heb_o_rav_bs-pticha_2006-08-16_shiur_bb

] הבהרה לקורא:

דברי בעל הסולם מובאים בכתב מודגש. דברי הרב לייטמן בכתב רגיל. כדי להקל על קריאת דברי בעל הסולם צורפו לכמה מהציטוטים משפט או שניים מהציטוט הקודם. המשפטים שנוספו תחומים בסוגריים מרובעות ומתחילים בשלוש נקודות, כך: [ "... והנה " ].

הקטעים שאינם קשורים ישירות ללימוד הפתיחה, מובאים במסגרת נפרדת. הנושא שבו עוסק כל קטע מתואר בכותרת קצרה.

פתיחה לחכמת הקבלה

(אות ק"ב – ק"ז)

שיעור 44

1. שיעור בוקר 16.08.06 – לאחר עריכה

   1. אות ק"ב

"כי גם בפרצוף נקודים נבחנים ד' הבחינות: טעמים נקודות תגין אותיות (כנ"ל באות מ"ז וההמשך ע"ש). כי כל הכחות שישנם בעליונים, הכרח הוא שיהיו גם בתחתונים, אלא בתחתון נתוספים ענינים על העליון. ונתבאר שם שעיקר התפשטות כל פרצוף נק' בשם טעמים, ואחר התפשטותו נעשה בו הביטוש דאו"מ באו"פ, שע"י הביטוש הזה מזדכך המסך בדרך המדרגה, עד שמשתוה לפה דראש, ומתוך שאור העליון אינו פוסק, נמצא אור העליון מזדווג במסך בכל מצב של עביות שבדרך זיכוכו, דהיינו, כשמזדכך מבחי"ד לבחי"ג, יוצא עליו קומת חכמה, וכשבא לבחי"ב יוצא עליו קומת בינה, וכשבא לבחינה א' יוצא עליו קומת ז"א, וכשבא לבחינת שורש יוצא עליו קומת מלכות. וכל אלו הקומות שיוצאים על המסך בעת הזדככותו נקראים בשם נקודות. והרשימות הנשארים מהאורות אחר הסתלקותם נק' בשם תגין, והכלים הנשארים אחר הסתלקות האורות מהם נק' בשם אותיות. ואחר שהמסך מזדכך כולו מהעביות דגוף, נמצא נכלל במסך דפה דראש בזווג אשר שם, ויוצא עליו שם פרצוף שני."

אות ק"ג

"והנה ממש על דרך זה נעשה גם כאן בפרצוף נקודים, כי גם כאן יוצאים ב' פרצופין: ע"ב, ס"ג, זה תחת זה, ובכל אחד מהם, טעמים, נקודות, תגין, אותיות. וכל ההפרש הוא, כי ענין הזדככות המסך לא נעשה כאן מחמת הביטוש דאו"מ באו"פ, אלא מחמת כח הדין דמלכות המסיימת שהיה כלול בכלים ההם, כנ"ל באות צ', ומטעם זה לא נשארו הכלים הריקים בפרצוף אחר הסתלקות האורות, כמו בג' הפרצופין גלגלתא ע"ב ס"ג דא"ק, אלא נשברו ומתו ונפלו לבי"ע."

גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה וב"ן עושים חשבון וזיווג דהכאה בראש הפרצוף, ומקבלים טעמים בתוך הפרצוף. במידה שגלגלתא מסוגלת לקבל, היא מקבלת, ובמידה שאינה מסוגלת נשאר מתחת לטבור שלה מקום ריק – לא בדיוק ריק, כי יש בו חסדים. הכלים דקבלה שלמטה מטבור, הכלים של סוף הפרצוף, דוחים אור חכמה, ולכן יש בהם אור דחסדים. כנגד אור החסדים והכלים הריקניים שלמטה מטבור, נשאר אור מקיף כעודף מהאור שהגיע לפרצוף. וכיוון שכך נעשה ביטוש אור מקיף באור פנימי.

האמת היא שבין האורות לא יכול להיות ביטוש. יתרה מכך, אור פנימי אינו אור. אור פנימי הוא התפעלות הכלי מהיותו משפיע ונותן תענוג לבורא, מייחודו עם הבורא כאחד. האור מקיף כביכול אומר לאור פנימי: "תראה מה אפשר להשיג על ידי זיווג דהכאה" ודוחק בו לקבל את כל היתר. האורות מתנגשים זה בזה, מתגלה הפער ביניהם.

כתוצאה מהפער שמתגלה בין האור פנימי לאור מקיף, הכלי חייב להזדכך. הוא עוזב את המצב שהשיג, כי אינו יכול להתקדם ממנו לעבר התכלית. התכלית היא שהנברא ידמה כולו לבורא, לפחות מכך הנברא אינו מסוגל. הרי עוד בעולם באין סוף, לאחר צמצום א', הנברא החליט להידמות כולו לבורא, ואין מקצת ברוחניות. הנברא חייב להגיע להתאמה מלאה.

