן שהוא עושה המצות, מטעם שמכבדים אותו וכדומה, הוא נהנה מעשיית המצות. מה שאין כן אם הוא מקיים תו"מ מטעם כפיה כנ"ל, הוא משתוקק תמיד לצאת מהגלות הזו, שלא יסבול מהתו"מ, שזהו אצלו בבחינת "יעבור על רצונו עצמו ואל יהרג", על ידי האנשים שמחייבים לשמור את התו"מ.

נמצא לפי זה, מי שמקיים מטעם כבוד אנשים וכדומה, הוא יכול לקיים התו"מ בשמחה. מה שאין כן מי שמקיים על דרך הכפיה, אין הוא יכול להיות בשמחה. אלא הוא יושב ומצפה, מתי יהיה לו אפשרות לברוח מהגלות הזו. היות, מה שהוא מקיים מצות ה', הוא לא מסיבת שרוצה לקיים מה שה' אמר. אלא הוא מוכרח לקיים, מה שאנשים מבחוץ רודפים אותו, והוא לא יכול לסבול יסורים יותר גדולים, מהיסורים שהוא יקיים המצות. לכן בחינה זו יותר גרועה מהראשונה.

נמצא, שיש ב' בחינות, במה שהוא מכוון לקיים תו"מ:

א. מיראה, ועל דרך הכפיה.

ב. מאהבה, ויש לו שמחה, בזמן קיום תו"מ.

ויש בחינה שניה בכוונת הסיבה המחייבו לקיים תו"מ, הנקראת "הצנע לכת", שפירושו על המעשים, שכל המעשים שהוא עושה, אין שום אדם רואה, ואין שום אדם שומע, מהמעשים טובים שלו, אלא הכל הוא עושה בהצנע לכת. ומבחינת הכוונה בודאי נעלם מעין כל חי. אלא בהכוונה יש להבחין ב' בחינות:

א. שהוא מקיים תו"מ ואין כאן חס ושלום משהו מסיבת הבריות. כי אין אף אחד יודע מעבודתו. אלא השכר שהבורא משלם תמורת ששומעים בקולו, השכר הזה הוא הסיבה המחייבו לקיים תו"מ.

ובחינה זו נקראת, שהוא מאמין בה', ומאמין בשכר ועונש, אם כן השכר ועונש, הוא הסיבה המחייבו לעסוק בתורה ומצות. ובחינה זו יכולים לכנות בשם "עובד לשמה", היינו לשם שמים ולא לשם אנשים שיכבדוהו. ובטח זה עבודה נקיה, שהוא כולו לשם ה'.

א. היינו, מצד המעשה, שאף אחד לא רואה את המעשים הטובים שלו, שיתנו לו שכר עבורו.

ב. היינו, מצד הכוונה, שהוא לא דורש מאנשים, שישלמו לו משהו עבור עבודתו בתו"מ. אלא שהוא רוצה, שהקב"ה ישלם שכרו תמורת עבודתו.

אולם גם בחינה זו של הצנע לכת עדיין איננה בשלימות, הגם שהיא עומדת למעלה בחשיבות משתי הבחינות הקודמות, שהוא מסיבת, שהבריות מחייבים אותו. אלא:

א. בחינה א' היא מצד היראה וכפיה,

ב. בחינה ב' מצד אהבה כנ"ל.

מה שאין כן כאן הסיבה, שרק שהקב"ה מחייב אותו. אבל היות שהוא רוצה תמורה עבור עבודתו, נמצא שעל ידי זה הוא נעשה נפרד מה', מטעם שינוי צורה. ומשום זה עדיין אין עבודתו שלימה.

"עבודה שלימה" נקרא, שעובד בהצנע לכת, שכוונתו רק ה' הוא הסיבה שמחייבו לעסוק בתו"מ, ואין לשום אנשים חיצונים אחיזה בעבודתו. ויחד עם זה הוא עובד בשלא לקבל פרס, אלא בלתי ה' לבדו. וזה נקרא, שרוצה להיות דבוק בה' מבחינת "מהו רחום, אף אתה רחום", כנ"ל.

זאת אומרת, שכל עבודתו הוא בעמ"נ להשפיע. ויש לו סיפוק רב, בזה שהוא זכה לשמש את המלך. ומזה הוא מקבל הנאה ושמחה. ואין לו שום צורך אחר, כלומר שיתנו לו עוד משהו, אלא כשהוא מקיים תו"מ בפשטות גמור, ואין יכול לכוון שום כוונות, הוא מסתפק בזה, כאילו הוא יכול לשמש המלך בשרות חשוב.

כדוגמת, מי שעובד אצל המלך, ותפקידו הוא כפועל נקיון, לבין מי שהוא שר המלך, ומייעץ למלך בכל מה שהמלך צריך לעזרתו. ובודאי יש מרחק גדול בין הפועל נקיון של המלך, הן במשכורת והן מבחינת כבוד לשר המלך.

והנמשל הוא, שבטח שיש הבדל בין מי שמשמש את המלך, כשהוא זכה לבחינת "מגלים לו רזי תורה ומשתעשע עם המלך", לאיש פשוט, שמקיים תו"מ בלי שום הבנה ושכל התורה. אלא הוא שמח, בזה שזכה לקיים מצות המלך, שנתן לנו. ומזה הוא נהנה יותר מכל תענוגי עולם הזה. משום שכל תענוגי עולם הזה, הם נראים בעיניו שהם משמשים להגוף, שהוא בחינת בשר ודם. מה שאין כן כשהוא עוסק בתכלית הפשטות, שהוא עבודה הפשוטה ביותר, כדוגמת פועל נקיון בבית המלך, אבל הוא אומר "סוף כל סוף את מי אני רוצה להנות. את המלך, ולא רוצה לשמש את עצמו, הנקרא "רצון לקבל לתועלת עצמו", אלא כוונתי שה' יהנה מעבודתי".

ובהאמור יוצא, שיש לאדם לקבל הנאה. כי בלי הנאה אין האדם מסוגל לעבוד. ומצד הטבע שברא הקב"ה, שזהו מטעם מחשבת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו, נטבע באדם רצון וחשק לקבל הנאה.

אולם ההבדל הוא גדול מאוד, ממה שהאדם מסוגל לקבל הנאה. זאת אומרת, הנאה נקרא "אור". ו"אין אור בלי כלי". לפי זה יוצא, שהנאה, מה שהאדם רוצה לקבל, מונח באיזה כלי. כלומר, שיש תענוגים המלובשים בתענוגים גשמיים, כמו בתאוה. וגם בתאוה יש להבחין כמה בחינות, וכמו כן בכבוד, וכמו כן יש להאדם לקבל תענוג מלימוד חכמות, שכל אחד מסוגל להוציא תענוג מהכלים, הנקראים באופן כללי "תאוה", ו"כבוד", ו"חכמה".

אבל יש מדרגה ד', שהוא עבודת ה', שאאמו"ר זצ"ל אמר בהקדמה לספר הזהר, שיש ד' מדרגות הנקראים, דצח"מ (דומם, צומח, חי, מדבר), שהם:

א. "דומם" נקרא תאוה,

ב. "צומח" נקרא כבוד,

ג. "חי" נקרא חכמה,

ד. "מדבר" נקרא עבודת ה'.

