שיעור הקבלה היומי10 de jun de 2018(בוקר)

חלק 1 הכנה לכנס באיטליה 2018

הכנה לכנס באיטליה 2018

10 de jun de 2018
תיוגים:

שיעור בוקר 10.06.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: תוכן הכנס באיטליה

דיברנו על זה כבר הרבה ועוד נצטרך לדבר, כי אנחנו רואים בכנס באיטליה כנס מאוד חשוב. זה כנס אירופה, זה לא איטליה, ואנחנו רוצים ללמוד על הכינוס הזה איך אנחנו באמת משתווים עם תכנית הבריאה. כתוב "תעשה רצונך כרצונו", שתכנית ההתפתחות שלנו, מטרת ההתפתחות שלנו, כל הצעדים שאנחנו עוברים בהתפתחות שלנו, הם יהיו בהתאם למה שהבורא עיצב בטבע, ואז יהיו כל המאמצים שלנו לברכה. אחרת, עד שאנחנו נגלה שאנחנו הפוכים מרצונו, מתכניתו, זה ייקח זמן וכוח וסבל וכולי.

לכן רצוי מאוד שנבדוק האם באמת אנחנו נמצאים בכל צעד ושעל שלנו, בכל הפעולות שלנו, כלפי איחוד שסופו הוא חיבור של כל הכלי השבור שהבורא בכוונה שבר אותו כדי שאנחנו נאסוף, ומתוך האיסוף של הכלי הזה נבין את טיבו, מטרתו, כל מה שהוא רוצה שנשיג. לכן האיחוד לכלי אדם הוא מטרת ההתפתחות של כל המציאות, של כל הטבע, בכל העולמות. ולכן כנס אירופה הוא כל כך חשוב לנו, כי הוא בעצם יכול ללמד אותנו, אנחנו יכולים ללמוד מזה, איך אנחנו מתקדמים לאיחוד של כל האנושות על הקבוצות שלנו. כי כמו שאנחנו לומדים מסוף ה"הקדמה לספר הזוהר", מספיק אם אנחנו, חלק ישראל שבעולם נתחבר, וזה ישפיע לכל יתר האנושות ולכל יתר המציאות גם להתחבר בצורה נוחה, יפה, טובה בעיניי הבריות ובעיניי הבורא.

לכן יש לנו כאן בעצם נקודה מאוד חשובה, ששם זה רצון הבורא, התכנית שלו, המטרה שלו, והרצון שלנו, התכנית שלנו, המטרה שלנו בכל דבר שאנחנו עושים לקראת הכנס הזה, שזה יהיה כיחד. לבדוק איך אנחנו נמצאים בכל צעד ושעל כלפי הנקודה הסופית של איחוד כל המציאות יחד. בזה אנחנו מעלים את העבודה שלנו באמת לגובה שחכמת הקבלה ממליצה לעשות כך לאדם.

לכן לא מדובר כאן על עשירייה אחת או כמה עשיריות, או איזה קבוצות, אלא ממש האיחוד השלם של כל המציאות, שלזה אנחנו נמשכים, וזה בעצם נקבע על ידי האיחוד בינינו, גם בכל עשירייה וגם בין העשיריות. "סוף מעשה במחשבה תחילה", שאנחנו לזה מתכוונים, ואז באמת המאמצים שלנו יהיו לברכה.

דיברנו על זה הרבה כאן, ודיברנו לפני כמה ימים באולפן, בשיחה, צילמנו את השיחה, עכשיו אתם תראו אותה, ואני מבקש לרשום שאלות. השיחה היא בערך 45 דקות, אז בבקשה [תיקחו] עפרונות ונייר, ותנסו לרשום שאלות. יכול להיות שנוכל לעצור את הצילום באמצע, ואחר כך נדון בזה.

שוב אני אומר, זו עבודה ששייכת לתיקון נטו, ממש, בצורה הישרה והקצרה ביותר. רצוי מאוד שכל אחד ואחד יראה בזה את החלק האקטיבי שלו, שהוא ממש מתערב בזה ושייך לזה כי אחרת אין לו מימוש בחכמת הקבלה. לעזור אחד לשני, לא להפריע, כמה שיותר להתעמק. אני מאוד מצפה לעצות, לשאלות, למה שאתם יכולים לעזור, להוסיף, וכך נתקדם.

קטע 1 מתוך שיחה על כנס איטליה 6.6.18

משה אדמוני: אנחנו נמצאים פה בשיחה כדי לברר את התוכן ואת הנושאים לכנס אירופה. חברים עבדו ביחד בצורה מאוד מאוד אינטגרלית, כמו שהמלצת. צוות התוכן עבד עם כל העשיריות באירופה, שאלו את כולם על הרוח של הכנס, על נושאי השיעורים. הם שמעו את הדעה של כולם ומתוך מה שהתקבל מכולם, עשיריות נשים ועשיריות גברים, הם קיבצו את נושאי השיעורים, אפילו נושאים לכל יום עם נקודות שהם חשבו שכדאי לדבר עליהן.

באחד השיעורים האחרונים כשהרגשת שמתחילה רמה חדשה, דרגה חדשה של חיבור בין העשיריות, המלצת שהכנס יצטרך להיות ברוח הזאת ולטפל בשיעורים האלה. ואנחנו מתאספים פה כדי לשמוע ממך איך אתה רואה את הכנס, במה היית רוצה שהוא יעסוק.

אני מתקשה לדבר כך בצורה כללית. אנחנו עושים את הכנסים האחרונים שלנו כבר מזמן בעשיריות, כבר כמה שנים.

משה: מאז כנס וילניוס, לפני חמש שנים.

חמש שנים אנחנו כבר עושים אותם בעשיריות. זאת אומרת בשאלות, בתשובות, במעגלים בעיקר, שמדברים במעגלים. אבל הפעם אני לא יודע, אני מתייעץ איתכם גם כן, כי מה שאנחנו עושים, אנחנו פורצים דרך חדשה.

העניין הוא שאנחנו דור אחרון כמו שאנחנו יודעים, מבינים, לפי שאנחנו דורשים את גילוי הבורא בזמננו, שזה יהיה בין כולם, בכל העולם, ללא שום הבדלים, ללא שום הגבלות. לכן בהרבה מקרים אנחנו באמת עושים משהו, אבל אין לנו בדיוק אסמכתא לזה מהספרים, שאנחנו יכולים להגיד "זה כתוב כך וזה כתוב שם, לכן אנחנו עושים כך וכך", אלא יש רוח הכללית, יותר מזה לא.

ברור לנו שעשירייה זו עשירייה וזה כתוב. שצריכים ללמוד בעשרה גם זה כתוב. אבל שמתחלפות עשיריות, ועשיריות ביניהן מתחברות ומתרחקות, אין דברים כאלה באף מקום. ולא יכול להיות כתוב, כי אף פעם חכמת הקבלה לא הייתה נלמדת במאות ואלפים אנשים שבעולם. ולכן אני לא יודע מה כאן לענות, אני רוצה שאתם תהיו גם יחד איתי בחיפוש הזה של דרך חדשה שאנחנו צריכים לגלות. אנחנו בעצם הדור הראשון, החלוצים של הדור האחרון.

מה שכן הייתי רוצה, איזה תרגילים אנחנו יכולים לעשות לפני הכנס או בתחילת כל שיעור, כדי להצמיד יותר את העשיריות, או שכנראה יהיו שמיניות, שיהיו יותר צמודות. איך אנחנו יכולים לעשות כך שהאנשים יבינו שההצלחה תלויה בחיבור ביניהם, בהתקרבות פנימית שלהם. ולכן שאלה שנשאלת היא תשאל לכל עשירייה, והתשובה תבוא מתוך העשירייה עצמה, מתוך תוכה. כשהם מתיישבים, שהם ייצרו ביניהם מרכז התשוקה, מרכז המטרה, מרכז כוח, רצונות, מרכז פנימי כזה של עשירייה שבה הם מצפים, מחכים לגילוי הבורא להם. אנחנו צריכים קודם כל להביא אותם לכזה מצב, ולשמור על המצב הזה ומידי פעם אולי לחדש אותו במשך הכנס. לכן אנחנו צריכים בהתאם לזה פסוקים או תרגילים מיוחדים, שיתנו לנו את יצירת מרכז העשירייה. זה דבר אחד.

דבר שני, רצוי שנעשה תרגילים שבהם עשיריות, גם אלו שנמצאים בחלל הכנס וגם אלו שנמצאים בטווח רחוק מחוצה לכנס, אבל קשורים, כמו שאנחנו עכשיו קשורים בינינו בקווי תקשורת, שהעשיריות האלה ישתדלו לבנות ביניהם קשר. כמו שלעשירייה יש מרכז ציפיות, מרכז מטרה, ששם יהיה מפגש בין הבורא לעשירייה, כך גם יהיה מרכז כזה לחלל הכנס ובכלל לכל החלל שלנו, של הכלי העולמי. אנחנו צריכים את זה לעשות.

מה זאת אומרת לעשות? צריכים לחפש לזה פסוקים, שאלות, שאנחנו נדבר עליהם, נשתדל לענות על השאלות האלה. ואז יהיה לנו ברור יותר מה אנחנו מחפשים, מה אנחנו מייצבים, ושזה כל הזמן יחיה בנו, יחיה בנו כל הזמן. וכך להיכנס לתוך המרכזים האלו, מרכז של העשירייה, מרכז של חלל הכנס, מרכז של כל העולם שלנו, "בני ברוך" העולמי.

אני לא חושב שכדאי לנו לעשות תרגיל שאנחנו מחליפים עשיריות באמצע הכנס. אמנם הייתי גם את זה רוצה, לפשוט לגמרי את הלבוש החיצון ולהישאר עם הנטייה הפנימית בלבד המנותקת מהגוף, מכל מיני חשבונות והתרשמויות חיצוניות שיש לנו. אם אפשר, אני לא יודע. יש עוד חודש וחצי, אנחנו נחכה. אולי נעשה את זה ביום האחרון של הכנס, ככה שאפילו זה קצת במשהו מקלקל, מקרר את הקשר בינינו, אבל בכל זאת ננסה, לעתיד, לכנס הבא. זה מה שאני רוצה להגיד. זה בקשר לנטייה למרכז, לאותה התקשרות הפנימית בינינו, ששם זו הציפייה הרוחנית שלנו. זה דבר אחד.

