שיעור בוקר 03.01.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1406,
מאמר "מהו שהדיין צריך לדון דין אמת לאמיתו, בעבודה"
קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1406, מאמר "מהו שהדיין צריך לדון דין אמת לאמיתו, בעבודה".
מהו שהדיין צריך לדון דין אמת לאמיתו, בעבודה
תשנ"א
-
מאמר
מ"ה
1990/91
-
מאמר
45
"חז"ל אמרו (שבת י') "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית".
ויש להבין:
א. מה זה "דין אמת", ומהו "דין אמת לאמיתו". שמשמע, שיכול להיות דין אמת, רק חסר ענין "לאמיתו". אבל בדרך כלל זהו אמת. ומהו פירושו "לאמיתו". כלומר, מה זה מוסיף לנו את ענין "לאמיתו".
ב. מהו "כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית".
ג. מהו דוקא "אמת לאמיתו" הוא יכול להיות שותף להקב"ה. מה שאין כן סתם אמת, לא יכול להיות שותף. ויש להבין מהי הסיבה, כלומר מהו הקשר "אמת לאמיתו" למעשה בראשית.
הנה ידוע שמעשה בראשית, שהוא ענין בריאת העולם ומילואה, היתה על הכוונה להטיב לנבראיו. ומבחינה זו יצא העולם עם חסרון וגם עם המילוי של החסרון, הנקרא בשם "עולם אין סוף", שהיה אז אור העליון ממלא כל המציאות של הבריאה. אלא כדי שלא יהיה ענין של בושה, נעשה תיקון, הנקרא "צמצום". שהוא ענין העלם והסתר, שלא יהא ניכר בעולם את הטוב ועונג, מה שהבורא רוצה לתת להנבראים, טרם שיכולים לכוון בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו.
לכן מוטלת על הבריאה לתקן את ענין הבושה, שהם שצריכים לכוון בעל מנת להשפיע. והיות שהנבראים נבראו בטבע של רצון לקבל לעצמו, כידוע, מטעם שהבורא רוצה שהנבראים יהנו מהטוב, מה שהוא רוצה לתת להם, לכן ברא בהם רצון והשתוקקות להדבר. לכן, אם הנבראים צריכים לעשות פעולה הפיכה, היינו לקבל על הכוונה דלהשפיע, זהו עבודה רבה. וזה נקרא, שניתן לנו לעשות כלים מוכשרים, שיהיו מוכנים לקבל את הטוב ועונג, ושלא תהיה שום בושה בעת קבלת התענוגים.
נמצא לפי זה, שהכלי הצריכה לקבל את הטוב מהבורא, מורכבת מב' בחינות:
א. רצון לקבל תענוג.
ב. שהכוונה תהיה בעל מנת להשפיע.
ובהאמור יוצא, כדי שתצא לפועל מטרת הבריאה, שהיא, שהנבראים יקבלו טוב ועונג, יש שם להבחין בענין עשיית הכלים ב' שותפים:
א. הבורא, מה שהוא נתן את הרצון לקבל.
ב. מה שהנבראים צריכים לתת את הכוונה על הקבלה, מה שהם מקבלים, הנקרא "בעל מנת להשפיע".
ומב' אלו נעשה הכלי, הראוי לקבל את הטוב ועונג.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו הפירוש שאמרו "כאילו נעשה שותף למעשה בראשית". ויש להבין, מה מרמז לנו, בזה שאומרים "כאילו". והענין הוא, כי מצד האור, שהוא הטוב ועונג, בטח רק הבורא נותן, ובזה אין שייך לומר שותפות. אלא על הכלי, שם שייך לומר שותפות. היות שהבורא נותן הרצון לקבל וההשתוקקות לקבל תענוג, והנבראים נותנים חציה השני של הכלי, שהיא הרצון להשפיע. כלומר, שחלק מן הכלי אנו מיחסים להבורא, שהוא הרצון לקבל. וחלק הב' של הכלי, שהוא הרצון להשפיע, אנו מיחסים זה להנבראים, שהנבראים עושים את זה. נמצא, בהכלי יש ב' שותפים.
וזהו על דרך שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, אות ס"ז) וזה לשונו "ולאמר לציון, עמי, אל תקרי, עמי אתה, אלא, עמי אתה, עם עין חרוקה. שפירושו, להיות שותף עמי. מה אני עשיתי שמים וארץ בדברי, אף אתה כך". זאת אומרת, אני התחלתי את הבריאה בזה שבראתי את הרצון לקבל, ואתה צריכים לגמור, היינו לתת על הרצון לקבל כוונה בעל מנת להשפיע. וזה נקרא שותפות.
נמצא, שעיקר שותפות נובעת מכח הצמצום וההסתר, שנעשה על הכלי קבלה. כלומר, שנסתלק האור מכח תיקון הצמצום. אלא ע"י התיקון, הנקרא "בעל מנת להשפיע", שוב יכול האור להאיר, כפי שיעור שיש בהכלי רצון להשפיע.
ולפי זה יש לשאול, הלא כתוב "מלוא כל הארץ כבודו", וכמו כן כתוב בזה"ק "לית אתר פנוי מניה" (אין מקום שיהא פנוי מהבורא), שמשמע, שאין שום מקום הסתר וצמצום בעולם, הלא אנו רואים, שבזמן שהאדם בא לידי ירידה, אז האדם שורה תחת שליטת הסתר וצמצום, ואינו מרגיש שום רוחניות.