ביטוש אור פנימי באור מקיף נעשה גם בע"ב ובס"ג. אור פנימי מתפשט בתוך הפרצוף, אור מקיף נשאר מחוץ לפרצוף והם מבטשים זה את זה. לאחר הזדככות נקודות דס"ג נעשה זיווג בנקבי עיניים וכתוצאה ממנו כתר, אבא ואמא וזו"ן דניקודים מקבלים חלק מהאור עד הפרסא. היכן עומדים האורות המקיפים של כתר או"א וזו"ן דניקודים? האם אלה אותם המקיפים כמו בגלגלתא ע"ב ס"ג? ובכן, התשובה היא לא. בעולם הניקודים היחס בין הכלים לאורות שונה לגמרי.

את הזיווג על עולם הניקודים בקטנות, ראש דס"ג עושה בפרצוף השערות שלו. פרצוף השערות הוא פרצוף חיצון לראש דס"ג, פרצוף נוסף, ניתן להמשיל אותו לאם שמשחקת עם בתה הקטנה. כמו האם, גם ס"ג אינו זקוק לקומתו המלאה בפרצוף השערות שלו, אלא לקומה חלקית בהתאם לתחתון. ובמידה שפרצוף השערות דס"ג יכול להוסיף למילוי המלכות, לכלים הגדולים דאין סוף של מלכות שמתחת לטבור, הוא מוסיף להם קצת.

שרטוט מס. 1

שלא כמו בגלגלתא, בפרצוף השערות דס"ג לא נעשה זיווג להמשיך את כל האור למלכות ורק חלק מהאור התקבל. בעולם הניקודים בקטנות אין אור גדול שצריך למלא את כל המלכות. עולם הניקודים בקטנות אינו מקבל חלק מהאור, והאור שנותר לוחץ על הפרצוף לקבל גם אותו. אין הרגשה של מתח כזה בתוך הכלים.

לכאורה זהו מצב סטטי. נדמה כי שום פעולה מצד האור, מצד העליון, יכולה לעורר את הכלי ולצוות עליו להמשיך. אלא שלאחר הזיווג על רשימות א' ב' המצומצמות בצמצום ב', מתגלות בראש הס"ג הרשימות ד' ג', רשימות של מלכות שרוצה להמשיך את האורות.

כדי להמשיך את האורות לפי הרשימות ד' ג', המסך יורד לפה דראש דס"ג ונעשה זיווג דהכאה. הכלים של כתר, אבא ואמא וזו"ן מתמלאים באורות דגדלות. העניין הוא שבדומה לקטנות עולם הניקודים, גם בקומת הגדלות הראש דאבא ואמא אינו עושה זיווג על האור העליון. הראש דס"ג הוא שעושה את הזיווג עם האור העליון וממשיך למטה את האור המוכן. אבא ואמא יעבירו את האור המוכן למטה, אבל רק לפי בקשת זו"ן. זו"ן צריכים לבקש. אם זו"ן יבקשו, אבא ואמא יפתחו את עצמם ויעבירו לזו"ן את מבוקשם. צריך להיות מ"ן. רק אז יבוא האור המוכן לזו"ן. (ראה שרטוט מס. 2)

אם כן, כמו בקטנות הניקודים, גם בגדלות אין התנגשות בין האורות, בין הרצוי למצוי. האור מגיע לניקודים מראש דס"ג. אלמלא השבירה, פרצוף הניקודים בגדלות לא היה מזדכך. היה גמר התיקון, כל האור היה נשאר בתוך הכלים. אלא מפני שבתוך כל הכלים שלמטה מפה דאבא ואמא התגלתה הכוונה על מנת לקבל, האורות הסתלקו.

לא בטוש פנים ומקיף גרם להסתלקות האורות בעולם הניקודים. בביטוש פנים ומקיף המסך מגלה שאינו יכול להמשיך הלאה ואינו יכול להגיע לגמר התיקון. מה שאין כן, כשממשיכים את אור הגדלות בעולם הניקודים, האור מסתלק בגלל השינוי בכוונה. הכוונה על מנת לקבל מנוגדת לצמצום א'.

הסיבה להסתלקות האור בניקודים שונה לגמרי מהסיבה להסתלקות האור בא"ק. בניקודים האור מסתלק בגלל שהכלים עברו על האיסור של צמצום א'. שלא כמו בפרצופים הקודמים שמעל הטבור, בעולם הניקודים החשבון אינו כיצד לקבל יותר על מנת להגיע לקדושה ולדביקות. הכלים בניקודים לא חשבו כיצד להוסיף לקדושה מעל צמצום א' ולהגיע לדביקות, אלא פנו לכיוון אחר לגמרי. הסתלקות האור בניקודים דומה להסתלקות האור עוד לפני צמצום א', כשהנברא גילה את עצמו כמקבל.

