שיעור הקבלה היומי22 лип 2017 р.(בוקר)
שיעור 21.07.17- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
בין המיצרים
קריין: "כתבי רב"ש, כרך א', עמוד 107, :ויסב חזקיהו פניו אל הקיר".
-
ויסב חזקיהו פניו אל הקיר
"בזהר (ויחי דף ק"כ אות שפ"ו) "רבי יהודה פתח ואמר, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, ויתפלל אל ה'". וזה לשונו שם בהסולם, "הנה שלא יתפלל אדם אלא סמוך לקיר, ולא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר, שכתוב, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר".
ויש להבין מה זה "קיר", שצריכים להתפלל סמוך לקיר. וכמו כן, מה זו "חציצה", שאומר, שאסור להיות דבר שחוצץ. (ובאות שצ"ב) מפרש הזהר שם ובהסולם, "קיר זה הוא אדון כל הארץ, וזהו השכינה".
ולפי זה יש לפרש מה שאומר, שצריכים להתפלל סמוך לקיר, היינו סמוך להשכינה. אולם עוד לא ידוע, מהו שיעור של הסמוך לקיר. אז הוא מפרש, שלא יהיה דבר חוצץ בינו להקיר. לכן יש לפרש את ענין חציצה, כמו בטבילה, ובנטילת ידים, וכמו בארבע מינים, שקושרין את הלולב הדסים והערבות עם עלה של לולב, מפני שהוא מאותו מין.
נמצא, שענין חציצה בינו לבין הקיר הוא, כמו שהשכינה היא המשפיעה להתחתונים, כן האדם צריך לראות לסלק את כח הקבלה, ושכל חשקו ורצונו יהיה אך ורק להשפיע לה'. אז נקרא זה קירוב וסמוך לקיר.
אך קודם כל עלינו לדעת, ומחובתינו להשתדל, ולהבין באפס מה כפי קט שכלינו, על מה אנו צריכים להתפלל, היינו על איזה חסרון אנו צריכים להחשיב, ולומר, שזה הוא עיקר מה שחסר לנו. ובאם נוכל למלא את החסרון הזה, כבר לא יחסר לנו שום דבר.
הנה ידוע, שעיקר התפלה על שכינתא בגלותא. אבל גם זה צריך פירוש. ובהרבה מקומות כתוב, שעיקר מה שאנו צריכים להתפלל, הוא לאקמא שכינתא מעפרא. ויש על זה הרבה פירושים. ומה שאנו יכולים קצת להבין, היא מלכות שמים. וזהו מה שהאדם מקבל על עצמו, שאין לו שום דבר בעולם, שזה יהיה תכליתו, רק לשמש את המלך שלא על מנת לקבל פרס, שע"י זה הוא יזכה לדביקות ה', ותהיה לו אז היכולת להנות להמלך, על דרך "מהו רחום אף אתה רחום", ויהיה מוכשר אז לקיים את מחשבת הבריאה שהיא בבחינת להטיב לנבראיו.
אולם בחינה, הנקראת "להשפיע נחת רוח להבורא יתברך", אינה לוקחת מקום אצל הנבראים, בו בזמן שהם נולדו עם רצון לקבל. ובעבור זה, אין בכלל מושג של להשפיע מובן להם. וזה דומה לדבר המונח בעפר, ואין איש שם על לב, שכדאי להרים אותו. וזה נקרא "שכינתא בעפרא". וזהו כמו שכתוב (בסליחות של שלוש עשרה מידות) "אזכרה אלקים ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה, ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה".
ו"עיר" פירושו כמו שכתוב (קוהלת ט') "עיר קטנה ואנשים בה מעט". ומפרש אבן עזרא וזה לשונו, המפורשים הקדמונים אמרו, כי זה על דרך משל "עיר קטנה" גופו של אדם, ו"אנשים בה מעט" בעלי כח התולדות, משרתי הנפש.
לכן גם כאן צריכים לפרש "עיר אלקים", היינו בזמן שהגוף רוצה, שישכון בתוכו אלקים, בגוף הזה, אז כל האברים מתנגדים לזה. ועבודה דלהשפיע, היינו לעבוד לשם שמים, עבודה זו היא בתכלית השפלות, ויש בעבודה זו טעם של עפר. וכמו שכתוב בקללת הנחש (בראשית ג') "ארור אתה מכל הבהמה, ומכל חית השדה, על גחונך תלך, ועפר תאכל כל ימי חייך", שפירושו, שכל מה שיאכל, יהיה לו טעם עפר.
כמו כן כאן, בזמן שאדם מתחיל לעבוד בעבודה דלשם שמים, ואינו רואה מה שיצמח מזה איזה טובת הנאה לאהבה עצמית, אז העבודה הזו היא בשפלות, וכל מה שהוא עושה, הוא מרגיש בעבודה זו טעם עפר. וזה נקרא "עיר אלקים מושפלת עד שאול תחתיה". זאת אומרת, אם יש חציצה בינו לבין השכינה, היינו אם עבודתו בנויה על בסיס של אהבה עצמית, הוא חושב על עצמו, שהוא ברום של מעלות השלמות.
מה שאין כן, כשהוא רוצה להעביר את החציצה, שיש בינו לבין הקיר כנ"ל, אלא רוצה שהעבודה שלו תהיה על בסיס דלהשפיע, אז הוא מרגיש את עצמו, שהוא נמצא בשאול תחתיה, כי לא רואה בעבודה זו, שיהיה לו מה לקבל עבור הרצון לקבל שלו, אז כל האברים מתנגדים לעבודה זו.