ובהאמור יוצא, שכל אחד ואחד מוכרח לקבל הנאה, רק שיש הבדל מאיזו התלבשות האדם מסוגל להוציא הנאה ותענוג. ודבר זה יש להבחין בין אחד להשני. ומשום זה יוציא לנו, שתחילת עבודת האדם בדרך האמת, היא להגיע לדרגת "והצנע לכת עם אלקיך".

פירוש, שהעבודה שלו בזה, שהוא עובד בהצנע לכת, שאף אחד אין לו שום מגע עם התו"מ שלו, מסיבת שהוא מוסתר מבני אדם. אבל יש כאן עוד דבר שצריך להיות, ההצנע לכת עם אלקיך. עם פירושו דבוק. שעבודתו הוא צריך להיות דבוק באלקיך ולא בפירודא. כי דוקא בעת שהוא עובד שלא על מנת לקבל פרס, אלא כולו להשפיע, אז יש לו השתוות הצורה, הנקראת "דביקות בה'". מה שאין כן אם כוונתו לקבל תמורה מה' עבור עבודתו, הוא אז בבחינת מקבל, והקב"ה הוא המשפיע, נמצא, שאין כאן דביקות בה', אלא להיפך, בחינת פירוד יש כאן, שהוא בהופכיות צורה מהבורא.

ובזה נבין מה ששאלנו, מה הפירוש "והצנע לכת עם אלקיך". יהיה הפשט, שכאן היא התחלת עבודה, הנקראת "לשמה". כמו שאמר רבי מאיר "הלומד תורה לשמה, ומכאן ואילך זוכה לדברים הרבה, ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר".

ובהאמור יוצא, שיש לנו להבחין בין עבודת הכלל לעבודת הפרט:

עבודת הכלל. היינו להכלל ישראל, לומדים את התורה בבחינת עשיה, היינו למעשה, יש בעולם ע' אומות, ויש אנשים טובים עם מידות טובות, ויש להיפך רשעים, וכו'. כלומר, בעולם כללי יש הרבה פרטים. ושם סדר העבודה, עיקר הוא המעשה. ולא ניתן לדקדק שישגיחו על הכוונה, שתהיה לשמה. אלא אומרים להם "מתוך שלא לשמה באים לשמה".

וגם העבודה שלהם גם כן לא מוכרחת להיות בהצנע לכת. אלא הסדר הוא, שכל אחד מספר לחבירו כמה מעשים טובים שיש לו, וכמה זמן הוא נותן לתורה ועבודה. וזהו בכוונה תחילה. והתועלת מזה היא בב' אופנים:

א. לטובת המספר. כי בזמן שהוא רואה, שיש מי שהוא מקנא בו, זה נותן לו כח לעבודה. כלומר, שיש בידו כח לעבוד בשביל אחרים, היות שחושב, שבטח חבירו יכבד אותו עבור עבודתו. נמצא, שלוקח מזה חומרי דלק לעבודה.

והסיבה היא כידוע, שכל מי שנותן איזו יגיעה, מוכרח להיות תמורת זה שיקבל שכר. והשכר יכול להיות בכסף, או על ידי כבוד. כלומר, שיש לפעמים שעל ידי המעשה זו שהוא עושה, אנשים יכבדוהו. זה כבר נקרא "תמורה", כמו כסף. זאת אומרת, יש אנשים שעובדים תמורת כבוד, וכבוד שייך דוקא במקום, שיש מי שרואה את המעשים שלו.

אולם יש הבדל בין כסף לכבוד, בהנותן. כלומר, במקום שעובדים תמורת כסף, לא מענין אותו מי הוא נותן את הכסף. יכול להיות הנותן איש פשוט. ואם הוא משלם מחיר יותר גבוה מאיש מכובד, לגבי תשלום של כסף, לא אישיותו של הנותן קובע לו את הכדאיות של מקום עבודה, אלא סכום של הכסף הוא הקובעת מקום עבודה.

מה שאין כן מי שעובד תמורת כבוד, כאן דוקא הנותן קובע. אם הנותן הוא איש מכובד, אז לא כל כך קשה לעבוד בשביל כבוד. אלא זה תלוי במידת, מה שהאיש מקובל ברחוב לאיש חשוב.

ובהאמור יוצא, שזה קשה לעבוד את ה' שלא עמ"נ לקבל פרס. אלא האדם מצפה לתמורה. ולא מספיק לאדם, בזה שמשמש את המלך, הוא מסיבת, שחסר להאדם, שיאמין בגדלות ה'. היות אחרת, שיש בטבע, שהקטן מתבטל לגבי הגדול. בזמן שהאדם זה מקובל ברבים, שהוא גדול.

ולכן, כשאין אדם עוד מסוגל להרגיש את גדלות הבורא, הוא מוכרח לעבוד בשלא לשמה. וזה הסיבה שהאדם עוסק בתורה ומצות, כדי שאנשים יכבדוהו. אבל זה רק במקום, שהוא נמצא בסביבה, שמכבדים עובדי ה'. אבל בטח שאדם הנמצא בין חילוניים, הוא עובד בהצנע לכת, מטעם שלא יקבל מהם בזיונות במקום כבוד.

אלא לאחר שהאדם עבר את השלב של הכלל. ואז, אם האדם מתעורר, ורוצה לצאת מהכלל, היינו שיהא משועבד להכלל, היינו לפי מה שהכלל אומר, שזהו נקרא "עבודת ה'", הוא יכול לקיים.

אבל מה שלא מקובל בהכלל, והוא מרגיש שעבודת הכלל אינו סוף פסוק, אלא שיש לו דחף פנימי, שיש ענין עבודה, השייך דוקא לאנשים פרטיים, שכל פרט כולל את הכלל, אז מתחילים לגלות לו את ענין של לשמה, כמו שאומר הרמב"ם ז"ל (סוף הלכות תשובה) "עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתרה, מגלים להם רז זה מעט מעט. ומרגילין אותן לענין זה בנחת. עד שישיגוהו, וידעוהו, ויעבדוהו מאהבה".

היוצא מכל האמור, שיש שלימות המעשה ושלימות הכוונה. ולאחר שהאדם כבר מקיים את שלימות המעשה, שזה שייך לכל הכלל, אז מתחיל העבודה של שלימות הכוונה. שהוא, שהאדם צריך להשתדל, שהסיבה המחייבו לקיים תו"מ, הוא הבורא, היות שהוא רוצה להשפיע להבורא, מחמת שהוא מאמין בגדלות וחשיבות ה'.

ומשום זה לזכיה גדולה יחשב לו, אם יעלה בידו לשמש את המלך. ועבודה זו נקראת "עבודת הנסתר". שכאן עיקר העבודה היא על הכוונה, שזה לא מגולה לאף אחד. כלומר, שאין שום אדם בעולם יכול לדעת את הסיבה, שיש לחבירו, מה שמחייב אותו לעבוד בתורה ומצות.

