שיעור צהריים 07.09.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1145, מאמר "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה"

קריין: שלום אנחנו קוראים בספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמוד 1145, מאמר "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא בעבודה".

מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה

"הזה"ק (פנחס דף רמ"א ובהסולם אות תר"ל) אומר וזה לשונו "מלא, הנאמר בכוס של ברכה, זה שכתוב, כוס מלא ברכת ה'. והאדם כך צריך להיות שלם, כמו ויבא יעקב שלם. ולא יהיה בה שום פגם, כי כל אשר בו מום לא יקרב. אף כך אלם עם י"ה, הוא אותיות אלקים. והוא כחשבון כוס, דהיינו פ"ו. ועל כן הכוס צריך להיות מלא, כי הפוך המלה אלם, ותמצא מלא, שהכוס בגמטריא מלא, י"ה", עד כאן לשונו.

ויש להבין:

א. מהו מרמז לנו, בזה שנותנים יין להכוס, והוא מלא, הוא נקרא "כוס מלא ברכת ה'". זאת אומרת, אם אין הכוס מלאה עם יין, לא יכולה להתקיים ברכת ה'.

ב. מהו שאומר "והאדם כך צריך להיות שלם, כדוגמת הכוס עם היין". מהו הוא מוסיף לנו בזה, הלא אם הכוס כבר מלאה ברכת ה', בשביל מה צריך האדם גם כן להיות כך, שמשמע, אחרת אין הוא יכול לקבל הברכה. אם כן לגבי מי נקראת הכוס "ברכת ה'" וכי הכוס צריכה לברכה.

ג. וביותר קשה במה שאומר, שהאדם צריך להיות שלם, כמו שכתוב "כי כל אשר בו מום, לא יקרב". שמשמע, שמי שיש לו מום, כבר הוא אינו מסוגל להתקרב לה'. נמצא לפי זה, שמי שחסר לו איזה אבר, כבר לא מסוגל להתקרב לה', והוא מוכרח להישאר בהתרחקות מה', ואין לו זכות בחירה חס ושלום.

ד. מה מרמז לנו בזה שאומר, "אלם" ו"מלא" הם אותם אותיות, שהכוס גמטריא "מלא י"ה".

ולהבין את כל הנ"ל, צריכים לזכור את כל סדר העבודה, שניתן לנו לעשות, כמו שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות". ודברנו מזה כמה פעמים, שיש לפנינו ב' בחינות, שהם הפוכים זו לזו. והם נקראים:

א. מטרת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג.

ב. תיקון הבריאה, שהנבראים ישתדלו להשפיע להבורא שהוא יהנה. כלומר, מזה שהרצון לקבל לעצמו רוצה להנות, והרצון הזה הבורא נתן לו, ועל הרצון הזה הוא מוותר, אלא כל רצונו הוא שהבורא יהנה.

נמצא, ששניהם הפוכים זה לזה. לכן יש עבודה קשה, בכדי להגיע לרצון זה, הנקרא "רצון להשפיע נחת רוח ליוצרו", ולוותר על הרצון של תועלת עצמו. ובכדי שתהיה מציאות לאדם לצאת משליטת הרצון לקבל, מוכרחים להתחיל ב"שלא לשמה", היינו לתועלת עצמו. היינו, שעל ידי זה שיקיים תו"מ, יהיה לו שכר בעולם הזה, כמו שכתוב בזה"ק "שיהיה לו חיים, ובריאות, ופרנסה". אחרת לא תהיה לו המציאות, שיהיה בידו להנות מחיים גשמיים בעולם הזה. וכשהאדם מאמין בזה, כבר יש לו מי שמחייבו לקיים את התו"מ, שזה נקרא, שהוא מאמין בשכר ועונש, היינו שהוא מקיים תו"מ מסיבת שהוא מפחד מעונש, ומצפה לקבל שכר.

ולפעמים השכר ועונש מתבטא אצל האדם בשכר ועונש בעולם הבא, שיש שם ענין גן עדן וענין גיהנום. וזוהי הסיבה המחייבו לקיים תו"מ. והיות "שמתוך שלא לשמה באים לשמה", היינו המאור שבתורה מאיר לו, שיש ענין שכר ועונש באופן אחר, היינו השכר הוא לזכות לדביקות ה', שאז יש לו מקום, שיהיה בידו להרגיש גדלות המלך, ושהוא מצפה לשכר הזה. ועונש נקרא אצלו, בזמן שהוא רואה ומרגיש, שהוא נפרד מחיי החיים, וזה שהוא מרגיש, שהוא מרוחק מה'. זהו העונש הכי גדול אצלו.

נמצא, שגם בזמן שהאדם כבר קבל איזו הרגשה מתו"מ, ממה שהשלא לשמה גרם לו, שמתחיל להרגיש לפעמים קצת גדלות ה'. וזה גורם לו, שהאדם רוצה להיבטל אליו "כנר בפני אבוקה". ואין האדם יכול להבין אז, מדוע הוא רוצה עתה להיבטל אליו, ולבטל את כל מציאותו של עצמו לפני הבורא. אלא זה בא אליו כאילו זהו דבר טבעי. כלומר, אפילו שהאדם לא מבין מה נעשה עמו עתה, שהוא רוצה להיבטל, אבל מבחינת המציאות כך הוא. וזה נקרא "אתערותא דלעילא", שאין יד אדם מגעת שם. כלומר, שענין "יד" פירושו השגה, מלשון "כי תשיג יד". כלומר שאין האדם מבין, מדוע הוא רוצה להיבטל אליו ממש.

אולם אח"כ, כשהתעוררות מסתלקת ממנו, ואז האדם מתחיל לחשוק ולהגיע לידי ביטול לה', והוא רוצה עתה להשיג את ההרגשה, כמו שהיתה לו בזמן עליה, הוא מתחיל לראות, איך שהוא מרוחק מזה, וכל האברים שבו מתנגדים לרעיונות כאלו, היינו לבטל את התועלת עצמו, ושכל דאגותיו יהיו אך ורק איך לעשות נחת רוח ליוצרו.

אז הוא רואה, שהעולם חשך בעדו, ואין הוא מוצא שום מקום, שיהיה לו ממה לקבל חיים. ואז הוא רואה, שהוא נמצא במצב של ירידה ושפלות. שהוא רואה, שאין לאף אחד מחשבות רעות כאלו, בזמן שהוא בא לירידה כזו. והגם שהאדם צריך להאמין באמונת חכמים, שהמחשבות האלו באות מלמעלה, כלומר, מלמעלה רוצים שהאדם הזה, שרוצה עתה להתקרב לה', שיקבל ירידות, מטעם שזה שהוא מקבל ירידות, הוא בכדי שירגיש צורך שה' ירום אותו.

