סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בוקר 26.06.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
קטעים נבחרים מן המקורות בנושא: חיסרון לגדלות הבורא
בעצם, אנחנו כבר מבינים שחיסרון לגדלות הבורא הוא העיקרי שמכוון אותנו לרוחניות. וכמה שאנחנו נעמוד על זה, נילחם על זה שגדלות הבורא תהיה היותר חשובה מכל הדברים האחרים, היינו, סך הכול, מהגדלות שלי, בזה אני משנה את דרכי, מכוון את עצמי לעולם הרוחני. כי כל הרוחניות בנויה על גדלות הבורא. עד כמה שכל הזמן בעל הבית נעשה חשוב בעיני יותר ממני, אז אני בצורה כזאת, במידה כזאת יכול להשפיע לו.
לכן אין כאן משהו, איזה נושא צדדי, אחד מהרבה נושאים שאנחנו לומדים, אלא הוא הנושא העיקרי.
לכן כדאי לנו לעשות חשבון עד כמה שגדלות הבורא במשך היום מלווה אותי. חיסרון אליו הוא חיסרון שאני מרגיש ממש כמו נשימה שאני חייב, כמו שכל רגע אני צריך לנשום, כך אני צריך גם ממש כל רגע להזכיר לעצמי בכוח, או לבדוק עד כמה שאני מרגיש חיסרון בגדלות הבורא, אני חי את זה, וזה מחייה אותי. ואם הבורא לא נמצא בחיי, אז אני נופל מיד לתוך האגו שלי ששולט עליי והופך אותי לבהמה.
ולגדלות הבורא קשה לנו מאוד להגיע כי נסתר, ושומר על עצמו כדי לא להתגלות, ושומר על עצמו שאנחנו לא נזדקק לו בצורה גסה, אגואיסטית, גשמית, כי אנחנו בזה רק נפתח את האגו שלנו, אלא שאנחנו נרצה שהוא ישלוט בנו בצורה שהוא גדול מאיתנו, מהאגו שלנו. ואז אנחנו נוכל דווקא על גבי הגדלות שלו, על פני גדלות האגו שבצורה טבעית נמצאת בנו, כך להעדיף השפעה על פני קבלה ולהתקדם הלאה.
לכן כדי לאפשר לנו להגיע לדרוש את גדלות הבורא שנוכל להשפיע לו, אנחנו זכינו להכנה גדולה מלמעלה לשבירת הנשמה. שאז, על ידי זה שאנחנו נמצאים בעשיריות אנחנו יכולים לפתח בהן צורך לגדלות הבורא, לחשיבות הבורא. וכך "איש את רעהו יעזורו", דווקא בזה, אנחנו יכולים באמת להזמין המאור המחזיר למוטב, וכל אחד מתרשם מהחברים, ויש לו איזשהו חיסרון מהם לגדלות הבורא, אפילו בצורה גשמית, תחרותית, מקנאה, מכבוד, מתאווה, בכל זאת, משתוקק לזה, ואת זה מעורר המאור המחזיר למוטב.
ואת המאור הזה אנחנו יכולים להזמין אפילו שאנחנו נמצאים עדיין בכוונות, רצונות, נטיות, שאלות לא נקיות, ודאי. אבל זה לא חשוב. כמו שאימא מבינה את התינוק אפילו שהוא לא יודע לשאול ולדבר. היא מרגישה מה שהוא רוצה. כך מספיק לנו אפילו לצעוק, לבקש מהאגו שלנו "תן לנו, תעזור לנו. רוצים אנחנו". למרות שרוצים אנחנו את גדלות הבורא וחשיבות שלו מתוך כל מיני מניעים אגואיסטיים, אבל הסיבות האגואיסטיות האלה מתקבלות למעלה כדבר ההכרחי מצדנו, אין מה לעשות, ככה זה בינתיים.
והבורא, אם אנחנו פונים אליו, אבל מתוך הקבוצה, שאנחנו בזה קצת מבטלים את עצמנו כל אחד, אז בזה אנחנו, אפילו שפונים מתוך קנאה, תאווה וכבוד, מעוררים מאור המחזיר למוטב, והוא משפיע עלינו. ולאט לאט אנחנו כך מתחילים כן להרגיש גם נחיצות לגדלות הבורא, חיסרון לגדלות הבורא, וגם גדלות הבורא בעצמו, עד כמה שמאיר קצת, אנחנו כבר יכולים מזה להעריך עד כמה שהדבר הזה מציל אותי מכל הדברים.
אני מרגיש שרק זה חסר. אין כאן משהו חוץ מזה. שבלהחליף את הגדלות שלי, את האגו שלי שאני כל הזמן דואג לעצמי, וחושב על עצמי, בגדלות הבורא, שאני אדאג לו דרך הקבוצה, אותו דבר אני צריך קודם לעשות עם העשירייה, ודאי ואחר כך עימו, בזה אני ממש נכנס מהמדרגה הגשמית למדרגה הרוחנית. מקבלה להשפעה.
