שיעור בוקר 20.01.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמ' 748,

"מה לדרוש מאסיפת חברים"

לפי מה שאנחנו לומדים, אסיפת חברים זה הדבר החשוב ביותר. אסיפה זה לאו דווקא שיושבים יחד פיזית. ישיבה זה נקרא שלא משתמשים ברוחניות, לא משתמשים בכלים דקבלה, בתנה"י, בנה"י דפרצוף אלא רק בכלים דהשפעה, מצניעים את הכלים דקבלה ורק בהשפעה זה לזה נמצאים בקשר. זה נקרא ישיבה.

וגם לפני זה, כמו לכל האירועים החשובים, אנחנו צריכים לדעת איך מתקדמים, איך מכינים את עצמנו לישיבת חברים. אני הולך בעצם לרכז עכשיו, לחבר, להדביק את חלקי הנשמה שלי ועד כמה שאני אוכל לחבר אותם, לאחד אותם לכלי אחד, לפרצוף אחד, למרות שכולם שונים, וכמה שהפרצוף הזה יגדל הוא יגדל במהותו, אז אני אראה את החברים יותר ויותר שונים זה מזה בפנימיותם, ממש עד שלא יכולים לסבול זה את זה אם מסתכלים על הפנימיות, על התכונות שבכל אחד ואחד.

אבל יחד עם זה אנחנו הולכים, על פני זה, לאחד את עצמנו כדי לעשות מזה כלי רוחני, פרצוף שבו קיימות כל התכונות המנוגדות, שמתאחדות מעל זה. אני כבר מבין שישיבת החברים זה מעשה מאוד חשוב, מעשה שבו אני ממש מתקן את הנשמה שלי וכתוצאה מזה אני נותן לבורא מקום לגלות, להתגלות בתוך הנשמה וכך אנחנו מגיעים ליישום של מטרת הבריאה.

לכן לא צריכים לחשוב על אסיפת חברים כאיזו שעה שעתיים שאנחנו עוברים יחד, מעבירים יחד, אלא על מהות הפעולה. כאן כל מטרת האדם ומה שהוא צריך לעשות, באיזו צורה, הכול מצטבר מכל העולם הזה ומכל העולם הרוחני, מכל החיים שלנו, מצטברים ובאים למעשה שנקרא ישיבת חברים.

כל מה שמתגלה, רק לצורך זה שנוכל לממש נכון את כל הנתונים שמתגלים בכל אחד ולכולנו יחד ובכל העולם, ולאחד את כולם בלי למחוק ובלי לזלזל בשום נתון, אלא הכול לחבר בקפדנות לאותו הכלי שיהיה כמה שיותר שלם לפי הדרגה שלנו, שבו הבורא יוכל להתגלות וליהנות מאיתנו.

"ובהאמור נבין את ענין אסיפת חברים. בזמן שהם מתאספים, מאיזה ענין יש לדבר. קודם כל צריכה להיות המטרה גלויה לכולם, שהאסיפה הזו צריכה לתת תוצאה של אהבת חברים, שכל אחד מהחברים יתעורר לאהוב את השני, שזה נקרא "אהבת הזולת". אולם זה תוצאה. אבל כדי שייוולד הבן הנחמד הזה, צריכים לעשות פעולות, שיביאו את האהבה. ובענין האהבה יש ב' אופנים:

א. אהבה טבעית. שעל זה אין אדם צריך לתת יגיעה. והוא צריך להיזהר לא לקלקל את הטבע.

ב. שזה בא שע"י אחד עושה טובות להשני. יש בזה גם כן טבע, שהנותן מתנה להשני, הוא גורם בזה שיאהב אותו. לכן כשמתאספים קיבוץ אנשים, ורוצים ביחד לעבוד על אהבת חברים, מוטל על כל אחד מהחברים לעזור להשני, עד כמה שאפשר.

ובזה יש הרבה הבחנות, היות שלא כל אחד דומה להשני. כלומר מה שחסר לזה, אינו חסר להשני. אולם עם דבר אחד כולם שוים, שכל אחד ואחד מהחברים נצרך למצב רוח טוב. זאת אומרת, זה שאין להחברים מצב רוח, אין כולם שוים באותו חסרון, אלא כל אחד יש לו סיבה אחרת, שגורמת לו, שלא יהיה בשמחה.

אי לזאת, מוטל על כל אחד, שיחשבו עם מה הוא יכול לעשות מצב רוח טוב להשני. ולכן צריכים להיזהר, שלא ידברו דיבורים שיכולים להביא להחברה עצבות, שעם זה הוא גורם, שכל אחד מרגיש עצמו ברע. אם כן, לאחר שהוא הולך הביתה, הוא שואל לעצמו, מה הרווחתי בזה שהלכתי להחברה, בכדי לדעת, שהמצב שבו אני נמצא, הוא מצב של שפלות, ואני צריך להצטער על זה. נמצא, כאילו הלכתי להחברה, שהם יכניסו אותי למצב של עצבות. אם כן חבל הזמן. בטח יותר טוב היה, אם לא הלכתי אליהם. ובטח הוא אומר, שעוד הפעם, שאני אצטרך ללכת להחברה, אני אתן להם תירוצים, בכדי שאני אוכל להשתמט מהם.

ובהאמור יוצא, שכל אחד צריך להשתדל להביא להחברה רוח חיים, ומלוא תקוות, ולהכניס מרץ בהחברה, שכל אחד מהחברה, תהיה לו יכולת לומר לעצמו, עכשיו אני מתחיל דף חדש בעבודה. כלומר, שמטרם שבא להחברה, הוא היה מאוכזב מענין התקדמות בעבודת ה'. מה שאין כן עכשיו החברה הכניסו בו רוח חיים מלא תקוה, שהשיג ע"י החברה בטחון וכח התגברות, כי מרגיש עכשיו, שיש בידו להגיע לשלימות.

וכל מה שהיה חושב, שעומד לנגדו הר גבוה, וחשב שאין בידו לכבוש אותו, אלא באמת הם הפרעות חזקות, הוא מרגיש עכשיו, שהם ממש אין ואפס. והכל קבל מכח החברה, מטעם שכל אחד ואחד השתדל להכניס מצב של עידוד וקיום אויר חדש בהחברה.

אבל מה האדם יכול לעשות, בו בזמן שהוא מרגיש, שהוא נמצא במצב של עצבות, הן מצד מצב הגשמי, והן מצד מצב הרוחני. והגיע הזמן, שהוא צריך ללכת להחברה, ועוד שחז"ל אמרו "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים". היינו לומר להחברים שלו, אולי הם יכולים לתת איזה עזרה. ואם כן, איך אנו אומרים, שכל אחד צריך לעשות להחברה מצב רוח טוב, בזמן שאין לו. ויש כלל "כלום יש בנותן מה שאין בו". אם כן מה עליו לעשות, שיתן משהו להחברה, שזה יתן התרוממות הרוח להחברה.

אולם אין עצה אחרת, אלא שהאדם צריך ללכת בקו ימין. כלומר, שמטרם שהוא הולך לאהבת חברים, שיסתכל בהמאמר של אאמו"ר זצ"ל (של שנת תש"ג), ששם הוא נותן סדר, מהו קו ימין, שהוא ענין של למעלה מהדעת. ומשם הוא יקבל כח, איך כשהוא יגיע להחברה, יהיה בידו של כל אחד ואחד, פחות יותר להכניס רוח של חיים. וע"י זה כל החברה יקבלו שמחה וחזוק ובטחון.