וזהו כמו שכתוב "מאשפות ירום אביון". כלומר, שדוקא בזמן שהוא מרגיש שנמצא באשפה, כלומר כל אלה הדברים, שהיה מסתכל עליהם שהם בחינת פסולת, שהוא מאכל לבעלי חי, שהם אוכלים את הפסולת מה שבני אדם זורקים לאשפה, ואומרים שזהו מאכל שלא מתאים למאכל אדם, כמו שהוא בעצמו היה אומר בזמן עליה.

אבל עתה, בזמן שהבורא רוצה לקרב אותו, אז האדם צריך להרגיש את החסרון שלו, אז הוא יכול לקבל מילוי על החסרון. נמצא, שדוקא בזמן שהאדם נמצא באשפות, ומשם הוא מחפש את מזונותיו, וכשהוא רואה לאיזה מצב הוא הגיע אחרי כל היגיעה, שנתן בכדי להגיע להשיג את הרצון להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז הוא יכול לתת תפלה אמיתית. אבל לא תמיד יש לאדם כח הזה להאמין.

אולם בזמן שהאדם כבר עומד סמוך למקום, שיקבל את העזרה מלמעלה, היינו ש"סמוך" נקרא, שהכלי, היינו הצורך להרצון להשפיע, הוא ממנו ולהלאה, שאז הוא רואה, שרק הבורא יכול להציל אותו. וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שזוהי הנקודה החשובה ביותר בעבודת האדם, שיש לו אז מגע הדוק עם הבורא, היות שהוא רואה, מאה אחוז שלא יועיל לו שום דבר, רק הבורא בעצמו יכול לעזור.

והגם שהוא מאמין בזה, מכל מקום לא תמיד מאירה לו האמונה הזו, שדוקא עתה הוא הזמן היותר מוכשר לקבל את ישועת ה', שדוקא עתה הוא יכול להיוושע שה' יקרב אותו, היינו לתת לו את הרצון להשפיע ולצאת משליטת אהבה עצמית, שזה נקרא "יציאת מצרים". כלומר, שהוא יוצא משליטת המצריים, שהיו מצירים את ישראל, שלא נתנו להם לעבוד את עבודת הקודש. "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שועתם אל אלקים", אז ה' הוציא אותם מגלות מצרים.

כלומר, היות שעם ישראל היו מרגישים את השעבוד, ורצו לברוח מהגלות הזאת, מה שהמצריים היו מעבידים אותם, כשבאו לנקודה החשובה הזו, היינו שהיו מרגישים את שפלותם, אז הוציא אותם הקב"ה ממצרים. וזה כמו שאומר האר"י הקדוש, שעם ישראל כשהיו במצרים, כבר היו במ"ט שערי טומאה. ואז הוציא אותם הקב"ה ממצרים.

שפירושו כנ"ל, שכבר באו בתכלית השפלות, שאין למטה הימנה. אז הוציא אותם הקב"ה.

נמצא, בזמן שהאדם רואה, איך שהוא בתכלית השפלות, והוא צריך להאמין אז, שדוקא עתה הוא הזמן, שה' יקרב אותו, ואם האמונה אינה מאירה לו אז על המקום, אז הוא בורח מהמערכה.

נמצא, שכל סדר היגיעה שהוא נתן, כאילו היה בחינם. אבל אח"כ נותנים לו עוד הפעם מלמעלה התעוררות, ושוב שוכח מה שהיה לו בזמן הירידה, ושוב הוא חושב, שכבר לא יהיו לו ירידות, וחוזר חלילה. והאדם צריך לרחמים גדולים, שלא יברח מהמערכה. והגם שהאדם משתמש עם העצות מה שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", אבל האדם אומר, שכבר השתמש עם העצה הזו כמה פעמים, ולא עוזר לו.

וגם אומר, שכבר השתמש עם העצה של "הבא לטהר מסייעין אותו", וכאילו כל אלו העצות הן לא בשבילו. אם כן הוא לא יודע מה לעשות. ואז הוא המצב הכי גרוע אצל האדם, היינו שהוא רוצה לברוח מהמצבים האלו. אבל אין לו לאן לברוח. ואז הוא סובל יסורים, מזה שהוא נמצא בין יאוש למצב של בטחון. אבל האדם אומר אז, לאן אפנה.

ואז אין שום עצה אלא לתת תפלה. והתפלה הזו היא גם כן בלי שום בטחון. נמצא, שאז הוא צריך לתת תפלה, שיאמין, שה' כן שומע תפלה, וכל מה שהאדם מרגיש במצבים האלו, הוא לטובתו. וזה יכול להיות רק למעלה מהדעת. כלומר, הגם שהשכל אומר לו, שמכל החשבונות, אתה רואה, שאין שום דבר יכול לעזור לך, גם זה הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שה' כן יכול להוציא אותו מהרצון לקבל לעצמו, ותמורת זה הוא יקבל את הרצון להשפיע. ואז, כשהאדם מקבל את הרצון להשפיע מהקב"ה, אז האדם נעשה שלם עם ה', כלומר שזוכה לבחינת השתוות הצורה, שזה נקרא "יחוד".

ואז האדם נבחן ש"אין בו מום". כי כל המומים שיש באדם, הוא שיש לו מחשבות רעות על רוחניות. כלומר, במקום שהאדם צריך להרגיש את חשיבות דקדושה, שזה דבר חשוב מאוד, בזמן שהאדם רוצה להתבטל אליו, שיש לו בחינת אהבת ה' מחמת השתוקקות לה', ואצלו הוא להיפך, היינו שהוא מרגיש את התנגדות הגוף. וכל זה הוא מחמת חסרון אמונה בגדלות ה'. ואיך יכולה להיות מציאות, שיתקרב לה' עם המומים שיש בו. וזהו ששאלנו, איך אמרו שמי שיש לו מום, לא יקרב. היינו, שכבר אין לו שום בחירה, שיוכל לבוא להתקרבות ה'. היינו, לא עליו נאמר "ובחרת בחיים". היתכן לומר כך.

אלא בעבודה יש לומר, כי "מום" נקרא חסרון, היינו חסרון באמונת ה'. ממילא "כל אשר בו מום, לא יקרב" לא יכול להתקרב לה'. אלא צריכים מקודם לתקן את מומיו, היינו שיעשה מעשים טובים על הכוונה שיזכה לאמונת ה', שהוא משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב.

ועתה נבאר מה ששאלנו, מה שכתוב "מהו הרמז שכוס של ברכה צריך להיות מלא עם יין, אחרת לא נקראת זה "כוס של ברכה". ואומר, וכך צריך להיות האדם שלם. ומהו הקשר הכוס להאדם, כלומר שאם הכוס צריכה להיות שלמה, גם האדם צריך להיות שלם.