זאת אומרת, העניין של גדלות העשירייה ובתוכה גדלות הבורא זה בעצם המנוף שעל ידו אני ממש מעלה את עצמי מגשמיות לרוחניות.
לכן, צריכים לעשות חשבון, עד כמה אני מודאג מזה שגדלות הבורא תהיה חשובה לי, שאני אראה בזה ממש את הדבר היחידי שאני צריך להשיג, וכל היתר, מה שיכול לסייע לי אני מקבל בשמחה כתמיכה להשגה הזאת. ובמידת גדלות הבורא, במידת השגת הגדלות של בעל בית אני אוכל להשפיע לו, אני אוכל לעשות כל מיני פעולות, וודאי שכך, בזה תלויה ההתקדמות שלי.
לכן, אנחנו לא עוזבים את הנושא. אלא אנחנו צריכים להמשיך אותו, ואנחנו נמשיך אותו עד גמר התיקון, כי אין גבול לגדלות הבורא, ורק זה מה שמעלה אותנו. וכך נתקדם.
שאלה: אנחנו אומרים גדלות הבורא. למה אנחנו לא אומרים גדלות תכונת ההשפעה וזהו, כנראה יש עוד משהו כשאנחנו אומרים גדלות הבורא?
תכונת ההשפעה היא כוח, תכונה שקיימת בטבע, אבל כאילו ללא רוח חיים, אני לא יכול לפנות אליה, לכוח הזה, כאילו זה נמצא, [אבל] אני לא פונה לאור חסדים, אני פונה לתכונת הבינה, ככה זה. אין מילים, אין כאן אישיות, אין מישהו שאליו אני פונה. הבורא [לעומת זאת] הוא לא רק כוח, זה רצון, זו תוכנה, זו תכנית, זו מטרת הבריאה, מטרת החיים. זאת אומרת, משהו שמייצב לי את כל החיים שלי וכּולי, לכן, אני, בכל זאת, פונה אליו. אני גם לא פונה לאחת מהתכונות שלו או להבעות שלו. אין לי מילים כל כך.
שאלה: הבורא הוא תכונה תבונתית?
בעל הסולם מסביר את זה ב"אור הבהיר", שזה "בוא וראה". כשאנחנו באים אז רואים, מגלים, מצד אחד, הבורא כלפינו הוא הכול, אנחנו לא יודעים למעלה מזה. מצד שני, הכוח העליון מופשט. מה זה כוח עליון? הבורא זה "בוא וראה", הוא כבר שייך לי, אני יכול לבוא אליו, להתקרב אליו, אני יכול להיכנס לאינטראקציה עימו, להכיר ולהבין איך הוא, "אני לדודי, ודודי לי.". זה מושג הבורא. הכוח העליון מופשט.
תלמיד: זה בסדר כשביחס שלנו איתו, באינטראקציה איתו, באיזה מקום יכול להתפתח משהו רגשי, למשל?
ודאי. "שלא יהיה לך א-ל זר." כן, ודאי.
תלמיד: כי אנחנו נזהרים שלא תהיה איזו תמונה.
לא. לא לעשות כאן איזה פנטזיות. אבל עם הבורא מפתחים יחסים שאתה מרגיש ואתה מבין. אבל שוב, זה במידה עד כמה אתה מבטל את האגו שלך, זה נקרא "להשתחוות", אבל בעצם זה להיכנע לדבר גדול, לא חזק, לא שולט, אלא אתה מכיר אותו במידה ואתה רוצה שהוא ישלוט עליך. אתה מכיר את גדלותו במצב שאתה רוצה שהוא יהיה גדול, אתה בוחר בזה.
תלמיד: אני רוצה לפתח את הנקודה הזו של לבטל את האגו כלפיו. בוא נאמר שאנחנו מגיעים למצב שהוא השולט, הוא עושה הכול, "אין עוד מלבדו". אבל איך הביטול צריך להתבטא? משום שיש מצב של כעס, של רגש שמתפרץ פתאום, גם כלפי הבורא. זה נקרא ש"לא מתבטלים"?
במידה הזאת אתה נמצא בהסתרה.
תלמיד: אבל אני בכל זאת יודע שהוא מנהל את כל המציאות.
אלא מה, אז מה?
תלמיד: אבל פתאום מתפרץ איזה כעס על משהו.
בסדר גמור. אז אתה רואה עד כמה אתה לא עימו. במידה הזאת אתה לא נמצא בקשר עימו.
תלמיד: אז הזרימה הנכונה היא שאני מתבטל לגמרי, אני מסכים לכל דבר שהוא עושה?
אתה לא רק מסכים, אתה מבקש, בסך הכול זה כוח טוב, לא לאגו שלך, אלא הוא טוב בפני עצמו. אין מילים בזה.