ואסור לעורר בזמן אסיפת חברים את הקו שמאל. שרק בזמן שהאדם נמצא ביחידות, אז מותר לו להשתמש, ולא יותר מחצי שעה ביום, עם הקו שמאל. ועיקר עבודת האדם היא ללכת דוקא בקו ימין, כנ"ל (בהמאמר של תש"ג). ושני אנשים ביחד אסור לדבר בחינת שמאל, ורק ע"י זה יכולים לקבל עזרה מהחברה.

אולם גרוע ביותר הוא, בזמן שהאדם בא להחברה, ורואה שכל החברה הם במצב של ירידה, ואיך הוא יכול לקבל מהם חיזוק. אז הוא צריך לדון את כולם לכף זכות. ובזה נבין מה ששאלנו, מהו הסמיכות של "קנה לך חבר" ו"הוי דן את כל האדם לכף זכות". ובהנ"ל נבין, כלומר, שבזמן שרוצה לקנות משהו מן החברה, הוא צריך לדון את כולם לכף זכות. אז יש מקום, שהוא יכול לקנות מהחברים, שיעזרו לו בעבודה. משום שיש לו ממי לקבל. מה שאין כן בזמן, שהוא רואה, שהוא עומד משכמו ולמעלה מכל החברה. ממי הוא יקבל. ועל זה באו חז"ל ואמרו "הוי דן את כל האדם לכף זכות".

נמצא, שעיקר מה שהאדם צריך לבחינת "קנה לך חבר", לעבוד באהבת הזולת, שע"י זה יכולים לבוא לזכות לאהבת ה', כנ"ל. אבל החברים צריכים בעיקר לדבר ביחד על ענין רוממות ה'. כי לפי גדלות ה', שהאדם משער בעצמו, בשיעור הזה האדם מבטל את עצמו מצד הטבע לה'. כי אנו רואים בטבע, שהקטן מתבטל בפני גדול. ואין זה שייכות לרוחניות, אלא גם אצל אנשים חילוניים נוהג ענין זה.

זאת אומרת, שהקב"ה עשה כך בהטבע. נמצא, שע"י שהחברים מדברים מרוממות ה', התעורר ע"י זה חשק ורצון להתבטל לפני הבורא, כי מתחיל להרגיש ענין תשוקה וכיסופין להתחבר להבורא. וגם יש לזכור, שעד כמה שהחברים יכולים להעריך את חשיבות וגדלות ה', מכל מקום, צריכים עוד ללכת למעלה מהדעת.

כלומר, שהבורא יותר גבוה ממה שהאדם יכול לצייר גדלות ה' בתוך השכל. ולומר, שאנו צריכים להאמין למעלה מהדעת, שהוא מנהיג את העולם בהנהגה של טוב ומטיב. שאם האדם מאמין, שהבורא רוצה אך ורק לטובת האדם, זה מביא להאדם, שיאהב את ה'. עד שיזכה לבחינת "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך". ואת זה האדם צריך לקבל מהחברים.

וענין של השגת הרוממות, יש להשיג דוקא ע"י חברה. וזהו כמו שכתוב בספר "מתן תורה" (דף קמ"א). ושם הוא מדבר בענין בין תלמיד להרב. ואותו דבר הוא בעיקר לגבי רוממות ה'. וזה לשונו "כי השגת הרוממות תלויה לגמרי בהסביבה. ואדם יחידי אי אפשר שיפעל בזה משהו. אמנם ב' תנאים פועלים בהשגת הרוממות:

א. לשמוע תמיד ולקבל את הערכת הסביבה בשיעור הפלגתם.

ב. שהסביבה תהיה גדולה, כמו שכתוב "ברוב עם הדרת מלך".

ולקבל תנאי הא', מחויב כל תלמיד להרגיש עצמו, שהוא הקטן שבכל החברים. ואז יכול לקבל הערכת הרוממות מכולם. כי אין גדול יכול לקבל מקטן ממנו. ומכל שכן שיתפעל מדבריו. ורק הקטן מתפעל מהערכת הגדול.

וכנגד תנאי הב', מחויב כל תלמיד להרים מעלת כל חבר, ולחבבו, כאילו היה גדול הדור. ואז תפעל עליו הסביבה, כמו שהיה סביבה גדולה כראוי, "כי ברוב בנין חשוב יותר מרוב מנין".

אולם מה על החבר לעשות אם הוא צריך לעזרה מהחברים. וכנ"ל אמרנו, שאסור לספר באסיפת החברים דברים רעים שמביאים לידי עצבות. תשובה על זה היא, שהאדם צריך לספר לאיזה חבר, שהוא יותר קרוב ללבו. והחבר הזה מדבר עם החברה, שלא בזמן הקביעות של אסיפת חברים. כלומר, הוא יכול לדבר עם כל החברה ביחד, אבל לא בזמן אסיפת חברים הקבוע. אלא יכול לעשות אסיפה מיוחדת לטובת החבר, הנצרך לעזרה.

ובענין "קנה לך חבר" יש לפרש ענין "קנה" פירושו, שצריך לשלם לו, וע"י התשלום הוא קונה אותו. ומהו משלם לו. יכולים לומר, שענין תשלום מקבלים תמורת יגיעה. כלומר, שיש לפעמים, שאדם רוצה לקנות, למשל ארון יפה, ששוה נגיד אלפיים דולר. והוא אומר להמוכר, היות שאין לי כסף לשלם, אבל שמעתי שאתה מחפש פועל, שיעבוד אצלך חצי חודש. לכן תמורת תשלום כסף עבור הארון, אני אעבוד לפי מה סכום כסף, שאני צריך לשלם לך. ובטח המוכר יסכים. רואים אנו, שתשלום יכול להיות ע"י תמורה.

כמו כן אצלנו באהבת חברים. בזמן שהאדם צריך לדון את החברים לכף זכות, זהו יגיעה גדולה, ולא כל אחד מוכן לזה. ויש לפעמים מצב יותר גרוע, היינו שיש לפעמים, שאדם רואה, שחבירו מזלזל בו. ועוד יותר מזה, כי שמע עוד לשון הרע, כלומר ששמע מחבר אחד, שהוא אמר עליו, שהחבר הזה, הנקרא, פלוני, אמר דברים, שלא יפה שחברים ידברו אחד על השני. והוא צריך להכניע את עצמו, ולדון אותו לכף זכות. וזוהי יגיעה גדולה מאוד. נמצא, ע"י היגיעה הוא נותן תשלום, שעוד יותר חשוב מתשלום של כסף.

אולם אם האדם מדבר עליו לשון הרע, מאיפה יקח החבר שלו כח לאהוב אותו, הלא בטח שהוא שונא אותו, אחרת לא היה מדבר עליו לשון הרע. אם כן מהי התועלת, שהוא יכניע עצמו וידון אותו לכף זכות.

התשובה היא, שענין אהבת חברים, שבנויה על בסיס של אהבת הזולת, שע"י זה יכולים להגיע לאהבת ה', הוא ענין הפוך מה שמקובל באהבת חברים. שפירושו, שענין אהבת הזולת, אין הפירוש, שהחברים יאהבו אותי. אלא, שאני צריך לאהוב את החברים. אם כן לא משנה זה שהחבר מדבר עליו לשון הרע, שבטח יש לו עליו שנאה. אלא האדם הרוצה לקנות אהבת חברים מטעם אהבת הזולת, האדם הזה הוא צריך תיקון, שיאהב את השני.

לכן בזמן שהאדם נותן את היגיעה ודן אותו לכף זכות, זוהי סגולה, שע"י היגיעה מה שהאדם נותן, נקרא זה "אתערותא דלתתא", ונותנים לו מלמעלה כח, שתהיה לו היכולת לאהוב את כל החברים בלי יוצא מהכלל.

