שיעור בוקר 08.05.18 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: "ממשיכים את הכנס בעלייה"

כבר עברנו הרבה כנסים, הרבה אירועים, איך להתנהג לפניהם, אחריהם? מתנהגים כרגיל, ממשיכים. זה שממשיכים את הכנס זה נכון, ורצוי לא להיפרד מאותה הרגשת החיבור סביב נושא אחד, מטרה אחת, שהיא השגת החיבור בינינו, שבו, בתוכו אנחנו רוצים לגלות את הכוח שמחבר, כוח שמחזיק אותנו, מחייה אותנו, אבל בעצם נוהגים כרגיל. "כרגיל" זאת אומרת אסור שישתנה משהו במסגרת, להשתדל לקיים אותה כמו שהיא. אבל למלאות אותה בתוכן יותר גבוה, ברצון, במשיכה, בנטייה יותר פנימית לבבית, זה נכון.

קריין: קטע מספר 1 מתוך כתבי רב"ש כרך ג' מאמר "עיבור ב'".

"עיבור א' נעשה על ידי עליון, בדומה לאדם שמקבל איזו התעוררות מלמעלה. עיבור ב' היינו, אחר כך התחתון צריך מכח התעוררות שקיבל, לעבוד מעצמו, היינו הוא צריך להוסיף, על ידי התעוררות שקיבל מעליון, ולעבוד על ידי יגיעתו, אחרת נאבד לו הכל וחוזר להיות לבחינת נקודה שחורה, שפירוש שהרוחניות שלו היא בבחינת חושך שאינו מאיר."

{רב"ש - ג'. מאמר 873 "עיבור -ב")

כך אנחנו צריכים להבין את מה שקיבלנו, שאם הייתה איזו התעוררות, היא באה לנו מלמעלה ועכשיו אנחנו צריכים להמשיך אותה מעצמנו. כי השלב הבא, תמיד זה כך, הוא שאנחנו מקבלים מהעליון בצורה חיובית, בצורה שלילית, לא חשוב, כל מה שאנחנו צריכים, וכל פעם ממשיכים. לכן אם הרגשנו את האירוע שעבר עלינו כתוספת לחיבור בינינו, להבנה, לעבודה, לקשר עם הבורא, אנחנו עכשיו צריכים להוסיף מעצמנו.

מה עלינו לעשות? על פני כל אותם התנאים החדשים שאנחנו מגלים נניח מאתמול להיום, אחרי הכנס, אנחנו ממשיכים, ולא נותנים למצב הזה לרדת אלא לפחות להמשיך באותה הרמה. לא מפריע לי שום דבר, דווקא ההיפך, אני צריך להבין שמהשמיים, אחרי שהיינו באיזה אירוע וקיבלנו התרוממות, התעוררות והבורא עזר לנו להרגיש משהו מיוחד, חדש, עכשיו אנחנו צריכים להמשיך בכוחותינו, ודווקא כשאנחנו לא נמצאים פיזית באיזו משימה מיוחדת, כל אחד ואחד צריך להמשיך את זה בחיבור יותר פנימי. לא שנמצאים במקום אחד גשמי אלא שנמצאים ברצון אחד רוחני ולכן ממשיכים כך.

הוא אומר "עיבור א' נעשה על ידי עליון, בדומה לאדם שמקבל איזו התעוררות מלמעלה. עיבור ב' היינו, אחר כך התחתון צריך מכח התעוררות שקיבל, לעבוד מעצמו, היינו הוא צריך להוסיף, על ידי התעוררות שקיבל מעליון, ולעבוד על ידי יגיעתו, אחרת נאבד לו הכל וחוזר להיות לבחינת נקודה שחורה," זאת אומרת ההתעוררות שקיבלנו, אם אנחנו רוצים שזה יתייצב בנו, שזה יתכלל בקשרים בינינו, ייכנס למצב הקבוע בינינו, אנחנו צריכים להמשיך אותה עכשיו על פני התנאים החדשים. כל אחד ואחד קיבל איזו התפעלות, התרשמות מהכנס, אז הוא צריך לדאוג לפחות להישאר באותה רמה כבר מתוך יגיעה שלו.

שאלה: אני לא כל כך מבין מה זו היגיעה הזו שלו, של להישאר באותה רמה.

מה מפריע לי להיות באותה הרגשה הכי טובה בחיים שהייתי אתמול או שלשום או בכלל אי פעם כשהייתי בחיבור בינינו, בקשר עם הבורא, ההכרה הרוחנית, משהו? מה מפריע לי, למה אני צריך לרדת מזה? זאת אומרת ירידה מזה זה נקרא שאני מפספס, אני לא מוסיף מעצמי.

תלמיד: במה אני מוסיף בעצמי?

בזה שאני לא מוסיף. אני קיבלתי התעוררות מלמעלה, מהבורא, למה ההתעוררות הזאת נעלמת? אני צריך להמשיך אותה, לא רק על ידי הכוח העליון שנותן לי ומביא אותי, אלא הוא נותן לי דוגמא לזה שכך אני צריך להיות.

תלמיד: בכנס או בכל מאורע אחר, יש ריכוז מאמץ, אנשים לוקחים שלושה ימים או יומיים או אפילו יום ונמצאים באיזה מאמץ מרוכז, ואז חוזרים לשגרה ואין את אותם המפגשים הפיזיים, והכול ובכל זאת צריך להתאמץ ולייצר את אותה הרגשת חיבור, רק בלי אותם תנאים פיזיים שהיו לך קודם.

כן.

תלמיד: איך?

תחשוב, תרצה, תפנה, תתפלל, תבקש, דבר עם חברים, אבל זה לא שייך למקום פיזי. למה המערכת שאנחנו מקימים בזמן הכנס משפיעה עלינו כל כך? חשיבות הא-לוהות חסרה, חשיבות החיבור בקבוצה, שאנחנו דווקא יכולים לעשות את זה בזמן הרגיל הרבה יותר טוב. למה זה מפריע? כי אנחנו כבר לא נמצאים בארוחות בוקר, צהריים, כי אנחנו לא יושבים יחד? דווקא ההיפך, אנחנו צריכים לראות את אותן ההפסקות בין הפגישות שלנו כהזדמנות שהבורא כך סידר בעולמנו, שיש לנו הזדמנות להוסיף מעצמנו.

בניית הכלים היא דווקא בחושך, בלילה. אנחנו צריכים לראות את כל האירועים בחיים שלנו שכך כולם מתחברים "ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד"¹, רק כך לראות את החיים. שנותנים לנו רגעים של חיבור, של התקרבות לרוחניות, כדי שאנחנו נמשיך אותם אחר כך בזמנים שההתעוררות מלמעלה מסתלקת, לפחות באותה עוצמה כמו שהייתה מלמעלה.

אולי זה קשה, אולי זה לא מובן כל כך, צריכים מאמץ, צריכים לדבר איך עושים זאת אבל ההרגשה הפנימית חייבת להיות לפחות כזאת "אני לא יצאתי, הבורא העלה אותי לאיזו דרגה ועזב אותי ואני צריך להמשיך. אם אני נופל זה לא בסדר, אלא אני ממשיך לפחות כך, יש לי דוגמה במה להמשיך". ואז הוא מביא אותי לדרגה עוד יותר עליונה ועוד יותר, וכך כל פעם. מה קורה לי כשהוא עוזב אותי? הוא מגלה לי איזה מקומות אני צריך למלאות עכשיו עם החשיבות שלו. רק זה חסר.

שאלה: מה היא בעצם הדרגה, זה איך שאנחנו היינו מחוברים, המאמץ?

הדרגה בינתיים זו ההתפעלות שלנו מהחיבור בינינו, עם איזו הבנת יתר, הרגשת יתר מה זה הבורא שיכול להתגלות בינינו, בתוך הקשר שלנו.

תלמיד: אז להמשיך את מה שקיבלנו מהעליון זה לברר את זה יותר?