מה שאין כן בעבודת הכלל, הנקראת "שלא לשמה", זוהי "עבודת הנגלה", שהיא חלק המעשה, שפירושו, שהשלימות שלהם היא בבחינת המעשה. אבל לא ניתן להם לעבוד בעבודת הכוונה. כלומר, שגם הכוונה תהיה על דרך השלימות, שהוא לשמה. אלא מלמדים אותן לעסוק בתו"מ שלא לשמה, כדברי הרמב"ם הנ"ל.

ובזה"ק (נשא, דף י"ד, ובהסולם אות נ') כתוב "הנסתרות לה' אלקינו הם יראה ואהבה, שהם במוח ולב, שהם סוד י"ה. והנגלות לנו ולבנינו, היינו התורה והמצוה, שהם בחיצוניות הגוף והראש, שהוא סוד ו"ה. וסוד הדבר כך הוא ודאי, כי אם אדם מתיירא מהקב"ה או אוהב אותו, זאת אין אדם אחר יודע, משום שהוא דבר, שאינו מתגלה אלא בינו ובין קונו".

אבל אדם, העוסק בתורה והולך במצות עשה, זה מתגלה לכל אדם, משום שהקב"ה עשה לו פה בגלוי לעסוק בתורה, ועינים להסתכל בה, ואוזניים לשמוע בה. ועשה הקב"ה באדם ידים, ורגלים, וגוף, לעשות בהם מצות.

ידוע, ששם הויה כולל ה' עולמות, הנקראות "א"ק ואבי"ע". שקוצו של יוד כולל א"ק. והם כוללים ה' פרצופים, המכונים: גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, וב"ן. והם כוללים ה' ספירות: כתר, חכמה, בינה, ז"א, ומלכות. זאת אומרת, כל בחינה ובחינה נכללה באות אחד של שם הוי"ה.

על הכתוב "זה שמי לעולם, וזה זכרי לדור ודור", אומר הזה"ק, שמי עם י"ה, גימטריא שס"ה, שזהו רמז על שס"ה לאווין. זכרי עם ו"ה, גמטריא רמ"ח, שזה רמז על מצות עשה.

ואאמו"ר זצ"ל אמר הסבר, מדוע י"ה שהם רומזים על חכמה בינה, מרומז בהם בחינת לאווין, ומצות עשה, שבטח שהם דברים, המשמשים עמהם לה', הם במדרגה יותר נמוכה, שהם מרומזים רק ב - ו"ה. ואמר, היות שבעולם התיקון, בכדי שלא יהיה עוד הפעם שבירת הכלים, שסיבת השבירה היתה מטעם, שהיו אורות גדולים וכלים קטנים.

לכן נעשה תיקון, שיאירו רק אורות קטנים, הנקראים "אורות דו"ק". ומשום שאסור להמשיך אורות דג"ר, וג"ר נקרא בשם י"ה, שהם חכמה ובינה, אבל אורות דו"ק כן צריכים להמשיך. לכן אורות דו"ק מרומזים בשם ו"ה. לכן מצות עשה הוא ב - ו"ה, שהם ו"ק. מה שאין כן אורות דג"ר, שאסור להמשיך, זה נקרא "לא תעשה", היינו שאסור להמשיך.

ובהאמור נוכל לבאר את ענין הוי"ה, שכולל יראה ואהבה, שהם בחינת י"ה. ותורה ומצוה, שהם בחינת ו"ה. ונבארם אחד אחד:

א. יראה. ענינו, שהאדם צריך לפחד, שמא ימעט בעשיית נחת רוח ליוצרו, כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף קצ"א, ובהסולם אות ר"ג) "אמנם הן היראה הראשונה, והן היראה השניה, אינן חס ושלום לתועלת עצמו, אלא רק מפחד, שמא ימעט בעשיית נחת רוח ליוצרו".

ויראה היא המצוה הראשונה, היות שאי אפשר להיות מאמין באמת באמונה שלימה, שלא יבוא חס ושלום לידי כפירה, מטרם שזכה לבחינת יראה. כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף קל"ח, ובהסולם אות קל"ח) "כי חוק הוא זה, שלא יכול הנברא לקבל רע מאתו יתברך בגלוי, כי הוא פגם חס ושלום בכבודו יתברך, שהנברא ישיגו כפועל רעות. ועל כן בעת שהאדם מרגיש רע, הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו חס ושלום, ונעלם ממנו הפועל יתברך".

מה שאין כן בזמן שהאדם עושה כל המעשים בעמ"נ להשפיע, שאז הכלים מוכשרים לקבל את הטוב והעונג, אז שורה עליו האמונה, מטעם שהוא משיג במצב הזה את הקב"ה בבחינת טוב ומטיב. כמו שכתוב בהסולם "ולפיכך אין פלא מה שאין אנו ראויים עוד לקבל הטבתו השלימה. ועל כן מוטעמת לנו השגחתו יתברך בבחינת טוב ורע". נמצא, הוא השורש להאמונה, שעל ידו יכולים לזכות לאמונה בקביעות, כנ"ל.

ב. אהבה. היות שעל ידי היראה הוא זוכה לטוב ועונג, מתגלה אז בחינת אהבה. וגם באהבה כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס, יש להבחין אהבה התלויה בדבר, ואהבה שאינה תלויה בדבר.

ג. תורה. שזה נמשך מבחינת יראה, משום שדוקא על ידי תורה יכולים להגיע לבחינת רצון להשפיע, כמו שאמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב". לכן דוקא על ידי תורה יכולים להגיע לידי פחד ויראה "אולי לא יוכל לעשות נחת רוח ליוצרו".

ולכן תורה הוא גילוי על היראה. כלומר, אם באמת הוא לומד תורה, שיהיה על דרך האמת ולא לשם חכמה, הוא שכוונתו שבהתורה להגיע לידי יראה. ולכן סדר העבודה הוא ממטה למעלה. לכן מקודם תורה שהוא בחינת ו' דהוי"ה, שעל ידה הוא מגיע אח"כ לבחינת יראה.

אבל מי שלומד תורה על כוונה אחרת, לא בכדי להגיע ליראת שמים, זה לא נקרא בחינת "תורה", אלא נקרא בחינת "חכמה". וזהו על דרך שאמרו חז"ל (איכ"ר ב' י"ז) "אם יאמר לך אדם, יש חכמה בגויים, תאמין. יש תורה בגויים, אל תאמין". כי תורה שייך במי שלומד עמ"נ להגיע ליראת שמים.

ד. מצוה. בחינת ה' דהוי"ה. והיא נמשכת מן בחינת אהבה, שהיא בחינת ה' ראשונה דהוי"ה. ומשום זה עשיית המצות צריכים להיות באהבה ובשמחה לקיים מצות המלך. וגם כאן לומדים ממטה למעלה. היינו על ידי זה שהאדם משתדל לקיים מצות המלך באהבה, על ידי אתערותא דלתתא גורם אתערותא דלעילא, שהקב"ה מגלה אהבתו לישראל, כמו שכתוב "אהבת אותנו ורצית בנו".

נמצא, על ידי תורה מתגלה יראה, ועל ידי מצוה מתגלה אהבה. זאת אומרת, אדם צריך להתחיל סדר עבודה ממטה למעלה:

א. מקודם מצוה, שהיא ה' אחרונה דהוי"ה.