דבר שני זה נושא השיעורים שצריכים להיות על פני זה. אז קודם כל, חלק מהשיעורים צריך להיות מרוכז לחיבור, בלי זה אי אפשר. כי בכל זאת, כמה שאלות או מידי פעם שאלות במשך השיעור, צריכות להיות כאלו שאנשים שוב יחדשו את החיבור ביניהם בסגנון שאמרנו. שזה ממש מקום הציפייה שלנו, מקום להתגלות הבורא, מקום מרכז הנשמה של כל עשירייה, ואחר כך הנשמה הכללית של כל העשיריות שלנו. השאלות צריכות להיות ממין זה גם כן.

העיקר, כמו שאנחנו עכשיו רואים בינתיים, ויכול להיות שזה לא ישתנה, הוא שאנחנו צריכים להגיע לגילוי הרע. הנטייה לחיבור תהיה כל כך גדולה, שנתחיל להרגיש איך אנחנו מחממים את מקום החיבור. שהמרכז בינינו מתחיל להיות כמו כדור ברזל חם שמאיר לכל הכיוונים את החום שלו, עד כדי כך אנחנו רוצים להיכנס בו, ואז מגלים עד כמה שלא מסוגלים להיכנס בו כי יש משהו שמחזיק אותנו. ואולי אנחנו מתקרבים ואפילו כאילו נכנסים בו, אבל בכל זאת לא מתחברים. לא יכולים לחמם את עצמנו עד כדי כך, עד ההרתחה, וכל אחד נשאר בכל זאת בתוך לב האבן שלו, והלב עדיין לא הופך להיות ללבה, ולכן אנחנו לא יכולים להתחבר. שנרגיש עד כמה כאן ממש נמצאת ההתנגדות הפנימית הזאת שהיא נקראת "לב האבן", שאת האבן הזו אי אפשר להרתיח.

וכאן רק התפילה לבורא יכולה לעזור, כי הוא כן יודע איך להמיס את הלבבות שלנו ולעשות מהם סטרוקטורה אחת, עיסה אחת. צריכים לכתוב ציורים כאלה, כל אחד בשפה שלו, כי זה עניין של הרגש הפנימי, מאוד קרוב, מאוד פנימי, שאנשים ירגישו עד כמה זה צריך להיות מורגש כך, והביטוי צריך להיות כך שפשוט זה חייב לקרות. צריכים למצוא מילים, צריכים למצוא כמה כאלה סיפורים קצרים, לא לפזר את הדעת אלא דווקא לרכז למצב כזה. יכול להיות שיש לנו כאלו אמרות ופסוקים.

כשאנחנו נגלה עד כמה אנחנו לא מסוגלים לחיבור כזה, אז שיהיו לנו כמה פסוקים על לב האבן הזה שהוא לא נותן לנו להתחבר. שאנחנו נרגיש אותו, שאנחנו באמת נעמוד בידיים פרושות כך שאין לנו מה לעשות ובחוסר אונים. צריכים גם פסוקים כאלו על חוסר אונים, שרק תפילה, רק עזרת ה’ יכולה לעזור כאן. יש על זה, דובר על זה.

אנחנו צריכים לעבור לאט לאט בצורה רגשית את כל המצבים האלו עד המצב שצועקים, פורצים בתפילה, בצעקה, בבכי, זה חייב להיות מאוד רגשי, ושבהחלט ייגע בליבו של כל אחד ואחד. בהתאם לזה אנחנו צריכים לשמור על רקע מוזיקלי וגם כמה שירים. בקיצור לנענע לבבות בצורה רצינית מאוד, בלי צעקות ובלי התפרצויות כאלה, אלא בצורה מאוד רגשית, הדרגתית. ואחר כך, אחרי שמרגישים את היצר הרע הזה ופועלים זאת אומרת פונים לבורא, איך אנחנו מצפים ממנו לתשובה.

אחרי שאנחנו הפעלנו את כל זה, אמנם אנחנו אולי לא מרגישים עדיין שינוי שיש לנו חיבור בלב אחד ממש, אבל אנחנו בטוחים, זה חלק בלתי נפרד, זו חובה שיהיה, שאנחנו נקבל את זה וכאילו שקיבלנו. את הנקודה הזאת צריך לברר, גם עליה כתבו מקובלים. זה כמו שיוצאים מהתפילה, כתוב על זה, שאנחנו צריכים לצאת בשמחה כאילו שאנחנו קיבלנו. אבל לא כאילו שקיבלנו ואנחנו עוזבים, יוצאים ופורצים החוצה ואין לנו, אלא אנחנו צריכים את הביטחון הזה שנקבל בעתיד אפילו, למשוך להווה. זה בעצם התהליך שאנחנו צריכים לעבור.

שוב, הנקודות העיקריות שבזה, זו נטייה לחיבור, זו תפילה גדולה, זה חיבור הלבבות בהדרגה, עד כמה אנחנו מוציאים את הלב שלנו כל אחד, ועד כמה אנחנו רוצים להמיס את הלבבות האלה, כעשרה סלעים שאנחנו שמים אותם יחד כאילו בכלי כדי להרתיח אותם, ורואים עד כמה הם לא נמסים. כל הדברים האלה שיהיו מאוד מאוד מורגשים אצלנו בלב, עד כמה הם מתחממים ואפילו בוערים באש אדומה כזאת שיוצאת מהם כמו מלבה, אבל לא נמסים, לא מתחברים. ואז אנחנו צריכים להבין שלשבור את הקרום של כל אחד ואחד זה רק הבורא מסוגל, בזה הוא אומר "בראתי יצר הרע". בקיצור, אנחנו משתדלים להביא אותו, כי זו העבודה שלו. "ויאנחו בני ישראל מהעבודה" זה בדיוק על זה. אז לעשות מכל התהליך הזה מערכה.

אני לא יודע אם להתחיל את זה משיעור פתיחה ביום חמישי בערב, משיעור אפס, זה תלוי איך מגיעים האנשים. יש לי שישה שיעורים, אז בשיעור הראשון אני לא חושב שזה יהיה טוב, את השיעור האחרון אנחנו צריכים להנגיש אותו כבר הלאה. אז את ארבעת השיעורים העיקריים האלו, אנחנו צריכים לחלק אותם כך, למה שנראה לי שעכשיו אמרתי.

העיקר זה להרגיש את היצר הרע שזו הבריאה, שזה מלאך שהוא נמצא מול הבורא, והוא עובד יחד עם הבורא באין עוד מלבדו. והם ממש עובדים שניהם בצמד, ובכוונה ככה כי וודאי שהבורא הוא המנהל על הכול ואין ללב האבן שום בחירה חופשית. אבל כעבד נאמן, כנמצא ביד הבורא הוא עושה בעד ונגד, ואנחנו עוד צריכים לדרוש מהבורא את השליטה עליו. והבורא לא מוסר לנו את השליטה עליו אלא הוא השולט, אבל אנחנו יכולים מתוך החיבור לשלוט עליו, על הבורא.

בקיצור את כל הדברים האלה אנחנו צריכים ממש לעשות בהדרגה. איך אנחנו עושים? שזה יהיה ברור לכולם שדווקא זו הדרך, ודווקא בצורה כזאת התורה אומרת לנו, חכמת הקבלה מסבירה לנו איך אנחנו צריכים לגשת דרך גילוי היצר הרע לבורא. שאנחנו מבקשים מהבורא שיעזור לנו, שאנחנו מתלוננים על יצר הרע שלא נותן לנו להתחבר, שלא נותן לנו להתקרב לבורא, לדבקות בו וכן הלאה. זו דעתי שכך פחות או יותר זה הסצנריו של הכנס.

(סיום הקטע מתוך השיחה 6.6.18)

זה בעצם החצי הראשון של השיחה. לא יודע כמה זה מוסר את היחס שלי לכנס, זה רק בינתיים, יכול להיות שזה עוד יתקדם וישתנה.

אבל השאלה ברורה, איך אנחנו מכניסים את עצמנו למעמד מול האגו שלנו שלא נותן לנו להתחבר, ואז אנחנו מתלוננים עליו, צועקים לבורא שיעזור לנו. כמו ילד קטן שמישהו פגע בו, והוא בוכה לאימא שמישהו פגע בו ומבקש ממנה עזרה. כך בעצם אנחנו צריכים להיות, מצד אחד. ומצד שני ברור לנו שהבורא עושה בכוונה כדי שנזדקק לעזרתו. בצורה כזאת יצר הרע עוזר לנו להכיר את הבורא, לכן נברא וכך פועל.

איך נעשה את זה, על ידי איזה פעולות, פסוקים, שירים, הפעלות, ישיבות חברים, סעודות, כל מה שיש לנו במשך היומיים האלו, על כל זה אני רוצה שנחשוב, שנהייה כול הזמן בהתרשמות לזה. העבודה הזאת יכולה להיות יום יומית, כי בסך הכול זה מה שמשתווה עם תכנית הבריאה, עם הלימוד שלנו שצריך להיות בזה. בקיצור עם כל מה שאנחנו, עם החיים שלנו.

אם נרגיש בצורה ברורה שהיצר הרע הוא לא זה שיש לנו בחיים הרגילים ובשום מקום אחר, אלא רק מה שמתנגד לחיבור, בעשיריות בלבד זה יצר הרע, אם נרגיש ששם הוא קיים, שממש עומד מולנו, נגדנו, שאנחנו לוחצים ולא יכולים לפרוץ, אז כבר מתוך זה נגיע לצעקה, לתפילה, "ויאנחו בני ישראל מין העבודה". זה כבר המצב שקרוב ליציאה מהגלות, משליטת יצר הרע בנו. לפני זה לא מרגישים את השליטה. זה מה ששאל אברהם, "במה אדע כי ארשנה", אז הבורא הבטיח לו, "אני אגלה להם את יצר הרע ועל ידי זה הם ירצו להתחבר בי, איתי, אלַי, וכך יצאו משליטת היצר הרע לשליטה שלי." את הנקודה הזאת אנחנו צריכים לממש.