זה יכול להיות לברר בינינו, אבל העיקר זה המאמץ של כל אחד ואחד להיות מקושר עם האחרים בצורה קבועה כמו שהוא השיג. לא לתת לזה להתקרר, וכך להמשיך בכל האמצעים. ואז הוא יראה שמה שיתגלה, שהוא צריך שוב לחזור לעבודה ולכל מיני העסקים שלו, הכול הבורא סידר בצורה כזאת, לא לשום צורך אחר, אלא רק כדי שימלא גם את החללים הללו היומיומיים בהתעוררות, בהתלהבות, בחשיבות. בעיקר בחשיבות של הבורא.

כך אני רואה את העניין, וחשוב לנו באמת להחזיק את עצמנו לא לרדת. כל העבודה היא דווקא בזה. בזמן הכנס אין כל כך עבודה. שם זו התפעלות מלמעלה והתפעלות שלנו, זה קורה כאתערותא דלעילא. עכשיו אנחנו צריכים במאמץ שלנו, בתפילה, בכל מה שאפשר, לא לתת לזה להתקרר. זאת העבודה, עכשיו זמן העבודה.

אז מה שהצלחנו בכנס, לא הצלחנו אלא קיבלנו. עכשיו אנחנו צריכים להצליח. הייתי אומר שהכנס, כינוס, חיבור, צריך להיות עכשיו. אם אנחנו נראה נכון מה זה העניין של כנס והעניין של בין הכנסים, אז נשתמש נכון בחיבור שמשיגים בינינו. דווקא במצבים יומיומיים, שם זו הבדיקה, שם זו העבודה.

קריין: קטע מספר 2, מתוך כתבי רב"ש, כרך ב', מאמר "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה".

"בכל התחלה, האדם מוכרח להתחיל מחדש את קבלת מלכות שמים, ואינו מספיק מזה שהיה לו אתמול בחינת אמונה בה'. לכן כל בחינת קבלת מלכות שמים, נבחנת לבחינה חדשה, היינו שמקבל עתה חלק מחלל הפנוי, שהיה ריק ממלכות שמים, ומכניס את מקום הריק, וממלא אותו עם מלכות שמים. נמצא, שהוא בירר עתה דבר חדש, מה שלא היה מטרם שלקח את המקום ריק, ומילא אותו עם מלכות שמים. וזה נקרא, שהעלה ניצוץ חדש לתוך הקדושה, עד שמרוב עליות הוא מעלה תמיד ניצוצין מחלל הפנוי לתוך הקדושה, נמצא, שמכל ירידה וירידה, הוא בא לידי התחלה חדשה, ומעלה נצוצות חדשים."

(רב"ש-ב'. מאמר 6 "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה" 1991)

סדנה

איך אנחנו ממלאים אותם החללים שעכשיו מתגלים אחרי הכנס? חסרה באיזה מקום ההתעוררות שהייתה וההתלהבות וההרגשה וההבנה אפילו. איך החללים הפנימיים שבכל אחד ואחד, אנחנו יכולים לחבר אותם ולמלא במלכות שמיים המשותפת? איך לחבר את החללים שמתגלים אחרי הכנס ולמלא אותם? קודם כל לחבר אותם לאותה התשוקה לעלייה, להתלהבות, לגילוי, למצב הקבוע שיהיה, למלא אותה במלכות שמיים, בחשיבות הבורא. בבקשה.

*

איך אנחנו בפועל לוקחים על עצמנו ערבות, בזה שאני חייב לעורר את העשירייה שלי שתהיה במצב כמו שקיבלתי דוגמה מהזמן שעברנו. איך אני בפועל מעלה את העשירייה שלי לאותה דרגת התפעלות שעברנו, ומשתדל להחזיק אותם בזה? בבקשה.

*

קריין: קטע מספר 3 מתוך כתבי רב"ש, כרך א', מאמר "מי הוא הגורם לתפילה".

"אסור לו לאדם לומר, שאני מחכה עד שה' יתן לי התעוררות מלמעלה, אז תהיה לי אפשרות לעבוד בעבודת הקודש. כי הוא זצ"ל אמר, שעל עתיד אדם מחוייב להאמין בשכר ועונש. היינו שהוא צריך לומר "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי" (אבות פרק ראשון). אם כן אסור לחכות על רגע אחד אחרי כן. אלא האדם צריך לומר, אם לא עכשיו אימתי. ואסור לחכות על זמן יותר מוכשר, ש"אז אני אקום לעבוד עבודת הקודש". אלא כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק שני, ה') "ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה".

(רב"ש-א'. מאמר 18 "מי הוא הגורם לתפילה" 1986)"

זאת אומרת, אסור לנו לחכות עד שהזמן יעבור אחרי התפעלות, התעוררות, אחרי עלייה, ואנחנו צריכים ממש מיד להחזיק את עצמנו באותו דבר. יש לנו דוגמה ביום הכיפורים. אנחנו כאילו ביום הכיפורים מבקשים סליחה, מלבנים את עצמנו, נעשים ממש פנויים מהעבירות שתיקנו, קיבלנו, ומיד אחרי צאת היום יש לנו שוב תפילה על בקשה עם הבקשות של התיקונים.

למה? כי הדברים האלה הם כך מסודרים. תמיד אחרי שאנחנו נמצאים בעלייה אפילו הכי גדולה, אנחנו צריכים לראות בה סך הכול קרש קפיצה למדרגה יותר עליונה. זאת אומרת, איך אני עכשיו, במצב של עלייה, כבר רואה את עצמי במצב ירידה כלפי המצב הבא. כמו הזקן שהולך ומחפש. הכול בסדר גמור, אבל הוא כבר מחפש איך מהמצב הזה כשהכול יפה וטוב, אני כבר אעלה עוד יותר למעלה. ואנחנו צריכים לראות את החיים שלנו כך ולא כמו ילדים להיות דבוקים באיזה מצב מסוים, אלא בשרשרת מצבים בזה אחר זה, שכל מצב הבא הוא עלייה או בחיסרון או במילוי, או בחיסרון או במילוי. חיסרון כלפי הבורא ומילוי אך ורק בזה שאנחנו מתמלאים בגדלות שלו, הכול בו.

שלא תהיה לנו אי הבנה שאנחנו לא פועלים לפי ההרגשה שלנו, טוב או רע, אלא הכול כלפי אין עוד מלבדו, יותר קרובים אליו, יותר משתוקקים אליו, יותר מסוגלים לעבוד לעל מנת להשפיע בו או לא. ולכן אין מצב שאי אפשר לראות בו גם ירידה וגם עלייה, והירידה יותר חשובה, כי זה גילוי החסרונות וצריכים לחבר אותם יחד, ליום אחד.

איך אנחנו רואים את מה שעברנו בצורות הטובות ביותר כקרש קפיצה וכירידה לצורך עלייה? איזה חיסרון אנחנו יכולים לצרף לדבר הטוב ביותר שהשגנו, כדי להמשיך ממנו עלייה. חייב להיות חיסרון. איזה חיסרון אנחנו יכולים עוד להוסיף לזה? בבקשה.

*

איך אנחנו נרגיש שחסר לנו חשיבות ה', חוץ מזה כלום. כל אותה התפעלות, התרוממות שהייתה זה רק סימן שעד רמה כזאת אנחנו צריכים לעלות עכשיו את חשיבות הבורא ולחיות בו, למלא את עצמנו מזה. חברים, חיבור, כל האירועים, כל הדברים האלה זה סך הכול כלי חיצון, עטיפה לגילוי הבורא שבו ישמח ליבנו. איך אנחנו את זה עושים? בבקשה.

*

איך אנחנו יכולים לתאר את החיים שלנו, שאנחנו חיים יומיום בקבוצה, בעבודה, בכל מקום שרק חשיבות הבורא מנהלת את הסדר שלנו, את החיים שלנו, את המחשבות, רצונות, כל מה שקורה, רק חשיבות הבורא. איך אנחנו יכולים לתאר לעצמנו חיים כאלו? בבקשה.

