שיעור בוקר 16.07.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

כתבי בעל הסולם, עמ' 791, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אותיות ק"א – קי"ט

קריין: "כתבי בעל הסולם, עמ' ,791 "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות ק"א.

אות ק"א

"וז"ש, שהקב"ה מסתיר את עצמו בתורה. כי ענין היסורים והצער, שהאדם משיג, בשעת הסתר הפנים, אינו דומה, באדם שיש בידו עבירות ומיעט בתורה ומצוות, לאדם שהרבה בתורה ומעשים טובים.

כי הראשון, מוכשר ביותר לדון את קונו לכף זכות, דהיינו, לחשוב, שהיסורים הגיעו לו, מחמת העבירות ומיעוט התורה שבידו.

משא"כ השני, קשה לו ביותר לדון את קונו לכף זכות, שהרי לפי דעתו, אינו ראוי לעונשים קשים כל כך. ולא עוד, אלא שרואה, שחבריו הגרועים ממנו, אינם סובלים כל כך, עד"ה: "רשעים ושלוי עולם השגו חיל, וכן לשוא זכיתי לבבי".".

יש כאן דבר מאוד מעניין. נגיד שאני עושה דברים רעים, ואני יודע שאני עושה דברים רעים, אז אין לי טענות לבורא, למה הוא לא עושה לי טוב, כי אני מרגיש שאני עושה דברים רעים, שאני רשע. אני מרגיש בעצמי שאני רשע.

מה שאין כן, יש מישהו אחר שחושב שהוא עושה דברים טובים ויש לו טענות לבורא, למה הבורא לא עושה לו טוב, "מגיע לי שהבורא יעשה לי טוב". אז הוא מרשיע את הבורא, שהבורא מתנהג לא טוב עימו.

זה יוצא מעניין. כשמישהו עושה עבירות, רשע, לא אכפת לו כלום, אין לו טענות לבורא כי הוא ככה מתנהג, הוא מרגיש שהוא רשע. ומי שחושב שהוא עושה דברים טובים, מגיע לו יחס יפה וטוב מהבורא, אז דווקא הוא מחזיק את עצמו לצדיק, אבל הוא הרשע, כי מרשיע את הבורא.

קריין: נקרא שוב את אות ק"א.

אות ק"א

"וז"ש, שהקב"ה מסתיר את עצמו בתורה. כי ענין היסורים והצער, שהאדם משיג, בשעת הסתר הפנים, אינו דומה, באדם שיש בידו עבירות ומיעט בתורה ומצוות, לאדם שהרבה בתורה ומעשים טובים.

כי הראשון, מוכשר ביותר לדון את קונו לכף זכות, דהיינו, לחשוב, שהיסורים הגיעו לו, מחמת העבירות ומיעוט התורה שבידו.

משא"כ השני, קשה לו ביותר לדון את קונו לכף זכות, שהרי לפי דעתו, אינו ראוי לעונשים קשים כל כך. ולא עוד, אלא שרואה, שחבריו הגרועים ממנו, אינם סובלים כל כך, עד"ה: "רשעים ושלוי עולם השגו חיל, וכן לשוא זכיתי לבבי".

ומכאן תראה, אשר כל עוד, שהאדם אינו זוכה, להשגחה של גילוי פנים, נמצא, שהתורה והמצוות, שהרבה, מכבידים לו הסתר הפנים, במידה מרובה. וז"ש, אשר הקב"ה מסתיר עצמו בתורה. ודו"ק כאן.

ובאמת, כל הכובד הזה, שהוא מרגיש ביותר על ידי התורה, אינו, אלא כבחינת כרוזים, אשר התורה הקדושה בעצמה, קוראת אליו עי"ז, ומעוררתו להזדרז ביותר, ולמהר ליתן את סכום היגיעה, הנדרש ממנו, בכדי לזכותו תיכף לגילוי הפנים, כחפץ ה'. והבן מאד.".

זאת אומרת, ישנה תקופה. אם אנחנו לא עושים שום דבר אין לנו מה לטעון לבורא למה הוא לא עושה לנו טוב, כי אנחנו לא עשינו לו שום דבר טוב, אז מה פתאום הוא חייב לעשות לנו משהו טוב.

אם נראה לנו שאנחנו עושים לו איזה טובות, אז אנחנו יכולים לדרוש ממנו טוב. נגיד כל מיני אנשים דתיים שמאמינים שיש להם קשר עם הבורא, אז הם עושים משהו, דברים טובים, וחושבים שמגיע להם משהו. עולם הזה, עולם הבא, או גם כאן וגם שם, כך חושבים. מה לעשות? שיחשבו.