הכול תלוי במאמץ שלנו, עד כמה כל אחד דוחף את עצמו לחיבור. כך שנרגיש של"ב האבן של כל אחד, של כולנו יחד, כל האבנים האלה נמצאות באיזה סיר ומתחממות. מתחממות לא מאש חיצונה, אלא מתוך זה שרוצות להתחבר ביניהן, לוחצות ומזה בא החום, ואפילו שהן כבר אדומות כאלה, אבל לא מסוגלות להגיע למעשים. כאן מתגלה הגבול ביניהם, הקרום הזה שבכל אחד ואחד שלא ייתן. כאן הוא מקום הצעקה "ויאנחו בני ישראל ותעל שועתם אל הא-לוהים". מכאן היציאה משליטת יצר רע, מהגלות כבר קרובה. זה בעצם התסריט.

שאלה: גם בשבוע שעבר וגם עכשיו אתה בעצם אומר שהדגש הוא על המעבר בין האבנים החמות להתמוססות ללבּה אחת, ששם הגילוי של היצר הרע ברמה החדשה.

אני לא מצפה שהן יהפכו להיות ללבה אחת. אני מצפה לזה שאנחנו נגלה מיהו המפריע, להרגיש אותו זה מאוד חשוב. ההבחנה הזאת לא נמצאת בעולם שלנו, היא עצמה כבר פריצה לגאולה.

תלמיד: אנחנו יודעים איך לעבוד כנגד ההתנגדויות, הכבדות והעצלות עד שנגיע לזה שהאבנים בוערות, כל אחד רוצה להתחבר, חושב שהוא מתפעל מהאחרים, חושב שהוא מחובר. איך לקבל דוגמה מהי הלבה הזאת שתהיה דוגמה פנימית שיהיה ברור מה חסר? איך לחדד את המדרגה הבאה, מה עוד חסר כדי לגלות את המפריע הזה?

זה יתגלה כאח"פ דעליון. אם אנחנו באמת נלחץ, ניתן את סכום היגיעה הנדרשת, "וייאנחו בני ישראל מהעבודה", צריכה להיות עבודה, אז יתגלה אח"פ דעליון בתוכנו, והוא ייתן לנו להבין עד כמה אנחנו לא יכולים להתחבר עימו, להשתוות. כאן יהיה מקום הצעקה הנוספת, גילוי רצון נוסף, חיסרון לגאולה, שרוצים להיות בזה ולא מסוגלים, זה מה שצריך להתגלות.

אלה דברים רגשיים, אי אפשר להסביר אותם בדיוק במילים, אבל יש כאן עוד תהליכים פנימיים קטנים בפנים.

תלמיד: האם זו אותה עבודה לחיבור?

כל הזמן, כל הזמן לבנות. מה זה פיתום ורעמסס, מה זה לבנות את בית ה', מקום להתגלות הבורא בנו, ולגלות שבמקום זה בנית מקום לאגו שלך, ליצר הרע שלך, שזה בדיוק מה שמתנגד לחיבור. אין יותר יצר רע, בעולם שלנו זה לא יצר רע, זה סתם. אפילו כתבתי ב"טוויטר" שהוא כוח להתפתחות הרצון לקבל שלנו, הוא לא מתנגד לשום דבר, הוא דוחף אותנו להתפתחות, לשגשוג לכל מיני דברים. יצר הרע מה שכתוב "בראתי יצר הרע", בריאה ממש, הוא נגד החיבור בלבד, נגד החיבור המיוחד הזה שמביא למטרת הבריאה, שמביא לכלי אחד.

תלמיד: מה יגרום לזה שדווקא במהלך הכנס הזה נגיע לקפיצה איכותית של זיהוי הרע במדרגה חדשה? איך אפשר במקסימום לוודא את זה שבאמת תתגלה האיכות הנוספת?

גם לזה אנחנו מצפים לעזרת ה'. לי אין תשובה, כי קודם כל אנחנו כאן חלוצים, ושנית זה תלוי ברצון של כל אחד ואחד. זה לא שאני ארצה אז יהיה, או מישהו או כמה, צריכים באמת מאמץ פחות או יותר של כולם. שכולם יבינו שכאן אנחנו נמצאים ממש לפני העלייה לדרגה הבאה, למעלה מהדעת, לעולם הרוחני.

אנחנו לא מתים, לא עוזבים את העולם הזה, אין דבר כזה, אנחנו עולים לדרגה אחרת, קונים בשני עולמות. נשארים כמו עכשיו בחיים שלנו, אבל מבינים את המערכת, איך הכול מתנהג, איך הכול נמצא במערכת אחת, שהעולם הזה המדומה כולו מנוהל על ידי העולם העליון. אבל אסור לנו גם לזלזל בו, כי אנחנו צריכים להביא את כל הכלי לחיבור.

בקיצור נפתח את הכול, זה מה שאנחנו צריכים. לפי כל ההשערות שלי נראה שאנחנו כן מסוגלים לזה. לפחות המאמץ שווה, כי הוא יקדם אותנו לזה ויכול להיות שנצליח. למה אני אומר "יכול להיות", כביכול בספק? כי זה תלוי בכולם "וייאנחו בני ישראל מהעבודה", זה לא מישהו אחד.

שאלה: אמרת שצריך בעצם לדמיין שכבר מקבלים את זה מצד אחד, אבל מצד שני שלא נאבד את המוטיבציה.

זה תמיד כך, אתה רוצה להגיע למשהו ואז אתה רואה שאתה עוד לא מגיע, יש לך שתי נקודות.

תלמיד: אם הרצון לקבל יודע שהוא יקבל משהו אז באופן טבעי אני נרגע.

הוא לא מקבל. אתה עוד לא זכית.

תלמיד: אם אני יודע שבטוח אקבל, כי מקובלים אומרים?

אז לך הביתה לישון. אם אתה בטוח שיהיה גמר התיקון, אז מה אתה יושב כאן בשלוש בלילה?

תלמיד: אמרת שלעבוד עם המדרגה הבאה שקבלנו, צריכים להיות בביטחון בעתיד למשוך מההווה. זה לא ברור לי בדיוק.

אם אני ארצה באמת, אני אקבל.

תלמיד: מה זה אומר שבכנס הזה רוצים באמת?

תשאל את עצמך. ניסיתי לתת לזה ציור, עם אבנים, עם תשוקה, עם כל דבר. ואני שואל, איך נביא את עצמנו למצב שאנחנו באמת עד כדי כך רוצים, ואנחנו פורצים בבקשה, בתפילה, "וייאנחו בני ישראל מהעבודה", שאז אנחנו מקבלים תשובה, מקבלים ישועה.

שאלה: תיארת שאנחנו רוצים להגיע למצב של התכת הלבבות, וגם אם זה לא קורה, אנחנו צריכים להיות בביטחון שזה כבר קרה, אם הבנתי נכון במילים שלי. אנחנו מכירים את ההרגשה הזאת של ביטחון לפעמים למרות שיש לנו עסק עם אויב מאוד חזק, אבל אני לא מכיר את ההרגשה הזאת שאנחנו קובעים את התזמון מתי נגיע לביטחון. לפעמים יש את ההרגשה הזאת, אבל זה מין מצב שמתגלה, זה לא שיש לנו כביכול שליטה על מתי זה יקרה.

זה יקרה מתי שתרצה, לכן זה ביטחון. זה פתוח לפניי, ואומרים, "אם אתה תרצה, תקבל" אין שום דבר [שמפריע], אפילו אותו יצר הרע עוזר לך, אין מי שמפריע.

תלמיד: לוודא שהבנתי נכון, אנחנו מגיעים למצב של ביטחון וזה כביכול עכשיו קורה, זה לא ביטחון שיהיה, זה המצב, אנחנו בתוך זה, משהו כזה?

כן, זה עכשיו צריך לקרות. כמו אותו [אדם] שעומד עם השק על הגב וצועק "הצילו" ואז עוזרים לו. כך אנחנו צריכים להיות. לכן אני גם מתייעץ איך נביא את עצמנו למצב שכזה.

שאלה: מתוך הדברים שהבנתי רשמתי ארבעה שלבים שצריך לעבור דרכם, תגיד אם זה נכון. קודם כל שיהיה מאמץ לחיבור, אחר כך הכרת הרע, מתוך זה תפילה ובסוף הודיה.

זה יפה, נכון.

תלמיד: רשמתי לעצמי כמה דברים שאפשר לעשות שידגישו כל אחד מהשלבים האלה. להגיד עכשיו או לשלוח אליך?

תגיד, אל תשלחו לי שום דבר, תשלחו לעצמכם או למישהו שאוסף את החומר, אתם יכולים לשלוח גם אלי, אבל בעצם למה אני אומר לא לשלוח אלי? כי אתם אלו שצריכים לממש את זה.

תלמיד: ברור. אז בנוגע לחיבור, חשבתי להתחיל כל שיעור, לפני השיעור בסדנה, זאת אומרת הכנה אינטנסיבית מאוד לחיבור בתוך העשירייה. נניח רבע שעה, עשרים דקות של סדנה שכתובה מראש, אולי החברים אפילו יכתבו את השאלות, מתיישבים ועושים מאמץ מאוד חזק לחיבור.

טוב.

תלמיד: אולי כדאי שכל עשירייה תתחיל לעשות את הדברים האלה לפני הכנס. אז חשבתי שכל עשירייה כותבת כמו שטר התחייבות, את המסמך ערבות שלה, אבל כותבת ממש. זאת אומרת, הדבר הזה מוגדר בצורה מאוד ברורה על דף. יושבים עושים מאמץ במה אנחנו מתחייבים אחד לשני יותר פנימית, פחות לעניין החיצוני.

בנוגע להכרת הרע, לי מאוד עוזר שלאחרונה היה כזה דבר לפני שיעור, להתפלל, ובסוף השיעור להגיד ביחד תודה. זאת אומרת לעצור רגע ולהיות ממוקד על הדבר עצמו. נניח באמצע השיעור לעצור לרגע ולבקש מכל אחד לבדוק עד כמה באמת הוא מרגיש את החיבור עם החברים. שתהיה איזו נקודה שבה אנחנו מנסים באמת להרגיש, להבין איפה אנחנו נמצאים ביחס לאיפה שאנחנו רוצים להגיע, שיהיה כזה דבר.