ועכשיו נבין על מה אנו צריכים להתפלל. כי עיקר התפילה צריכה להיות על מה שהשכינה היא בעפרא. זאת אומרת, שעבודה בשביל להשפיע לה', היא עבודה שפלה ובזויה, ואנו מבקשים מה', שהוא יאיר עינינו, ולהסיר את החושך המרחף לעינינו.
ועל זה אנו מבקשים, כמו שכתוב (תהילים קי"ג) "מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון", כידוע, שהשכינה הקדושה נקראת "עניה ודלה", כמו שכתוב בזהר, "והיא מונחת בעפר, מאשפות ירים אביון" הכוונה על אלו שרוצים להידבק בה, והם מרגישים, שהם נמצאים בשפלות, שאינם רואים שום מציאות, שיוכלו לצאת מן הבוץ הזה. אז הם מבקשים לה', שהוא ירים אותם.
ובמקום שהעבודה, שהגוף מסכים, שהיא על בסיס של רצון לקבל, שמבחינת להשפיע אין להם שום מושג, אז עבודתם היא בבחינת גאות, שמתגאים בזה שהם עובדי ה', ואחרים הם בתכלית השפלות, שהם רואים תמיד החסרונות של אחרים.
מה שאין כן אלו שהולכים בדרך האמת, היינו שרוצים להגיע לבחינת להשפיע, הם בחינת שפלים, משום שהם רואים, ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". אם כן אין הם רואים אצלם שום מעלה יתירה, יותר מעל אחרים. ואלו אנשים נקראים "שפלים", משום שהם רוצים להתחבר לבחינת השפעה, שהיא בחינת שפלות. וזהו טעם נוסף שנקראים שפלים.
אז הם יכולים לומר מה שכתוב "רם ה' גדול ונורא, משפיל גאים עדי ארץ, ומגביה שפלים, עדי מרום", שאז הם אומרים, מה שהיה מקודם בשפלות, הוא עכשיו רם ונשא גדול ונורא, בזה שמרגישים עכשיו, מה שהיה מקודם בחינת עבודה באהבה עצמית, שהיא בחינת גאות, שהיו מרגישים בחינת גאוה בעבודה כזאת, נעשה עכשיו בחינת שפלות, כי הם מתביישים לעבוד בשביל אהבה עצמית.
אבל מי נתן להם הכח הזה, שירגישו כך. הלא הקב"ה נתן להם. לכן האדם אומר אז "משפיל גאים עדי ארץ". והעבודה דלהשפיע, שהיתה מקודם בשפלות, נעשית עכשיו אצלו עבודה דלהשפיע ברום המעלות. ומי עשה לו זאת, רק הקב"ה, אז האדם אומר "ומגביה שפלים עדי מרום".
וענין שכינתא בגלותא, הכוונה, שהאדם צריך להרגיש שהיא בגלותא, שפירושו הוא, היות שאדם נקרא "עולם קטן", שהוא כלול משבעים אומות, ובחינת ישראל שבו היא בגלות, היינו שהעם ישראל (שבו) משועבד לאומות העולם שבו, ואין להם לעשות שום דבר לטובתם, אלא רק עבור אומות העולם, שעם ישראל נקרא בחינת ישר-אל, שהוא רוצה להשפיע להבורא, והם רוצים לעבוד בעל מנת לקבל, שזה נקרא אומות העולם.
ולפי זה יש לפרש "ישראל שגלו", היינו אם ישראל נמצאים בגלות, שאינם יכולים לעשות שום דבר לבחינת ישר-אל, "שכינה עמהם", שגם היא בגלות, כאילו אינה יכולה לשלוט עליהם, כי, כביכול, שהם שולטים עליה. וזהו שאמר דוד המלך (תהילים קט"ו) "לא לנו ה', כי לשמך תן כבוד, על חסדך על אמתך, למה יאמרו הגויים, איה נא אלקיהם, ואלקינו בשמים, כל אשר חפץ עשה".
ולפי הנ"ל יש לפרש, שאנו מבקשים לה', שיעזור לנו לצאת מהגלות, שזה שאומרים "לא לנו" הכוונה על הרצון לקבל שלנו. זאת אומרת, שאנו רוצים, שהמחשבות והרצונות והמעשים לא יהיו עבור הרצון לקבל שלנו, שזה נקרא, שכל החשיבות היא לאומות העולם.
אלא "לשמך תן כבוד", שלא תהיה שכינתא בגלותא ושתהיה בבחינת עפר, אלא שיהיה מגולה הכבוד שמים, שזה נקרא, ש"יתגדל ויתקדש שמיה רבה". וזה ענין "למה יאמרו הגויים", היינו אומות העולם שבתוך אדם, שהם נקראים "גויים". ומה הם אומרים, "איה נא אלקיהם", היינו שהם מתנגדים לאמונת ישראל, שעבודתם היא במוחא וליבא, שכל עבודתם (של גויים) היא בתוך הדעת.
אבל "אלקינו בשמים", היינו שדוקא למעלה מהדעת הנקרא "שמים", שהוא למעלה משכלנו. ולמה עשה (ה') שעבודה שלנו תהיה למעלה מהדעת. אין אנו אומרים, שאינו יכול לעשות אחרת, אלא "כל אשר חפץ עשה", והוא הבין, שעל ידי עבודה למעלה מהדעת, היא דרך יותר צלחה להגיע להמטרה, שנוכל לקבל את הטוב והעונג ויחד עם זה ישארו בעל מנת להשפיע, ולא לתועלת עצמו.