והתשובה היא, הכוס היא הכלי שנותנים בתוכה יין. ו"כלי" נקרא בחינת חסרון, שבהחסרון נכנס המילוי. הנה יין נקרא "שפע". ומבחינת השפע אין אף פעם חסרון, "כי כלום חסר מבית המלך", וכמו שכתוב "אני הוי"ה לא שניתי", שבאור אין אף פעם חסרון. אלא הכל תלוי בהכלים המקבלים, שהם יהיו כלים שלמים לא שבורים.

וכמו שלמדנו, שהיה ענין שבירת הכלים, שמשבירת הכלים יצאו הקליפות, ששבירת הכלים פירושו, כמו בכלי גשמי שנשבר, ואם נותנים משקה בתוך הכלי הכל יוצא לחוץ. כמו כן ברוחניות, אם הכוס, הנקראת "כלי", אינה מלאה, אלא שהכלי הוא בחסרון עם הבורא, אז השפע יצא להחיצונים, היינו להקליפות.

וזהו הרמז, שהכוס צריך להיות מלא, שפירוש, שהכוס תהיה בהשתוות הצורה להשפע הבא מהמשפיע. אז הכוס יכול להיות מלא, ואין השפע הולך להחיצונים. ובכדי להבין את הרמז, לכן הוסיפו ואמרו "והאדם כך צריך להיות שלם, ולא יהיה בו שום פגם, וזהו שהכוס נקרא "כוס של ברכה".

כלומר, שהאדם הוא הכלי, הצריך לקבל את שפע של ברכה, צריך האדם להיות שלם עם הבורא, שהכוונה היא, שכל דאגותיו של האדם הוא אך ורק לטובת הבורא ולא לתועלת עצמו. וזה נקרא ש"הכוס שלם". וזהו לרמז שהאדם צריך להיות שלם. ואז יכול להיות הכוס מלא.

היינו, שאם הכלי, הנקרא כוס, המרומז על האדם המקבל, אז הברכה יכולה להיות מלאה בהכלי, ואינו נשפך מהברכה, היינו מהכלי, להחיצונים, שהם הקליפות. אלא הכל נשאר בקדושה, היות שאין להאדם שום פגם, כי פגם ברוחניות נקרא, שיש עירוב של רצון לקבל. ואם האדם תיקן את עצמו מכל חסרונות. שהוא הרצון לקבל לעצמו, אז נשאר כוס מלא ברכת ה', ואינו יוצא שום שפע להחיצונים.

ועתה נבאר מה שאומר "אלם עם י"ה הוא אותיות אלקים, והוא בחשבון כוס, ועל כן בכוס צריך להיות מלא, כי הפוך המלה אלם ותמצא מלא". ויש להבין מה הוא מרמז לנו בזה.

הנה האר"י הקדוש, מבאר את ה' אלקים על שם הכלי הראוי לקבל את השפע, הנקרא "אור". ואומר, שסדר הברורים הוא, היות שצריכים להעלות הניצוצין וכלים מבי"ע לאצילות, לעיבור באמא, אז עולים ש"ך ניצוצין, שהם ל"ב בחינות, וכל בחינה כלולה מעשר, הרי הם ש"ך בחינות.

והיות שע"י המלכות דמידת הדין, שהיה בכל מלכות, שבכל נתיב מהל"ב נתיבות, שבגלל המלכות הזו היתה השבירה, לכן התיקון הראשון היה, שאבא, הנקרא "חכמה", בירר והוריד את המלכות של כל בחינה. שזה נקרא, שהוריד את המלכות שבכל נתיב ונתיב, שזה נקרא "פה", שהוא בחינת מלכות, שממנה מתגלה המדרגה ומאירה.

וזה כמו שאומר (בתע"ס חלק י"ב, דף א - רכ"ב, אות רמ"ו) וזה לשונו "שהעובר אינו מדבר כלל, כי הוא בסוד אלם, מאלקים. ולכן הוא אלם, בלי דיבור. וזה סוד "או מי ישום אלם". וכמו שכתוב (בתע"ס, חלק י"ב באות רנ"א) "והנה עתה (היינו בזמן היניקה) נתמלאו מהאותיות י"ה ונעשו אלקים שלמים".

והנה יש להבחין בין דיבור לאלם, בעבודה. כי דיבור הוא בחינת גילוי, היינו שכבר יש להאדם בחינת יניקה ברוחניות, כבר הוא מרגיש שהוא יונק מקדושה, שענין יניקת חלב מורה על חסדים, כי מדת החסד היא בחינת השפעה, שבזמן שהאדם זוכה לכלים דהשפעה, היינו, שכל מעשיו הם לשם שמים, וכבר אינו דואג לתועלת עצמו, זה נקרא שזכה לבחינת חסד.

אולם מטרם היניקה יש בחינת עיבור, היינו שהעליון מתקן אותו. וזה יכול להיות, שהאדם הוא כמו עיבור במעי אמו, שהעובר מתבטל להאם, ואין לו שום דעה בפני עצמו, אלא כמו שאמרו חז"ל "עובר ירך אמו, אוכל מה שאמו אוכלת", ואין לו שום רשות בפני עצמו, לשאול איזו שאלות, אלא הוא לא עולה בשם. וזה נקרא שהוא אלם, שאין לו פה לשאול שאלות.

וזהו בזמן שהאדם יכול ללכת בעינים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף. זה נקרא עיבור, שאין לו פה. ועיבור פירושו (תע"ס חלק ח' דף תר"ח אות י"ז) וזה לשונו "קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור, שהוא מלשון "עברה ודינין", בסוד הכתוב "ויתעבר ה', בי למענכם".

ויש לפרש את ענין עברה ודינין. היות זה שהאדם צריך ללכת בעינים עצומות למעלה מהדעת, הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן זה שהאדם צריך תמיד להתגבר, זה נקרא "עברה, וזעם, וצרה", היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות להיבטל להעליון, שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא "עיבור", כנ"ל, שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות.

וסדר התיקונים הוא, כמו שאמרו חז"ל "אבא, שהוא חכמה, נותן את הלבן", היינו שמלבן את התחתון מהרצון לקבל שלו, שהאדם מתחיל להרגיש, שהרצון לקבל הוא פסולת, כמו שכתוב "אם יהיו חטאיכם כשני כשלג ילבנו". ואז נבחן ש"אמו נותנת האודם", שפירושו, שבינה נקראת אור דחסדים, שהוא האור הבא בכלים דהשפעה. כלומר, לאחר שכבר האדם הגיע לידי ידיעה, שהרצון לקבל לעצמו נקרא "פסולת", אז הוא מקבל את הרצון להשפיע. וזה הכל נקרא, שהעליון עושה והתחתון מבטל את עצמו בלי שום בקורת. וזהו כנ"ל, שזה נבחן, שאין לו "פה". וזה נקרא "אלם", שפירושו, שחסר לו "פה", כנ"ל.