נכון. אני רגשית עובר איתך יחד, ואני רואה שזה נכון.

תלמיד: עוד דבר שחשבתי בנוגע להכרת הרע, דברת קצת על סיפורים. אז יש כמה משלים של בעל הסולם, סיפורים שלו שיכולים להתאים. ממש אפשר להלביש אפילו שיעור שלם עליהם. יש את המשל של העולים בהר המלך, יש את הסיפור על העני והעשיר, שהעני נכנס לאוצר המלך, מוציא ממנו וזורקים, ושוב מוציא וזורקים.

ואני מניח שאם נחפש נמצא עוד סיפורים של בעל הסולם, כי על סיפורים קל יותר להתמקד. לבן אדם יותר נוח כשמספרים לו סיפור ודרך הסיפור להיכנס לתמונה פנימית שאליה אנחנו רוצים להיכנס.

בנוגע לתפילה מה שחשבתי שאולי כדאי לעשות וזה לא קורה בכנסים, אם אנחנו עוברים באמת כזה תהליך של מאמץ אינטנסיבי מאוד לחיבור, ואז בדיקה איפה אנחנו נמצאים. אז לפתוח את הזוהר וביחד פשוט לקרוא ולהתפלל. רבע שעה, עשר דקות, אבל לעשות פעולה שממוקדת רק לזה, אני רואה שכשאנחנו יושבים וקוראים קורה משהו מאוד מיוחד.

איזה קטע מהזוהר כדאי.

תלמיד: כן, משהו ממוקד, אנחנו מתפללים, עכשיו אחרי שעשינו את כל המאמץ בואו נבקש.

ודבר אחרון על ההודיה, חשבתי שמה שכדאי לעשות זה לסיים בזה כל שיעור. לאחרונה היה לנו כזה דבר, וראיתי שעלי זה עבד יפה. אתה עוצר רק רגע וחושב על מה אני מודה מכל התהליך שעברנו. כשעושים את זה ביחד יש בזה הרבה מאוד כוח, כמובן עושים את זה בשתיקה, ומרגישים שכולם נמצאים בתוך הפעולה הזו.

יפה מאוד, תודה.

שאלה: הצלחת הכנס תלויה בהשתתפות של כולם, של כל אחד. האם זה אומר לכל מי שמסוגל לזה או ממש של כולם, לא משנה מה המצב שלי, ואם אני לא מסוגל?

ההצלחה תלויה בכל אחד ואחד ובכולם יחד. כי מדובר כמו כתוב שם על עם, יש שם ילדים קטנים, נשים, זקנים, זו לא איזו חבורת חכמים בלבד, אלא כולם, כולם, כל מי שמרגיש שהוא יכול לתרום לתיקון העולם, זה בעצם המקום שלו.

ולכן כדאי לנו לשתף בהכנה לכנס ובכנס עצמו כל אחד. אפילו אותם חברים שאיכשהו התרחקו ונמצאים אי שם בכל מיני מקומות קצת יותר רחוק מהקבוצה, שיבואו להשתתף. "ברב-עם הדרת-מלך"1. יש גיבור בכמות, יש גיבור באיכות, וכאן אנחנו צריכים גם את זה וגם את זה.

ביציאה לדרגה הבאה רצוי שישתתפו כמה שיותר. אבל שוב, זה תלוי גם בהכנה. שלא ייפול אדם, הוא מגיע ככה לאיזו קבוצה ונופל לאיזה שיעור מהכנס. לא הייתי אומר שזה פסול, אבל ודאי שרצוי שתהיה הכנה. הכנה צריכה להיות.

תלמיד: המצב הזה שתיארת עם הלבה והסלעים, אני מנסה לחשוב בעבר מתי היו לנו כאלה רגעים אינטנסיביים, וזה היה הרבה פעמים לפני כנסי ערבה או צפון. היינו עושים כזאת הכנה ונותנים כזה ביטחון אחד לשני שהפעם זה קורה. היינו באים כל כך דרוכים. ואז במקומות שהיינו מגיעים, פשוט היו סדנאות ארוכות עם שאלות מאוד קשות, שדורשות המון מאמץ לנסות להתלבש במדרגה הזאת. זה מביא להמון מאמץ פנימי וגם הרבה תסכול. אני זוכר שאתה יוצא אחרי שלוש שעות כאלה, מרגיש כמו מסחטה, באמת מצב שאתה לא יכול, אתה לא רוצה, ואחרי האוכל אתה מפחד להיכנס עוד פעם לאוהל מרוב שאתה קולט כמה אתה לא רוצה ללכת להתחבר. לזה קשורה המון ההכנה וגם השאלות שאתה שואל מהמדרגה הבאה. כאילו שאם אתה לא מתחבר אין לך בכלל סיכוי לדבר על זה.

אתה צריך על מה שעכשיו דיברת לכתוב איזה פרק עם דוגמאות, עם הכול, כדי שנכנס לזה ונבצע, נממש.

תלמיד: בשביל המוסיקאים בכנס, לפעמים אני מרגיש שהיו רגעים שבאמת הייתה אינטנסיביות כזאת, והשיר דווקא מוסס את המתח. השיר כאילו נותן איזו הפוגה במקום להעצים את התהליך.

ומה עושים?

תלמיד: לא יודע, אני ממש מרגיש תקוע, כי הרבה פעמים יש איזה מתח, יאללה, שיר, והמתח יורד.

בסדר, אז לא שיר, ניגון. אולי ניגון בלי שיר יהיה יותר מועיל.

תלמיד: אפילו רק להחזיק את המחשבה הזאת בראש, ממש לבחור את השיר הבא בקפידה, שלא ימוסס את המתח אלא יעצים אותו.

שאלה: אמרת שאנחנו חייבים לשאוף לחיבור, ליצור חיבור פנימי בינינו. אמרת שאנחנו צריכים לבטוח בזה שהבורא ייתן לנו את המצב הזה ובאותו זמן להרגיש שאנחנו כבר נמצאים במצב הזה של החיבור. האם תוכל להסביר יותר על זה?

חיבור בינינו זה חיבור לה-ו-י-ה. אנחנו לא יודעים מה כל אחד מאיתנו, מה הנשמות שלנו אנחנו לא יודעים על כל אחת ואחת, אלא את זה מסדר האור. כוח הבורא מסדר את הקשר בינינו, באיזו רשת אנחנו נהיה קשורים.

אז כל אחד מבין מה הוא צריך לעשות כי הוא נפעל בצורה כזאת מלמעלה. אנחנו רק מרגישים את האיחוד וההרמוניה שמשיגים, כשהמצב הזה כבר קיים, ואנחנו רק צריכים להיכנס בו. לכל אחד ואחד יש מקום, זה שורש נשמה של כל אחד ואחד, ואנחנו מגלים את הרשת שבה אנחנו קיימים.

ואז כל אחד מתחיל ליהנות ממה שנקרא "זיו השכינה", מההרמוניה, מהשלמות שקיימת בין שני החלקים המנוגדים, בין הרצון לקבל והרצון להשפיע זה כנגד זה. אחרת אנחנו לא יכולים להשיג שום דבר כי אנחנו "כיתרון אור מתוך חושך"2, אנחנו נבראים, רק בצורה כזאת אנחנו משיגים את הבורא.

אז אנחנו צריכים רק לשאוף לזה, ללחוץ על זה, לבקש, להתפלל, וזה יקרה. האמת שאנחנו סך הכול עשינו כבר דרך ארוכה וטובה, ולכן אני ממש מזמין אתכם לעשות מאמץ אחרון לקראת יציאת מצרים. להשתדל, את כל היתר יעשה האור.

אנחנו צריכים רק לגלות מתוך הלחצים לחיבור את מה שמפריע לנו, את היצר הרע. ואז כשהוא מתגלה, רואים שזה בלתי אפשרי, רק אז רואים שזה בלתי אפשרי, לא מתוך עצלות, לא מתוך עייפות, לא מתוך כלום, אלא רואים שזה בלתי אפשרי. זו השגה כזאת, שזה כוח עליון, ומעלינו, ואז פונים לבורא.

זה כמו ילד קטן כשילד גדול פי כמה הרביץ לו, והוא בוכה לאימא. מה הוא יכול לעשות? אתם מבינים את המצב. אז למצב כזה אנחנו צריכים להגיע. זאת אומרת, הדברים האלה חייבים לבוא בשרשרת של הרגשות ופעולות, בצורה טבעית. כל הזמן ללחוץ וללחוץ, מאין ברירה פורצים בצעקה, ואז מקבלים את הסיוע.

שאלה: לגבי מטרת הכנס, אני שומע שתי מטרות, כי מצד אחד צריך להגיע ל"ויאנחו", מצד שני אני מבין שמאוד חשוב לגלות את יצר הרע, את אותו המפריע האמיתי.

לא. אתה לא יכול להגיע ל"ויאנחו" לפני שאתה מגלה את היצר הרע.

תלמיד: נכון. זה בסדר, בתהליך ההתפתחות. אבל מה השיא של הכנס?

להתפרץ בתפילה לברוח או לצאת מתוך היצר הרע, מתוך משהו שמפריע לנו להתאחד, להתחבר. זה השלב הראשון שאנחנו יוצאים ממנו. אחר כך יש לנו ערבות, אבל זה כבר אחרי שאתה חופשי מהיצר הרע. זה כבר שלב של החיבור. עכשיו אנחנו רק רואים מה מפריע לנו, אנחנו הורסים את הכוח המבדיל.

תלמיד: אותו כוח המבדיל, היצר הרע, זה שלב שצריך להיות ממש מוחשי בנו בזמן הכנס?

אתה חייב להרגיש אותו שהוא ממש ההפרעה. אתה מגלה אותו, לפני זה לא גילית. לפני זה, במה שאנחנו עכשיו נמצאים, אנחנו לא נמצאים ביצר הרע. אנחנו נמצאים בכוח האגו, אבל זה לא יצר הרע. כוח האגו הזה קיים בכולם, בכל דומם, צומח, חי, מדבר, ואנחנו על ידי הכוח הזה מתפתחים, חיים. הוא לא מפריע לנו. אם לא תכנית הבריאה, אנחנו היינו מסתדרים עם כוח האגו שלנו הגשמי הרגיל. דווקא תחרות והכול, למה זה רע? זה אך ורק רע מפני שיש עוד תכנית עליונה שהיא מקלקלת לנו את הקיום שבעולם הזה.