ב. ואח"כ תורה, שהיא ו' דהוי"ה.

ג. ואח"כ אהבה, שהיא ה' ראשונה דהוי"ה.

ד. ואח"כ יראה, שהיא י' דהוי"ה.

אבל סדר השפעה הבאה מלמעלה, מתגלה מקודם בחינת יראה, ואח"כ אהבה, ואח"כ משיג האדם תורה, ואח"כ מצוה.

אולם ענין התכללות הנשמות בשם הוי"ה, הוא דוקא בה' אחרונה. כמו שאומר האר"י הקדוש, שנשמת אדם הראשון היא מפנימיות בי"ע, ובי"ע יצאו ממלכות דאצילות, הנקרא ה' אחרונה דכללות אצילות. ולכן נקראת מלכות "כנסת ישראל", משום שכוללת בתוכה את כלל הנשמות.

ומשום זה עבודת האדם שייך למלכות. כלומר, שעל ידי זה שמקיימים תו"מ, הם גורמים בזה יחוד קוב"ה ושכינתיה. היות שמלכות נקרא "כלי קבלה של השפע העליון". וקוב"ה נקרא "המשפיע". ומשום זה אין כאן יחוד, הנקרא "השתוות הצורה". מה שאין כן כשעוסקים למטה במעשים דלהשפיע, כל אחד גורם בשורש נשמתו בחינת השתוות הצורה, שזה נקרא "יחוד", כדוגמת הקב"ה, שהוא המשפיע.

וזהו מה שכתוב בזהר (נשא דף ח', ובהסולם אות כ"ט) "דאות ה' ודאי היא וידוי דברים". וסוד הדבר, קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. כי ודאי כשאדם חוטא, גורם שתתרחק ה - ה' מה - ו', כי בן י"ה שהוא ו', כולל יהו, נסתלק מן אות ה'. ומשום זה נחרב בית המקדש, ונתרחקו ישראל משם, וגלו בין העמים. ומשום זה כל מי שעושה תשובה, גורם להשיב את ה - ה' לאות ה - ו'. והגאולה תלויה בזה."

מה אנחנו יכולים לקבל מהמאמר הזה לדרכנו?

תלמיד: ככל שנייצר בינינו את חשיבות הבורא כך נהיה מכוונים יותר ומסוגלים יותר לעבוד לשמה. ההשתדלות אפילו במעשים קטנים של השפעה בינינו כבר מקרבת אותנו במשהו להשתוות הצורה, ומעוררת מאור שמקדם אותנו ואת כל המערכת כי כולנו קשורים.

מישהו רוצה להוסיף?

תלמיד: רב"ש מציע פה לבדוק את הכוונה שמחייבת את האדם לעסוק בתורה ומצוות, והוא אומר שאדם צריך להשתדל להגיע לכך שהכוונה תהיה מטעם גדלות וחשיבות ה'. בסוף המאמר הוא גם מציין את כל המושגים של "אהבה" "יראה" ו"התורה". יראה זו הרגשה, צריך להגיע להרגשה להיות בפחד לא לעשות נחת רוח ליוצרו, והתורה היא דווקא מה שגורם לזה.

כן. עוד מישהו רוצה להוסיף?

תלמיד: העבודה שצריך לשאוף אליה היא מה שנקרא "בהצנע לכת", וצריך לברר מה זה.

כן.

תלמיד: רב"ש כותב פה על סדר העבודה, קודם מצווה, אחר כך תורה, אחר כך אהבה ואז יראה. לא הפנמתי את זה ממש, הייתי רוצה להבין את זה, אני חושב שזה יכול לתרום לנו.

כן. מצווה, תורה, אהבה, יראה.

שאלה: רב"ש מדבר פה על חכמה, שלא ילמד את התורה בתור חכמה אלא כדי להשיג יראה. מהו התיקון על החכמה שהוא מדבר עליה בדרגת חי?

מהו התיקון?

תלמיד: כן, כי הוא מדבר על תאווה וכבוד, את זה ברור שצריך לתקן, אבל לא ברור מה התיקון על הרצון לחכמה?

התיקון הוא שחכמה אפשר ללמוד רק במידה שיש לנו יראה.

תלמיד: ובאופן כללי אם לאדם יש רצון לדעת כל מיני חכמות?

כל מיני חכמות זה משהו אחר, אבל את חכמת התורה אפשר להשיג רק במידת היראה שיש לו.

תלמיד: אנחנו חיים בתקופה שאנחנו נשטפים על ידי חכמות ומידע ואינפורמציה, האם צריכים להגיע לאיזשהו תיקון בנוגע לזה?

לא, זה לא שייך.

תלמיד: וכלפי היחס של התורה לשאר החכמות, האם צריך לעשות משהו עם הרצון הזה לחכמה?

לא, כי את חכמת התורה משיגים באור חוזר, ואת כל יתר החכמות משיגים סתם בשכל.

תלמיד: אז אפשר לעסוק בזה זה לא מפריע. אבל אם אנחנו רוצים לקשר בין הדברים, אז צריך להיות שלב של בידוד בין התורה לשאר החכמות? כי לא ברור מהו התהליך הזה שאתה מכוון רק ליראה ולא רוצה לעסוק בחכמה.

כשאני לומד תורה, אני לומד על פעולות הבורא ולא קושר את זה לשום חכמות אחרות.

תלמיד: ומה זה אומר שאני מכוון את עצמי רק ליראה ולא ולשום דבר אחר?

כי במידה שיש לי יראת ה' היינו רצון לברר ולקיים את רצון הבורא, במידה הזאת אני יכול להיכנס לתורה ולברר אותה.

תלמיד: בתקופה שהאדם מתחיל ללמוד את חכמת הקבלה הוא דווקא כן רוכש ידיעות בצורה חיצונית.

כן.

תלמיד: מהו ההבדל בין תלמיד מתחיל שרוכש את כל הידיעות לבין תלמיד שאומר, אני כבר לא אעסוק בצורה כזאת אלא אני אתחיל לעסוק רק בצורה הנכונה?

ההבדל הוא שבהתחלה הוא רוצה לתפוס את כל חכמת התורה בכלים חיצוניים בלי להתקרב לבורא, אלא להתקרב דווקא למה שהתורה מדברת כביכול, ואחר כך כשמבין מה עליו לעשות, אז הוא מתחיל להשיג שקודם הוא צריך להתקרב לבורא ובמידה שיתקרב לבורא, במידה זו הוא יתקשר לתורה, למצוות בצורה הנכונה.

שאלה: איך האדם מתחיל לעבוד מתוך כוונה לעבוד רק את הבורא ולא בשביל אנשים חיצוניים?

איך הוא יכול לדעת?

תלמיד: איך הוא יכול להתחיל לעבוד בצורה כזאת שהוא עובד רק את הבורא, שהוא עושה חשבון רק כלפי הבורא ופועל לפי הפקודות שלו, ולא בשביל אנשים חיצוניים?

הוא צריך לעבוד על גדלות הבורא שהיא תהיה בעיניו יותר מכל מי שנמצא, מכל מי שיכול להתגלות, אלא העיקר זה גילוי הבורא.