*

קריין: אנחנו נקרא את קטע מספר 12 מתוך כתבי רב"ש, כרך ב', מאמר, "מהו, שהצדיקים ניכרים ע"י הרשעים, בעבודה".

"אם כוונתם היא לעשות נחת להבורא, הרי זה גורם, שאם הם רוצים להוסיף עבודה, הם נצרכים להוסיף בגדלות הבורא, כי כפי שיעור גדלותו יתברך, בשיעור זה הם יכולים להיבטל אליו ולעשות את כל מעשיהם רק לשם שמים. וזה כמו שאומר בזה"ק על פסוק "נודע בשערים בעלה", שכל אחד ואחד "לפום מה דמשער בלביה". אי לזאת, אלו אנשים שרוצים לעבוד לשם שמים, בכדי שיהיה להם חומרי דלק לעבודה, הם צריכים כל יום להשתדל להשיג בחינת אמונה בגדלות ה', היות שגדלות ה' זו שמחייבת אותם לעבוד בשבילו. וזהו כל התענוג שיש להם בעבודתם.

(רב"ש-ב'. מאמר 15 "מהו, שהצדיקים ניכרים ע"י הרשעים, בעבודה" 1989)"

אנחנו צריכים להבין שחייבת להיות סיבה למה שאני עושה. הסיבה יכולה להיות אחת מהשתיים או הרצון לקבל שלי או הרצון העליון, לא יכול להיות באמצע שום דבר, עוד שלישי או משהו. ולכן העבודה, בכלל כל המלחמה היא שגדלות הבורא, חשיבות הבורא תמיד יכוון אותי בכל מחשבה ובכל רצון. ועוד לפני שמתעורר בי משהו, גדלות הבורא תהיה לפניו. היא תלווה אותי, היא תכוון אותי לכל דבר.

איך אנחנו בונים אווירה כזאת, ערבות שממש באוויר תהייה מורגשת בינינו, רק את זה אנחנו רוצים שישלוט בנו? מרגע זה והלאה מתחילים כבר באמת עבודה רוחנית. אם אנחנו מסכמים בינינו שזו המטרה שלנו וזה המניע וזה המעורר, מכאן והלאה רק על עלייה בחשיבות הבורא בינינו הדרך סלולה. בבקשה.

*

קריין: קטע מספר 14 מתוך כתבי רב"ש, כרך ג', מאמר "ואני תמיד איחל".

""ואני תמיד איחל, והוספתי על כל תהלתך" (תהילים ע"א י"ד). יש לפרש, בזמן שהאדם מרגיש שיש לו קרבה לקדושה, ובטח שה' קירב אותו, והוא צריך להלל לה', שהוציא אותו משיפלותו, והכניס אותו למצב של הרגשת קדושה, שאל יסתפק אדם בזה, הגם שהאדם צריך לתת על זה, ולהחשיב את מצבו, ועד כמה שאפשר לצייר לעצמו, שזהו דבר חשוב מאד, היינו שכל מה שהוא מסוגל להעריך, את חשיבותה של זה, עדיין בחינה זו יותר חשובה מכפי השגתו. ומכל מקום הוא אומר, "ואני תמיד איחל", שיש דרגות יותר גבוהות מכפי שאני יכול לצייר לעצמי. ואיך אפשר זה, הלא עד כמה שהוא מסוגל לצייר שזהו דבר חשוב, איך יכול להיות דבר, שיהיה עוד יותר חשוב, מכפי שאפשר לצייר. על זה, "ואני תמיד איחל", היינו שיהא בידי לצייר מציאות יותר חשובה מכפי שאני מסוגל עכשיו לצייר לעצמי, וממילא "והוספתי על כל תהלתך". נמצא, הגם שעתה בשביל ההווה אני מהלל אותך, ועל ידי זה שאני מיחל תמיד, שאוכל להשיג יותר הבנה בהחשיבות שלך, יהיה לו יותר להוסיף תהילות.

(רב"ש-ג'. מאמר 632 "ואני תמיד איחל")

אין לי כל כך מילים, זה נסתר מאיתנו, זה כל הזמן בורח מאיתנו, איך אנחנו יכולים לשכנע את עצמנו שבסך הכול רק על חשיבות הבורא בעינינו אנחנו נלחמים, אנחנו חיים. לפי זה אנחנו קובעים את המהות שלנו, החיים שלנו, הדרגה שלנו, אין יותר. אין לי כל כך מילים להגיד.

איך אנחנו חיים רק כדי לטפח בנו את גדלות הבורא, חשיבותו? שבאמת לפי מה שלומדים זה פשוט מאוד, מי עוד קובע את כל החיים שלנו. אבל כל החיים שלנו, זאת אומרת בצורה אגואיסטית, עד כמה שהוא חשוב לי. אלא כשאנחנו מדברים על חשיבות הבורא, אז אנחנו מדברים עליו, איך שהוא בעצמו, לא כלפי האדם שתלוי בו, אלא בפני עצמו.

*

איך אנחנו יכולים בכל זאת לעלות את החשיבות הזאת בעינינו כך, שהיא תקבע לי את כל המחשבות, רצונות, החלטות, פעולות, שהבורא הוא כל הזמן נמצא מולי, בקיצור ימלא את כל האופק שלי, כל העולם שלי, הוא ימלא, ואני ארגיש את עצמי שנכנס לתוכו קצת ככה, וזאת תהיה דרגת העיבור שלי? איך אנחנו יכולים להביא את עצמנו לכזה יחס לחיים?

*

בעוד חודשיים יהיה לנו כנס באיטליה. מה אתם חושבים בקשר לזה? אני רואה שבכל זאת ההתרשמות מהכנס באמריקה הייתה, שהוא היה שונה מהכנסים הקודמים, שהוא היה קצת בסגנון שונה, בהתפעלות שונה, במשהו שונה. מה אנחנו יכולים להגיד בקשר לכנס הבא?

תלמיד: אני חושב שמשהו מהותי חדש שהיה זה הניהול העולמי. כלומר שיש בכלל מגמה שהכלי העולמי תופס יותר ויותר השפעה, לא רק מקבל אלא גם משפיע. ומה שיצא שבאמת זה לא היה כנס של אמריקה, זה היה כנס של כל העולם.

למה?

תלמיד: כי אתה סימנת את המטרה ואנשים התחברו לזה, והיו פעולות מעשיות, היו צוותי עבודה, זה נכנס לשגרת עבודה ובאה איכות מתוך צורת העבודה המיוחדת הזאת. והדוגמה המובהקת לזה בהבנה שלי אלה כנסי המראה, לא היו דברים כאלה. אתה מסתכל בווינה, בסוצ'י בכל מיני מקומות, וזה כאילו שם הכנס נמצא, לא פחות מזה. ולהבנתי, זה משהו שקרה וזה ישנה את הצורה לגמרי.

כלומר אם לענות על השאלה שלך לגבי הכנס הבא, אז קודם כל צריך לשמר כמו שהצעת את אותו בורד עולמי. יש לכם ניסיון תחברו או תצטרפו למי שמארגן את הכנס באיטליה, ותגדילו את המיומנויות. משהו שם עבד, בואו תחקרו את זה ותעשו אותו דבר. דבר שני, אין יותר כנס מקומי, אלה תמיד כנסים עולמיים, ולדעתי אנחנו נראה את זה בכל מקום.

לסיכום, מה עושים, איך אנחנו עושים, איך אנחנו ממשיכים את אותו סגנון, ומפתחים אותו אפילו?