אלא הפירוש הוא, שלגבי הבורא אין שום צמצום, אלא "מלוא כל הארץ כבודו". אלא "אתה הוא עד שלא נברא העולם, ואתה הוא משנברא העולם". שיש לפרש, כמו מטרם שנברא העולם (שהעולם, היינו ההעלם וההסתר), היה אז הבורא ממלא כל המציאות. כמו כן משנברא העולם (לאחר שנברא ההעלם והסתר), גם כן הבורא ממלא כל המציאות. ואין מקום פנוי מהבורא, אלא כלפי הנבראים הוא נסתר, שלא מרגישים אותו מטעם התיקון, שהוא ענין שלא תהיה בחינת בושה.
ובהאמור יוצא, שענין ההעלם וההסתר, שהאדם מרגיש בעבודה, מתחיל דוקא בעת שהאדם רוצה לזכות לדביקות ה', כמו שכתוב "ולדבקה בו", שהוא ענין השתוות הצורה. שענינו הוא, כמו שהבורא רוצה להנות לנבראיו, כמו כן האדם צריך להשתדל, שכל דאגותיו בחיים יהיו אך ורק לעשות נחת רוח להבורא.
ובכדי שהאדם לא ירמה את עצמו, לומר שהוא לא דואג לעצמו, אלא כל כוונתו הוא אך ורק להשפיע להבורא, לכן כשנותנים לו מלמעלה בחינת ירידה, היינו שאינו מרגיש שום טעם בתו"מ, אז ניתן להאדם לראות את מצבו האמיתי, אם אין לו שום רצון לעצמו, אלא כל מחשבותיו הם לתועלת הבורא, או לתועלת עצמו. היות בזמן הירידה האדם צריך לומר, מה חשוב לי מה אני מרגיש בעת שאני עוסק בתו"מ, הלא כל מחשבותי הם לתועלת ה', לכן אני עושה את שלי, ואני מאמין שה' יהנה מזה. וענין מחשבה, שצריכים כך לחשוב, אני מקבל מאמונת חכמים. מה שאין כן כשכוונתו לתועלת עצמו, הוא אומר אחרת.
וזהו כמו שמובא במאמר "סדר עבודה" של אאמו"ר זצ"ל (אות ו') וזה לשונו "וכשמתיחסים את העבודה לה', צריכים להאמין, שה' מקבל עבודתינו, ולא חשוב באיזה צורה נראה העבודה, ורק האדם צריך ליחס את העבודה לה', זה הוא מספיק".
לכן, בזמן הירידה הוא יכול לראות את מצבו האמיתי בעבודה. אולם עיקר הנקודה היא, שהוא צריך אז להתחזק באמונה, ש"מלוא כל הארץ כבודו". אם כן, אפילו שהאדם נמצא במצב השפלות, אסור לו לאדם לומר, שבמקום הזה חס ושלום לא יכולים לומר "מלוא כל הארץ כבודו". אלא האדם צריך להאמין במה שכתוב "כבודו מלא עולם", שרק ממנו נסתר הדבר, וזה נעשה בכדי שע"י זה יהיה לו מקום לעשות בחירה, ולעשות בעל מנת להשפיע, ולא לתועלת עצמו. היות בגלל תועלת עצמו, אין הוא יכול לעבוד בשמחה, מטעם שהרצון לקבל לעצמו אין מרגיש שום טעם.
והאדם יכול אז להיות שבע רצון, מזה שיש לו עכשיו המקום, שהוא יכול לומר, שהוא עובד עתה רק לתועלת ה'. ואם הוא לא יכול להתגבר ולהיות בשמחה מעבודה הזו, אז האדם צריך לומר, אני שבע רצון, שאני רואה את האמת, איך שאני מרוחק מעבודה של אמת, לכן עכשיו יש לי הזדמנות, שאני אוכל לבקש מה' בכל הלב, שיעזור לי, אחרת אני אבוד, כי אני רואה, שאין בידי שום כוח, שאני אוכל להתגבר ולצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו.
ובהאמור אנו רואים, שסדר העבודה הוא, שהאדם צריך לבקש שכר תמורת עבודתו בתו"מ, שעל ידם הוא יגיע לעבוד לשם שמים, שזה נקרא, שהאדם צריך לקנות כלים דהשפעה, שעל ידיהם תהיה יכולת לקבל את הטוב ועונג, שזו היתה מטרת הבריאה "להטיב לנבראיו". וזהו על דרך שאמרו חז"ל "לא נתנו תו"מ, אלא לצרף בהם את ישראל". היינו, שהשכר, שהם מבקשים עבור קיום תו"מ, הוא הצירוף, היינו הכוונה, שיזכו ע"י קיום תורה ומצות להרצון להשפיע, כמו שאמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב".
