שיעור בוקר 21.04.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
פסח – קטעים נבחרים מן המקורות
קריין: שיעור בנושא - פסח, קטעים נבחרים מן המקורות, כותרת "קורבן פסח", קטע מספר 235.
קרבן, מהמילה קרוב, כבר למדנו מה יכול לקרב אותנו לפסח, שאנחנו פוסחים ויוצאים מעל מנת לקבל, מהרגשת העולם הזה להרגשת העולם הרוחני. זאת אומרת, מהיחסים בינינו שמתקיימים ברצונות, במחשבות בכוונות אגואיסטיות למצבים שמתקיימים בעולם העליון שכולו על מנת להשפיע אלטרואיסטי, במקום שנאה - אהבה, במקום פירוד - חיבור וכן הלאה.
הבורא בכוונה ברא לנו תשתית הפוכה מרוחניות כדי שאנחנו נוכל להבדיל ביניהם ולבנות זה על פני זה "יתרון אור מתוך חושך", וכך נוכל להבדיל בין הדברים. התכונות הללו מלכתחילה לא מורגשות בנו, אבל שהן תהיינה מורגשות אנחנו נעריך, נבנה, נפתח אותן ונתכלל מהן, כך אנחנו בונים את העולם הגשמי ואת העולם הרוחני ובין שניהם אנחנו קיימים.
עכשיו אנחנו צריכים לראות על ידי מה אנחנו מתקרבים להרגשה והתפיסה של העולם העליון, העולם הרוחני? על ידי קרבן. הוא נקרא קרבן, כי הוא מקרב אותנו להרגשת העולם הרוחני, להרגשת הבורא.
קריין: כותרת "קורבן פסח", 235, כותב רב"ש.
קורבן פסח
""קרבן" נקרא התקרבות לה'. "פסח", נקרא שקירב אותם ופסח על דברים רעים שבהם, והסתכל רק על המעשים טובים שבהם. וזה בא אחרי שטעמו טעם מרור בשליטת המצרים, ורצו לצאת משליטתם, ולא עלתה להם, והיה להם טענות על ה', שזה נקרא מצה ומריבה, כמו שכתוב "בהצותם על ה'", מדוע ברא אותם בשיפלות כזה.
וזה גרם להם לידי קרבן פסח, שה' קירב אותם. וזה נקרא "על מצות ומרורים יאכלוהו", שהמצות ומרורים הייתה סיבת שיכלו להקריב קרבן פסח, שפירוש, שה' פסח על כל החסרונות, שהיו בהם ונתקרבו לה'."
(הרב"ש. 929. "קרבן פסח")
עלינו להבין שבלי גילוי החסרונות שאנחנו מגלים בנו עד כמה אנחנו הפוכים ממצב של רוחניות, מצב של על מנת להשפיע, מצב של קירבה, מצב של פתיחת הלב וכן הלאה, אם אנחנו לא מגלים את ההפכיות שלנו אנחנו לא יכולים לצאת. מאיפה נצא ולאן נצא, איזה שינוי צריך להיות בנו? כדי שיהיה בנו שינוי אנחנו חייבים לגלות את המצב האמיתי שלנו שהוא כולו נמצא בעל מנת לקבל ואנחנו צריכים לגלות אותו בצורה ההפוכה בעל מנת להשפיע.
אנחנו רואים שאנחנו לא מסוגלים, ויתרה מזאת רואים שאנחנו לא מסוגלים למרות המאמצים הגדולים שאנחנו עושים ככל האפשר בתקווה, בהבנה, בהרגשה שרק המאמצים שלנו יכולים להציל אותנו ממצרים.
אבל, אחרי הכול אנחנו מגיעים להחלטה שאנחנו לא מסוגלים להוציא את עצמנו מעל מנת לקבל, משנאה, מריחוק בינינו ואנחנו חייבים עזרה ראשונה, עזרה עליונה, שרק הבורא שהוא זה שיקרב אותנו ויבנה את הקשר בינינו, כמו שכתוב: "אם ה' לא יבנה בית אז לא יקרה שום דבר, לא נצליח"1, לזה אנחנו צריכים להגיע.
לכן העיקר בתחילת היציאה, בזמן היציאה, בהכרת היציאה, הוא הכרת הקורבן, זאת אומרת על ידי מה אנחנו מתקרבים, על ידי מה אנחנו פוסחים, יוצאים מהשנאה, מהדחייה, לחיבור ודביקות בינינו. זו הבעיה, שאנחנו חייבים לאתר את ההתקרבות לחירות בזה שאנחנו נהיה דבוקים זה לזה, שאנחנו מוכנים להתקרב, רוצים להתקרב, על זה אנחנו נלחמים, על הבריחה מהגלות לחירות, שאנחנו סוף סוף נוכל להיות מחוברים.
וכשאנחנו יכולים לממש את זה, אנחנו רואים שהבורא הוא זה שמוציא אותנו מהפירוד, מהריחוק, מהדחייה, מהשנאה, מכל אופני הדחייה הדדית, התוצאות משבירת הכלי דאדם הראשון ונותן לנו שוב לאחד את הכלים השבורים שיתקרבו, ינועו זה אל זה.
וכך אנחנו מתחילים להרגיש לפי ההתקרבות של הכלים האלו, היינו התקרבות שלנו במוח ובלב עד כמה אנחנו מתקרבים להיכן שהייתה השבירה, ודווקא מההתנגדות להתקרבות ומביצוע בכל זאת התקרבות על פני ריחוק ושבירה, שם אנחנו מגלים את אותה ההכנה שהבורא הכין לנו.
וכשאנחנו לומדים מה הוא הכין לנו בשבירה בינינו, אז אנחנו מבינים יותר גם את "כיתרון האור מתוך החושך", עד כמה שהחושך מתגלה יותר בכל מיני אופנים, כך אנחנו מתחילים להבין בזה את מחשבת הבריאה, מה הוא עשה, למה הוא עשה כך, מה יש לו מזה שאנחנו צריכים לריב, להתרחק, להיות בדחייה זה עם זה, למה הוא הכין לנו את זה. וכשאנחנו מתקרבים בכוח עד כמה אנחנו משיגים את היחס שלו, את המחשבה שלו, את מחשבת הבריאה. כמו ילדים קטנים שנמצאים במגרש קטן או בחדר ורוצים להתקרב במקצת ביניהם.
וכשאנחנו עוסקים בזה לפי הרצון הטוב שפתאום התגלה לנו, אנחנו גם מגלים עד כמה אנחנו נמצאים ברצון הרע ולא מסוגלים להתקרב. ושוב מנסים לפי מה שהבורא ממליץ לנו, להתקרב בינינו, ושוב ואנחנו מגלים עד כמה אנחנו לא רוצים.
אנחנו גם מגלים שהדחייה ההדדית שאנחנו מגלים באה מצידו, שיש כ סיבה, יש כאן מקור, הבורא עשה לנו את זה. ואז אנחנו מגיעים אליו ודורשים ממנו, אין לנו למי לפנות, אפילו את כל הדברים הרעים אנחנו מגלים שהם באים ממנו, שהוא עשה את האור וברא את החושך, ואנחנו לפני זה לא ידענו שיש אור ויש חושך, כי רק זה לעומת זה אנחנו מגלים - נטייה לחיבור ונטייה לריחוק, ורק בזה אנחנו מבדילים בין חושך לבין אור רוחניים בנטייה לחיבור או לריחוק.
ואז יוצא שאנחנו מתחילים להחליף את הערכים שלנו לערכים רוחניים. מסתם הבחנות פיזיות כאלה שאנחנו רגילים אליהן בעולם הגשמי הבהמי, לעולם של בני אדם. יש דומם, צומח, חי, מדבר, בדרגת החי זה רק לפי החושים הגופניים שלנו, כשאנחנו אומרים לזה אנחנו מתקרבים או מזה אנחנו מתרחקים, אז נעשה חושך או נעשה אור.
וכאן אנחנו מתחילים להעביר את זה לרגשות רוחניות, שזה התקרבות פנימית או התרחקות פנימית ואיפה בינינו ובין הבורא הכול נמצא וקורה. ולכן מובן לנו מזה יותר מהו ענין הקורבן - שאנחנו מתקרבים זה אל זה. מה זה נקרא פֶּסח, פָּסח - שאנחנו יכולים לדלג על הדחיות שבינינו ולהתקשר.
וכך אנחנו עושים כאלו תיקונים בקשר שלנו אחרי השבירה, שכל המצבים איפה שאנחנו יכולים לגלות את חוסר הקשר בינינו אנחנו מדלגים מעליהם, עושים גשר ביניהם. וכך אנחנו מגיעים למצב שכל היחסים בינינו, אומנם שאנחנו מגלים אותם עוד ועוד בכל מצב ומצב של זה כנגד זה, האגו שלנו גדל, הדחייה בינינו גדלה, הטענות בינינו גדלות עוד ועוד, אבל יחד עם זאת "על כל פשעים תכסה אהבה", אנחנו יכולים להפוך את הדחיות האלו לחיבור, לנטייה הדדית.
וכך אנחנו בונים כלי אחד בחיבור בינינו מעל התנאים שהבורא ברא בנו לעת עתה, אנחנו מגיעים להתקרבות ראשונה מביננו, אם כי זאת התקרבות מאוד מאוד חלשה לעת עתה, אך היא פועלת כך שאנחנו מקבלים בהתחברות בינינו הרגשה שאנחנו מתעלים מעל הדחייה ההדדית שבינינו משמע מצרים ומגיעים לחיבור הראשון בינינו משמע מחוץ למצרים.
עד שאנחנו מגיעים למצב שזה כבר אפילו יהיה "ארץ ישראל". זאת אומרת רצון, "ארץ" משמע רצון, ו"ישראל" כולו מכוון לגילוי הבורא שיתגלה בצורה כזאת בינינו, בחיבור בינינו. הכול מתחיל מקורבן, "קרבן פסח", זאת אומרת שאנחנו מתקרבים.
קריין: 235.
""קרבן" נקרא התקרבות לה'. "פסח", נקרא שקירב אותם ופסח על דברים רעים שבהם, והסתכל רק על המעשים טובים שבהם. וזה בא אחרי שטעמו טעם מרור בשליטת המצרים, ורצו לצאת משליטתם, ולא עלתה להם, והיה להם טענות על ה', שזה נקרא מצה ומריבה, כמו שכתוב "בהצותם על ה'", מדוע ברא אותם בשיפלות כזה.
וזה גרם להם לידי קרבן פסח, שה' קירב אותם. וזה נקרא "על מצות ומרורים יאכלוהו", שהמצות ומרורים הייתה סיבת שיכלו להקריב קרבן פסח, שפירוש, שה' פסח על כל החסרונות, שהיו בהם ונתקרבו לה'."
