שיעור בוקר 2.1.12 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

חלק ג': כתבי בעה"ס, "הקדמה לתע"ס", עמ' 774, אות יח, שיעור 12

1. אנחנו היינו כאן במאמר בבירור, שיש לנו רק אמצעי אחד להגיע ליישום מטרת הבריאה, וזה להזמין עלינו כוח מיוחד שנקרא, "המאור המחזיר למוטב". זאת אומרת, אני נמצא בעולם הזה ובכל מה שיש לי כאן, סך הכל הדאגה שלי היחידה, צריכה להיות איפה האור שהוא יעשה איתי מה שיעשה ואז אני אגיע למצב הרצוי. אני לא יודע מהו המצב הרצוי, אבל אני בכך מיישם את מה שאני צריך ליישם כאן. יכול להיות שאני לא יודע כלום על התהליך, על התכלית ועל עצמי. מי אני ומה אני, אני לא רואה. כמו שנשאל תינוק, מי אתה? הוא לא יידע להגיד אפילו, מה זה מי אני? אין לו מילים כאלה. כך אנחנו.

   זה שאני מרגיש את עצמי, מוצק, נמצא, זז והכל, זה לא אני. האני הוא מחוצה להרגשות האלה, איך שאני מתאר את עצמי לעצמי, אני יכול להיות לגמרי משהו אחר. אבל איך שלא יהיה, החכמים מביאים אותנו למצב פשוט מאוד, הם אומרים "עזוב את עצמך, עזוב את העולם, עזוב את כל מה יש, אתה תמיד תישאר בסימן שאלה" כמו שכתוב "סוף מעשה במחשבה תחילה". תכלית הידיעה היא עד שנגיע אליה, עד שנגיע אליו, לתכלית.

אבל מה שכן עומד לפניך זה דבר אחד, לא חשוב מי אתה, מה אתה, לא חשוב מה נראה לך כרע או כטוב, כך או כך, אלא עליך לעשות רק פעולה אחת שממנה אתה הולך ומתקיים באמת בכיוון הנכון, וזו פעולת המשכת המאור. כי יש איזה כוח וכך הוא נקרא, "אור". האם אפשר לראות אותו? לא. לאו דווקא את כל האור אפשר לראות, אלא אנחנו מדברים על האור כאור השכל, כאור הרגש, לא חשוב מה, משהו שמביא חיות, חיים, משהו חדש.

אם כן הכוח שיכול לשנות אותך נקרא, "המאור המחזיר למוטב". המוטב, אתה לא יודע מהו והצורות האלה יכול להיות שבשבילך הן לא הטוב ומיטיב ולא המוטב, אבל התהליך יכול להיות רק לכיוון זה. אם אתה הולך לכיוון זה, אתה תרגיש טוב, עד כמה שאתה נמצא בקצב ובדיוק הכיוון למטרה בהתאם לתכנית הבריאה. אם אתה לא הולך לכיוון זה, אתה נמצא בהרגשת הסטייה שלך, ועד כמה שאתה סוטה יותר גם בכיוון וגם במרחק מהמטרה, אז אתה מרגיש את הסטייה הזאת כייסורים, כמשבר.

לכן גם מהצד, להרגיש את עצמך טוב, כדאי לך להתקרב למטרה וגם מהצד, שאם אתה מבין את החשיבות באנשים, שנקרא "אמונת חכמים", אז גם כן כדאי לך להתקדם, מכמה סיבות. לכן למשוך את המאור המחזיר למוטב חייב להיות בעצם כל המטרה שלנו, כל התכלית שלנו, כל היגיעה שלנו, כל מה שיש זה רק כדי לתפוס את העיקרון הזה, איך אני מושך את המאור המחזיר למוטב. כך גם מצד החיים הרעים שלי אני מיטיב לעצמי, וגם מצד חשיבות המטרה, ואיזו מין דעה מופשטת, שגם אותה אני יכול לממש, מאיזו התקשרות גבוהה כזו לתכלית.

אבל איך שלא יהיה, אומר לנו החכם, שהמאור המחזיר למוטב מגיע לאדם בתנאי שאדם מצטייד באיזו תכונה שנקראת "אמונה". אני לא יודע מהי, יכולים להסביר לי אלף פעם. כל עוד שאין לי, אני לא יודע. אבל אם היא כל כך חשובה בכך שהיא התנאי שהמאור הזה יתחיל להשפיע עלי בצורה טובה, אז אני צריך עכשיו את האמונה קודם כל. על ידי מה מצטיידים באמונה כדי שהמאור ישפיע אחר כך? מפני שהאמונה היא כאילו איזה תנאי, היא מין תכונה שלי שבלעדיה אני לא קולט את המאור. או שהוא לא נמשך אלי, או שאני לא קולט אותו, אבל זה התנאי.

אומרים שהאמונה הזאת יכולה להתקבל בך, להתגלות, גם על ידי אותו המאור המחזיר למוטב, בזמן שאתה לומד דווקא מספרי קבלה אמתיים, בצורה שאתה מבין את חשיבות האמונה, את זה צריכים ממך. אם כך יש לי עכשיו בעיה שבצורה אחרת מתייצבת בי, אני צריך חיסרון לאמונה כדי למשוך המאור המחזיר למוטב ,שיביא לי את צורת המשפיע וזהו, זו השרשרת. איך אני מצטייד בחיסרון לאמונה, אם לא חסר לי, ואני לא יודע מה זה בכלל?

