שיעור הקבלה היומי28 יולי 2024(בוקר)
שיעור בוקר 28.07.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל הסולם", חלק "אגרות", עמ' 702
אגרת ט"ז
קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 702, אגרת ט"ז.
אגרת ט"ז
שנת תרפ"ה (1925)
ב"ה יום ו' עש"ק משפטים כ' שבט תרפ"ה וורשא יע"א
כבוד ידי"נ מור"ה... נ"י לנצח אחדשה"ט
אתמול קבלתי מכתבך - ונהנתי, כי אראה שעכ"פ תרצה למלאות רצוני. ואודות שאלתך הא', דבריך מגומגמים מאד. והוא ענין עמוק מאד. עתה טרוד אנכי, ומכל מקום אאריך מעט בענין, אולי תבין ותקבל מעכשיו.
כבר אמרתי בשם הבעש"ט. כי קודם עשיית המצוה, אין לחשוב כלל בהשגחה פרטית, אלא אדרבה, צריך האדם לומר: "אם אין אני לי מי לי". אבל אחר המעשה, מחוייב האדם להתישב בעצמו, ולהאמין שלא מכוחי ועוצם ידי עשיתי המצוה, אלא רק מכח ה', שכן חשב עלי מכל מראש, וכן הייתי מוכרח לעשות.
כמו כן הסדר במילי דעלמא [בעניני העולם], כי שקולים הם הרוחניות והגשמיות, לכן טרם שאדם יוצא לשוק להרויח דבר יום ביומו, צריך הוא לסלק מחשבותיו מהשגחה פרטית, ולומר אז: "אם אין אני לי מי", ולעשות כל ההמצאות שעושים הגשמיים, בכדי שירויח מעותיו כמותם.
אולם בערב, כשבא לביתו ושכרו אתו, ח"ו מלחשוב שברבוי המצאותיו, עשה את הרווח, אלא אפילו היה מונח במרתף כל היום גם היה מצוי שכרו בידו. כי כן חשב עליו השי"ת מכל מראש, וכן מוכרח להיות.
ואע"ג שבשכל החיצון, הם דברים הופכיים, ואינם מקובלים על לב, מכל-מקום, מחוייב האדם להאמין כן, כי כן חקק עליו השי"ת בתורתו, מפי סופרים ומפי ספרים.
וזהו סוד היחוד "הוי' אלקים", שסוד הוי', ה"ס ההשגחה הפרטית, שהשי"ת מהוה את כל, ואינו צריך שיושבי בתי חמר יעזרו לו. ואלקים, בגמטריה הטבע, אשר האדם המתנהג על-פי הטבע שהטביע במערכות שמים וארץ הגשמיים, ושומר חוקם כמו שאר הגשמיים; ויחד עם זה, נמצא מאמין בשם הוי', כלומר, בהשגחה הפרטית, נמצא מייחד זה בזה, והיו לאחדים בידו, ועושה בזה נחת רוח גדול ליוצרו, ומביא הארה בכל העולמות.
שז"ס ג' הבחינות: מצוה, עבירה, רשות. אשר המצוה היא מקום הקדושה. העבירה היא מקום הס"א. ורשות שאינה - לא מצוה ולא עבירה. היא מקום המערכה שעליה נלחמים הקדושה והס"א. בהיות האדם עושה דברים הרשותיים, ואינו מייחד אותם לרשות הקדושה, נופל כל המקום הזה לרשות הס"א. ובהיות האדם מתחזק לעשות במילי דרשותא [בדברי רשות], יחודים כפי כחו, מחזיר הרשות לגבול הקדושה.
ובזה פירשתי מה שאמרו חז"ל: "מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות". פירוש, אע"ג שהרפואה ביד ה' בלי ספק, ותחבולות אנושיות לא יזיזהו ממקומו, מכל-מקום הודיענו התורה הקדושה: "ורפא ירפא", להודיעך שרשות הוא, שהוא מקום המערכה בין מצוה לעבירה כנ"ל. אם כן הרי מחויבים אנו מצד עצמנו, לכבוש תחת הקדושה את "רשות" הזה; והכיצד נכבשת? אלא בהיות האדם הולך לרופא האומן, והרופא נותן לו תרופה בדוקה המנוסה אלף פעמים, ואחר שזכה לקבל הרפואה הבריא, אז מחוייב להאמין שבלעדי הרופא, היה השי"ת גם-כן מרפא אותו. כי כבר קצוב חייו מכל מראש, ובמקום לשיר ולשבח את הרופא האנושי, הרי הוא מודה ומשבח להשי"ת, ובזה כובש את הרשות תחת גבול הקדושה.
ועל דרך זה בשאר דברי "הרשות". ובזה הולך ומרחיב גבולי הקדושה, על דרך שהקדושה מתרחבת בכל שיעורה, ופתאום רואה עצמו וכל קומתו עומד וחי בהיכל הקודש, כי כל-כך נתרחבה הקדושה וגבוליה, עד שהגיעה למקומו עצמו. והבן זה.
כל האמור בארתי לכם כבר כמה פעמים, מפני שענין זה, הוא אבן מכשול לכמה בני אדם, שאין להם קבלה מבוררת בהשגחה פרטית, ו"עבדא בהפקירא ניחא ליה [עבד, בחיי הפקר נוח לו]", ובמקום עבודה רוצה ביותר לבטוח; ועוד יותר חושק לבטל הקושיות מאמונתו, ולקנות לעצמו אותות ומופתים שלמעלה מהטבע, ולכן נענשים ודמם בראשם. כי מחטא אדה"ר ולמעלה, המציא ה' תיקון לחטא זה בסוד היחוד הוי' אלקים, על דרך שבארתי, וז"ס: "בזעת אפיך תאכל לחם", ומטבע האדם, שמה שמשיג על-ידי רבוי כוחותיו, קשה לו מאד לומר, שמתת השי"ת הוא. ממילא יש לו מקום עבודה, להתאמץ באמונה שלמה בהשגחה פרטית, ולהחליט שאפילו בלי עבודתו היה משיג כ"ז. ובזה הולך ונמתק עוון זה.
ולכן, אחר שידעת וכתבת, שהטבע הוא תנאי מהשי"ת כנ"ל, איך נסתפקת שוב לעבור לפעמים חלילה, על תנאי והיה בעבור מה שיהיה. ועובר תנאי השי"ת, ודאי לא יצלח בלי ספק, כי אינו מיחד ה' בהוי' אלקים. ו"האומר אחטא ואשוב אין מספיקים בידו לעשות תשובה". ועוד, למה לו נסיונות, בעת שיש פעולות מעשיות, וגם אני מבין, מהיכא תיתי לחשוב [מהיכן תבוא לחשוב], שאין צריך לקבוע את ההשגחה הפרטית, וכבר הזהרתי ע"ז פעמים רבות.
ומה שכתבת בענין המשפט להצטער על המשכה הבשריית. זה ודאי חיוב הכרחי, ואם איש חיל אתה, אין לך בכל היום, ותמיד לא תמצא בשעת בדיקה איזה כתמים. כלומר, שגם אתה עזרת באפס מה לגמר הזה. ומכל שכן בשעת כעס, וכן בשעת קנאה ובהרגש גאות וכדומה, שכל אלו הם כתמים הבאים מרקמי רעיונות, שכחי ועוצם ידי יש בקניני ורכושי. אולם צריך אומנות גדול שלא לפול מחמת זה בהתרשלות עבודה, כי לא יוכל להרגיז את היצר טוב, על יצר הרע, ולומר: "אם אין אני לי מי לי" וכדומה, כמ"ש: "וכסיל מתעבר ובוטח", אלא כמו שכתבתי בשם הבעש"ט לעיל, וכל הנ"ל הם חוקים קבועים לא יבטלו ח"ו, והם נצחיות.
וצריכים להבין בזה, שלא מחשבותיו מחשבותינו, ולגבי השי"ת, אין כלל ענין ההופכיות במציאות, וכל זה הוא ההערכה כלפי חמשה חושנו. וכן יש להבין שכל האותיות והצרופים מצדינו מתאוים, ומפי עליון הכל נכלל בשתי צורות. דהיינו, בחינת נייחא ובחינת רוגזא שסובבים בכל מקרי העולם. כי נייחא כוללת המנוחה וכל תענוגיו. והרוגזא כולל כח התנועה, וכל... וכל תנועות... חדוש הבריאה. שז"ס: "יוצר אור ובורא חושך...
יהודה ליב"
שאלה: בעל הסולם כותב פה על תהליך של מצוה, עבירה ורשות. אפשר לומר שזה היחס בין רוחניות לגשמיות?
למה?