(הרב"ש. 929. "קרבן פסח")
יש הכנה מצד הבורא כי אנחנו מלאים חסרונות, אבל בזה שאנחנו מתעלים מעליהם ורוצים להיות קשורים בינינו למרות החסרונות האלו, בזה אנחנו מתקרבים לבורא. זאת אומרת, הבורא לא מקבל בחשבון כל מיני הבחנות שליליות שיש בכל אחד ואחד ואם הם אמיתיים או לא אמיתיים. מה שמתגלה בינתיים לא כל כך חשוב, העיקר הוא שאנחנו נרצה להתחבר מעליהם כדי להיות קרבן, היינו קרובים לבורא.
שאלה: ביחס לטענות כלפי הבורא כשהם ניסו ולא הצליחו. בעבודה הקבוצתית שלנו דווקא בשלב הזה, האם המצב מבטא טענות כלפי החברים שאנחנו גילנו, מגלים ונגלה, או שהטענות הן כלפי הכוח העליון שצריך לאחד בינינו ולא עושה את זה?
גם וגם. העיקר שאתם נמצאים בנטייה לחיבור ביניכם, כי רק בחיבור ביניכם אתם יכולים לגלות את הבורא ובזה לעשות לו נחת רוח, זו המטרה.
תלמיד: כלפי החברים, ברור שחבר אחר יכול לעזור לאחר או אפילו כולנו יחד יכולים לסייע. אבל כשיש טענות כלפי הכוח העליון, מה העבודה כאן?
אני לא יכול להוסיף שום דבר יותר ממה שאנחנו מדברים. תשמע את מה שאנחנו מדברים ותנסה לבצע, ואז יהיה לך ברור, אתה צריך לענות על זה.
שאלה: מה אנחנו מקריבים לקרבן?
אין כאן שום דבר שאתה צריך להקריב אותו פיזית, אלא רק את המושג "מקריב". שאני מקריב אני מגיע למצב שמה שהיה כביכול מפריע לי להתחבר עם החברים ועם הבורא, עכשיו אני רואה שהדברים האלה עוזרים לי, שאני רוצה להתחבר מעליהם בינינו ולבורא.
זה לא כמו מעשה קורבן שאנחנו לוקחים איזו חיה שוחטים ואוכלים אותה כי זה כאילו חלק מאיתנו, מדרגת הבהמה שלנו, לא, כאן העניין יותר גבוה, ההתקרבות לבורא היא הקורבן, שאני לוקח רצונות מחשבות אגואיסטיות ואני באיזה שהן צורות מתקן אותם או מסלק אותם מעצמי ועל ידי זה אני הולך ומתקרב לבורא.
שאלה: כשאני רואה חבר הולך ודועך מבחינת הנוכחות בשיעורים או מעורבות במפגשים שלנו והיחס ממנו הוא: "חברים תעזבו אותי אני ככה", איך אני מעל זה מתחבר?
אתה לוקח אותו בחשבון עם כל החסרונות שלו, אתה צריך להתייחס אליו כאילו שהוא מתוקן. זאת אומרת, תקטין את הגאווה שלך, את האגו שלך, כי מה שאתה רואה הוא "כל הפוסל במומו פוסל", בצורה כזאת אתה תבנה מצב נכון להתקשרות ביניכם.
תלמיד: אבל יש הרגשה כל הזמן שאני שלא עושה מספיק כדי לעזור לחבר?
כן, זה גם נכון, אבל בצורה הדרגתית תוכל לתקן את זה בתפילה. בתפילה שהבורא ייתן לך כוחות שאתה תראה איפה אתה יכול להוסיף בתיקונים שלך כלפי החבר. כי אין חברים, זה בעצם הבורא שמתראה אליך בצורה כזו, כי אתה לא יכול להשיג אותו. אתה משיג אותו דרך הדמויות של החברים וככל שאתה תתקרב אליהם אתה תתחיל להרגיש שמזה נבנית לך דמות הבורא.
שאלה: כתוב "תחת סבלות המצרים" כלומר יש איזו הערכה שלילית. ואנחנו למדנו בקטעים הקודמים שהבורא רוצה לתת את כל אור הנרנח"י ודווקא הודות לכלים של המצרים התהליך הזה התאפשר. איפה ההודיה לפרעה ולמצרים, למה בכל מקום היחס כלפיהם הוא שלילי?
לא תמיד זה כך, אתה עדיין לא יודע, אנחנו עוד נראה עד כמה פרעה עושה את העבודה שלו בנאמנות. פרעה הוא כוח בידי הבורא, לכן כתוב "בראתי יצר הרע", זו בריאה הפוכה מהאור שקיים בפני עצמו. לכן אל תסתכלו על פרעה ועל המצרים שהם כוחות שמבצעים את הפעולות שלהם מטעם הבחירה.
אלא, אלה כוחות הטבע שעושים דברים חיוביים או שליליים, אבל כך הם חייבים לעשות כי הבורא פועל דרכם בצורה כזאת, הם כוחות עזר כדי לברר את פעולות הבורא וכדי לברר את התכונות שמתעוררות בנבראים בדומה לבורא.
לכן כל הפעולות ההפוכות מהבורא או מצד הבורא או מצד הנבראים, אבל שהן הפוכות מעל מנת להשפיע, הם "מצרים" וחייבים לגלות אותן כדי ש"יתרון האור מתוך החושך", כדי שנבדיל בין זה לזה ונוכל להכיר. לכן יש לתכונות האלה תפקיד מאוד חשוב ואנחנו צריכים להיכנס לתוך התפקיד הזה וגם להזדהות איתם וגם להיות כנגדם, וכך להתקדם.
שאלה: הקרבת קורבן, אני מבין שזו פעולה המצדיקה את הבורא, אבל הפעולה עצמה של הקרבת הקרבן זה פעולה פרטית או כללית יותר?
אנחנו עוד נלמד את כל הדברים האלה, זה לא לעכשיו. עכשיו אנחנו מתעסקים בהגדרה מסוימת בלבד.
שאלה: שאלה בנוגע לבסיס. יש שיעור בוקר, יש לנו פגישות עם החברים במשך היום, הכול מדהים. איך אנחנו יכולים להחזיק אחד את השני ולהיות בטוחים שאנחנו מחוברים, שיהיה ברור שלהיות ביחד בחיבור עם הכלי הכללי זה בחשיבות ראשונה?
אנחנו לא מחוברים. אנחנו עכשיו מתחילים להכיר את עצמנו במידה שרוצים להתחבר כמה אנחנו לא יכולים להתחבר. לפי המאמצים שלנו להתחבר אנחנו מרגישים שכוח פרעה - זה בעצם כוח הבורא רק בצורה שלילית - מתגלה בנו ולא נותן לנו להתחבר. אז אנחנו צריכים בצורה כזאת להשתדל להשתדל להמשיך בעבודה של החיבור, ולא להתייאש. וכשאנחנו נגלה את כל אופני ההתנגדות לחיבור אז זה יתהפך, ישתנה, וכך אנחנו נגיע לתיקון. לא יכול להיות שיקרה תיקון לפני שאנחנו משיגים את כל האופי שלו, כל הטבע שלו שזה דבר והיפוכו.
שאלה: למה הבורא כל הזמן דואג לחשוף בפניי שאין חברים, ואני מוצא את עצמי קודם כל מודה לו שכולם אצלו בדבקות. ובתפילות שלי במיוחד אני רוצה להתמוסס בהם ולהיעלם בהם. יוצא בסופו של דבר, שמה שאני רואה מול העיניים שלי, אני מרגיש שזה הולך ומתחזק והופך להיות שולי וכמעט מיותר אפילו, הייתי אומר. זו התוצאה של החשיפה הזו. מה עושים עם זה?
כך אתה צריך לעבוד. וצריך רק לבדוק את עצמך באיזו מידה אתה יכול במדויק יותר לקיים מה שהמקובלים אומרים לך. אין לי מה להציע. אני גם לא יכול להגיד תעשה את זה ותעשה את זה וזה ככה וזה ככה, כי את הבירור גם אתה צריך לעשות.
תלמיד: ברור, אני עושה את הבירור בעקבות מה שהמקובלים חושפים בפניי.
בסדר, כן.
תלמיד: אני לא ממציא את הדברים, אני הולך לפי ההיגיון. אני משתדל להיות אמיתי עם הבורא, אני לא יכול לשקר לו וזה קשה, ממני זה לא יוצא. לכן אני עובד עם משהו שאני לא יודע אם זה הדבר הנכון ואני משתדל ללכת עם האמת שאני שומע ממך, מהמקובלים. מקווה.
בכל זאת מה לא יוצא לך?
שאלה: התוצאה הסופית שאני מרגיש שהתפילות שלי כל הזמן במחשבות שלי במקום האמיתי איפה שזה נמצא ואני לא רואה את זה. ומה שאני רואה הופך להיות שולי ולא כל כך חשוב. זה מה שאני מרגיש. כאילו יש איזו התנתקות מהסביבה, מהמציאות שאני רואה.
זאת אומרת, אתה רוצה להגיע לעומק הלב שלך ועדיין אתה לא יכול. הלב עדיין סגור ואתה נמצא מסתובב סביבו. זה נכון. אנחנו, רובנו כך נמצאים. קח את הגיטרה שלך ותתחיל לשיר סרנדות מול החלון של הבורא, של "הכלה", עד שהיא תוריד לך איזה חבל ותוכל לעלות אל החלון שלה ולהתייחד עימה.
תלמיד: סרנדות מתחברות למשהו רומנטי עם הבורא ופה יש תפילות של הרבה דמעות והרבה רצון וחיסרון.
כן. ככה זה. גם דמעות ודאי. דמעות מתוך חולשה. אתה מנסה ומנסה לפרוץ לתוך יחסים חדשים ואתה לא מסוגל. סימן של חולשה שאתה לא מסוגל - אלה הדמעות. ודווקא על ידי הדמעות אתה מגיע לחיבור הנכון.
תלמיד: הדמעות שהיו לי הכי הרבה זה מהסבל של האנושות. אני לא יודע מאיפה זה בא לי אבל תמיד יש לי אמפתיה לסבל. בזמן האחרון אני מוצא את עצמי מודה לבורא שהם לא סובלים. כי כל הפוסל במומו פוסל - בסופו של דבר חדר בי ואני מודה לבורא שהם לא סובלים שהם נמצאים אצלו בדבקות ושוב זה מביא אותי למצב שאני לא מוציא חסרונות מהכאבים של האנושות כי זה לא אמיתי, זה מה שהאגו שלי מייצב.
טוב מאוד. כך "כל הפוסל במומו פוסל" ואנחנו רואים כאילו שהאנושות סובלת ואחר כך אנחנו נראה שזה לא נכון. בסדר. עוד נגלה את זה.
שאלה: הוא כותב "והיה להם טענות על הבורא", כשהם מתלוננים לבורא על מה הוא עושה עם האדם, ומעביר אותו, זה מרגיש כאילו זה מרחיק מהבורא.