שאלה: אז גדלות הבורא, שאנחנו מדברים עליה, דווקא נבנית על פני ההסתרה?
גדלות הבורא נבנית בתוך זה שאתה נמצא בהסתרה, ואתה מרגיש את ההסתרה ועד כמה חסרה לך גדלות הבורא כדי להיות בן אדם.
תלמיד: אז תמיד זו גדלות שאני צריך להמציא אותה, לבנות אותה, לתאר אותה. זה אף פעם לא נוחת עליי מלמעלה. את הגדלות אנחנו בונים מלמטה למעלה?
לכן אנחנו צריכים לבנות אותה מהעשירייה. עד כמה שהעשירייה חשובה יותר, חזקה, רוחנית ממני, במידה הזאת אני לומד עד כמה חשיבות הבורא חשובה לי ועד כמה אני זקוק לה.
תלמיד: וכשאנחנו משתדלים לספק אחד לשני את הגדלות מעל ההסתרה זה נקרא ש"מייצרים את הרפסודה?"
אז אני מתחיל לראות את החיים שלי כרפסודה, שבכול פעם מגיעים גאות ושפל בגדלות הבורא.
תלמיד: זאת אומרת, ממש במהלך היום אני יכול לראות כמה אני בתוך הגאות והשפל
הזה נמצא באיזו דרישה להישאר עם החברים, עם העשירייה.
כן, להישאר עם הגדלות, למרות הירידות, הנפילות והבלבולים שיש כל הזמן כלפי גדלות הבורא. אני את כל הדברים בחיים שלי מתחיל למדוד רק כלפי גדלות הבורא, עד כמה זה מועיל, עד כמה זה מוריד, עד כמה גדלות הבורא מחזיקה אותי נכון, לא וכן, רק כלפי האבחון הזה. אם אוכל להחזיק את זה במידה מסוימת קבועה אז אני נכנס למדרגה רוחנית. אבל זה גם תלוי עד כמה אני נמצא בעשירייה, כי אני בעצמי לא יכול להחזיק בזה, זה לא כלי.
שאלה: אתמול אמרת בעשירייה, שעל גדלות הבורא צריך לשמור בהסתרה כמו שהוא מסתיר את עצמו על ידי האגו, כך אנחנו צריכים להסתיר אותו מעל האגו. אפשר להסביר איך שומרים על הסתרה?
מה זה בהסתרה? אני לא הולך לפרסם לכולם עד כמה חסרה לי גדלות הבורא או עד כמה אני נמצא בגדלות הבורא ועד כמה זה מכוון אותי בכול החיים שלי. אני לא מספר את זה לאף אחד אבל כל הזמן אני מרגיש מעין חרדה פנימית, האם חסרה לי גדלות הבורא או לא, החרדה הזאת חייבת להיות כל הזמן, אני כל הזמן בה. זה בעצם מוליד, בסופו של דבר, חיסרון תמידי לזה וזה מקדם אותי, זה מה שמושך אותי. האבחון הזה הוא אבחון רוחני ועיקרי.
תלמיד: אז מה זו הסתרה, שלא לדבר על זה עם אחרים ישירות, זו הסתרה?
ודאי שאנחנו לא מדברים על זה בצורה ישירה, חוץ מלפעמים במקצת בסדנאות או במשך היום אם אתם מדברים. אבל אתם יכולים לדבר על זה, אבל בצורה לא אישית, "אנחנו כך צריכים לעשות, כך כתוב, כך וכך". זאת אומרת, לא "אני", זה לא כדאי כי אנחנו עדיין נמצאים ברצונות אגואיסטים ויכולים בזה להזיק זה לזה.
תלמיד: ויש דבר כזה להסתיר את עצמנו מפניו?
להסתיר את עצמנו מהבורא? אלה כבר דברים מאוד גבוהים, "וייסתר משה"1 עוד נראה. יש כמה הסתרות, אנחנו לא מדברים על הסתרה מזה שגדלות הבורא נסתרת, שגדלות הבורא תתגלה. אבל הבורא עצמו, אנחנו לא רוצים שיתגלה, אנחנו רק רוצים לקבל כוחות מזה שהוא גדול, בלי להכיר אותו כביכול. ואז את זה אנחנו מגלים.
תלמיד: איך שומרים על ההבחנה שרוצים כוחות לגדלותו ולא לגלות שהוא גדול?
תחשוב ותבחין בין זה לזה. צריכה להיות הרגשה ברורה שאני זקוק רק לכוח הגדלות שלו. נגיד אני, יש לי אבא גדול, כמו ילד, יש לי אבא גדול הוא יבוא וירביץ לך. ילד ככה חושב. במה הוא משתמש? הוא משתמש בגדלות של האבא ואז הוא לא מפחד. כך אנחנו צריכים. זאת אומרת גדלות, לא שאנחנו יודעים, מכירים אותו, אלא גדלותו. גדלותו.