תלמיד: ואז הוא מנותק לגמרי מהשפעת הסביבה?

יחסית, הוא נמצא בסביבה וכביכול נמצא בקשר איתם, מתקדם איתם. אבל עם זאת הוא מעריך את גדלות הבורא יותר מהכול.

תלמיד: ומה לגבי העבודה בעשירייה, מה משתנה במצב כזה בעבודה בעשירייה? כי בכל זאת יש חברים שהוא רוצה לשרת, רוצה לקבל מהם, זה לא שהוא מתנתק לגמרי.

לא, הוא לוקח את העשירייה כאמצעי, הוא לא יכול להגיע על ידי זה שהוא מתקשר לחברים לאיחוד עם החברים וכך לבורא, אלא הוא מקבל את הדברים האלה כאמצעי לעורר את עצמו ואת הבורא להתקרבות ואז תקרה לו התקרבות לבורא.

תלמיד: כשאין לאדם גדלות הבורא, אז העשירייה עוזרת לו לקבל את גדלות הבורא, להתרומם לשם?

כן.

תלמיד: וכשיש לאדם גדלות הבורא מה תפקיד העשירייה?

להתקשר לאדם ולהגיע לעשירייה כאחד ושם לגלות את הבורא בקשר ביניהם.

שאלה: לגבי גדלות הבורא אמרת שהאדם צריך לעבוד על גדלות הבורא. רב"ש כותב, "האדם צריך להשתדל, שהסיבה המחייבו לקיים תו"מ, הוא הבורא, היות שהוא רוצה להשפיע להבורא, מחמת שהוא מאמין בגדלות וחשיבות ה'."

כן.

תלמיד: כולנו כאן מסכימים לגבי גדלות הרב, לגבי גדלות הספרים והמקורות ואלו שכתבו אותם, ולגבי בעל הסולם והרב"ש. מהנקודה הזו שאנחנו מסכימים על גדלות החברים והחברה והדרך, יש מין קפיצה, צריך לאסוף את כל זה ולתפוס את גדלות הבורא. איך עושים את הקפיצה הזו, איך אוספים את הגדלות של כל הדברים האלה ומשייכים אותה לגדלות הבורא?

מתוך זה שאנחנו רוצים להתחבר בינינו, ואת החיבור בינינו שנקרא עשירייה, אנחנו מעלים בחשיבות יותר מכל מה שיש לנו, ורוצים להעלות את חשיבות העשירייה לבורא.

תלמיד: אבל כלפי אותו מושג שנקרא בורא, שלמענו אנחנו פועלים וצריכים לתפוס את גדלותו, האם אנחנו צריכים לעבוד עם העשירייה מתוך גדלות הבורא או מתוך זה שנעבוד עם העשירייה נגיע לגדלות הבורא?

נגיע לגדלות הבורא.

תלמיד: איך זה פועל?

עדיין אין לנו כלים, יש לנו רק רגשות, ולכן אין כאן הרבה מילים.

תלמיד: זה כמו פאזל כזה, זה כמו ילד שיודע שאימא מבשלת טוב, דואגת וחרוצה ונותנת אבל את הגדלות של האימא, את האישיות שלה, את המושג הגדול הזה אימא, הוא לא תופס עדיין. הוא צריך איזשהו קפיצה, כמו לאסוף את הנתונים האלה, את הגדלויות הקטנות האלה לגדלות אחת. פה השאלה שלי, איך קופצים לגדלות הבורא מכל מה שקיבלנו?

מתוך הקשר בינינו שבו מתגלה גדלות הבורא.

תלמיד: זה לא משהו נקודתי, אלא פועל יוצא מתוך הקשר בינינו, פתאום מתגלה לנו גדלות הבורא.

כן. כל ההבחנות הרוחניות מגיעות רק מתוך הקשר בינינו.

שאלה: רב"ש כותב פה שבעבודת ה' "יש ד' מדרגות הנקראים, דצח"מ (דומם, צומח, חי, מדבר)," ושבכל אחת מהמדרגות יש צורך לקבל הנאה ותענוג¹, אבל על דרגת המדבר שנקראת עבודת ה' הוא כותב שהעבודה היא ב"והצנע לכת". איפה ההנאה והתענוג שם אם העבודה של האדם תמיד מוסתרת מכולם?

נגיע לזה, נראה.

תלמיד אז מה המילוי בכלים? כי הוא גם כותב בהמשך המאמר שהעבודה היא על "שלימות הכוונה"².

בעבודה שלנו אנחנו מגלים שהכלים הם לא מה שחשבנו, והמילוי בהם הוא לא מה שחשבנו, אלא יש כאן הבחנות אחרות.

תלמיד: מה זה מילוי בכוונה?

כשיש לי כוונה ואני רוצה על ידה להתייחס לחברים או לבורא, אני מקבל מילוי בכוונה.

תלמיד: אז הכלים הם כבר לא הרצון? הכוונות שלך הופכות להיות הכלים?

כן, היחס שלי לחברים, היחס שלי לבורא, הופך להיות הכלי שלי.

תלמיד: אם העבודה הזאת היא עבודה נסתרת, אם הכוונות של האדם הן נסתרות, אז איך הוא מקבל חומרי דלק, איך הוא מקבל כוחות לזה? כי הכול נסתר.

מהחברים.

תלמיד: אבל איך? אתה לא רואה, אתה לא יכול לראות את הכוונות שלהם.

לא חשוב. אתה מתאר שהם גדולים. עוד מעט זה יתגלה יותר.

תלמיד: כלומר לא חשוב לך מה הכוונות שלהם, אתה מתאר שהכוונות שלהם נכונות.

כן.

שאלה: מהמאמר אני מבין יותר למה אומרים "תורה ומצוות". תורה מביאה ליראה ומצוות מביאות לאהבה, צריך לעסוק בשני הדברים. אני מבין למה במאמרי החברה רב"ש מלמד שקודם צריכים לעסוק באהבת חברים שמביאה ליראה שמא לא יוכל להשפיע³. אבל השאלה היא למה כתוב "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" ולא כלל גדול במצוות?

את הבורא אנחנו מייחסים לתורה, ואת האדם אנחנו מייחסים למצוות.

תלמיד: נשמע ש"ואהבת לרעך כמוך" צריך להיות בין בני אדם, כי עיקר המצוות כמו שבעל הסולם מלמד הן בין אדם לחברו. אז למה זה כלל בתורה ולא כלל במצוות?

אבל אהבה שייכת לתורה.

תלמיד: ופה רב"ש רושם שאהבה תלויה במצוות והתורה היא ליראה?

כן, היא תלויה. תלויה במצוות.

שאלה: רב"ש מדבר על "שלימות המעשה ושלימות הכוונה" ואומר שאפשר להגיע לשלימות הכוונה רק אחרי שיש לך שלימות המעשה. מה זה אצלנו שלימות המעשה?

אם אני לפי הדרגה שלי, לפי המצב שבו אני נמצא, מברר שכל הרצונות, הכוונות, הפעולות שלי, כולם מכוונים לבורא, אז זה נקרא "שלימות" שלי, לעת עתה.

תלמיד: אבל הוא עושה הבחנה בין מעשה לכוונה, דיברת עכשיו על כוונה?