ויש לפרש "על חסדך על אמתך", שאנו מתפללים לה' "כי לשמך תן כבוד". "על חסדך" הכוונה, שמידת החסד ישפע לנו, שיהיה לנו הכח ללכת במידת החסד, הנקרא כלים דהשפעה, שבזה שיהיה לנו השתוות הצורה. אז נוכל אח"כ לקבל את הטוב והעונג, שזה נקרא מידת האמת, כמו שמפורש בתלמוד עשר ספירות (חלק י"ג דף א', תי"ט ובאו"פ שם) וזה לשונו, "לכן נקרא גילוי השגחתו בשם "ואמת", כי הוא אמיתיות הרצון שלו יתברך, באים רק לגלות אמיתיות הזו שבהשגחתו, שהוא להטיב לנבראיו, ולפיכך נקרא תיקון הזה בז"א בשם "ואמת". וזה הפירוש "על אמיתך"."
שאלה: מה זה נקרא במצב הזה "ללכת למעלה מהדעת", איך עושים את זה?
לי נראה שאתם לא השתמשתם בעיקר, שזה בכל זאת להתפלל יחד, ולכן זה לא הולך. חוץ מזה, המצב שמרגישים, וכל העשירייה מרגישה כך שהיא נמצאת בשפלות, זה מצב שבא מהבורא. אם הוא בא מהבורא, אנחנו כבר נמצאים בטיפול. כשאנחנו בטיפול אצלו, על ידו, אנחנו כבר שמחים מזה, ולא חשוב לנו מה אנחנו מרגישים.
אנחנו רק מצטערים על זה שאנחנו לא יכולים לפנות אליו. בואו ננסה לפנות, יכול להיות שכן אפשר יחד. זאת אומרת, זה שאנחנו מרגישים שפלות, רע, חוסר טעם, אז מה? זו הרגשה ברצון לקבל שלנו ויכול להיות שזה טוב. הבורא לא עושה שום דבר רע, הכול על מנת להשפיע, לטובה, "טוב ומיטיב". זאת אומרת, המצב הזה חייב לסייע לנו. בואו למעלה ממנו נתחיל לבנות את מה שאנחנו צריכים לעשות, לא להיות שקועים בזה. אני הייתי ממליץ להפעיל תפילה, ובתפילה לברר את הכול. מה אנחנו יכולים לעשות? איך? יחד. זה מצב טוב, כי זה מיוחד. זה דבר אחד.
דבר שני, בכל זאת, האם כולם מרגישים כך? יכול להיות שלא, אז אחרים צריכים לעזור להם לצאת מהמצב הזה, כמו בבית האסורים. אבל אם כולם נמצאים בזה זה ממש מצוין, זה נכון לעבודה, כבר לא עם הקבוצה בלבד, אלא עם הבורא. ובכלל, אין דבר כזה רק עם הקבוצה. נראה לי שכאן חסר קשר לבורא.
אני לא רוצה יותר לדבר על זה, כי רצוי שתחפשו ותמצאו לבד.
שאלה: יש תרגיל איך להתפלל ביחד לבורא?
לא. אין תרגיל, אין לזה תרגילים, זו תפילה.
תלמיד: אז למה יש כל מיני תרגילים אחרים כמו שמדברים יחד בסדנאות, קוראים יחד?
כי אתם לא צריכים לגשת לזה כמו לתרגיל, אתם צריכים לגשת לזה כמו לתפילה, כמו לאמת, כמו למעשה. אנחנו עושים תרגילים כדי לעורר בנו איזה חוש, איזו רגישות, משהו כזה. כאן זה לא תרגיל, כאן זה מעשה.
תלמיד: זה מחייב איזו פעולה פיזית של כולם ביחד, או יכול להיות שכל אחד יעשה במקומו?
זה לא חשוב. זה חשוב אם התנאי להיות יחד יחייב אתכם להיות יחד פנימית. אבל אם אתם כבר נמצאים במצב שלא חשוב לכם, שאתם יחד פנימית גם אם אתם נמצאים פיזית בכל מקום אחר, אין בעיה.
שאלה: נראה שמה שקורה בעשירייה, זה מצב שהוא יותר גילוי רע, זאת אומרת יש מריבות, אבל לא הכרת הרע. האם זה נכון שתפילה יוצאת רק אחרי הכרת הרע, כי אם כולנו נכיר בו אז תצא תפילה משותפת?
וודאי שתפילה חייבת להיות מכל הקבוצה, כמו מפה אחד, מלב אחד, אבל בינתיים אנחנו צריכים להתארגן לזה, זה דבר אחד. דבר שני, מריבות זה מצוין, כי ברור על מה לעבוד. אבל האם אנחנו יכולים להיות באותה ההתחממות כמו במריבות מתוך האגו שלנו גם מתוך הרצון להשפיע שלנו? האם יכולים להעביר את החום הזה לעל מנת להשפיע?