ואדם שלא עושה שום דבר טוב, אז הוא לא דורש מהבורא. ואם הוא עושה איזה פעולות שכך כתוב, נגיד שרוצה להגיע לעל מנת להשפיע לבורא וכן הלאה, אז כבר יש לו תביעה. אבל התביעה היא כזאת "תן לי אפשרות להשפיע לו".

ובזמן שהוא דורש, בעצם יוצא שהוא נמצא כרשע כי הוא דורש מהבורא. וזו תקופה כזאת שאין מה לעשות. זה נקרא שאנחנו משתדלים לעשות דברים טובים, אבל בכל זאת אנחנו דורשים.

קריין: אות ק"ב.

אות ק"ב

"וז"ש, ש"כל הלומד שלא לשמה, תורתו נעשית לו סם המות". זאת אומרת, אנחנו עומדים אתכם בתקופה שנקראת עדיין "לא לשמה", לא על מנת להשפיע ממש, אז ככל שאנחנו יותר ויותר לומדים ועושים כל מיני דברים, אנחנו לומדים תורת המוות. זאת אומרת, אנחנו מרגישים את עצמנו כל פעם יותר ויותר גרוע.

לכן אין מה להתפעל, גם כתוב על זה. המקובלים לא מסתירים מכם. הם אומרים "כמה שיותר תלמד, כל עוד אתה נמצא בתקופה שנקראת "לא לשמה", אתה תרגיש את עצמך גרוע יותר ויותר. "כי מלבד שאינו יוצא מבחינת הסתר פנים לגילוי פנים, שהרי לא כיוון דעתו, להתייגע ולזכות לו, הנה עוד התורה, שמרבה, מוסיפה לו הסתר פנים במידה מרובה, עד שנופל ח"ו ל"הסתר תוך הסתר". שהוא בחינת "מות", להיות מנותק לגמרי משורשו. ונמצא, שתורתו נעשית לו "סם המות"."

ואז אנחנו רואים שהרבה חברים שלנו בורחים. וגם עלינו [רואים] מידי פעם, שזה יותר ויותר קשה, יותר ויותר נמאס וכן הלאה. זאת אומרת התורה נעשית סם המוות לאדם. וזה טבעי, זה חוקי, וכך צריך להיות, ולכן אין מה להתפעל. המקובלים כותבים על זה בצורה ברורה, שלא יהיה איזה ספק, שאנחנו צריכים לעבור את השלב הזה שנקרא "לא לשמה" ותורת המוות, לא תורת החיים.

אות ק"ג

"ובזה מתבארים ב' השמות, הנוהגים בתורה, שהם: נגלה, ונסתר. שיש להבין, ענין תורת הנסתר למה לי? ולמה אין כל התורה מגולה?

אמנם, יש כאן כונה עמוקה. כי תורת "הנסתר" מרמזת, אשר השי"ת "מסתתר בתורה", כמבואר לעיל. ועל שם זה, נקראת "תורת הנסתר".

ו"נגלה" נקראת, משום, שהשי"ת מתגלה על ידי התורה, כנ"ל.

ולפיכך, אמרו המקובלים, וכן איתא בסידור הגר"א, אשר סדר השגת התורה, מתחילה בסוד, ומסיימת בפשט. דהיינו כאמור, שע"י היגיעה הרצויה, שהאדם מתייגע מתחילתו בתורת הנסתר, זוכה על ידיה, לתורת הנגלה, שהיא הפשט, כמבואר לעיל היטב. הרי שמתחיל בנסתר, שנקרא "סוד", וכשזוכה, מסיים ב"פשט".".

זאת אומרת, אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו לומדים ולומדים, אנחנו מרגישים שיש לנו פחות רצונות לרוחניות, פחות הבנה, פחות השגה, פחות רצון, פחות, פחות, פחות. אבל למרות זאת, אנחנו בונים מראש מערכת שהיא תחזיק אותנו ושאנחנו נתקדם יותר ויותר.

ואז אנחנו לא מרוצים מהעבודה שלנו, ולא מהחיים שלנו. ואם אנחנו באמת אנשים עם רצונות גדולים זה יכול להימשך ממש הרבה זמן, ותהיה לנו אכזבה גדולה מאוד מכל דבר.

אות ק"ד

"ונתבאר היטב, מה שהקשינו לעיל, ד"ה "ולפי"ז:" איך אפשר לזכות למדרגה ראשונה של אהבה, שהיא בחינת "האהבה התלויה בדבר", כי נודענו, שאע"פ ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", מ"מ השגת שכר המצוה ישנה גם בהאי עלמא, הבאה לו לאדם על ידי פקיחת עינים בתורה, וכו'.