כן.

תלמיד: והוא אומר שאי אפשר להגיע לשלימות הכוונה, מטרם שמגיעים לשלימות המעשה⁴. מה זה בעבודה שלנו, שלימות המעשה?

בעבודה שלנו שלימות המעשה זה חיבור בינינו לעשירייה עד בלי די, ככל האפשר.

תלמיד: ואיך אדם יכול לבדוק אם הוא בכלל בכיוון של שלימות המעשה בחיבור בינינו?

זה אינדיווידואלי, ככל שהוא מרגיש שזה כל מה שיש לו, ונמשך לזה בכל הכוח.

תלמיד: יש דרך להתקדם לכוונות, לפני שהאדם מרגיש את שלימות המעשה, שהוא עשה את מה שהוא צריך לעשות כמו שאמרת?

לא. איך הוא יכול לעזוב את זה ולהתעסק בזה?

תלמיד: לכן אני שואל על שלימות המעשה. מה זה אומר שאנחנו מגיעים למצב שאנחנו מתחברים בינינו? זה משפט שאנחנו שומעים ממך שנים, וכל פעם חומקת מאיתנו ההבנה מה זה להתחבר בינינו?

להתחבר בינינו נקרא להשיג את הכלים של החבר ולהשתתף בהם בכל כוחו של האדם.

תלמיד: איזה כלים של החבר אני צריך להשיג?

מה שהוא צריך למלא.

תלמיד: לדוגמה, לחבר חסרה עבודה גשמית כרגע, יש לו בעיה גשמית.

בסדר, זו דוגמה טובה.

תלמיד: אז מבחינתי לעשות את שלימות המעשה, זה לדאוג שעכשיו תהיה לחבר העבודה שהוא צריך, לעזור לו לפתור את הבעיה הזאת?

כן.

תלמיד: זאת אומרת, כלפי כל הצרכים של החברים אני לא עושה בחינה או מיון, אני לא מברר אם זה בסדר, לא בסדר, לקבל, להשפיע, זה לא מעניין אותי.

כן.

תלמיד: אותי מעניינים החברים, יש להם צרכים אז אני משתדל למלא אותם, באופן מאוד פשוט.

כן.

שאלה: על מה חושב פועל ניקיון בבית המלך?

הוא חושב איך להשקיע את עצמו בעבודתו כדי להיות דבוק למלך.

שאלה: אמרת שלהתחבר זה להשיג כלים של החבר ולמלא אותם.

כן.

תלמיד: האם עם הבורא זה גם אותו דבר?

לא. אנחנו לא משייכים לבורא איזה כלים.

תלמיד: האם אין לו כלי שצריך למלא אותו?

לא. הכלי שלו זה הרצונות שלנו שאנחנו ממלאים אותם בעל מנת להשפיע.

תלמיד: האם מספיק לי למלא את החסרונות של החברים ולחשוב שמאחורי החברים עומד הבורא?

כן.

תלמיד: ומה בחלוקה הזאת עשה ואל תעשה?

אני צריך לברר באיזה פעולות שלי אני ממלא את הכלים, או באיזה פעולות שלי אני מתרחק ממילוי הכלים.

תלמיד: הוא ממש מתייחס לעשה ואל תעשה, יש פעולות כאלו וכאלו. מה זה עשה ואל תעשה במילוי החסרונות של חברים?

במה שאני יכול לסייע להם להגיע להתקרבות לבורא אני עושה, זה נקרא מצווה וזאת הפעולה. במה שאני רואה שאני לא מסוגל להשפיע להם ולא אסייע להם, אז אני מונע מעצמי להתערב בזה.

תלמיד: האם זה כאילו לא להזיק?

כן.

תלמיד: האם כשהוא אומר שלאדם ניתן גוף גשמי ואז בגוף הזה הוא יכול לעשות גם מצוות, הכוונה היא למצוות פעולות חיבור?

כן.

שאלה: האם יש הצנע לכת בתוך העשירייה, וצריכים גם שם להיות בהצנע לכת או רק כלפי חוץ?

ישנה.

תלמיד: באיזה מקרים? חשבתי שאנחנו תמיד צריכים לתת דוגמה.

אנחנו לא צריכים לפתוח את עצמנו לעשירייה בצורה בלתי גבולית, רק לפי חשבון שלנו שזה יעזור לחברים, לכולנו להתחבר ולעשות עוד שלב אחד בעלייה.

תלמיד: אבל זה שאנחנו כולנו לאותה מטרה והסיבות שמטעמן אנחנו עובדים להגיע למטרה, את זה כן לפתוח.

כן.

תלמיד: למה היראה פה היא המדרגה האחרונה ולא האהבה?

יראה זו מצווה ראשונה. בלי יראה אנחנו לא יכולים להיכנס לשום פעולה אחרת. אנחנו עובדים עם הרצון לקבל.

תלמיד: נגיד אני אוהב את הבן שלי, אז אני קודם כל מרגיש אליו אהבה. זאת אומרת זה כאילו הטופ ואחרי זה היראה היא ברקע שאני חושב כל הזמן איך למלא, איך לשמור אבל האהבה היא התכלית כאילו, לא היראה. ופה זה כאילו נראה שהיראה היא הדבר הכי חשוב.

כי אתה מדבר כלפי הבורא.

תלמיד: האם הוא לא רוצה להתגלות לנבראים, הוא לא רוצה שנהיה בקשר של אהבה אחד עם השני?

לא. אתה לא מתייחס אליו כאל בעל החיסרון. אנחנו מתייחסים לבורא שיש לו הכול חוץ מהאהבה שלנו, שאותה אנחנו צריכים לפתח, ואז היראה שאנחנו מגלים היא היראה שלנו. לא יראה בינינו, אין לי מה לפחד מהבורא אלא רק עד כמה אני נמצא ביראה לא להשפיע לו.

תלמיד: דאגה בלתי פוסקת לקשר שאני לא שובר אותו. האם בסוף המטרה היא שאנחנו נהיה בקשר של אהבה, לא בקשר של יראה?

כן.

תלמיד: האם אנחנו מתישהו מגיעים למצב שאנחנו מסתובבים עם גדלות ה' כל הזמן, או שזה משהו שתמיד צריך לעבוד עליו, תמיד יהיה חסר לנו?

תמיד אנחנו צריכים לבדוק האם האהבה שלנו עומדת על היראה.

תלמיד: אבל הסיבה מאחורי הכול היא גדלות ה', שהיא לא מה שחושבים הבריות, היא לא שום דבר אחר אלא הדבר הזה.

גדלות ה', כן.

תלמיד: האם אתה משיג אותו בקביעות מתי שהוא, זה משהו שבסוף אתה מרגיש שהוא מכסה לך את כל המציאות ואת כל הדברים?

כנראה שכן, לפי מה שהם כותבים אז כן, זו המטרה שלנו להשיג במלואה.

תלמיד: אני מרגיש את זה ממש בעצמות יותר חזק מהכול?

כן.