אנחנו נראה את זה. הרחקה היא גם סימן של התקרבות, העיקר לא לעמוד במקום.
תלמיד: איך אני יודע שהתקרבתי יותר לחברים, איך מודדים את זה?
באיזו מידה אתה רוצה להיות יותר קרוב אליהם, סימן שאתה קרוב אליהם. בעולם שלנו כאילו אתה נרגע מחוסר הקירוב, נקרא שאתה קרוב, ברוחניות לא. כשאתה נמצא ברצון יותר להתקרב סימן שאתה מתקרב.
שאלה: שאלה פרקטית לגבי התקרבות מעל המחלוקות. לדוגמה, בהרבה עשיריות יש מחלוקת לגבי מפגשים פיזיים לעומת וירטואליים. בחלק מהמקומות בעולם יש אפשרות להיפגש פיסית באחד הבתים ללימוד או למפגש, ולכן סביר להניח שבהרבה עשיריות תתעורר מחלוקת בין אלה שרוצים לבוא לבין אלה שלא רוצים לבוא. האם מקרה כזה קשור להתקרבות שאנחנו צריכים להיות מעל המחלוקות, ואם כן איך פותרים אותן?
אני לא יודע איך לענות על זה. בינתיים אנחנו נמצאים בתקופת מעבר בין תקופת הקורונה לבין תקופה ללא קורונה ולכן יש אנשים שיותר מפחדים ויש שפחות מפחדים. אני רואה גם על הקרובים שלי שכל הזמן שמרו על עצמם, שבזמן האחרון הם פתאום תפסו את הווירוס. אני לא יכול להגיד, לכן אין כאן בירור בין רצון להתחבר או לא להתחבר, יש כאן רצון נוסף לא להיות חולה בווירוס הזה, ולכן החשבון לא יכול להיות רוחני, זה בכל זאת חשבון גשמי.
כשאנחנו אומרים שניתן לרופא רשות לרפאות, ברור לנו שהרופא זה לא הבורא ולא איזה איש גדול שיכול לייעץ לי דבר אמת, אלא נתנו לאיזה מומחה שיותר מכיר את הווירוס להגיד אם הוא מסוכן או לא ובאיזו דרגה, ולכן לא עלינו לבחור כאן. ואפילו שפה ושם אנשים מתאספים ועכשיו מבטלים יותר ויותר את עניין המסכות והמגבלות באירועים, אני לא יכול להגיד. אני לא יכול להיכנס לזה, זה לא שייך אלי, זה שייך ממש למומחים שיכולים להחליט עד כמה ואיפה זה מסוכן ואיפה לא.
לכן תשמעו מה שממליצים לכם "בני ברוך", ומה שממליץ משרד הבריאות ותחליטו. רק אתם יכולים להחליט. אנחנו עוד נדבר על זה, אני עוד לא שמעתי, לא קיבלתי שום הוראות איך הם חושבים שאנחנו צריכים להיות. גם לגבי כל העולם בכללות, אני לא יודע איך ניתן לקבוע, כי בכל אזור, בכל מדינה יש חוקים משלה, אז נראה מה לעשות. בינתיים זה לא נושא לוויכוח, אין בסיס לוויכוח.
שאלה: כתוב שהטענות לבורא נקראות מצה או מריבה. מה המצה מסמלת?
מצה או מריבה, זאת אומרת שיש ביניהם מחלוקת והם צריכים להביא אותה למצב שהם יכולים לחיות עימה ולהתקדם.
שאלה: לגבי המשפט "כל הפוסל במומו פוסל" שנאמר קודם בקשר למצב בעולם, אני עובר תהליך בדיוק הפוך עכשיו. מעולם לא הרגשתי סבל כמו שאני מרגיש עכשיו כלפי מה שקורה באוקראינה. אני מבין שיש שוני גדול ביני ובין אנשים שעוברים את זה על הבשר שלהם, אבל אני לא יכול לקבל את זה שהם אולי סובלים עבור כל העולם. אחד החברים אמר קודם ש"כל הפוסל במומו פוסל", והוא לא מרגיש את סבל העולם, אני דווקא מרגיש מאוד את הסבל. מה לעשות עם זה?
להשתדל להבין מה שכותבים מקובלים וליישב את הדברים האלה. אתה רואה שיש התרשמות שונה מאוד בין החברים שלנו בכל חלקי העולם. יש כאלה שבקושי שמעו, יש כאלה שנמצאים בזה, יש כאלה שנמצאים בזה פיסית. דיברתי על זה כבר כמה פעמים, אני מפחד שאני יכול לגרום בזה נזק לחברים שלנו מקייב, ממוסקבה. אני לא יודע איך לדבר כך שיהיה מובן שמדובר על הדרגה הרוחנית ולא יהיה שייך לדרגה הגשמית. עדיין קשה לנו לבצע את זה.
שאלה: איזו בקשה אנחנו מעבירים לבורא בזה שאנחנו מקריבים קורבן, וכתוצאה מהבקשה הזאת מה תהיה התגובה של הבורא כלפינו?
בהקרבת הקורבן אנחנו אומרים לבורא שאנחנו רוצים להתקרב על אף שיש בינינו תכונות מנוגדות, ואנחנו לא יכולים לשלב אותן, אבל אנחנו צריכים להתקרב ולהתחבר. איך אנחנו מתחברים על פני ההפכיות שבינינו, זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה", את זה אנחנו מבקשים, וכתוצאה מזה הבורא יעשה תיקונים. אנחנו צריכים להתעלות, וגם אלו מהצד השני צריכים להתעלות למצב שנוכל להבין, להרגיש איפה נקודת המפגש שבאמת מקשרת בינינו, ועם זאת יש שמירה על אותו המרחק שנמצא.
ואז באותו מרחק שנמצא בינינו, באותה התנגשות, אנחנו עולים לדרגה רוחנית יותר גבוהה ושם מתחברים. זה נקרא שכך מבצעים את העלייה, מממשים את העלייה. בזה שכל הריחוק, העביות, הטענות, הופכים לאותה המדרגה שאנחנו מתעלים מעליה, ומתחברים במדרגה יותר גבוהה, ואותו הריחוק הופך עכשיו לעוצמת החיבור, ולפי עוצמת החיבור הזה מתגלה בנו האור, כוח החיבור שממלא אותנו באותה מדרגה עליונה.
קריין: 236.
"רק על ידי מצה ומרור מתרקם באדם צורך לעזרת ה', ועזרתו יתברך הוא על ידי הנשמה הנקרא, "בחינת אורייתא וקוב"ה חד הוא". [...] וכשיש לו צורך, אז הקב"ה מקרב את האדם, וזה נקרא, קרבן פסח, שהקב"ה פוסח על כל החסרונות שלו ומקרב אותו לזכות למטרת הבריאה."
(הרב"ש. מאמר 14 "הקשר בין פסח, מצה ומרור")
זה מה שהיינו רוצים שיקרה לנו, אבל כנראה עדיין יש בבקשה שלנו איזה פגם, כי לא עשינו מספיק הכנות כדי שזה יקרה. אנחנו עדיין לא יכולים לתאר את "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא" בצורה נכונה ולדרוש שזה יקרה בינינו, שאז הבורא פוסח על כל החסרונות ומחבר את כל היתרונות, אפילו הקטנים ביותר שיש בינינו, וכך אנחנו זוכים להשגת מטרת הבריאה, לדבקות.
שאלה: לא ברור איך התנאי הזה מתקיים. אם יש טענות כלפי הבורא, איך דווקא על פני זה הוא מקרב? חשבתי שצריכים להיות חיסרון והשתוקקות ואז לפי זה הוא מקרב.
צריך חיסרון והשתוקקות לחיבור, אבל איך מתגלה חיסרון לחיבור? הוא מתגלה מתוך זה שאנחנו רואים שלא מסוגלים לבצע משהו. זה אותו דבר, תלוי איך אתה מסתכל. אתה יכול להגיד שהפער בין הרצוי והמצוי הוא עליך או על הבורא או על שניכם, אבל את הפער הזה צריך לסלק. באיזו צורה מסלקים אותו? על ידי התפילה, על ידי צעקה, ואז החסרונות שעולים מהפער הזה בעצם עוזרים לקצר את הפער הזה.
תלמיד: אז על פני הטענות האלה, על פני החסרונות האלה אפשר לגלות את התפילה?
ודאי. דווקא על פני הטענות האלו, על פני החסרונות, על פני גילוי הצורך, מתגלה כלי שהבורא כבר מתגלה בו.
תלמיד: ומה נקרא במצב הזה שהוא פוסח על החסרונות?
ש"על כל פשעים תכסה אהבה". שהבורא צריך רק את החסרונות, וכשהחסרונות האלו מגיעים לצורה ולעוצמה הנכונה אז הוא מחבר אותם.
תלמיד: אז "על כל פשעים תכסה אהבה" פירושו שהתחתון רק צריך לגלות את החסרונות ומהעליון מגיע הכיסוי.
יפה, טוב מאוד.
שאלה: מה זה אומר שהבורא לא שם לב לחסרונות האלה?
הוא צריך אותם כדי לבנות עליהם את המדרגה היותר עליונה. ולכן כשהוא מאיר באור שלו אז כל החסרונות האלה הופכים לעלייה.
תלמיד: מה זה אומר שהוא מאיר באור שלו?
בכוח האחד, האיחוד, הוא מביא את שני הדברים ההפוכים להיות כאחד. כשמגיעים כל הבעיות, החסרונות, ההתנגשויות למיניהם, הם כולם מגיעים למצב שמגיעים לכוח עליון אחד ובנברא הם מתפצלים לכמה, וכשהנברא מעלה אותם לכוח אחד עליון, הם שוב הופכים לאחד.
תלמיד: מי עושה את זה, הנברא מעלה את הניגודים האלה לבורא?
לא, האמת שגם את התפילה עושה הבורא, את הכול עושה הבורא, רק האדם צריך להביא לזה איזו מין נטייה, נטייה להזדהות, להתקרבות לבורא. לא דורשים מהנברא הרבה.
שאלה: למרות כל הכאב שהאנושות עוברת, אין בקשה אמיתית. לעומת זאת, מה אנחנו צריכים לראות ברוחניות, כי אנחנו רואים שהכאב הזה לא מביא לנו כלום?
ברוחניות אתה חייב להביע כמה שאתה מבין ממה שאתה מקבל מהבורא בדרגה התחתונה, וזה צריך לעזור לך לעלות לדרגה יותר עליונה, לקראת הבורא. זו כל העבודה שלנו. התגובה שלנו צריכה להיות לא סתם לצעוק, אלא כתוב, "וייאנחו בני ישראל מן העבודה ותעל שוועתם לאלוהים", "וישמע אלוהים את נאקתם" ואז הוא עוזר להם.