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו שאמרו "כל הדיין שדן אמת לאמיתו, נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית". והשאלה היא, מהו "אמת" ומהו "אמת לאמיתו". והתשובה היא, כמו שכתבתי (מאמר מ"ד, תשנ"א), שבענין "לשם שמים" יש ב' בחינות:
א. שהוא עובד לא בשביל שאנשים יכבדו אותו, או בשביל כסף, וכדומה. אלא הוא עובד בהצנע לכת עם ה' אלקיך. וכל עבודתו היא, כדי לקיים תו"מ, מה שה' צוה אותנו. לכן הוא מבקש מה', שיתן לו בעולם הזה חיים, ובריאות, ופרנסה, וכדומה. וגם יתן לו שכר בעולם הבא. כמו שכתוב בתורה "והיה אם שמוע, ונתתי, ונתתי עשב בשדך", היינו שה' ישלם לו שכרו. היינו, שהמעשה מצות מה שהוא עושה, הוא רק לשם שמים.
ב. שהוא עובד לשם שמים, אפילו גם הכוונה שלו היא לשם שמים. כלומר, שהוא לא רוצה שום שכר, אלא הכל לתועלת ה', שזה נקרא, שגם הכוונה היא לשם שמים.
אם כן יש לפרש "אמת" סתם נקרא, שרק המעשים שלו הם לשם שמים, אבל הכוונה הוא עוד לא מסוגל לעשות לשם שמים. לכן כשמדברים מבחינת עבודה, יהיה הפירוש, כל אדם, שהוא רוצה לדון את עצמו, ולראות, איך המצב שלו בעבודה, הוא צריך להיות דיין אמת.
והגם שהוא דיין אמת, שהוא רואה, שכל מעשיו הם לשם שמים, אבל הדיין הזה אינו יכול להיות "כאילו הוא שותף להקב"ה במעשה בראשית". היינו, שמעשה בראשית, שהוא ענין בריאת העולם, שהכוונה היתה בכדי להנות לנבראיו. ונעשה תיקון, בכדי שלא תהיה נהמא דכסופא, שהנבראים צריכים לעשות את חצי הכלי הב' כנ"ל, שהוא הכוונה בעל מנת להשפיע. והיות שהדן דין אמת, עדיין אינו ראוי לקבל את הטוב והעונג, מסיבת שעדיין יש שינוי צורה בינו לבין האור, לכן הוא לא יכול להיות שותף.
מה שאין כן הדיין הזה, הדן דין "אמת לאמיתו", היינו שגם הכוונה היא לשם שמים, שאז כבר יש תיקון את הכלי קבלה, שתהיה השתוות בין הכלי להאור, שאז יכול האור לבוא בכלי ההוא, הדיין הזה הוא נעשה שותף. מטעם כנ"ל, שהוא נתן את השותפות של הכלי, היינו הרצון להשפיע, השורה על הכלי של רצון לקבל, הנקרא "מקבל בעל מנת להשפיע".
זאת אומרת, שרק עכשיו, בזה שהוא גמר את הכלי, כבר מטרת הבריאה, שהוא מעשי בראשית, יכולה להתגלות להתחתונים, מטעם שכבר נתקן את ענין של בושה, מכח שהם כבר יכולים לקבל הכל בעל מנת להשפיע.
אולם בזמן שהאדם מעמיד דיין, לדון את מצבו, כלומר לראות, איך שהוא אם הוא מעדיף אהבת ה' יותר מאהבה עצמית, שהדיין צריך לומר את האמת שבדבר, זה לא צריך להיות עיקר עבודתו. אלא להיפך, עיקר העבודה היא, שהאדם צריך להשתדל בימין, כלומר לעסוק בתו"מ, ולקבל מזה בחינת שלימות ושמחה, כי הוא זכה לעסוק בתו"מ. ולא חשוב עד כמה אהבה יש לו אז לתורה ומצות, אלא עצם מעשי המצות בלי שום תנאים, הוא מאמין שזהו דבר גדול, כנ"ל, שבזמן שהאדם מיחס את העבודה לה', לא חשוב איזה צורה יש להעבודה שלו, אלא הכל מקבל ה'.
והעבודה בדרך זו הנקראת "ימין" ובחינת "שלימות". ומזה האדם מקבל חיות, שיהיה לו כח אח"כ ללכת גם כן בדרך "שמאל", היינו להעמיד דיין, שהוא יתן דין של אמת, איך באמת היא עבודתו. אבל זה צריך להיות רק חלק מזמנו, שהוא נותן לעבודת ה'. אבל עיקר הזמן של עבודה צריך להיות בדרך ימין. וזה נבחן לב' רגלים, כי על רגל אחת אי אפשר ללכת ולהתקדם בעבודה.
ובזה יש לפרש מה שכתוב "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו". שיש לפרש, מהו "לרחוק" ו"לקרוב" בעבודה. אלא "רחוק" נקרא קו שמאל. כלומר, בזמן שהאדם מעמיד דיין, לדון איך הוא מתנהג בעבודה, שאז הוא רואה, איך שהוא מרוחק מה'. ו"לקרוב" יהיה הפירוש, בזמן שהוא חוזר לעבוד בקו ימין, שאז הוא הזמן לראות רק שלימות. היינו, שמחשיב את העבודה, אפילו שהיא רק קצת אחיזה בתו"מ, חשוב אצלו להון רב, מטעם כי קצת התקרבות לא מגיע לו. לכן האדם במצב של ימין מכונה, שהוא "קרוב לה'".
אבל אלו ב' קוים הם במחלוקת זה לזה, היות ששניהם מנוגדים אחד להשני. אז בא קו האמצעי, ומכריע, ועושה שלום ביניהם. וזה נקרא, שה' עושה שלום ביניהם, כידוע שהקב"ה נקרא קו אמצעי.