לכן בעל הסולם אומר שכאן זו בעיה גדולה מאוד ועל כך אנחנו חייבים לעמוד. כי בלי שאתה נזקק לאמונה ובלי שאתה מייצב את עצמך נכון, אתה הופך להיות לעטלף, ואז הלימוד שלך הוא לרעתך, אתה נכנס למרה שחורה, לא לדיכאון, כי דיכאון הוא דווקא אצלנו בעליות וירידות. אלא הכוונה היא, שאתה נכנס לחושך כזה שאתה לא מבין שזה חושך, החושך הופך להיות לאור. אתה מתבלבל כל כך בהליכה שלך שאתה הולך לכיוון הפוך מהמטרה. זאת אומרת, אתה נעשה יותר ויותר אגואיסטי, יותר ויותר מגיע לך, אתה יותר ויותר מתגאה, מתרחק מהבורא, "כי אין אני והוא יכולים להיות במדור אחד" ואתה לא רואה את זה, אלא אתה רואה שאתה כן נכנס על ידי כך להיכל ה'.

זה נקרא שאתה הופך להיות לעטלף, שדווקא עד כמה שיותר חשוך, האור לא מסנוור אותך, אלא אתה מרגיש שאתה נמצא בכך בהתמצאות. כמו שידוע לנו שעטלפים יש להם רדארים, הם לא פועלים בגלי האור, אלא בגלים כמו של רדיו. אז כך סוגי האנשים שלומדים את התורה בצורה הלא נכונה, מתחילים להתגאות ולחשוב שהם קדושים. ולצערנו כמו שאומר בעל הסולם, מצאנו כמה כאלה שגם להם לא עזרה התורה, אלא קלקלה אותם, גם כאלה קיימים.

אם כך איך אנחנו מצטיידים בחיסרון, ממש בנחיצות לאמונה, שאז מה שאנחנו נקבל, השפעת המאור המחזיר למוטב, הוא באמת יחזירנו למוטב ולא להפך, כי המאור יכול לפעול לשני כיוונים, הוא כוח. ואם אני באמונה, אז אני מכוון אותו על זה להשפעה נכונה ואם לא, חלילה, אז ההפך.

אות י"ז היא מאוד מזהירה אותנו, בוא נקרא אותה שוב.

"ולפיכך, מתחייב הלומד, בטרם הלימוד, להתחזק באמונת השי"ת ובהשגחתו בשכר ועונש, כמ"ש חז"ל: "נאמן בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך". ויכוון את היגיעה שלו, שיהיה "לשם מצות התורה"."

מצוות התורה זה נקרא, "המאור שבה מחזירו למוטב", כי כמו שכתוב "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין, כי מאור שבה מחזירו למוטב", זה נקרא "מצוות התורה". לכן אני צריך להצטייד באיזו הרגשה שיש בי יצר הרע. כנגד מה היצר הרע? כנגד החיבור, כנגד האהבה, כי כמו שכתוב "ואהבת לרעך כמוך, כלל גדול בתורה", אם אני לא מכוון את עצמי ל"ואהבת לרעך כמוך", כך שמ"אהבת לרעך כמוך" אני הולך ל"ואהבת את ה' א-לוהיך", "מאהבת הבריות לאהבת ה', אם אני לא מכוון את עצמי לכיוון הזה, אז אני לא בא בצורה נכונה ללמוד את התורה.

זאת אומרת, אני חייב להגיע ללימוד התורה בצורה שאני זקוק לכוח שלה, כדי לאהוב את הזולת ודרך אהבת הזולת להגיע לאהבת ה'. זה נקרא, "מתחייב הלומד בטרם הלימוד". עוד לפני הלימוד אני חייב להרגיש בי חיסרון לכך. זאת אומרת, יש כאן עבודה גדולה בתוך הקבוצה, בהכנה. אבל התורה מתחילה וזה כל אחד יכול למדוד את עצמו, האם הוא כבר מתחיל ללמוד תורה, מתקרב לזה, או לא. כי לא חשוב כמה שהוא קורא ספרים ולא חשוב מה שהוא עושה, אלא האם הגישה שלו ללימוד זה בגלל שנחוץ לו להגיע לקשר עם הזולת, כדי להגיע לאהבת ה', לפי "ישראל אורייתא קוב"ה ".

"ובדרך הזה, יזכה ליהנות מהמאור שבה, שגם אמונתו תתחזק ותתגדל בסגולת המאור הזה, כמ"ש: "רפאות תהי לשרך, ושקוי לעצמותיך" (משלי ג', ח').

ואז, יהיה נכון לבו בטוח, כי "מתוך שלא לשמה יבא לשמה"."

רק בתנאי הזה יכול להיות לבו נכון ובטוח, נכון מכֻוון ובטוח שזה יבוא, מפני שכִיוֵון את עצמו כך לקבלת המאור, שזה ממש מקדם אותו לאותה מטרה. זאת אומרת, השתוקקות למטרה חייבת להיות קודם ואז המאור ישפיע נכון. אם הכיוון הוא לא למטרה הזאת, המאור משפיע ומביא אותנו לכל מיני סטיות, כמו שבעל הסולם מצייר לנו באגרת י"ז "בכתבי בעל הסולם", שבהליכה להיכל המלך, יותר טוב "שב ואל תעשה עדיף", כי התקדמות על ידי המאור שאתה לומד ועוסק בתורה, היא מביאה אותך לסטייה.