זאת אומרת, יש כאן התקשרות מיוחדת מאוד. לא בצורה של תן וקח, אלא מעבדים מה שמקבלים מהבורא, מחפשים מה מרגישים, כי מה שמרגישים זה ודאי מגיע מהבורא, ומתחילים לחפש איך להגיב על זה בצורה נכונה. והבורא שומע את הפנייה כי בפנייה הזאת יש כבר השתתפות אישית שלהם ולפי זה הוא כבר מתחיל לשנות את ההשפעה שלו עליהם בצורה כזאת שהם מתחילים לעלות יותר ויותר.
אז ככל שיש יגיעה מצד התחתון להביא את העליון ולעלות לעליון, להגיב לעליון, כך יש גם מאמץ מצד הבורא להיות יותר קרוב לנברא. ואנחנו צריכים לראות כמה אנחנו בכל פעם משתפים איתנו את הבורא.
קריין: כותרת "דילוג ופסיחה", 237. כותב רב"ש:
דילוג ופסיחה
"ענין פסח, שאמרו חז"ל, "אשר דילג ופסח ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט". זאת אומרת, כל ירידה נקראת "מצרי", שפירושו, שמקבל הכל עבור אהבה עצמית. וישראל באמצע, היינו עליה, שהתגבר ועשה עכשיו הכל בעל מנת להשפיע ולא לתועלת עצמו. מצב הזה נקרא "ישראל". אולם אח"כ עוד הפעם הוא יורד. נמצא, שעוד הפעם הוא יורד לבחינת "מצרי". וכן חוזר חלילה. וישראל נמלט, היינו שנמלט מהמצריים ונכנס לבחינת ישראל.
ובכדי שיהיה לאדם כלי שלם, שיהיה מוכשר לקבל בתוכו שפע עליון, הקב"ה פוסח ממצרי למצרי, כלומר שהוא מקבל בחשבון רק את בחינת ישראל שיש בין מצרי למצרי, ומצרף אותם לחשבון גדול."
(הרב"ש. מאמר 13 "מדוע חג המצות נקרא 'פסח'" 1987)
קודם כל אנחנו רואים שהוא מסתכל על הרצונות שלנו, באיזה רצונות אנחנו נמצאים, ברצונות של המצרים או ברצונות של ישראל - וברצונות שאתה נמצא, שם אתה נקרא "מצרי" או "ישראל".
כך גם בעולם שלנו בכל דבר כלפי הרוחניות, לא חשוב מי אתה או מה אתה, גבר, ואפילו אישה, אם אתה חושב מחשבות על מנת להשפיע, אתה נקרא "ישר אל", ישראל. אם אתה לטובת עצמך אז אתה נקרא "אומות העולם" או איך שאתה רוצה, יש שבעים אומות עולם עיקריים - רצונות לקבל, וככל אחד מהם רוצה לכוון את עצמו לעל מנת להשפיע לבורא, ואז הוא הופך להיות "ישר אל", ישראל.
קריין: 237.
"ענין פסח, שאמרו חז"ל, "אשר דילג ופסח ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט"." זאת אומרת שיש בכל אחד מאיתנו מצבים שאנחנו נקראים בהם "ישראל" ומצבים שבהם אנחנו נקראים "מצרים". ואז הבורא עוזר לנו לחבר את כל המצבים של העליות, שזה נקרא "ישראל" וגם לחבר את כל המצבים שנקראים "ירידות", שנקראים "מצרים", ולהוריד את כל המצרים למטה וכל ישראל להעלות למעלה, ואז אנחנו מתחילים להבדיל בין שתי הרמות האלו וכך אנחנו מתנתקים, מתרחקים מעל המחשבות של המצרים, למחשבות של ישראלים. "זאת אומרת, כל ירידה נקראת "מצרי", שפירושו, שמקבל הכל עבור אהבה עצמית. וישראל באמצע, היינו עליה, שהתגבר ועשה עכשיו הכל בעל מנת להשפיע ולא לתועלת עצמו. מצב הזה נקרא "ישראל". אולם אח"כ עוד הפעם הוא יורד. נמצא, שעוד הפעם הוא יורד לבחינת "מצרי". וכן חוזר חלילה. וישראל נמלט, היינו שנמלט מהמצריים ונכנס לבחינת ישראל.
ובכדי שיהיה לאדם כלי שלם, שיהיה מוכשר לקבל בתוכו שפע עליון, הקב"ה פוסח ממצרי למצרי, כלומר שהוא מקבל בחשבון רק את בחינת ישראל שיש בין מצרי למצרי, ומצרף אותם לחשבון גדול."
(הרב"ש. מאמר 13 "מדוע חג המצות נקרא 'פסח'" 1987)
שאלה: מה זאת אומרת שהבורא מדלג ממצרי למצרי?
שהבורא מעורר את הרצונות שהם על מנת לקבל, שהם כביכול לטובת האדם והאדם שקוע בזה.
שאלה: אנחנו צריכים להשתמש ברצונות האלה?
ודאי שאנחנו צריכים להשתמש ברצונות האלה, גם ברצונות של מצרים וגם ברצונות של ישראל, אבל כדי לעלות על ידי שניהם לדרגת ישראל וכך להתנתק מדרגת המצרים, זה נקרא שאנחנו יוצאים ממצרים.
שאלה: האם אפשר שאדם הוא "מצרי" והקשר בין הפרטים הוא "ישראל"?
נכון. הקשר בין הפרטים נקרא "ישראל" וניתוק בין הפרטים נקרא "מצרי". ככה זה לפי הגדרה. אין הגדרות אחרות בין מצרי לישראל.
שאלה: יציאת מצרים הייתה טרם הזמן והרצון לא היה עדיין חזק מספיק וזה גרם לשורש של הגלויות שעד עכשיו אנחנו מרגישים ונמצאים בזה. השאלה, האם אותם מצבים שעברנו זה לא היה מספיק חיסרון, ובגלל זה אנחנו עכשיו נמצאים במצב הזה?
ודאי שאין לנו מספיק חיסרון. אנחנו בורחים ממצרים? לא. אנחנו עדיין סובלים פה ושם אבל בעצם לא סובלים וממשיכים לחיות. האדם נמצא במקום איפה שבסך הכול נראה לו שטוב לו לפי החשבון. ולפי הסיכום של כל המצבים הוא רואה שבינתיים אפשר להמשיך, אז בשביל מה לצאת? אין לו כוח אם כך להפעיל מאמצים לצאת ממצרים שלו.
תלמיד: אם הרצון לא היה מספיק חזק, איך בכלל היתה אפשרית יציאה?
לא, זה לא אפשרי. לכן מה שיש לבורא, זו הזדמנות אחת, להוסיף צרות. לכן בסוף הגלות יש עוד עשר המכות, ואז אין להם ברירה אלא לעשות מאמצים גדולים בצעקה. זה עניין מצטבר.
קריין: כותב הרב"ש. 238.
"יש לפרש מה שכתוב על שם, שפסח על בתי בני ישראל ורק המצרים נהרגו. וכמו שמפרש רש"י, שפסח, היינו שקופץ ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט, שהכוונה, שכל המצרים נהרגו, ורק כל הישראלים שהיו באמצע בין מצרי למצרי, נשארו בחיים, יהיה הפשט, שכל הירידות שהיו בין העליות, נמחקו. וממילא לא נשאר רק עליות. וזה יוצא לנו, כאילו אף פעם לא היה להם ירידות, כיון שנמחקו, שזה יהיה פירושו שהמצרים נהרגו. ויש עכשיו מקום, שכל עליות שהיו להם, נתחברו, והיו למצב אחד. שיש הרבה בחינות של רצון לקבל שנתקן בעמ"נ להשפיע, וממילא היה כלי אחת שלימה לקבלת אור הגאולה, הנקרא "יציאת מצרים", שיצאו לחירות מגלות מצרים, שהיו משועבדים לאהבה עצמית, הנקרא "קליפת מצרים", כמו שכתוב "ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם".
(הרב"ש. מאמר 13 "מדוע חג המצות נקרא 'פסח'" 1987)
שאלה: מה זה אומר שהמצבים נמחקו?
כאילו שלא היו. למה? כי עשו עליהם תיקונים כאלה, שהם עכשיו לא משפיעים לפי התוכן שלהם, לפי השלילה שלהם. ודווקא השלילה שלהם הופכת להיות לחיוב, כי במה יהיו המצבים האלו רעים? כשהבורא מוסיף להם רצון לקבל, אז ודאי שהם בעצמם נופלים, ואם כך הם לא יכולים לגרום רע לאדם, מפני שהם באו מלמעלה, ורק נתנו לאדם עוד יותר לאבחן, ולגרום להבחנות נכונות.
תלמיד: אז למה לא נמתקו, או משהו קצת יותר חיובי?
עזוב, אלה התיקונים הבאים, בינתיים ליציאת מצרים זה מספיק. ביציאת מצרים הם לא עושים תיקונים, הם רק בורחים מהעל מנת לקבל.
השאלה היא נכונה, אבל אתה שומע את התשובה, עכשיו עדיין לא מתקנים את הירידות אלא בורחים מכל הרצונות האגואיסטים, מכל הירידות, מתעלים, קופצים מעליהן ובורחים, זהו. אחר כך יבואו הזמנים שהם יצטרכו לתקן את הכול. הכול בא מהבורא, הוא צריך לתת להם את כל הקושיות, בעיות, ירידות, נפילות, והם יצטרכו לתקן את היחס שלהם אליהם עד שהם מגיעים ל"אין עוד מלבדו", שזה הכול מגיע מהבורא. בינתיים אין לזה מספיק חומר וניסיון מצדם.
שאלה: איפה מצטברות העליות כפי שכתוב בקטע?
העליות מצטברות באותו המאור המחזיר למוטב שמאיר עליהן.
שאלה: אם הנפילות נמחקות איך אפשר להרגיש בעליות? הרי לא נותרה הופכיות שעל בסיסה נבנית כל המציאות.
זה לא נכון שמוחקים את המצרים, וישראל, זאת אומרת על מנת להשפיע נשאר, ועל מנת לקבל נמחק. אלא לעת עתה הם לא מפריעים, הם דווקא עוזרים לברוח ממצרים, כי אם לא היו רצונות גדולים של לקבל, לא היה ממה לברוח.
רק אומרים כך, ולכן לכל דבר ודבר, לכל רצון ורצון, לכל כוונה יש לו מקום כאן כדי לדחוף את האנשים קדימה. התוצאה שצריכה לצאת מכך היא שאנחנו צריכים להשתוקק רק לחיבור בינינו, ולצעוק מתוך החיבור בינינו לבורא שיעזור לנו. בלי לחשוב על מה שיקרה, על כל מיני חשבונות, רק קדימה, רק אליו דרך החיבור, זה הכול. ואחרי שאנחנו מגיעים לחיבורים הראשונים האלו, שנקראים שאנחנו כבר פורצים את הגבול של מצרים ונכנסים לעל מנת להשפיע במשהו, אז נעשה בירורים גם עבור אותם כלים שאיתם יצאנו ממצרים.