שרטוט מס. 2

5. אות ק"ד

"והנה פרצוף הטעמים שיצא בעולם הנקודים, שהוא פרצוף א' דנקודים, שיצא בקומת כתר, כבר נתבאר (לעיל באות ק"א), שיצא בראש וגוף, שהראש יצא באו"א, והגוף הוא התפשטות הז"ת מפה דאו"א ולמטה. והנה התפשטות הזאת שמפה דאו"א ולמטה נקרא מלך הדעת"

אבא ואמא עושים זיווג פַנים בפַנים בעביות המרבית, בעביות ד'. כפי שנאמר לעיל, הזיווג דהכאה באבא ואמא אינו נעשה על אור אין סוף, אלא על האור שמגיע מס"ג, על האור שס"ג מקדיש לאבא ואמא מתוך הזיווג בפה שלו. לכן כל הפרצופים שיוצאים מפה דאבא ואמא הם לבושים חיצוניים לס"ג. ס"ג קובע מה נמצא בהם.

אם כן, אבא ואמא מזדווגים פנים בפַנים ומשפיעים אור לזו"ן. האור עובר דרך גלגלתא עיניים דזו"ן ודרך הפרסא, לאח"פ דזו"ן. כשהאור מתחיל לעבור את הפרסא, זו"ן מגלה שהכוונה שלו על מנת להשפיע השתנתה לכוונה על מנת לקבל. הוא אינו מסוגל לעצור את עצמו מלהנות ברצונות שמתגלים לו. כך הוא מרגיש כשהוא עובר את גבול הפרסא.

לא כאן המקום להסביר היכן בדיוק השבירה מורגשת וכיצד היא מתגלה לנברא בהבנה, בהרגשה ובביקורת עצמית. גילוי השבירה הוא תהליך מורכב. דבר אחד בטוח, גילוי השבירה וההבנה שאליה הנברא מגיע בעקבות השבירה, מתנגשים בתוכו עם העיקרון של הקשר לעליון.

בשבירה האור מסתלק מעצמו, ולא על ידי הנברא. הנברא לפי טבעו, הוא מקבל על מנת לקבל, ואינו מסוגל להיבדל מתכונתו זו. אבל ברגע שהנברא מרגיש כי הוא מקבל בכוונה על מנת לקבל ואינו יכול להִבדל מכך, בו ברגע מסתלק ממנו האור.

מצד האור, לא משנה באיזו צורה הנברא נמצא. אלא כשהנברא מגיע להבנה שביחס לבורא הוא מקבל על מנת לקבל, כשהנברא מרגיש את עצמו מנוגד לבורא, שהבורא משפיע והוא מקבל – ההבנה הזו גורמת לו להרגיש שהאור אינו נמצא בו.

שרטוט מס. 3

לאמיתו של דבר, גם עתה אנו נמצאים בגמר התיקון. האורות ממלאים את הכלים והכלים מלאים באורות, אלא שאיננו חשים בכך. כיצד נגלה זאת? לאט לאט, בתנאי שנרצה לראות ולהרגיש את הכלים שלנו. במידה שנרצה להיות בקדושה, כביכול בקדושה, כביכול בעל מנת להשפיע, נגלה את המצב האמיתי שלנו, כלומר שאנחנו נמצאים בקליפה. כך, בהתאם להבדל שנרגיש בין הקליפה לקדושה, בין הבורא לנברא, נרגיש את החושך, נבחין שהאור אינו נמצא בנו. אם האור אינו נמצא בנו, פירושו של דבר שיש אור – האור הוא המשפיע שממלא את הנברא באהבה הדדית בינו לבין הבורא – אלא שאיננו מרגישים זאת. אנו מגלים את המצב מתוך היפוכו, כְיִתרון האור מתוך החושך. רק כך אנו יכולים לגלות.

הפער הזה, בין הבורא לנברא, מתגלה בשבירה. בו ברגע שהנברא עובר את הפרסא, מיד כאשר מתגלה לו שהוא נמצא בכוונה על מנת לקבל, כלומר שהבורא הוא המשפיע והוא המקבל, באותה המידה הוא מרגיש שהאור מסתלק. אלמלא התגלה הפער בינו לבין הבורא, הנברא לא היה מרגיש שהאור מסתלק. הפער הזה, ההבחן בין הנברא לבורא שהנברא גילה כעת, הוא שמעורר בנברא את ההרגשה שהאור מסתלק. במילים אחרות, הכול קורה כלפי הנברא המשיג.