תלמיד: תוספת של בעל הסולם מ"מאמר לסיום הזוהר", כך הוא כותב,

"ולולא העסק בתורה ובמצוות לשמה, דהיינו, לעשות בהם נ"ר ליוצרו, ולא לתועלת עצמו, אין שום תחבולה שבעולם, מועילה לנו להפוך טבעו.

ומכאן תבין, את גודל החומרה, של העסק בתורה ומצוות לשמה. כי אם גם כוונתו בתורה ומצוות, אינה לתועלת הקב"ה, אלא לתועלת עצמו, הרי לא בלבד, שלא יהפך טבע הרצון לקבל שבו, אלא אדרבה, הרצון לקבל שבו, הוא יהיה הרבה יותר, ממה שיש לו מטבע בריאתו."

וכך גם אנחנו רואים פה ושם, שצורת לימוד לא נכונה גם קיימת.

שאלה: בעל הסולם כותב כאן "ולפיכך, מתחייב הלומד, בטרם הלימוד, להתחזק באמונת השי"ת ובהשגחתו בשכר ועונש," ואתה פירשת את זה שזאת אומרת, לבוא לשיעור, להיות מוכן שתהיה לך דאגה לזולת.

אני מדבר בפשטות, "ולפיכך, מתחייב הלומד, בטרם הלימוד," מה זה מתחייב? שאני צריך לדעת מראש ולדאוג שתהיה לי נחיצות.

שאלה: למה אי אפשר היה לכתוב פשוט, שאדם לפני שבא לשיעור, צריך שתהיה לו דאגה בלב לאהוב את הזולת?

ומה זה יעזור לך? אז כבר יש לך דאגה מזה?

שאלה: לא, אבל לפחות יהיה יותר מובן. קראתי את זה חמש עשרה שנה, רק עכשיו אני מבין.

לא יכולת לשמוע את זה קודם.

שאלה: מה עם כל השאר בני אדם בכלל?

גם שאר בני האדם.

שאלה: למה להסתיר ככה?

זה לא להסתיר, זה הלב מסתיר, לא המילים. רובכם ניסתם להסביר וללמד אנשים אחרים, אתם רואים כמה שהלב שלהם אטום ובהתאם לזה המוח. ועד שאדם מתחיל לשמוע, עד שהוא רוכש כל מיני הבחנות, אלה קשרים חדשים שצריכים להיבנות במערכת הזאת של מוחא וליבה יחד. האמת שאין הבדל בין מוח ולב, זה פשוט רצון לקבל אחד. נדבר על זה אחר כך, זה לא חשוב עכשיו. אלא אתה רואה שזה כמו ילד שלא יודע שזה קשור לזה, זה קשור לזה, זה נעשה ככה וזה ככה ואז עד שהוא מתחיל לסדר את הדברים האלה, בזה הוא בעצם בונה את עצמו המוכן לקליטה.

מה אנחנו לומדים, מה זה כל המדע שלי? למדתי פיסיקה, כימיה, כל מיני דברים האלה, למה? מה למדתי? למדתי קשרים בין הדברים. אם אני אעשה את זה עם זה יחד מה יצא, זה עם זה יחד יצא זה, איך זה משפיע על זה. אני לומד קשרים, מזה יש לי הרבה קשרים במוח. מתוך כמה שיותר קשרים האלה, אני יכול לקלוט יותר דברים, יש לי רזולוציה יותר עדינה על כל ההבחנות, אני יכול למצוא בשבילן משהו דומה לפי פירוק וחיבור של הדברים. אבל אם אתה בא לאדם ויש לו מוח גולמי, אז עדיין אין לו שום חיבורים, הוא חלק כזה בלי הרבה הבחנות וידיעות. מה זה נקרא "מדען"? על דבר חדש הוא לא יודע, אבל יש לו מלא הבחנות קודמות.

אתה הגעת תוך חמש עשרה שנה, למצב שסוף סוף עכשיו אתה מתחיל לשמוע. חמש עשרה שנה האלה הם זמן "הכנה דהכנה" למה שעכשיו קורה לך, ואין התבייש ולהסתיר את הדבר הזה. אני חושב שאפשר בכלל לעבור בזמן יותר קצר, כי עצמת הכלי מתגברת יותר ויותר. אבל בעצם חמש עשרה שנה זה זמן סביר, זה לא שאתה מפגר, אלא יחסית זה הקצב הנכון בזמננו שאחרי עשר שנים נניח אדם שומע. הוא יכול לזרז את הדרך, ואני מקווה שעכשיו אנחנו נמצאים בקפיצה כזאת. כמו באוטו שאתה מעביר מהילוך להילוך, אז כך אנחנו עכשיו נמצאים ממש במעבר של ההילוכים ואז זה מעלה אותך לדרגת הקצב אחרת של ההתפתחות.

אבל בכל זאת אין מה לעשות, הדרגות הראשונות האלה הן כמו דרגות הגיאולוגיות בהתפתחות הכדור הארץ, ששם מיליוני שנה שום דבר לא משתנה. והקצב שלנו לפי היסטוריה, כמה עשינו משך מאה שנים אחרונות לעומת כל יתר ההיסטוריה? ככה זה.