וכידוע שסדר עבודה הוא, שמתחילים לעבוד בקו אחד, שזהו עבודת הכלל, שמסתכלים רק על בחינת המעשה. ושם, בדרך כלל, כל אחד ואחד מקבל סיפוק מהעבודה. שיש לדעת, שבקו אחד מאיר באופן כללי אור המקיף, שהוא האור, המאיר מרחוק. כלומר, שעדיין האדם רחוק מענין השתוות הצורה, מכל מקום האדם מקבל הארה מאור הזה. ואז אין לו ענין של "ב' כתובים, המכחישים זה את זה", כי אין לו אלא דרך אחד.
מה שאין כן, כשהאדם עובר לבחינת קו שמאל, שהוא רוצה לעשות תשובה. וזה יכול להיות רק בזמן, שמעמיד דיין לבדוק את מצבו. ואם הדיין דן דין אמת, אז הוא רואה, שהוא לא בסדר. היינו, כי כל מה שהוא עושה, הכל הוא לתועלת עצמו. ואז יש לו מקום להתפלל, שהוא רוצה לעשות תשובה. היינו, שהוא רוצה לשוב לה'. כלומר, שיהא דבוק בה' ולא יהיה בפירוד. אז נעשה לו מהקו אחד. קו ימין.
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (מדרש רבה י"ט), שראובן פתח בתשובה, כמו שכתוב "הילד איננו, ואני אנה אני בא". שיש לפרש, שזהו הרמז לסדר של תשובה היא, בזמן שהאדם אומר, הילד איננו. ידוע, שיש באדם ב' כוחות:
א. נקרא מלך זקן וכסיל.
ב. נקרא ילד מסכן. כמו שכתוב (קהלת ד') "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל".
זאת אומרת, כשהאדם מתחיל לעשות תשובה, הוא צריך לדעת על מה לעשות תשובה. ועל זה בא הרמז, מה שראובן אמר "הילד איננו, ואני אנה אני בא". כלומר, שהילד הנקרא יצר טוב. והוא איננו. ורק מה האדם רואה, שכל השליטה על הגוף, הוא המלך זקן וכסיל, שהוא היצר הרע. וכידוע, יצר טוב נקרא הרצון להשפיע, יצר הרע נקרא הרצון לקבל.
נמצא, שמטרם שהאדם רואה, שהרצון לקבל שולט עליו, והשליטה הזאת מביאה לו רעות, היינו שגורמת לו להיות מרוחק מה', עדיין אין לו על מה לעשות תשובה. ורק כשרואה ש"הילד איננו" הוא מקבל מקום חסרון לעשות תשובה, כלומר, שישוב לה', שזה נקרא "דביקות בה'". זאת אומרת, במקום שהיה מקודם מרוחק מה', נעשה עכשיו מקורב לה'. וזה נקרא "תשובה".
וזה נקרא "קו שמאל" לפי הכלל "כל דבר הצריך תיקון נקרא "שמאל". והיות שהאדם צריך ללכת גם בבחינת השלימות, הנקרא "ימין", אז נעשה "ב' כתובים, המכחישים זה את זה, שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". היינו, שאז הקב"ה נותן לו את הרצון להשפיע. ואז הוא משיג שלימות אמיתית. היינו, שאז הוא זוכה אח"כ לבחינת תורה, הנקראת "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא".
אולם לא לשכוח, הגם שעיקר העסק צריך להיות בבחינת הימין, שזה נקרא "שלימות", שמבחינת הימין האדם לוקח חומרי דלק לעבודה, מכל מקום ההתקדמות בעבודה, היינו להגיע לשלימות המטרה, היינו לקבל את הטוב ועונג, תלוי דוקא מהשמאל. היות ששם האדם רואה את חסרונו, ויש לו מקום לתקן החסרון הזה ע"י התפלה, שה' ימלא את חסרונו. כי רק מעזרת ה' האדם מתקדם, כמו שכתוב בזה"ק, כי העזרה הבאה מלמעלה היא בחינת "נשמתא קדישא". וכך הוא מתקדם, עד שזוכה להגיע ולהשיג את מטרת הבריאה, שהיא הטוב והעונג.
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (תהלים ע"ח) "ויבחר בדוד עבדו, ויקחהו ממכלאות צאן, מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו". שיש לפרש, זה שבחר בדוד עבדו, מה היו המעלות שלו יותר מאחרים. על זה אומר "ויקחהו ממכלאות צאן". "ממכלאות" יש לפרש, שהוא ענין מאכלות. כלומר, שהמאכלים שלו, ממה היו המזונות שלו, הוא אומר, צאן. שענין "צאן", פירש אאמו"ר זצ"ל, הוא ענין יציאות.
זאת אומרת, זה שהאדם מרגיש, שיצא מבחינת עבודת ה', שהוא מרגיש בחינת ירידה, הוא לא התפעל מזה. אלא אדרבא, זה נותן לו מקום להתפלל לה', שיוציאו משליטת הרע ולקרב אותו אליו. לכן כל יציאה ויציאה, שהיתה לו, מזה היו לו חומרי דלק על מה להתפלל. מה שאין כן בזמן שהאדם נמצא תמיד בזמן עליה, אין לו צורך להתקדם. וזה שכתוב "ויקחהו ממכלאות צאן".