ואח"כ באה בחינת "לידה ויניקה", שאז כבר יש לו "פה", שפירושו, שהוא בא לרשות עצמו, והוא כבר יודע מה שהוא עושה. וכבר יש לו רשות בפני עצמו לעשות בחירה, וזה נבחן שכבר הוא נמצא ברשות עצמו. ואז נקרא, שהוא מקבל בחינת "רוח", שזה מאיר בזמן שכבר יש לו רשות בפני עצמו בקדושה. מה שאין כן ב"עיבור", היתה לו רק בחינת "נפש", שהיא מלשון "נפישה", היינו בחינת "דומם", שאין לה "תנועה" בעצמה, אלא העליון הוא המנענע אותו לכל פעולה.

ואז הוא מקבל, שם מלא מאלקים, כלומר מה שהיה בבחינת עיבור, אלם מאלקים, שהיתה חסרה לו רשות עצמו, שהוא יהיה בעל עבודה, אלא הכל הוא על חשבון העליון. וכשנולד, ויש לו "יניקה בקדושה" מצד עצמו, אז הוא שם מלא מאלקים, שזה הרמז מה שהיה קודם אלם מצד עצמו, נעשה עתה מלא, היינו שכבר זכה לבחינת י"ה מאלקים, שזה שאומר, ששם מלא גמטריא כוס, שהוא מספר ד - אלקים שהוא פ"ו, שאז הכוס מלא. היינו, שבזמן שהאדם כבר תיקן את עצמו לרשות דקדושה, זה נקרא "כלי שלם". וזה נקרא "כוס של ברכה", היינו שהברכה כבר יכולה לשרות בה. משום שהכלי מתוקנת, שכל מה שיקבל ישאר בקדושה.

ובזה מובן מה מרמז, שהכוס צריך להיות מלא עם יין. שזה מרמז לנו, שהשפע ישאר בהכלי, ולא ישפך משם משהו לחיצונים, אלא הכל יהיה בעל מנת להשפיע. נמצא, כשמדברים מבחינת המצות, הכל מרמז על בחינת ענף ושורש, לכן כוס של ברכה צריך להיות מלא, שזה מרמז על רוחניות, היינו סדר עבודת האדם להגיע למטרת הבריאה."

שאלה: קראנו שבשלב מסוים אדם דורש מהבורא שייתן לו יכולת להשפיע. איך אדם יכול לבקש משהו שהוא לא מכיר?

מתי הוא מבקש מהבורא רצון להשפיע? באיזה שלב?

תלמיד: בשלב שהוא מרגיש שהוא לא מסוגל לעשות טוב.

לא.

תלמיד: בזה שהוא מגלה את הרע.

לא. אם אני מגלה רע איך אני יכול לבקש רצון להשפיע? באיזה מצב? אנחנו קודם כל צריכים להיכנס לעיבור. עיבור זה שאני מבטל לגמרי את עצמי, כלא קיים, רק כנקודת חושך שחורה באור הלבן, זהו. אחרי זה מדברים על השתתפות, שאני לאט לאט מבקש יכולת להשתתף עם האור הלבן מתוך נקודת החושך שלי, שיהיו לי אפשרויות לדמות משהו מהנקודה לאור. אז הנקודה הזאת מתחילה כביכול להתנפח קצת, להידמות לאור, שורש, א', ב', ג', ד'. וכך אני מתחיל לגדול בלהידמות לאור, אבל זה אחרי העיבור.

תלמיד: זאת אומרת, נותנים לו לטעום טיפה ומשם הוא מתחיל לרצות יותר?

אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו, אני מצטער. אתה תחשוב על העיבור ולא על שום דבר אחר. אתה עוד רחוק מאוד מלבקש כוחות, להשפיע ולתת.

תלמיד: זה ברור.

אז תחשוב על מה שיש לפניך.

שאלה: אנחנו חוזרים קצת לקרוא מאמרים ארוכים של רב"ש וזה משמח. אבל במשך המאמר הרבה פעמים התנתקתי. חלק קלטתי, אבל אני מרגיש שפספסתי.

אתה קראת מתוך הספר?

תלמיד: כן.

עם העיפרון.

תלמיד: כן.

עשית שם איזה סימנים?

תלמיד: האמת היא שכן.

זה טוב, בסדר. לידך היה גם דף נייר, כתבת שם איזה סיכומים קטנים מכל רבע, חצי דף?

תלמיד: לא, זה היה בלתי אפשרי, הייתי צריך לעקוב אחרי הקריאה.

בסדר. ככל שאתה יותר קשור לטקסט גם מבחינה מכאנית, גם מבחינה עניינית ומה שזה מעורר בך, כך תתקדם. ואם אתה שקוע בזה, אתה לא תירדם. עד היום אני עושה כל מיני דברים, פסיקים, נקודות, כאילו "מתקן" את בעל הסולם או רב"ש. אבל זה עוזר להיות ער.

תלמיד: חוץ מעניין של ערות שזה בפני עצמו קשה, ההרגשה היא שרב"ש אומר משפט, אני שומע את החלק ראשון, הוא עובר לחלק השני ואני את הראשון כבר שכחתי.

זה לא חשוב, "אין העדר ברוחניות". אתה צריך להיות דבוק, קשור למה שעכשיו אתה שומע, עם כל הנשמה. עובר, עבר.

תלמיד: רב"ש אומר שברגע שאדם מגיע לירידה הכי גדולה הוא צריך לרחמים גדולים. זו סגולה? רחמים זה מזל? מה הרחמים הגדולים האלה?

רחמים זה שהבורא ירחם עליו, זאת אומרת שייתן לו עזרה. כאור העליון שמתקן, מנקה את האדם, מקרב אותו לצמצום ולהשפעה.

תלמיד: אבל הוא בטוח יקבל את הרחמים הגדולים האלה שהוא צריך, או שזה עניין של מזל?

לכל אחד כבר יש מקום מובטח בגמר התיקון, רק אנחנו מבקשים שזה יהיה לפי ההשתתפות שלנו. זה הכול. בטוח שכולנו מגיעים, אבל או כמו כל העולם בצורה בלתי הכרתית או שאנחנו רוצים בהכרה, בהבנה, בתמיכה להיות עובדי ה'.

שאלה: אם אדם ממש מרגיש שהבורא שולט בכול, בכל תנועה, כל מחשבה, כל פעולה, איך מתקדמים מפה?

לא צריכים להתקדם, אני רק רוצה שזה יהיה עד הסוף, שלא תישאר לי אפילו מחשבה על זה שהוא שולט, אלא להיות עד כדי כך בשליטה.