שוב אני אומר, שום דבר לא מתוקן, אלא רק על ידי הפנייה לבורא שנקראת "תפילה". רצוי לדבר איתו כל היום, כל הזמן. כמו שאתה עם החברים, גם עימו. כל הזמן, כל הזמן להתחיל להוסיף את המרכיב העיקרי הזה לכל הפעולות שלנו, כי בלי שאתה פונה אליו אתה לא מתקן את עצמך, כי התיקון צריך להיות בסופו של דבר לעומתו. הקבוצה, כל הדברים האלה הם הכול לעומתו, עד שאתה מוצא קשר ממש הדוק בין שלושתם.
תלמיד: דווקא זה יותר מורגש, ומורגש מתוך מרכז העשירייה, שכוח בא, כוח שלילי, או כוח חיובי, ולאו דווקא מה שנראה כלפי חוץ שהוא התוצאה, אם זה מריבה או כל דבר אחר. אבל לפחות ההרגשה היא שכולנו צריכים להיות בדעה אחת, שאנחנו רוצים להיפטר ממה שקורה לנו. לא רע או טוב, אלא זה פשוט כמו קרש קפיצה כדי להגיע לאותה תפילה משותפת. אחרת אני לא רואה איך נגיע לתפילה משותפת אם לא נכיר ברע שבא מהבורא, כאילו רע. זה לא רע, אבל זה בעצם קרש קפיצה.
צריכים עוד ועוד להיכנס בכוח לחיבור, ולראות עד כמה שאנחנו ממש עוזרים זה לזה, מדברים זה עם זה, אין מה לעשות. אם אנחנו לא נדבר אנחנו לא נעשה כלום. לאנשים הגדולים זה משהו אחר. אבל לאנשים קטנים כמונו, אנחנו צריכים לדבר ולהראות אחד לשני את הפעולות האלה, אבל הכול בחיבור ובפנייה לבורא, זו חובה. אני שומע שהרבה פעמים הכול נסגר בתוך העשירייה וזה לא טוב. אין לזה שום המשכיות, כי התיקונים תמיד מגיעים על החיסרון שלנו מלמטה למעלה, והתיקונים מלמעלה למטה.
תלמיד: אנחנו רוצים קודם כל להודות על המצב שהבורא נותן לנו, שבדיוק כמו במאמר, ממש מבקש מאיתנו ללכת למעלה מהדעת, בתקופה מאוד מיוחדת זו. שאם חברים אומרים שיש עשירייה אחת שיש לה איזו קפיאה, זה אומר שבכולנו יש איזו תכונה כזאת שעכשיו מתגלה, ושיש לנו הזדמנות ללכת מעל לדעת ביחד.
במצבים האלו, במיוחד של שפלות, חוסר אונים, ריקנות, מאוד חשוב לא לברוח מזה, ולהמתיק אותם באיזה תענוגים מדומים. לא לשבת ולבכות, "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו", אלא להשתדל בכל פעם לעשות משהו אבל בלהוסיף לקדושה, להשפעה, לפעילות יחד, למשהו. אפילו לעשות פעולות שאין בהן ממש, שאין בהן כלום, בלי שום טעם, אבל אני קורא תלמוד עשר הספירות, קורא דף, אני עושה משהו. וטוב שיש לאדם עבודה משלו עם הטקסט, קבע לעצמו שהוא קורא איזה ספר מספרי בעל הסולם, רב"ש, ואז הוא קורא עוד כמה דפים. כמה שמבין, או לא, כמה שנכנס עם הרגש, זה לא חשוב. אבל להוסיף על פני הריקנות משהו מהקודש, ולא מהחול, זה חשוב.
יש וודאי אפשרות במקום זה לומר "לא הולך לי, אז אני הולך לראות איזה משחק באינטרנט", או כמו מה שהיום עושים, זו ממש בגידה בקבוצה. אלא לשמור בכל זאת, להוסיף בלהרגיש אחריות, ולהוסיף לפחות משהו.
שאלה: אמרת לדבר כל הזמן עם הבורא. מה זה אומר?
יש לך למי לפנות? תדבר איתו. תתאר לעצמך שאתה קשור אליו, למרות שמצידך אין קשר. נניח אני מתקשר אליך דרך האינטרנט ואני יודע שאתה שומע, אבל אני בחזרה לא שומע אותך, יש לנו רק קשר חד צדדי. מה לעשות? אני מדבר, ואפילו שאני לא שומע ממך שום תגובה, אבל מה שאני רוצה להעביר לך, לפחות חצי מהמצב שלנו אתה שומע, חוץ מזה אני מאמין שזה כבר מספיק, אני לא צריך לשמוע ממך שום דבר בחזרה. אם אתה מבין הכול ואתה גדול, ואתה שולט על הכול, ואתה פועל, אז אני לא צריך אפילו את זה. אני בטוח שאם אני פונה אליך אתה כבר בחזרה תעשה את הדברים, אין לי שום דבר, אפילו פידבק ממך, אין לי שום עניין.
תלמיד: איך להרגיש ביטחון כזה?
הביטחון מגיע מתוך זה שאין לי ברירה, אני חייב להיות בקשר עם הבורא בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, לא אכפת לי מה קורה הלאה, העיקר הוא נהנה מזה שאני פונה אליו, זה כבר על מנת להשפיע. אני משתדל בכל כוחי להיות שותף טוב שלו, ואני מאמין שמה שאני מקבל זה בטוח רק ממנו, כי אין עוד מלבדו, וזה בצורה הטובה ביותר שהוא יכול להיטיב לי, אפילו שאני מקבל את זה בצורה לא כל כך נעימה, מפני שמה שאני מקבל אני מקבל בינתיים בהאגו שלי, ברצונות הלא מתוקנים. אם אני עושה את כל החשבונות האלה, כל הדברים האלה, אני לא צריך אותו, אני לא צריך לגלות אותו, אני עכשיו יכול להיות כמו בגילוי. ובאמת אתה חושב שהבורא מתגלה? הוא לא מתגלה. אל תצפה לזה, אתה תבנה בך את הדמות שלו וזה מה שנקרא שהוא יתגלה.