וכמו כן מה שכתוב "מאחר עלות הביאו". שיש לפרש "עלות" בחינת עליות. "מאחר עלות", כלומר שאחרי עליות, שהיא ירידות, "הביאו לרעות ביעקב". "יעקב" נקרא בחינת י-עקב, כי עקב נקרא בחינת אמונה, שהיא דבר שאדם דש בעקביו. כלומר, דבר שהיא למטה בחשיבות. כלומר, שדוקא מהמצבים שהם אחר עליות, שהיא ירידות, שדוקא מהירידות היה רועה את האמונה שלו.
זאת אומרת, מהירידות הוא לקח כח להרחיב את האמונה. וזה שכתוב "יעקב עמו", שפירושו, עמו של ה'. "ובישראל נחלתו". היינו, לאחר שזכה מבחינת הירידות לבחינת י-עקב, שהיא בחינת אמונה כנ"ל, זכה אח"כ לבחינת "ירושת הארץ". וזה שכתוב "ישראל", שאח"כ בא לדרגת ישר-אל, ואז השיג את ירושת הארץ, שזוהי מטרת הבריאה. וזה שכתוב "ובישראל נחלתו".
אולם לא לשכוח, שעיקר תשומת לב בעבודה צריך להיות בקו ימין. כי הגם מהמצב דשמאל מתקדמים ללכת קדימה, אבל לא יכולים ללכת בלי ימין, כי האדם צריך להיות בבחינת שמחה, כמו שכתוב "עבדו את ה' בשמחה". וזה יכולים לקבל רק מבחינת קו ימין. והגם שזהו בסתירה לקו שמאל, אבל היות שהאדם צריך להיות במצב רוח מרומם, וזה משיגים רק בזמן שהאדם מאמין בה', ויש לו אמונת חכמים, מה שהם אמרו לנו, שהאדם צריך להשתדל להחשיב את כל מעשיו, אפילו שעדיין עוד לא בסדר הראוי להיות. ובשיעור שהאדם נותן תודה לה', אפילו על מעשים קטנים, שיש ביכולת האדם לעשות, זה גורם לו שיש לו חיבור עם ה'.
שאלה: כתוב, "כל אדם, שהוא רוצה לדון את עצמו, ולראות, איך המצב שלו בעבודה, הוא צריך להיות דיין אמת." מה זה "דיין אמת"?
"דיין" נקרא אדם שמסוגל לדון את עצמו בדין אמת. "דיין אמת" זה שבכל הפעולות והמצבים שהוא עובר, הוא יכול לראות איך הם באים אליו מהבורא, ואז הוא יכול לראות מה התועלת מכל המצבים האלו.
תלמיד: דיין אמת זה רק בקו שמאל, או שיכול להיות גם בקו ימין?
הוא לא יכול להיות, לא בקו שמאל, ולא בקו ימין. אמת זה הקו האמצעי.
שאלה: האם זה אומר שצריך להוסיף כוונה? ואם כן, מה זה אומר שהאמת צריכה כוונה? אם זה כבר קו אמצעי, ואם היא אמת, למה צריכים פה כוונה? למה זה עוזר, האם גם האמת תלויה בכוונה?
האמת תלויה בכוונה, כי הוא צריך לעלות למעלה מכל ההבחנות רק למען האמת.
תלמיד: נשמע שהאמת היא מעל כל ההבחנות. אז איפה פה העניין שתלוי בכוונה, אם היא מעל הכול? כי אם זו אמת, אז לא משנה אם זו כוונה על עצמו או כוונה על אחר, זאת אמת. אם הוא הגיע לאמת, זה כבר מעל ההבחנות האלה.
כן.
תלמיד: לכן אני לא מבין מהמאמר למה צריך "לאמיתו", מה זה העניין של הכוונה?
כי אחרת הוא לא מגיע לאמת.
תלמיד: אם הוא היה פשוט אומר, "דין אמת" בלי "לאמיתו", אז כבר הוא הגיע לאמת אם עושה דין אמת. במה הכוונה עוזרת פה, מה היא מוסיפה על פני זה?
הכוונה אומרת לאדם בשביל מה הוא מקיים את דין האמת.
תלמיד: כלומר, יש את הדין עצמו, ויש את הקיום שלו?
כן.
תלמיד: ויכול להיות שאדם יגיע לדין מסוים, יראה בעיניים שלו שיש תוצאה מסוימת, אבל הוא לא יפעל בגלל שהכוונה לא נכונה?
כן.
שאלה: איך יכול להיות שהאדם יהיה שופט של עצמו? הרי הוא משוחד.
נכון שמלכתחילה הוא משוחד. אבל אם הוא עובד על עצמו כדי להגיע לקו האמצעי, הוא כבר יכול להיות לא משוחד, וגם דורש שיהיה לו מצב כזה.
תלמיד: איך הוא לא משוחד? הרי בהתחלה הוא נמצא בעל מנת לקבל, אז איך פתאום הוא ממש שופט את עצמו בצורה נכונה? הרי הוא נולד בכוונה על מנת לקבל.
אבל הוא מתעלה מעל ההבחנות שלו.
תלמיד: ואיך הוא יודע שהוא באמת התעלה, שהוא לא ממשיך לשקר לעצמו? מה הסימן שהוא שופט לאמיתו?