בעל הסולם מסביר שזו הסיבה להסתלקות האור בשבירה. כלומר לא בטוש פנים ומקיף גרם להסתלקות האור בשבירה אלא גילוי הפער בין הנברא למאציל.

[ " ... והנה פרצוף הטעמים שיצא בעולם הנקודים, שהוא פרצוף א' דנקודים, שיצא בקומת כתר, כבר נתבאר (לעיל באות ק"א), שיצא בראש וגוף, שהראש יצא באו"א, והגוף הוא התפשטות הז"ת מפה דאו"א ולמטה. והנה התפשטות הזאת שמפה דאו"א ולמטה נקרא מלך הדעת" ]

"והוא באמת כללות כל הז"ת דנקודים, שחזרו ונתפשטו למקומן אחר העלית מ"ן, אלא מתוך ששרשם נשאר באו"א לקיום והעמדה לפב"פ דאו"א, (כנ"ל באות צ"ח), שנק' שם בשם מוח הדעת המזווג לאו"א, לפיכך גם התפשטותם ממעלה למטה לבחינת גוף נק' ג"כ בשם הזה, דהיינו מלך הדעת, והוא מלך הא' דנקודים."

אבא ואמא, חכמה ובינה, עשו זיווג על המ"ן דתחתון שעלה אליהם. המ"ן שמציב את אבא ואמא בחיבור כלשהו, בזיווג, נקרא דעת. לכן כל ההתפשטות שיצאה מהזיווג בין אבא ואמא נקראת מלך הדעת. גם יתר הקומות שיצאו לאחר מלך הדעת הן תוצאה מחיבור כלשהו בין אבא ואמא, שבאופן כללי נקרא דעת. אך כדי להבדיל בין הקומה הגדולה ביותר לבין יתר הקומות, אנו מכנים אותן בשמות שונים.

אם כן, הזיווג בין אבא ואמא בתכונות המשותפות ביניהם, בהתלבשות אור חכמה מאבא באור חסדים דאמא כדי לתת לזו"ן, נקרא דעת. הזיווג באמא ואמא על המ"ן דתחתון נקרא גם מוח הדעת (ראה שרטוט מס. 4). מוח הוא ראש. "ולפיכך גם בהתפשטותם מלמעלה למטה לבחינת גוף נקרא גם כן בשם הזה, דהיינו מלך הדעת. והוא מלך הא' דנקודים." מלך א' דניקודים הוא ההתפשטות הראשונה בגדלות הניקודים, התפשטות המלכות האמיתית מאבא ואמא, בכלים אמיתיים. מלכות חשבה שהיא יכולה לקבל על מנת להשפיע בכל המלכות דאין סוף. לכן התפשטותה מאבא ואמא נקראת מלך.

שרטוט מס. 4

אות ק"ה

"ונודע, שכל הכמות והאיכות שבע"ס דראש מתגלה ג"כ בהתפשטות ממעלה למטה לגוף, ולפיכך כמו שבאורות דראש חזרה וירדה מלכות המזדווגת ממקום נקבי עינים למקום הפה, וגו"ע ונ"ע שהם הכלים דפנים חזרו וחיברו להם את הכלים דאחורים, שהם האח"פ, והאורות נתפשטו בהם, כן בהתפשטותם ממעלה למטה לגוף נמשכו האורות גם לכלים דאחורים שלהם, שהם התנהי"מ שבבי"ע למטה מפרסא דאצילות. אמנם לפי שכח מלכות המסיימת שבפרסא דאצילות מעורב בכלים ההם, ע"כ תיכף בפגישת האורות דמלך הדעת בכח הזה, נסתלקו לגמרי מהכלים ועלו לשורשם, וכל הכלים דמלך הדעת נשברו פנים ואחור, ומתו ונפלו לבי"ע, כי הסתלקות האורות מהכלים הוא כמו הסתלקות החיות מגוף הגשמי, הנק' מיתה. ואז נזדכך המסך מהעביות דבחי"ד, מאחר שהכלים האלו כבר נשברו ומתו, ונשאר בו רק עביות דבחי"ג."

כל הכלים, הן דפנים והן דאחור, נשברו ונפלו והאור הסתלק מהם; פרח למעלה למקורו. נשברו פירושו איבדו את המסך, מתו פירושו איבדו את האורות, נפלו לבי"ע פירושו הפכו לרצון לקבל על מנת לקבל.

כך נשבר המלך הראשון דנקודים.

שאלה: איך פעולת השבירה עולה בקנה אחד עם חוק השתוות הצורה?

בהשתלשלות ממעלה למטה אנו מגלים את פרטי חוק השתוות הצורה, שכן חוץ ממנו אין שום דבר. האור שהתגלה לעומת נקודת היש מאין, מחזיק בכוח שלו ובשליטה שלו את נקודת היש מאין באיזון לעומתו. זוהי כל זכות הקיום של הנברא.