למה? כי במידת גדלותו שתהיה בי אני אבנה בי את תכונת ההשפעה, ולא אדרוש שום דבר חוץ מזה. וכבר במידת ההשפעה שאני אבנה בי אני אוכל להכיר את הכול. אחרת זה לא יהיה "על מנת להשפיע", זה לא יהיה רוחני.
תלמיד: בדוגמה שנתת זה מאוד מרגיע את האגו, יש אבא גדול והוא שומר, וכולם אומרים "יש אבא גדול".
יפה, אני רוצה גם ככה ברוחניות. בבקשה, קח אותו. מה הבעיה? זה לא אסור.
תלמיד: איך זה הופך לתכונת השפעה מזה שמרגיע ונותן ביטחון שאבא גדול?
שתהיה גדלות הבורא בעיניך זה טוב מאוד. מה רע תגיד לי?
תלמיד: לא רע.
לא רע. איך אתה תגלה את זה, תפתח את זה, תבקש את זה? אתה רוצה שהגדלות שלו תשמור עליך, שתשלוט עליך. מהי הגדלות שלו? גדלות תכונת ההשפעה על פני תכונת הקבלה. אתה תצטרך להרכין את הראש שלך האגואיסטי ולקבל את המרות שלו. בינתיים אתה אגואיסט, אבל בזה קונה ביטחון, קונה איזו הצלחה, לא מפחד מהשונאים, מהמזיקים. זה בינתיים כך, מה לעשות? האגו עובד בצורה מאוד פשוטה.
שאלה: הבורא מסתיר את עצמו, כאילו על ידי האגו שלנו ואנחנו צריכים להסתיר אותו מעל האגו שלנו וכך מקבלים גילוי. יכול להיות שהתכוונת שזה גם ממעשיך היכרנוך, עוד משהו?
התכוונתי להרבה דברים, אני יותר לא מדבר כי אתם צריכים להתחיל משהו להרגיש, לגשש.
קריין: קטע מספר אחד, מתוך "בעל הסולם", שמעתי, מאמר רי"א, "כעומד בפני מלך".
"אינו דומה היושב בביתו, כאילו עומד בפני מלך. זאת אומרת, שהאמונה צריך להיות, שירגיש כל היום, שהוא עומד בפני המלך." יושב בביתו זה נמצא בתוך האגו שלו. העומד בפני המלך שכבר מוכן להתמודד עם האגו שלו להיות מול הבורא. "שאז בודאי יש לו אהבה ויראה בשלימות. וכל זמן שלא הגיע לבחינת אמונה כזו, לא צריך לנוח ולשקוט, מטעם "כי זה חיינו ואורך ימינו", ושום פיצוים שבעולם לא ירצה לקבל. והחסרון אמונה צריך שיהא נקלע באברו, עד שהרגל נעשה טבע שני, בשיעור "בזוכרי בו איננו מניח לי לישון". וכל ענינים גשמיים מכבים חסרון זה. יען, שמכל דבר, שהוא מקבל תענוג, הנה התענוג מבטל את החסרון והכאב. אלא שלא ירצה לקבל שום תנחומים. וצריך ליזהר בכל דבר גשמי שהוא מקבל, שלא יבטל את החסרון שלו. וזהו על ידי שיצטער עצמו, שעל ידי התענוג ההוא, נחסרין לו ניצוצי וכוחות של כלים דקדושה, היינו חסרונות דקדושה. ועל ידי הצער הוא יכול לשמור, שלא יפסיד כלים דקדושה."
(בעל הסולם, שמעתי, מאמר ריא. כעומד בפני מלך).
שאלה: נאמר, עבדו את השם בשמחה. אז למה האדם צריך להיות בצער כדי לשמח את הבורא?
אל תהיה בצער.
תלמיד: אבל בעל הסולם כותב.
אם אתה נמצא ברצון אגואיסטי אז לצאת ממנו ולהחליף את מקור התענוג ממקור האגואיסטי למקום ההשפעה ודאי שזה לא נעים. אתה צריך להצטער על זה שמקור התענוג הקודם כבר לא ממלא אותך, או שהוא ממלא אבל הוא גם שקרי, וזה מביא לך בעיות, צרות, הרגשה לא יפה, לא טובה וכן הלאה.
אתה לא יכול על ידי תענוגים בלתי פוסקים לעבור מרצון לקבל לרצון להשפיע, אתה לא תתנתק כך מהרצון לקבל אף פעם.
תלמיד: אבל אני מתגבר על הרצון לקבל, זה מה שאני עושה בדיוק, אני שמח בזה שאני מצליח להתגבר על הרצון לקבל.
במה?
תלמיד: בזה שאני מחליף ברצון להשפיע, למה שאני אצטער?
איך אתה עושה את זה?
תלמיד: זה כבר משהו אחר, איך אני עושה.