מפני שהוא כל הזמן רואה את עצמו בעיניים של הקו האמצעי, של האמת, ורואה עד כמה הוא נמצא בזה, או עוד לא נמצא בזה.
תלמיד: אז מתגלה לו עד כמה הוא נמצא כל הזמן בשקר בצורה ברורה?
כן.
שאלה: הוא מדבר על שותפות, שבה הבורא ברא את הרצון לקבל, והנברא מביא את הכוונה על מנת להשפיע.
כן.
תלמיד: אבל גם כאן את הכוונה על מנת להשפיע לא הנברא מביא, בעצם מביא אותה הבורא.
ודאי. מאיפה הנברא יכול לקחת את זה?
תלמיד: אם בסוף העבודה, הכול אין עוד מלבדו, למה זה נקרא שותפות?
הייתי אומר כך, כשהנברא רואה עד כמה הוא נמצא בצורה הפוכה מהאמת, אז הוא דורש את האמת. וכאן זה תלוי בעד כמה הוא משכנע את הבורא שהוא צריך אותו, בעצם שהוא צריך את השותפות.
תלמיד: זאת אומרת, שהשותפות היא בעצם כשהנברא מבקש שהבורא יעשה בשבילו את העבודה?
כן, בסופו של דבר ודאי שעל הנברא רק להיות בחיסרון, בבקשה.
תלמיד: אז מה נשאר מזה שהוא שלו, הרי שותפים חולקים גם את הרווח?
זה שהאדם מחזיק את הכיוון הנכון בבירור.
תלמיד: זאת אומרת, הוא מחזיק את הדרישה, את הבקשה לשותפות גם כשהוא מקבל את השכר, הוא לא עוזב באותה.
כן.
תלמיד: אבל עדיין נשאלת השאלה, איך אין עוד מלבדו פה? אם האדם מייחס לעצמו איזשהו חלק מהעבודה, ואומר "אני שותף איתך", איך הוא יכול באותו זמן גם להגיד "אין עוד מלבדו"?
כי כך הוא מגלה, שזה רק בעזרת ה'. אחרי שהוא מצליח לחבר את הקווים, הוא מגלה שאך ורק בצורה כזאת הבורא הוא בעצם המנצח.
תלמיד: אבל אם הוא מייחס זאת לעצמו, "אני חיברתי את הכלים", אז הוא כאילו יצא מזה, זה "אני" שעשה משהו.
"אני" זה רק מי שמגלה את החסרונות.
תלמיד: וזה חלקו בשותפות.
כן.
שאלה: רב"ש מדבר פה על שתי בחינות של "לשם שמים", לא הבנתי את ה א'. איך יכול להיות שאדם עובד בהצנע לכת עם ה', ועדיין עובד בשביל שיהיה לו טוב בעולם הזה, וטוב בעולם הבא. למה זה נקרא "לשם שמיים"?
זה נקרא "לשם שמיים", כי בסופו של דבר הוא רוצה לברר את האמת.
תלמיד: האם המצב הראשון שהוא מתאר פה ב-א' זה לא מה שאנחנו קוראים "לא לשמה"? או שזה בכלל מצב אחר? אני לא מצליח לשים את א' ו-ב' האלה בתוך התבניות שאנחנו תמיד מדברים עליהן.
למה, מה זה א'?
תלמיד: הוא כותב ככה: "א. שהוא עובד לא בשביל שאנשים יכבדו אותו, או בשביל כסף, וכדומה. אלא הוא עובד בהצנע לכת עם ה' אלקיך." ובסוף הוא אומר, "היינו שה' ישלם לו שכרו. היינו, שהמעשה מצות מה שהוא עושה, הוא רק לשם שמים."
כן. זאת אומרת, כאילו הוא עושה את הכול לשם ה'.
תלמיד: אבל זה לא מה שהוא אומר, הוא אומר אני רוצה שיהיה לי חיים ובריאות ופרנסה, וגם יתן לו שכר בעולם הבא. זאת אומרת שבסוף האדם עובד בעצם בשביל עצמו, זו הכוונה שלו, זה מה שהוא אומר ב-א'. ואז ב-ב' הוא מוסיף גם את הכוונה הנכונה.
אז אם קוראים את זה שוב אפשר לראות שזה כמו שבעת סוגי היראה שדיברנו עליהם. במה שהוא קורא פה א', אלה שתי היראות הלא שלמות, ואחר כך ב-ב' הוא מוסיף את הכוונה הנכונה.
אז אני שואל שוב, השלב הראשון לשם שמיים, זה נקרא לא לשמה? מה השלב הזה?
זו הכנה.
תלמיד: מה זה אומר?
זו הכנה כדי שיוכל לדרוש את האמת.
תלמיד: למה הוא קורא לזה "לשם שמיים" ולא כמו שתמיד אומרים, "לא לשמה"?
לשם שמיים או לשמה זה אותו דבר.
תלמיד: אבל זה לא מה שנקרא "לשמה". כי הוא עובד לשם עצמו. הוא בפירוש אומר, רוצה להרוויח בעולם הזה, רוצה להרוויח בעולם הבא.
אז זה לא לשם שמיים.
תלמיד: אבל רב"ש קרא לזה א' לשם שמיים הראשון.
זה כביכול הכנה.