לפי חכמת הקבלה, חוק האיזון שורה בכל המציאות, וכל פרטי המציאות נמצאים בגמר התיקון. דבר אינו נמצא בהיפוך לחוק האיזון, פרט למה שהאדם מגלה כהפוך, בהתאם ליכולתו לסבול ולתקן את המצב. האדם מגלה עד כמה הוא, בהכרה שלו, אינו נמצא באיזון. אבל האיזון קיים. עולם כמנהגו נוהג, דבר אינו משתנה, כדברי הכותב "אני הוי"ה לא שניתי" (מלאכי ג' ו'). השינויים מתגלים רק כלפי האדם המשיג. במידה שהאדם מסוגל לסבול את הפירוד מהבורא, מתגלה לו שברצונו הוא מצמיד את עצמו למצב השלם שקיים בכוח הבורא. אז המצב השלם מתקיים גם ברצון הנברא, ברצון הלובש וברצון המלביש.

שאלה: האם פעולת השבירה אינה מנוגדת לחוק השתוות הצורה?

דבר אינו מנוגד לחוק השתוות הצורה. אלא שבהשתלשלות הפרצופים ממעלה למטה יש עניין של גילוי הפעולות לנבראים, כדברי הכתוב "כאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים. להוציא לאור שלמות פעולותיו". (עץ חיים שער א', ענף ב') בפעולות הבורא אין חס ושלום שינוי. האופן שבו הבורא מגלה את פעולותיו לנבראים, הוא שמשתנה. שם המשחק הוא, האם הנבראים מסוגלים לראות ולהשיג את שלמות פעולותיו.

אנו נמצאים ב"סרט"; במידת התיקון שלנו, מראים לנו תמונה הפוכה ואנו צריכים לנסות להצדיק אותה לפי יכולתנו. הצלחנו, מראים לנו תמונה גרועה עוד יותר. גם אותה יהיה עלינו לנסות להצדיק. את התכונות והתמונות ההפוכות מראים לנו בכוונה, כדי שתהיה לנו יגיעה והידמות לכוח העליון. את השלמות שהבורא מחזיק מלכתחילה בכל המציאות, כיש מאין, עלינו להחזיק בכוחותינו, ברצוננו. כך נגיע לדביקות בכוח העליון, לזיווג, להשתוות, להדמות. את שלמות פעולותיו הבורא רוצה לגלות כלפינו. זו הסיבה לבריאת ההסתרה של כל העולמות וכל המצבים.

שאלה:ובכל זאת, בירידה ממעלה למטה עד לשבירת הכלים נראה שחוק השתוות הצורה נשמר כל הזמן, ואילו עתה, בשבירה, נראה שהוא מופר.

ה' פרצופי א"ק הם חמשה מצבי איזון בין חמשת סוגי הכלים כח"ב תו"מ עם המסכים עליהם לבין חמשת האורות נרנח"י. כך מוצג האין סוף לשימוש הנבראים לאחר הצמצום והמסך. ה' פרצופי א"ק הם דוגמה לכלים שמוזנים באורות. חוק השתוות הצורה מופיע בהם לפנינו, ומתוכם עלינו ללמוד, מה עלינו להשיג. חמשת פרצופי אדם קדמון הם מעין הדגמה, הדגמה ולא יותר. עדיין אין בהם תיקון. הם מצגת של חוק האיזון.

בפעולות למטה מטבור, היכן שנמצאת המלכות האמיתית, הנברא רוצה להגיע לאותו האיזון שמעל הטבור אבל עם הכלים של נה"י דגלגלתא. כדי להצליח בכך עליו לחפש את נקודת האיזון, כמו במשחק נדנדה.

מצד אחד של הנדנדה, למטה מהטבור, יש רק כלים דקבלה – הנברא צריך לצרף להם כלים דהשפעה. אם לא יעשה זאת, לא יוכל לעבוד עם הכלים דקבלה. השאלה היא כיצד יצרף ויצמיד את כלי ההשפעה לכלים דקבלה כך שהנדנדה תשמור על איזון. על הנברא להישאר כל הזמן בקו אמצעי, להוסיף כלים דקבלה מצד אחד וכלים דהשפעה, התרוממות וגדלות הבורא מצד שני. הכלים דקבלה הם האגו, הכלים דהשפעה הם גדלות הבורא.