תלמיד: רציתי להוסיף לדברים של החבר, שאחד הדברים שהיה מאוד בולט, שלמרות שהיה כנס ובורד עולמי, כן היה משהו ייחודי לכנס האמריקאי. זה לא ביטל את המקום, זה לא ביטל את זה שאם באו חדשים משם אז היתה להם הרגשה נוחה. זה לא ביטל, וזו נקודה בעיניי מאוד מהותית. אני מרגיש שהרבה יותר מזה שהיה בורד עולמי, היה כלי אמריקאי שהזמין עזרה, שיתף פעולה ורצה להתכלל, הביא את עצמו ורצה להתכלל.

כן. באמת, בפעם הראשונה הרגשנו שיש כלי אמריקאי, זה נכון. זה לא היה מורגש אף פעם.

תלמיד: אני חושב שזאת הנקודה, היה שם כלי שביקש עזרה, וכאילו עבד בצורה מלאה יחד עם כל השאר. יותר מאשר שיש איזה בורד שניהל. זו לא הייתה התחושה.

יופי. כן, נכון.

תלמיד: לפחות בתחושה שלי היו שתי ידיים שעבדו. הייתה יד אחת שהייתה היד המארגנת, צוותי עבודה אמריקאים שעבדו בפרקטיקה של הכנס, בברזלים, בלו"ז, בתכנון האוכל, בתכנון קטעי המקור. והחיבור העולמי היה בעצם סביב האחריות הרוחנית של כולם. באמת היה חיבור עולמי סביב הנחיצות לעלות ביחד מדרגה, להרגיש כלי אחד משותף, לעשות את המאמץ, את הדרישה ביחד, וזה עבד מאוד יפה.

אז איך ממשיכים את זה באיטליה? שוב, אני שואל כבר לעתיד. במה הייתה ההצלחה שהרגשתם שאין מקום אחד, אלא ממש בכל מקום בעולם יש לנו ממש סניפים של אותו כנס, זה ממש אותו כנס. איך אנחנו נמשיך עוד את ההרגשה הזאת?

תלמיד: נראה לי שבכל פעם המקום שבו נקבע הכנס הופך להיות המטה המקצועי של כל העולם, שבו יושב הראש, וסביבו כל המחלקות לצורך הכנס הזה באיטליה. אז כל האיטלקים בעזרת כמובן הקורדינטורים שכאן, וכל היתר אלה אותם הגורמים שמקבלים את ההנחייה המקצועית.

בסדר, טוב, אז צריכים בקיצור לחשוב על זה ולהמשיך.

תלמיד: אני רוצה לדבר על עוד משהו שקרה בכנס. כשישבנו שם בכנס, בעצם ישבו לידך חברים שלנו, המורים, המדרכים, וההרגשה שלי שזה עבד מדהים. זאת אומרת, לא הייתה הרגשה שהשאלות שנשאלו מהם הם לא בכיוון, הם היו ממש בכיוון.

כן.

תלמיד: הייתה שם איזו הרגשה של שיתוף פעולה, בינך לבין החברים שישבו שם, שלפחות לי היה חדש. והייתי רוצה שאולי תפתח לנו את זה קצת, תסביר לנו מה קרה שם, כי מבחינתי, חוץ מהכלי האמריקאי המדהים, זה מבחינתי היה מאוד חדש. היתה פה כאילו איזו מדרגה חדשה שלא חשבתי בכלל שזה יקרה בכנס הזה.

אני רציתי להציג לפני אמריקה את קבוצת המורים שלנו, שהיא קיימת, כי באמת מכירים אותם פחות או יותר בכל קבוצות אמריקה, אבל רציתי להציג אותם בצורה רשמית, שהם אותם המורים שמקיימים את מערכי הלימודים למיניהם. זה דבר אחד. דבר שני, מפני שבכל זאת, זה כנס באנגלית וזו השפה הבינלאומית, לכן רציתי גם להציג את זה בצורה כזאת לפני כל העולם. זו הייתה הכוונה, וכשהם מלמדים באנגלית, ובכל העולם דוברי האנגלית הם הרבה מאוד אנשים, אז הם יודעים כבר שאלה הם האנשים שהמובילים בלימוד בשפה האנגלית.

שאלה: אתה חושב שבכנס הבא צריך שיהיו כאלה חברים לידך? נניח באיטליה, האמת היא שאני לא יודע מי מלמד באיטליה ומי הם בכלל המורים באיטליה, אם יש כזה דבר, אבל אתה חושב שלא צריך שיהיה כזה דבר?

אני חושב שכן צריך להיות. בכל זאת אלה אותם האנשים שמובילים את הלימוד באיטליה, שהם מלמדים באיטלקית אנשים חדשים. כי כל מי שגר באיטליה, כל מי ששולט באיטלקית, שזו שפת האם שלו, כשהוא ילמד קבלה באיטלקית, אז הוא יידע שאלו הם המורים שפועלים מטעם "בני ברוך", קודם כל. וגם לתת להם יותר יכולת להתקדם לכנס כזה, הם צריכים לדעת יותר את החומר, הם צריכים להתחבר ביניהם, הם צריכים לעבוד יחד. הם עשו הכנה רבה מאוד, הם הכירו את כל השיעורים האלו שיניב הכין, בצורה מדהימה. דווקא אני גיליתי את זה, היתה להם חשיבות, היתה להם התחייבות, הם ממש דאגו לזה מאוד.

תלמיד: אני יודע שבוינה, לפחות החברים מאיטליה שהיו שם, פנו בבקשה לכל החברים מאירופה, שאחרי הכנס הזה הם ממש רוצים לבנות קבוצה כמו זו של המורים באירופה כדי להתחיל להתכונן כבר מעכשיו, כדי שבאיטליה זה באמת יהיה כך שכל המורים מאירופה יהיו ביחד, לא רק מאיטליה. היה להם מאוד חשוב שזה יורגש ככנס של כל אירופה.

ואני יכול להגיד מההתרשמות שלי, שאחד הדברים החזקים ביותר בכנס זה הדור הצעיר באירופה, זאת אומרת חבר'ה צעירים, שאני מאוד התרשמתי מהם. לא הכרתי כל כך מקרוב את החבר'ה הצעירים שבאו, ממקומות כמו צ'כיה וסלובניה. ישבתי איתם בסדנה, ונשמע כאילו הם לומדים כבר עשר, חמש עשרה שנים, מדברים לעניין, מקבלים הכל בצורה פנימית, וכבר מובילים אנשים אחריהם. גם בוינה יש חבר'ה צעירים, וממש הרגשתי שבשנים הקרובות, אירופה עומדת לעבור משהו אחר לגמרי, וכאילו יש איזה כוח חדש ונכון שעולה שם, פנימי.

בבקשה, אז תחשבו איך אנחנו נעשה את זה. זה מה שאני תמיד רציתי, שהכנס לא יהיה מקומי, שמישהו מארגן ואחרים באים כמו לתיאטרון. איך נעשה את זה? ובמיוחד הכנס באיטליה, כי היא קבוצה קצת מבודדת מכל הכלי האירופאי. היא קבוצה גדולה, היא קבוצה טובה, וותיקה שלנו, ואיך נחבר אותם יחד? זה אתגר לא פשוט. ויש לנו סך הכל פחות מחודשיים.

שאלה: באיטליה יש עשרה מורים. האיטלקים כבר פנו לצוות הערבות העולמי שעסק בנושאים של הכנס בארצות הברית ולהתחיל לעבוד ביחד. הם כבר בקשר עם האירופאים ומאוד רוצים להכין את הכנס יחד עם כל הכלי האירופאי, ומבחינתם המטרה של הכנס היא להגיע לאיחוד עם כל אירופה, הם מאוד רוצים את האיחוד עם אירופה ולהשתמש בכנס הזה כהזדמנות.

באמת הזדמנות. צריכים לחשוב, אנחנו נמצאים כאן עם אתגרים חדשים, ממש.