תלמיד: ומהניהול הזה יש השפעה?

אל תפחד שאתה לא תשלוט, כי זה מה שמדבר בך. אל תפחד, תעזוב, העיקר להיטבע בתוך שליטת הבורא.

תלמיד: זה נראה בלתי אפשרי, תמיד יש איזה משהו.

תנסה, אתה כבר חושב מראש "אז איך אני?". תחשוב, איך אני אתבטל. שבראש ובלב ובכל מה שיש הבורא ישלוט בי בצורה שאני רק אסייע ואסייע לו עוד יותר ועוד יותר. בזה צריכים להיות במאמץ, כך מגיעים לעיבור.

שאלה: מהי ההכנה הנכונה לעיבור?

הכנה נכונה לעיבור היא להתבטל כלפי החברים. אין יותר הכנה, נכונה ולא נכונה, אלא רק זאת ההכנה.

שאלה: מצד אחד רב"ש אומר שאתה מגיע למצב של שפלות ואם אתה לא מחזיק את האמונה באותו רגע אתה נופל, ואז הבורא נותן לך רחמים ומעלה אותך שוב.

מצד שני הוא רושם פה, ש"ב"עיבור", היתה לו רק בחינת "נפש", שהיא מלשון "נפישה", היינו בחינת "דומם", שאין לה "תנועה" בעצמה, אלא העליון הוא המנענע אותו לכל פעולה."

איפה זה שם אותי מבחינת הצופה? אני צריך רק לצפות או שאני פועל?

אני רוצה להרגיש שכל הרצונות שלי, כל המחשבות שלי לאט לאט מתמלאים, כמו שמים ממלאים את השקעים באדמה. אני רוצה שכך הבורא, השליטה שלו תמלא אותי יותר ויותר, רק את זה אני רוצה להרגיש. זאת הדרגה הראשונה שכולנו משתדלים להיות בה, וחוץ מזה אני לא רוצה לדעת כלום, לא חכמולוגיה, שום דבר. רק על זה תחשבו. ועל זה הוא גם כותב, רוב המאמר הוא כך.

תלמיד: כן, את זה אני מבין, שאני צריך רק להתבטל כלפי כל מה שעובר.

לרצות להתבטל.

תלמיד: לרצות.

כן. לבקש על זה.

תלמיד: מצד שני הוא כותב שאתה צריך לתפוס את הנקודה הזאת במצב השפלות ולפעול.

אל תתפוס שום דבר כדי לפעול, זה יעכב אותך לשנים. זה כמו שמישהו שאל קודם, לא לשלוט בכלום מחוץ בלפנות מקום לשליטת הבורא.

שאלה: למה יש את הפחד מזה שהבורא ישלוט?

בטח שיש. צריכים להקדים לזה השפעת המאור המחזיר למוטב, אחרת ודאי שהאדם מאוד מפחד, לא רוצה, לא יכול לתאר לעצמו שהבורא ישלוט. לא מסוגל לתת את כל המושכות לבורא, כמו ילד בידיים של אמא. ראית תינוק, הוא לא רוצה כלום, רק להרגיש אותה, שהיא שולטת עליו, זהו, בעצמו כלום. כך אנחנו צריכים.

תלמיד: את זה אני מבין.

אז לאט לאט אתה צריך לבטל את הרצון לקבל שלך, את האגו שלך, את הנטייה לשלוט, נטייה להרגיש כל מצב ומצב.

תלמיד: הפחד הזה מהשליטה של הבורא נהיה לגמרי לא רציונאלי. כי מצד אחד אתה מבין שהוא שולט בכל, מצד שני יש איזה פחד כזה שמי יודע מה הוא יעשה עכשיו.

לפי זה אתה יכול למדוד עד כמה אתה עוד רחוק או לא מבחינת העיבור. כי עיבור זה שרק את זה אני רוצה, לבטל את עצמי לגמרי שהוא ישלוט. מה יהיה לא חשוב, העיקר שליטתו, יותר מזה אני לא שואל. זה הכול. צריכים לחשוב על זה קצת יותר ולהשתדל להמחיש את זה וזה יבוא.

שאלה: אם מתעוררת בי שנאה איומה כלפי חבר עד כדי כך שהייתי שמח אם הוא היה נעלם מהעולם, איך לתקן את היחס הזה כך שמצד אחד אני לא אטשטש את ההרגשה הזאת, ומצד שני אני אעשה תיקון למעלה מזה?

זה גם נגד שליטת הבורא. אפילו אויבים, אפילו שונאים, לא חשוב מי, אסור לך לשלוט עליהם, אלא רק דרך הבורא. אתה צריך לעשות כאלה פעולות על עצמך שהבורא יסדר אותם, יתקן אותם, ויתקן יחד עם זה את היחס שלך אליהם. אלה דוגמאות מאוד טובות כדי לדעת איפה אדם נמצא.

שאלה: איך לשלוט בעצמי לא לשלוט?

איך לשלוט בעצמי לא לשלוט? בסופו של דבר על ידי תפילה ועבודה בתוך קבוצה. תפילה היא בזמן הלימוד, זה הכי נכון, ועבודה בקבוצה היא מתי שאתה נמצא עם החברים.

תלמיד: אבל אדם צריך לבלום את עצמו ברגע שהוא מרגיש נטייה שהוא רוצה לשלוט במצב, לעצור? איך להיטמע, אני לא מבין את הנקודה הזאת?

במה להיטמע?

תלמיד: מצד אחד אנחנו רוצים להיטמע ב-100% ולתת לבורא לשלוט, מצד שני אנחנו מכניסים את השליטה שלנו. האם יש פה מאבק בין שליטה שלי לשליטה שלו?

בזה שאני מגלה את השליטה שלי, אני מגלה בדיוק אותם המצבים, אותן ההבחנות שאני רוצה שהבורא ימלא. אם אעשה עליהם צמצום, אני בזה מפנה מקום לאור החסדים שימלא את מקום הצמצום, זאת אומרת שהבורא ימלא לי אותו. אני צריך לרוקן את המקומות איפה שאני מרגיש את האגו שלי, רצון לשלוט, זאת אומרת איפה ש"אני אמלוך".

תלמיד: אני שולט באגו שלי?

ודאי, האגו זה השליטה שלי.

תלמיד: ומי שולט באגו שלי?

אני.

תלמיד: מי זה האני הזה ואיך אני עובד איתו?

זה האני, אין יותר. זה האני, נקודה מרכזית של הרצון לקבל של הבריאה שזה "בראתי יצר רע".

תלמיד: ואיזו שליטה יש לה, איזה כוחות יש לה, מה נקודת "האני" מסוגלת לעשות?