עד השבירה הנברא לא מצא את נקודת האיזון בין בינה למלכות. רק לאחר השבירה היא התבררה, רק אז נוצר הקשר בין בינה למלכות. לפני השבירה אין קשר. לפני השבירה הפרסא עומדת כחתך המבדיל בין גלגלתא עיניים ואח"פ. הכלים דגלגלתא עיניים שלמעלה מפרסא הם הכלים דס"ג, והכלים דאח"פ הם הכלים של מלכות. רק לאחר השבירה, כתוצאה מהשבירה, הכלים גלגלתא עיניים ואח"פ מתערבבים ונכללים זה בזה – בינה ומלכות מתחברות איכשהו יחד (ראה שרטוט מס. 5).

את הקשר הנכון בין בינה למלכות אנו צריכים לממש ב"נדנדה" שלנו, כך שכל פעם נוכל לשמור על חוק האיזון. מצד אחד של הנדנדה נמצא טבע הבורא, ומצידה השני נמצא טבע הנברא. עלינו לדאוג לכך שטבע הנברא תמיד יהיה מאוזן עם טבע הבורא: מצד אחד "חמש קילו" רצון לקבל, מצד שני "חמש קילו" מסך, כוח השפעה – ואיזון ביניהם. כך הולכים ומוספים: עוד עשר קילו, עוד חמש עשרה, עד לגמר התיקון.

מכאן מובן מדוע השבירה הכרחית. בלעדיה דבר אינו יכול להתבצע בתוכנית הבריאה. בשבירה מתגלה מיהו הנברא לעומת הבורא ועד כמה הנברא נמצא בחוסר גילוי. עד השבירה הבורא הסתיר מהנברא את ההבדל בינו לבין הבורא, בשבירה הוא מגלה לו את ההבדל. לאמתו של דבר, גם בשבירה הוא אינו מגלה זאת. הוא עדיין בונה את מערכת הגילוי. ההבדל בין הנברא לבורא יתגלה לנברא רק במציאות שלנו, בהדרגה, מתוך ההיסטוריה של אנושות. למעשה, רק עכשיו אנו מתחילים לגלות אותו. לפני גילוי ההבדל בין הבורא לנברא, אין נברא.

שרטוט מס. 5

מהו אור שאלה: האם האורות שממלאים את הכלים דקבלה, הם אותם האורות שממלאים כלים דהשפעה? בעולם שלנו אנו מקבלים מהמוכן: אנו פותחים ברז ומים יוצאים מהקיר. עם המים אפשר למלא סיר, כוס או כל כלי אחר – המים יישארו אותם המים. הם יקבלו את הצורה של הכלי, אבל יישארו באותה תכונה. ברוחניות אין זה כך. ברוחניות הכלי קובע מה תהיה הצורה והתכונה של המילוי בתוך הכלי. מכאן מובן מדוע אין באפשרותנו לדבר על מה שנמצא מחוץ לכלי, על אורות או מילויים העומדים למלא את הכלים – אין דבר כזה. כשאנו מדברים על אורות מחוץ לכלי או על מילויים העומדים להיכנס לכלי, אנו מדברים על מה שכבר נמצא בהרגשה שלנו, בכלים עצמם. יחד עם זאת יכול להיות שהכלים האלה עדיין אינם גמורים, יכול להיות למשל שהם כלים של העליון או כלים מקיפים, ראש לעומת גוף וכו'. אי אפשר לדבר על האור בלא להגדיר מהו אור, כי האור אינו מורגש מחוץ לכלי ההרגשה. אי אפשר לדבר על אור שקיים מחוץ לכלי ההרגשה. כי אין אור כזה. במילים אחרות, אי אפשר לדבר על הבורא, בלא להשיג אותו. כתוב "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (סנהדרין ו', ע"ב). אם אינך משיג את הבורא, אין לך בורא. בורא פירושו, בוא וראה. בא ותשיג. וכשתשיג תדבר. לכן המקובלים אינם מדברים אלא רק על מה שהם משיגים. השגה היא הדרגה העמוקה ביותר בהבנה. אתה שואל האם אותם האורות ממלאים את הכלים דגלגלתא עיניים ואח"פ. ובכן, לא יתכן שאותם האורות ימלאו כלים שונים. בכל כלי מורגש מילוי משלו, מידת הדביקות שלו, מידת התענוג, מידת ההשפעה לבורא שנקראת אור. בכלים שונים לא יכול להיות אותו האור, ובכלי שהשתנה לא יכול להישאר אותו האור. אי אפשר למדוד מחוץ לכלי. בשם אור אנו מכנים את ההתפעלות בכלים דקדושה, ולא את אור עצמו. בעל הסולם כותב כי גם בעולם שלנו איננו יודעים מהם מים, לחם או חשמל במהותם, אלא כיצד אנו מתפעלים מהם. אפילו מי אנחנו, איננו יודעים. אנו מרגישים, אנו רואים, אנו חושבים, אבל מי אנחנו, איננו יודעים. אנו מכירים רק את צורות ההתפעלות שלנו. האור הוא התפעלות מצד הכלים. לכן לא יתכן שאותו האור ממלא כלים שונים, גלגלתא עיניים למשל ואח"פ.