שאלה: בהמשך הוא כותב "היוצא מכל האמור, שיש שלימות המעשה ושלימות הכוונה. ולאחר שהאדם כבר מקיים את שלימות המעשה, שזה שייך לכל הכלל, אז מתחיל העבודה של שלימות הכוונה". יוצא שהוא מחלק את סדר העבודה בצורה לינארית כזו, קודם צריך לעבוד על שלמות המעשה ורק אחרי שיש שלמות המעשה צריך להתחיל לעבוד על הכוונות, קודם על הנגלה כמה שיותר ואז על הנסתר. אבל אנחנו לומדים שהכוונות רוכבות על המעשים ואנחנו עובדים במקביל כל הזמן?

גם בזה וגם בזה.

תלמיד: אז העבודה היא במקביל. אז מה הכוונה שקודם צריך להגיע לשלמות המעשה, שצריך להיות בירור של האדם קודם כל שמה?

צריך להיות בירור עד כמה שאני מבין שכל הפעולות שלי הן צריכות להיות מכוונות רק לבורא כדי למלא אותו, ואני בזה לא מתחשב עם שום יגיעה, עבודה שאני חייב לתת.

תלמיד: איפה הנקודה של החשיבות בעבודה של האדם, בבירור שהוא עושה איפה נמצאת הכוונה שלי, הסיבה שלי או האם אני עושה את כל המעשים שצריכים לעשות?

זה בו, בבורא, רק בבורא.

שאלה: לשרת את הבורא, לשרת את גדלותו, מה התענוג שאדם מקבל בזה שהוא משרת את הבורא, מה מביא אותנו למצב כזה שאנחנו מוכנים לשרת את הבורא, איזה מילוי יש לנו בזה?

רשימות שנמצאות בנו מלכתחילה הן אלה שדוחפות אותנו להתפתח, מתוך כך אני מגיע למצב שאני מרגיש שהבורא נסתר, יש לי רצון לגלות אותו ואז לאט, לאט בעבודה על כך אני מתחיל לגלות את הבורא ורק אז מתעוררת השאלה בשביל מה ולמה, ואז אנחנו מגלים שאנחנו חייבים להגיע להזדהות, להשתוות, להשפעה לבורא וכך מתקדמים.

שאלה: אמרת שאני לא עושה חשבון עם שום דבר אלא מחפש כמה שיותר למלא את הבורא ואני עושה את הפעולה הזאת, לא משנה מה זה עולה לי, אבל האם אני מתחיל לראות כשאני מתחיל למלא את הבורא בפעולות שלי באיזשהו שלב?

יכול להיות שכן.

תלמיד: איך אני רואה את זה, זאת אומרת איך אפשר לראות את התגובה שלו, שאני באמת ממלא אותו?

זה גילוי הבורא.

תלמיד: איך לעשות את זה? בעשירייה איך נראית התגובה שלו שאנחנו באמת ממלאים אותו?

בשביל זה צריך קודם כל להיכנס לכלים דהשפעה ולהשתדל להשפיע לבורא ואז לראות עד כמה שאנחנו משפיעים לו ומזה להתקדם.

שאלה: להיות מכוונים לבורא בזמן שאנחנו נמצאים בהרגשה אגואיסטית ומכוונים לעצמנו, זה משהו שאפשר להבין, אבל כשאנחנו עוברים מתוך הרגשת עצמנו להרגשת הזולת, איך מהרגשת האחרים להיות מכוונים לבורא? במה משתנה העבודה?

אני מתייחס לכל הכלי הכללי שלנו, שהוא חייב להיות מכוון כלפי הבורא, לעשות נחת רוח ליוצרו. בצורה כזאת אנחנו מתקרבים אליו.

תלמיד: איך מפתחים רגשות של אחרים, זו הרגשת הבורא?

כן.

שאלה: מה הקשר בין העשירייה ליראת ה'? איך לחבר את זה?

הקשר בין העשירייה ליראת ה', העשירייה היא הכלי שצריך להגיע לדרגת יראת ה'. ואז בתוך יראת ה' היא מקבלת גילוי הבורא. יראת ה' זו הכנה לקבלת אור החוכמה.

שאלה: יש שס"ה, זה רמז למצוות לא תעשה. ורמ"ח זה מרמז למצוות עשה. למה יש מצוות, פעולות לא לעשות יותר מאשר מצוות עשה?

כי אנחנו עובדים עם הרצון לקבל שלנו, אז לא יכול להיות שאנחנו נפעיל את כל הכלים וכולם יהיו להשפעה. ההיפך, יש כאלו כלים שבהם אנחנו אם אנחנו לא מפעילים אותם אנחנו מתקרבים לבורא.

שאלה: אם התכונות של צדק ואהבת החסד נסתרות מאיתנו, האם אנחנו יכולים להרגיש את התכונות האלה כמצב של שמחה פנימית, כדרך שכך התכונות האלה פועלות בנו?

נראה. נתקרב ונראה.

שאלה: האם התורה, יראה ואהבה צריכים ללכת יחד?

כן.

תלמיד: מה המשמעות הרוחנית של המספרים תר"ך ושס"ה?

המשמעות הרוחנית, מדובר על כלים שונים של הנברא שמשיג בהם את המהות הפנימית של תר"ך ושס"ה.

שאלה: אמרת שאין לנו בינתיים כלי אלא יש רק הרגשה, אז מהי אותה הרגשה, מהן אותן תחושות ואיך הן משפיעות על בניית התפילה לבורא?

כל עוד אין לנו כלים נכונים אנחנו יכולים לקבל יחס מהבורא בכלים אחרים, בהתכללות, דרך אור מקיף, ובצורה כזאת אנחנו יכולים להתקיים, להתקרב לאמת.

שאלה: ילד יכול לשחק ולהעמיד פנים שהוא עושה כל מיני דברים בצורה רגשית או באיזו תפיסה של מבוגר, אבל אם אנחנו מסתכלים על הלימוד ועל הכתבים האם אפשר לחשוב או להבין שהבורא מקבל הנאה או תענוג מהלימוד שלנו ומהעבודה שלנו המשותפת בעשירייה?

לפי מה שכותבים לנו מקובלים אפילו שאנחנו לא מרגישים אבל אנחנו יכולים לקבל התרשמות שהבורא מאוד נהנה מכך שאנחנו עוסקים בתורתו ובלימוד שלו ואנחנו מודים לו על זה שהכין לנו.

שאלה: חשוב לתת זה לזה דוגמה בעבודה, אבל לפעמים זה גורם לאדם להתגאות, איך אפשר להגיע במצב כזה להצנע לכת?

צריכים בכל זאת לעשות חשבון גם על הצנע לכת, זאת אומרת זה שאני צריך לתת לחבר שלי איזו דוגמה מעבודה רוחנית, שאני עושה, אז אני צריך לעשות על כך שתי פעולות, בזה שאני מוריד את עצמי לדרגה רגילה כאילו שלא עשיתי את זה, ואחר כך עוד ירידה כדי שאני אעשה מתוך ההרגשה הקודמת ירידה אליו. זאת אומרת, יש כאן בעבודת האדם עם החבר, שהוא רוצה להעביר לחבר התרשמות שלו מסויימת מרוחניות הוא חייב להקטין את עצמו, לצמצם את עצמו, להכין את עצמו בצורה כזאת שכל העבודה שהוא עושה היא נעשית מאהבה. ואז האהבה כוללת את שתי המדרגות האלה שעליהן דיברנו ואנחנו לא נלכדים ברשת הסטרא אחרא.