תלמיד: כי למדנו שמצוה זה דבר ששייך לרוחניות, יש פה תהליך שיכול להיות עבירה, ויש את הרשות לאדם לבחור, כך הבנתי מהטקסט.
הרבה פעמים אנחנו מנסים לברר איפה מתבטא היחס בין רוחניות לגשמיות, האם זה מתבטא בתהליך הזה?
כך כולם חושבים?
תלמיד: נראה שבעל הסולם דיבר פה בצורה כל כך ברורה על עבודה רוחנית בלבד, אין פה גשמיות בכלל.
כן.
תלמיד: זה אתגר גדול מאוד, איך לא לייחס לעצמך כלום מפעולה שעשית במלוא האמונה והביטחון שאתה זה שעשית. איך אפשר לעשות כך על כל פעולה שלך?
בתפילה.
שאלה: מהן המצוות שאנחנו צריכים לעשות בעשירייה?
השאלה היא איך לעשות, או מה לעשות איתן?
תלמיד: אנחנו מכירים הרבה מאוד מצוות, יש תרי"ג מצוות, כל המצוות שמופיעות ב"שולחן ערוך", ויש מצוות שדיברנו עליהן בהקשר לחיבור, כל דבר שמביא לחיבור בעשירייה זו מצווה.
כן.
תלמיד: מהן המצוות שאנחנו צריכים לעשות בעשירייה?
"ואהבת לרעך כמוך" שכוללת את כל המצוות שבין אדם לחברו, ו"ואהבת את ה' אלוקיך" שכוללת את כל המצוות שבין אדם למקום.
שאלה: אנחנו באים לפה כל יום ללמוד איך לבנות הקשר הרוחני, יש לנו ספרים, סופרים, תפילות, יש את החברים שאיתם יחד אנחנו לומדים כל יום מחדש. כמו שבעל הסולם אומר פה, אתה יוצא לשוק לעבוד, זו העבודה שלנו כל יום, כי בסופו של דבר אם אשב כל היום על הספה ורק אבקש, זה לא ייתן כלום. הבורא רוצה את המאמץ שלנו, את העבודה שלנו ובכל רגע שניתן את המאמץ, הוא ייתן לנו את הכוח הזה.
בעל הסולם אומר פה, "צריך הוא לסלק מחשבותיו מהשגחה פרטית, ולומר אז: "אם אין אני לי מי"". זאת אומרת, אנחנו צריכים לחבר את שני המצבים, את שני העולמות האלה, את שני הכוחות האלה. ובהמשך הוא אומר, "שז"ס ג' הבחינות: מצוה, עבירה, רשות. אשר המצוה היא מקום הקדושה. העבירה היא מקום הס"א. ורשות שאינה - לא מצוה ולא עבירה. היא מקום המערכה שעליה נלחמים הקדושה והס"א."
אני מרגיש שאנחנו עושים פה מלחמה לשמש את הבורא. להביא בין שני הכוחות האלה את הקו האמצעי שזה הבורא וכל פעם להתקרב אליו יותר ויותר. להרגיש שהבורא הוא אינסופי והוא נותן לנו כל פעם להרגיש כמה הוא גדול בגדולתו, בקשר בינינו, כמה הוא גדול ברחמיו, ופשוט נותן לנו כל יום עוד ועוד כלים כדי שנבוא עם רצון וחיסרון לבנות את הקשר הזה עימו. אנחנו יכולים לבנות פה כוח אינסופי, להאמין שהכוח הוא בתוכנו, בינינו, ועם זאת שאנחנו תחת כנפיו. להאמין בזה, ולא לשכוח שהבורא הוא הראשון והוא האחרון, אבל גם לבוא כל יום ולעשות את המאמץ להשקיע, לדרוש את זה ממנו. זה מה שאני מרגיש מכל המאמר הזה, שהשכר שלנו הוא שהבורא נותן לנו כל פעם לברר, להגדיל את הכוח הזה בינינו ואליו.
שאלה: איך אדם מזהה את מקום הרשות?
מקום הרשות הוא איפה שהוא רואה שיש לו אפשרות לשייך את הכוחות שלו לפעולה מסוימת, ואין לו הרגשה, דעה ברורה, איך לבצע.
תלמיד: נראה שבמקום הרשות כל העבודה שלנו, כל הזמן לזהות אותו ושם לעשות פעולה.
כן.
תלמיד: איך מזהים בצורה יותר חותכת שזה מקום הרשות, זה מקום העבודה? כי זה רשות.
כן. צריך לבדוק איפה זו קליפה ואיפה זו קדושה. אם הפעולה היא על מנת להשפיע, זה בטוח קדושה. אם הפעולה על מנת לקבל, זה בטוח טומאה. אבל במצבים שהאדם לא בטוח למה הוא יכול לשייך את הפעולה, אלו מקומות של רשות ואז הוא צריך להשתדל לברר אותם, לא לממש אותם כפי שהוא.
תלמיד: לפי מה שאני מבין, האדם צריך להכריע במעשה, באיזו פעולה. מתי אדם צריך לשייך את המעשה שלו לבורא, לפני המעשה או אחרי המעשה?
אחרי המעשה.
תלמיד: אז הוא עושה את הפעולה עם הכוחות שלו, עם כל הכישרון שהבורא נתן לו, ורק אחרי זה הוא עושה את השיוך?
כן.
שאלה: בעל הסולם מזהיר מפני אנשים שרוצים לבטל את הקושיות מהאמונה ואפילו קונים אותות ומופתים שהם דברים למעלה מהטבע. לגבי אותו אדם שיוצא לשוק ואומר "אם אין אני לי" ועובד ומשיג את שכרו ובערב הוא צריך לקבוע ש"אין עוד מלבדו" והכול הגיע לו בזכות הבורא, כשלמחרת בבוקר הוא שוב הולך לשוק, איך הוא חוזר למחשבה "אם אין אני לי מי לי", האם הוא לא זוכר שאתמול בערב הוא אמר ש"אין עוד מלבדו"? האם הוא עושה ריסט כל יום, בבוקר "אם אין אני לי מי לי" ובערב "אין עוד מלבדו"?
קודם כל זה כך, ושנית, "ויהיו בעיניך כחדשים", ולא רק ערב ובוקר, אלא ממש בכל רגע הוא חייב לעשות כך.
תלמיד: יש התגברות בערב לבוא ולהגיד, זה לא אני עשיתי, את הכול הבורא עשה. זה מעמד שנדרשת בו אמונה מעל מה שהעיניים רואות והשכל מבין, אבל נראה שנדרשת עוד אמונה בבוקר, ללכת ולהאמין שוב ש"אין אני לי מי לי". כי אם אתמול בערב האמנתי ש"אין עוד מלבדו", אז בבוקר אני יכול לבוא לעבודה ולא לעשות כלום, ולהגיד אם בערב "אין עוד מלבדו", אז למה לא בבוקר?
כי כל יום "יהיו בעיניך כחדשים", על מה שהחלטת ועשית אתמול, אתה עושה ריסט.
תלמיד: מה זו השגחה פרטית שעליה הוא כותב פה בכמה מקומות, למה הוא מתכוון "שצריך להאמין בהשגחה פרטית"?
שזה יחס הבורא כלפי האדם.
תלמיד: זה עניין פרטי, מה פרטי בו?
זה עניין פרטי.
תלמיד: על כל תנועה של האדם?
יכול להיות שכן.
תלמיד: הוא רושם פה שאם אדם עושה מצווה, הוא צריך להאמין שה' עשה. ואם אדם עושה עבירה, בערב כשהוא בא לעשות חשבון, הוא גם צריך להרגיש פטור ולהגיד ה' עשה את העבירה?
איך שהוא מרגיש, איך שהוא רואה, איך שהוא עושה חשבון, איך שהוא מקבל, את כל זה על האדם לעשות, ולא שהבורא מביא לו כתב או משהו כסיכום של היום.
תלמיד: הוא כותב שהאדם מחויב להאמין.
כן.
תלמיד: מה זה מחויב? אפשר לחייב את האדם להאמין במשהו? מה יכול לחייב את האדם להאמין? זו אמונה, אמונה היא דבר פנימי, מה זה שהוא מחויב להאמין שכך וכך?
שהוא משתדל להיות ביחס כזה לסיכום היום.
שאלה: בעל הסולם נותן דוגמה של רופא, כשאדם הולך לרופא הוא חייב לעשות מה שהרופא אומר ולהאמין שהרופא יודע את עבודתו.
כן.
תלמיד: ואחרי שהוא הבריא הוא צריך להגיד, גם בלי הרופא, הבורא ריפא אותי. מה לגבי עשירייה, כשאני רואה חבר גדול שעשה משהו מדהים לטובת העשירייה ואתה מתפעל מהגדלות שלו, האם אחרי המעשה אני גם צריך להגיד, גם בלי החבר הבורא היה מביא את אותו מעשה? כי זה כאילו להקטין את החבר.