שאלה: נניח שאני מקבל. בנקודה מסוימת אני מרגיש שאני מקבל לטובת עצמי, אלא שאני רוצה לקבל עוד. כיצד אפשר לשנות את המחשבה כך שלא אפול למצב של סיטרא אחרא, מתחת לפרסא, ואשמור על עצמי שלא לקבל? האם זה אפשרי?

השאלה אינה מבוררת דיה. אתה אומר שאתה מקבל ורוצה לקבל יותר; אתה שואל כיצד לשנות את המחשבה כך שלא תקבל אלא תשפיע. התהליך שונה מכפי שאתה מתאר אותו.

אות ק"ו

"וכמו שנתבטלה העביות דבחי"ד מהמסך דגוף מחמת השבירה, כן נתבטלה העביות ההיא גם במלכות המזדווגת של ראש באו"א"

בעולם הניקודים יצאו כתר, אבא ואמא וזו"ן. הכתר הוא הראש דהתלבשות, והוא אינו חשוב כל כך לעניינינו. אבא ואמא דניקודים הם הראש דעביות, והזו"ן – כמו בכל הפרצופים שלמעלה מטבור – הם הגוף. אבא ואמא עשו זיווג על עביות ד', האור התפשט במלך הדעת, והקומה הזדככה.

באבא ואמא יש חמש דרגות עביות: שורש, א', ב', ג' וד'. הם עושים זיווג על כולן. תחילה הם עושים זיווג על עביות ד', כמו בגלגלתא. האור מהזיווג על עביות ד' מתפשט עד לסוף הניקודים, שובר את הכלי דד' דעביות והמסך מזדכך ועולה לבחינה ג' דעביות. הזיווג הראשון על בחינה ד' נקרא מלך דעת.

לאחר הזיווג על מלך הדעת נעשה זיווג נוסף בראש דניקודים, הפעם על ג' דעביות. האור מתפשט ויוצא המלך השני. לאחר יציאת המלך השני דניקודים, המסך מזדכך שוב, הפעם לקומה ב' דעביות, נעשה זיווג והאור מתפשט במלך השלישי דניקודים. ולאחר הזדככות המלך השלישי יוצא המלך הרביעי דניקודים בקומת א' ושורש דעביות. קודם מתפשטת קומה א' דעביות והשורש מסתלק מעצמו, כי אין שם זיווג דהכאה, רק ביטול. (על יציאת ארבעת המלכים הראשונים דניקודים, בעל הסולם כותב באות ק"ז. העורך)

שרטוט מס. 6

כך, ביציאת ארבעת המלכים הראשונים דניקודים, גומרים אבא ואמא להתפשט בכל קומתם, בדרגה ד' ג' דעביות. כזכור, ד' ג' הוא הרשימו השני שנקודות דס"ג העלו לראש הס"ג, הרשימו הראשון הוא ב' א' מצומצמים בצמצום ב'. אבא ואמא הזדווגו על בחינות ד', ג', ב', א' ושורש בעביות ד' ג', וכל קומת העביות הזדככה. ארבעת המלכים, שהם ארבעה התפשטויות של האורות בתוך המלכות, נשברו. בכל זיווג על בחינה חדשה, הפה דאבא ואמא עלה גבוה יותר. כאן המקום לציין כי מקום הזיווג נקרא פה, גם אם הוא עומד בעביות א'. אף על פי שביחס לפה בד' דעביות אפשר לקרוא לו גם נקבי עיניים.

"כי העביות דראש ועביות דגוף, דבר אחד הוא אלא שזה כח וזה פועל (כנ"ל באות נ). ולכן נפסק הזווג דקומת כתר גם בראש באו"א, והכלים דאחורים, שהם האח"פ שהשלימו לקומת כתר, חזרו ונפלו למדרגה שמתחתיה דהיינו להז"ת. וזה מכונה ביטול האחורים דקומת כתר מאו"א. ונמצא שכל קומת הטעמים דנקודים, ראש וגוף, נסתלקה."

מכתר, דרך אבא ואמא, מתפשט האור לגוף, שהוא זו"ן. בזיווג על מלך הדעת, כתר נמצא בגדלות ומשפיע למטה אור, אבא נמצא בגדלות ומשפיע למטה אור ואמא נכנסת לזיווג עם אבא, פנים בפנים. אבא ואמא מפנים פניהם זה לזה, אבא למעלה ואמא למטה. הזיווג ביניהם, הוא זיווג חזק מאוד, זיווג על ד' דעביות.