שאלה: בסוף הטקסט הרב"ש כותב שהאות ה' היא אישור הדברים. המשמעות היא להחזיר לבורא את מה שאתה מקבל. מה המשמעות של זה? כתוב "דאות ה' ודאי היא וידוי דברים".

אנחנו לא יכולים להחזיר לבורא שום דבר וגם לא צריכים, כי הוא לא בעל חיסרון. החיסרון שלו הוא רק בזה שהוא נותן לנו צורות מילויים שונות, ואנחנו מקבלים אותן בעל מנת להשפיע לו. בצורה כזאת אין לנו שום פחיתות כלפיו וגם לא גאות.

שאלה: אמרת משפט מאוד יפה, שכל העבודה שלנו היא מאהבה. אתה רוצה לצאת מהבית וכל צעד וכל פעולה לעשות רק מתוך אהבה, האם זה נכון? נראה שבלי זה אין שום תכלית.

אני לא חושב שאנחנו צריכים לצאת מהדירה שלנו כדי לגרום אהבה בעולם, אלו דברים גבוהים. אבל שיהיה לנו יחס טוב לכולם, זה בטוח שכן.

תלמיד: אני לא מדבר להיות יפה נפש, אלא הדרישה היא כלפיי, שאני אתייחס כך לעולם ולא שהעולם יאהב אותי.

הייתי אומר להיות זהיר. זה מספיק.

שאלה: מהו הבירור האמיתי או החזרה בתשובה הנכונה כדי להגיע להצנע לכת? איך להגיע באמת להצנע לכת? באיזו דרך?

אני חושב שברגע שאדם מתחיל באמת לעשות פעולות השפעה פנימיות, לא חיצוניות, כי לעשות פעולות חיצוניות זה תלוי בכל מיני תנאים חיצוניים שיש סביבו, אבל אם הוא מגיע לכך שהוא באמת רוצה למלא את הפעולות שלו ביחס פנימי לטובת אנשים, אז הפעולות שלו מתחילות להתהפך, להפוך את עצמן לפעולות שלא מתגלות כלפי חוץ.

תלמיד: האם זו חזרה בתשובה מתוך יראה?

כן.

תלמיד: מהי נקודת המפנה שאתה עובר מחזרה בתשובה ביראה לתשובה מאהבה?

היראה נשארת בך כתכונה פנימית וכבר מפעילה אותך האהבה.

שאלה: איך אפשר להחזיר לבורא את התענוג שהוא נותן לנו על ידי עשיית פעולה כלפי החברים מתוך כוונה נכונה? והאם זה מצב של להשפיע על מנת להשפיע?

אנחנו יכולים להחזיר לבורא אותו יחס שאנחנו מרגישים שכך הוא מתייחס אלינו ולחברים, ונקווה שנוכל לבצע זאת.

שאלה: יש רגעים שבהם אנחנו מרגישים רע, האם זה האגו שלנו שמושך אותנו מהבורא ומרחיק אותנו ממנו, או שזאת הזדמנות שהבורא נותן לנו כדי להתקרב אליו?

זו הזדמנות, כי ברגעים כאלה אנחנו יכולים לעשות קפיצה אליו, כאילו שאנחנו רוצים לעלות על הידיים שלו, כמו תינוק. אלו הרגעים המאוד טובים.

שאלה: מה ההבדל בין לרצות לעזור לחבר בצורה גשמית, כמו בריאות ופרנסה, לבין להתפלל למילוי חסרונו הרוחני?

קודם אנחנו צריכים לטפל בו בצורה גשמית, ככל האפשר, בליווי של העזרה הרוחנית, אבל העיקר אלו הפעולות הגשמיות.

תלמידה: בעשירייה שלנו יש שתי חברות שונות, אחת זקוקה לעזרה פיזית והאחרת לעזרה פנימית. האם יש הבדל בעבודה שלי כלפי שתי החברות האלו? מה עדיף לעשות?

עדיף לעזור בצורה גשמית, כי היא דרגה יותר נמוכה. ואחר כך בדרגה קצת יותר רוחנית.

שאלה: האם הרגשת יראת ה' מכוונת לבורא, או לזה שאני לא יכול להשפיע לו?

היא מכוונת לכך שאתה לא יכול להשפיע. תנסה להשפיע מעל כל הרגשות שלך ככל שאתה מסוגל.

שאלה: האם יש כלים שאם אנחנו עובדים איתם זה מרחיק אותנו מהבורא? האם יש כלים שאסור לעבוד איתם כדי להגיע להשפעה?

כלים דקבלה ודאי שמרחיקים אותנו מהבורא. ורק בכלים שאנחנו יכולים להשפיע דרך חברים לבורא או רק דרך חברים בלבד, אנחנו מתקרבים לבורא.

שאלה: במאמר כתוב שסדר העבודה מלמטה למעלה הוא קודם מצווה, אחר כך תורה, אהבה ויראה. מצווה היא החיבור בינינו, תורה היא כשבחיבור בינינו אנחנו דורשים שהבורא יתגלה ומושכים את המאור. מה הן אהבה ויראה בעבודה הזו?

אתן תגלו זאת בהדרגתיות בעצמכן, לאט, לאט.

שאלה: בהתחלה יש מחשבה גבוהה של כוונה טובה ומסודרת, כמו הורים שברגע שתינוק נולד יש להם מחשבה מאוד גבוהה, מה הם יהיו כהורים, אבל כשמתחילים לעבוד, זה הולך ומידרדר. האיום הכי גדול אצלנו הוא שהעבודה תתהפך ללהשפיע על מנת לקבל. האם יכול לקרות מצב כזה? האם יכול להיות מצב שאתה הורס נקודה שהייתה גבוהה בהתחלה?

על זה צריכים לעבוד יחד כולם. אנחנו צריכים להגיע למצב שכל מה שמתגלה לנו מתגלה כבעיה כללית לכולם.

תלמידה: בקבוצה שלנו אנשים שנבחרו לעשות תפקיד בהתחלה כוונתם גבוהה, וברור שבהמשך הם יעברו מצבים יותר קשים ומסובכים. איך לעזור להם להישאר בכוונה גבוהה מעל כל המצבים שהם יצטרכו לעבור?

תעזרו להם.

(סוף השיעור)

---

1. "ובהאמור יוצא, שכל אחד ואחד מוכרח לקבל הנאה, רק שיש הבדל מאיזו התלבשות האדם מסוגל להוציא הנאה ותענוג."↩

2. "היוצא מכל האמור, שיש שלימות המעשה ושלימות הכוונה. ולאחר שהאדם כבר מקיים את שלימות המעשה, שזה שייך לכל הכלל, אז מתחיל העבודה של שלימות הכוונה."↩

3. רב"ש, מאמר "אהבת חברים", "והיראה הוא, שמפחד שמא ימעט בעשית נחת רוח ליוצרו".↩

4. "ולאחר שהאדם כבר מקיים את שלימות המעשה, שזה שייך לכל הכלל, אז מתחיל העבודה של שלימות הכוונה."↩