זה נקרא שבני ישראל לוקחים את כל הכלים ממצרים, את כל הרצונות, המחשבות, הכוונות, את כל הדברים הרעים ביותר הם לוקחים, ואחר כך מחוץ למצרים, כשכבר יש להם כוחות על מנת להשפיע, הם מתחילים לתקן את הרצונות של קבלה בכוונה בעל מנת להשפיע, ובונים פרצופים רוחניים.
שאלה: מה זה אומר שישראל נמצאים בין המצרים?
לפעמים יש בך מחשבות ורצונות טובים לחיבור ולהשפעה בין החברים, ואפילו אולי לבורא, ויש גם כאלה הפוכים. בסופו של דבר, לפי המאמצים שלנו, לפי כמה שאנחנו רוצים לצאת, להתחבר, לבקש, כשאנו מבינים ולא מבינים, ככל שהדברים האלה מגיעים לאור העליון הוא ממיין אותם, מחבר אותם, ומשאיר רק את מה שצריך למעבר מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, ואת מה שלא צריך, את מה שמפריע למעבר מלקבל להשפיע, את זה הוא כאילו מסתיר, ואחר כך אנו מתקנים את זה.
כל הבירורים האלה נעשים על ידי האור העליון. הבורא הוא המברר, ואנחנו יוצאים ממצרים ברכוש גדול. כאילו גונבים את הכלים מהמצרים ויוצאים. כל הרצונות שהיו בכל אחד ואחד, ממלאים אותנו, אנחנו יוצאים איתם, אבל הם כאילו לא קיימים. יש מין הארה מלמעלה שעוזרת לנו לא לראות לעת עתה את האגו שלנו.
אנחנו רואים את זה מהעולם שלנו. לפעמים אני ממש נמצא במחשבות כמו של מלאך, אני אוהב את כולם, רוצה עבור כולם, ולעצמי שום דבר. לפעמים כך קורה. בצורה כזאת כביכול אנחנו מגיעים ליציאה ממצרים.
תלמיד: דווקא זה שנמצאים באמצע בין המצרים, האם זה אומר שהם נסתרים, אם שמעתי נכון?
יש מצבים כאלו, ומצבים כאלו. המצבים שנקראים "מצרים" נעלמים, כאילו נסתרים עכשיו, ומתגלים ויוצאים החוצה רק מצבים של ישראל, ישר א-ל, ועל ידי זה יש יציאה ממצרים.
זאת אומרת, ברור שזה לא מצב אמיתי, אלא מצב שמתקיים כך כרגע. לכן זה נקרא "נס", נס יציאת מצרים.
כי לא הגענו לזה בכוחות שלנו ואנחנו קובעים את זה, לא, אלא לפי תהליך הבריאה, אם אנחנו עושים משהו קטן שמוטל עלינו, אנחנו מפעילים כתוצאה מכך מערכת גדולה וכך היא מוציאה אותנו מהמצב האגואיסטי למצב האלטרואיסטי.
תלמיד: כשנשארות רק העליות, כמו שכתוב כאן בקטע, הכוונה היא לכך שבעצם הכוונה שלי, הכיוונון לתכונת ההשפעה בכוונה לא משתנה. אבל איך ברגש זה צריך להיות, שתמיד טוב לי, או שזה לא הכרחי בעליות?
אנחנו לא מדברים על טוב או רע בהרגשה שלי, אלא על מה שטוב או רע בכוונה שלי. כשאני כבר מזדהה עם הכוונה, מאוד רוצה להיות מחובר עם כולם ועם הבורא, ולשייך את עצמי אליהם כדי לתת להם כוחות השפעה, כוחות חיבור.
שאלה: המעבר הזה מקבלה להשפעה, כשאנחנו מצליחים להיכנס לקשר עם החברים, להרגיש אותם, צריך להחזיק כל פעם את מצב היציאה? האדם צריך לעשות את זה בכוח, או שאתה מקבל כוח שמחזיק אותך ואתה כבר לא צריך להחזיק את המצב?
אנחנו צריכים להשתוקק לחיבור בינינו כל הזמן, אבל כשמגיע מה שנקרא "זמן יציאת מצרים", אנחנו מקבלים מלמעלה כזו התעוררות שמחזיקה אותנו יחד, ובהחלט מרגישים שאנו מתעלים מעל הגשמיות, ויכולים לחיות בהרגשה הדדית בקבוצה ביחס שלנו, וכך גם כלפי הקבוצה, ואפילו כלפי כל המציאות, כלפי העולם. לכן ההתעלות הזאת מעל הכוונות על מנת לקבל נקראת "יציאת מצרים".
שאלה: כל התהליך של יציאת מצרים עם כל השלבים של טענות משה, של "ויאנחו מהעבודה", של "ימות מלך מצרים", האם אנחנו אמורים לעבור את כל השלבים האלו בתוך העשירייה או רק להגיע לדרישה הסופית של לקבל את עשר המכות כדי שנוכל לצאת? מה הדרך הנכונה לעבור את התהליך הזה?
הדרך הנכונה לעבור את התהליך היא ללכת יחד עם הטקסט שנמצא לפניך יחד עם כולם, ואז תבין באיזה קצב ובאיזה סדר אנחנו עוברים. אני לא אספר לך מה יהיה אחר כך.
בינתיים זה מה שאנחנו מגלים. שהיינו מאוד רוצים להתעלות מעל לאגו שלנו לחיבור בינינו, כדי דרך זה להגיע לחיבור עם הבורא, כדי לגרום לו בזה נחת רוח, שכולנו מצטרפים אליו. פעם זה הצליח, פעם עשינו את זה, וזה נקרא "יציאת מצרים". עד כאן הגענו.
תרשמו לכם טוב טוב בלב ובמוח שזה המצב של יציאת מצרים. כשכולנו משתדלים להיות מחוברים, הבורא עזר לנו, סוף סוף, על ידי זה שהוא קיבץ את היהודים שבנו שמחפשים את האיחוד, ואת המצרים שבנו שמחפשים את האגו האישי של כל אחד, הבדיל בין אלו לאלו, הסתיר את המצרים שבנו, חיבר בין היהודים שבנו, ואז נעשה בנו כוח להצטרף לבורא. זה נקרא "להתעלות ממצרים אליו".
תלמיד: האם התהליך הזה מתואם מן הכוח אל הפועל, מה שאנחנו לומדים תמיד בקבלה?
כן.
שאלה: איפה בדיוק ממוקמת, נמצאת יציאת מצרים מבחינת העולמות והספירות, גם בשפת הקבלה, כמו שאנחנו לומדים?
אני עוד לא נמצא, לא בעולמות ולא בספירות, לכן אני לא יכול להגיד לך. לפי הסיפור הזה אין עולמות וספירות. אחר כך יהיה לנו רצון לקבל מדורג לפי עביות ומסך, ואז נדבר על זה.
שאלה: האם הבנתי נכון, שבכל זאת אנחנו לוקחים, אוספים את הכלים של המצרים, אבל ההארה מלמעלה לא נותנת לנו לצאת מהאגו?
כן. אתה צודק. האור העליון שמאיר עלינו מכבה את כל הרצונות על מנת לקבל ומבליט את כל הרצונות על מנת להשפיע ואיתם אנחנו יוצאים ממצרים.
וזה לא נכון שאנחנו יוצאים ועוזבים כביכול את כל הרצונות שלנו על מנת לקבל במצרים. אנחנו מוציאים הכול, ולכן גם אחר כך מחוץ למצרים יהיו לנו כל מיני בעיות, ואירועים של האגו שלנו, אבל זה יהיה כבר בדרגה אחרת.
שאלה: כתוב בפסוק 236 "הקב"ה פוסח על כל החסרונות". מהי הצורה הנכונה של החסרונות בשביל שהבורא יפסח עליהם?
את זה אנחנו לא יודעים בדיוק. אנחנו נלמד את זה מתוך הניסיון. אנחנו עוד לא יכולים למיין, אין לנו מכשיר שעל ידו אנחנו יכולים למיין רצונות יותר גדולים או פחות, יותר קרובים לבורא לתיקון וכן הלאה. אנחנו צריכים לעשות, "כל מה שבידך וכוחך לעשות, תעשה", ומזה ללמוד איך הבורא ממיין את הרצונות והכוונות שלנו.
שאלה: כתוב בפסוק 237 "הקב"ה פוסח ממצרי למצרי". מה זאת אומרת פוסח, קופץ ממצרי למצרי?
הוא לוקח רק את הרצונות שהם בכוונה על מנת לקבל שזה נקרא "מצרי", ואת הרצונות שהם בכוונה על מנת להשפיע שזה נקרא "ישראלי", הוא ממיין ושם בצד. ואחר כך הוא מסתיר כוונות ורצונות על מנת לקבל, וכוונות ורצונות שעל מנת להשפיע הוא מבליט, כאילו שרק זה הרכוש של האנשים שרוצים לצאת ממצרים, ולכן הוא נותן להם לצאת. הוא לא מביא בחשבון את הטעויות הבעיות ההפרעות והעבירות שלנו, אלא מוציא אותנו ממצרים כאילו שאנחנו רק טובים.
לכן אחרי יציאת מצרים אנחנו מתחילים לאט לאט לתקן אותם, אבל כדי לתקן אותם אנחנו צריכים לקבל תורה, זאת אומרת, קשר עם המערכת המיוחדת של האורות והמדרגות. ואז אנחנו פונים למדרגות האלה ובהתאם לזה ממיינים את הבעיות שאיתן יצאנו ממצרים, מהרצון לקבל הגדול, ואז אנחנו יכולים לעבוד ממש בצורה ברורה. לברר, למיין את כל הרצונות והמחשבות על ידי האור העליון, ולתקן אותם על ידי האור העליון. והעבודה הזאת נעשית כבר בהתחברות, בשיתוף עם הבורא, לכן בכל העבודות האלה אנחנו משיגים אותו.
שאלה: על פסוק 238 כתוב ""יציאת מצרים", שיצאו לחירות מגלות מצרים, שהיו משועבדים לאהבה עצמית," איזה חירות זו? איך אנחנו יכולים לתאר המצב הזה?
החירות היא שאנחנו כבר לא נמצאים בעל מנת לקבל, זה נקרא שיצאנו מהגלות. הכוונה על מנת לקבל הכניסה אותנו לעולם הזה, ובלי הכוונה על מנת לקבל אנחנו כבר נמצאים בעולם העליון.
שאלה: מה ההבדל בין לברוח לבין לתקן את הרצון לקבל בעבודה בעשירייה?