אבל למה שתגיד כך?
תלמיד: מה ההבדל בין הרופא לבין החבר?
אנחנו צריכים לראות בכל חבר איך מתבצעת לפנינו השגחת הבורא על כל אדם ואדם.
תלמיד: נתנו דוגמה עם הרופא, אחרי שהאדם התרפא, הוא אומר, "גם בלי הרופא הבורא היה מרפא אותי".
כן.
תלמיד: אותה דוגמה עם חבר בעשירייה. נאמר החבר עשה סעודה לחברים, ובאמת רומם את העשירייה, ועכשיו יצאנו מהסעודה הזאת עם התפעלות אדירה וכן הלאה. מה צריך להגיד ביחס לחבר אחרי המעשה? זה הוא עשה, זה הבורא עשה?
ודאי שהבורא סידר לו לחשוב כך שהוא צריך לעשות סעודה לעשירייה, ואחנו צריכים להודות לבורא שעשה מעשה יפה דרך החבר.
תלמיד: האם זה לא מקטין את החבר?
זה לא מקטין. זו עובדה שכך אנחנו נפעלים. אין מישהו שהוא בעל מעשה ממש, כולם בני אדם.
תלמיד: זאת אומרת, זה לא נזקף אחר כך לזכות החבר, אלא זה נזקף לזכות הבורא?
גם לזכות החבר, מתוך זה שהוא השליח.
תלמיד: הבורא היה יכול לבחור גם שליח אחר.
אבל הוא בחר בו.
תלמיד: אז בזה החבר גדול, שהבורא בחר בו?
כן.
שאלה: למה צריך להודות לבורא אחרי מעשה ולא בזמן מעשה? אחרי שהוא הבריא ולא בזמן שהוא מבריא?
גם בזמן שהוא מבריא הוא יכול להודות, אבל זה עוד לא נגלה לעיניו.
תלמיד: מה העבודה הקבועה של האדם? הוא כל הזמן מנתח את מה שהיה, אבל איך אני צריך לפעול ברגע הזה?
ברגע הזה אני משתדל להיות דבוק להשגחה פרטית ובמה שעובר דרכי אני רוצה להיות דבוק בבורא.
תלמיד: איפה כאן מקום הרשות?
שאני יכול לקבל את זה כך ויכול לקבל את זה אחרת.
תלמיד: אם אני מקבל את זה כך, זה כבר מקום הרשות, שאני בוחר?
כן.
תלמיד: איך אדם מגיע להרגשה אמיתית "שלא מכוחו ועוצם ידו" הוא עושה משהו, אלא רק מכוח ה'?
הוא רואה את זה מניסיון החיים שלו. מתוך זה שחז"ל אמרו, ש"אין עוד מלבדו".
תלמיד: המצב הרצוי הוא עוד לפני המעשה להיות דבוק בבורא?
כביכול צריך להיות כך.
שאלה: בעל הסולם כותב שאלהים בגימטריה הטבע, ואם אדם מקיים חוקים גשמיים ומאמין בהשגחה פרטית, הוא עושה בזה נחת רוח.
כן.
תלמיד: אבל מה זה אומר "להאמין בהשגחה פרטית"? להאמין זה כמו שאנחנו מבינים או יותר מזה?
"להאמין" זאת אומרת שהוא מקיים את חוקי הטבע כי הוא מאמין שפועל בהם כוח הבורא שמפעיל אותם. ולכן הוא לא מקיים את כוחות הטבע מפני שלמד את זה במשך החיים שלו, אלא מפני שהוא רואה בזה את פעולות הבורא.
תלמיד: על איזה כוחות הטבע הוא מדבר? אתה יכול לתת דוגמה?
על כל דבר.
תלמיד: שאני מקיים את כוח המשיכה?
כן, גם זה יכול להיות.
שאלה: אבל מה זה אומר "להאמין"? אנחנו מדברים על השגה רגשית, בעל הסולם מדבר על להאמין. מה זה אומר? אני מאמין רק בשכל, באמונה פשוטה כמו שאדם מבין, או משהו מעבר לזה?
לא. מה שמגולה לפנינו אנחנו גם מרגישים וגם שומרים.
תלמיד: כשאני מקיים איזה חוק טבע ואני מאמין שזה מהבורא, על איזו אמונה מדובר?
את חוקי הטבע אנחנו חייבים לקיים מתוך אמונה פשוטה.
תלמיד: אז אמונה פשוטה, כמו שאדם מבין. ועוד דבר, אנחנו לומדים במאמרי רב"ש, שלעשות נחת רוח לבורא זה לעשות לחבר נחת רוח, זה היינו הך. ופה זה מנותק מהחבר, סתם מגיע אלי איזה מקרה, אני מקשר את המקרה הזה לכוח העליון ובזה אני עושה נחת רוח. זאת אומרת, יש כמה סוגים של עשיית נחת רוח, אפילו בלי חברה, בלי חבר?
אפילו בלי חברה ובלי חבר, כשאתה משייך את המקרה לבורא, כבר עשית איזו מצווה.
שאלה: אנחנו למדנו שלעשות נחת רוח לבורא זה תמיד דרך החברה והעשירייה.
לא.
שאלה: לא תמיד?
לא תמיד.
שאלה: כשאדם אומר בבוקר, "אם אין אני לי מי לי", כאילו זה מוחק את "אין עוד מלבדו" ואין כבר מקום לבקש כוח או לקשור כל דבר לכוח העליון. כאילו מחליש. אפילו תפילה או הכנה לתפילה, "תעזור לי לבצע משהו, או לזכור, או לקשור". רק אני. למה זה לא יכול להיות ביחד, למה צריך להיות "אין אני לי מי לי" שמבטל את ה"אין עוד מלבדו" לפני מעשה?
מי שולט, מי עושה, מי קובע?
תלמיד: הכוח העליון.
הכוח העליון. אז איפה אתה?
תלמיד: גם אני. אני יוצא לפעולה, אני כן רוצה לבצע פעולה. אני לא מבין למה צריך להיות אחד במקום האחר, למה לא יכול אחד לחזק את האחר?
אם אני אומר ש"אין עוד מלבדו", אז איפה האני? ואם אני אומר ש"אני עושה", "אני עשיתי", אז איפה הבורא? יוצא שרק בתנאי שאנחנו מתחברים
ואני דבוק בו ומבטל את עצמי כלפיו, אז יכול להיות "אין עוד מלבדו".
תלמיד: אבל זה בסוף היום או בבוקר?
זה בסוף החשבון.
שאלה: יש פסקה שהוא אומר, "ועל דרך זה בשאר דברי "הרשות". ובזה הולך ומרחיב גבולי הקדושה, על דרך שהקדושה מתרחבת בכל שיעורה, ופתאום רואה עצמו וכל קומתו עומד וחי בהיכל הקודש". כל מה שאדם צריך לעשות כדי להגיע להיכל הקודש, זה רק לייחד את כל הפעולות שלו לבורא. האם בזה נגמרת העבודה?
כן.
תלמיד: ומה עם "אנחנו נתאספנו כאן", עשרים מאמרי חברה, ישיבות חברים, העבודה שאנחנו עושים בינינו? אני אשב בבית, כל פעולה שאני אעשה אני אייחד לבורא, ונגמר הסיפור.
איך אתה יכול לעשות את זה בלי קשר עם הסביבה?
תלמיד: אין פה סביבה במאמר הזה, הכול עבודה פרטית של האדם מול הבורא.
אני לא מבין אחרת. איך אדם ללא קשר לסביבה יכול להיות במגע עם הבורא?
תלמיד: אחרי שהוא מספר את הסיפור על הרופא הוא אומר, "ובמקום לשיר ולשבח את הרופא האנושי, הרי הוא מודה ומשבח להשי"ת, ובזה כובש את הרשות תחת גבול הקדושה."
כן.
תלמיד: אז כל מה שהאדם צריך לעשות זה להודות ולשבח לה' יתברך על כל מה שקורה.
איך הוא יכול לעשות את זה בלי קשר לסביבה, שהוא קשור אליה והיא תומכת בו?
תלמיד: למה אדם לא יוכל לעשות את זה לבד?
כי מלכתחילה הכול בנוי לפי עשר הספירות.
תלמיד: איפה הקשר עם החברים, מעבר לתמיכה פסיכולוגית, שהם תומכים בי לחשוב ככה, ללכת ככה, מקבל מהם דוגמאות.
את זה אני מבין. אבל מעבר לתמיכה שנשמעת כמו קבוצת תמיכה, מאיפה האדם פתאום מקבל משהו מאוד מיוחד, עשר ספירות מהחברים כדי להצליח לכבוש את הרשות תחת גבול הקדושה?