וזה נקרא "קנה לך חבר", שהאדם צריך לתת יגיעה בכדי להשיג אהבת הזולת. וזה נקרא "יגיעה", היות שהוא צריך לעבוד למעלה מהדעת. כי מצד השכל, איך אפשר לדון את השני לכף זכות, בו בעת שהשכל מראה לו את פרצופו האמיתי של חבירו, שהוא שונא אותו. אם כן מה יש לו להגיד להגוף על זה, מדוע הוא צריך להכניע עצמו בפני חבירו.

התשובה היא, היות שהוא רוצה להגיע לידי דביקות בה', הנקרא "השתוות הצורה", כלומר, לא לחשוב על תועלת עצמו, אם כן מהו ענין של הכנעה, שזה דבר קשה. הסיבה היא, משום שצריך לבטל את ערך עצמו, וכל החיים שלו, שהוא רוצה לחיות, יהיה רק על חשבון, בזה שהוא יכול לעבוד לתועלת הזולת, החל אהבת הזולת בין אדם לחבירו עד אהבת ה'.

אם כן אדרבה, כאן המקום שהוא יכול לומר, שכל המעשה שהוא עושה, אין כאן שום נגיעה עצמית. כי השכל מחייב, שהחברים צריכים לאהוב אותו, והוא מתגבר על הדעת שלו, והולך למעלה מהדעת, ואומר, בשבילי לא כדאי לחיות. והגם שלא תמיד האדם במדרגה זו, שתהיה לו היכולת לומר כך, אבל על כל פנים זהו בהמטרה של העבודה. לכן יש לו כבר מה להשיב להגוף.

ובהאמור יוצא, שמוטל על כל חבר, מטרם שבא לאסיפת החברים, לחשוב מה הוא יכול לתת להחברה, בכדי להרים את רוח החיים שבה. ובזה אין הבדל בין "עני בדעת" ל"עשיר בדעת". היות שהמחשבה מה שהוא חושב, הגם שאינו יודע שום דבר, עליו להתפלל לה', שיעזור לו. ולהאמין, שה' הוא שומע תפלות."

שאלה: מה זה אומר לעבוד בקו שמאל רק שלושים דקות במהלך היום?

בעל הסולם כותב באגרת י"ז. הביקורת צריכה להיות רק אחרי שאדם, ביחס של 23.5 שעות ביממה, עובד בקו ימין ואז חצי שעה מהיממה הוא עובד בקו שמאל. כך הוא נותן לנו את היחס בין ימין לבין שמאל שצריך להיות. מפני שכל העבודה בימין היא גם כעבודה בשמאל שאדם צריך במאמץ שלו לעבור לימין.

כאן מדובר שהוא בכוונה, אחרי שהוא עשה הכנה נכונה ב-23.5 שעות בימין כל הזמן והוא מרגיל את עצמו, רגיל לעבוד בימין, אז הוא בכוח הולך לעורר את השמאל, שאצלו זה לא בקלות. אלא הוא רגיל, הוא דבוק כבר בבורא בימין ונמצא בחסדים, ומרגיש שנמצא בחסד, ואז כמה הוא יכול להוסיף לחסדים. כמו שאנחנו לומדים על היחס בפרצוף, שישנם גלגלתא ועיניים, זה קטנות וצריכים להשתוקק תמיד לקטנות, וגדלות זה רק תוספת.

כמו שאנחנו לומדים שזה אח"פ דעליה, זאת אומרת, חלק קטן מאוד מהכלים דקבלה שיכולים להצטרף לכלים דהשפעה. וכאן הוא מדבר על זה ביחס לזמנים, נניח. אפשר לשקול את זה בכל מיני צורות. זה לא בתנאי שבא לאדם לעשות ביקורת, אלא כמו שהוא הלך ובנה את קו ימין בקושי והשקיע בזה ונכלל בזה, אז הוא מעורר את השמאל.

אפשר לדמיין את זה בצורה כזאת. אנחנו נמצאים מול הבורא, אין עוד מלבדו, והבורא מלביש על עצמו את הלבוש החיצון שלו, שזו כל המציאות, דומם, צומח, חי, בני אדם, כלים שבורים למיניהם וכן הלאה, ואנחנו צריכים דרך הלבוש הזה להתלבש בו, לקבל אותו וכך להשיג את הבורא.

כשאנחנו חודרים דרך הלבוש הזה לבורא, אנחנו קודם כל צריכים לרכוש כלים דהשפעה, ואחר כך רק בתוספת קטנה מוסיפים לזה כלים דקבלה. זה עניין של חצי השעה ביממה. אפשר לקבוע את זה במשקל, במרחק, בכל מיני מידות, אבל העניין הוא שצריכים להשתוקק לקטנות, שזה העיקר וגדלות זה רק תוספת, והתוספת צריכה להיות מאוד מאוד שקולה.

ואדם שמגיע לעבוד עם כלים דקבלה, אנחנו צריכים להבין שזה לא שהוא עובד עם הכלים דקבלה שלו הרגילים, אלא הוא שוקל באיזה כלים דקבלה הוא יכול לעבוד כדי להוסיף נחת רוח לבורא על פני הכלים דהשפעה שרכש. זאת אומרת, עבודה עם כלים דקבלה היא הרבה יותר קשה, גדולה, נעלה מקודם שהלך ובנה את הכלים דהשפעה, את היחסים דהשפעה לבורא.

לכן בכל הצורות מסבירים לנו מקובלים עד כמה העבודה הזאת קשה, ואיך אנחנו יכולים להגיע אליה. זאת אומרת באיזו מידה אנחנו צריכים לשקול אותה לעומת כלים דהשפעה. זה עוד לפנינו. עוד נגיע לזה.

שאלה: מה הכוונה לדון כל אדם לכף זכות, איך זה מתבטא?

מתבטא בצורה כזאת, שאם אני נכון קורא את המציאות אז אני צריך להגיד שרק אני קיים בבחירה החופשית שלי, וכל העבודה שלי זה כלפי כל מה שנמצא מחוצה לי שזו העבודה דרך הלבושים למיניהם כלפי הבורא. כל הלבושים, כל הכבדת הלב, חברים, כל העולם, דומם, צומח, חי, אני בעצמי, הכול מחוצה לנקודה שבלב שנמצאת. אני בינתיים משייך את זה לעצמי או משייך את זה כביכול לזולת, לאחרים, זה הכול ניתן לי כדי שאני אקנה את כל הכלים האלו ודווקא בהם אני מגלה את הבורא ועושה לו נחת רוח.

תלמיד: מה הכוונה לדון כל אדם לכף זכות, איך זה מתבטא?

לדון כל אדם לכף זכות זה נקרא שקודם כל אני צריך לא לראות כאן בני אדם, אלא אני צריך לראות כאן מלאכים, היינו שליחים של הבורא שכך הם נמצאים לפניי כדי שאני אקבל אותם כחלק בלתי נפרד ממני. ובזה שאני אקבל אותם כך, אז אני מקבל את כל הדברים השליליים שלהם בצורה חיובית, אבל הדברים השליליים שבי, התכונות השליליות שלי הופכות להיות לתכונות החיוביות ובזה אני נעשה יותר ויותר דומה לבורא.

זה בעצם העניין שכל העולם נברא בשבילי.

שאלה: רב"ש מדבר הרבה במאמר על כך שצריך לתת יגיעה. במה צריכה להיות יגיעה בעיקר?

היגיעה צריכה להיות בעיקר בזה שאני משייך את הכול לבורא ואת עצמי, את כל התכונות שלי, גם לבורא חוץ מהנקודה שבלב, שממנה אני משתוקק אליו. וכל התכונות הפנימיות שלי, שבהן אני מתאר לעצמי את המציאות, דומם, צומח, חי, מדבר שנמצאים מחוצה לי, אני צריך לראות אותן שהן דווקא התכונות שאני קונה אותן, רוכש אותן, והן הופכות להיות התכונות שלי. ואז בתכונות האלה שאני קונה מכל העולם, בהן אני מגלה את הבורא.