אנחנו לא יכולים לתקן את הרצון לקבל בעודנו נמצאים בו, כי הוא שולט עלינו ומבלבל אותנו ואנחנו לא יכולים להתנזר ממנו ולהזדהות עם הרצון להשפיע, אנחנו צריכים לעשות פעולת הפרדה. ובהפרדה הזאת מהרצון לקבל, כשאנחנו רוכשים קצת הבנה, הרגשה, התעוררות לרצון להשפיע, אנחנו לומדים את הרצון להשפיע, איך יכולים להתחבר הרצונות האלה. עוד לא רצונות, עדיין כוונות זכות. כי מתחילים מדרגת אפס, ואז אחת, שתיים, שלוש, ארבע, ובכל דרגה ודרגה אנחנו לומדים לאט כמו ילדים קטנים, שבהדרגה, בתקופה ממושכת הם מכירים את העולם. כך אנחנו צריכים לראות איך זה קורה איתנו.
שאלה: קודם הזכרת שנגלה שהאנושות לא סובלת. אם כן, האם עליי לנסות להרגיש את הסבל של העולם?
לא, אני לא צריך ממש להיכנס לסבל של העולם ולסבול עימו, כי בזה אני מגלה סך הכול את סבל העולם הגשמי, הבהמי, מה ששייך לדרגת חי, במה שהם נמצאים מפני שהם לא מתעלים למעלה.
אלא אני צריך להתכלל עם הסבל של העולם בדרגה רוחנית, זה עוד לא בשבילנו עכשיו, אבל אנחנו נגיע לזה, וכשכבר נהיה באיזו דרגה רוחנית, נקבל אורות גם עבורם ונוכל להאיר להם, להשפיע להם דרך הכלים שלנו. זה נקרא שאנחנו הופכים להיות אור לעולם, זה נקרא "אור לגויים".
כל מי שלא נמצא בעל מנת להשפיע, "ישר-אל", "ישראל", הוא עדיין "גוי", בעל מנת לקבל לעצמו. בצורה כזאת אנחנו מתחילים לראות את התפקיד שלנו להיות אור לגויים, זאת אומרת להתקשר אליהם כך שהם יהיו כאח"פ לגלגלתא ועיניים, וכך אנחנו מקבלים את האורות מלמעלה ומעבירים להם, ומגיעים לתיקון של כל העולם.
תלמיד: בעצם עלינו לנסות להרגיש את הסבל שלהם שהם לא מתקרבים לבורא במקום להרגיש הסבל ברמה הגשמית?
אנחנו צריכים לגלות את הסבל של כל העולם כדי שבהעלאת הסבל הזה למעלה, אנחנו נקבל אורות עבורם.
שאלה: בהמשך לזה שנגלה שהאנושות לא סובלת, למה אנחנו צריכים להתפלל שהאנושות לא תסבול מהמלחמות?
אנחנו צריכים להתפלל עבור האנושות שהיא תצטרף אלינו ככל האפשר ותגלה איתנו יחד את מטרת הבריאה ותבצע איתנו יחד את מטרת הבריאה. אנחנו לא צריכים בשביל זה לסבול, אין מצווה לסבול, יש מצווה לעביר את הסבל שאנחנו מרגישים דווקא לשמחה, להנאה, לדברים טובים כדי להודות לבורא. מהבורא יוצא כל טוב ולא שום דבר רע, וכאשר הכול טוב הזה, האור העליון הזה נכנס לתוך הכלים שלנו, מהניגוד עם הכלים הוא מזמין בהם כוחות רעים. וזו העבודה שלנו, להפוך את הרע לטוב. הכול תלוי בכוונה.
שאלה: איך להפוך ייאוש מחוסר האפשרות להתחבר לרצון חדש והשתוקקות חדשה לבורא?
קודם כל אני צריך לעשות דבר פשוט, לקבל שהמצב שאני עכשיו נמצא בו, מגיע לי מהבורא. זאת אומרת, קודם כל הבורא רוצה את זה, לכן הפעולה הראשונה שלי היא שאני מסכים לזה, מקבל את זה ומודה על זה שאני מקבל. כמו שכתוב, "חייב אדם לברך על הרע כמו על הטוב", או הפוך. זה מה שצריכים. ואחר כך לעשות פעולות כאלה, שבכלל אף פעם, באף מצב, לא ירגיש רע. זה לא שרע לא יהיה, אלא הוא יצדיק את הרע עד כדי כך, שבכל הרגשת רע ירגיש טוב.
שאלה: האם אני מקריב את השקר שאני יותר טוב מהאחר ויכול כביכול לתקן אותו?
לא, זה לא חשוב אם אני יותר טוב או יותר רע, אלא כל אחד מאיתנו מפני שהוא חלק מהמערכת הכללית של האדם הראשון, הוא ערב עבור כולם, הוא מעביר את האור העליון דרך כולם. הוא גם מקבל את האור הספציפי שלו מהבורא דרך כולם, וגם מעביר לכולם. ולכן כל אחד ואחד מאיתנו מחוייב להית מקושר עם כולם, למצוא את המקום שלו ולמלא אותו במלואו.
שאלה: מה אני מקריב?
חוץ מהאגו שלך, שאתה חושב שאתה קיים לעצמך, אין לך עוד מה להקריב.
שאלה: איך ביכולתי למדוד את הדרגה שאיתה יצאתי ממצרים?
אחרי שתעלה מעליה, אז אתה תוכל למדוד אותה. בינתיים לא.
שאלה: כשמגיעה הפרעה בקשר עם החברים, איך אני ארגיש שההפרעה היא מהבורא ולא אנסה להתגבר עליה בעצמי?
לא כדאי לנו להתגבר על אף הפרעה לבד כי זה שקר ורק מגדיל את האגו והבלבול. ולכן אני צריך לקבל שכל הפרעה והפרעה היא הפרעה ביני לחברים ומגיעה מהבורא. אם אני פותר אותה בצורה כזאת, אני בטוח אצליח.
שאלה: על איזה דברים רעים שבינינו עלינו לפסוח ועל איזה לא?
אנחנו צריכים להתייחס לכל החברים שהם כבר מתוקנים ואני חייב להתחבר אליהם ולהוסיף להם אור עליון דרכי שיגרום לחיבור שלנו. ואם אני אעשה את הפעולה הזאת בצורה הנכונה, אז אני אראה שכל העשירייה נמצאת בחיבור ובשלמות, ובאמת היתה חסרה רק קבלת האור העליון דרכי.
שאלה: למה יש באדם הרגשה שהריחוק בינינו הוא מיותר או טעות וצריך למחוק אותו, מדוע קשה לשמור על מדרגת הריחוק ולשאוף לחיבור בו זמנית?
זה עניין של ניסיון. אתם צריכים להתעסק גם בזה וגם בזה, ואז לראות איך זה משתלב.
קריין: קטע 239 .
"ענין "פסח" נקרא על שם שהקב"ה דילג את בתי ישראל, ונשארו כל ישראל וישראל בחיים. כידוע שאין העדר ברוחניות, כי בחינה הכי קטנה שבישראל נשארה בחיים, ושום דבר אינו הולך לאיבוד. ומשום זה שהקב"ה הציל את ישראל, נקרא יום טוב זה בשם "פסח", על שם מעשיו של הקב"ה."
(הרב"ש. מאמר 13 "מדוע חג המצות נקרא "פסח"" 1987)
כל הרצונות לקבל בינתיים נכנסים להסתרה, ומוציאים מהמצב של מצרים את אותו רצון לקבל שנכנס למצרים בצורה של בני ישראל. שבעים נשמות נכנסו למצרים והתרבו במצרים ועכשיו יוצאים משם, וצריכים לעשות תיקונים. מדברים רק על הרצונות שאותם אפשר להגדיל ולהעלות מדרגת האגו.
מדובר עלינו, על כל בני ברוך העולמי, מי שנמצא, מי שמשתוקק להתעלות למעלה מהאגו שלו ורוצה להתחבר עם האחרים. כי יציאה ממצרים יכולה להיות אך ורק בכוח הערבות בינינו. זו עוד לא הערבות האמיתית בדרגות גמר תיקון, אבל זה כבר חיבור בינינו, במצב שאנחנו מבינים שלקראת זה אנחנו הולכים, מסכימים עם זה.
צריכים להיות בהסכמה בעלמא שאנחנו מתעלים מעל הרצון לקבל האגואיסטי שלנו, האינדיבידואלי, שאנחנו מוכנים להתחבר בינינו בצורה כזאת שלא נשאר שום דבר פרטי לאף אחד, במידה שאנחנו מבינים ומסוגלים לתאר זאת, ואז אנחנו בורחים מהעל מנת לקבל שלנו שלא נותן לנו להתחבר בצורה הראשונה בינינו, וזה נקרא "יציאה".
לכן היציאה שאנחנו מגיעים אליה ממצרים, היא נקראת ב"חיפזון". זאת אומרת במהירות, בפתאומיות. למה זה נקרא כך? אם הבורא מתכנן את הדברים והכול הולך לפני התכנית שלו, למה זה נקרא ''בחיפזון''? ''בחיפזון'' זה ודאי כלפי הנבראים, שמתעלים מדרגת על מנת לקבל לעל מנת להשפיע, מפירוד לחיבור, והשאלה היא למה זה נקרא בכל זאת בחיפזון.
שאלה: מדובר פה על אפליה בין המצבים של לקבל ולהשפיע. אני מרגיש פה הזדמנות להרוויח ואני אוהב את הבלבול שיש בין המצבים האלה, ואני מסרב לראות את הרע כמו רע. מה אני יכול לעשות בשביל לצאת מהבלבול הזה?
אין לך ברירה אלא אתה חייב להמשיך ולאט לאט אתה תגלה מה הבעיה שלך ואיך להתעלות מעליה. אתה קצת נמצא בפיגור לעומת היציאה ממצרים. תשתדל להבין את זה יותר, להיכנס לזה בצורה רגשית ושכלית, וזה ימשוך אותך החוצה.
קריין: כותרת "בחיפזון" קטע 240.
"מדוע נקרא פסח "חפזון". וכפי שפירש רש"י, הפסח נקרא "חפזון", משום שה' קפץ ופסח ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט." בכל אחד מאיתנו יש קצת מחשבות ורצונות של על מנת להשפיע, להתחבר, לאהוב. אבל בין הרצונות הטובים, בין המחשבות הטובות, יש גם כאלה שהם רק בכוונה על מנת לקבל לעצמו, להתעלות מעל כולם וכן הלאה. אין ברירה, זה הטבע שלנו, אבל מה אנחנו עושים? איך האור העליון מסדר אותנו, מתקן אותנו בצורה כזאת שבכל זאת נגיע פעם להתאמה לבורא?
אומר הרב"ש כך, שיוצאים ''בחיפזון'', "משום שה' קפץ ופסח ממצרי למצרי," שבכל אחד ואחד, "וישראל" שבכל אחד ואחד "אמצעי" בין מצרי למצרי "נמלט. ואנו רואים, שענין דילוג את הקץ, פירושו, שמיהר את הקץ, כאילו שעדיין לא הגיע הזמן."