שאלה: מה שאני לא מצליח להבין זה איך לוקחים תהליך רגשי של סיבה ומסובב, המאמץ בחיבור, היצר הרע שמתגלה, ההתפרצות בתפילה, ועכשיו מחלקים אותו לתחנות? כי אם אני מחלק אותו לתחנות זה כאילו עכשיו אני אתעסק רק בחיבור ועכשיו אני אתעסק רק בזה שיהיה לי יצר רע?

אנחנו מתעסקים רק בחיבור, לא נמצאת שום מטרה לפנינו חוץ מחיבור עד כדי לשחזר, לשקם, לתקן את השבירה של הנשמה האחת. נשמה אחת הייתה, אדם. הוא התפוצץ, התרחק כל חלק וחלק, ואנחנו צריכים בחזרה לאסוף אותם. זהו, זה אנחנו.

תלמיד: אז מתעסקים רק בחיבור?

אין יותר. חוץ מזה אין מטרה, אין פעולה, שום דבר. רק זה.

תלמיד: מה שאני מנסה להבין, זה למה צריך להקדיש זמן שבו מתעסקים ביצר הרע?

לא ביצר הרע. אנחנו מתעסקים בחיבור ולא ביצר הרע. ובדרך לחיבור, אנחנו מגלים את הנחש שמתחיל לצאת, שזה היצר הרע. לפני זה לא, אנחנו לא יודעים מה זה. אנחנו גם בכלל לא מדברים על זה כביכול. אני רוצה חיבור. זה שבדרך אני מגלה את יצר הרע, זו הפתעה. אני מבטיח לכם שזאת הפתעה. אנחנו לא יודעים שכוח כזה נמצא בכלל. אנחנו חושבים שזה האגו שלנו, זה לא האגו שלנו, לא.

תלמיד: אותו ציור של החיבור שכל אחד הוא כמו איזו אבן רותחת, עם הציור הזה אני צריך להגיע לכנס? שכך אני כבר נמצא? או הכנס מעביר אותי את התהליך הזה שאני הופך לאבן רותחת?

כן, כמה שיותר. כמה שיותר קרוב ליישום.

תלמיד: זאת אומרת, כבר בתהליך ההכנה אני צריך כבר להפוך לכזה מצב?

כן, כבר בתהליך ההכנה, לכן אנחנו מדברים היום, כשיש עוד חודש וחצי לכנס, כי אנחנו רוצים להיות מוכנים עד כדי כך. אולי נשיג הכול לפני הכנס? אולי הכנס יהיה כבר בתהליך אחר שאנחנו נהיה עם חופשי ברצון שלנו, בארצנו, ברצון שלנו להשפיע, כביכול בתחילה של זה, והכנס יהיה לא יציאה מהיצר הרע, אלא כניסה לערבות. זו התחנה הבאה.

תלמיד: עוד נקודה ששמעתי בשיחה היא לגבי העשיריות. בתחילת השיחה אמרת שאולי לא כדאי לפזר את העשיריות, שזה לא יפר את הריכוז. אולי רק בסוף, ביום האחרון לעשות כזה דבר?

את זה אני לא יודע, אני רוצה שאתם תחליטו. אתם צריכים להחליט לגבי הרבה דברים כאן, והכול לממש. זה לא כנס שבאים לשמוע. זה כנס שבאים לממש את החיבור. ממש, זאת אומרת כל מי שבא הוא הפעיל, האקטיבי.

תלמיד: מבחינת הזרימה של השיעורים, אם יש כבר איזו תבנית רגשית שרוצים לעבור אותה, יכול להיות שאתה לוקח תבנית ואתה מחלק אותה לתחנות? זו לא אמורה להיות תחנה אחת שנכנסים לחיבור, ורק בזה אתה מתעסק?

אני לא יודע. תכתבו על זה מה שאתם חושבים. ואני סומך עליכם, אני מוכן להעביר את הכול לפי מה שאתם חושבים שזה המוצלח ביותר.

שאלה: הייתי ממליץ אם אפשר, לפני הכנס, לפני כל תחילת כנס, כל שיעור לקרוא את המאמר "אין עוד מלבדו". הרי אנחנו מדברים כל הזמן על אין עוד מלבדו, זה מאמר מאוד חזק.

בסדר, תכתוב על זה.

שאלה: תראו כמה חברים יש לנו מאירופה, אני ספרתי 49 חלונות, לחיים גדול לכל החברים. וזה רק מה שרואים, יש עוד הרבה שלא רואים. בהמשך לחבר שדיבר על ארבעה שלבים, אני כתבתי שישה שלבים. האם זה נכון שאם יש לנו שישה שבועות עד תחילת הכנס, לקחת כל שבוע נושא ולעבור עליו יחד?

תכתוב על זה בצורה מפורטת ברורה כבר היום, ואנחנו נראה. אולי כדאי לנו לבנות כאן איזו קבוצה קטנה שהיא תטפל בכל העצות ובכל התהליך הזה. אני מוכן לבצע מה שתגידו לי.

שאלה: איך אנחנו צריכים להתחיל להמיס את הלבבות בעשירייה לקראת הכנס?

את זה אנחנו לא יודעים. אנחנו צריכים באמת להשתדל.

שאלה: איך אנחנו יכולים להתנתק מיצר הרע בעשירייה?

על ידי מאמץ ותפילה.

שאלה: נתת דוגמה של ילד גדול שמרביץ לילד קטן, והילד הקטן רץ לאמא.

כן.

שאלה: עד היום החוקיות הייתה שכל פעם שהילד הקטן רוצה לעשות ביחד הילד הגדול בא ונותן לו מכות ומשפיל אותו. מאיפה הילדים הקטנים שקיבלו כל כך הרבה מכות יקבלו כוח לעמוד מול אותו מלך אכזר?

הם לא יקבלו כוח. הם יגלו שיש להם אמא, ושאמא מגנה עליהם. הם לא יכולים להיות יותר גדולים מיצר הרע אף פעם, רק בכוח הבורא.

תלמיד: החוקיות הייתה שכרגע הילדים הקטנים הם נורא מפוחדים.

וכמה שיתקדמו יותר ירגישו את עצמם יותר קטנים, יותר מפוחדים, יותר חלשים ויותר תלויים בבורא, וזו ההתקדמות. אבל יש להם קשר עם הבורא, ולכן "באורך נראה אור", ככה זה.

תלמיד: המלחמה עם הילד הגדול הייתה על הביחד, וכל פעם שאחד נפגש עם השני אז באה מכה. איך הם יקבלו כוח מאיתנו כך שהביחד לא יפחיד אותם יותר? זה נהיה מן הרגל כזה שאם אני ניגש לחבר אני מקבל מכה.

כן.

תלמיד: איך אנחנו עד הכנס יכולים לתת כוח?

להחזיק את עצמנו בכמה שיותר בקשר בינינו. אי אפשר להגיד שזה כבר ערבות, אבל בחיבור בינינו. אין לנו ברירה, זה מה שאנחנו צריכים לעשות. דווקא בחיבור בינינו אנחנו מגיעים לעולם הבא. זהו. אני צריך בזה להבין שרק בחיבור אני מגלה את יצר הרע, בחיבור אני מגלה את הבורא, דרך נקודת החיבור אני עובר כמו דרך חור של מחט, לעולם העליון.

תלמיד: עד היום פעולה כזאת הייתה נחשבת למרידה במלכות. אני הייתי עבריין במדינה הזאת שבה פרעה שולט.

למה לנו להסתבך במשלים שאנחנו לא מבינים אותם? איזה עבריין ולא עבריין? אני חייב לפרוץ ממה שאני עכשיו, לנקודת החיבור. אני רוצה להיטמע שם, וגם כל אחד מהחברים, ו"איש את רעהו יעזורו", זה מה שאנחנו צריכים לעשות. ומה שמתגלה בדרך לא אכפת לנו, אנחנו הולכים על זה. יותר טוב לקרוא את מה שרב"ש כותב על זה שאנחנו לא מפחדים, שאנחנו פורצים. למה אתה מתאר לעצמך כאלה ציורים מפחידים, שבסופו של דבר אתה יושב ובוכה?

תלמיד: מדובר על הצעה ומימוש פרקטי ממה שחלק מהחברים כבר עשו. חיבור של קבוצות עם קבוצות אחרות, או חיבור של העשיריות עם עשיריות אחרות. למשל, עשיריה ממוסקבה התחברה עם קבוצה מפולין. ולהמשיך את זה לא רק לכנס, אלא לשנה או לכמה שנים, זה נראה לי פטנט ממש חזק.

יכול להיות. אני לא יודע האם זה טוב או לא. כי מצד אחד, זה קשר בין מוסקבה לבין וורשה נניח, ומצד שני זה להיבדל מכול יתר הקבוצות. האם זה קשר טוב אם הוא יישאר לאורך זמן, אבל רק בין שניהם? זה לא נראה לי טוב. צריכה להיות ממש ערבוביה בין הקבוצות עד כדי כך, כמו בעשיריה שיש לך, שאתה רוצה להרתיח את האבנים האלו שהם יהיו כאבן אחת, כלבה אחת, כך אתה רוצה להרתיח את כל העשיריות ביניהן. זה כבר שלב אולי.. בוא קודם כל נקבל דוגמה ממה שכל אחד, כל עשיריה בתוך עצמה יכולה את זה לעשות.

קשר זה יפה וטוב. חשבתי על זה, שאולי אנחנו צריכים מראש לעשות חיבורים בין העשיריות שאותן אנחנו מארגנים בכנס. נניח שאתה מגיע בכנס, ויש שם את החבר הזה ואת החבר ההוא, וכבר עכשיו אתם מתחילים להיות ביניכם גם עשיריה. אני לא יודע אם להמליץ על זה, או לא. כי בכל זאת, זה יהיה בניגוד למה שאתה נמצא בעשיריה שלך, ועד כמה שזה יצליח. לא. יש כאן הרבה שאלות שאני לא מוצא להן מקור. זה כבר שייך לדור האחרון.