וכנ"ל, אשר ההשגה הברורה הזאת, דומה לו לגמרי, כמו שמקבל שכר המצוה תיכף על המקום, (כנ"ל אות פ"ד ד"ה ואע"פ, עש"ה), שמשום זה, מרגיש הטבתו הנפלאה הכלולה במחשבת הבריאה, שהיא כדי להנות לנבראיו, כידו המלאה הטובה והרחבה ית', שמתוך רוב הטובה, שמשיג, מתגלה בינו לבין המקום ית', אהבה נפלאה, המושפעת אליו בלי הפסק, באותם הדרכים והצנורות, שבהם מתגלה האהבה הטבעית וכו', כנ"ל"..

קריין: אות ק"ה.

אות ק"ה

"אמנם, כל זה מגיע לו, מעת השגתו ואילך. אבל כל בחינת היסורים, מחמת השגחת הסתר הפנים, שסבל בטרם שזכה לגילוי פנים האמור, אע"פ שאינו רוצה לזכור אותם, כי על כל פשעים תכסה אהבה, - אמנם נחשבים ודאי לפגם גדול, אפילו מבחינת אהבה שבין הבריות (כנ"ל ד"ה הא'), ואין צ"ל כלפי אמיתיות השגחתו ית', להיותו טוב ומיטיב לרעים ולטובים.

ולפיכך יש להבין: איך אפשר לו לאדם, לזכות לאהבתו ית', בבחינה כזו, אשר ירגיש וידע, שהשי"ת עשה לו טובות נפלאות תמיד, מעת הולדו ואילך, ולא עשה לו שום גרם של רע כל שהוא, מעודו ולתמיד, שהיא בחינה ב' של אהבה (כנ"ל ד"ה הא')?".

קריין: אות ק"ו.

אות ק"ו

"וכדי להבין זאת, לדברי חז"ל אנו צריכים, שאמרו: "שהעושה תשובה מאהבה, נעשו לו הזדונות כזכויות". פירוש, שהשי"ת, לא בלבד שמוחל לו הזדונות, אלא כל זדון ועבירה שעשה, מהפך השי"ת למצוה.".

זה פלא, אבל זה מה שקורה. איך יכול להיות שכל הדברים הרעים שאני עשיתי פעם יתהפכו לי לדברים הטובים? אז איפה כאן שכר ועונש? איפה הגיהינום שמגיע לי אולי? איפה הגן עדן שמגיע לי ולאחרים לא? אלא מה קורה כאן? יש מין סוף טוב לכולם ולא מתחשבים בשום יגיעה שהאדם נתן כל החיים? במקום ללכת לכדורגל הלך כל הזמן לקבוצה וללימוד, להפצה, ספג כל מיני מכות וקללות מהסביבה הרחוקה שם. מה קורה?

בוא נראה איך זה משתלב, איפה שכר ועונש?

אות ק"ז

"ולפיכך, אחר שזכה האדם להארת פנים, במידה כזו, שכל עבירה שעשה, אפילו אותן שעבר במזיד, היא נהפכת ונעשית לו למצוה, הנה נמצא, מחמת זה, ששש ושמח, על כל רגשי היסורים והמכאובים המרים, והטרדות המרובות, שעברו עליו מעודו, מעת היותו נתון בב' הבחינות של הסתר הפנים הנ"ל, כי המה הם שגרמו והביאו לו את כל הזדונות הללו, שנהפכו לו עתה למצוות, מסיבת הארת פניו ית', המפליא פלאות כנ"ל.

וכל צער וטרדה, שהעבירו אותו על דעתו, ונכשל בשגגות, כבהסתר הא', או שנכשל בזדונות, כבהסתר הכפול (כנ"ל אות נ"ב ד"ה והסתר), נהפך ונעשה לו עתה, לבחינת גרם והכנה רגילה, לקיום מצוה. ולקבל עליה שכר גדול ונפלא לנצח. ונהפך לו ע"כ, כל צער לשמחה גדולה, וכל רעה לטובה נפלאה."

אות ק"ח

"וזה דומה, למעשה שמספר העולם, על יהודי, נאמן בית אצל אדון אחד, שהיה האדון אוהבו כנפשו. וקרה פעם, שהאדון נסע לדרכו, והניח עסקיו ביד ממלא מקומו. והאיש הזה, היה שונא ישראל. מה עשה, נטל ליהודי, והלקה אותו חמש מכות בפרהסיא, לעיני כולם, כדי להשפילו היטב. וכאשר חזר האדון, הלך אליו היהודי, וסיפר לו כל שקרה לו. ויחר אפו מאד, ויקרא לממלא המקום, ויצוהו לתת ליהודי תיכף על יד, אלף אדומים בעד כל מכה שהלקהו.

נטלם היהודי ושב לביתו. מצאה אותו אשתו בוכה. אמרה לו בחרדה רבה: "מה קרה לך עם האדון?" סיפר לה. אמרה לו: "א"כ, למה אתה בוכה?" אמר לה: "אני בוכה, משום שלא הלקה לי, אלא חמש מכות. והלואי, היה נותן לי לכל הפחות עשר מכות. כי עתה היו לי עשרת אלפים אדומים"."