אבל חסר לאדם עצמו כלים אם הוא לא מחובר לסביבה. איך הוא יכול לאחוז בבורא אם הוא לא מחובר לסביבה? לכן מאהבת הבריות לאהבת ה'.
תלמיד: אני לא מצליח לחבר את שניהם, זה לא מסתדר. אני יושב פה עם החברים האלה, אנחנו עושים הרבה פעולות ביחד.
והם נותנים לי הרבה כוח באמת להחזיק מעמד בדרך, ולעשות את כל הפעולות שאנחנו עושים, את זה אני רואה. אז בעל הסולם אומר, וכל מה שאתה צריך לעשות זה לכבוש את הרשות תחת גבול הקדושה, על ידי זה שאתה מודה ומשבח לה' יתבר.
כן.
תלמיד: אז בשביל מה אני צריך אותם?
כדי שיהיה לך למי להתחבר.
תלמיד: ולמה אני צריך להתחבר? הוא לא אומר פה להתחבר.
זה ברור, אחרת לא יהיה לך כלי שאליו אתה יכול להידבק, להתקרב לבורא אפילו.
תלמיד: איך זה שיש לי עשירייה, נותן לי כלי שאיתו אני יכול לשבח ולהודות לבורא בצורה אחרת מאשר כשאני עושה זאת לבד?
לבד אתה לא יכול לבצע את הפעולה. אתה יכול לבצע את הפעולה רק בתנאי שאתה דבוק לעשירייה, ואת העשירייה אתה מביא לדבקות בבורא.
תלמיד: אז אולי אני לא מבין מה זה נקרא להודות ולשבח לבורא. מה זה נקרא להודות ולשבח לבורא?
להודות ולשבח זה נקרא, שאתה משייך לבורא את כל מה שקורה במציאות.
תלמיד: ואיך זה קשור לעשירייה?
זה מתבטא בעשירייה.
תלמיד: אני לא מצליח להבין את מה שאתה אומר. עובדה, אנחנו מדברים כבר כמה דקות, ואני לא מצליח לקלוט. מה אני יכול לעשות כדי קצת להתקרב להבין את מה שאתה אומר?
אתה צריך לשייך לבורא את המצב הנוכחי, ואת כל המצבים העתידיים להיות לשייך אליו.
תלמיד: ואיפה העשירייה שלי תעזור לי בזה?
זה העניין, שבתוך העשירייה, בתוך הכלי הזה, אתה יכול להתייחס לבורא, ולעשות פעולות, להתפלל עבור העשירייה שהיא תהיה דבוקה בבורא.
תלמיד: טוב, אני אחשוב על זה, תודה.
והבורא יענה על זה.
שאלה: בעל הסולם מזהיר פה שאין לקבוע את העניין של ההשגחה הפרטית. אז איך בסופו של דבר אני קובע שאין עוד מלבדו?
לא הבנתי.
תלמיד: אם אני צריך להיזהר שלא לקבוע את ההשגחה הפרטית, בעל הסולם, כותב פה ש"אין צרוך לקבוע את ההשגחה הפרטית, וכבר הזהרתי על זה פעמים רבות". הוא ממש מחזיק את זה. אז איך אני קובע בסופו של דבר שאין עוד מלבדו? מה הקביעה הזאת, יחד עם הזהירות הזאת?
אני לא מבין. מישהו מבין?
תלמיד: כתוב במאמר, "ועוד למה הניסיונות בעת שיש פעולות מעשיות, וגם אני מבין מהיכן תבוא לחשוב שאין צריך לקבוע את ההשגחה הפרטית, וכבר הזהרתי על זה פעמים רבות". אז החבר שואל, אם לא צריך לקבוע את ההשגחה הפרטית, אז איך מגיעים לאין עוד מלבדו?
זה חייב להיות קשור, אין עוד מלבדו שייך להשגחה פרטית?
תלמיד: זאת השאלה, שאם אני יוצא בתחילת היום עם אין אני לי מי לי, סיימתי את היום, אני עושה את הבירור שבעצם זה לא אני, זה הכול אין עוד מלבדו, אז אני כאילו קובע פה את ההשגחה עליי. כאילו הוא אומר, לא משנה מה היה קורה, לא משנה מה יקרה, זה הכול אין עוד מלבדו.
בתנאי שבמשך היום אתה במאמץ לשייך כל פנייה ודבר לבורא.
תלמיד: אז אני קצת מבולבל. כי אם האדם עושה את מה שאמרת עכשיו, שעל כל פעולה יש לי את הבדיקה שזה אין עוד מלבדו בסופו של דבר, אני מייחד ואומר, זה הוא ולא אני, אז אני מאבד איפשהו את ה-אם אין אני לי מי לי שאני צריך להחזיק, או שהאין אני לי מי לי זה משהו שאני יוצא איתו, ובמהלך היום אני כל הזמן צריך לקבוע את האין עוד מלבדו, עד סוף היום.
קמת בבוקר, והתחלת להתקשר לכוח העליון כדי לקבוע שאין עוד מלבדו?
תלמיד: כן.
מה קורה אחר כך? כי על כל פעולת ריחוק מזה, אתה רוצה לתקן אותה בזה שאין עוד מלבדו קיים, ואתה שייך אליו.
תלמיד: נכון.
ואז?
תלמיד: אז אני לא בזה קובע את השגחה פרטית עליי בסוף היום, כשאני אומר, את הכול הבורא עשה לי, הכול הבורא נותן לי, הכול הבורא דואג לי?
כן.
תלמיד: אז על מה הוא מזהיר פה? אם אתה מגיע לסוג מסוים של דבקות כזאת בבורא, למה האדם נזהר, מה האזהרה של בעל הסולם?
שהפעולות שעוברות עליך במשך היום לא ינתקו אותך מהבורא, שאין עוד מלבדו, ואתה תחשוב שיש לך כלים, מחשבות, רצונות, שאתה חופשי בהם.
תלמיד: אז כשהוא מדבר פה על העניין שיש מצווה, עבירה, ואת הרשות, אלה בעצם הכלים של האדם תמיד לחזור לאין עוד מלבדו?
כן.
תלמיד: אין פה משהו של אני ועוצם כוחי וידי. הרי בעצם אתה אמור להגיע לאין אני לי מי לי בסופו של דבר?
לא, אין אם אני לי מי לי זה שאתה מחזיר את עצמך לבירור. בזה אם אין אני לי מי לי.
תלמיד: אז בסוף היום, ברגע שהיום נגמר, עשיתי את הקביעה, ובאמת הייתה לי עבודה כזאת, הרגשתי את הנדנוד כל היום. ואז בסוף היום קבעתי שאין עוד מלבדו, שאני מלמעלה מחויב לעשות את זה. ואחר כך מה אני עושה?
אתה ממשיך עם אין עוד מלבדו. מה השאלה? אתה רוצה להישאר בזה כל הזמן.
תלמיד: כי מרגיש לי שפה דווקא בסוף היום אמורה לצאת ממני עכשיו איזו תפילה, איזו הכנה כבר למחר, איזה משהו שאני אמור להחזיק בו.
אין מחר. אתה רוצה שהמצב הזה יישאר לתמיד.
תלמיד: אין מחר. תודה.
כן.
שאלה: בעל הסולם מזכיר מצווה, עברה ורשות, ושצריך לייחד את הרשות לקדושה. מה הסיבה שהבורא דווקא השאיר את החלק הזה לאדם?
כדי שהאדם בעצמו יקבע את עמדתו במרכז הבריאה.
תלמיד: מה זה נותן שהאדם בעצמו קובע?
שהאדם בעצמו מאתר את מקום הבורא, ואת המקום של עצמו, ורוצה להצמיד אותם ועל זה להתבסס ביחס שלו לבריאה.
שאלה: איך האדם ניזהר לא להגיד שהכול בא מההשגחה?
כי הוא חייב להגיב על כל מצב ומצב שמגיע אליו, ועובר דרכו, לכן אין כאן פחד להישאר אדיש.
שאלה: בעל הסולם מסיים את המאמר ביוצר אור, ובורא חושך. למה הוא מפריד בין בורא ויוצר, ומה ההבדל בין שתי הפעולות?
יוצר זה יצירה, ובורא אור זה בריאה, זו דרגה יותר גבוהה.
שאלה: בעל הסולם מסיים את המאמר בחידוש הבריאה. מה החידוש הזה?
חידוש הבריאה הוא באדם עצמו, על ידי מה שקרה לו, על ידי מה שהוא עבר, הוא קובע שאין עוד מלבדו, שהוא טוב ומיטיב, ושרק הוא שולט עליו, ומביא אותו לתיקון השלם.