הקבלה היא כתובה לעשיריה אחת, ומתוך זה שמממשים אותה, אז מתחילים לאט לאט להבין יותר. נקווה שנבין איך לעשות זאת. בינתיים אני מפחד להמליץ כך.

שאלה: תיארת ציור שבו קיים כדור ברזל בוער כמו שמש, שזה מרכז העשיריה, וכולם כמו אבנים, כמו פלנטות סביבו שלא מסוגלים להתקרב אחד לשני, ולא להתקרב למרכז, ואז מגלים כאילו הנחש הזה שואל "מי ה' אשר אשמע בקולו", ו"מה העבודה הזאת לכם". האם זה מה שצריך לגלות?

אני לא יודע. אני מקווה שגם האחרים משתתפים במה שמצייר כל חבר וחבר, כי זה עוזר לנו להתרכך, זה עוזר לנו לעבוד על הלב של כל אחד. אז תשמעו מה שאומר כל אחד, תתכללו עמו. אני לא יודע. אנחנו נתנו כאן דוגמה אחרת, שאנחנו כולנו נמצאים [בסיר], בקאזאן3, יש בו אבנים, ואנחנו רוצים להרתיח אותם, להמיס אותם שיהיו לאבן אחת.

תלמיד: אז צריכים לגלות שלא מסוגלים לעשות את זה, כי מישהו מפריע.

המפריע, הוא הקרום שעל האבן, זה האגו. הוא לא רוצה להתחבר. הכוח הזה קיים גם בטבע. כל חומר וחומר, הוא מתנגד למי שרוצה לפרוץ לתוך הגבולות שלו.

תלמיד: כן זה האגו של כל אחד, אגו כאילו אינדיבידואלי. זה המפריע, או שיש עוד משהו חוץ מזה?

כן, זה מפריע ואין יותר. כוח אחד סך הכול. זה לא מספיק? איפה אתה מגלה עוד? אבל אם אתה נמשך לחיבור, אז אתה מגלה את הכוח הזה. אתה עוד לא גילית, עוד לא ראית אותו אף פעם. מה שיש לך עכשיו זה פשוט דחיה טבעית בין כל אחד ואחד, כמו שיש לכולם, אפילו לחיות. כאן זה כוח רוחני. הוא מיוחד, ואנחנו צריכים לגלות אותו עד כמה שהוא לא נותן לנו להתחבר כלפי האיחוד למטרת הבריאה, כדי לגלות את הבורא. זה כוח. זה יצר הרע.

תלמיד: כאילו כל אחד יגלה את הכוח הזה ששואל אותו, בשביל מה אתה צריך את זה, למה אתה צריך את החיבור הזה? זה הכוח?

כן.

שאלה: נניח שיש הגה, ולהגה יש מוט כלפי מטה. איך אנחנו יכולים לתפוס את המוט ולסובב את ההגה שנמצא למעלה?

אני לא יודע את הציורים האלו, ולא קראתי אותם באף מקום. אני יודע שאנחנו צריכים ממש להשתדל לשבור את קרום הלב, ולהיכנס ללב אחד. וזה בלתי אפשרי בסופו של דבר, אבל לא שאנחנו עכשיו אומרים מראש שזה בלתי אפשרי, אלא כשאנחנו מגיעים למצב שזה בלתי אפשרי, אז אנחנו מתפרצים בתפילה. לא צריכים אז לחשוב על להתפלל, לא. לבקש עזרה, לא. אנחנו פשוט "וייאנחו בני ישראל מהעבודה ותעל שוועתם את האלוקים4", זה כבר יוצא כתוצאה.

תלמיד: בהתחלה אמרנו לחיבור כל המציאות, להגיע ללבה, לגילוי האגו, לתפילה. האם בסוף צריך להגיע לזה שנגיע לתפילה אחת?

זה יצא מעצמו. אחרי כל המאמצים האלה, תראה עד כמה שאתה מאין ברירה, בחוסר אונים צועק.

שאלה: קודם כל כדי להמיס את הלבבות בהתחלת הכנס, אפשר אולי שכל עשיריה שיושבת מסכמת על פתק משפט אחד "מה אני מצפה מהכינוס שלנו", אחר כך אומרים במליאה, ובכך אנחנו מתכללים ושומעים את כולם, שזה משהו להתכללות.

אפשר לשבת לאו דווקא לפי שפות. היה כנס אחד בחו"ל שלא ישבנו לפי שפות, וזה היה מאוד קשה. אבל החברים מאוד מאוד התאמצו, והיה שם איזה ניסיון לגשר.

זה נכון יש בזה משהו, ודאי. צריכים להתגבר על הבבל הפנימי שבקבוצה. אני לא יודע. אתם צריכים להגיד, האם זה כדאי או לא כדאי. יכול להיות שדווקא מאמץ גדול מביא ליתר חיבור מעל ההבדלים בשפות. צריכים לשקול את זה.

שאלה: יש לנו כאן מקום לעשות קורבן בהכנה לתפילה. איזה קורבן?

"קורבן" זה נקרא "קרוב". מאמץ שהוא מקרב אותנו יחד, זה נקרא "קורבן". זאת אומרת שאנחנו מקריבים את היצר הרע שלנו, את הרצון האגואיסטי, אינדיבידואלי של כל אחד ואחד, ועל ידו אנחנו מתקרבים ביננו ולבורא. זה נקרא "קורבן". חלק הבהמה שלך, הרצון לקבל שלך.

תלמיד: אלה המאמצים לחבר, כדי לגלות את היצר הרע?

מאמצים להתחבר, אחרת אתה לא יכול להתחבר. אתה צריך להקריב את הבהמה שלך, ואחר כך אתה עושה ממנה מזון לאדם, לדרגת האדם שבך. אפילו עד לוויים, כוהנים וכן הלאה שבך. כאלה דרגות הקשורות לבורא, מזה הם ניזונים. זה נקרא "קורבן". הכול בתוך האדם.

שאלה: מה אני אמור לעשות כאשר אני לא יכול לזהות את ההבדל בין הכנס הזה לבין כנסים אחרים? מה אני צריך להוסיף, או מה לעשות בשביל למצוא את הייחודיות של הכנס הזה לעומת כנסים אחרים?

אתם צריכים לעבוד על זה חזק, ואתם מסוגלים לזה. אתם קבוצה טובה, חזקה, ותיקה. אני חושב שרק לשמוע עוד ועוד כמה שאנחנו יחד נכין את עצמנו לכנס, להשתתף אתנו, ואתם בטוח תהיו מוכנים. אתם כן מסוגלים דווקא, יותר מהרבה אחרים. יש לכם קבוצה טובה, יש לכם תנאים טובים, אתם כבר עברתם לימוד גדול. עוד מהכנסים הראשונים של סיטרין אני זוכר אתכם. לכן תהיו אתנו, ותצליחו יחד אתנו.

שאלה: מה עכשיו בשלב ההכנה עלינו לעשות כדי להתכונן לכנס?

אני לא יודע, זה תלוי בפתקים שנקבל, שאתם תכתבו, ולפי זה נחליט. אולי נמנה צוות שיטפל בזה מה אתם חושבים? מי יכול להיות בצוות הזה אבל בצורה אקטיבית ולא למרוח, אלא מיום ליום להיות אחראי על ההכנה שלנו לכנס? יכול להיות שצריכים ודאי לצרף לצוות כמה אנשים מאירופה, אולי אפילו מצפון ודרום אמריקה ומרוסיה? בבקשה, מה אתם חושבים? מי יכול להיות? מי זכאי, מי רשאי?

תפתחו את הדף, ותציגו שם כל הפניות, כל העצות וכך נתקדם.

שאלה: מהי הפעולה האפקטיבית ביותר בחיבור? תפילה או שיש עוד משהו?

הפעולה הכי אפקטיבית לחיבור, היא שאני לא רוצה להרגיש את עצמי אלא במקומי אני רוצה להרגיש את העשירייה, את כל בני ברוך. זה כמו שאתה דואג לילד קטן, אתה דואג לו, אתה מרגיש אותו, וכל היתר זה כאמצעי לדאגה לו. זו הפעולה הכי טובה, שכל אחד כך יתאר את זה לעצמו. אם תצליח, כבר תתחיל להרגיש, במה שאתה מצייר לעצמך את החיבור הזה, את מה שקורה שם. זה כמו שמרחוק מתקרבת אליך המערכת של העולם העליון.

שאלה: האם קבוצת חברים שסיכמו ביניהם על ברית, יכולה לחזק את ההכנה לכנס או שעדיף להתמוסס ולהיות שווה עם כולם?

אתם תראו אם כך או כך, אני לא יכול להגיד. תלוי באיזו רמה נמצאת הקבוצה.

שאלה: ברור מהשיחה שאנחנו חייבים להגיע לצעקה. מה ההבדל בין העבודה שלנו היום בהגעה לצעקה לבין העבודה שאנחנו עושים בחמש השנים האחרונות?

הצעקה היא לא המטרה ואנחנו לא יודעים מה זו הצעקה הזאת. "ויאנחו בני ישראל מהעבודה"5 זה צעקה מיוחדת, אנחנו לא יודעים מה זה. אנחנו פשוט צריכים בכל כוחנו להגיע לחיבור ואז כתוצאה מזה מה שיקרה, יקרה. זה ייקרא הצעקה.

תלמיד: גם אני מבקש שלאותו צוות ישלחו מכל הכלי העולמי ציטוטים, המלצות לציטוטים עם מראי מקום מדויקים. זה יעזור מאוד.

כן. תעזרו לנו לאסוף את החומר המתאים לזה. גם רגשי וגם שכלי מכמה מקורות.

תלמיד: כשהיית בחו"ל עשינו מפגש עשיריות מאוד מיוחד שיכול להתאים כפורמט לסיכום יום בכנס. בדרך כלל בכנסים בסוף היום עושים מעגל גדול עם כמה שירים או ישיבת חברים, ופה נוצר פורמט שהעשיריות ישבו ביחד, ענו על שאלה, ואז הייתה מליאה של העשיריות, לא של בודדים, וכך נוצרת אפשרות שכל אחד יהיה פעיל בסיכום יום הזה.

בבקשה תרשום את כל זה ותשלח.