זאת צורת העבודה.

שאלה: היכולת להיות בעבודה הזאת, זו כבר רוממות ה', גדלות המטרה.

זה חובה שרוממות ה' וגדלות המטרה יהיו אצלי בצורה הגדולה ביותר, כמה שאפשר לפי הדרגה שלי. כן, ודאי.

תלמיד: כל העבודה הזאת של לדון את כולם לכף זכות, לראות שזה הכול בורא, אם אני לא מכוון כלפי המטרה אז אני לא יכול להיות בזה.

ודאי, על זה לא מדברים. אלה דברים הכרחיים התחלתיים.

תלמיד: במצב שרב"ש מתאר בסוף המאמר, שהאדם רואה שהחברים מזלזלים בו ורואה שהחבר שונא אותו, איך הוא יכול להצדיק את החבר אם החשיבות צריכה להגיע מהחברה?

אפילו שאני הגעתי לאיזה מקום שאני את הכול מייחס לבורא ואני כבר נמצא באיזו צורת הדבקות דרך כל המציאות בבורא, בכל רגע ורגע מתקלקל היחס הזה ואני רואה שוב תמונה שבורה ומשהו לא בסדר, ואני צריך להבין שמעלים לי את הדיוק איך להיות מכוון דרך כל המציאות לבורא. וכך לראות עוד יותר, ועוד יותר את עצמי שאני צריך לכייל את עצמי יותר ויותר לאין עוד מלבדו על פני התנאים החדשים כל פעם.

תלמיד: וזו כבר מיומנות שהיא לאט לאט נרכשת?

כן, ודאי. נניח אני עכשיו הסתכלתי בזכוכית מגדלת פי שניים, ואז "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא" התחבר אצלי לדבר אחד. זאת אומרת אני וכל המציאות שקודם ציירתי כלבוש על הבורא והבורא עצמו, הכול התחבר יחד. זאת אומרת אני וכל המציאות והבורא, הגעתי לדבקות. ופתאום התמונה מיטשטשת, וכדי להביא אותה שוב לאני, כל המציאות והבורא יחד, צריך להגביר את הדיוק שלי במקום פי שניים, פי ארבעה. וכן הלאה.

זאת העבודה, עד שאני עובר כך 125 מדרגות. ומה משתנה כאן? משתנה כאן שאת כל הקלקולים שאני רואה מחוצה לי אני מייחד לבורא וגם את עצמי אני מייחד לבורא, עד שאני מגיע למצב כמו שכתוב, "אין אכזר בבית המלך".

שאלה: הוא כותב, "וזה נקרא "קנה לך חבר", שהאדם צריך לתת יגיעה בכדי להשיג אהבת הזולת. וזה נקרא "יגיעה", היות שהוא צריך לעבוד למעלה מהדעת." מה זה העניין הזה, של למעלה מדעת?

למעלה מהדעת נניח לענייננו, שאני עובד לא לפי מה שאני מבין ומרגיש, "עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו". "עיניים" זה כלי לאור החכמה, "אוזניים" זה כלי לאור החסדים, אז אני לא מסתמך על מה שאני מבין ומרגיש במוח ובלב, אלא אני מקבל מראש שהכול זה אין עוד מלבדו אבל לא שאני סוגר עיניים ואומר, זהו, אין עוד מלבדו, כמו ילד שסוגר עיניים כאילו הדבר המפחיד לא נמצא לפניו. לא, אלא אני מתחיל בזה לעבוד. שבאמת זה ההבדל, שאנחנו משיגים את המציאות העליונה. אני צריך להגיע לתיקון הכלי שלי, שבאמת אין עוד מלבדו, שבאמת כל הסתירות הופכות להיות לתומכות, ולראות את הדברים אך ורק בצורה שאם זה בא מהבורא זה טוב ומיטיב.

תלמיד: אני יושב עם תשעה חברים ואני רוצה לסדר את העניין ולהגיע לקשר פנימי ולדבקות בבורא. איך אני בונה את זה, יש איזה משהו שאדם צריך לעשות?

כשאני יושב עם החברים אני צריך לסכם איתם שאת הנקודות שבלב שלנו אנחנו מחברים יחד, וחוץ מהנקודות שבלב, את הכול אנחנו משייכים להפרעות המועילות. קודם כל נחבר את הנקודות. קודם כל את המלכויות שלנו הטהורות, החלק הטהור שנמצא בנו, רק שהוא עטוף בכל מיני קלקולים. כי הנקודה שבלב התלבשה בשבירה, בחטא עץ הדעת בכל מיני קלקולים, בשנאות, בכל מיני צורות האגו.

ואז אנחנו שמלכתחילה רוצים לחבר את הנקודות שבלב, אחרי זה לאט לאט אנחנו מתחילים להרשות לעצמנו לראות את הקליפה שלנו. מה מבדיל בינינו, מה מפריע לנו, במה אני דוחה את החברים, במה אני לא רוצה לקבל, לא מסכים עם הבורא וכן הלאה. ואז לאט לאט אנחנו צריכים להתחיל לעבוד על זה, שאת כל הדברים האלה אנחנו נקבל שהם באים לנו דווקא כדי שנוכל להתחבר, להפוך אותם לכלי קשר. כך זה עובד. לכן אני לא רואה בזה דברים רעים, אלא מועילים להתקשרות.

מטרת הבריאה היא דבקות, על ידי מה אני מגיע לדבקות? על ידי זה שהנקודה שלי שבלב היא נמצאת בקליפה, היא דוחה את הכול, את כולם ואת הבורא, ואני דווקא על ידי זה שהופך את הקליפה הזאת לכוח הקשר, על ידי זה אני מגיע לדבקות. ובדרך כשאני הופך את כל כוחות הדחייה לכוחות החיבור אז אני מבין, מרגיש, מגלה את הבריאה, את הבורא ואת כל המערכת, והופך להיות כמוהו. אין לי אפשרות אחרת. ואני משיג את זה בעצמי, זו העבודה.

אי אפשר לתת משהו מוכן, מוגמר ושאנחנו נהיה בזה ונבין ונתחיל ונרגיש, אי אפשר. אתה יכול להגיד "הבורא כל יכול". למרות שכך אתה אומר, "כל יכול", אבל כנראה שלהיות הפוך ממנו, להיקרא נברא, ביסוד שלנו, ברצון לקבל שלא משתנה, לא מתבטל, ולקנות על הרצון לקבל צורות הבורא, כך שאנחנו נישאר בפנים, בתוך הנקודה שבלב הפוכים מהבורא, וכל הלבושים האלה יהפכו להיות כמו הבורא, זה בלתי אפשרי אחרת אלא על ידי זה שהאדם נותן יגיעה ועובר את כל המצבים בישר והפוך, בשני קווים. אז הוא משיג קו האמצעי.

תלמיד: האם אפשר לבנות ישיבת חברים כך שתוך חצי שעה נגיע באמת לתוצאה, לדבקות בינינו עם הבורא?

בתנאי ש"איש את רעהו יעזורו", אז אין לזה זמן. אבל הכול תלוי בהכנה.