לכן אחר כך הזמנים הם יותר סמיכים, צמודים כאלה, אבל התקופה הראשונה היא תקופה מאוד מתישה וארוכה. נכון. ואין מה להסתיר, לאן תברח? האמת, אין לאן. הרב"ש אמר בין המילים כמה פעמים, אבל אני זוכר שקודם שמעתי מחסיד אחד שהיה בא למקום שלנו, הוא אמר "מה אני אשקיע את עצמי עכשיו עשרים שנה עד שאני אגיע למשהו? אין לי כוח לזה, יש לי 12 ילדים אני צריך לעבוד".

אני באתי לרב"ש ואמרתי לו, "הוא אמר לי שאני צריך להשקיע עשרים שנה עד שאני מבין שקורה משהו". ורואים איזו דוגמא הוא נותן, אבא שלו וסבא שלו היו אצל בעל הסולם, ממש כך. רב"ש רצה ממש לזרוק אותו. היה מאוד מתרגז מזה. ואחר כך גם בעצמו אמר שבעל הסולם שבא פעם למורה שלו, והמורה שלו היה עסוק שם במשהו, ובינתיים הוא חיכה בתוך החדר ובספריה היו כמה ספרי קריאה, ואז הוא לקח סתם ספר אחד, ופתח את "עץ החיים" של האר"י. ופתאום המורה שלו נכנס לחדר ואמר לבעל הסולם "לא, שים את זה במקום זה לא בשבילך." הוא בכלל לא ידע שדבר כזה קיים. עד כדי כך היו מסתירים. היום שומעים מכל מיני ניו אייג'ים, כל מיני דברים, זה חודר כך לכל אחד. יש מבחר בחנות.

והאמת בשבילו זה היה גילוי גדול. אבל הוא כבר ידע שזה קיים, אז נסע ממנו, השיג את הספר והתחיל ללמוד. ומאז, אמר רב"ש שהוא לא ידע שזה ייקח לו עשרים שנה עד שהתחיל הגילוי. יש שלבים שאנחנו עוברים, שגם הוא עבר. אבל בסך הכל לקח הרבה זמן.

אנחנו לא מבינים את הדברים האלה, אנחנו חושבים שזה משהו שצריך להיות מיד. חייבת להיות הצטברות הכלים, הבחנות. אז בשביל מה חיים? מה תעשה אחר כך? זה דומה לכל ההתפתחות בדומם צומח חי ומדבר שאתה נמצא. והעיקר זה לצאת מצורת הדומם, מתקופת הדומם. אבל כולם באים ממנה, "הכל בא מעפר".

וכל התקופות המתקדמות יותר, הן יותר קצרות, יותר חיות. דרגת הצומח זה כבר הרגשת החיים, המתפתח. דומם לא מתפתח. לכן העיקר זה לעבור מדרגת הדומם לצומח, וזה המחסום.

אבל גם בצורת הצומח יש דַצמַ"ח משלו, זה מה שכותב האר"י, שיש אלמוגים ואחר כך צמחים.

שאלה: המהפך הזה במודעות, במוח של האדם "להתחזק באמונה ה' יתברך", הפירוש הזה דאגה בלב לאהבת הזולת, זה בעצם כל העבודה?

זה לא במוח, המהפך הזה הוא בלב.

תלמיד: כן בלב. אדם שמתחיל לקרוא את זה "להתחזק באמונה ה' יתברך", מתאר את זה כאישיות?

אתם נמצאים בטענה שהיא לא טענה. אתה יכול להגיד "למה מקובלים לא יכולים לכתוב לאדם שלא מבין כלום, ושיבין?". אתה יכול לתת טענה אחרת,"למה הבורא סידר כך שמקובל לא מסוגל לכתוב פשוט?" אתה יכול לתת טענה אחרת "למה הבורא עשה את האדם כזה מטומטם שהוא לא מסוגל להבין?" אתה יכול להביא עוד הרבה מאוד טענות ואני אגיד לך רק דבר אחד – "זה מסודר נכון". גם מצד המורה או מקובל שלא מסוגל להגיד בצורה קלה, גם מצד האדם שלא מסוגל להבין כמה שיסבירו לו, וגם מצד הבורא שאתה מאשים אותו שכך עשה. זה הכל מסודר נכון. אתה צריך לשמוע דווקא בצורה כזאת שאתה לא מבין כלום.

למה? כי אז אתה לא מפריע לאותו כוח שנכנס בך. אתה יושב עם אוזניים פתוחות "נכנס לי מה שנכנס", כמו "חמור". אבל אתה קולט. דווקא אתה קולט. לא מפריע לך לא במוח ולא בלב בגלל שהם אטומים. אתה לא יודע בכלל על מה מדובר. וזה נכנס בלי הפרעות.

זה שאתה מצד אחד נמצא בצורת הדומם, אתה לא מפריע. דרגת הצומח, זה שאתה צריך כבר להשתתף בעצמך. לכן זה ערך הפוך. לכן הדומם, דומם דקדושה נניח, מצד שני הוא כוח הכי נאמן, אתה נמצא ביד היוצר. מי אתה, מה אתה? אין כלום. אחר כך אתה מתחיל להיות עם הכוח שלך "אני רוצה בעד, אני רוצה להסכים איתו", אז להסכים זה על פני זה שאתה מגלה שאתה נגדו.

התקופות האלה הן לא סתם, זה לא שאנחנו צריכים לבטל אותם.