שאלה: ברורה התוצאה, ברור האמצעי, קצת חסר שלא מדברים בשביל מה מתחברים? מה המטרה? שזה כל הזמן יהיה מעל הכול.

זה נכון. אני התחלתי מזה את השיחה היום. שאנחנו צריכים להתחבר לכלי אחד שנקרא "אדם" ולהיות בזה גם מרכז לחיבור של כל האנושות, מפני שבזה אנחנו משחזרים את הכלי של אדם הראשון ובזה מגיעים לדבקות השלמה בבורא.

תלמיד: דיברנו אתמול על קנאה. אולי אפשר לעשות מין תרגיל כזה שיהיה שיעור נניח השיעור הראשון או השני ביום השני, שבו העשיריות נכנסות לשיעור רק אם הן מחליטות שהן מוכנות. זאת אומרת, יהיה פה איזה תנאי פנימי שהעשירייה עושה בינה לבין עצמה בחינה, ורק אם היא מוכנה להיכנס לשיעור הזה היא תיכנס לשיעור.

בשביל זה אנחנו צריכים כבר מעכשיו להתחיל להכין את העשיריות שיהיו בכנס.

יכול להיות, אני לא יודע. בוא נחשוב על זה.

תלמיד: שמעתי מישהו אומר שזה רעיון טוב לעשות עשרים דקות הכנה לפני שיעור בכנס, עם המון שאלות סדנה. הרגשתי תגובה פנימית לזה כי אני זוכר כנסים שבהם היינו עושים הכנות כאלה. ואפילו מחר בבוקר כדאי להתחיל לעשות את זה, אם אתה מוכן.

אני מוכן לכל דבר שאתם תחליטו. תתחילו להיזכר אפילו במה שהיה קודם ושנראה לכם שכדאי, אבל לא סתם רעיון אלא שאתם ברצינות חושבים שזה יכול לעזור. בבקשה, אין בעיה. אני רק מעורר את המצב ואתם צריכים לממש אותו, ולכן איך שתחליטו.

גם על מה שדיברתי בקשר לכנס, על זרימת השיעורים וכן הלאה, אני רק ממליץ, אבל אתם תקבעו את זה.

שאלה: אנחנו מזמינים לכנס אנשים חדשים יחסית, אנשים שסיימו קמפוס ומוכנים פחות מהחברים הוותיקים. האם כדאי לעשות איזה קורס הכנה אינטנסיבי לקראת הכנס ואם כן, מה לכלול בו?

יכול להיות שכן, דווקא זה יכול להיות. איך לארגן את זה אני לא יודע, אתם מארגנים, אתם יודעים לארגן את זה, גם אתה קודם כל, וזה טוב אם יהיה. אז לכל אחד ואחד בעולם שרוצה להשתתף בזה, להצטרף ממש בפועל לפעולות שלנו, כי לפי ההשתתפות שלו הוא יקבל את התוצאה, יהיה לו מקום.

תלמיד: מה היית מציע לכלול בקורס הזה, כי אין הרבה זמן להכנה?

כל מה ששייך לחיבור. הסבר, גם שכלי, גם רגשי חייב להיות בזה, אבל בעיקר איך להביא את האדם להשתתפות רצינית. מפני שזה לא משחק, ואנחנו מגיעים לשלב מאוד רציני שהוא משנה לנו את תפיסת המציאות. אנחנו נתחיל להרגיש את הרשת שמנהלת את כל המציאות והיא ממש עושה בנו מהפכה פנימית. אדם צריך להבין שצריך להיות יחס מאוד מאוד רציני, שהוא הולך על פעולה הייתי אומר גורלית.

שאלה: מה זה אומר ברמה מעשית שהצלחת הכנס תלויה בכל אחד ואחד?

ברמה מעשית ככה זה. אין לי מה להוסיף. הצלחת הכנס הכללית תלויה בהשתתפות של כל אחד ואחד, עד כמה שתהיה השתתפות רצינית. לכן אנחנו צריכים בהכנה שלנו להעביר את זה לכולם, למי שמגיע לכנס. מי שמגיע הוא באמת מתחייב להיות, לא סתם משתתף שיושב, אלא משתתף בצורה אקטיבית רצינית, ושכל אחד ירגיש שבו תלויה ההצלחה הכללית. זה מאוד חשוב.

עד כדי כך שמי שלא רציני אין לו שם מקום. זה לא כנס שאנחנו רוצים שיבואו סתם כולם, אנחנו רוצים שיבואו אנשים שבאמת רוצים במטרה הזאת. מסוגלים, כן או לא, זה מילא, אבל רוצים בה.

שאלה: אולי לעשות שבועיים או שלושה לפני את הכנס עצמו עם כל הרעיונות שהעלינו עכשיו ונאסוף אותם. לעשות עם התוכן עצמו, ממש כנס.

מה שתמליצו ויתקבל, בבקשה, תיכנסו לאותה ועדה שתחליט על זה ותקבעו. לי אין שום בעיה, אני אלך יחד אתכם.

קטע נוסף מתוך שיחה על כנס איטליה 6.6.18

אנחנו בעצם לומדים וכל יום מתקדמים ומתקרבים לנושא הזה. אנחנו צריכים לחפש את הנחש שמפריע לנו להתחבר. או שאנחנו מתחברים ולא מצפים לנחש ופתאום רואים שהוא נמצא ולא נותן לנו להתחבר, וכל פעם שרוצים כבר לתפוס אותו ולעקור אותו מהקשר בינינו, הוא נכנס עוד יותר פנימה ומתחבא שם. איך אנחנו עושים את זה? איך אנחנו רוצים להתקרב זה לזה ורואים שהקרבה בינינו, שאנחנו עושים אותה במאמצים שלנו, היא רק מגדילה את הנחש? ואז אנחנו מתחילים להבין שלא יעזור לנו כלום, "וייאנחו בני ישראל מהעבודה" ואז "ותעל שוועתם אל הא-לוהים", שרק הבורא יודע לתפוס את הנחש ולהוציא אותו מתוך האבנים האלו, הסלעים האלו שנמצאים בתוך כור ההיתוך הזה, בתוך הסיר הזה ששם רצינו להרתיח את הלבבות שלנו.

ואנחנו לא יכולים. כמה שאנחנו עושים את זה בעצמנו הנחש יותר ויותר גדל. ואפילו שהלבבות מתחממים, הוא נהנה מזה, הוא לא מפחד מזה. הוא ממש עובד עלינו מכל הצדדים, "תעשו חיבור עוד יותר", אפילו כך. ערמומי. אנחנו כאילו יוצאים נגדו ואחר כך מבררים שלא עשינו נגדו אלא דווקא לטובתו עבדנו, וכל זה מפני שלא היה לנו חיבור עם "אין עוד מלבדו".

הבורא דרך הנחש רוצה להתגלות במלואו. ואך ורק אם באמת נפנה אליו ככוח היחידי, שמתחילת הבריאה דרך הנחש, דרך הלבבות שלנו, דרך כל מה שאנחנו באים ועושים, דרך כל מה שקורה לנו בעולם הזה, דרך הכול, הוא פועל אך ורק כדי שנאתר אותו כמקור היחידי לכל מה שנעשה, אם בצורה כזאת אנחנו פונים אליו, שהוא בלבד המקור של כל הקיום, בצורה כזאת אנחנו יכולים להידבק בו והנחש כבר מתחיל לעזור לנו. פתאום הוא דוחף אותנו במקום מהבורא אל הבורא. רק אז כשהנחש כך מתהפך, יצר רע ליצר טוב, מלאך המוות למלאך החיים, אנחנו נדבקים בבורא. דווקא בעזרת זה שהנחש מאחורה דוחף אותנו לבורא.

את כל זה צריכים לביים, צריכים איכשהו להרגיש.

משה: איך אתה רואה שאפשר להשתמש בתמונה המורכבת של אירופה, כל הקבוצות, כדי לעבור תהליך כזה בכנס שמתלבש דווקא על אירופה? או נשאל אותך כך, איך אתה רואה את אירופה יוצאת מהכנס הזה?

העיקר בשבילנו, שאנשים שיושבים בעשיריות ירגישו שהם באמת מרתיחים לבבם בתוך העשירייה. לכן חשוב לי שהם יהיו בכמה שפחות הפרעות. אני לא יכול לשים ספרדים יחד עם שבדים, נראה לי, לא יודע, אבל עד כמה שיבינו זה את זה, עד כמה שירגישו אותו דבר, עד כמה שההתחממות שלהם תהיה ממש באותם הפאזות והשלבים. כשאתה הולך להרתיח איזה ברזל, איזו חתיכת מתכת, יש שם כל מיני שלבים, פאזות כאלה של רתיחה ואחר כך שוב ושוב, לפי ההתכללות של המתכות וכל מיני התוספות שיש בהן.

לכן אני מאוד רוצה שהחומר בכל קבוצה יהיה כמה שיותר אחיד, שהם יבינו יותר זה את זה. ולכן בואו נשאיר את השיעור של חיבור בין הקבוצות לסוף הכנס, לשיעור חמישי או שישי אפילו. חמישי זה כבר טוב, שישי זה כבר כסיכום. אבל הכול לכיוון אחד, ברור. לכן, ישיבות חברים, איזה ערב איחוד שיהיה שם, עוד משהו, צריכים שהכול יהיה ממש כסצנה אחת. שאני מסתכל על התיאטרון הזה מהאולם, ואני רואה שמשיעור אפס עד שיעור שישי, עד שהולכים הביתה הכול ממש תסריט אחד. שהם יוצאים הביתה והם עדיין לא מודעים עד כמה הם ממשיכים באותו תסריט.

(סיום הקטע מהשיחה מ 6.6.18)

שאלה: אמרת שצריך לעשות כך שהנחש מקדימה, שבעצם נולד מההשתוקקות לחיבור, הופך להיות מאחורה וכאילו דוחף. איך זה? אפשר להסביר?

אם נצליח לעבוד טוב אנחנו נרגיש איך שזה קורה, שמלאך המוות הופך להיות למלאך הקדוש, שהוא בעצמו עוזר לנו. ובאמת באף מקום אף פעם לא נגלה שהוא היה נגד, הוא פשוט היה מכוון אותנו נכון לחיבור. אבל זה אחר כך, בהתאם לכמה שמבינים. זה נקרא "לנשק את המקל", אותה התגלות.