שאלה: אני מוצא פה איזו סתירה. מצד אחד רב"ש כותב שהאדם שהוא מרגיש שהוא שונא אותו, אפילו שמדבר עליו לשון הרע, אז הוא צריך להגיע למצב שאהבת הזולת "אין הפירוש, שחברים יאהבו אותי. אלא שאני צריך לאהוב את החברים". אפילו את אותו השונא שדיבר עלי לשון הרע. ובהמשך הוא אומר, "לכן בזמן שהאדם נותן את היגיעה ודן אותו לכף זכות, זוהי סגולה, שע"י היגיעה מה שהאדם נותן, נקרא זה "אתערותא דלתתא", זאת אומרת עד עכשיו הכול מובן. ואז הוא ממשיך, "ונותנים לו מלמעלה כח, שתהיה לו היכולת לאהוב את כל החברים בלי יוצא מהכלל." בעיניים שלי זה נשמע שאם הוא מזהה את השונא, ושהוא כבר צריך לתת כוח מלמטה, הדבר היחיד שהוא יכול לעשות זה לבקש שיתנו לו כוח מלמעלה. אז איפה היגיעה?

לבקש.

תלמיד: לבקש זו יגיעה?

או-הו!

תלמיד: כי אז הוא מבטל את עצמו, את רשות עצמו כאילו.

גם כן, חוץ מזה.

תלמיד: שיש עוד מישהו חוץ ממנו, שיש בורא.

כן.

שאלה: אנחנו צריכים להגיע למצב של שיוך וייחוד הכול לבורא, שאין עוד מלבדו באמת, לחיות את זה. זה צריך לעבור דרך העשירייה, כיול דרך העשירייה, אחרת אי אפשר להיות בזה. איך אפשר להיות ככה יחד עם העשירייה והבורא, 24 שעות?

אם אתה לא שוכח, אז זה 24 שעות. "עד שלא מניח לי לישון", פשוט מאוד.

שאלה: רב"ש כותב כאן שהחברים צריכים לדבר בין עצמם בעיקר על גדלות ה', מכיוון שבמידת גדלות ה' שהאדם מתאר לעצמו, באותה המידה הוא מבטל את עצמו בפני הבורא. מה זה אומר לדבר בין החברים על גדלות הבורא? איך עושים את זה בצורה מעשית? איך נותנים לזה ביטוי בצורה מעשית?

אני לא יכול להמליץ כאן שום דבר אלא שאתם תשבו ותדברו, ושכל אחד ידבר מתוך הלב שלו, עד כמה שהוא מסוגל. תחפשו מה זה נקרא גדלות, הגדול, הגיבור, הנורא, העשיר, החזק, המאיים, המפחיד, מה זה נקרא "גדלות הבורא", מה זה נקרא בעיניי "גדלות"?

אולי גדלות זה נקרא שהוא כל יכול? אולי גדלות זה נקרא שדווקא שום דבר לא משפיע עליו, הוא נמצא למעלה מכל ההשפעות, או מחוצה לכל ההשפעות? יכול לסבול את הכול, וכמה שכולם יורדים עליו, הוא נשאר במצב כאילו שזה לא פוגע בו. אמנם שאת הכול הוא מרגיש בצורה מאוד מאוד רגשית? אבל נמצא כחפץ חסד השלם, הסובל עבור כולם ושום דבר לא מתכוון ואפילו לא מוציא כתגובה, אלא רק ההפך, טובה גדולה באה ממנו.

תתחילו לחשוב מה זה נקרא המושג "גדול", בערכים. דברו על זה, החברה צריכה לפתח את המושג הזה.

שאלה: אמרת קודם שכשאנחנו מרגישים דחייה מהחברה צריכים להפוך את הקליפה לכוח הקשר. האם דחייה היא קליפה ואיך הופכים קליפה לכוח הקשר?

איך הופכים דחייה לכוח הקשר? זה מאוד פשוט, דווקא בצורה מאוד פשוטה, זה כנגד זה. זה פשוט אותו הכוח רק להפוך אותו ממינוס לפלוס. עד כמה שיש לי דחייה, אני צריך להפוך אותה למשיכה. אנחנו מרגישים את זה לפעמים גם בחיים שלנו.

כאן ברוחניות, אולי אנחנו צריכים לשנות את זה כמה פעמים. קודם כל, להפוך את הדחייה למשיכה אני יכול על ידי זה שאני מתחיל לשכנע את עצמי שדווקא הדחייה הזאת מועילה לי. מועילה לי, טוב שאני כך מתייחס, טוב שדוחים אותי, טוב וטוב. זה שלב א', אולי הוא אגואיסטי אבל זו כבר לא בדחייה. כי דחייה לא נותנת לי אפשרות לחקור, להתקרב.

אחר כך, אני צריך לראות באיזו צורה אני יכול להפוך את זה מדחייה למשיכה, ואיך המשיכה הזאת צריכה להיות קדושה ולא כקליפה. ככה לאט לאט. אנחנו עושים את זה גם באנושות, אבל אנחנו צריכים להבין שהדחייה לא נותנת לי אפשרות להיכנס למגע, להתכלל עם הדבר הזה, ואני צריך לראות בזה איכשהו דבר חיובי, אפילו שהוא אגואיסטי, גשמי, ואחר כך לאט לאט כבר לעבוד עם תיקונים יותר רוחניים.

שאלה: שמתי לב למגמה שכשהחברים שמתחילים לגדול ולהתפתח העוביות שלהם גדלה וברגע מסוים הם מתחילים לבקר יותר ויותר חברים אחרים, להשתמש יותר בקו שמאל. זאת אומרת להמעיט בחשיבות החברים וכולי, כי נדמה להם שהם גדולים, חזקים ויש להם כרגע כוחות להשקיע בדרך. ונוצרת כזאת התרשמות בקרב אותם חברים שבזה הם מעוררים את הקבוצה.

עם זאת, חברים אחרים, כל היתר, רואים שזה ממש לא מעורר את הקבוצה אלא דווקא להפך מחריב אותם. מחריב את ההסכמה ההדדית, את האחדות בקבוצה. מה בכל זאת מועיל יותר, בעל ערך רב יותר לקבוצה? האם הסכמה בין החברים עם עוביות פחותה יותר או דרך שכזאת לעורר חברים דרך העוביות?

אנחנו בקבוצה מגלים אופנים שונים מאוד ביחס לבורא, לקבוצה, ללימוד, לכל מיני הצורות שלנו. כל אחד שונה מהאחרים, אי אפשר לבחור אנשים שיהיו דומים זה לזה, הם תמיד יהיו שונים, ושונים עד מאוד, כך צריך להיות. לא אנחנו בוחרים את החברים שלנו, ו"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו".

לכל אחד יש שלב בהתפתחות שלו שיצטרך לבוא מוקדם או מאוחר בהכבדת הלב, באכזריות, בהתפרצויות, בזה שהוא שונא את כולם, לא יכול לעצור את עצמו ולא יכול לשמוע שהוא לא צודק. כי בקביעת האמת הוא חייב להרגיש שזאת האמת ושלא יכול להיות, לא יתכן שהוא יסכים עם זה שמביאים לו את זה מהשמיים. איזה שמיים? אני לא יכול לסבול אותם, אני לא, וככה יותר ויותר.

כשאנשים באים לקבוצה ויושבים בשקט, זה רגיל, כך בכל מקום כשאנחנו נכנסים למקום עבודה, לאיזה משרד גדול או מפעל גדול. אנחנו נכנסים ככה בשקט, אנחנו טובים, אל תיגע בי, אני בסדר גמור, אני יכול להיות חבר של כל אחד. אתם מבינים שכך הכוח ההגנתי של האגו שלנו מחייב אותנו להתנהג. אבל אחר כך אנחנו מתחילים קצת יותר להגביה את עצמינו, זה לא מוצא חן בעיניי, וזה, ולא ככה ולא ככה.