"והיות שמיהר עצמו, ועל זה נקרא פסח "חפזון". וכאילו היה צריך למהר, כדי שלא יתעוררו המצרים שהיו אצל הישראלים, והם עדיין לא הגיע הזמן שיתוקנו, לכן מיהר עצמו והציל מה שהיה יכול להציל. כלומר, שרק בחינת ישראל קבל אז תיקון, ולא המצריים. לכן נקרא זה "חפזון".
(הרב"ש. מאמר 13 "מדוע חג המצות נקרא "פסח"" 1987)
זה דבר מעניין מאוד, כאילו לבורא לא היה זמן, הוא מיהר, פחד שהתהליך הזה פתאום יתקלקל ויעצרו אותו איזה כוחות כאילו באמצע, ולכן כאילו עשה את זה במהירות. מה זה במהירות? "אתה תצא, אתה תצא, ואלו נשארים" בצורה כזאת.
זאת אומרת הרצונות לקבל נשארים והרצונות להשפיע יוצאים, ובצורה כזאת הוא מיין מהר את כל הרצונות שהיו לו במצרים, כמו דרך מסננת, כמו שמנפים קמח או משהו אחר דרך הרשת ומנערים, ומה שיורד יורד ומה שנשאר נשאר. בצורה כזאת אנחנו יכולים להפריד בין מה שנשאר במצרים, מה שנפל, ובין מה שנשאר ברשת ויוצא ממצרים, וכך אנחנו יוצאים בחיפזון. כלומר, החיפזון הוא לא מאיתנו, אלא הבורא סידר את היציאה בצורה כזאת.
קריין: 240.
"מדוע נקרא פסח "חפזון". וכפי שפירש רש"י, הפסח נקרא "חפזון", משום שה' קפץ ופסח ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט. ואנו רואים, שענין דילוג את הקץ, פירושו, שמיהר את הקץ, כאילו שעדיין לא הגיע הזמן. והיות שמיהר עצמו, ועל זה נקרא פסח "חפזון". וכאילו היה צריך למהר, כדי שלא יתעוררו המצרים שהיו אצל הישראלים, והם עדיין לא הגיע הזמן שיתוקנו, לכן מיהר עצמו והציל מה שהיה יכול להציל. כלומר, שרק בחינת ישראל קבל אז תיקון, ולא המצריים. לכן נקרא זה "חפזון".
(הרב"ש. מאמר 13 "מדוע חג המצות נקרא "פסח"" 1987)
קריין: 241.
"כתוב "ואכלתם אותו בחפזון, פסח הוא לה'". ופירש רש"י, הקרבן הוא קרוי פסח על שם הדילוג, והפסיחה שהקב"ה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים, וקופץ ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט.
ויש להבין ענין הקפיצה והפסיחה בדרך עבודה. ידוע, שעיקר עבודה שלנו היא להגיע לידי דביקות בה', שהוא השתוות הצורה, שע"י זה מקבלים כלים שיהיו מתאימים לקבלת השפע. וידוע שהכלים שלנו באים משבירת הכלים. "שבירת הכלים" נקרא, שרוצים לשמש עם הכלי קבלה בעמ"נ לקבל, וזהו בחינת פירוד מה', שהיה בעולמות עליונים. וגם ע"י חטא דעץ הדעת, שנפלו הכלים לתוך הקליפות, ואנו צריכים להעלותם משום שאנו באים מהכלים שלהם. וע"י זה שאנו עובדים עם הרצון לקבל שלנו, הבאים משם בעמ"נ להשפיע, ע"י זה נתקנו כל פעם חלק מהכלים האלו, הנמצאים בקליפות, ומעלים אותם להקדושה, ע"י זה שאנו רוצים לשמש רק עם הכוונה בעמ"נ להשפיע נחת רוח להקב"ה."
(הרב"ש. מאמר 13 "מדוע חג המצות נקרא 'פסח'" 1987)
קריין: 241.
"כתוב "ואכלתם אותו בחפזון, פסח הוא לה'". ופירש רש"י, הקרבן הוא קרוי פסח על שם הדילוג, והפסיחה שהקב"ה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים, וקופץ ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט."
הבורא ממיין את הכלים שכבר יכולים להיות ביציאה ממצרים, מזיז אותם הצידה, ואת אלו שעוד לא יכולים לצאת ממצרים. הוא יצטרך לתקן את הכול, גם את אלו שנשארים במצרים, כי גמר תיקון הוא תיקון על הכול, על כל הרצונות, אבל את הכלים שכבר יכולים לצאת בינתיים הוא שם בצד, בנפרד מאלו שעדיין לא יכולים.
אנחנו צריכים להבין ואנחנו קוראים את זה גם בכתבי המקובלים, שדווקא גמר התיקון הוא על ידי הצטרפות של כל המצרים. זאת אומרת כל הרצונות הכבדים ביותר שלא יכולים לצאת, דווקא הם יצטרכו להשתתף עם אלו שכבר יצאו ממצרים, ודווקא בהשתתפות שלהם אנחנו מגיעים לאורות הגדולים, אורות של יחידה וחיה, וכך מגיעים לגמר התיקון.
"ויש להבין ענין הקפיצה והפסיחה בדרך עבודה. ידוע, שעיקר עבודה שלנו היא להגיע לידי דביקות בה', שהוא השתוות הצורה, שע"י זה מקבלים כלים שיהיו מתאימים לקבלת השפע. וידוע שהכלים שלנו באים משבירת הכלים. "שבירת הכלים" נקרא, שרוצים לשמש עם הכלי קבלה בעמ"נ לקבל, וזהו בחינת פירוד מה', שהיה בעולמות עליונים. וגם ע"י חטא דעץ הדעת, שנפלו הכלים לתוך הקליפות, ואנו צריכים להעלותם משום שאנו באים מהכלים שלהם. וע"י זה שאנו עובדים עם הרצון לקבל שלנו, הבאים משם בעמ"נ להשפיע, ע"י זה נתקנו כל פעם חלק מהכלים האלו, הנמצאים בקליפות, ומעלים אותם להקדושה, ע"י זה שאנו רוצים לשמש רק עם הכוונה בעמ"נ להשפיע נחת רוח להקב"ה."
(הרב"ש. מאמר 13 "מדוע חג המצות נקרא 'פסח'" 1987)
קריין: 242.
"נוכל לפרש מה שכתוב "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון". לא כמו שהיה בארץ מצרים, שהגאולה היתה בחפזון, כנ"ל, שהיה קופץ ממצרי למצרי, וישראל באמצע נמלט. וזה היה מטעם, שהיה צריך למחוק את המצריים, ורק עם ישראל נשארו בחיים.
מה שאין כן בגמר התיקון, שגם בחינת המצרים יקבלו תיקון, אם כן לא צריך להיות בחפזון, כי לא צריכים לקפוץ ממצרי למצרי, וישראל באמצע הוא נשאר בקדושה, אלא כל המצרים יקבלו את תיקונם משלם. לכן לא צריך להיות חפזון, היינו קפיצה, אלא כל הבחינות שהיו בתוך הקליפות, יתוקנו אז, כמו שכתוב "והסירותי את לב האבן מבשרכם, ואתן לכם לב בשר"."
(הרב"ש. מאמר 13 "מדוע חג המצות נקרא 'פסח'" 1987)
שאלה: מה ההבדל בין מה שאנחנו לוקחים איתנו כדי לתקן אותו אחר כך לבין מה שמשארים במצרים?
אנחנו משאירים במצרים כל אותן התכונות, הרצונות, המחשבות, הכוונות שלא מסוגלים לתקן באורות הקטנים שמוציאים אותנו ממצרים. אפשר להגיד שאותם האורות שמוציאים אותנו ממצרים הם בכלל לא מיועדים לתקן את המצב שלנו, הם מיועדים כדי להוציא אותנו, לנתק אותנו מעל מנת לקבל ולעלות אותנו לאיזו רמה קטנה, התחלתית בעל מנת להשפיע. זה איזה מן ניתוק מעל מנת לקבל ולכן זה לא תיקון. התיקון הוא בזה שאנחנו לוקחים מהכוונות על מנת לקבל והופכים אותן בעל מנת להשפיע.
קריין: כותרת "אני ולא שליח" 243.
"כתוב ביציאת מצרים (ב"הגדה של פסח") "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. אני ה', אני הוא ולא השליח. אני ה', אני הוא ולא אחר". שזה בא לומר, שרק ה' הוא יכול לעזור לצאת משעבוד גלות פרעה מלך מצרים, שמחזיק אותו שלא לצאת מאהבה עצמית, ולעשות כל המעשים רק מה שיביא לו תועלת לאהבה עצמית. ואין לו שום עצה, שיהיה בידו לעשות משהו לתועלת ה'. אז בא עזרת ה'."
(הרב"ש. מאמר 8 "ההבדל בין חסד ואמת, לחסד שאינו אמת" 1987)
רק אחרי שאדם מנסה ומשתדל בכל מה שיש לו לצאת מטעם שליטת האגו שלו ולא יכול, באה העזרה מלמעלה.
שאלה: מה הכוונה לאלוהי מצרים?
אלוהי מצרים זה כל הכוחות עם כוונה על מנת לקבל, אפשר להגיד שהם כנגד כל הכוחות שבעל מנת להשפיע.
תלמיד: אז יש כאן בעצם קרב או מאבק בין אלוהי ישראל ואלוהי מצרים?
כביכול, כן. עדיין לא אבל בעצם כן. בצורה כללית מתואר אצלנו שהיציאה ממצרים זה נקרא שאנחנו מתחברים בינינו בקבוצה למרות האגו שלנו ומגיעים לחיבור הראשון ושם אנחנו מתחילים לברר מהם חוקי החיבור. חוקי החיבור הם החוקים של העולם העליון שהוא העולם הרוחני ואותו אנחנו כבר מתחילים ללמוד בצורה מעשית, זה נקרא "יציאת מצרים".
שאלה: ואיך בעשירייה נעשה הברור הזה?
איפה עוד אפשר לברר את זה? רק בעשירייה. התחלת הברור של החיבור שלנו בעשירייה זה נקרא "כניסה לעולם הרוחני", ואנחנו מבררים את היחסים שבינינו בעל מנת להשפיע, זה כבר נקרא שאנחנו נמצאים בעולם הרוחני. ואז אנחנו מתחילים לגלות מהם חוקי ההשפעה ההדדית, ובהם, דרכם אנחנו כבר רואים את כל הכוחות וכל ההבחנות שיש לנו בעולם העליון. העולם העליון מתגלה בתוך החיבור בינינו.
עד כמה שזה אולי מאכזב אנשים מסוימים אבל זאת האמת, הכול מתגלה אך ורק בקבוצה.