תלמיד: יש משהו שנקרא השגה, יגיע זמן שכולם יהיו בהשגה.
"השגה" זה נקרא שבניתי בי את דמות המשפיע וזה נקרא שאני משיג "אותו". אני נמצא עימו בדבקות, אני מבין אותו, מרגיש אותו, כי בי יש הדמות הזאת, ואני עם הדמות הזאת עובד, ולא עם משהו מבחוץ, אין שום דבר מחוצה לאדם.
תלמיד: אף פעם לא הבנתי איך לפני שאתה בהשגה, יש מצב שאתה יכול להיות באיזה ביטחון ואמונה לפני שאתה מרגיש משהו.
ביטחון ואמונה דווקא כשאתה לא מרגיש. אם אתה מרגיש זה כבר לא ביטחון ואמונה, זה ידיעה.
תלמיד: חשבתי שאמונה זה השגה בשפה שלנו?
"אמונה" זה השפעה, "אני מאמין" זה נקרא "אני משפיע", במידה שאני יכול להשפיע, להיות למעלה מהרצון לקבל שלי, נקרא ש"אני מאמין".
תלמיד: לפעמים שאתה או בטקסט אומרים "אמונה" הכוונה כאילו אמונה רגילה.
לא מתכוונים אף פעם כרגיל.
תלמיד: עכשיו אתה אמרת להאמין.
מה זה נקרא להאמין?
תלמיד: להאמין.
כן, אבל למה אני מתכוון? מה אמרתי, מה זה נקרא אמונה? השפעה. לפני זה אמרתי לא השפעה, אמרתי קבלה.
תלמיד: יש אפשרות להיות בביטחון לפני שאתה מרגיש משהו?
אם אתה מרגיש כאילו שהבורא נמצא לפַנַי, זה לא ביטחון, זו עובדה. ביטחון אומרים שאין זה כעובדה, אלא אני משיג כוח, שבכוח הזה כאילו שאני נמצא בעובדה, זה נקרא ביטחון, כאילו.
תלמיד: איך עכשיו, בלי שום הרגשה ובלי שום ביטחון, אני יכול פתאום לבנות את הביטחון הזה?
על ידי תמיכה בחברים וחברים בך.
קריין: "כתבי רב"ש", כרך ג', עמוד 1899, מאמר "להפיל זרעם בגוים".
""ותשא כל העדה ויתנו את קולם, זה שאומר הכתוב, נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, אותו קול שבכיתם גרם לכם להיות שנואים... אותה שעה נגזרה על בית המקדש שתחרב, כדי שיגלו ישראל לבין האומות, שכן הכתוב אומר, וישא ידו להם להפיל אותם במדבר, ולהפיל זרעם בגוים, ולזרותם בארצות, נשיאות יד כנגד נשיאות קול"".
(מדרש רבה שלח ט"ז)
זאת אומרת, לָמה נחרב בית המקדש? מפני שישראל חייבים לצאת לגלות בין אומות העולם. "אותה שעה נגזרה על בית המקדש שתחרב, כדי שיגלו ישראל לבין האומות".
"להבין את כל הנ"ל על דרך העבודה, יש לפרש ענין בית המקדש. הנה בזמן, שהאדם זוכה לשעתו להארה דקדושה, נקרא זה שנכנס לבית המקדש.
וחורבן בית המקדש הוא בזמן שלוקחים ממנו בחזרה את ההארה. והחורבן בא בזמן שהאדם חוטא, היינו בזמן שמשתמש עם הארה זו עבור שיהנה ממנה בליבא, או שמקבל ממנה סמיכה במוחא, אזי היא מסתלקת ממנו.
יש קול ה' ויש קול של תחתון, הנקרא, קולה, או קולם. "קול ה'" הוא בזמן שהוא מדבר, רק כדי שיהיה מזה נחת רוח למעלה. קול התחתון הוא, שהדבור הוא בשביל שיהיה נחת רוח לאדם. וזה שכתוב, "ויתנו את קולם". כמו כן, "נתנה עלי בקולה", זהו שגרם את כל החורבן.
ובזמן החורבן, בית המקדש אינו נשאר על מקומו, היינו כמו המצב, שהיה לו לפני שזכה לבית המקדש, אלא יותר גרוע, כי יש כלל, אם האדם אינו עולה אז הוא יורד.
לכן מחמת החטא, חוץ מזה שלוקחים ממנו מה שנתנו לו, אלא מענישים אותו גם כן, שזה נקרא, שגלו לבין האומות," זאת אומרת מוסיפים לו.
שאלה: לָמה זה נקרא שמענישים?
זה נקרא העונש.
תלמיד: לָמה?