שאלה: עוד דבר שעזר משמעותית לייצר את ההרגשה של כנס אחד בכל העולם, זו העבודה היום יומית המאוד אינטנסיבית שנעשתה בזמן השיעורים עד לכנס, על החיבור בינינו על הרקע של גדלות הבורא. אז יש לנו חודשיים, לתת בעיקר לדבר הזה את כל הכוחות, כי זה מייצר בסופו של דבר הרגשה של ביחד, של חיבור, של משהו שקורה בכל העולם. ה"בורד", הצוות המנהל, זה רק איזה גילוי של הדבר הזה בעולם שלנו, אבל צריך להחליט שאת המאמץ הפנימי והכוחות שלנו במהלך כל יום, אנחנו הולכים עכשיו, ובחודשיים הקרובים להשקיע בעוד ועוד מאמצים לחיבור. בזמן השיעור, ובמהלך היום.

זאת אומרת שצריכים כבר היום להתחיל לייצב את הצוות המנהל האירופאי, בכל העולם, אבל העיקר זה האירופאי, בואו, אנחנו נתמוך בזה ונעזור לזה שאירופה באמת תתחיל להרגיש את עצמה כאיזו קבוצה אחת.

שאלה: אם ניקח את הדוגמה הזו של המורים, שהיו בצפון אמריקה שהם דוברי אנגלית, שזו נניח הזדמנות לאחד את אירופה, שאותו פאנל יהיה של מורים מכל אירופה, זה בעצם ייתן את הדחיפה לזה שבאמת אירופה היא אחת.

אני לא יודע עד כמה זה ניתן בגלל השפות.

תלמיד: האתגר שתמיד אתגר אותנו הוא השפות באירופה, כי כל ארץ בנפרד עם השפה שלה. אם נתגבר על זה פעם אחת, אני חושב שזו תהיה פריצת דרך.

על זה צריכים לחשוב.

שאלה: מה שעוד הוסיף להרגשה שזה כנס עולמי ולתחושה של נפח, זה שמכאן נסעו לכל מיני מקומות. ובגלל שכנראה לארצות הברית זה לא פשוט להגיע, אז אני לא יודע אם אפשר לחזור על זה בכנס באיטליה, אבל נראה לי שזה מוסיף, זה נותן הרגשה שכל עשירייה שולחת נציג, נותן הרגשה שבאמת כל הכנס בכל העולם.

כן.

שאלה: אני רוצה להגיד משהו לגבי כנסי המראה. בכל כנס מראה כדאי לשים את הדגש על ההכנה ובניית הכנס המקומי, לדאוג שיהיו כמה שיותר אנשים מאותו אזור. לדוגמה הכנס שיהיה עכשיו באירופה, אז כבר עכשיו לדאוג שבארצות הברית יהיו שניים שלושה מוקדים עיקריים שאליהם כל האנשים יגיעו. אותו דבר בדרום אמריקה. אני הייתי באוקראינה והיו שם למעלה מ-200 איש, זה היה כנס עם סעודות והכל, היה ממש כנס מקביל שניזון מהשיעורים. היינו מחוברים בשיעורים בישיבות חברים וכן הלאה, אבל זה היה כנס באולם שליד, היינו לגמרי ביחד וזה היה אולם ליד עם הכל ביחד. אז דווקא בכנסי המראה צריך לאגד אזורים ולעשות את זה כמה שיותר.

אנחנו צריכים לבנות כאן איזו קבוצה שעוסקת בזה? חוץ מאיטליה, חוץ מאירופה, חוץ מכנסי מראה שעכשיו יוכלו להתארגן, בכל זאת צריך להיות איזה מין מטה כללי. מה אתם חושבים?

תלמיד: משם ראיתי שיש אצלנו הרבה מאוד מידע איך לנהל כנסים כאלה מבחינת ההתארגנות ולעשות את הכנסים האלה בצורה נכונה מבחינת תפעול, וגם מבחינת התוכן, שאפשר לשפר ולעשות הכנות של תוכן מקומי, ולדאוג לזה מראש ולא לעשות את זה במקום. בטוח יש פה הרבה מאוד אנשים עם הרבה מאוד ניסיון.

בקיצור, מה אנחנו עושים?

שאלה: רציתי להוסיף שאפשר להסתמך על המנגנון שעובד מצוין של קבוצות תורניות. זה התחיל ממשהו קטן ואין לי ספק שזה הוסיף לדבר, יש מנגנון שעובד מצוין, אז להרחיב אותו לקטע הזה, כמו שיש קבוצה תורנית לדבר הזה.

שאלה: בהמשך לדברים ששאלת על ההתארגנות והכנסים המקומיים, אני הייתי בבלטיה שנמצאת ליד ריגה, והארגון המקומי היה פשוט מופלא. החברה מתארגנים, ומהרגע הראשון שאתה מגיע אתה מרגיש שאתה נקלט, רושמים אותך שמים עליך אפילו את הסרט, זאת אומרת שיש איזו תורה ארגונית כזאת.

כן, גם בארצות הברית זה כך.

תלמיד: זאת אומרת, אתה רואה שהדברים האלה קיימים גם מבחינת הברזלים, וגם מבחינת התוכן. אני הייתי משתדל לסייע, ופחות להיות בשליטה מפה. פה יש לנו נטייה קצת להשתלט.

לא, אבל צריך להיות איזה מיקוד שהוא נמצא בעניינים. זה לא שהוא קובע, אלא שאתה פונה לשם כשאתה שואל, כשאתה לא יודע.

תלמיד: פשוט להיזהר פה, להיות עדינים שלא נשתלט.

לא, אין פה להשתלט. הקבוצה האיטלקית היא העיקרית, אמנם היא אוספת מכל אירופה ומחברת לעצמה, אבל היא קובעת הכול.

שאלה: רצינו לומר שכבר פנינו לג'וזפה ולחברים מאיטליה. הם עדיין בדרכם חזור מכנסי המראה, אבל מיד לאחר שיחזרו אנחנו ניפגש עם צוות הערבות העולמי ונתחיל לתכנן את התוכן. אני לא יודע אם זה יקרה באיטלקית עם עשרת המדריכים משם או שזה יקרה באנגלית. אבל הגרעין המרכזי של התוכן יעשה במשותף עם הכלי האיטלקי, ועם כל הכלי העולמי. היינו רק רוצים לבטא את זה שאנחנו מוכנים לשרת, מוכנים לחלוק את הניסיון שלנו איתם.

לא, אני מעוניין יותר שהכלי האירופאי ייקח על עצמו את כל העניין הזה ויתחיל לנהל, ולא אנחנו. אם הם יפנו אלינו וידרשו מאתנו, אנחנו נעשה, ולא שאנחנו נתחיל לעורר אותם. בשום פנים ואופן. אירופה היא האחראית, אירופה היא זאת שעושה, ואנחנו רק עושים כנסי מראה. אם הם רוצים אותנו, אנחנו עוזרים להם מכל הלב. אבל באמת רק שהם מעוררים ועושים את הכול. אנחנו חייבים לתת להם להיבנות, ולא שאנחנו באים ומתחילים ללמד אותם ולשלוט בהם.

אם הכול ברור, רציתי בכל זאת להודות לקבוצת ניו-יורק המארחת, הם באמת עשו עבודה גדולה מאוד. מבחינת השליטה במקום, הם עשו את הכול. הם גם מבינים שיכול להיות שאנחנו נעבור למקום אחר, נארגן כנסים בצורה אחרת באמריקה, שזה לא יהיה בבית מלון. אבל באמת כל הכבוד לכל המארגנים, ותודה אישית ממני על זה שכך זה נעשה.

שאלה: יש כנס כמעט פעם בחודש, ובכל זאת יש כנסים שמקבלים הדהוד הרבה יותר עמוק. עצם העובדה שהייתה נחיצות מאוד גדולה בכל הכלי לעשות כנסי מראה, אנשים נסעו כמעט לכל מקום, זה לא קורה בהכרח בכל כנס. רציתי להבין מה מייצר כזאת נחיצות? זאת אומרת, אם היינו יכולים לברר מה הדי.אן.איי. שבונה נחיצות כזאת שאנשים פתאום נוסעים, וכל העולם מתחבר סביב מקום אחד.