זה לא משהו אחר. בזה שאתה הופך איזה יוצרות, אתה בדיוק כאן נתקע בבעיה שאתה לא יכול לעשות זאת. איך אתה תעבור מהרצון לקבל לרצון להשפיע, שהרצון לקבל שלך ירצה להשפיע?
תלמיד: אני לא כל כך מבין מה הצער ייתן לי בזה?
את הצער אתה תרגיש במידה שאתה עדיין נמצא ברצון לקבל, שאתה עדיין נמצא בהערכה שהאגו שלך הוא דבר גדול. ואז אתה צריך להצטער למה לא הבורא גדול, היינו כוח השפעה, אהבה, יציאה החוצה לאחרים, למה זה לא גדול בעיני, אלא גדול בעיני איך שאני שומר את עצמי, העיקר זה הבטן שלי, כול מה שקורה לי, ואני לא יכול להתפטר מזה. ההרגשה, השכל שקשור אליה, הם שולטים עלי, אני לא יכול לעשות שום דבר, אני כל הזמן בזה. בתת הכרה אני כל הזמן נמצא במצב שאני חייב כל הזמן לחשוב על עצמי, אני רוצה או לא רוצה, זה הטבע כובש אותי לגמרי. איך אתה יוצא מזה? תגיד לי איך?
אם היה אפשר ללחוץ על כפתור ולהזמין איזה כוח, מנוף שמעלה אותך מתוך הרצונות האלה, מתוך הדאגות על עצמך, אתה צודק. אני לוחץ על הכפתור ועכשיו המוח והלב שלי עולים מתוך הג'ורה הזאת, מתוך הזבל הזה שאני כל הזמן חושב על עצמי, ואני מרגיש שאני לא חושב על עצמי. איך זה לא לחשוב על עצמי, אתם מסוגלים? תעשה כך, "לא חושב על עצמי", זה נקרא צמצום. איך?
ואחר כך לחשוב על הזולת, על הקבוצה, על העשירייה, שהם יותר חשובים ממני, לא לפי המילים, אלא ממש. זאת אומרת שהם ייכנסו לאותו מקום שנקרא הלב שלי. קודם דאגתי רק לעצמי, כך נולדתי, עכשיו אני דואג רק להם, כך נעשה. ואחר כך עוד יותר מזה, בתוכם אני מגלה את הבורא, שאני דואג רק לו, רק את החשיבות שלו, הגדלות שלו, הם מכוונים אותי להשפיע לו. כך "מאהבת הבריות לאהבת ה'". זה רק יכול להיות כי זה קם, זה נופל, או ההיפך.
תלמיד: אז הצער הוא למעשה של אותו רצון לקבל. הרצון לקבל מצטער על זה שאני מתגבר עליו.
כן.
תלמיד: אם אפשר נגיד להפריד ביני לבין הרצון לקבל שלי, יוצא מכאן שלא לי יש צער, אלא לרצון לקבל שלי יש צער שאני מתגבר עליו.
נכון, יפה. כבר הבחנה טובה.
שאלה: הוא כותב כאן שכל עניינים גשמיים מכבים חיסרון זה, וחוץ מזה הוא אומר, שצריך להיזהר בכל דבר גשמי שהוא מקבל שלא יבטל את החיסרון שלו. איך צריכה להיות העבודה עם רצונות לגשמיות, עם כל מיני רצונות שבאים ומכבים את החיסרון?
לא עובדים עם הרצונות, האור עובד עם הרצונות. אני מאוד חלש לעמוד נגד הרצון. אסור לי לאכול מתוק, תעמיד לפניי מתוק ואני אגנוב משהו. אולי לא בדיוק קרמבו אבל איזו עוגה מתוקה.
בקיצור, נגד הרצון לקבל באמת אנחנו לא יכולים לעמוד. זה ברור לנו בכל מיני תאוות. אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, מה שלא יהיה, יכולים לקנות אותך בטוח, כי זה הטבע שלנו. אין לי חוץ מזה שום דבר, אצלי בפנים בתוך הטבע יש רק חשבון "כדאי או לא כדאי". אם אני מרגיש שאני יכול קצת ככה לגנוב במשהו, אני לא אתבייש, לא יגלו אותי, לא ייתנו לי מכות, אני לא אוכל את עצמי אחר כך על זה, אולי זה חשוב, או שנסתר ממני וכן הלאה. בקיצור חשבון. אבל בסופו של דבר אני גנב, הרצון לקבל מחייב אותי. אני צריך כוח כנגד זה, פשוט מאוד, זו פיזיקה פשוטה. מה יכול להיות כאן? רק עשירייה.
תלמיד: איך עשירייה יכולה כאן לעזור? פתאום מתעוררים רצונות ואיזו דחיפה, שאיפה, לכל מיני תענוגים, והוא אומר שצריך להיזהר. איך נזהרים מזה?