תלמיד: אני רוצה להודיע לכולם שיש מייל רשמי לכל מי שרוצה לשלוח הצעות לגבי תוכן הכנס, EU.congress2018@gmail.com. אני רוצה להגיד שיש צוות תוכן אירופאי גדול מאוד שעובד על התוכן, הוא כבר נמצא בזה וחי את זה והוא גם יהיה מאחורי המייל הזה, יקבל את התגובות מכולם. אפשר לשלוח בכל שפה, והצוות הזה יחד עם חברים מכאן ירכז את זה וכולנו נעזור, ואפילו נוכל לספר אם תרצה במהלך השיעורים על הצעות שעלו וכך נוכל לפתח את תוכן הכנס ונעבור כולנו את ההכנה.

מצוין, תודה רבה. העניין הוא שאנחנו צריכים לראות שזו הזרימה הרגילה שלנו, רק יותר ממוקדת ויותר מזורזת, ולכן אני מאוד שמח שאנחנו מתחילים גם בפועל לממש את זה. זו לא הכנה לכנס וזה לא כנס, זה פשוט המימוש של הלימוד שלנו. נקווה ששמנו לפנינו איזו מטרה מיוחדת ואנחנו נשיג אותה. זה בדרך לתיקון הכללי.

שאלה: בשיחה רק נגענו בנושא השירים, אמרת כמה משפטים וזהו, איזה שירים צריכים להיות, שיתמכו, אמרת שזה מאוד חשוב?

שירים ומוסיקה. יכולה להיות גם מוסיקת רקע.

תלמיד: דיברנו על שיעור 0, אמרת שאתה לא יודע כמה אנשים יתאספו לשיעור הזה. וחשוב לך שיהיו כמעט 100%.

אני לא יכול לתת שיעור 0 כשחצי מהאנשים נמצאים בדרך נניח. אז הם כבר לא בשיעור וזה יחסר. ואם כך אולי כדאי לעשות שיעור 0 כללי.

תלמיד: ועוד דבר אחד, שרק נגענו בו, אתה נותן שני שיעורים, שיעור בבוקר ובערב. בצהריים מכינים את השיעורים המורים, התלמידים שלך.

כן, צוות הכנס.

תלמיד: אז איזה שיעורים צריכים להיות שם, האם הם צריכים להיות קשורים לזרימת הכנס או יכולים להיות על הפצה? דיברנו על זה ולא הגענו להחלטה?

האמת, לי לא חשוב. העיקר שהם יהיו ממש באותה זרימה. אם הם מרגישים איך עכשיו לדבר על הפצה, שההפצה הזאת גם עוזרת לנו, מוסיפה ללהבה להרתיח את הלבבות בסיר הזה, אז בבקשה, כי הכול שייך לאותה מגמה. השאלה רק, עד כמה הם יתחברו לאותו התהליך. לי אין שום התנגדות לזה, שידברו על הפצה, על הקמפוסים אפילו, על הכול. אבל כמכלול של החיבור הכללי. אנשים שיבצעו את זה צריכים להרגיש שהם פועלים מתוך אותו הסיר, שנמצאים שם ומתוך זה הם מדברים.

תלמיד: אמרת עכשיו דווקא משפט יפה, אמרת שלא יכולות להיות שיחות סרק, ככה סתם, או שלא נותנים בגלל שאחד מאנגליה או מספרד, לא, כל אחד צריך להכין את עצמו לדבר, להכין ממש, שהוא ידליק אחרים.

כן, הכול תלוי בהכנה. אני מקווה שכך יהיה.

שאלה: איפה ההשתתפות של אירופה בכל התהליך הזה? איך אנחנו יכולים להרגיש את החיסרון שלהם כדי לנסות לעזור להם במשהו? אנחנו רוצים לשמוע את אירופה, להרגיש את החיסרון שלה.

אני מבין מה אתם שואלים וזו באמת שאלה, אבל מצד שני בשביל מה לנו לדבר על חסרונות אירופה, חסרונות רוסיה, צפון, דרום אמריקה? אנחנו צריכים לדבר על החיבור. לא על השלילה אלא על החיוב. זה שיש בכל מקום בעיות ויש מה להוסיף, זה הכול נכון. אבל חכמת הקבלה ממליצה ואפילו מחייבת לדבר רק על העתיד, על חיבור ומה שמתגלה בתוך חיבור. לא לדבר על הרע, לא בשמאל אלא רק בימין.

ולכן אני מקווה שבהכנה הזאת שנעשה עכשיו בצורה אינטנסיבית עד הכנס ובכנס עצמו, לא נחשוב מה היה לנו לא בסדר, כך וכך, אנחנו מוחקים את כל מה שלא בסדר ובונים את המצב הטוב. זה הכול. ומה שמתגלה בנטייה לטוב, כל מיני בעיות, אז שיתגלו. לא כדאי לדבר על הבעיות, לא כדאי, אם נעבוד טוב על החיבור בינינו, הן יתוקנו.

תלמיד: בנוגע לערבי תרבות, אולי כדאי לאחר שיעור חזק בערב שיהיה ארבע שעות כמעט, לעשות סעודה, טיש, כי השירים, השאלות והתשובות יהיו בתוך שיעור, אז ממש זה יהיה כמו הודיה.

אני בעד. אם זה אפשרי באותו מקום ומהר להכין ולעשות, נניח בהפסקה קצרה. סעודה בערב אחרי השיעור האחרון זה טוב.

תלמיד: אני רוצה לדבר על החיסרון של אירופה. יש חיסרון עצום, אני מקבל כל כך הרבה שאלות. אנחנו נעבוד עם הצוות הזה יחד לגבי הדרך לנתב את השאלות האלה נכון, איך להביא אותן לשיעור לכל הכלי העולמי. יש באמת כל כך הרבה דברים שקורים, פעילויות על בסיס יומיומי. אולי לא עם אודסה אולי עם ניו יורק, עם כל העולם, עם העשיריות מכל העולם.

ואם מותר לי לומר, אולי לפעמים בואו נתמקד יותר על הדברים הפנימיים שמתרחשים, ננסה להרגיש את החברים ואת הקשר ביניהם ברמה עמוקה יותר ופחות בנפנוף כנפיים ועשיית רוח מבחוץ. אירופה כל כך גדולה, היא עולם בפני עצמו, היא בבל, אבל כל כך עשירה, שקשה מאוד להתמודד עם זה, רק בעזרת סיוע מכל הכלי העולמי נוכל באמת להתחבר שם. אף אחד לא יכול לעשות את זה לבד, אבל ביחד, בעזרתם של כולם, של אודסה, מצפון עד הדרום, מזרח ומערב. אני ממש מרגיש את הבערה שלי. יש כל כך הרבה עבודה שנעשתה, ואולי לא רואים את זה מבחוץ. אנחנו צריכים להשתדל להרגיש את כל הזוויות השונות של אירופה. אני בטוח שאתם רוצים להרגיש את זה. לחיים.

תודה. הייתי מוסיף לזה דבר אחד, אל תשכחו את מה שעשה אברהם, הוא הוציא את הקבוצה הזאת מבבל, בתוך בבל הוא לא היה מצליח, הוא הוציא אותם מבבל קודם כל, ואז עבד עליה. ואז חינך אותם והביא אותם לארץ כנען, זאת אומרת, כבר עשה צעד לכיוון של מקום אחר, רצון אחר, ללא הפרעות חיצוניות.

הפרעות פנימיות מילא, שם מסופר עד כמה רצו, לא רצו להתחבר, אבל היו בלי השפעה חיצונה, בלי השפעת בבל. לכן אני אומר שוב, אנחנו צריכים לעבוד על החיבור ולא על איתור בעיות, אתם יודעים, לכל אחד כל רגע יש בעיה חדשה. אלא, "על כל פשעים תכסה אהבה", לכסות בחיבור בלבד ולא להתעמק בבעיות הפנימיות שיכולים לספר עליהן עד סוף הדורות, עד סוף החיים. זה לא יעזור. אפילו בבית אם אתם עוד לא יודעים, תראו מה קורה, האם זה נגמר כשאתם רוצים לברר על היחסים, או משהו? אף פעם לא. לכסות באהבה בלבד, כך זה מסודר בטבע, אין פתרון אחר.

לכן לא להיכנס למה שבסדר או לא בסדר בין הקבוצות, כך או כך, חיבור בלבד. אנחנו לוקחים רמה אחרת. מתעלים מעל מה שיש ואז בונים את עצמנו בחיבור. זה המפתח להצלחה, אין אחר.

תלמיד: נוצר כאן תהליך מאוד רגשי, ממש אני מרגיש פעם ראשונה שנכנסנו בצורה מאוד רגשית להכנה לכנס. אני מציע שהדבר הזה יהיה כדבר מרכזי באתר ההכנה, כדי שנוכל לעבור את התהליך הזה שוב ושוב, אולי יחד עם הקליפ הזה.

בסדר. הסרט יהיה שם, השיעור הזה גם יהיה שם, יהיו שם כל הלינקים.

תלמיד: עד כדי כך שממש נוכל לעבור. ושיהיה שם גם פורום, שאנשים לא יתחילו לשלוח מיילים אלא ממש בפורום, זה יהיה פתוח לכולם.

נכון, צריכים לרכז שם את כל הדברים.

תלמיד: ואולי אפילו בתג הכנס, בתמצית, יהיה התסריט הזה, שנראה באיזה שלב אנחנו נמצאים. בתסריט הזה יש עוצמה מאוד מאוד מיוחדת, חדשה.

יופי, תצטרף לזה.

(סוף השיעור)


  1. משלי פרק י"ד, כ"ח

  2. "וראיתי אני, שיש יתרון לחכמה מן הסכלות- כיתרון האור מן החשך" (קהלת ב', י"ג)

  3. סיר

  4. "ויהי בימים הרבים ההם, וימת מלך מצרים, ויאנחו בני-ישראל מן-העבדה, ויזעקו; ותעל שועתם אל-האלהים, מן-העבדה." (שמות, ב, כ"ג)

  5. "ויאנחו בני-ישראל מן-העבדה, ויזעקו" (שמות ב', כ"ג(.