קריין: 244 כותב רב"ש
"כתב האר"י ז"ל, ישראל היו לפני הגאולה במ"ט שערי טומאה," כולם יהיו לגמרי בעל מנת לקבל "עד שנגלה עליהם וכו' וגאלם, היינו שזכו "אני ולא שליח".
אמר זצ"ל, מה שאין כן לפני הגאולה חשבו שיש שליחים, שאם כן גאולה נקרא שזכו ש"אני הוא ולא שליח", שאין עוד מלבדו. נמצא שגם לפני הגאולה האמינו שה' עוזר, אבל יש שליחים. וגאולה נקרא שזכו "אני ולא שליח"."
(הרב"ש. 915. "אני ולא שליח")
זאת אומרת שאין שליחים, אין משהו שנמצא בין האדם לבורא, אלא יש לאדם תמיד קשר עם הבורא בלבד.
שאלה: מה זה האני הזה שמתגלה בצורה ישירה לאדם, במה הוא שונה משליח?
שהבורא מתגלה בצורה ישירה, שהוא פועל באדם ולא על ידי אילו שליחים, איזו מערכת שהיא כמעבר, כמתאם בין האדם לבורא. אלא האדם מתחיל לגלות את הבורא בתכונות שלו המתוקנות בהתאם לדרגה שלו, ומרגיש שיש לו קשר עם הבורא בלבד. יש כבר התקשרות לפי התאמה של חושים של רצונות, כוונות, כוחות, מעשים, בין הבורא לנברא, לכן זה נקרא כבר "אני ולא שליח", ואילו קודם זה לא היה יכול להתגלות ולכן היה נראה לאדם שהוא עדיין מנותק, מתקשר דרך אילו מערכות וכן הלאה.
תלמיד: עשירייה היא שליח?
עשירייה היא לא שליח, עשירייה היא ממש גוף אחד של אנשים שמשתדלים להתקשר ביניהם ובמידה שהם מתקשרים ויש התקשרות ביניהם, במידה הזאת הם מתקשרים לבורא ויכולים להגיד שזה קשר הדוק עם הבורא אולי חלקי מאוד אבל בכל זאת, עם הבורא.
תלמיד: אז במעמד הזה של יציאת מצרים שהבורא בעצמו מוציא אותו ומדגיש "הנה אני ולא שליח ולא מלאך" ולא כלום, מה אנחנו צריכים ללמוד מהמצב הזה, מהרגע הזה?
אנחנו צריכים ללמוד מהמצב הזה שהיציאה ממצרים זה החיבור האמיתי הראשון שלנו מעל האגו. זאת יציאת מצרים, החיבור הראשון בינינו בעשירייה.
תלמיד: זה החיבור הראשון בינינו בעשירייה ואחר כך הבורא חוזר לפעול דרך שליחים?
הבורא מתגלה בתוך החיבור הזה, לפי עצמת החיבור.
שאלה: איך לבקש השפעה עבור החברים? יש לי איזה מעצור פנימי בבקשה זו.
אבל אתה תבקש, מלא לשמה מגיעים לשמה.
תלמיד: אבל בבקשה הזאת, בגלל שיש מעצור אני אשקר, זה לא בא מהלב.
לא חשוב, נכון שאתה תשקר אז מה? מלא לשמה באים לשמה.
תלמיד: קראנו אתמול דווקא בקטעים שמה שלא מהלב מה שלא בא מהפנימיות, מהצעקה זה לא מגיע לשם, זה לא בא.
זה לא חשוב. תראה איך ילד צועק, צורח, אף על פי שהוא לא כל כך רוצה, אנחנו רואים שזה סתם בכי סרק, ובכל זאת שמים לב אליו, כך אנחנו צריכים, זה נקרא לא לשמה.
תלמיד: אני מפחד אפילו לבקש את זה, כביכול אני לא יודע מה עומד מאחורי זה, אולי לקבל משהו שאני לא יודע אם אני רוצה אותו.
אל תפחד, תבקש אפילו אם אתה לא כל כך רוצה, אפילו אם ברור לך שזה שקר, אבל תבקש. תהיה כמו ילד שגדל על ידי זה. אתה לא יכול אחרת לפי הדרגה שלך, מה שאתה יכול לבצע, תבצע.
שאלה: יש לי התרשמות כזאת מכל הקטעים שקראנו שהכול מגיע בזמנו, איך לא להישאר במצב הזה ושיישאר מקום לעבודה?
אני צריך לפי המצב שבו אני נמצא לעשות כל מה שאפשר לחיבור ביני לבין הקבוצה ולחיבור בתוך הקבוצה עם הבורא. הכיוון הזה, הוא הכיוון נכון לכל המדרגות והמצבים. תבקש ותנסה לבצע אותו.
קריין: 245
"יציאת מצרים היתה ע"י הקב"ה בעצמו, ולא ע"י שליח. שדרשו "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני ה'. אני הוא, ולא השליח. אני ה' ולא אחר". היינו, שבזמן שכל העצות ותחבולות האדם כבר עשה, שהם דומים לשליחים, כמו הרופאים כנ"ל, ולא עזרו, אז האדם יכול לתת תפלה מעומק הלב, היות שאין לו לשום מקום לפנות לעזרה, משום שכבר עשה כל העצות שעלה במחשבתו."
(הרב"ש. מאמר 8 "ההבדל בין חסד ואמת, לחסד שאינו אמת" 1987)
שאלה: הבורא עבורנו הוא המערכת שאנחנו מגלים?
הבורא בשבילנו הוא הכול.
קריין: 246
"ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה". שפירשנו, מהו מן העבודה היה הצעקות שלהם, שמן העבודה, היינו שלאחר שכבר עשו כל מה שיש לעשות בבחינת עבודה, מה ששייך להם, וראו שאין מכאן שום עזרה, אחרי כל העבודות, ומשום זה היה שועתם מעומק הלב. היינו, שראו, ששום שליח לא יכול לעזור להם, אלא הקב"ה בעצמו כנ"ל "אני הוא ולא השליח". ואז נגאלו ויצאו ממצרים."
(הרב"ש. מאמר 8 "ההבדל בין חסד ואמת, לחסד שאינו אמת" 1987)
זאת אומרת אחרי שעושים את כל העבודות שאפשר, וחושבים שזהו כבר עשינו הכל, רואים שלא פעל כלום. ואז מתפרצת מתוך האדם צעקה, "איך זה יכול להיות, אני עשיתי את הכול ויותר אני לא יודע לעשות ולא מבין ולא כלום". והצעקה הזו היא בעצם גמר העבודה הנכונה. אבל האדם לא יכול לתת צעקה לפני שהוא גומר את העבודה ויש לו עוד מחשבות ותקוות להשיג משהו, אלא כבר אין לו כלום ואז מתפרצת הצעקה שמביאה לו את המטרה, מגלה לו את העבודה.
שאלה: האם אני ולא אחר זה השגה של הנברא?
כן.
תלמיד: ההרגשה הזאת?
כן זה שייך להשגת הנברא.
שאלה: כשאני מגיע לאנחה הזאת והזעקה שיוציא אותנו ממצרים, אז הבקשה היא שהבורא יציל אותי? שיציל את העשירייה? או שיעזור לי להתחבר אל העשירייה?
לכל הדברים האלה יחד. אני רוצה שהבורא יציל אותי, שאני אוכל להציל את העשירייה מעל מנת לקבל, ואני מבקש עבור כל העשירייה שנתעלה מעל מנת לקבל. ואת כל הדברים האלה יחד בכל מיני צורות אני מבקש מהבורא. אני גם לא יודע בדיוק איך למיין אותן, ואיך לבקש במדויק על כל דבר ודבר, אלא העיקר שאני נמצא בכיוון הזה.
שאלה: כתוב ש"אף שליח לא יכול לעזור להם". האם הכוונה היא לאמצעים שעומדים לרשותי, ששום דבר שאני יכול לעשות לא יעזור?
לא, זה שייך להרגשה שהאדם לאט לאט מתחיל להרגיש שהוא נמצא מול הבורא ובצורה קצרה וישירה יש לו אפשרות להתקשר, לדרוש ולקבל. זה נקרא שאין לו שליח.
שאלה: מהו השליח ומהי העבודה שלו?
נגיד אתה מסתכל עליי המורה שלך, ואתה תולה בי את ההצלחה הרוחנית שלך. אתה מגיע אליי בטענות ובכל מיני תנאים שכך או כך אתה צריך לקבל. זה בסדר, זה לא בסדר וכן הלאה - זה נקרא שאני השליח שלך ואתה תולה בי את ההתקדמות שלך. אתה לא פונה ישירות לבורא, כי הבורא גבוה, אבל יש לך משהו קרוב שהוא מקשר אותך עם הבורא וזה נקרא "שליח". זה מתבטא בעיקר בטענות שאתה רוצה להפנות אלי - ולכל אחד יש הרבה טענות. יש כאלה שעוזבים, כאלה שנמצאים בכעס עלי, או בכלל כלפי מערכת בני ברוך - זה נקרא "שליח".
האמת שאין שליח, כי אין עוד מלבדו. הבורא בלבד הוא שמחזיק את הנשמה של כל אחד ולכן האדם צריך להגיע על ידי הפעולות שלו, שהקשר עם הבורא יעשה יותר ויותר ישיר - "אני לדודי ודודי לי" ולזה צריכים להגיע.
השאלה טובה. אבל היא דורשת מחשבה ובירור. בבקשה, תדברו על זה ואחר כך תשאלו אותי אם אתם רוצים.
שאלה: מה זה עשירייה כשליח, כי אתה אומר שתמיד צריך לפנות לבורא דרך העשירייה?
נכון, לדבר עם הבורא אנחנו צריכים דרך העשירייה, אחרת לא מתקשרים אליו. כל אחד מאיתנו רוצה להעלות שאלה משלו, וכשכל השאלות האלה מתחברות לשאלה אחת, אז אנחנו מגיעים ממש לבורא. נשתדל כך לחבר את עצמנו בחיסרון אחד, בשאלה אחת והבורא יהיה אז מורגש בנו ושהוא מקבל אותה ועונה.
שאלה: אתה רוצה לסכם את השיעור?
תחזרו על החומר. אני ממשיך בו, אנחנו עוד לא יצאנו ממצרים, וצריכים גם לכלול את הכנס בזה, זה סימן שאנחנו נמצאים ביציאה ממצרים. יש לתת בכנס כמה אופני קשר, חיבור, הופעות, משהו שיעלה אותנו מדרגת מצרים לדרגת מחוצה למצרים. אני מאוד מקווה שזה יקרה. אין לי קשר עם זה, אני גם לא רוצה לבקר. אני רוצה שאתם תעשו את זה מתוך מה שאנחנו לומדים יחד ואמריקה תראה לנו את דרכנו.
(סוף השיעור)
-
שיר המעלות לשלמה אם יהוה לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו אם יהוה לא ישמר עיר שוא שקד שומר (תהלים קכ"ז, א')↩