לסדר השפעת העשירייה עליי כך, שלאט לאט אני אראה שאני חייב תמיכה, חייב מהם תמיכה. ואז אני צועק אליהם, ואני מגלה שבהם גם אין, אבל זה לא מיד, גם בהם אין שום דבר, אבל בהם אני מגלה את הבורא. זאת אומרת כוח החיבור שביניהם, שזה נקרא בורא כלפיי, "בוא וראה", כוח החיבור שבהם, כשאני מתחיל לזהות אותו שהוא קיים, הוא עוזר לי, כי אני נכלל עמו.
בהתכללות עם כוח החיבור אני מבטל את עצמי, בהכרח, זה יוצא ככה מאליו, כי אני מתחבר אליהם, אני עוזב את עצמי, נכלל בהם, מתבטל ומתמוסס בהם, וזהו, כך זה קורה. ואז אני במקום את עצמי מוצא שם את הבורא, בתוך עשירייה, זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'". וזה פועל עלי כבר. אם אני מגיע לזה, הם מחזיקים אותי, הם מחזיקים, אני לא גיבור.
תלמיד: מה הקשר בדיוק בין אהבה והכוח הזה שהם מקרינים עליי והרצון שלי שמשתוקק עכשיו למשהו גשמי? איך זה פועל אחד על השני?
אהבה זה לא כמו שאנחנו חושבים מהעולם הזה, אהבה זה כוח החיבור.
תלמיד: איך כוח החיבור הזה משפיע על הרצון שלי ומשנה אותו פתאום לכיוון אחר?
כי הרצון שלי אינדיבידואליסט, הוא הפוך מהחיבור. וכוח החיבור נעשה יותר גדול, ואז זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה".
תלמיד: יש בכל העניין הזה גם עניין של בקשה לשינוי, או תיקון הרצון לשינוי הרצון? אם אני מרגיש ששולט עליי פתאום איזשהו רצון למשהו גשמי.
זה נכון שכך אנחנו מבקשים, "תשנה לי רצון, תשנה לי הכול", אבל יותר טוב, "תשלוט".
שאלה: ואיך כוח החיבור הזה משפיע על הרצון שלי, ומשנה אותו פתאום לכיוון אחר?
כי הרצון שלי הוא אינדיבידואליסט הפוך מהחיבור, וכוח החיבור הוא נעשה יותר גדול, ואז זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה"2.
תלמיד: יש בכל העניין הזה גם איזה עניין של בקשה לשינוי, או שתיקון הרצון לשינוי הרצון, זה שאם אני מרגיש ששולט עלי פתאום איזה רצון למשהו גשמי.
זה נכון שכך אנחנו מבקשים, תשנה לי רצון, תשנה לי הכל. אבל יותר טוב, תשלוט.
תלמיד: הוא ממילא שולט.
לא, אני רוצה, אני מבקש, אני דורש שהוא ישלוט. זה מה שאני רוצה. אני רוצה שתשלוט עלי.
תלמיד: בזה שבורא נותן לי רצון, הוא לא שולט עלי? מי נתן לי את הרצון?
לא, הוא נותן לרצון האגואיסטי, ובזה הוא עכשיו שולט עלי. אני עכשיו רוצה שהוא ישלוט עלי ברצון ההפוך, בהשפעה, את זה אני צריך לדרוש. אז דרך הקבוצה אני מתקרב לזה.
קריין: קטע מס' 2, מתוך כתבי רב"ש כרך א', "מי הוא הגורם לתפילה".
"אסור לו לאדם לומר, שאני מחכה עד שה' יתן לי התעוררות מלמעלה, אז תהיה לי אפשרות לעבוד בעבודת הקודש. כי הוא זצ"ל אמר, שעל עתיד אדם מחוייב להאמין בשכר ועונש. היינו שהוא צריך לומר "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי" (אבות פרק ראשון). אם כן אסור לחכות על רגע אחד אחרי כן. אלא האדם צריך לומר, אם לא עכשיו אימתי. ואסור לחכות על זמן יותר מוכשר, ש"אז אני אקום לעבוד עבודת הקודש". אלא כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק שני, ה') "ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה"."
(רב"ש - א'. מאמר 18 "מי הוא הגורם לתפילה" 1986)
בקיצור, אנחנו צריכים כל הזמן לזרז את הזמנים בצורה שלא מחכים לשום דבר. זו הבעיה הכי גדולה, שעוברים שבועות, חודשים, ואפילו שנים, ואדם מחכה מתי זה יקרה. וזאת עבודת הקליפה. זאת קליפה, שאנחנו מסכימים עם כל מה שקורה. אלא אם אני נמצא בעשירייה ומממש אותה וכמה שיותר, אז אני מה שנקרא "מחכה". אבל זה לא מחכה, אני נמצא בעבודה, ואני מבין שהעבודה הזאת היא צריכה להימשך עד ש"כל פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול"3. אבל זה שכל פרוטה ופרוטה בכל רגע ורגע תצטברנה לחשבון הגדול, זה החשוב.