כולם באמת הרגישו איזו נחיצות מאוד גדולה סביב הכנס, ונראה לי שזה היה חלק מאוד משמעותי מההצלחה שלו. עשינו פה סדנאות בשעה שתיים בבוקר, ואנשים היו דרוכים וערניים, והאווירה הייתה כאילו היה פה חשמל.

כי זה הכוח הכללי שבכל העולם.

תלמיד: אבל איך לייצר כוח כללי בכל העולם כלפי כל כנס, כי נראה לי שזה מה שתרם גם שם לכוח המרכזי שנוצר להצלחה.

אני לא יודע. זה "ויהיו בעיניך כחדשים". אתה יכול לעשות כנס כל יום, וכל פעם להתפעל מחדש, וכלי חדש. כלי קודם מתרוקן, וכלי חדש מגיע וממלא את הריקנות שנוצרה. זה לא שייך לתדירות של הכנסים, אלא שזה קשה פיננסית, וקשה פיזית.

דרך אגב, אני רציתי לבקש לא לקנות כרטיסים ולא להתחיל לרוץ לאיטליה. זה לא כנס שבאה חמולה מישראל וממלאה שם את כל המקומות. זה לגמרי לא. כל אחד חייב לקבל אישור, אחרת לא יתנו לו כניסה. אני מזהיר את כולם. שלא אחר כך יגיע מישהו מעפולה וירצה להיכנס לכנס. אתה לא מוזמן. אך ורק אם תקבל אישור אישי מה"בורד" שקם או שנמצא. ששום קפיצות לא יהיו. אני מזהיר את כולם. תעבירו את זה בבקשה לכל החברה. זה פשוט לא יהיה נעים שאנשים יבוא ולא יתקבלו מחוסר מקום, מחוסר שהם בכלל לא חסרים.

אנחנו צריכים לראות איך אנחנו תומכים לכנס, ולא איך הוא משמח אותנו. אנחנו לא באים לתיאטרון.

שאלה: רב, ברוך שובך, התגעגענו. רק להוסיף שההכנה בארצות הברית הייתה ממש טובה גם בתחום של המוזיקאים. המוזיקאים תרגמו את כל השירון שזה כשבעים שירים, הם תרגמו אחד אחד מהשירים לאנגלית, והם עשו עבודה מדהימה. זאת הכנה שלא תתואר ממש.

כן, זה שיש יש לנו קבוצה כזאת של מוזיקאים מקצועיים, זה ממש מאוד תמך.

תלמיד: הם היו כל כך נחושים לעשות הכנה טובה. הם התקשרו לכל הצוות שעשה את הכנס הגדול בישראל, עשינו איתם שיחות זום והם שאלו אותנו שאלות, איך להתכונן רוחנית, איך להתכונן גשמית, ואיך להתמודד עם כל המצבים. הם היו פשוט כל כך נחושים לעשות את זה. זאת ההכנה הכי טובה שהייתה עד כה.

אז קודם כל לאיטלקים יש כבר מה להתחיל, כך לעבוד. גם באיטליה יש מוזיקאים מצוינים.

ועוד דבר שאני חושב שבכנסי מראה היה מאוד טוב. לפחות בחלק מכנסי המראה, אני יודע שהם היו דבקים בשעות המקומיות. וגם פה לקחנו החלטה להיות דבקים בשעות הכנס איפה שהוא קורה, עם כל הקושי של זה. יש בזה משהו שאיחד את כל הכלי, ממש לכדי שכאילו אנחנו עובדים ביחד באותו זמן.

כן, טוב. לא רציתי ללחוץ על זה ושהחלטתם על זה, באמת כל הכבוד. אני הייתי בעדינות.

תלמיד: אחרי כל מה שנאמר, אני חושב שהדבר שבנה כזאת נחיצות וחשיבות, זה שהרבה זמן, בכל יום בשיעור בוקר דיברנו על זה. מה שאנחנו מדברים בשיעור בוקר, זה מה שחשוב לנו במשך היום. זה לדעתי ההבדל המשמעותי.

אנחנו כבר צריכים לדאוג לתכנית של הכנס, לשיעורים של הכנס, מתי מתחילים אותו. תתחילו, תתחילו בזה לעסוק. כשאני אומר תתחילו, אני לא אומר את זה לאוויר, כי אז כל אחד מרגיש את עצמו חופשי, האחרים ידאגו. אלא כל אחד חייב לדאוג, כי זה אמצעי שעל ידו אנחנו מתקדמים.

תלמיד: להוסיף ולספר לך בהתפעלות, שיש לך תלמידים בכל העולם, כאלה שהם לא נמצאים פה, לא היו פה אף פעם, לא רואים אותם על המסכים, והם אנשים סופר מטרתיים. הם כאילו לדוגמה נמצאים בכנס כל הזמן במטבח, כל הזמן בתפקידים, כל הזמן חיים את מה שקורה פה. הם תלמידים שלך בוודאות, אני בטוח שאתה מרגיש אותם, וזה כאילו משהו שלא קיים פה. וזה פשוט משהו שנצרב בלב מאוד מאוד חזק.

כן, זה באמת מה שאנחנו צריכים לגלות. אבל מה כן? יותר חיבור. יש לנו עוצמה גדולה מאוד, רק שהיא עדיין בטמירו שם, באיזה מקום נסתרת. אנחנו צריכים לגלות אותה, ואז יתגלה הכלי. זה יתגלה.

תלמיד: אחד מהדברים שעבד פה מאוד חזק, זה שאנשים באמת נסעו להרבה כנסים, גם בצורה רגיונלית, אנשים טסו, השקיעו ימי עבודה. אני לא יודע עד כמה זה דבר שנוכל להחזיק לאורך הכנסים במשך השנה מבחינת המאמץ הזה. ההשקעה.

בינתיים יש לנו את איטליה, ואחר כך באוקטובר, נובמבר משהו. בולגריה אומרים, אני לא יודע. כן, לא, מה, איפה, מי, מי יודע על זה?

תלמיד: אני לא יודע מה יש, אני רק יודע שלפני שנה נוצרו פתאום עוד הרבה כנסים. אני חושב שאולי יש כאן מקום לחשוב על רמה חדשה של קשר וירטואלי, שלא בהכרח צריכים לנסוע למקומות, למרות שזה מוסיף.

זה בטוח. אני דווקא לא חושב על הנסיעות. מי שמסוגל, מי שרוצה. אבל לא זה העניין.

תלמיד: גם כהנחיה, אני זוכר לפני שנה היה כנס איטליה, ואחר כך גרמניה. כשהגענו לווילנוס זה כבר היה מבחינת אירופה עצמה קושי לאנשים. היה גם את כנס הערבה, אז לאנשים לא היה ברור אם לנסוע לוילנוס או לערבה. לכן צריך איזה תכנון שנתי, וגם לחשוב על איזו רמה וירטואלית שניצור כדי להגביר שם את החיבור הפנימי, ואולי פחות להסתמך על נסיעות וטיסות, שהן לא ברות קיימא לאורך זמן.

השילוב של תכנון שנתי שהתאריכים ברורים לכולם. למשל על הערבה לא דיברנו בכלל, ועכשיו עולים תאריכים, וצריך ליידע את החברים. כשיש תכנון שנתי האנשים ידעו לתכנן את הטיסות, את ההוצאות כלפי כל השנה, וכלפי זה לבנות עוד פעם איזה ספירה שלא שתלויה בנסיעות האלה.

את זה אני מבין. אנחנו צריכים לתכנן את הכנסים, אנחנו צריכים לראות שהם לא יהיו בתדירות גבוהה, ושזה יהיה נוח לכולם. זה ברור. לטוס, להיות שם, ולחזור, אני לא רואה בזה תועלת גדולה. זה טוב להכיר אנשים, אבל כל פעם לקפוץ ממקום למקום, זה לא לעניין.