זה ברור.

אות ק"ט

"והנה הראית לדעת, אשר אחר שזכה האדם למחילת עוונות, בדרך שהזדונות נעשו לו כזכויות, הנה אז זוכה ג"כ לבא עם השי"ת, בבחינת אהבה במדרגה הב', אשר הנאהב לא גרם לאוהבו מעודו שום רע, ואפילו צל של רע, אלא הולך ועושה לו טובות מרובות ונפלאות, מעודו ולתמיד (כנ"ל אות ע' ד"ה הא'). באופן, שתשובה מאהבה, והתהפכות הזדונות לזכויות, באים כאחד, כדברי חז"ל, הנ"ל."

כך אנחנו מגיעים למצב שקודם מתגלות כל הפעולות שלנו כשגגות, אחר כך כזדונות, אחר כך הזדונות האלה הן הופכות להיות למצוות.

אות ק"י

"ועד כאן לא ביארנו, אלא בחינת "האהבה התלויה בדבר", בב' דרגותיה. אבל עדיין צריך להבין: איך זוכה האדם לבא עם קונו ית', בב' הבחינות של "האהבה שאינה תלויה בדבר"?

ובדבר הזה, צריכים להבין היטב דברי חז"ל, במ"ש (קידושין דף מ' ע"ב): "ת"ר, לעולם יראה אדם את עצמו, כאלו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עשה עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר: "וחוטא אחד וגו'".

ר' אלעזר בר' שמעון אומר: "לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת - אוי לו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר: "וחוטא אחד וגו'", בשביל חטא יחידי, שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה"."

אות קי"א

"ולכאורה, הדברים הללו מוקשים, מתחילתם עד סופם. כי אומר, שהעושה מצוה אחת, תיכף מכריע לכף זכות, בשביל שנידון אחר רובו. הלא זה אמור, רק באותם, שחציים חייב וחציים זכאי, שמזה אין ר"א בר"ש מדבר כלל. והעיקר חסר מהספר.

ורש"י ז"ל פירש דבריו, שסובבים על דברי תנא קמא, שאומר: "לעולם יראה אדם את עצמו, כאלו חציו חייב וחציו זכאי". ור"א מוסיף, שיראה כן, גם את העולם כולו, כאלו הם חציים חייבים וחציים זכאים, עש"ה. אמנם העיקר חסר מהספר. ועוד, למה שינה לשונו, ולמה אינו מדבר, כמו הלשון של ת"ק, אם המשמעות היא אחת"?

זו עדיין שאלה. ומה הלאה?

אות קי"ב

"וביותר קשה על הדבר גופו: שהאדם יראה את עצמו, כאלו הוא רק מחצה חייב. שזה פלא: אם האדם יודע את עונותיו המרובים, ישקר בעצמו לומר, שהוא מחצה על מחצה. והתורה אמרה: "מדבר שקר תרחק".

ועוד: הרי קרא קדריש: "וחוטא אחד, יאביד טובה הרבה". דהיינו, משום עבירה אחת, מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה. הרי, שהמדובר הוא, ממציאות אמיתית, ולא באיזה דמיון כוזב, שהאדם צריך לדמות את עצמו ולעולם".

מצד שני זה לא כל כך קשה. אם כולנו קשורים במערכת אחת, אז מי שעושה איזו עבירה אחת הוא בעצם מכניס את כולם לאותה עבירה, לאותה טעות, וכבר הכלי לא שלם וכבר לא יכול האור להתפשט בו בשלמות ואז הוא מושך את כולם אחורנית. אז מה השאלה?

אות קי"ג

"וכן תמוה: היתכן, שאין בכל דור ודור, אנשים הרבה, שעושים מצוה אחת? ואיך העולם מוכרע לכף זכות? כלומר, שאין המצב משתנה כלל, אלא, עולם כמנהגו נוהג? אלא, שצריכים כאן לעמקות יתירה, כי הדברים, ע"פ שטחיותם, אין להם שום הבנה".

אין מה לעשות, אנחנו צריכים כך להבין, שרק על ידי זה שכל אחד ואחד יהיה אחראי על הכול אז מגיעים לגמר התיקון.

נראה עוד.

"אמנם הברייתא אינה מדברת כלל, על אדם, שיודע בעצמו, שעוונותיו מרובים, ללמד אותו לשון שקר, שהוא מחצה על מחצה, וכן לפתותו, שאינה חסרה לו, אלא מצוה אחת. שאין זה מדרך חכמים כלל.