אתה גנבת חמשת אלפים שקל, אתה חייב להחזיר חמשת אלפים שקל פלוס נניח אלפיים שקל ועוד להיכנס לשנתיים לבית סוהר נניח. אתה לא סתם מחזיר, אתה צריך להחזיר יותר ממה שעשית ועוד לקבל איזה עונש כדי שאתה תיזכר עד כמה זה לא טוב לגנוב. מה זה נותן לנו אצלנו, בעבודה שלנו? דווקא היופי, אני מקבל עונש, האגו שלי מקבל עונש, הוא כבר יזהר בפעם הבאה להשתמש במשהו, הוא כבר ירצה לעבוד על מנת להשפיע. זאת אומרת, אפילו עונש זה השכר. על ידו אני לומד, אני כבר נזהר, אני כבר לא אלך לגנוב. הלוואי שיהיה לנו, לכולנו, מלכתחילה כזה עונש. זה לא עונש, זו תמיכה.
תלמיד: אני מבין, אבל זה לא כך, כאילו יש כל הזמן התחדשות ושיכחה של העונש, הוא מרתיע לפעם הבאה, הרצון לקבל כאילו מתחדש.
הרצון לקבל מתחדש, הוא יותר גדול?
תלמיד: העביות גדלה, העונש לא בהכרח מחזיק את האדם כדי שלא יחטא שוב, שהוא לא ייפול שוב לתוך העביות שמתגלה.
אני לא כל כך מבין את מה שאתה אומר. אם אני לא עבדתי נכון עם רצון לקבל הקודם אז אני לא מקבל שום דבר?
תלמיד: אני מקבל מכה.
איזו מכה?
תלמיד: מכה שמכוונת אותי בדיוק למקום התיקון.
איך מכוונים אותי למקום התיקון? על ידי זה שעשיתי פעולה על מנת לקבל מנתקים אותי בכלל מהתיקון, זה לא כמו בעולם שלנו. אני מתנתק. הלוואי שיתנו לי כזה עונש כדי שאני אראה כמה אני לא בסדר, כמה לא נכון לעשות כך.
תלמיד: יש רק סוג אחד של עונש, ניתוק?
כן, כי אם מזכירים לי שאני עשיתי משהו לא בסדר זה כבר תיקון.
תלמיד: האם בדרך שלנו יש רק ניתוק אחד וזהו, הרי כל הזמן יש ניתוקים, כל פעם שיש התחדשות יש גם ניתוק.
תלוי באיזה מצב היית קודם, אם היית במצב טוב או במצב רע. גם רע וטוב אנחנו צריכים לברר.
קריין: טור ב' למעלה, פסקה שנייה.
"לכן מחמת החטא, חוץ מזה שלוקחים ממנו מה שנתנו לו, אלא מענישים אותו גם כן, שזה נקרא, שגלו לבין האומות, שנופלים תחת התאוות ורצוניות של האומות העולם. וזה פירוש, וישא ידו להפיל אותם במדבר, שאין שם מקום ישוב הדעת של קדושה.
"ולהפיל זרעם בגוים", הכוחות, שנקרא זרעם, הוא עבור התאוות הגוים, שלא יכול לעשות שום עבודה, אלא בשביל שיהיה מזה הנאה לגוף, שהוא בחינת גוים.
"ולזרותם בארצות", שכל מחשבותיהם הוא מפוזר לחשוב מה שעמי הארץ חושבים. וזה שאמרו, "נשיאות יד כנגד נשיאות קול", שהם חטאו רק בקול, שהיה להם מחשבה לטובה עצמם. אבל היה להם החשק להיות בקדושה.
אבל כנגד זה היה נשיאות יד, היינו שנפלו יותר למטה, שאין להם חשק רק לדברים גשמיים. אבל זהו לצורך תיקון, כי אחרת לא היו מרגישים את החסרון, שצריכים לתקן המעשים, אלא שהיו מסתפקים במיעוט, היינו במצב שהיה לפני שזכו להארה, היו מסכימים להישאר כך.
אבל כשנופלים יותר למטה, אז יש תקווה, שסוף כל סוף, החי יתן אל לבו ולעשות תשובה ויבנה בחזרה את בנין בית המקדש." לכן מרגישים צרות בגלות.
שאלה: לָמה זה בכל זאת נקרא עונש כי אנחנו רואים שזה בעצם תיקון.
זה לא עונש, רבי עקיבא שמח. תלוי איך אתה מסתכל על זה. אתה לא יכול להגיע לחיסרון לתקן את כל הבריאה אם אתה לא נכלל עם הקודם. לכן כשיוצאים לגלות הכללית הזאת אז יוצאים לתוך הרצון לקבל הגדול, לרצון לקבל הכללי שאף פעם לא היה בתיקון. אנחנו רואים עכשיו עד כמה הוא מתנגד, חכה, עוד יהיו התנגדויות נגד ישראל, התנגדות איומה. יהיו התנגדויות נגדנו גם מישראל וגם מכל העולם, יהיו מלחמות גדולות מאוד. בצורה כזאת יתבהר הכלי, זה כבר "מלחמות המשיח".
תלמיד: שוב, לָמה הוא כותב שמענישים אותו "שזה נקרא, שגלו לבין האומות". זאת אומרת בגלל שנמצאים בגלות, מחוץ לקדושה, זה נקרא עונש, אבל זה בעצם תיקון גדול?
ודאי, זה בעצם תיקון גדול. אין רע בלי טוב, בעל הסולם כותב בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר" שמזה יש לנו רווח גדול.
שאלה: כשאתה אומר שיתגלו עוד מלחמות, וילחמו בנו, זה אומר שאנחנו נצטרך להילחם?
קודם כל זה מלחמות פנימיות, אם אפשר להגיד אידיאולוגיות.