תלמיד: צריך שתהיה כתובת שאליה נוכל להפנות בעיות.

נחיצות בכתובת אני כבר שאלתי. מה יכול להיות? אני לא יודע.

תלמיד: באיטליה, הכנס עצמו יהיה המרכז של כל העולם.

יכול להיות שאותה קבוצת איטליה תיקח על עצמה את ההתארגנות העולמית, אני לא יודע. כן כדאי, לא כדאי שכך זה יקרה, אני לא יודע. אני רוצה כמה שפחות להיכנס לזה, כמה שפחות. בעניין של השיעורים, של תוכן הכנס כן. אבל כל היתר, זה רק לעורר במשהו קצר וזהו. אז שהכול יסתדר, אני לא נכנס לזה.

ושוב אני אומר, רק לא לרוץ לקנות כרטיסים ולטוס לשם.

תלמיד: לגבי המדריכים שישבו איתך בכנס ניו ג'רזי, מורגש שזה מאוד נחוץ וזו ממש פריצת דרך בצורת הלימוד, ובאותו זמן זה קשה מאוד וחדש, לי לפחות, ואני מתאר לעצמי שלעוד חברים, להקשיב לעוד מדריכים ולשמוע כאילו זה יוצא ממך. איך אפשר לעבוד עם זה בצורה יותר נכונה וגם מה היחס הפנימי לכזאת צורה?

אני רוצה להראות לעולם כמה שיש לנו מורים חזקים, טובים, מנוסים, שעובדים בפועל בהפצה, כל אחד בשפה שלו, במקום שלו, אבל באמת סביב כדור הארץ ממש, הרבה מאוד אנשים כאלו שאנחנו יכולים להגיד עליהם שהם באמת מורים לקבלה. ואלו שהופיעו בכנס ויש עוד כמה, אני מכיר אותם, הם בפועל עושים את זה ובהצלחה רבה. מהוותיקים ועד החדשים יותר, אבל בכל זאת עם ניסיון רב. אני רציתי להראות את זה לכל הכלי האמריקאי ולכלי דובר אנגלית העולמי, שיש לנו אנשים שאפשר לסמוך עליהם ואפשר ללמוד מהם. זאת מטרה אחת לכך שהם הופיעו לידי.

המטרה השנייה היא שהם יהיו מיומנים. הם יודעים איך להעביר שיעורים, ונמצאים כל הזמן בנתינת השיעורים, סדנאות למיניהן, וכאן זה היה אולי משהו חדש, משהו אחר, אז גם בזה שתהיה להם איזו הרגשה. לכן רציתי לעשות את זה, ואני חושב שזה טוב אם נעשה כך בכל כנס. על ידי זה אני נותן למורים מקומיים להופיע, כולם רואים שהם קיימים, שאני תומך בהם, וכך אפשר לקדם אותם להיות בהפצה, בלימוד, בללמד יותר אקטיבית.

לי זה טוב. למרות שזה עושה המון בלבול, כי אני רגיל לחשב את כל השיעור מראש, אני מרגיש לפי השאלה מתי צריך יהיה לגלות אותה, אולי בעוד כמה פסוקים ולא עכשיו, יש לי בפנים איזה תכנון של השיעור, ושאלות תשובות מזיזות אותו קצת. אני לא יכול לתאר אפילו עד כמה הדבר הזה הוא חי בי.

לכן לי היה מאוד קשה שהם נכנסו לתוך זה והתחילו לדבר, "אנחנו עכשיו רוצים לקרוא ציטוט מספר 6, ואחר כך מספר 9", וזה היה לגמרי לא לפי מה שאני ראיתי שצריך להיות כזרימה טבעית בשיעור. לא הייתי נותן את זה כך בעצמי. אבל, בכל זאת נתתי לעשות את זה, למרות שהיה לי קשה. אחר כך היה לי בלבול להיכנס למה שהם קוראים לא לפי הסדר שאני מרגיש בצורה פנימית שלי, ולהתאים את עצמי אליהם.

אולי מה שאני אומר אתם לא מרגישים אבל זה מאוד בלבל אותי, התרגזתי, ממש. כי זה כל כך מבלבל, ואני רוצה להצליח בנתינת המסר הפנימי. אני רוצה להצליח בזה, אני רוצה לתת להם את המסר הפנימי. וכאן מישהו כל פעם שם לי רגל, ואני לא רגיל, לא יודע מה לעשות. היה מאוד קשה.

אבל מצד שני הרווח הוא יותר מההפסד. זה בסדר, אנחנו עוד נתרגל לעבוד בכל מיני צורות, נראה מה שיצא בעתיד, אבל אני שמח מאוד שכך זה יצא ולא מצטער על זה אלא ההיפך, באמת זאת הייתה המצאה טובה.

נקווה שנעשה כך גם באיטליה ונמשיך.

שאלה: המרצים שהיו לידך נתנו שאלות סדנה שגרמו פה לקלות ראש.

מה שהם שואלים זה לא כל כך לעומק כמו שאני שואל?

תלמיד: בדיוק.

אני לא חושב. אני חושב שזה גרם חוסר חשיבות בחברים, כי אתם לא מספיק החשבתם אותם. אין דבר כזה שחבר אומר משהו ואני מקבל את זה בדרגה פחות מהבורא. אני אומר בשיא הרצינות, הכול תלוי רק באגו שלך, עד כמה שאתה מוריד אותו. אין הבדל בין חבר לבורא בזה, אני אומר את זה ברצינות. אפילו שאתה לא מסכים עם זה, אפילו שנראה לך שזו שטות מה שהוא אמר, אתה יכול להגיד, "לי נראה שהוא אמר שטות, אבל אני מקבל את זה". לא, זה לא טוב. הגישה הזאת היא לא טובה. אני מזהיר אתכם, יש כאן מלחמה רוחנית פנימית. זה לא סתם שמישהו יושב שם על הבמה וקורא. לא.

כמו שכותב רב"ש, שחבר לא צריך להיות בשבילך בדרגה פחותה מהבורא, גם כל תלמיד אסור שיהיה בשבילך פחות מהרב. סך הכול, איזה הבדל יש בין תלמיד לרב ובין חבר ובורא? בכל זאת תקבל את כולם, כך זה, בדרגה הכי גבוהה.

תלמיד: כשאתה נותן רצף שאלות מורגשת הזרימה, וכשהחברים שואלים לא.

לא חשוב, כך מסדרים לך מלמעלה, תקבל את זה ותלך לפי זה. אם אנחנו קבענו שזה ככה, גמרנו. אנחנו קובעים. תצטרכו עוד ללמוד את זה ולהבין שהכול תלוי בחשיבות שאתם נותנים. ומהחבר אתה יכול ללמוד יותר מאשר מהרב. אני אומר ברצינות, כי שם אתה צריך להכניע את עצמך יותר, וכלפי הרב כאילו כולם אומרים, "כן בסדר, הוא יודע".

לכן חבל, אבל גם את זה לומדים, טוב שלמדתם את זה. לא לזלזל באף חבר, באף מורה. חבר, פתאום אתה תשמע דרכו כאלו דברים שאתה מהבורא ודאי לא תשמע, ומאף אחד. שמע מחברים, אתה תראה עד כמה הבורא בצורה כזאת מגיע אליך.

סך הכול, מיהם החברים האלה? מה שהבורא בונה לפניך כמתאם.

תלמיד: רציתי להוסיף לגבי המטרה שרצית להשיג, שהחברים באמריקה יראו שיש מורים באמריקה שהם בעלי קומה ויכולים באמת ללמד, ומתוך השיעורים, שני שיעורים השתתפתי יחד עם כולם בסדנאות ולא בתרגום. וההרגשה במעגלים בין החברים הותיקים לחדשים, הייתה של זרימה, ויחס מאוד רציני לשיעור כולל באמת אותו שיעור שחבר הזכיר עכשיו, עם העניין של השאלה על הנקודה שבלב וכאלה שנגדו. אצלנו זה התקבל דווקא כמשחק תפקידים מאוד יפה.