שאלה: אם האדם מבין שהוא טעה בלשייך לבורא את מה שצריך, הוא מבין שהוא לא הצליח. איך הוא מתקן את המצב?
הרגשת הטעות היא בעצמה כבר תיקון.
שאלה: הוא כותב, "שהרפואה ביד ה' בלי ספק, ותחבולות אנושיות לא יזיזהו ממקומו,", ואחר כך הוא כותב, " אז מחוייב להאמין שבלעדי הרופא, היה השי"ת גם-כן מרפא אותו. כי כבר קצוב חייו מכל מראש, ובמקום לשיר ולשבח את הרופא האנושי, הרי הוא מודה ומשבח להשי"ת,". אז הכול קבוע מראש, ואין במציאות איזושהי השפעה, שינוי, הכול קבוע מראש.
המציאות בעצמה היא כך מתגלגלת.
תלמיד: אז מהי נקודת ההודיה, על מה יש להודות?
שזה מגיע לאדם והבורא סובב את האדם עד שהאדם מקבל את היחס הזה אליו ודבוק אליו, מתייחד עמו.
תלמיד: והדבר הזה אמור ליצור באדם התפעלות מהתהליך הזה?
למה לא?
תלמיד: כי אנחנו בדרך כלל מודים כשיכולה להיות תוצאה מסוימת והוא מופתע פתאום שהתוצאה אחרת. היא עלולה הייתה להיות גרועה, ופתאום היא טובה ואז הוא מודה על זה ומתפעל מזה. ופה אומרים לנו, התוצאה תמיד היא אותה תוצאה.
כי אם הוא מתקדם לאמת, אז אין הבדל בין טוב ורע, ואז יוצא שזה שאין הבדל ביניהם, זה בשבילו התוצאה הטובה.
תלמיד: וכשאדם רוצה לבטא תודה, יש לו כפי ששמעתי יכולת לבטא את זה רק דרך העשירייה. בשביל זה כנראה יש לנו חברה, להיות בקשר עם הבורא. גם לבטא תודה זה קשר עם הבורא, ואם רוצים להודות, איך מבטאים את זה בעשירייה?
לתת הודיה. לבצע הודיה דרך העשירייה, זה כשכולנו מתחברים ודבוקים בבורא כמה שאפשר כדי שיתלבש בנו ויראה דרכנו לכל העשירייה, לכל הקבוצה, לכל העולם מה שהוא רוצה. להודות לבורא זה להיות מוליך.
תלמיד: מוליך מה?
מוליך אותו, שלו. שהבורא ישפיע דרכנו.
תלמיד: למה אנחנו לא נמצאים בהודיה במשך היום? ורק כשמשהו מטלטל אותנו, איזה סיטואציה מטלטלת, אז ממנה אפשר להגיע להודיה. ובמצב יומיומי, סטנדרטי, האדם לא בהודיה, בהתפעלות. איך מגיעים כן להיות בהודייה?
מזה שבודקים, חוקרים מהם המצבים הרעים, הטובים, מה עברנו? לאן הולכים? וכשכל מערכת הבריאה עוזרת לך.
שאלה: זה טבעי להסתובב ככה בהודיה, זה דבר שהוא ניתן, זה הרצוי?
כן, למה לא? אתה בזה קובע שהבורא הוא המנהל את הכול וקובע את הכול.
תלמיד: ומכל דבר צריך להגיע להודיה, כל דבר שעובר על האדם?
כן, רצוי.
שאלה: האדם יכול לדעת משהו שהוא לא מרגיש?
מאיפה הוא ידע אם לא מהרגשה?
תלמיד: הוא חייב להרגיש?
כן מתוך זה הוא מוצא את הסיכום.
תלמיד: אז המצב הזה שיש הפרש בין "אם אין אני לי מי לי" ל"אין עוד מלבדו", זה בגלל חוסר הרגשת הבורא?
יכול להיות, כן.
תלמיד: וברגע שאין עוד מלבדו יהיה בשלמות, בהרגשה, אז יצטמצם ההפרש בין "אין אני לי מי לי" ל "אין עוד מלבדו".
כן, בכלל לא יהיה.
תלמיד: אז החזרה הזו בין יום ללילה, ההפרש הזה נוצר בגלל חוסר הרגשה של הבורא.
כן. זה מביאת הרשימות החדשות, התגלות הרשימות.
שאלה: הוא אומר, "כל האמור בארתי לכם כבר כמה פעמים, מפני שענין זה, הוא אבן מכשול לכמה בני אדם, שאין להם קבלה מבוררת בהשגחה פרטית, ו"עבדא בהפקירא ניחא ליה [עבד, בחיי הפקר נוח לו]", ובמקום עבודה רוצה ביותר לבטוח; ועוד יותר חושק לבטל הקושיות מאמונתו, ולקנות לעצמו אותות ומופתים שלמעלה מהטבע, ולכן נענשים ודמם בראשם."
אתה יכול להסביר את זה, נשמע שאסור לאדם מלכתחילה ליחס הכול לאין עוד מלבדו, אלא חייב קודם לעבוד ורק אז?
כן.
תלמיד: למה?
על סמך מה הוא יעשה שאין עוד מלבדו?
תלמיד: אם לאדם יש את היכולת הזאת אז למה זה חטא?
כי אין לו יכולת מלכתחילה להגיד, אין עוד מלבדו.
תלמיד: למקובל אין היכולת להגיד אין עוד מלבדו?
יכול להיות שאין.
תלמיד,: למה זה חטא אם יש כזו יכולת? נגיד מקובל התקדם בדרך הרוחנית, והוא מרגיש שהבורא עושה הכול, למה זה חטא להגיד את זה מלכתחילה לפני המעשה?
כי הוא לא הגיע לזה, לידיעה הזאת, לעובדה הזאת, ולכן זה חטא.
שאלה: והתיקון הוא שאדם יצטרך לעשות עבודה, "בזעת אפך תאכל לחם", מה הכוונה במובן הרוחני?
שהוא בטוח בכל דבר שהוא עושה, כי כבר בדק את כל המצבים שנמצא בהם בדבקות עם הבורא.
תלמיד: לכאורה "בזעת אפך תאכל לחם" כמו שהוא אומר פה, שאדם מרגיש שמה שהוא משיג על ידי ריבוי כוחותיו "קשה לו מאד לומר, שמתת השי"ת הוא." ודווקא האדם מרגיש הפוך, אם הוא עבד, אז הוא מרגיש שהוא עשה את זה.
בסדר, אבל בכל זאת הוא משיג.
תלמיד: לא הבנתי.
מה אתה לא מבין?
תלמיד: נשמע ש"בזעת אפיך תאכל לחם" זה תיקון, כך הוא מסביר את זה פה.
כן.
תלמיד: אני מנסה להבין איך התיקון עובד. אם האדם עבד, הוא מרגיש שהוא עשה את זה, איך מפה מגיעים לתיקון שדווקא אין עוד מלבדו?
אם אדם עבר את התיקונים האלה, אז הוא כבר לא יכול להגיד שזה אני עשיתי, "לא כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"1.
תלמיד: איזה תיקונים הוא עבר?
התיקונים שנראה לו שזה תלוי בו, ואחר כך הוא גילה שזה לא תלוי בו אלא רק ברצון ה'.
תלמיד: אז התיקון הוא שאחרי שאדם סיים את העבודה והרגיש שהוא עשה את זה, התיקון הוא בזה שעכשיו הוא מייחס את הכול לה'.
כן.
שאלה: השאלה שלי על תפילה בזמן הפעולה. אדם הולך לרופא, הולך להתפרנס, יש לו תפילה בזמן הזה, הוא מחזיק את הבורא?
בזמן שהוא נמצא אצל רופא?
תלמיד: כן.
יש לו תפילה, הוא רוצה להיות בריא.
שאלה: התפילה שלו, למי היא מופנית? לבורא כמובן.
כן.
תלמיד: זאת אומרת, הוא הולך לרופא ומתפלל לבורא שהמעשה שלו יצליח, אבל הוא עושה את המעשה וגם בזמן הפעולה הוא מתפלל לבורא שהרפואה תצליח.
כן. הוא הולך לרופא כי יש לרופא רשות לרפא. זאת אומרת, הרופא כאן מלווה לבורא. כאילו שאת האישור לבורא הוא קיבל מהחכמים, ואז הוא הולך לרופא ולוקח ממנו תרופה, ומקבל מה שהם אומרים לו לקבל, אבל מתפלל בעצם לבורא. וכשמבריא הוא נותן תודה לבורא.
תלמיד: ועכשיו תוך כדי פעולה רוחנית, הפעולה שלנו הרוחנית היא באהבת חברים, להחשיב את החברים, להעריך אותם, לדאוג להם.
כן.