כאן זו התפתחות בצורה אחרת. זה לא שאני מתחיל להיות יותר מעורב בחברה, אז אני יותר מתמצא ומתחיל לקבוע משהו מעצמי כמו במקום עבודה או במקום אחר. לא, כאן האגו שלנו מתחיל להתפתח. שם אני פותח את עצמי בצורה אנושית, וכאן זה נפתח אצלי בצורה רוחנית ואני לא קובע. שם אני מסתכל, כאן אפשר יותר ואפשר פחות, איך לנהל את הדברים כשאני נמצא שם במשרד או באיזה מפעל וכאן לא.

כאן לא אני מנהל את הדברים, אלא מנהלים אותי מלמעלה, ולפעמים כך שאני בעצמי לא הייתי רוצה להתנהג כך אבל אני מרגיש שפשוט נכנס בי איזה שד ולא נותן לי להירגע, אני נמצא ממש בהתקוטטות ולא אכפת לי מה יקרה..את הדברים האלה אנחנו צריכים להבין.

אם אדם משתדל בכל זאת להיות כמו שצריך בצורה חיצונה, למרות שזה לאו דווקא תמיד אפשרי, כי מנהלים אותו מלמעלה. ואנחנו צריכים להיות מוכנים לסבול וכך נעבור את השלבים האלה.

לכן כשאנשים מתפרצים, אנחנו צריכים לעבוד עליהם. זאת אומרת לתת להם מקום מצד אחד, להוציא את עצמם, אנחנו צריכים להבין שזה חלק מהתפקיד שלנו לבלום את ההתפרצויות שלהם, ולפעמים גם לא לבלום, אלא בחזרה ככה קצת להעמיד אותם, אבל באהבה.

זאת אומרת שכל הדברים האלה צריכים להתנהל מתוך זה שאנחנו מבינים לאן אנחנו וכולם צריכים להגיע. אם אדם לא בורח, אלא למרות שיש לו כאלה התפרצויות והכול הוא בכל זאת נשאר ומשתתף בכל מיני דברים, יחד עם כאילו האופי שלו. זה לא האופי שלו, אלא כך נותנים לו.

אנחנו צריכים להבין שעל ידי זה, לא שנותנים לו להיות בכזאת תקופת ההתפרצות, אלא על ידי זה הוא משפיע על החברה. והחברה צריכה להתקדם על ידי זה.. זאת אומרת שהחשבון תמיד הדדי, החשבון הוא לא עם האדם עצמו, כי עכשיו יש לו תקופת התפרצות, אלא לחברה יש תקופה שאיזשהו אדם מתפרץ בה.

זאת אומרת צריכים להיות כאן, אבל ודאי שזה קורה ויקרה. לכן החברה צריכה לדאוג לפתח מערכת הגנה, מערכת בלימה, כל מיני מערכות. למרות שכאלו דברים קרו ויקרו, אבל אנחנו נהיה מוכנים לזה. מוכנים.

תלמיד: רב"ש כותב שאהבת חברים הפירוש שאני צריך לאהוב אותם ולא שהם צריכים לאהוב אותי. יוצא מזה שאף פעם אין טענה כלפי החברים.

אין טענה כלפי חברים אתה צודק, כי החברים, סך הכול זה הבורא מציג לי את החברים האלו. ועל ידי כך שאני מתחבר איתם, למרות כל הדחיות הקושי, הזלזול ואפילו השנאה והרצון להרוג אותם, למרות זאת אני צריך לראות בהם את הנציגים של הבורא, כמלאכים, ולהשתדל לאהוב אותם למעלה מהכול. אבל יחד עם זה, ניתנה לנו גם עבודה הפוכה. לא שאני צריך לעשות את הכול בעצמי, אלא אני צריך להשפיע עליהם, לשנות אותם, ולשכנע אותם.

מאיפה יש לנו את שתי צורות העבודה האלו? שמצד אחד אני בולם את עצמי ומשתדל לקבל אותם כמו שהם, כי הם צודקים, הם ממש טובים בכל דבר, וכל הרע נמצא בי, אלא שאולי גם אני יוצא מעצמי ומשתדל לתת להם דוגמאות אחרות, ומתקן אותם מחוצה לי.

שתי צורות העבודה האלה הם מפני שכל אחד מאיתנו הוא כפרצוף הכולל כלים דהשפעה וכלים דקבלה. לכן יש בעבודה שלנו חלק שבו אני בולם את עצמי, מתקן את עצמי ומקבל את כולם כי האור אין סוף, והכלים אינסופיים, הכול מתוקן. ומצד השני, אני יוצא מעצמי ומשתדל כאילו לחנך אותם, לסדר ולייצב אותם בצורה יותר מתוקנת, גם זה וגם זה.

כלים דהשפעה, כשאני בולם את עצמי ומקבל את הכול כאילו שזה בא מהבורא, ובכלל הכול מאה אחוז נכון ומתוקן, אלה כלים דהשפעה. וכלים דקבלה, כשאני יוצא מעצמי ומשתדל כביכול לתקן אותם מחוצה לי. זה נובע מתוך זה בכל פרצוף, וביחס שלנו אנחנו תמיד מייצרים פרצוף, שיש בו גם כלים דקבלה וגם כלים השפעה.

תלמיד: זה בעייתי, כי קשה לאזן את זה. אם הייתה רק צורה אחת כמו שרב"ש כותב, אז 100% אין לי טענה לאף אחד, אני חייב לאהוב אותם וזהו.

גם נכון. אבל חוץ מזה אתה צריך גם ההיפך.

שאלה: אם אני עכשיו שומע לשון הרע עלי, אז חוץ מזה שאני מצדיק אותם, אני צריך גם להתלונן, לדבר איתם?

לא רק להצדיק אותם. אתה צריך להודות להם שנותנים לך אפשרות להתאפק ולתקן את עצמך, ולעשות צמצומים על הרצון לקבל שלך כלפי אותה השפעה, שכלפי הרצון לקבל שלך היא נראית כפוגעת.

תלמיד: זה ברור. זו הגישה שרב"ש כותב במאמר. עכשיו אמרת שיש גישה אחרת, שבה אני צריך גם לחנך אותם, לשנות אותם.

זה נקרא "להפוך שונאו לאוהבו". אתה יכול להגיד, "להפוך שונאו לאוהבו אני יכול בתוכי, אני פשוט עובד על זה עד שאני רואה שכל מקור הרע הוא באמת לא רע, אלא הוא בא כדי שאני אתקן את עצמי". אבל יש עניין שאנחנו יוצאים מעצמנו ורוצים לתקן את החברה, רוצים לתקן את העולם, רוצים לחנך, אבל גם בזה שאנחנו יוצאים אנחנו מבינים שאנחנו מתעסקים בכלים שלנו, שזה הכול כלים שלנו רק בצורה יותר חיצונה בינתיים, שכך זה נראה בעיוורון שלי, שאני רואה את העולם מחוצה לי.

נעבוד על זה, אז זה יסתדר יותר. יש עבודה כזאת וכזאת, תלוי מאיזו נקודה אתה רואה את המציאות. זאת אומרת האם אתה רוצה להגיד הכול זה 100%, אין כלום, אלא רק "אין עוד מלבדו", או שישנם כאן עוד דברים. אתה נמצא בקבוצה, אז מה זו קבוצה, היא קיימת או לא קיימת? אתה נמצא איתם, יש לך איתם שיטה איך לעבוד? ניתן להבין שזה הכול בא ומשתנה, עד שמגיע ל"הוא ושמו אחד".

שאלה: האם יש איזה חומר לקרוא על הגישה השנייה. כי כאילו אני יכול לבוא בטענה "למה אתם לא אוהבים אותי, אתם לא מספיק עושים, אתם זה וזה..". האם זו הגישה שצריכה להיות בנוסף למה שאנחנו לומדים? איפה האיזון?