מה אני צריך לעשות? לצמצם אותה מכל פעולה ולהתחיל לעשות ממנה עוּבר. מה זה העובר? הנקודה המצומצמת ביותר שבאפשרויות.

תלמיד: האני מתעבר?

בטח. האני מתבטל כלפי הבורא מכל וכל בדרגה שהוא הציב לי. יכול להיות שזו לא דרגה גדולה, מאיפה אני יודע, הוא אחר כך ינפח לי את הרצון לקבל. בעיבור, אני גמרתי יום ראשון של העיבור, זאת אומרת את השלב הראשון, ואז "בוּם", הוא מעלה לי את הרצון לקבל ושוב אני לא עובר, אני כאילו קופץ מתוך הרחם ונעשה מחוצה לרחם אגואיסט עוד יותר גדול, ואני צריך שוב להקטין את עצמי ושוב להכניס את עצמי כאילו לתוך הרחם. וכך אני כל הזמן צריך לעבוד, כל פעם כניסות ויציאות.

תלמיד: מה זה חומר האני?

האני זה "אני אמלוך", זה הפוך מהבורא.

תלמיד: מהו החומר הזה?

הרצון לקבל, הרצון ליהנות, רצון לשלוט.

שאלה: כשאנחנו מדברים על לבטל את השליטה, הכוונה היא לצורך שלך להיות בעל הבית, אחראי על המצב הנוכחי, על מה שעכשיו קורה? מה זה אומר לבטל את השליטה, מה אתה מבטל?

שליטה. אתה לא מבין מה זה שליטה?

תלמיד: אני מבין מה זה שליטה.

אני רוצה במקום כל המחשבות והרצונות שלי, להרגיש שהבורא ממלא אותם ושולט בהם, ואני שמח מזה. זו האנחה.

תלמיד: אני יכול לתאר את זה כאילו אני הופך להיות מופעל על ידו ב-100%?

ב-100%. אני לא בודק, לא רוצה לבדוק, אני רק רוצה להרגיש שהוא שולט, להיות בטוח שזה הוא שולט וזהו. אבל לא שאני בודק על מנת לראות אם זה טוב, זה רע, זה משהו. לא, ללא שום תנאים.

תלמיד: שיעשה איתי מה שהוא רוצה?

ודאי.

תלמיד: הרבה פעמים במאמר הוא אומר שהעליון עושה עליו את העיבור.

כן. זה נקרא "ויתעבר בי למענכם"¹.

תלמיד: איפה האדם פה אם העליון עושה עליו את הפעולה?

האדם מבטל את עצמו. בתפילה ובפנייה הוא נותן לעליון רצון שיעשה את זה, שיתחיל לשלוט עליו.

תלמיד: אז התפקיד של האדם בתהליך העיבור הוא התפילה, זה הצד שלו?

כן, ודאי. אבל חוץ מתפילה יש כאן הרבה מעשים. כי עדיין האדם לא נמצא רק בתפילה, הוא נמצא גם במעשים. בעיקר זה התכללות שלו בקבוצה.

עיבור זה דבר מאוד חשוב, אנחנו לומדים ממנו והלאה את כל ההבחנות. לכן אדם לא יכול לעבור על שלבים, הוא לא יכול לקפוץ מעל זה. ולכן כשאתם מתחילים לשאול "איך אני שולט שם?", כל מיני כאלה שאלות, אני לא סובל את זה, לא יכול לשמוע, כי כולנו צריכים להיות רק בדאגה לעיבור, לביטול.

תלמיד: בתוך תהליך העיבור הזה שנכנסים אליו, יש לנו את העבודה של הקבוצה שהמטרה שלה היא להגיע להשפעת המאור, ויש לנו את עבודת התפילה, שזו העבודה העיקרית מצד האדם?

כן.

תלמיד: וכל השאר הבורא עושה עליך?

נניח. יש עוד דברים, יש עוד הפצה, יש הרבה. אבל זה העיקר, עבודה בעשירייה, שהעשירייה כל הזמן צריכה להיות מתרחבת, ותפילה.

תלמיד: איך אתה הופך להיות אקטיבי בתהליך הזה של העיבור?

אקטיבי זה בתפילה. כל הזמן להיות בחיסרון שהבורא יתחיל לשלוט עלי.

שאלה: אם אני לא צריך להתנגד לשום דבר שהבורא מעביר עלי, מה לעשות, לדוגמה, במצב שקוראים זוהר ומגיעות אלי מחשבות ממש איומות?

בסדר גמור, יש לך על מה להתגבר. אתה רוצה להתבטל על פני המחשבות האלו, למעלה מהן, למטה מהן, לא חשוב איך תקרא לזה.

תלמיד: זאת אומרת, להסכים עם זה, שמה שאני חושב עכשיו החליטו מלמעלה?

עם מה להסכים, עם המחשבות?

תלמיד: שהבורא החליט שזה מה שצריך לעבור לי בראש כרגע.

הבורא החליט שאתה צריך להרגיש את המחשבות האלה ועל פניהן להשתוקק לעיבור.

שאלה: בקשר לכל המסע הפנימי שרב"ש מראה לנו במאמר, באחד השיעורים השבוע אמרת, "אני מרוצה מהשיעור", ולא סתם אמרת את זה. באותו השיעור, אני לפחות, הרגשתי פעם ראשונה מה זה "עשירייה", בסדנה שאתה העברת בשעה הראשונה ממש הורגש מה זה "עשירייה", איך כולם ביחד נמצאים ממש באותו מצב ודווקא מתוך המצב הזה הייתה איזו הרגשה של בטחון פנימי לא מוסבר. איך מהמצב הזה שאתה מרגיש את הביטחון הפנימי הזה, למרות שזה היה הפוך, חרדות ופחדים, איך מתוך המקום הזה אתה מעלה תפילה, בקשה, מה אני אמור לעשות במצב הזה?

להשתדל לא להישאר באף מצב, רק להמשיך לרצות להיות בביטול המתגבר. לא להשתדל לתפוס וכל מצב ומצב שזה לא יברח ממני, לא, אפילו המצב הכי טוב שיכול להיות. אם אתה רוצה לשמור עליו, תמשיך בהתקפה.

שאלה: בזמן האחרון הקבוצה ביפן עוברת קשיים והיא לאט, לאט, הופכת להיות יותר ויותר קטנה. האם יש לנו סיכוי להגיע לחיבור למרות שאנחנו נהיים יותר קטנים?