תלמיד: במהלך היום כשאדם משתדל לעשות פעולה כזאת, אז יש לו תפילה שזה יצליח לו.
בזמן התפילה, או בסוף היום?
תלמיד: באמצע הפעולה. בזמן שהוא עובד כבר. אז מה התפילה שלו?
אני לא יודע, כי באמצע הוא צריך להתחיל מהתפילה.
תלמיד: מה זאת אומרת, שהוא צריך להתחיל מהתפילה?
שכל פעולה הוא עושה על זה ברכה ותפילה וממשיך בזה יחד עם הפעולות שלו אולי המעשיות.
תלמיד: זה היה לפני הפעולה שהוא עשה ברכה, אמר "המטרה שלי לייחד את המעשה לבורא".
נניח, כן.
תלמיד: בזמן הפעולה הוא הולך, הוא עובד, הוא צריך לעשות פעולות לחברים, לדאוג להם, להכין להם חומר לימוד לחשוב עליהם, להתפלל עבורם, הוא כאילו מתאמץ פנימית וחיצונית.
כן.
תלמיד: בזמן הפעולה שהוא עובד בחיבור, מה התפילה שלו? יש לו תפילה?
להיות שליח נאמן מצד הבורא כלפי החברים.
תלמיד: איך בדוגמה הזאת זה לא מבטל את היגיעה שלו, להיות שליח נאמן מצד הבורא עבור החברים?
הוא לא חושב על יגיעה, יותר, פחות, הוא חושב על הפעולה האמיתית.
תלמיד: ועדיין הוא ממשיך כאילו מצידו עצמו, כי הפעולה עדיין לא הצליחה, הוא באמצע הפעולה, הוא לא סיים אותה.
כן.
תלמיד: הוא עכשיו מתפלל לבורא להיות שליח נאמן. ואיך בזמן שהוא מתפלל הוא ממשיך לעבוד באהבת חברים? איך התפילה לא מבטלת את העבודה שלו, את ה"אם אין אני לי מי לי".
כי הוא משיג להם את הכלי.
שאלה: "אם אין לי מי לי", "אין עוד מלבדו" זו מלחמת הרשות, ויש רק הנשק היחידי שזו הבחירה בתפילה אצל האדם, וכל הפעולות שהוא עושה במשך הוא עושה באופן טבעי מה שנותנים לו לעשות, אבל הפעולה היחידה שלו זה לפנות לבורא ולבקש שיעביר את הפעולה עליו. היינו, שהאור שהעביר פעולה עליו שהוא יכול לחבר את שתי הגישות, שהיא השגחה כללית והשגחה פרטית.
כן.
תלמיד: אז אין שום דבר, רק לעשות באותו מעשה שהוא עושה כביכול בידיים וברגליים, רק בכוונה לבקש מהבורא שהוא מאיר לו, שזה רק אין עוד מלבדו.
כן.
תלמיד: זו כל העבודה.
בסדר.
תלמיד: בעל הסולם מחמיר, "ולכן נענשים ודמם בראשם". זה כביכול מתפיסת המציאות אני מסתכל על החברים שנמצאים או שהם במצב שהולכים כאילו אין עוד מלבדו או שלא רוצים לעשות מהרשות רבים לרשות היחיד. אז זה מחמיר, אני מסתכל עליהם הם כאילו חלקי הנשמה שלי, מה זה אומר שזה "דמם בראשם"?
כי הם אשמים במצבם?
תלמיד: איך אני צריך להתייחס לזה, כאילו זה מוריד את הראש בוא נגיד כך, שיש לצידי חבר ופתאום אני רואה שמורידים בראש. והבורא רחמן, זה בסדר אבל בעל הסולם היה גם אומר ל"יהודים היפים" היה מזהיר אותם, ופה כאילו עוד יותר הם כאילו, עוד יותר הם בדיוק צמודים אלי.
כן, אנחנו עוד נדבר על זה.
שאלה: אם אין לי הרגשה ב"אין עוד מלבדו", איך אני מייחד את מה שהיה לבורא? זה לא סתם מילים?
אפילו אם אלה סתם מילים, אדם צריך כך להתנהג.
שאלה: אני קם בבוקר, אני עושה מאמץ, אני מגיע לרופא, הרופא נותן תרופה, היא לא עוזרת. עכשיו אני בסוף היום, התרופה לא עזרה לי. אני צריך להגיד שלא התאמצתי מספיק או שאני צריך להגיד שלא משנה מה הייתי עושה, הבורא החליט שאני לא הולך להתרפא מהמחלה?
כן. בינתיים הבורא החליט.
שאלה: שמעתי מקודם שאדם מתפלל על העשירייה שתגיע לדבקות. מה זה שהעשירייה דבוקה בבורא?
שכולם מחוברים זה עם זה ולבורא ביחד.
שאלה: אני חווה את "אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו" כמה פעמים במשך היום. למה הכוונה של בעל הסולם שכותב "בסוף היום"?
לא חשוב, זה אותו דבר כמו שבאמצע היום.
שאלה: מה זה אומר שכל פעולה הוא מתחיל בברכה? איזו ברכה צריך להגיד לפני הפעולה?
מה שאני עכשיו עומד לעשות זה הבורא סידר לי את התכונות פנימיות וההבחנות החיצוניות, שאני רוצה לחבר אותן כך שהבורא הוא יהיה במרכז התוצאה שלי.
שאלה: כשאני עושה הכול מה שבכוחותיי, האם צריך לבקש בזמן הפעולה שהבורא יעזור לי, או שאני צריך לחכות לסוף הפעולה?
אם אני עכשיו יכול להיות בסוף הפעולה, אז אני לא צריך יותר.
תלמיד: אבל כתוב לייחד את הפעולות?
איפה שמחשבות האדם, שם הוא נמצא.
תלמיד: כתוב שבסוף אני מייחד את זה לבורא. האם גם במהלך הפעולה או לפני הפעולה אני צריך להיות בקשר עם הבורא ולבקש עזרה, או שרק בסוף להגיד זה הוא עשה הכול?
מתי שאני מרגיש בו צורך אני פונה.
שאלה: כשאדם קם בבוקר, הוא צריך להגיד "מודה אני".
כן.
תלמיד: בכל מקרה אין עוד מלבדו קיים. מה ההבדל בין השגחה כללית והשגחה פרטית?
השגחה כללית זה כשהבורא משגיח על כל המציאות, על כל הבריות, והשגחה פרטית זה כשהוא משגיח עליי וקובע את כל המצבים שאני עובר.
תלמיד: אז אם אדם קם בבוקר, הוא צריך לראות שהבורא סידר לו עכשיו, נתן לו חופש בחירה שבמעשים שלו הוא צריך לעשות משהו והתוצאה כביכול לא ידועה. אבל הכול מהבורא בסופו של דבר, הוא נתן לו חופש בחירה לעשות משהו. או שלא?
אדם צריך להגיד שיש לו תמיד חופש בחירה, אבל מה הוא בוחר?
תלמיד: אבל הבורא נותן לו את זה. אין עוד מלבדו קיים בכל מקרה?
אם אני לא קובע שאין עוד מלבדו, אז אין אין עוד מלבדו.
תלמיד: הוא אומר שלפני הפעולה צריך לסלק מעצמו את כל מחשבתו על השגחה פרטית.
כן.
תלמיד: האם הכוונה שהבורא בכלל לא קיים?
כביכול לא קיים.
תלמיד: אם כך, הבורא לא סידר את כל האפשרויות האלה.
ודאי שהבורא מסדר את זה.
תלמיד: אז לפני הפעולה בכל מקרה אני כך קובע, אבל זו לא השגחה פרטית. או שזה לא נכון? הוא לא מדבר על השגחה כללית, אלא שבהשגחה פרטית אסור לך להגיד "זהו, מה שלא יקרה התוצאה תהיה ידועה כי הבורא סידר לי הכול מהתחלה עד הסוף". אבל הוא לא אומר שאין עוד מלבדו לא צריך להיות קיים. לפני הפעולה, בכל מקרה יש אין עוד מלבדו, רק עדיין לא השגתי אותו בהשגחה פרטית, וכל העבודה שלי היא להשיג שהוא סידר הכול בסופו של דבר, אחרי כל המאמצים שעשיתי.
נכון.
תלמיד: זאת אומרת, השגחה כללית בהתחלה קיימת בכל מקרה.
קיימת.
תלמיד: מדובר פה על חופש הבחירה, אבל אנחנו לומדים ממאמר "החרות" שכל העניין הוא בבחירת הסביבה, שזה בעצם מזרז את הזמנים.
כן.
תלמיד: לגבי העבודה שלנו בעשירייה לבחור כל פעם בסביבה יותר טובה, איך זה קשור למה שהוא כותב "יחוד "הוי' אלקים"?