אלא, הברייתא מדברת, על אדם, שמרגיש ומדמה עצמו, שצדיק גמור הוא לגמרי, ומוצא את עצמו בתכלית השלימות. שהוא, משום שכבר זכה למדרגה ראשונה של אהבה, על ידי פקיחת עינים בתורה, כנ"ל, אשר כבר "היודע תעלומות מעיד עליו שלא ישוב לכסלו עוד", כנ"ל ד"ה "ומהמתבאר".

ואליו מדבר התנא, ומברר לו את דרכיו, ומוכיח לו, שעדיין אינו צדיק, אלא שהוא בינוני, שפירושו, מחצה חייב ומחצה זכאי. והוא משום, שעדיין חסרה לו "מצוה אחת", ממספר תרי"ג המצוות שבתורה, שהיא מצות האהבה, כנ"ל ד"ה "ומיושב", עש"ה. כי כל עדותו של "היודע תעלומות שלא יחטא עוד", הנה הוא רק מחמת הבהירות שבהשגתו, בהפסד הרב של העבירה, כנ"ל, שזה נבחן ל"יראת העונש", ומכונה משום זה "תשובה מיראה", כמו שהארכנו בזה לעיל, ד"ה "והנה"."

אות קי"ד

גם נתבאר לעיל, שמדרגה זאת של תשובה מיראה, עדיין אינה מתקנת את האדם, אלא מעת התשובה ואילך. אמנם כל הצער והיסורים, שסבל בטרם שזכה לגילוי הפנים, נשארים כמות שהיו, בלי שום תיקון. גם העבירות שעשה, לא נתקנו לו לגמרי, אלא שנשארים בבחינת שגגות, כמו שהארכנו בזה לעיל, ד"ה "ועם זה", עש"ה.

אות קט"ו

ולפיכך אומר התנא קמא, שאדם כזה, שעדיין חסרה לו "מצוה אחת", יראה את עצמו "כאלו הוא חציו חייב וחציו זכאי". כלומר, שידמה לעצמו, שאותה העת שזכה לתשובה, הרי היא נמצאת באמצע שנותיו. שבאופן זה נמצא "חציו חייב", דהיינו, באותה מחצית שנותיו, שעברה עליו בטרם שעשה תשובה, שהוא מאז בודאי חייב, כי התשובה מיראה אינה מתקנת אותם, כנ"ל.

ונמצא גם כן, שהוא "חציו זכאי", דהיינו, במחצית שנותיו מעת שזכה לתשובה ואילך, שאז הוא זכאי ודאי, להיותו בטוח שלא יחטא עוד, כנ"ל. הרי שבחצי שנותיו הראשונים הוא חייב, ובחצי שנותיו האחרונים הוא זכאי.

אות קט"ז

ואומר לו התנא, שיחשוב בעצמו, שאם עשה "מצוה אחת", דהיינו אותה המצוה, שחסרה לו ממספר תרי"ג (כנ"ל ד"ה ומיושב): "אשריו, שהכריע עצמו לכף זכות". כי הזוכה למצות האהבה, דהיינו על ידי התשובה מאהבה כנ"ל, שזוכה על ידיה, שהזדונות נהפכו לו לזכויות, שאז גם כל צער ועצב שסבל מעודו, מטרם שזכה לתשובה, נהפכים לו לתענוגות נפלאים לאין קץ, עד שמצטער בעצמו, על מה שלא סבל מהם כפלי כפליים, כמשל הנ"ל מהאדון ואוהבו היהודי, בד"ה "וזה"."

אנחנו רוצים לראות מזה רק דבר אחד פשוט. אנחנו רואים עד כמה הבורא עושה לנו טובה גדולה בזה ששבר את האדם, את המערכת הזאת שנקראת "אדם הראשון", לכל כך הרבה חלקים קטנים, מיליארדי מיליארדי חלקים קטנים, ופיזר אותם לפי כל מיני מצבים, לפי זמן, תנועה, מקום, הבחנות פנימיות, הבחנות חיצוניות למיניהן, שעל ידי העבודה הקטנה שכל אחד מאיתנו מסוגל לעשות, בסופו של דבר מגיע האור, זה נקרא "רב פעלים מקבציאל", שמקבץ אותנו וכך אנחנו מגיעים לגמר התיקון, והכול נעשה על ידי הכנה שהבורא עשה, ששבר את האדם הראשון לחלקים קטנים.

לכן חטא עץ הדעת זה דבר הכרחי, שאנחנו נתכלל מהרצון לקבל הגדול ונהיה שבורים ונעשה דרך ארוכה, כש-99% מהדרך הזאת אנחנו עושים בהיסח דעת, אנחנו לא יודעים איך ומה, ורק בסוף אנחנו מבינים איזה חסד הבורא עשה איתנו, שאנחנו יכולים כך להגיע לתיקונים.

אני לא יודע אם יש לי בכלל טעם לשאול אתכם, כי אלה דברים כל כך קשים, שאני לא אדע איך לענות עליהם.