זה לא חשוב, אתם נמצאים בתוך הקבוצה הגדולה הבינלאומית, ומי שנמצא, אפילו שהוא לבד בכל יפן, זה בכלל לא חשוב איפה הוא נמצא, הוא מתקדם יחד עם כולם. זה שהקבוצה מתקמצת כביכול, זה טבעי, כי כמה שיותר מתקדמים לתיקונים, התיקונים נעשים יותר ויותר פנימיים. ואז אותם האנשים שנמשכו לחכמת הקבלה עם כל מיני מטרות חיצוניות, לדעת משהו, לעשות פעולות, להצליח במשהו, לאט, לאט עוזבים, או יותר נכון להגיד מבריחים אותם מזה.

בזה שאנחנו מתקדמים, לדוגמה, לעיבור, עכשיו אנחנו מדברים רק על העיבור, רק זה חשוב לנו, שכולנו נגיע לעיבור, אז אנשים שאין להם שום קשר, שום יד ורגל בזה, אדם שחשב להצליח על ידי חכמת הקבלה במשהו משלו, לדעת משהו משלו, ודאי שהם נזרקים מהעגלה. לכן לא להצטער עליהם, בכלל לא להצטער על אף אחד, אם עזב, עזב, זהו, מת, ככה זה, אלה החיים, אנחנו ממשיכים.

שאלה: נושא העיבור ביחס להפצה. בתהליך שאנחנו מתקדמים לעיבור, בסופו של דבר, האם גם האנשים שאנחנו מפיצים להם יצטרכו בסופו של דבר להגיע לעיבור?

כולם.

תלמיד: אז אם כולם צריכים להגיע לעיבור, למה לא להצטער על אנשים שעוזבים?

לכל אחד יש מקום שלו, זמן שלו, אני לא אחראי על זה. אני חייב לתת כל מה שאפשר. אני התחלתי לקרוא על חכמת הקבלה, חמש שנים לפני שהגעתי לרב"ש, אם היה כך בזמני, אם הייתי יכול לקבל מידע כמו שיש לנו היום, זה שיש לאדם אפשרות להיכנס לאתר קבלה מדיה ולראות הכול בכל שפה בארכיון שלנו, את כל החומר הזה, הייתי משתגע מאושר.

אז לא היה כלום, לא היה שום דבר. אני הלכתי ממקום למקום ולא קיבלתי מידע מאף אחד, נסעתי לכל מיני זקנים, לרמלה, לבאבא סאלי, לא יכלו להסביר לי שום דבר. הגעתי גם לדתיים שעשו כל מיני סיבובים, כל אחד עם הסיבובים שלו, אני אפילו לא רוצה לדבר עליהם, וכולם חשבו שזו חכמת הקבלה. לא היה מקום מסודר לקנות ספרים, הייתי נוסע ל"כיכר השבת" בירושלים, שם היה איזה מרתף שבו קניתי ספרים, סגולות בעצם, אבל לא היו הרבה ספרים וכל ספר עלה מאה דולר, אפילו יותר. את הספר "עץ חיים" קניתי בשלוש מאות דולר, למה? כי היה רק ספר אחד, לא היה יותר. הזקן שמכר לי אותו הסביר, "איך אני אלך להדפיס? הדפסה של עשרה ספרים ה מאוד יקרה עבור ספרים שאולי אמכור תוך שנה". כדי לקנות סט של כתבי האר"י, חמישה עשר או עשרים כרכים, הלכנו לאיזו אישה זקנה שבעלה נפטר, אני כבר לא זוכר מי זה היה, הוא היה מוציא לאור, נשאר לה מלאי של ספרים והיא מכרה לנו את זה, גם בהון תועפות, אבל הכסף אז לא היה חשוב לי.

ככה זה היה, אתה קונה פה ואתה קונה שם, אבל בשקט, בשקט. ובכלל המילה קבלה, כולם היו מסתכלים עליך כאילו שאתה מבית משוגעים, אסור להתקרב אליך, כמו למישהו שיש לו איזה נגיף, ממש כך.

תלמיד: לפי הדוגמה אפשר לראות, שככל שהדור מתפתח, חכמת הקבלה הופכת להיות, מצד אחד, יותר נגישה אליו, אבל מצד שני, יש יותר התנגדות.

מצד שני אתה מעורר בזה את הקליפות, מה אתה יכול לעשות? ככל שאנחנו מתחזקים יותר, כנגדנו מתחזקות הקליפות יותר, בטח. הן מרגישות שאנחנו חזקים, שיש לנו מה להגיד, שיש אנשים שיכולים להתעניין בכל הדברים האלה. ובעיקר שאנחנו מזלזלים באותן פעולות חיצוניות ומה שיש בהן כקודש, ואנחנו מדברים על תיקון הנשמה ועל כך ושאין קשר בין זה לגוף. בשבילם זה מוות. לכן זה טבעי שכך הם מגיבים נגדנו, ודאי.

ומה שיהיה עוד בגמר התיקון, כל המלחמה הזאת תקבל כאלו מימדים, זה נורא. כמו בעל הסולם כותב שעוד בזמניי בית המקדש, ממש דם שנשפך, איזה מלחמות היו, אלף שנה מבית המקדש הראשון עד סוף בית המקדש השני, הכול על עניין "לשמה", רק על זה.

היום אנחנו נמצאים במאבק מעין זה, כי אנחנו "דוקרים" להם בעיניים, אנחנו אומרים "לא זה העיקר, "ואהבת את ה' א-לוהיך", "ואהבת לרעך כמוך"², "מאהבת הבריות לאהבת ה'", זו המצווה העיקרית והיחידה". ואצלם זה כמו מוות. תראה שהם כולם שונאים זה את זה, איך שהם זורעים שנאה בכל עם ישראל.

תלמיד: במקביל לזה שהשיטה הופכת להיות יותר נגישה לכולם, האם גם השיטה מבחינה פנימית, התיקון שהאדם צריך לעבור, הופכת להיות פשוטה יותר? כלומר, הכניסה לעיבור תהיה יותר קלה לאנשים?

כן, יותר ויותר מובן, יותר ויותר מגולה, יותר ויותר קרוב לאדם, להרגשת האדם. אנחנו בני הרגשה, בהתחלה, כשאנחנו לומדים, אין לנו שום תגובה מבפנים, ולכן אנחנו לומדים את זה בשכל. כל מיני מידות וכל מיני תכונות וכל מיני דרגות, אורות נרנח"י, כח"ב, זו"ן, כל מיני עולמות, אנחנו לומדים את זה בשכל. אחר כך, מתוך השכל זה הופך לאט, לאט לתגובה רגשית, אנחנו מתחילים להרגיש את זה, חכמה, חסדים, קטנות, גדלות, עיבור, יניקה, שליטת הבורא, שליטה שלי, שליטת הקבוצה כנגדי, בעדי. כל הדברים האלה לאט, לאט, על ידי המאור המחזיר למוטב, הופכים להיות יותר רגשיים. ואז יותר קל, יותר מובן, כי מה שנמצא בהרגשה, זה שלי, ומה שנמצא בשכל, זה לא שלי.