תלמיד: עכשיו אני יותר הבנתי. רק כשאני קורא תע"ס, אז באמת שם אני יושב כמו חמור, וזה ממש נכנס לתוך הלב כי אני לא מרגיש, השכל לא תופס. אבל דווקא פה יש לי דעה על השכר ועונש, על ה' יתברך. קבלתי מעולם צורות לא נכונות. אז אני דווקא תופס את זה לא נכון, אם שומע מילים כאלה. על תע"ס אני מסכים. וגם בזוהר שאני לא מבין על מה מדובר. גם בעל הסולם כותב לַמה הם כתבו בשפת הקבלה, כדי שאנשים לא יתבלבלו?

אני לא יודע מה להגיד לך. כשנהיה יותר חכמים, נבין. זה שאתה טוען בדרך ככה וככה, זה בסדר. אבל כשתרגיש את כל המכלול של הדברים, אתה תראה שכולם "עובדי ה'", כל העולם.

קריין: אנחנו בפסקה בעמוד 773 טור ב', פיסקה אחרונה "ואז יהיה".

"ואז, יהיה נכון לבו בטוח, כי "מתוך שלא לשמה יבא לשמה". באופן, אפילו מי שיודע בעצמו, שעדיין לא זכה ח"ו לאמונה, יש לו תקוה גם כן, על ידי עסק התורה. כי אם ישים לבו ודעתו, לזכות על ידה, לאמונת השי"ת, כבר אין לך מצוה גדולה מזו, כמ"ש חז"ל: "בא חבקוק והעמידן על אחת "צדיק באמונתו יחיה" (מכות, כ"ד).

ולא עוד, אלא שאין לו עצה אחרת מזו, כמו שאיתא (ב"ב דף ט"ז, ע"א): "אמר רבא, ביקש איוב, לפטור את כל העולם כולו מן הדין. אמר לפניו: "רבש"ע, בראת צדיקים, בראת רשעים, מי מעכב על ידך?"

ופירש"י שם: "בראת צדיקים, על ידי יצר טוב, בראת רשעים, על ידי יצר הרע. לפיכך, אין ניצול מידך. כי מי יעכב? אנוסין הן החוטאין. ומאי אהדרו ליה חבריה דאיוב [ומה השיבו לו חבריו של איוב]: "אף אתה תפר יראה, ותגרע שיחה לפני אל. ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין (איוב ט"ו)

זאת אומרת, אין לנו שום עצה אחרת. תצטייד בחיסרון הנכון, תבוא למאור המחזיר למוטב וזהו. איוב יכול להגיד מה שהוא רוצה, והחברים של איוב וכן הלאה. מה בסך הכל בעל הסולם אומר? כאן הנקודה, לך הפרטית, ולקבוצה ולכל האנושות, לכל העולם, לכל המציאות. הכל רק כדי שיהיה חיסרון נכון כנגד האור, שהם יהיו בקו אחד. מלמטה למעלה חיסרון, מלמעלה למטה המאור המחזיר למוטב.

זה הפתרון לכל הצרות ולכל הבעיות, לכל מה שיש לכל העמים, למדינות, לבעיות אישיות, הכל. רק הקו הזה עובד, כל היתר דרך ייסורים. אנחנו רואים איך האנושות הזאת סובלת ובורחת מכאן לכאן.

"ופירש"י שם: "ברא לו תורה, שהם תבלין, שהיא מבטלת את "הרהורי עבירה", כדאמר בעלמא: "אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש," אם יש לך כל מיני מנוולים בפנים, כל מיני הפרעות, אתה חייב לברר אותם. "להביא אותם לבית המדרש" זה נקרא, לבירור. "אם אבן הוא נימוח וכו', הלכך לאו אנוסין ננהו [ולכן לא אנוסים הם]," שאדם לא יכול להגיד שאין לו ברירה, שנמצא תחת השפעה, הכל ה', "אין עוד מלבדו" וכל מיני תירוצים שלנו, שמושכים. אין דבר כזה, אלא "שהרי יכולין להציל עצמן" מהמוות. אם יש מאור המחזיר למוטב, אין שאלה. כל היתר, הם תירוצי סרק.

שאלה: יש לפעמים שהקבוצה, הבורא ואני הם אחד. בנוסחא הזאת אני מבין מה זה הקבוצה, בורא אני לא מבין מה זה, וכמו שאמרת "אני", אז "אני" בכלל אנחנו לא מבינים מה זה. בורא, אני מבין רק שמאהבת הבריות מגיעים לאהבת ה'. אז איך אתה מחבר שלוש נקודות אם יש רק שתיים בדרך?

קודם כל, גם משתיים אפשר לחבר קו.

אבל זה שאנחנו מתבלבלים לפעמים, כי היום רציתי לעורר קצת שכבת חיסרון נוספת, מפני שאנחנו נרדמים. מדברים על החיסרון החדש, לממש אותו, לצאת למדבר וכן הלאה, אז לכן באתי לשנות קצת את המעמד, לגרד קצת מהחיסרון.

אז זה טוב שאנחנו מבולבלים קצת. שיהיה במבוכה כזאת, בבלבול הזה, בחוסר התמצאות כמה זמן שיהיה, זה לטובה. זה כמו שהחולה לא מרגיש את עצמו בצורה יציבה. זה חלק מההבראה, שינוי מצב. אני לא רוצה לתת לו תשובות.

שאלה: מה זה אמונה ומה זה להתחזק בהשגחת שכר ועונש?