תלמיד: בינינו לבין האחרים?
מלחמות אידיאולוגיות כמו שאתה רואה עכשיו, עד כמה כולם יותר ויותר מרוכזים נגד ישראל ודרך ישראל אלינו, זה עדיין לא מגיע בצורה כזאת ברורה, אבל כך זה יהיה.
תלמיד: האם הנקודה שלנו של "בני ברוך" תתברר לעומת כל שאר ישראל וכל שאר העולם?
כן, זה חייב להיות כך.
תלמיד: וזה יהיה בצורה אידיאולוגית כמו שאתה אומר?
בטח אידיאולוגית.
תלמיד: לא בנשקים או משהו כזה?
זה לא עניין של נשק, זה מחשבה, זו מלחמה שכולה במחשבה.
תלמיד: זה כבר בירור גדול.
כן, זה כבר מתחיל להיות. חייבים לברר את הדברים ואנחנו מבררים אותם, אבל לפי התגובה של כל הכלים, של כל העולם, של כולם. ודאי שכולם יהיו בטענה, בחסרונות, בטענות, הכול יעלה אלינו ואנחנו נצטרך לעבוד עם זה. זאת העבודה של הזמן הזה, לפני גמר התיקון. אין מה לפחד, אנחנו עם הכוח העליון ואנחנו צריכים להסביר לכולם, לעורר את כולם שיבינו, שירגישו מהי תכנית הבריאה, מהי מטרת הבריאה, איך להשיג אותה, באיזו צורה ובאיזה סדר. כך זה יהיה. גם כל הקבוצות שלנו בכל העולם ירגישו את הלחצים האלה, כן, יהיו שינויים גדולים.
תלמיד: בקשר לזה שאין טוב אלא מתוך הרע, בזוהר בפרשת תצווה כתוב, "86. אין אור אלא אותו היוצא מתוך החושך. כי כאשר הצד הזה נכנע, מתעלה הקב"ה למעלה ומתגדל כבודו. ואין עבודת הקב"ה אלא מתוך החושך. ואין טוב אלא מתוך הרע. וכשהאדם נכנס לדרך רע ועוזב אותו, אז מתעלה הקב"ה בכבודו. וע"כ שלמות הכול היא טוב ורע יחד, ולהסתלק אח"כ אל הטוב. ואין טוב אלא אותו שיוצא מתוך הרע. ובטוב הזה מתעלה כבודו של הקב"ה. וזוהי עבודה שלמה".
("ובמדבר אשר ראית", תצווה)
שאלה: על בסיס מה תהיה המחשבה נגדנו?
על הבסיס שהרצון לקבל הוא נגד השפעה, נגד האור, נגד הבורא. זה הבסיס. אנחנו חושבים שסתם מישהו שונא אותנו? לא, אף אחד. האם אתה מיחס לאנשים שלא שייכים לקבלה שזה כל ישראל וכל אומות העולם איזה בחירה חופשית, האם יש להם רצונות מצדם, מחשבות מצדם? וודאי שהרצון לקבל מתנגד לעבודה שלך שרוצה להביא אותו לעל מנת להשפיע. כל עוד הוא רצון לקבל על מנת לקבל אין שום סיכוי שהוא יסכים איתך, הרי אתה רואה עד כמה הרצון לקבל שבך לא מסכים שאתה תעשה משהו, שאתה תעקוף אותו.
תלמיד: זאת אומרת אין לנו, לבני ברוך, מה לעשות עם משהו שיעלה כנגדנו מבחוץ.
דווקא שיש מה לעשות, אבל לא בצורה שאתה יושב ומחכה שיתגלו אליך דברים טובים מהעולם, לא, אלא רק בעיות, רק כוחות גדולים בכמות, לא באיכות, "כי תשים עיניך בהם ויהיו גל של עצמות", לא, אבל אף פעם לא יתגלה משהו טוב אלא אך ורק אחרי העבודה שלך על הרע שמתגלה.
שאלה: מה צריכה להיות התגובה שלנו כנגד ההתנגדויות האלה?
התגובה שלך צריכה להיות קודם כל בהבנה, שאנחנו לא מתנפלים עליהם כמו שהם עלינו, אלא רוצים להרגיע את המצב, להרגיע הכוונה שגם צריכים לכתוב, גם צריכים לדבר, אבל בצורה כזאת שיבינו שכל מה שאנחנו עושים זה כדי להסביר לאנושות את המצב שקורה, שבזה אנחנו רוצים לחסוך את הייסורים שלהם, זאת המטרה שלנו. ולקדם את כולם לאותו המצב ההכרחי שנמצא לפנינו, ולעשות זאת בצורה כמה שיותר נכונה, מתונה, זו העבודה שלנו.
שאלה: איך תסביר אם הם מתנגדים ושונאים?
זה מה שאנחנו צריכים להסביר. זה לא מתנגדים ושונאים, זה רצון לקבל שצריכים לתקן אותו, שבינתיים הוא כך מתנהג. המתנגדים והשונאים האלה מבינים משהו? זה כמו אנטישמים, אותו דבר, זה אותו מקור, כי אנחנו 'על מנת להשפיע', הדגל שלנו הוא על מנת להשפיע, הדגל שלהם של כולם, יהודים, גויים, לא חשוב מי, הדגל שלהם הוא 'על מנת לקבל', זה כנגד זה, אז מה אתה רוצה שיהיה? שהם יבואו ויגידו "איזה חכם הוא, איזה יפה הוא, איך הוא מדבר נכון, תראו איך הם צודקים, בוא נלך איתם"? אז אני אומר לך, תסתכל בנשמה שלך, עד כמה שהיא מקולקלת, לא רוצה להזדהות עם מה שהמקובלים כותבים. שגם אתה בצד שלהם בינתיים, בתוך עצמך אתה גם פועל, בינתיים, לצד אומות העולם שבך או האנטישמים שבך.