שאלה: האם אחרי תשובה אמיתית אחרי שעשיתי עבירה, האם זה נקרא תיקון?

אני לא יודע מה אתה חושב שזו עבירה ומה אתה חושב שזה תיקון. עבירה זה נקרא שאני לא מחזיק בכמה שאני יכול להחזיק קשר בין החברים. כי בזה אני מתקן את הכלי שלנו הכללי, שיהיה מוכן להחזיק את האור העליון, וזה נקרא שאני עושה מצווה. אם קיבלתי את ההזדמנות הזאת אבל אני לא עושה את זה, זה נקרא שאני עושה עבירה. רק כלפי תיקון הכלי מדובר, שום דבר חוץ מזה.

שאלה: הדוגמה על היהודי שקיבל שכר, ביקש במקום חמש מלקות עשר מלקות, אבל הוא רצה את זה כבר אחרי שקיבל את המכות. ואילו ברגע שהוא קיבל את המכות ולא אחריהן, אלא באותו רגע, אם אפשר להשוות את זה עם העבודה שלנו, שאור התורה מאיר ומשנה את הרצון לקבל שלנו, איך אני למשל יכול למצוא בזמן העבודה האפורה הזאת טעם בעבודה?

אם אתה רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, אתה צריך לראות את התוצאות בחברים ולשמוח בזה ולקבל מזה כוחות. זה כמו שיש לך טיפול בתינוק. יש לך תינוק ואין ברירה, הוא בוכה ועושה משהו ואתה צריך לטפל בו מה שלא יהיה. ככה זה.

שאלה: הוא מדבר על כוונה?

כן.

שאלה: המצב הזה שבו מצווה אחת יכולה לשנות הכול או חטא אחד יכול לשנות הכול, נראה כמו נקודת חופש הבחירה, כאילו שזה חופש הבחירה היחיד בכל הדרך. איך אפשר לתרגם את זה למצב שלנו?

למצב שלנו הדברים האלה גבוהים, אנחנו עוד לא יכולים לתרגם. נתקדם עוד כמה חודשים ואז נדבר.

שאלה: האם כל עוד אנחנו לא מגיעים לתיקון תרי"ג המצוות אנחנו עדיין חוטאים, או שאנחנו כבר בדרך להיות צדיקים?

אנחנו כבר צדיקים, אבל צדיקים לא גמורים.

שאלה: בהתפתחות האגו, אנחנו לא יודעים עד שאנחנו לא עושים את זה, האם זה עניין של חשיבות?

כן, ודאי שתמיד זה עניין של חשיבות, חשיבות של מה ועל פני מה, לעומת מה.

שאלה: מדרגת האהבה הראשונה ביני לבין החברים, מהי?

זה אתם קובעים. בינתיים יש לכם איזה כוח חיבור? בינתיים אתה מרגיש שהרצונות של החבר במשהו הם יותר מהרצונות שלך?

שאלה: מסעיף ק', כל מה שכותב בעל הסולם, גילוי והסתר, זה שלי כלפי העשירייה ודרך העשירייה לבורא. הבנתי נכון?

בינתיים זה נכון. שוב, אנחנו כאן רצים כי הדברים האלה הם עוד לפנינו, עוד לא הגענו לזה שאנחנו יכולים לדון בהם, עוד חסרות לנו הבחנות. בעוד חודשיים שלושה יכול להיות שאנחנו כבר נוכל לחזור על הקטע הזה מסך כול ההקדמה לתלמוד עשר הספירות, ואז נברר אותה יותר.

שאלה: הוא כותב שהוא לא ישוב לכסלו עוד, אבל הוא עדיין יכול לחטוא. האם "לא ישוב לכסלו עוד" אומר שהוא לא יחזור לרצונות האגואיסטיים שלו?

כן. בדיוק נכון. טוב מאוד.

שאלה: מצוות הן רצונות מתוקנים?

מצוות הן רצונות מתוקנים בעל מנת להשפיע נחת רוח דרך חברים לבורא.

תלמיד: אם אנחנו מנסים לתקן את הרצונות שמופיעים בעשירייה, אנחנו מקיימים את תרי"ג המצוות?

כן. יש במצוות האלה גם מצוות בין אדם לחברו וגם מצוות בין אדם לבורא.

שאלה: למה בעבירות מהעבר יש כזה משקל וחשיבות ומשמעות?

אין לך עבירות אחרות, רק עבירות מהעבר.

שאלה: מכל הסיפור עם היהודי ברור שכדאי שיהיו שגגות ועבירות, אבל לא ברור איך הן מתחלפות לזכויות? איך קורה שאין יותר שכר ועונש אלא הכול נעשה טוב?