כתוב, להאמין בזה שאתה תקבל שכר. זה נקרא אמונה בבעל הבית, שיהיה ליבו נכון ובטוח שבעל הבית ישלם והוא יבוא לאיזה מצב חדש, היפה והכל בסדר. מאיפה יש לו את זה? יש כאן דבר והיפוכו, אני צריך לגלות בעל בית, בעל הבית צריך להיות לפני, ואז אני בטוח שאני מקבל שכר. לפי מה? לפי זה שאני רואה את בעל הבית, לפי מה שאומרים לי כל העובדים שלו, זה נקרא להיות בטוח.

כשאני מגיע למפעל ועובד שם חודש שלם, מאיפה אני בטוח שאני אקבל משכורת? ואם בסוף החודש אני לא אקבל? אני אבוד. ובכלל אנחנו לפעמים סומכים על כל מיני דברים כאלה שזה חיים או מוות. איך אני סומך על האנשים שנוהגים באוטו? הרי זה נשק, כמה אנשים נהרגים?

אנחנו כל הזמן נמצאים בכאלה דברים שאנחנו מאמינים, מאמינים, מאמינים. זאת אומרת, שאני יודע שבדרך כלל כך זה קורה, אמונה חלקית, או שזה צריך לקרות על בטוח.

אני לא רוצה עכשיו להיכנס לבירור הדברים האלה, מה זה נקרא אצלנו "אמונה", מה המושג הזה, איך הוא נקלט במוח, מה ההבדל בין אמונה לידיעה, למה בכל זאת אנחנו קוראים לו בשם כזה, ובמה אני צריך להיות באמונה? בחלק להיות בטוח ובחלק כאילו, מה שנקרא אצלנו, "להאמין".

אנחנו פותרים זאת בצורה אחרת. כשאני נמצא בקבוצה ואני בוחר בקבוצה וכל הזמן מחזק אותה בגדלות המטרה, זה מה שנותן לי אפשרות להתקדם. כי אז אני יודע שאם אני אעשה פעולות נכונות, אני מגיע למטרה. מה זה "אמונה"? כמו שבעל הסולם אומר "מתחייב הלומד, בטרם הלימוד, להתחזק באמונת השי"ת ובהשגחתו בשכר ועונש," זהו. ש"נאמן" יהיה "בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך". אז אם אתה מאמין שאם תתייגע אתה תקבל תשלום בטוח, אז אתה מוכן לתת יגיעה.

ואז, "ויכוון את היגיעה שלו, שיהיה "לשם מצות התורה". "מצוות התורה", זה כבר משהו אחר? לא, לא משהו אחר. זה צריך ללכת בדיוק יחד עם האמונה בבורא ובקבלת שכר. והכל צריך להיות לפי אותה השרשרת. המטרה היא להגיע לאהבה, אהבה לבורא מגיעה דרך אהבת הבריות. בורא ובריות בסופו של דבר, זה אותו הדבר, רק שאתה לא יכול לכוון את עצמך כלפי הבורא, הוא נסתר אז אתה מכוון כלפי הבריות. אהבה כלפי הבריות מגיעה לך מהקבוצה.

בקבוצה אתה מייסד את זה על ידי דעת הקבוצה, שמשפיעים עליך. אז אתה צריך להצטייד אם כך, קודם כל, לבנות את הקבוצה "אנחנו נתאספנו כאן" וכולי וכולי, ומזה להתחיל. ואז אתה רואה שאתה בונה כאן קו אחד ישיר ואין לך הרבה דברים בדרך. כל יתר הדברים אלה בלבולים שאתה צריך לעבור אותם, אתה צריך באמת להבין אותם, אבל הקו הוא די פשוט, הקו עצמו הוא לא מסובך. ושיש כל מיני סטיות ממנו, זה כדי לחדד כל הזמן את הקו הזה, יותר ויותר.

שאלה: אמרת שזה לוקח עשרים שנה ויש בלבול גדול בעקבות זה.

תלמידים שלא מוכנים לזה יכולים ללכת, אני אומר ברצינות. כמה שצועקים, ומעבירים ביקורת, לא חשוב. כאן האיכות חשובה יותר מהכמות, זאת סגולה. לא מחזיקים אף אחד, ההפך, אולי יש כאלו שלא צריכים להיות כאן. חלילה, לא זורקים אף אחד, לכולם יש מקום, אבל כל אחד צריך לדעת שזה מקום למיוחדים, ליחידי סגולה. ועשרים שנה? כן. ויותר, עד סוף החיים. ועוד גלגולים, אם אדם לא מספיק, ככה זה, נכון. אלא מה, יש לך עוד מה לעשות? אם כן, תלך עכשיו, מה הבעיה, אולי לא תספיק שם.

אנחנו קודם כל צריכים לקבל שזה אורח חיים, ככה זה, אין יותר. כל היתר מלווה בלבד, כדי להתקיים ולבצע זאת.

תלמיד: אבל אנחנו לא רוצים להתגלגל שוב.

אי איזה אגואיסט. אתה כביכול אומר,תן לי עכשיו לגמור את הכול, אני לא רוצה להתגלגל שוב. ואם הבורא רוצה שתעבוד עוד קצת עליו? לא, אתה עושה איתו הסכם. אתה גומר עכשיו את כל העבודה, לא חוזר יותר וזהו. שיקח אותך לגן עדן.

תלמיד: אבל אני לא יכול לגמור את העבודה בלי הקבוצה.