כי הכול תלוי איך אנחנו מקבלים את ההשגחה, האם היא מקובלת עלינו ואנחנו נכללים בה ורוצים להביא אותה, לגלות אותה לכל העולם.
תלמיד: כמו שבעל סולם כותב שהמטרה היא "גילוי אלוקתו ית' לכל הנבראים".
כן.
תלמיד: כלומר כל המאמצים הם כדי להשיג אותו.
כן, אין לנו יותר. כי בהשגה שלו אנחנו גם מעלים את עצמנו אליו ונכללים יחד.
תלמיד: אז בסוף היום או בסוף הפעולה, כשאדם צריך להגיד "אין עוד מלבדו", ואפילו אם לא היה עושה כלום, אז זו הייתה התוצאה, האם הוא צריך להשיג אותו או שהוא פשוט יכול להגיד גם ככה.
איך להגיד "גם ככה"?
תלמיד: עשיתי מה שעשיתי, או לא עשיתי, לא משנה, בסופו של דבר זו התוצאה, או האם צריך לעשות את כל המאמצים ואז להשיג?
אבל מאיפה אתה יודע את התוצאה?
תלמיד: כלומר השגחה פרטית זו השגה.
ודאי.
שאלה: הניגוד בין "אם אין אני לא מי" ו"אין עוד מלבדו", האם הוא נעלם אם מעבירים את זה ל"אני לדודי ודודי לי"? האם בזמן הפעולה השאיפה שלי להיות באהבה לבורא?
"אני לדודי ודודי לי" זו כבר דבקות הדדית בין בורא לנברא, נברא לבורא.
תלמיד: כן, אבל בהשתוקקות להיות בזה, הניגוד נעלם, שאני עושה לבד את המעשה, כאילו מבטל את הפעולה של הבורא. המטרה שלי להגיע לאהבה לבורא בכל פעולה, בגשמיות, בעשירייה, אבל בסופו של דבר אין עוד מלבדו, אני רוצה להשיג שזאת האהבה של הבורא כלפיי.
כן.
שאלה: שמעתי שאמרת שיש מקומות שבהם החברים לא קשורים, דיברנו על היחס בין הבורא לנברא בלי קשר לחברים, שזה יחס ישיר לבורא. איך אנחנו יכולים להתחבר לבורא אם יש כאלה מקומות שלכאורה אין בהם קשר לחברים, אלא עבודה ישירה בין אדם לבורא?
אני לא חושב שיש כאלו מצבים, שאדם בצורה מקוצרת מתקשר לבורא עצמו. זה חייב להיות מועבר לבורא דרך כל המדרגות והעולמות כולם. אומנם אנחנו לא משיגים את זה ונראה לנו שזה קשר ישיר בין אדם ובורא, אבל אני לא מבין איך זה יכול להיות. לא שאנחנו צריכים לעבוד על כל מדרגה ומדרגה, ודאי שלא. זה כמו שיש תינוק ויש את ההורים שלו והם מביאים לו כל מיני דברים, ואז הוא חושב שהכול ישנו אצל אבא ואימא. אבל האמת שמאחורי אבא ואימא יש לנו עוד מערכות שכולן מכינות את מה שהתינוק צורך.
שאלה: הוא כותב "ומה שכתבת בענין המשפט להצטער על המשכה הבשריית. זה ודאי חיוב הכרחי, ואם איש חיל אתה, אין לך בכל היום, ותמיד לא תמצא בשעת בדיקה איזה כתמים. כלומר, שגם אתה עזרת באפס מה לגמר הזה. ומכל שכן בשעת כעס, וכן בשעת קנאה ובהרגש גאות וכדומה, שכל אלו הם כתמים הבאים מרקמי רעיונות, שכחי ועוצם ידי יש בקניני ורכושי". אם הבנתי נכון, הוא משייך את המידות האלה לזה שאדם לא משייך את הכול לבורא, אלא הוא אומר "אני עשיתי". האם יש מידות שהן באות לא מהנקודה הזאת שאדם לא משייך לבורא?
על זה יש הרבה שאלות. האם יש באדם משהו שהוא עושה וזה לא מגיע מהבורא בצורה ישירה או עקיפה, זאת שאלה.
תלמיד: ואז הוא כותב עצה, "אולם צריך אומנות גדול שלא לפול מחמת זה בהתרשלות עבודה, כי לא יוכל להרגיז את היצר טוב, על יצר הרע". מה זה?
להגיד שאין עוד מלבדו, קודם כל.
תלמיד: הוא צריך להגיד קודם שאין עוד מלבדו?
כן.
תלמיד: אבל הוא צריך להגיד קודם "אם אין אני לי מי לי".
מה הוא צריך להגיד קודם זה תלוי בפעולה שהבורא עושה עליו.
שאלה: האם אפשר להגיד שאלו כמו שני שלבים, הראשון "אין אני לי מי לי" זה "יגעתי", והשני "אין עוד מלבדו" זה "מצאתי". ואז אומרים "יגעתי ומצאתי"?
יותר טוב לא להגיד כך.
שאלה: בעמ' 703 בעל הסולם אומר "כשבא לביתו ושכרו אתו, ח"ו מלחשוב שברבוי המצאותיו, עשה את הרווח, אלא אפילו היה מונח במרתף כל היום גם היה מצוי שכרו בידו". כשאדם מצייר לעצמו שהוא "מונח במרתף כל היום" זה ציור של אי נוחות, שדווקא היגיעה נותנת הרגשה שהאדם משלים משהו, שכאילו הוא הרוויח את זה.
כן.
תלמיד: ואם הוא היה נשאר במרתף ובכל זאת הייה מקבל את השכר, זאת לא הייתה הרגשה של שלמות?
אתה צודק.
תלמיד: אז מהי הנקודה הזאת, של לתת יגיעה או לא לתת יגיעה אחרי שהוא נתן יגיעה?
זאת אומרת אתה אומר כך, אם היה נשאר במרתף לא הייתה לו השגה שלמה בסוף היום, ואם הוא מתייגע אז ההשגה היא שלמה. בשביל מה אנחנו צריכים את היגיעה? רק כדי להשיג בצורה שלמה את הסוף?
תלמיד: זה מרגיש כך.
זאת אומרת שאצלנו הכלים נפתחים לפי היגיעה. כך חושבים. זאת בעיה, יש משיג עולמו ביגיעה ויש שמשיג עולמו בתפילה, ויש כזה שהוא ממש מתבטל.
תלמיד: קשה לי מאוד לחשוב על זה, שיכול להיות בלי יגיעה, הרגשה של אי נוחות.
למה אתה כל כך אגואיסט, אם אני משיג ביגיעה למה אחרים יכולים להשיג ללא יגיעה? אולי דווקא כשאתה מתייגע אתה פותח להם את האפשרות להשיג ללא יגיעה.
תלמיד: אני מדבר רק כלפי עצמי, אבל אני לא מסוגל לחשוב, על להיות בנוחות עם העניין הזה שאני לא עושה כלום ומקבל את כל השכר. המחשבה זאת ישנה אפילו אם עשיתי את היגיעה.
מה היה מפריע לך לקבל כל השכר?
תלמיד: לא הייתה לי הרגשה של הכלי. אני לא מרגיש שאני יכול לקבל כלי בלי יגיעה.
זה לא אומר כלום.
תלמיד: זה מרגיש שלא מגיע לך, וביגיעה זה נראה לך שכן מגיע לך.
אז היגיעה היא איזה טריק, זה "כאילו" הרווחת, כאילו שמגיע לך. יש בזה משהו. זאת אומרת, כל היגיעה שאנחנו צריכים לעשות היא כדי שלא יהיה לנו לחם ביזיון, כך כתוב.
תלמיד: זה נכון לראות את זה ככה, או צריך גם אחרי סוף היום לבטל את הכול ולהרגיש שגם אם מונח במרתף, זו גם שלמות, ובסוף היום זה בסדר להסתכל על זה ככה?
אני לא חושב.
תלמיד: אנחנו שואפים שהעבודה שלנו תהיה השכר.
כן.
תלמיד: אז איך היחס הזה, שדווקא העבודה היא השכר?
שבכל יגיעה ויגיעה שלי במשך העבודה שלי, אני מרגיש את המתיקות, ככל שאני מזיע, כך אני מרגיש תענוג, אבל זה בתנאי שנותן העבודה הוא גדול בעיניי.
שאלה: איך בכל זאת נפתרת הקושיה הזאת, כי היגיעה שלנו לעומת גודל השכר היא כלום, זה כאילו עבודה בעיניים. כי השכר כל כך גדול?
אבל הבורא עשה כך, הוא נתן לי את התנאי, "אתה תעשה משהו, "פיק" כזה קטן ואני נותן לך קרנות ועגלות ואת כל העולם".