תלמיד: יש שלב ראשון שכבר נקרא לשם שמיים, שבו אדם עושה את כל הפעולות כאילו הנכונות, אפילו עושה את זה בהצנע לכת, אבל באמת הוא בודק את הכוונה שלו אם הוא עדיין לא בכוונה הנכונה.
כן.
תלמיד: ואז מה הטריגר, מה ייתן לאדם את הכוח לעבור לשלב הב'?
הוא רואה שלא גמר את התנאים שלו כדי לראות באיזה מצב באמת הוא נמצא.
שאלה: האם נכון שדיין אמת לא דן רק את עצמו אלא דן גם את הבורא, ואם הוא דיין אמת הוא צריך להגיע למסקנה שהבורא הוא טוב וכל החוקים שלו הם רק השפעה.
אתה רוצה להגיד שהשופט עומד למעלה גם מהבורא וגם מהאדם.
תלמיד: לא, הוא נמצא בתוך האדם. אבל הדיין מחליט מה טוב ומה לא טוב. הוא דן גם את עצמו וגם את ההשגחה של הבורא וגם את החוקים של הבורא בתוכו. אם הוא דיין אמת הוא צריך להגיע לזה שהבורא טוב ואני עצמי צריך להיות דומה. כלומר אם אני תואם לחוקים שלו או לחוקה שלו אז זה טוב, אם לא - זה לא טוב.
בסדר, כן. אפשר לקבל את זה בינתיים כך.
שאלה: איזה פעולות ברוחניות מובילות אותנו להיות שותפים של הבורא?
כל הפעולות בקבוצה שאנחנו רוצים להתקרב לדרך הנכונה מביאות אותנו להתקרבות לבורא.
שאלה: איך לפתח טעם לתורה ולמצוות אם הרוחני מורגש כחוסר טעם ודחייה?
אפילו חוסר טעם ודחייה יכול להיות סימן שאני מתקדם בדרך הנכונה.
תלמיד: דווקא הדחייה יכולה להיות סימן טוב אתה אומר.
כאילו, כן.
שאלה: אם מטרת הבריאה היא שנהיה מסוגלים לקבל על מנת להשפיע לבורא, אז למה אנחנו צריכים לשאוף להתאחד בקבוצות הפרטיות שלנו?
כי אין לנו אפשרות לעבוד בקבוצות יותר גדולות, אין לנו אפשרות. אז נראה איך הבורא מחבר, אבל אנחנו לא מסוגלים. לכמויות גדולות אנחנו לא מסוגלים.
שאלה: האם הירידות הם עליות של הגאווה?
עליות של הגאווה זה ירידות. כן.
שאלה: האם אפשר להגיד שאמונה מעל הדעת היא אותו דבר כמו כוונה?
אמונה למעלה מהדעת זה כמו כוונה, כן.
שאלה: מה הפירוש של "ילד מסכן" בעבודה?
"ילד מסכן" נקרא שאין לו כוח.
שאלה: איך נפילות יכולות לתת כוח להרחיב את האמונה אם דווקא במהלך הנפילה הכוח עוזב את האדם?
אדם דורש, אדם מבקש ומקבל כשהוא מרגיש שאין לו כוחות.
שאלה: איזה סיבות יכולות להיות שהבורא לא עונה תפילה?
אנחנו לא יודעים. לפעמים ולא לפעמים דווקא, האדם לא יכול לבחור בצורה הנכונה.
שאלה: האם לראות את העשירייה כקו ימין, כמקור לחומר דלק ואפשרות לתיקון ואת עצמי לשייך לקו שמאל, האם נכון לעשות כך?
שיהיה כך, שיחזיק את עצמו בזה ואחר כך הוא יראה במה הוא טועה, ובמה לא.
תלמיד: הוא מתאר פה את המצב של שלמה המלך, שכל ריבוי המצבים מהיציאות הוא ידע לשייך את זה לבורא.
כן.
תלמיד: ברגע שאני נמצא במצב ירידה אני ההיפך, אני מחפש אצלי מצב ממש הפוך. מאיפה אני יכול לקחת את המקור, את קו ימין. איך במצב של הירידה להפוך אותו למקום של העלייה? שלמה המלך ידע לעשות את זה, הוא ממש ברך את המצבים האלה.
צריכים לברך על כל מצב, גם על רע וגם על טוב, כי אתה לא יודע מאיזה מצב צומח לך הקו האמצעי.
שאלה: איך בעשירייה אנחנו יכולים לבדוק אם אנחנו יותר במצב ימין או במצב שמאל כדי לחזור לקו האמצעי?
כשאנחנו מתעלים מעל עצמנו אנחנו נמצאים בקו אמצעי. אני הייתי עושה את זה כך, פשוט.
שאלה: מה ההבדל בין השלמות שיש בקו ימין לשלמות שיש בקו האמצעי?
בקו ימין זו שלמות ללא ביקורת, ובקו האמצעי זו שלמות עם ביקורת.
שאלה: כתוב שהקו האמצעי זה הבורא, אמרת שדין אמת זה קו אמצעי. האם בשלב ההתפתחות שלנו אנחנו יכולים לדבוק בקו אמצעי כדי לדון את עצמנו דין אמת? ועל מי מדובר כאן, רק על מקובלים או גם כאלה שנמצאים בשלב שלנו?