לפני שנעשה טוב הוא סובל. מתוך הסבל שלו עושה תשובה ואז הופך אותן לטוב. הוא מצטער על זה. זה לא נעשה מעצמו.

תלמיד: ברור שלא מעצמו, אבל הוא כתב, אפילו דברים שעשית במזיד, כל מיני דברים, אתה יכול להגיד עליהם כך.

כי אתה עשית את זה מתוך לחצים שלך, של הרצון לקבל שלך. זה הרצון לקבל אשם, לא אתה כביכול אשם. אתה כאן אחראי רק על זה שלפי מה שנתנו לך הזדמנות לעבוד למעלה מהרצון לקבל לא עבדת, רק על זה. אבל לא על הרצון לקבל עצמו האגואיסטי אתה אחראי. אתה אחראי על זה שלא עשית בזמן הנכון כשנתנו לך הזדמנות, את העבודה שלך, את התוספת שלך.

תלמיד: והזמן הנכון הוא רק בקבוצה עם החברים?

כן. כל היתר זה לא שייך, לא קיים ברוחניות, זה לא נחשב. אם היית שם פילטר, מסננת כזאת, היית רואה שחוץ מעשירייה אין לך כלום. עשירייה ובורא. גמרנו. כי כל הדומם, הצומח, החי לא שייך לזה, רק אלה שעובדים בעשירייה לקראת הבורא הם נמצאים בדרך. כל היתר זה אין. פשוט איך אתה מתחשב בדומם, צומח, חי ובבני אדם שגם הם דומם, צומח וחי, זאת אומרת נפעלים לפי הרצונות שלהם ללא שום תגובה מעל הרצונות.

תלמיד: המטרה היא שרק בזמנים שאני כביכול מרגיש שאני יכול לעשות את העבודה הזאת אני עושה אותה? או המטרה היא שבסוף כל דקה משעות היום אני איכשהו יחד עם החברים מחזיקים את עצמנו?

כן. שאתם יחד כל החברים והבורא בפנים, כל הזמן.

תלמיד: אז בעצם כל דקה היא נחשבת בחישוב הזה בסופו של דבר.

זה נקרא שנעלם הזמן.

שאלה: מה קורה לאנשים או לחברים בעשירייה שפגעתי בהם, גם אחרי שעברתי תיקון? גם אם אני תוקנתי, מה קורה עם אותם אנשים שפגעתי בהם?

תצטרך לחזור ולבקש סליחה. לא סתם לבקש כמו שבעולם הזה, אלא מה שפגעת, מה שגרמת, לתקן. את הבעיות שלך עם הבורא אתה יכול לתקן, את הבעיות שלך עם חברים אתה חייב לחזור ולתקן. זה יותר גרוע. כתוב ש"עבירות בין אדם לחברו אפילו יום הכיפורים לא מתקן"¹.

שאלה: אמרת שמה שיש להצטער עליו, זה שהייתה לי הזדמנות ולא מימשתי אותה. מה שלא ברור זה שכשקיבלתי הזדמנות, קיבלתי אותה מהבורא. אם לא הצלחתי בה, גם זה הבורא. זה לא ברור, האם תוכל להסביר.

הכול זה הבורא. ברא יצר הרע, ברא יצר הטוב, סידר יצר הטוב במקום יצר הרע, הכול הוא עושה, הכול. גם מכות הוא מקבל וגם שכר הוא מקבל, הכול הבורא. ובמידה שאתה מזדהה עימו, גם אתה מרגיש אותו הדבר.

תלמיד: אבל אתה אומר שהייתה לי את הזדמנות, ולא עשיתי את זה. זה כאילו שאני יכול להחליט שאני יכול לעשות את זה, ולא עשיתי את זה. כאילו שזה אני. אבל אני מרגיש להיפך, שהבורא נותן לי את ההזדמנות, וגם הוא מראה לי שאני לא יכול לעשות את זה, אם לא הוא עושה את זה.

אבל אתה מרגיש את זה שהוא עשה לך את זה? אתה פועל לפי זה?

תלמיד: כן, אני מרגיש שהוא נתן לי את ההזדמנות. אבל אני גם מרגיש שהוא מראה לי שאני לא יכול לממש אותה, שאני צריך לבקש ממנו.

יפה מאוד. אם אתה מסכים עם כל מה שהוא מראה לך עכשיו, אז אתה מתקן את המצב.

תלמיד: מה זה אומר שהוא נותן לי את ההזדמנות, ומימשתי את ההזדמנות?

שאתה מגיע להכרה. זה מספיק. יש אחר כך עוד תוספת, נדבר עליה. אבל אתה כבר משיג שזה הבורא עושה את זה בכוונה, ומראה לך שזה עליו.

שאלה: השגגות, הזדונות והמצוות הם מצב נתון, ואני רק מגלה אותם במידת ההתקרבות שלי לקבוצה ולבורא?