זאת אומרת, החברים באמריקה כן מרגישים את זה כמשהו מאוד טבעי שהתקבל מאוד יפה. אני חושב שהשילוב מבחינת האווירה שם בשיעורים הורגש כשילוב מאוד טוב, גם הוותיקים, גם החדשים קיבלו את זה מאוד טוב. ככה התרשמתי.

שוב, למרות שזה שבר את קו המחשבה שלי פה ושם, לא הרבה פעמים דרך אגב, אבל ככה, לפעמים זה קרה ובאמת הרגשתם, אני קיבלתי מזה הרבה. אני התמלאתי ממה שהם עבדו בצורה שלא ציפיתי, ובהחלט אני נהנה מזה.

אם כתוב, "מכל תלמידיי השכלתי", אז מה יש לדבר על חבר מחבר? רק לא לבטל, לראות אותו כי הוא עכשיו נציג הבורא כלפיי. מאיפה אתם חושבים לשמוע דברים מהבורא? דרך מי, דרך מה? דרך הספרים, דרך המורה, דרך החבר. ככה זה, אין שפה אחרת מהבורא לאדם. או שאתה "שומע" קול מלמעלה?

שאלה: כחברה וכארגון, אנחנו רואים שיש עוד מורים ולא רק אתה כמלמד, כמעביר את החומר, זה יוצר ביטחון הרבה יותר חזק. אני מאמין שזה אפשרי עם כולם.

ודאי.

תלמיד: יש פה כוח מאוד חזק. שהוא לא רק מקובל כמו רב, אלא יכול להיות בהשגה.

לא, אני רוצה שכולם כך יתעלו ויצטרפו לכל הצוות המנהל הזה של המורים, של המלמדים. ודאי.

תלמיד: אני חושב שזה גם יצור קנאה בכולם, שהנה, הם פה ואנחנו לא, איפה אנחנו. זה מאוד חזק. אני חושב שפשוט צריך להתרגל לזה.

נקווה שאנחנו עוד נרחיב את זה.

תלמיד: אני לא נוטה לשבח בדרך כלל, אבל באמת ראינו שיש אנשים עם ניסיון, ממש מורים טובים ושיש על מי לסמוך.

לא ידעת את זה קודם?

תלמיד: ידעתי אבל ממש לא הרגשתי ככה אף פעם. ואני רוצה להגיד לחיים גדול, זה ניסיון ראשון לעשות ככה, ובטוח לא פשוט והרגשתי שאנשים עבדו איתך ממש בעדינות הנפש.

הם גם מאוד מנוסים, זה כבר שנים רבות שהם עושים את זה. עשר, חמש עשרה שנה לפחות, לכן יש פה ממש ניסיון, יש הכול. חוץ מזה יש עכשיו ספרות, החבר שלנו תרגם את כל "כתבי רב"ש" לאנגלית, ו"כתבי בעל הסולם" כבר מתורגמים. עכשיו אנחנו מתחילים לתרגם את הזוהר.

זאת אומרת יש כאן מה לעשות, יש בסיס.

תלמיד: כשאנחנו מבררים את זה עכשיו, אני מגלה שזו איזו צורה חדשה להתחבר לבורא דרך החברים האלה וזה גם מלמד אותנו בכלל לעבוד בעשירייה בצורה חדשה.

נכון. אנחנו חייבים להמשיך בצורה כזאת, שבכל מקום שבו אנחנו עושים כנסים, קמות קבוצות כאלה שהן ממש מובילות, בארגון הסדנאות והשיעורים והדיונים. שיהיה לנו בסיס חזק, קבוצה חזקה של סגל מורים, ששולט בזה, באותה שפה, באותה מדינה ובאותו אזור.

תלמיד: אני הייתי תלמיד של החבר שלנו מקנדה, ואי אפשר לתאר את הגדלות של המורים בארצות הברית, זה באמת פתח דלתות לכל התלמידים שרוצים ללמוד וללמד. גדלות החברים הורגשה באופן מאוד עמוק, להקשיב לרב ולהקשיב לחברים, הבורא הורגש עמוק מאוד. וזה פתח דלתות לכולנו, כי זו העבודה שלנו, להיות מורים, ללמד את העולם את חכמת הקבלה. אני ממש מודה לכל החברים באמריקה שפתחו את השער הזה לכולנו. תודה רבה.

יופי.

תלמיד: ציינת שאתה נוסע לחופש, אז תהיה לנו הזדמנות לשחזר את הדבר הזה בינינו, לא יחד איתך אבל בטח נראה חלק מהשיעורים מוקלטים וחלק מהשיעורים החברים יעבירו. אפשר שחברים מכל העולם יעבירו, לאו דווקא מפה יעלו חברים אלא פשוט שנעשה שיעורים כול הכלי העולמי.

בבקשה. יש לכם שישה ימים עד שאני נעלם, יפה מאוד. תתארגנו.

תלמיד: אני רוצה להעיר נקודה קטנה לגבי הכנס באיטליה שהוא ב-27 ליולי, זה עוד הרבה זמן, ועד אז בטח יהיו עוד הרבה אירועים וגם אנחנו משתנים והתכנים משתנים, אז צריך לשים אותו כל הזמן כנקודת ציון מאוד חזקה וגדולה ודומיננטית, אבל לאכול את "הממוטה" בביסים קטנים, ולהתייחס לזה שכל יום זה כנס וכל יום אנחנו בעצם צריכים לעשות את ההכנה הזאת שלנו כמו שחברים פה ציינו, שאנחנו לא צריכים עכשיו להתייחס כביכול שיקרה לנו משהו, אלא כל יום, וגם באירועים שיבואו, יש לנו שבועות, יש לנו מרתון על הארכיון, יש הרבה דברים ובדרך שבטח יהיו. אז לא להמעיט בחשיבות של השיעורים היומיים ושל כל השאר.

לא, זה לא שייך אחד לשני. יש דאגות יומיומיות לאירועים קטנים, אם תראה לפי הלו"ז שלי, יש שם הכול, כולל ערבי נשים, לא חסר, אבל [כנס] זה דבר שבכל זאת אנחנו לא צריכים להזניח ולהתחיל מעכשיו.

זה לא חשוב שזה עוד שלושה חודשים כמעט, אני מעלה בזה דאגה, אנחנו נמצאים כאן בפני בעיה מאוד גדולה, זו אירופה הלא מאוחדת, ואנחנו צריכים לעשות אותה מאוחדת מבחינת הקבוצות שלנו ואנשים בודדים שנמצאים שם בכל היבשת הזאת. וזה לא פשוט, זו בעיה של שפה, של הרגל וכן הלאה. לכן אני לא רואה את שלושת החודשים האלו כהרבה זמן. זה דבר אחד.

דבר שני, שאנחנו צריכים להתחיל בשיעורים. אנחנו צריכים לחושב, איזה שיעורים יכולים להיות. לא אותם אולי כמו שהיו קודם, אלא לקחת איזה סגנון אחר. לכן צריך להתחיל לשאול אותם מה הם רוצים, מה הם ממליצים. יש כאן הרבה דברים. אני רוצה שיעבדו כולם, אני רוצה שכולם יעסקו בזה.

מה אנחנו נלמד, באיזו צורה, מה מיוחד שאנחנו רוצים לראות מאירופה. איך יראו את עצמם כנסי המראה? אולי נעשה איזו כניסה מהולנד, מאנגליה, מעוד כל מיני מקומות בזמן הכנס, שהם ייקחו בזה איזה חלק. צריכים לחשוב. תן להם לעבוד, אחרת הם לא יהיו מאורגנים יחד. זו הבעיה שלנו. שלושה חודשים זה לא הרבה. לכן אני אומר, צריכים להתחיל לדאוג.

(סוף השיעור)

---

1. בראשית א', ה'↩