אולי העבודה הזאת בחיים האלה ייראו לך כמו גן עדן? אולי דווקא במצבים הקשים ביותר, כשאתה מטפל באחרים, יהיו לך המצבים הטובים ביותר, שאתה לא תרצה שום דבר במקום זה, מאיפה אתה יודע? הכול תלוי בחשיבות. קח תינוק מאמא שמטפלת בו עשרים וארבע שעות, היא מסכימה לזה? הכול תלוי ביחס. אז עכשיו בינתיים אנחנו מבינים אותך, כולם גם כאלה. אבל זה ישתנה.

לא תצטרך להתגלגל מתי שכן תרצה להתגלגל.

שאלה: כשאנחנו עובדים בצורה נכונה מול האור, אז אנחנו גם מצליחים לייצר בנו את החיסרון הנכון. איך אנחנו מגיעים לברור הזה בקבוצה כל הזמן, לחדות הברור ולנחיצות הזו?

הברורים האלה הם רק כלפי מושג הקבוצה. אני לא מדבר על פרצופים וגופים. קודם כל זה צריך להתחיל בפנים. היחס צריך להיות מבפנים. בחוץ הרבה אנשים עושים קבוצות יפות. השאלה האם הם יכולים להתקדם לחיבור הפנימי יותר, זה מה שעומד לפניינו.

שאלה: איך כל אחד עושה את העבודה שלו, כך שהנחיצות גדלה בקבוצה?

צריכים להשתדל, כמו שאמרתי היום, להעביר את ההילוך של ה"גיר" מאחד לשניים.

שאלה: פתחנו את השיעור עם העניין, שלימוד נכון חייב להיות מלווה בדאגה לשלום העולם. תן לנו תמונה יפה מה קורה עכשיו לעולם, אם אנחנו באמת מצליחים להתרכז בינינו ולהביא לו את האור? איך העולם יקבל את הדבר הזה?

הוא לא יצטרך לקבל, הוא יקבל וזהו.

תלמיד: בלי עבודה, בלי יגיעה?

בלי, בלי. וודאי.

שאלה: איך זה תואם את החוקים?

הם יעשו את העבודה הזו בצורה שיצטרפו. יצטרפו. יש מיליון אנשים בחוץ שעומדים כאן ומוכנים לעזור לך במה שתבקש. אם אתה אומר, יש לי עבודה על הגג. מיד מיליון אנשים קופצים ורוצים לעשות. זו צורת החיבור שלהם. כי זו צורת החיבור שלהם. זה מאוד דומה לצורת החיבור של האִשה לגבר.

האִשה מרגישה התקדמות בזה שהיא תלויה יותר. אתה רואה נשים באות לנקות, באות לעזור, באות לתמוך, כך אשה מרגישה בפנים שהיא שייכת, שהיא קיימת, שהיא עושה. פחות בשכל, יותר דרך פעולות כאלה. את זה רואים, אתה רואה מה שקורה. זה מאוד מכובד. זה לא פחות דרגה, דווקא ההיפך. גם תלמיד נאמן כלפי המורה שלו עושה כך. כמו יהֹשֹע כלפי מֹשה. זו צורת קבלת המסר, שפע. את המסר אפשר רק בצורה כזו לקבל. כשאתה מתבטל, אז זה מגיע. אז כל העולם הוא כך, כמו תלמיד כלפי המורה, כמו אשה כלפי בעלה, כמו נשים כלפי גברים, כך כל האח"פ, מלכויות, כלים דקבלה, כלפי גלגלתא עיניים.

שאלה: והם יגיעו להשגה רוחנית?

וודאי. אין שום הבדל אחר כך בהשגה. זו רק צורת עבודה אחרת בלבד כמעבר. במעבר יש הבדלים. יש אלה המשיגים קודם, ואלה אחר כך. את אלה מעבירים, ואלה מקבלים יותר. אלה חייבים להשיג בשכל ורגש, בעבודה פנימית בתסכולים, במאמצים, ואת אלה מקבלים כמו קטנים, מהחיבור. אבל כשמתחברים יחד אין הבדל. לגמרי.

ובכלל איך יכול להיות גמר תיקון אם חסר במישהו משהו? ואחר כך, מהתכללות באף אחד לא חסר שום דבר, אפילו בצורה הסגולית. זאת אומרת, זה לא שיש לי כלי למאה גרם ואז אני מקבל מאה גרם. ואצלו מאה טון והוא מקבל מאה טון. אלא הכול מתערבב כמו טיפות מים לטיפה אחת.

תלמיד: כשאתה דואג למישהו אתה רוצה לראות תוצאות. נאמר, אם אני דואג לילד שלי, אני מאכיל אותו, אני רוצה לראות שהוא בריא, שהוא יפה.

אנחנו רוצים עכשיו שלכל העולם, קודם כל תהיה הכרת הרע. אבל לא כמו אצלנו, אלא במידה שלהם. מהי מידת הכרת הרע שלהם? שקודם כל הכירו שהם נמצאים ברע. אתה יכול להגיד רגע רגע. אתה רוצה שיהיה להם רע? לא. אני רוצה שהם יכירו ברע. זה משהו אחר. זאת אומרת, שהם יבינו שהם עכשיו נמצאים במצב הלא רצוי. הלא נכון. הלא כדאִי. שכך אנחנו מקדימים תרופה למכה.