כן.

שאלה: מה השורש של דעתו ומחשבותיו של האדם, מאיפה זה מגיע?

מהבורא ודאי. מי מייצב אותנו? רק הוא. אנחנו מדברים רק על התגובה הנכונה של התינוק שיושב על ידיים של הגדול, ואיך התינוק יכול לאט לאט להבין מה הגדול רוצה ממנו. וודאי שכל מה שיש בתינוק זה בא מהגדול.

תלמיד: באיזה חושים אני מבין אותו?

בעל מנת להשפיע.

תלמיד: באות כ"ד הוא מדבר בעצם על זה שאהבה מתגלה בדרכים ובצינורות הטבעיים, אם אפשר להרחיב על זה.

לא, להרחיב אני לא הולך להרחיב. בקטעים האלה המתקדמים אני לא הולך להרחיב. אנחנו נחזור על זה בעוד חודשיים, שלושה, ארבעה, תלוי בקצב.

קריין: אנחנו נמשיך בדבר המתחיל "הנה זהו שנקרא", עמ' 794, טור ב', אות קט"ז.

"הנה זהו שנקרא "הכרעה לכף זכות". שהרי, כל רגשותיו עם השגגות והזדונות, נהפכו לו ל"זכויות". והיינו הכרעה ל"כף זכות", שכל הכף המלאה חובות, נהפכה ונעשתה לכף מלאה זכויות. והתהפכות זו מכונה בלשון חכמים "הכרעה"."

זאת אומרת שכל הדברים שעשה כאילו בלא ידע, תחת ההשפעות הרעות שהיו עליו שהרצון לקבל היה אונס אותו, כל הדברים האלה הם הופכים להיות למצוות.

אות קי"ז

"ועוד אומר התנא, ומזהיר אותו, שכל עוד שהוא בינוני, ולא זכה ל"מצוה אחת" החסרה לו מהמספר תרי"ג, אל יאמין בעצמו עד יום מותו. ולא יסמוך עצמו גם, על העדות של "היודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד". אלא, שהוא עלול עוד לבא לידי עבירה.

ולפיכך יחשוב בעצמו: אם עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה. כי אז יאבדו תיכף, כל השגתו הנפלאה בתורה, וכל גילוי הפנים שזכה, וחוזר לבחינת הסתר פנים. ונמצא, מכריע את עצמו לכף חובה. כי יאבדו כל הזכויות והטוב, אפילו מחצי שנותיו האחרונים. ועל זה מביא לו התנא ראיה מהכתוב: "וחוטא אחד, יאבד טובה הרבה"."

זאת אומרת, צריך לשמור את עצמו לא לאבד בפעולה אחת את כל החצי השני.

אות קי"ח

"עתה תבין את ההוספה, שר"א בר"ש מוסיף, על דברי התנא קמא. גם, למה אינו מביא הלשון של "חציו חייב וחציו זכאי", כמו הת"ק. כי הת"ק מדבר מבחינה ב' ומבחינה ג' של האהבה, על דרך שנתבאר לעיל (אות ע' ד"ה הא', ואות ע"ב ד"ה הב'). ור"א בר"ש מדבר אמנם מבחינה ד' של האהבה, כנ"ל ד"ה "מידה", שהיא האהבה הנצחית, דהיינו גילוי הפנים כמות שהוא באמת, מבחינת "הטוב והמיטיב לרעים ולטובים"."

אות קי"ט

"ונתבאר שם, שאי אפשר לזכות לבחינה ד', אלא רק בשעה, שהוא בקי ומכיר ויודע כל עסקיו של הנאהב, איך הוא מתנהג עם כל אחרים, אף אחד מהם לא יחסר לו. ולכן, גם הזכות הגדולה, שהאדם זוכה להכריע את עצמו לכף זכות, עדיין אינה מספיקה לו, לזכות לאהבה השלמה, דהיינו לבחינה ד', כי עתה אינו משיג מעלתו ית' מבחינת הטוב ומיטיב לרעים ולטובים, אלא מתוך השגחתו ית' כלפי עצמו. ע"ד הנ"ל באות ק"ז, ד"ה "ולפיכך".

אבל עוד אינו יודע מהשגחתו יתברך, באופן הנעלה והנפלא הזה, עם יתר בריות העולם. ונתבאר לעיל, שכל כמה שאינו יודע, כל עסקיו של הנאהב עם אחרים, עד אף אחד מהם לא יחסר, עדיין אין האהבה נצחית, כנ"ל באות ע"ג, ד"ה "הב'", עש"ה. ולפיכך הוא מחוייב, להכריע גם כל העולם לכף זכות. ורק אז מתגלה לו האהבה הנצחית."

(סוף השיעור)

---

1. "עברות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו". (מסכת יומא (ח, ט))↩