לכן צריכים לעשות חשבונות ממש. כל יום בערב אדם עושה חשבון ובודק את עצמו, זה חובה. יחד עם זה צריכה להיות סבלנות. סבלנות אתה מייחס לבורא, שאתה "כן אני מוסר לך את כל המפתחות מהחיים שלי", זו כבר ממש מסירות. ואז אפשר שהוא כל הזמן ממשיך וממשיך במה שאפשר, אבל יחד עם זה מבין שהוא תלוי בבורא.
קריין: קטע מס' 3, מתוך כתבי רב"ש א', "אישה כי תזריע".
"העצה היחידה להשיג חסרון, שחסר לנו רצון להשפיע, היא רק ע"י תפלה, שהיא בחינת "אמצעי" בין האדם להחסרון. היינו שהוא מתפלל לה' שיתן לו דבר שלא חסר לו, שיחסר לו. נמצא, הכלי שנקרא חסרון, הוא חסרון מבחינת הרגשה, היינו שלא מרגיש בחסרונו." חיסרון לחיסרון. "והתפלה היא, שהקב"ה יתן לו את האור, שהוא המילוי של חסרונו. אם כן יוצא כאן שהמילוי הוא חסרון. נמצא, שאין לו שום עצה אחרת, אלא להתפלל לה' שיתן לו חסרון. וזהו המקשר בין הכלי להאור. וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל בשם אדמו"ר מפורסוב זצ"ל, על המאמר שאמר רבי שמעון, "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס", שפירושו של "כיס" הוא כלי, שמכניסים שם כסף, ש"כיס" נקרא חסרון, ו"כסף" נקרא מילוי החסרון. נמצא, שאם אין להאדם כיס היינו חסרון, זהו עוד יותר גרוע משאין לו מילוי, כי זה נקרא שהוא "מחוסר הכרה". היוצא מזה, שבמקום שאין להאדם הרגש חסרון, בזה שאין לו כלי של רצון להשפיע, הוא צריך ביותר לזרז את עצמו. ובמה, בתפלה, שהיא האמצעי בין הכלי להאור, היינו בין חסרון לחסרון ובין המילוי, שהוא כבר מרגיש את החסרון, שאינו יכול לעבוד בעמ"נ להשפיע.
(רב"ש - א'. מאמר 22 "אישה כי תזריע" 1986)
אנחנו צריכים להבין שצריכים לפתח חיסרון לחיסרון. אין לי חיסרון בגדלות הבורא, יש לי חיסרון בגדלות שלי, שאני אהיה גדול, שאני אשיג, שאני מבין, שאני אבין, שאני ארגיש, שאני אני, אני, אני. איך אני אעשה כך שאני אהיה מוכן להיות אפס ואפילו כלא קיים, ורק הדאגה לבורא תמלא אותי? זה בעצם הכלי הרוחני.
להשתדל לחשוב על זה. אנחנו לא רחוקים מזה. לפעמים היו לנו הרגשות כאלה פה ושם, אנחנו רק צריכים לסדר אותם, לחבר אותם יחד ולעבוד על זה בצורה יותר מטרתית. אם אני רוצה לא להרגיש את עצמי, ובמקומי להרגיש בורא, שהגדלות שלו יסתיר לי את כל האופק, זה המצב הרצוי ביותר.
קריין: קטע מס' 4 מתוך כתבי רב"ש כרך ג', "ואני תמיד איחל".
"ואני תמיד איחל, והוספתי על כל תהלתך" (תהילים ע"א י"ד). יש לפרש, בזמן שהאדם מרגיש שיש לו קרבה לקדושה, ובטח שה' קירב אותו, והוא צריך להלל לה', שהוציא אותו משיפלותו, והכניס אותו למצב של הרגשת קדושה, שאל יסתפק אדם בזה, הגם שהאדם צריך לתת על זה, ולהחשיב את מצבו, ועד כמה שאפשר לצייר לעצמו, שזהו דבר חשוב מאד, היינו שכל מה שהוא מסוגל להעריך, את חשיבותה של זה, עדיין בחינה זו יותר חשובה מכפי השגתו. ומכל מקום הוא אומר, "ואני תמיד איחל", שיש דרגות יותר גבוהות מכפי שאני יכול לצייר לעצמי. ואיך אפשר זה, הלא עד כמה שהוא מסוגל לצייר שזהו דבר חשוב, איך יכול להיות דבר, שיהיה עוד יותר חשוב, מכפי שאפשר לצייר. על זה, "ואני תמיד איחל", היינו שיהא בידי לצייר מציאות יותר חשובה מכפי שאני מסוגל עכשיו לצייר לעצמי, וממילא "והוספתי על כל תהלתך". נמצא, הגם שעתה בשביל ההווה אני מהלל אותך, ועל ידי זה שאני מיחל תמיד, שאוכל להשיג יותר הבנה בהחשיבות שלך, יהיה לו יותר להוסיף תהילות.