אתה לא יכול לגשת לאדם אם הוא לא מרגיש רע. אבל הוא לא חייב להרגיש את הרע הזה בעצמות, פיסית. אלא הוא צריך להרגיש שזה רע לעומת הטוב, לעומת המשהו, שזה כבר נקרא רע. את המאור אנחנו רוצים לעורר, ואז ירגישו שיש מצבים יותר טובים. זה כבר כמו זקן שהולך זקוף כדי חפש, כאילו איבד משהו. זה נקרא ש"חכם עיניו בראשו". חכם רואה את הנולד.

אבל בלי חיסרון אתה לא יכול. חייב להיות חיסרון. לכן אנחנו צריכים לעורר בעולם חיסרון. ברגע שאתה מביא לעולם חיסרון אז הם לא רוצים אותך. כי מי אתה? אתה מביא לי צרות? מכאן בתת ההכרה הם שונאים אותנו, זה ברור. אבל אז צריכים בכל זאת לעשות את זה בצורה עדינה. עכשיו עם המשבר זה יותר קל.

תלמיד: אם אפשר רק לדייק עם זה. אז אנחנו רוצים להביא אור לעולם, כדי שהעולם יכיר יותר את הרע? כדי שיבין יותר איפה לא רוצים להיות?

לעומת הטוב. מיד לעומת הטוב. תרופה ומכה.

תלמיד: אבל בפשטות, הטוב זה החיבור, הרע זה הניתוק.

הרופא בא לחולה ומחזיק בשתי אפשרויות. אחת פסק דין מוות, שנייה תרופה להציל אותך. שתיים. וכך בצורה כזו הוא בא.

תלמיד: עבורנו הטוב זה דבקות.

אבל העולם צריך את שני הדברים. להבין זאת ככל שמסוגל, כי אחרת לא יהיה לו כלי. הוא חייב לבנות את הכלי בין הרגשת המוות והרגשת החיים בתרופה.

תלמיד: אבל העולם יודע שצריך להתחבר ולא מצליח לעשות את זה. בכל העולם יודעים שחיבור זה טוב, אבל לא מצליחים להגיע לזה.

אם היו יודעים שבחיבור הזה תלויים חיים או מוות, היו מתחברים. באיזו שהן צורות היו מנסים. היו מקבלים את זה כחוק עליון. היו מקבלים את זה בכל מיני צורות, היו משקיעים בזה מילייארדים במקום לזרוק אותם לבנקים. היו עושים משהו. העולם לא יודע. זה נקרא "לא יודע". אני יודע שאין לי ברירה, אני הולך על זה אפילו שאני לא יודע במה זה יגמר, אם כך, ננסה בכל מיני צורות. אתה תנסה כך ואני אנסה כך והוא כך, לא חשוב, אולי למישהו ייצא חיבור. למה הם חושבים שלא ייצא? כי הם עומדים מול הטבע האגואיסטי שלהם, הם מבינים שזה הדבר המפריע, שזה הפרעֹה, שמפריד אותם מהחיים הטובים? האם כבר יש להם הרגשה שהאגו שלהם הוא זה שממית אותם? מה פתאום? רק תביא לי עוד קצת אגו, כך אני אצליח. העולם עוד לא נמצא בזה. אנחנו צריכים לפתח אותם עד שיכירו, שכאן זו הבעיה, ובאמת צריכים להתחבר, ובחיבור רק בחיבור ההצלה.

שאלה: זאת אומרת שהבעיה היא באגו ולא בשום דבר אחר?

אפילו בלי לדבר על האגו. ההצלה היא בחיבור זהו. את זה הם צריכים לדעת. עכשיו כשמדברים על איך להתחבר, האם כדאי לא כדאי? אפשר? אי אפשר? איך? אז כבר אנחנו מתחילים ברורים. לא לדבר על האגו שלהם. אמנם כולם מבינים ויודעים כביכול, אך אין מדברים על זה הרבה. כן לדבר על חיבור, זה מה שמחוייב להיות עכשיו באנושות.

שאלה: אני רוצה לתת דוגמה ולשאול אם נכון ההסבר שנתת לחבר כאן ממחישה זאת. הלכתי לחנות להחליף משקפיים, ידעתי שהחנות נסגרת בשמונה, עשיתי חישוב שאגיע כמה דקות לפני הסגירה, ובעל החנות ימשוך עבורי את הזמן. הגעתי באחור והוא עמד לסגור ויעץ לי לבוא למחרת היום לא יקבל אותי. האם אפשר להבין מזה על תלות הדדית? על התחשבות?

יכול להיות, אני לא יודע. מה אתה לומד מזה?

תלמיד: אני לומד מזה שאני תלוי באחרים ובגלל שאני לא מתחשב בו.

בטח שאתה תלוי באחרים. אתה לא מתחשב בו, והוא לא מתחשב בך. רצית לגנוב ממנו זמן אחרי סגירת החנות. היית חכם מידי, אז הוא אותו דבר עשה לך.

שאלה: האם זה חינוך אינטגרלי?

אני לא יודע, זה לא שייך. את מי אתה רוצה לחנך את עצמך? אותו? את מי?

תלמיד: אני רוצה היום לספר על זה בכל רשת חברתית, ולהגיד אתם רואים,זה חלק מהחינוך האינטגרלי, האם זו דוגמא נכונה?

זה חלק מהחינוך האינטגרלי להמון, כן לעמך. נכון, תספר בצורה כזו, אז מה?

(סוף השיעור)