יש ספר גדול מאוד וטוב מאוד, שזה לב האדם. באף מקום לא תמצא שום דבר. כל מה שאתה קורא כאן, גם לא מובן לך כלום ממה שקורא, אלא לפי איך שאתה קורא את זה בלב. כל המאמרים, כל מה שאנחנו לומדים, זה הכול כדי קצת לעזור לעבודת הלב.

שאלה: לגבי הגישה השנייה. אם יש לי טענות, אז אני מה? אני צריך לטעון כלפי החברים? לחנך אותם? לתקן אותם?

לפי המצב שלך. כמה שאתה מסוגל. יש עבודה שאתה אומר "אין עוד מלבדו", ומה שאני רואה זה הבורא עם הלבושים שלו. כמו שאמרתי היום בתחילת השיעור, שכל העולם וכל מה שאני רואה, זה הכול מתלבש על הבורא. ואם אני רוצה להגיע אליו, אני צריך לעבור דרך כל הלבושים האלו שלו, וכך אנחנו משיגים.

איך אנחנו משיגים את הכתר? זה כתוב. יש ספר כזה של חב"ד. למדתי בישיבת חב"ד פעם, אז למדתי את הספר הזה. "דרך מצוותיך", זה נקרא. שם כתוב ש"הקדוש ברוך הוא מלובש בספירותיו". אחר כך שהגעתי לרב"ש והתחלתי ללמוד, אז הבנתי שזה פשוט הכתר שכדי להגיע אליו לגלות אותו, אתה צריך לעבור בשמונה ספירות. ממלכות לכתר יש לך להלביש על עצמך כל מיני צורות, לבושים. זה נקרא "חינוך". שאתה מתלבש, מתלבש בכל מיני צורות ההשפעה, צורות היחס, עד שבסך הכול אתה מגלה את היחס השלם, שזה נקרא "כתר". אז מגלה כתר.

לאט לאט. אבל מה שלא יהיה, ברור לנו שאנחנו צריכים יותר ויותר לעבוד בקשר בינינו ולממש את זה.

שאלה: איפה אפשר להשתמש במאמר הזה? האם בכל עשרים וארבע השעות של החיים, בכל יום, בשיעור בוקר, באסיפת חברים, או כשפגשת ברחוב חבר בטעות ואתה עובד אתו יחד, אוכל אתו ארוחת צהרים? איפה משתמשים במאמר הזה?

אני חושב שישיבת חברים היא צריכה להיות לא פיזית, פיזית ודאי, אלא כל הזמן. כל הזמן. אני כל הזמן צריך לחשוב איך אני נמצא עם החברים שלי במערכת שנקראת "נשמה", ואז אני כל הזמן מגלה את המערכת הזאת יותר ויותר. וכל הזמן בתמיכה מהם, ואני אליהם. וכל הזמן אני מתאר בינינו כל מיני מצבים, כל מיני שיחות כאילו, כאילו, לא שאנחנו כל הזמן נמצאים בדיבורים, אלא אני כאילו להם והם לי, וככה זה. למה? כי אני חייב להגיע למצב שנראה לי שבאמת אנחנו קשורים. כאילו שאנחנו נמצאים באמת בהשתתפות בינינו בכלים רוחניים, בנקודות שבלב.

וקשר בינינו, הוא קשר שבא ממערכת אדם הראשון. שקשר הזה שביננו זה נקרא "תרי"ג חוטים האלה המתוקנים", "תרי"ג מצוות" מה שנקרא. זה ציווי שאני חייב לקיים את הקשר הנכון, וללא הקיום הזה אני נמצא כעבריין שאני משתמש באלה הקשרים בינינו בתרי"ג קשרים, אבל אני לא מכיר אותם, לא מבין אותם, ומשתמש בהם בעל מנת לקבל. משתמש, [למרות ש]אין בינינו קשרים אחרים.

אותם הקשרים שאנחנו היינו קשורים מלכתחילה באדם הראשון, אנחנו משתמשים בהם בצורה לא נכונה, על מנת לקבל. לכן כולנו עבריינים, כולנו נמצאים בכלי השבור, ואנחנו צריכים אחד אחד. אמנם שאני לא יודע בדיוק איך זה, זה נעשה על ידי אור המחזיר למוטב, [אבל] להתחיל להקים את המערכת, להחיות אותה. לראות את המערכת מול העיניים, וכך להשתדל לעבוד עמה.

שאלה: שאלה כזאת. כל יום אנחנו משקיעים מאמצים ורואים איך הקבוצה עובדת, איך חברים עובדים בצורה שונה, ובכל יום צריך להתחיל את העבודה עם החברים כמו מדף חדש, כן?

כן. מה זה כל יום? כל רגע אני צריך לחדש. אם אני נמצא בזה, אז אני נמצא וממשיך. אבל אפילו שאני נמצא וממשיך, אני צריך לראות האם אני ממשיך מתוך הרגל, מתוך זרם שכך לוקח אותי, או שאני כל פעם משתדל להכניס לזה לחץ, יגיעה, מאמץ שלי כדי לגלות עוד נקודות של ברורים חדשים.

שאלה: למה השגת רוממות ה' תלויה בסביבה?

אין בורא ללא כלי, והכלי זה סביבה. ובמידה שהסביבה היא נמצאת בתכונות שלה שמעריכה את הבורא, שמגדילה אותו, שמציגה את התכונות של השפעה, אז בסך הכול בתכונות של השפעה אתה יכול לבנות, לאתר מה זה נקרא "בורא", "בוא וראה".

איך אתה תעשה את זה בלי חברה? זה בלתי אפשרי. אתה צריך לבנות רשת, שברשת הזאת יהיו כל מיני תכונות השפעה, וזה חייב להיות תרי"ג רצונות שיהיו בכוונה בעל מנת להשפיע, שהם, הם סך הכול, בסך הכול הבורא הנקרא "כולל". התכונות האלה מתארות לך מה זה הבורא. מה שסך הכול הן מדגימות לך, מתוארות לך, זה נקרא "בורא", "בוא וראה". כך זה עובד. לכן אין בורא ללא נברא.

אם הנבראים לא יבנו, לא יעצבו את הרשת הזאת של השפעה הדדית ביניהם, אז לא תהיה להם, לנציגות הזאת את היכולת להדגים את זה, להגיש את זה לעצמם. הם לא צריכים את זה לאף אחד. אין יותר מזה. הם צריכים את זה לעשות, אז אנחנו בונים את זה. לכן כתוב "אתם עשיתם אותי". לכן זה נקרא "בוא וראה", בורא. לכן השאלה הזאת, איך להשיג בורא לבד, איך לבד? אתה צריך לפחות עוד תשעה חברים, שיחד איתם תעשה. וכלי חייב להיות שלם. אין מקצת ברוחניות.

שאלה: נניח שאני גבאי ואני מארגן ישיבת חברים או אספת חברים. האם יש המלצה לקרוא משהו מתוך המאמרים לפני אספת החברים? לא מזמן למדנו שנקודת הבחירה של האדם היא רק בביטול כלפי החברים, אבל ההכנה לישיבת החברים, זה איזה שהם מאמצים אישיים?

הכנה לישיבת חברים, זה כמו שאני הולך לנשף, לחתונה, לפסטיבל, לכזה אירוע גדול משמח, יפה, חזק שאין יותר ממנו. זה ישיבת חברים. כי זו פגישה עם הנשמה שלי שאני מקווה שהיום, עכשיו אני אייצב אותה בדרגה עוד יותר גבוהה, ואתחיל לגלות בה בורא, ואת עצמי יחד עימו, ולהרגיש עד כמה שהוא שמח מזה. כך, לכיוון זה אני צריך לתאר את הגעתי לישיבת חברים.