(רב"ש - ג'. מאמר 632 "ואני תמיד איחל")
זאת אומרת, צריכים להיזהר תמיד להיות בהשתוקקות, להעריך את הבורא יותר ממה שיכול לתאר לעצמו, יכול להרגיש.
שאלה: על זה בדיוק אני רוצה לשאול. מה עכשיו אני אז בעצם צריך לצייר לעצמי? אמרת עכשיו משהו, אבל אם אפשר יותר את זה?
שהבורא חשוב ממה שאני עכשיו מרגיש.
שאלה: לצייר, איזה תמונה, מה אני רואה, מה אני צריך?
שליטה.
תלמיד: של בורא.
של הבורא. מה שאני עכשיו מרגיש, אני הכול מרגיש בשליטה שלי. אני רוצה להרגיש שהבורא שולט. לפחות להרגיש שמה שאני מרגיש זה בא דרכו, בשליטתו.
שאלה: אני מבין את מה אתה אומר, אבל אני לא רואה את עצמי מצייר את הדבר הזה. כשהוא אומר מצייר, זאת אומרת אני הולך ורואה משהו שאני רוצה להגיע אליו.
מה שאני עכשיו רואה, זה הבורא מצייר לי. בסדר?
תלמיד: זה כן. זה בסדר.
זה כן. נגיד שאתה מתייצב ואומר, "כן, את זה הבורא מצייר לי". אני עכשיו רוצה בתוך הציור הזה של העולם הזה, להרגיש את הגדלות שלו, החשיבות שלו, פשוט. אני רוצה להחליף את החשיבות של מה שאני רואה, לחשיבות הבורא שמעצב לי את זה. בזה שהוא מציג לי את תמונת המציאות, הוא מבלבל אותי. כמו שאתה אומר לילד, תראה מה כתוב, אוי, אוי, אוי, תראה, אתה מבלבל אותו, אתה רוצה להסיח את דעתו, את תשומת הלב שלו.
אתה צריך כאן להיות עם הבורא במאבק. כי הוא רוצה לבלבל אותך כמו עם הילד הקטן, על ידי זה שמביא לך כל מיני תמונות של העולם המדומה, ואתה רוצה דרך התמונות האלה לראות אותו. ואז אתה מתחיל לגלות שכל התמונות שהוא מראה לך תמונה אחר תמונה, כמו במקרן שקופיות, שהוא כך מקרין לך אותן, ואתה רוצה שהוא לא יבלבל אותך עם התמונות האלה, אלא אתה רוצה להיות בקשר עימו. אל תסתתר לי אחרי הצורות שאתה מראה לי, אל תבלבל אותי, אני רוצה להרגיש אותך, להבין אותך, להתקשר אליך, ולא את התמונות האלה של העולם המדומה שאתה מביא לי.
תלמיד: אני יכול עכשיו להגיד אני רוצה אוטו, רוצה פרארי. אני יכול לדמיין את עצמי יושב באוטו, מעביר הילוך, נוסע, מהירות, כולם מסתכלים עלי, איזה יופי. אני שומע אותך אומר את זה כל שיעור ושיעור, והסבל שלי זה שאני לא מצליח לצייר את זה. זה נראה לי אבסטרקט, זה לא נראה לי מציאות. זאת אומרת, אני לא יכול לראות את זה אפילו בציור.
תתקרב לקבוצה.
שאלה: באיזה מובן?
באיזה מובן? בזה שאתה רוצה להיטבע בהם. כי אז אתה תתחיל להרגיש מה זה נקרא קצת "לצאת מעצמך", ואז תהיה לך יותר הרגשה מה זה נקרא, "להתכלל עם הבורא". אין שיטה אחרת. אחרת אתה לא תרגיש אף פעם מה זה נקרא, "להתעלות מעל האגו". לבורא ישר אנחנו לא יכולים להתכלל, רק דרך הקבוצה אתה מקבל איזה הבחנות, מה זה נקרא "להתעלות", לא, כן, מעל, וכן הלאה.
תלמיד: אז אני אתן לך דוגמה בעשירייה, כשאני יושב בעשירייה, אנחנו מורכבים משני סוגים של אנשים. סוג אחד באמת מספר כמה הוא קרוב לבורא, וכמה הוא זה, זה הסוג שאני אפילו לא מסוגל אפילו להבין ולהתקרב לזה. ויש סוג אחר שאומרים, חבר'ה אנחנו מתאמצים ביחד, בואו נתאמץ. אבל אין משהו ממש חזק כאילו הנה תרגיש.
אני לא יודע מה לעשות. מה אתם ממליצים לעשות עוד בעשיריות, כדי להגיע לזה? אבל זה דרך עשירייה. אני אומר לך מה קורה, ואני לא נמצא בעשירייה, אני מאוד מצטער, אבל לא יודע, איכשהו זה לא מסתדר. לא מסתדר.
טוב. נעבוד על זה.
(סוף השיעור)