לא, זה נכתב כמובן עבור אנשים מיוחדים, עבור מקובלים שיכולים לשלב את קו ימין ואת קו שמאל נכון ובדרך כזו להגיע לקו האמצעי.
תלמיד: בשלב ההתפתחות שלנו אפשרי?
כמובן, זאת המטרה שלנו.
תלמיד: איך אפשר להגיע לקו האמצעי ולדין אמת על עצמי, זה אומר להשתוות עם הבורא?
אם לכלול בעצמי את כל כוחות הטבע ולקבל אותם כמגיעים מהבורא, אז בסופו של דבר אנחנו מגיעים לזה.
שאלה: על מה חשוב להקפיד לאורך כל הדרך בעבודה?
לא לשכוח על כך שהקו האמצעי הוא שלמות.
תלמיד: ומאיפה לי לדעת שאני נוגע בו?
תראה מה שהוא כותב.
תלמיד: אני ראיתי, אבל אני עדיין לא יודע. יש איזה משהו שאני יכול לדעת שאני אוחז בו? אולי אני חושב, או מדמיין לי.
אתה הולך לקו אחד, ולקו השני, אחר כך מחבר ביניהם, מתרחק מהם, אתה עושה כל מיני פעולות, עוד לא למדנו על זה, ואז אתה כך מתחיל להרגיש איפה הוא הקו האמצעי.
שאלה: מה הסימנים שאדם לא עובד עבור הבורא?
שאין לו כוונה לבורא. שאין לו כוונה במעשה שלו להתקרב לבורא.
תלמיד: ואז צריך להגדיל את האמונה כמו שכתוב במאמר?
כן.
שאלה: נאמר פה במאמר על שותפות בין הנברא לבין הבורא וכתוב כאן שהיסוד לשותפות היא תוצאה מהצמצום וההסתר שנעשה על הכלים דקבלה. כשמגיע משהו מהבורא, איך אני מממש את השותפות שלי כלפיו דרך הצמצום?
יש כאן כמה הזדמנויות, אפשרויות. אני חושב שאנחנו נלמד עכשיו מאמרים שבהם זה יתבהר.
תלמיד: ובעשירייה בין החברים עניין השותפות אותו מממשים דרך הצמצום של עצמי?
בעשירייה, דרך הצמצום עצמו. כי בלי הצמצום עצמו אי אפשר בכלל להתחבר עם האחרים.
שאלה: האם יש טעם שאדם יבקש להישאר בקו ימין או שזה נגד מטרת הבריאה?
בקו ימין. להיות במצב השלמות.
לא, האדם מבקש רק על התקרבות גדולה יותר לבורא.
תלמידה: נאמר "שב ועל תעשה עדיף", על איזה מצב נאמר, על איזה בירור?
מדובר על מצב לא טוב, שאתה לא יודע מה לעשות שב ואל תעשה עד שתרגיש איך מתגלים בך החוקים של מצבים חדשים.
תלמידה: אבל אם לא עושים שום דבר אז איך יוצאים מהמצב? כלומר לחכות שהמצב יתחלף?
לא לעשות כלום זה אומר לא לעשות כלום, לא לנקוט באף פעולות בחיבור, מכיוון שלא ברור מה תקבלי בסוף, בסופו של דבר.
תלמידה: האם יש מחשבה שלפחות באחוז אחד אני אצליח להיות בהשפעה?
אני לא יכולה לענות על זה כי את יכולה להתחיל לעסוק בדברים שאין בהם שום צורך.
שאלה: כתוב פה שאדם נמצא במצב ירידה ולא מרגיש שום טעם במעשים שלו, אז הוא אומר מה אכפת לי מה אני מרגיש או לא, אלא אני עושה את העבודה שלי ומאמין שהבורא מקבל את העבודה. אז מה זאת העבודה הזאת שאני מאמין שהבורא מקבל אותה?
הוא חושב שבמקרה כזה הוא מתקשר לבורא ונדבק בו.
תלמיד: לפעולות האלה יש ספקטרום מאוד רחב, החל מזה שנזכרתי בחברים במהלך היום, חשבתי משהו טוב עליהם ועד למעשים ישירים, לארגן מפגש, לארגן סעודה, משהו בסגנון הזה. את כל הספקטרום הזה אפשר לייחס לעבודה הזאת?
כמובן.
תלמיד: וכתוב פה גם כשמייחסים את העבודה לבורא יש להאמין שהוא מקבל את עבודתנו, אז מה זה אומר לייחס את העבודה אליו?
שכל זה נובע ממנו.
תלמיד: אם במהלך היום כשמופיע אפילו גרגיר קטן של מחשבה טובה על העשירייה, או בכלל מחשבה על עשירייה, האם כל מחשבה כזאת, כל פעולה כזאת צריך לשמור ויש איזו בטיחות שהדבר הזה מביא נחת רוח לבורא?
אפשר כמובן. נברר את זה עוד. אין לנו מספיק חומר כדי לנתח את זה.
תלמיד: אם הייתי יודע שהבורא מקבל את העבודה לא הייתה שום בעיה לשמוח, אבל כשאני צריך להאמין בזה אז תמיד יש ספקות. אני יכול להרגיש קצת יותר טוב, אבל ממש להגיע לשמחה איך ניתן אם יש לי ספקות?
החברים בקבוצה צריכים לעזור לך בזה.
(סוף השיעור)