שאלה: כשאני בתוכי אבחר בצד 'ישראל' שבי, האם גם אלה שבחוץ יסכימו בהכרח?
כשאנחנו נגלה את עצמנו כשייכים לעל מנת להשפיע, אז בזה אנחנו נכריע את כל העולם לכף זכות. כי אנחנו ראש, ישר א- ל, והם גוף שמקבל פקודות מהראש.
תלמיד: במאמר הוא אומר, שבן אדם שזוכה לשעתו להארה, אז זה בחינה שהוא נכנס לבית המקדש.
כן.
תלמיד: ואחר כך?
יוצא.
תלמיד: הוא חוטא בזה שהוא לוקח את ההארה להנאה בליבו או סמיכה במוחו.
וזה נקרא נחרב בית המקדש.
שאלה: ונניח שאנחנו עושים פה עבודה וזוכים להארה, מה נעשה עם זה?
על ידי זה שאנחנו כל פעם מקבלים הארה מלמעלה, אנחנו עוד קצת ועוד קצת בונים את בית המקדש. ואנחנו לא מחריבים אותו, רק מתגלה יותר ויותר חיסרון, שאנחנו צריכים עוד להעמיק, ועוד להעמיק, עוד לבנה, ועוד לבנה.
תלמיד: אבל אני נהנה מזה. אני זוכה להארה ותיכף נהנה מזה, אין לי יכולת לדחות.
בכל זאת מעלים בקודש. אנחנו כבר נמצאים במצב שאנחנו לא הורסים אלא בונים. אפילו הכישלונות שלנו כולם באים על ידי זה שמוסיפים לנו רצון. לכן נופלים תמיד לרצון יותר גדול, חייבים ליפול, אחרת איך נקום ועוד נרים משהו?
שאלה: אז אפשר להגיד שיש לנו מתכונת איך לבנות את בית המקדש בחזרה?
ודאי, כל פעם כשאנחנו מתחברים יותר אנחנו בונים. ואפילו כשנופלים, זו ירידה לצורך עליה, כבר נמצאים בזמן הזה.
שאלה: נראה שכל הבעיה זה באמת בהבנה של האנשים, בעל הסולם כותב על זה. אולי עלינו להשקיע יותר בעניין של ההסברה? אין לנו הגדרות, אין הסברה בצורה כזו שמשולבת עם הידע שלהם, להשקיע בזה יותר, מה הם אומרים על נושא כזה או אחר ומה אנחנו אומרים. לחלק סוגי הסברה, הגדרות, מילון. איך האנשים יבינו אם לא נשקיע באמת בהסברה של מה שאנחנו רוצים שהם ידעו?
אנחנו עושים כמה שאפשר, ואפילו בכמה שאפשר שאנחנו עושים, אנחנו מתחילים לחטוף מכות. זה מה שקורה. ואני מפחד לעשות עוד ועוד הפצה. קודם כל אין לנו כוחות לזה. אם היו לנו מספיק אמצעים היינו מפזרים, נניח, את החומרים שלנו בכל מיני מקומות, מעמידים אותם בכל מיני דפים באינטרנט, אבל זה מאוד יקר. אז כמה שאפשר אנחנו עושים. אבל אנחנו לא יכולים להתקדם לרוחב אם אנחנו לא מתקדמים בגובה, זה צריך להיות באיזה יחס נכון ביניהם. אז חסר לנו גיבוש פנימי כדי להתפשט החוצה.
לכן לסתם הפצה, אם תביא לי עכשיו מיליארד דולר, אני לא יודע מה לעשות עם זה.
תלמיד: אני מתכוון שאת מיליארד הדולר האלה לא הייתי משקיע בכלל בהפצה, אלא בברור ההסברה, זאת אומרת, לא לתת לאנשים משהו לא מובן.
אם היה אפשר לקנות את זה במיליארד דולר אתה צודק, איך אתה תעשה את זה? אני לא יודע.
תלמיד: כשהיום אתה עושה שיעור, אנחנו צריכים אחר כך לחשוב איך באמת להנגיש את זה.
בבקשה תעשו, אם אתה צריך לזה כסף יהיה לך, בבקשה. תגישו תכנית, תתחילו לבצע, תגידו כמה צריך, נדאג לזה. אני לא דואג לכסף, באמת לא, אף פעם. כמו שהיה עם הבניין הזה, רצינו לקנות אותו, ומה היה לנו? כמעט כלום לא היה, וקנינו. ויותר מזה שקנינו, גם עם כל התיקונים, עם מה שעשינו, זה 40 מיליון שקל, מאיפה זה? אל תדאג, רק תביא באמת תכנית לתיקון העולם, תתחיל לבצע ותגיד "עכשיו בדרך אני צריך לשלב הזה ככה וככה, ולשלב ההוא ככה וככה, ואם אתה באמת נמצא לפני השלב הזה ואתה עומד להצליח, אני מבטיח לך לפני כולם, תקבל.
(סוף שיעור)