תלמיד: יש בזה לחם ביזיון?
אין בזה לחם ביזיון, כי ככה זה ניתן. הגעתי לעבודה ורק עשיתי קליק, ותמורת דקה אחת אני מקבל חצי עולם.
תלמיד: נגיד עכשיו במצב שלי אין לי כלים אפילו לתאר את גודל השכר הזה. אפשר להגיד שבגלל שהשכר נסתר, היגיעה איכשהו הושלמה, אבל כשיתגלה גודל השכר אז כל היגיעה שלי תלך לטמיון לעומת זה?
אז מה השאלה. איך לקבל את זה?
תלמיד: לא, איך בכל זאת פותרים את הבעיה הזאת.
יש עוד הרבה קושיות על זה, איך הבורא עשה דבר כזה שאין בו שום שוויון והצדקה.
תלמיד: "אם אין אני לי מי לי", ו"אין עוד מלבדו", הצורה שזה יושב אצלי זה שהוא משתף אותי, היגיעה גורמת לאדם להיות שותף, להתקרב לאין עוד מלבדו, אם זה בעשירייה שאתה יכול לעשות מעשה כזה או אחר אז הוא משתף אותך בזה, זה לא עניין של שכר או לא שכר. לאחר מכן מגיע התהליך שאתה רואה במה השתתפת.
בסדר.
שאלה: אז יש בעצם סתירה במה שבעל הסולם רושם? כי אם אני מייחד הכול לבורא לא עשיתי מאמץ, אז אני לא דבוק בבורא כי אני לא עצמאי ואם אני עשיתי מאמץ, אז אני לא מייחד הכול לבורא, כי יש משהו שאני עשיתי. אז איך פותרים את הסתירה?
מה חושבים?
תלמיד: יש פה משהו מבלבל, אני רואה לאורך כל הדרך, שאם כביכול אדם מתנתק מהבורא ואומר "עכשיו אני עושה" הוא כאילו מתנתק באמת מהבורא, זה לא באמת שהוא מתנתק, הוא הולך לעשות את מצוות הטבע שזה הבורא, שהוא עכשיו צריך לעשות את היגיעה מצד עצמו. זה לא שהוא עכשיו אומר "אין בורא, רק אני" אלא גם העשייה הזאת היא חלק מהייחוד וכביכול מתוך המאמר אפשר להבין ש"עכשיו אני שם את הבורא בצד, בכלל שוכח אותו, רק אני קיים עכשיו".
זה לא נכון, בעצם מפנים אותו, תשים לב למצבך, ותזהה אותו ומכאן תתחיל לעבוד אבל זה לא כי אני לא רוצה שהבורא יהיה בחיים שלי, להיפך, כי למרות שאני רוצה, מאוד נוח להיות דבוק כל הזמן באין עוד מלבדו, עכשיו העבודה שלי היא זאת, להיות בזה, זה בעצם הבלבול נראה לי.
גם כן, אני חושב כמוך.
תלמיד: הכול מתחיל מזה שלא מחשבותיו מחשבותינו ולגבי ה' יתברך אין כלל עניין ההופכיות במציאות ושהוא יוצר האור ובורא החושך ובשבילו זה אחד. לגבי השאלה, שכל העניין של הרשות זה עבורנו בכל מצב ומצב להצדיק אותו על פני מה שמרגישים, לייחס נכון את ההרגשה ההופכית שבי אליו.
איך?
תלמיד: זאת הרשות שבכל רצון ורצון שמתגלה אם אני משתמש בו לעצמי אז זה קליפה ואם אני מייחס את זה אליו אז זה קדושה.
אבל יש לך רשות כפולה?
תלמיד: נכון, ההופכיות הזאת היא תמיד לנגד עיניי, זה תמיד יהיה ככה.
כן.
שאלה: להתייחס לדיון שהתנהל, נאמר בסוף המאמר שב"עליון הכל נכלל בשתי צורות. דהיינו, בחינת נייחא ובחינת רוגזא שסובבים בכל מקרי העולם" למה הכוונה בעבודה בעשירייה? שתי הצורות האלה של נייחא ושל רוגזא שכתובות פה בסוף המאמר, איך אפשר לייחס אותן להשגחה פרטית ולפעולות של תנועה שאנחנו אמורים לעשות בעשירייה?
שומע, נצטרך לפתוח את זה יותר.
שאלה: כתוב כאן שכשאדם יוצא לעבודה צריך לסלק מחשבות על השגחה פרטית ולעשות את העבודה כאילו בלי הבורא, איך בכל זאת לקשור פעולות יומיומיות עם הבורא, האם אי אפשר לשלב את העבודה הזאת בעולם הזה, לקשר עם הבורא, לתפילה, למה צריך לסלק את המחשבות על השגחה פרטית?
לא צריך לסלק את המחשבות על הבורא, אבל בכל זאת אנחנו לא צריכים להתרחק מההשגחה הכללית.
תלמיד: מתוך המאמר ומתוך השיח נהיה מובן שאנחנו צריכים לגלות את זה שאנחנו כלולים בכול ואז נפתרת הבעיה, לא משנה אם אני קיבלתי או החבר, האם התרופה פעלה עלי ואני כבר לא עובד לבד.
אתה צודק.
תלמיד: זאת המדרגה הבאה שלנו או שאנחנו עוד רחוקים מלראות את ההתכללות בהעדר שלנו בכל מה שקורה?
לא, זו כבר המדרגה הבאה.
שאלה: מה הסיבה האמתית שהבורא מחליש אנשים מסוימים ומחזק אנשים אחרים?
מאנשים שהוא מחליש, הוא רוצה פניה אליו. שיתקרבו, שיבקשו, שיקבלו ממנו עזרה. ומאנשים שאין להם חיסרון כזה, או אפילו יש להם הרגשת מילוי, הוא לא זקוק, הוא לא צריך שיפנו, אין לו שום כוונה כלפיהם. יוצא שדווקא מי שנמצא בחיסרון יותר גדול, זקוק לבורא יותר ומתקרב אליו יותר.
שאלה: בעל הסולם מתאר באגרת ג' בחינות בעבודה הרוחנית של האדם, מצווה, עבירה ורשות. מצווה היא מקום הקדושה, עבירה היא מקום הסטרא אחרא, רשות היא מקום המאבק הקבוע בין הקדושה לסטרא אחרא על הבחירה החופשית של האדם. בעבודה הרוחנית, אדם חייב לעשות מאמצים תמידיים כדי שהקדושה תשלוט ברצונות הטמאים של האגואיזם. מאין אנו שואבים כוחות במאבק הזה, מהבורא או קודם כל מהחברים בעשירייה?
אנחנו מקבלים כוחות מהעשירייה. מאחורי העשירייה כבר עומד הבורא בכל מיני מערכות, אבל קודם כל מהעשירייה, זו המערכת הקרובה אלינו.
שאלה: אם יש השגחה פרטית והבורא הוא זה שקובע כל פרט, מאין אנחנו מקבלים כוחות לעשות את המאמצים והיגיעה בדרך?
מהבורא. כמו שכתוב, "יוצר אור ובורא חושך". הכול מגיע מהבורא.
שאלה: אמרת לחבר שצריך להבדיל בין הפעולות של הבורא עלי, כדי להחליט מה אני צריכה להגיד, "אין עוד מלבדו" או "אם אין אני לי מי לי" בתחילת הפעולה. איך להבדיל בין הפעולות השונות של הבורא כדי לבחור איך לפעול נכון?
צריך טיפ טיפה לנקות את הלב ואז תביני מה נמצא ביחס הבורא כלפייך.
תלמידה: מתי יכולה להיות הזדמנות להגיד "אם אין אני לי מי לי"? כי אני מוצאת שהכי נוח לי לומר "אין עוד מלבדו" כל הזמן.
בטוח שזה תמיד יותר טוב.
שאלה: האם נכון לתלמיד חדש לשים לב לכל מה שקורה במהלך היום ולשייך את כל הפעולות לבורא?
אני לא חושב שתלמיד מתחיל יכול לברר את היחס שלו לבורא, לחכמה ולמציאות בצורה כזאת שהוא כל הזמן יקבל הבחנות דרך הקשר שלו עם הבורא. לא, שיחכה.
שאלה: כתוב שהטבע בגימטרייה זה אלהים, אבל איך אפשר להתייחס לשאר השמות בגימטרייה?
הטבע בגימטרייה אלהים, זה נקרא שהבורא דרך הטבע פועל עלינו.
תלמיד: ושאר השמות?
הוא לא כותב על שאר השמות, הוא כותב על זה. תחשוב על זה וזה מספיק.
(סוף השיעור)
-
"אמרת בלבבך לא כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח יז)↩