שאלה: במה צריך למלא את אספת החברים הזאת ובמה היא מתחילה? אם אנחנו מדברים רק על קו ימין, הרי כולנו שונים מאוד, הגענו ממצבים שונים.

אנחנו צריכים לסבול את כל החברים, רק להבדיל בכל אחד מהם עד כמה שזה פועל אולי בצורות לא נעימות אבל לטובת החברה, ועד כמה שזה פועל כבר לרעת החברה. לכן יש כאן אנשים שיכול להיות שהם מזיקים, ויש שמתפרצים אבל לא מתכוונים להזיק, אלא זה יוצא להם ככה מבפנים, והם לא מסוגלים להתנהג בצורה אחרת. על סוגי אנשים, על סוגי הנשמות אנחנו נדבר אחר כך. אני עוד לא רוצה להתחיל עם זה עכשיו, כי אתם תתחילו למיין כאן, וזה לא שייך לעבודה שלכם היום. צריכה להיות רק עבודה בחיבור.

תלמיד: רב"ש נותן פה עצה שלפני שאדם הולך לאספת חברים שיסתכל במאמר של בעל הסולם משנת תש"ג, משמעתי, מאמר מ' "אמונת רבו, מהו השיעור". אולי כדאי שנקרא את זה אפילו כהכנה לערב.

יכול להיות.

שאלה: האם צריך לשאוף למצב שיש מצבים משתנים אצל החברים, בקבוצה, או שצריך להגיע ליישור קו, ואז לעבור את המצבים האלה כולם ביחד?

אנחנו אף פעם לא קובעים את זה, אנחנו צריכים להשתוקק לחיבור, נקודה. ולא באיזו צורה נותנים לנו להתחבר, [בצורה] זו או אחרת, טוב רע, יותר שמאל יותר ימין, אנחנו לא עושים ביקורת על מה שמקבלים מלמעלה. כל פעם שמקבלים איזה מצב, המצב הזה הוא הכי טוב לחיבור שלנו, זהו.

תלמיד: זאת לא ביקורת, אלא האם צריך את המודעות הזאת בקבוצה?

אין מודעות, אין שכל בזה, רק לחיבור. זה מצב חדש כל פעם שאנחנו לא יכולים לבקר אותו.

תלמיד: כשיש התפרצות זה אומר שהקבוצה במצב טוב?

אני לא פילוסוף. אתה יכול לסובב אותי איך שאתה רוצה רק שלא יצא לך מזה כלום. אז לכן רק לכיוון החיבור בלבד בלי לחשוב הרבה. אני מבין שיש לך שכל גדול אז תצטרך לצמצם אותו.

תלמיד: האם אפשר גם להתייחס לעניין באופן הזה, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה?

מלא לשמה בא לשמה, רק בתנאי שאני מבטל את השכל שלי כלפי מה שקורה לי ומקבל מה שקורה מהבורא. יש כאן בעיה גדולה שאני אצטרך כל פעם להרכין את ראשי.

תלמיד: וזה תנאי להשגה?

ההשגה מתחילה בזה שאני עושה מעצמי אפס, מהשכל שלי אפס, ורק עובד על החיבור. ובחיבור כשאני מגיע לכלי החדש, שם מתרחשת ההשגה.

תלמיד: המטרה היא להכיר את הכתר, את המלכות שעולה?

להכיר מתוך זה שאני מגיע בהשתוות הצורה עם התכונות העליונות, ואז מתוך השגת התכונות אני מתחיל להבין מה שקורה, זהו.

תלמיד: זה איזה סוג של הבנה?

"הלב מבין".

שאלה: יש לנו בלבול בעשיריות, ואולי תוכל לברר לנו את הנקודה הזאת. כשמתאספים חברים בעשירייה שקבעה מסגרת של שבעה ימים בשבוע, ורוצים ללכת לפי רב"ש, איפה נכנס פה עניין בדיקת המסגרת במאמרי רב"ש? כי אם אני מתחיל לדבר על זה שאנחנו לא עומדים במסגרת שקבענו, מיד זה מסווג לקו שמאל.

אז קודם כל מה זה קו שמאל? האם לדרוש מאנשים או לדרוש מעצמי לעמוד במסגרת שאנחנו קבענו זה נקרא קו שמאל? ואם כן איפה בישיבת התוועדות מבררים את המסגרת הגשמית, אם אנחנו עומדים בזה, במה מוסיפים? כי אין את זה במאמרי רב"ש.

ולא יהיה. אם תעבדו נכון בימין כל הזמן 24 שעות, לא 23 וחצי, 24 שעות, אז מתוך זה שתעבדו 24 שעות שלמות, ימים ולילות בחיבור, אתם תגיעו למצב שתגלו איפה צריכה להיות חצי השעה הזאת של ביקורת, רק בצורה כזאת. בינתיים אין מה לדבר בכלל על ביקורת, אין, עדיין אין לזה כלים, הכלים האלה צריכים להתגלות מתוך השפעה שלמה.

אנחנו לומדים מתוך הפרצוף, שאחרי שאנחנו בונים פרצוף והוא כולו באור החסדים, כולו ב100% באור החסדים, זה נקרא "קטנות שלמה", "קטנות". אתם מבינים את המילה הזאת, מה זה "קטנות"? שלא מפעילים שכל כמו שחושבים כאן ועוד משהו, "קטנות שלמה", גלגלתא ועיניים בלבד, עיבור ויניקה. אחרי זה, אם אנחנו גומרים את זה, אז מתחילה להתייצב הגדלות, ואנחנו צריכים להיות בשמירה שזה לא יהיה יותר מחצי שעה, אנחנו נראה אחר כך מה זאת המיכסה הזאת של חצי שעה. בינתיים לזמן הזה אין לנו מה לחשוב על זה, אנחנו צריכים להיות רק בשלמות, בחיבור, בהשפעה בלבד, וזהו.

שאלה: הרבה פעמים בדיון כזה מתעוררת המון שאלות, איך לשאול שאלה נכונה? איך לזקק מתוך כל מיני דברים שעולים מה נכון לשאול?

בדרך כלל את השאלות שצריכות להיות אני שואל בעצמי, אם אתה מדבר על זמן השיעור. ואני נותן לשאול, אבל אני בקושי סובל את השאלות שלכם אם הן סתם באות ממצבים אישיים של בני אדם. כשאתה עובר כל מיני מצבים פרטיים שלך, זה שלך, אתה אפילו מבלבל אותנו בהם. יש כאן אנשים שכל פעם מעלים יד, כולם מכירים אותם, חמישה שישה אנשים מתוך 500, 600, וכל הזמן זה כך, לא נראה לי שזה נכון.

אתם החלטתם על מה שדיברנו אתמול בשיעור האחרון?

תלמיד: כן.

אז מה החלטתם, מה עשיתם? מי יכול להגיד, לספר על זה?

תלמיד: סיפרנו גם אתמול שיש צוות שמקבל פניות. בין היתר גם פנייה כמו שסיפר עכשיו החבר. אם יש עשיריות שקבעו איזו מסגרת לימוד, והחברים לא עומדים במסגרת הלימוד, אנחנו יכולים לעזור. ולא רק בזה, בכל עניין חברתי ובכל דבר.

יש צוות שמטפל בכל העניין החברתי.

תלמיד: כן.

יש כתובת?

תלמיד: כן, כולם מכירים אותה, יוניטי נקודה חברה בג'ימייל.

בסדר. וכאן יש כמה אנשים שאפשר לפנות אליהם אישית?

תלמיד: כן, יש גם אנשים שמכירים אותם אישית, יש רשימה של חברים, הצגנו אותם.

טוב, בסדר גמור.

(סוף השיעור)