גם בזיווג השני, על ג' דעביות, אבא עומד עם הפנים לאמא, אבל אמא מפנה את פניה ממנו במעט (ראה שרטוט מס. 7). בזיווג הבא אמא מפנה את פניה מאבא עוד יותר, ובזיווג האחרון, הרביעי, אמא מפנה את פניה מאבא לגמרי – אבא בפַנים ואמא באחור.

כך, מִדרגה ד' דרך דרגות ג' וב' ועד לדרגה א' שורש, אמא הולכת ומפנה את פניה לאבא, ועושה איתו זיווג על עביות פחותה יותר, עד שהיא מפסיקה להזדווג עם אבא לגמרי. התהליך הזה נקרא ביטול האחוריים דאו"א. הכלים דקבלה שעליהם או"א עשו זיווג כדי להמשיך אור לזו"ן, הולכים ומתקטנים עד שהם מתבטלים. וודאי שאמא אינה מפנה את פניה במובן הפיזי של המילה. אלא כך מתוארת מידת הקשר בין המערכות.

שרטוט מס. 7

אות ק"ז

"ומתוך שאור העליון אינו פוסק מלהאיר, נמצא שחזר ונזדווג על העביות דבחי"ג הנשאר במסך של ראש באו"א, ויצאו ע"ס בקומת חכמה. והגוף שממעלה למטה, נתפשט לספירת החסד, והוא מלך הב' דנקודים. וגם הוא נמשך לבי"ע ונשבר ומת, ואז נתבטלה גם העביות דבחי"ג מהמסך דגוף ודראש כנ"ל, וגם הכלים דאחורים, האח"פ שהשלימו לקומת חכמה זו דאו"א, חזרו ונתבטלו ונפלו למדרגה שמתחתיה, לז"ת, כנ"ל בקומת כתר. ואח"כ נעשה הזווג על העביות דבחי"ב שנשאר במסך ויצאו ע"ס בקומת בינה, והגוף שממעלה למטה נתפשט בספירת הגבורה, והוא מלך הג' דנקודים. וגם הוא נמשך לבי"ע ונשבר ומת. ונתבטלה גם העביות דבחי"ב בראש וגוף, ונפסק הזווג דקומת בינה גם בראש, והאחורים של קומת בינה דראש נפלו למדרגה שמתחתיה בז"ת. ואח"כ נעשה הזווג על העביות דבחי"א שנשאר במסך, ויצאו עליה ע"ס בקומת ז"א, והגוף שלו ממעלה למטה נתפשט בשליש עליון דת"ת, וגם הוא לא נתקיים ונסתלק האור ממנו, ונזדככה גם העביות דבחי"א בגוף וראש, והאחורים דקומת ז"א נפל למדרגה שמתחתיה, לז"ת."

כשאבא ואמא עושים זיווג על רשימו ד' ג' דעביות שעלה מלמטה, מהחיבור בין נקודות דס"ג לבין נה"י דגלגלתא, הם עושים זיווג על כל הבחינות של עביות ד' ג', כלומר על בחינות ד' ג' ב' א' ושורש של עביות ד' ג'. מהתפשטות הטעמים דאבא ואמא יוצא מלך הדעת. מהזיווגים על בחינות ג' ב' וא' בזמן הסתלקות האורות יוצאים פרצופי הנקודות, שמזדככים עד בחינת שורש. שלושת הקומות שיוצאות בעת ההזדככות נקראות מלך חסד, מלך גבורה, ומלך שליש עליון דתפארת.

הזדככות עולם הניקודים שיצא על רשימות ד' ג', דומה במידת מה להזדככות גלגלתא. כמו בניקודים, גם בגלגלתא נעשה זיווג בפה וממנו התפשטו הטעמים. כמו בניקודים, גם בגלגלתא נעשה ביטוש פְנים ומקיף והמסך התחיל להזדכך. קודם נעשה ביטוש בטבור, אחר כך התקבלה בראש החלטה להזדכך לג' דעביות, לב' דעביות, לא' ולשורש. ההחלטה בראש הובילה לזיווג חדש על עביות ג', והתפשטה קומת חכמה. הביטוש לא הפסיק גם בקומת חכמה, ומהזיווג בראש על עביות ב' יוצאת קומת בינה, ואחריה יוצאות קומות זעיר אנפין ומלכות.

פרצופי הנקודות הם אותם פרצופי הטעמים, אלא שמגמתם הזדככות. גם הם מתפשטים מלמעלה למטה. בעולם הנקודים נקראים פרצופי הנקודות מלכים. בגלגלתא הם נקראים נקודות על שם נקודת המלכות. בעולם הניקודים קוראים להם מלכים, כי בהם נגלה כלי המלכות כולו. כך או כך, העיקרון של ההזדככות הוא אותו העיקרון בנקודים ובא"ק.

שרטוט מס. 8