תלמיד: אז יוצא שלאנשים תהיה יותר מוכנות רגשית לקבל את הביטול העצמי, לקבל יותר את היכולת להתחבר עם האחרים?

ודאי, מי שנמצא בסביבה שלנו. כי עליו פועל המאור המחזיר למוטב, כי הוא בעיקר זה שמסדר לי את הרגש.

תלמיד: ומה עם האנשים שאנחנו רוצים שיתקרבו לשיטה או שעתידים לבוא לחכמת הקבלה?

אנחנו פועלים בהתאם ל"חנוך נער על פי דרכו"³, במה שהם מעוניינים, ואתה מספר להם עם קצת מחכמת הקבלה, שיתקרבו לאט לאט מרחוק.

תלמיד: לא ברור איך אנשים יוכלו להיכנס לכזה תהליך בלי לעבור תקופה?

יהיה להם הרבה יותר קל. כל שנה ושנה שאדם חדש מגיע הוא עובר תהליך תיקון בזירוז יתר. כי אנחנו פועלים, אנחנו בונים תשתית. כשנולד לך ילד, הוא מגיע לעולם שחי במערות ואחר כך בשדה ואחר כך הוא בונה לו בונגלו, לא. הוא מגיע מבית החולים לדירה, יש מים חמים, יש אוכל לתינוק, הכול מסודר. למה מגיע לו את זה? גם הם ככה. אנחנו מכינים להם תשתית רוחנית, הם לא מרגישים את זה, אבל זה כבר נמצא בהם. למה הדור של היום כל כך מיוחד, דור ה Z, זה מפני שיש בהם רשימו מהדור הקודם, הוא רק מתגלגל בתנאים חדשים.

תלמיד: כשדיברנו על העיבור, אמרת שצריך לעשות מעשים, צריך לעשות הפצה וצריך להעלות תפילה, כדי להיכנס לעיבור.

בלי הפצה לא ילך לנו, אנחנו חייבים הפצה, כי זה הכלי החיצון שלנו.

תלמיד: במה פעולת ההפצה מכניסה את האדם לעיבור?

כי בלי תנאים סביבתיים גם העיבור לא מתקיים, זה לא מספיק שאתה יכול לבטל את עצמך כלפי הבורא, האם הכנת לעצמך מראש סביבה שאתה יכול להיות בעיבור ולהיוולד ולהתקיים בה ולגדול.

תלמיד: אתה לא יכול לעשות את זה ברמת עשירייה?

זה לא מספיק.

תלמיד: אז מה מוסיפה ההפצה לכניסה לעיבור?

כדי להיוולד, זה נקרא "להיוולד לעולם הנאור", זה נקרא "לצאת ממצרים", אז גם פרעה, מִצְרים, צריכים להסכים עם אלו שרוצים לצאת לחרות ולסייע להם. פרעה בסופו של דבר מסייע, גם זה שהוא שולח אחריהם ערב רב זה סיוע, אחרת היו חוזרים למצרים.

תלמיד: אז מה אנחנו מקבלים, כלפי תהליך העיבור בכלל, מתוך העבודה בעשירייה ומתוך העבודה בהפצה, מה כל אחד מהם תורם לנו לעיבור?

זה הכול כלי אחד שאתה חייב להכין, כמו רחם, רק לדוגמה, אל תתייחסו לזה שזה באמת כך, רק בינתיים, רחם זה כמו עולם האצילות, אתה צריך להכין כנגדם גם פרסא ועולמות בי"ע שהם יהיו סביב עולם האצילות כחומה, כשבעים אמה ואלפיים אמה, ואחר כך החיצוניים. אתה צריך את כל הדברים האלה, לדאוג להם, עד כדי כך שאתה מאכיל את הקליפות.

עכשיו אנחנו עדיין לא מרגישים איך זה נעשה, אבל על ידי הפעולות האלה זה נעשה מאליו, בלי פעולות מכוונות ממני. כי המערכת היא אותה מערכת, לא שהיא אחר כך נבנית ומסתדרת, היא נמצאת ולכן אני חייב לדאוג לכל דבר. לכן בעל הסולם כותב בצורה שהוא כותב, "שפחה כי תירש גבירתה", "שופרו של משיח".

תלמיד: תהליך העיבור קורה על כל אחד בצורה אישית?

על כל אחד בצורה אישית בתוך העשירייה שלו, שהוא מגלה עשירייה שמוכנה לזה.

תלמיד: אבל מה נכנס לעיבור, החיבור שיוצרים?

האדם נכנס לעיבור כלפי העשירייה. הבורא מסדר כזה קשר.

תלמיד: וביחס לכל בני ברוך איך זה עובד?

ביחס לבני ברוך זו עוד שיכבה. יש שכבות בתוך הרחם, בתוך הארגון הזה ישנן שכבות, כולל האנושות כולה. ויש שם איזון בין הכוחות הרעים לבין הכוחות הטובים כביכול. יש כוחות שפועלים להזרים דם בתוך הוולד וכדי להוציא ממנו פסולת, יש בעד ונגד, זה מאזן כוחות כל הזמן. אסור לנו להיות חד צדדיים כאלו.

תלמיד: כל תהליך העיבור נשמע ממש כמו עולם שלם.

ועוד איזה עולם שלם. זה עולם שלם שרק בגמר התיקון אתה נכנס לעיבור השלם, שאתה כבר שולט, מבין, מרגיש שכל מה שהיה עליך בזמן העיבור מהעליון, אתה ביניקה ובגדלות בכל ששת אלפי השנה, מקבל את זה ונכנס לעיבור כזה שאתה בבורא, בדבקות בו, עם כל מה שרכשת, ספגת, אתה והוא נעשים כאחד. אבל זה מאותו עיבור, כאילו אתה לא יוצא החוצה מהרחם. כך אנחנו אומרים, שהוא ממלא את הכול, הוא שולט על הכול, זה לא נפסק.

תלמיד: אנחנו מדברים על הפצה שהיא גם תורמת לעיבור, האם זה מספיק שתהיה קבוצה של חברים שיעסקו בהפצה וזה כבר יהיה לנחלת הכלל, או שכל אחד צריך לעסוק בזה כדי לקדם את העיבור?

את זה אני לא יודע, אני יודע רק שזה אחד מהתנאים העיקריים. אם אתם שומעים בקולי, ילך לכם, לא תשמעו, תלמדו מהחיים. אחרי עשר, עשרים שנה תתחיל לשאול, "מה קורה לי, למה זה לא הולך?" ואז תבין. כדי שעובר יתפתח וייוולד אנחנו חייבים לדאוג להרבה תנאים. בעל הסולם לא סתם כתב כך את הדברים.

כלפי ההפצה, אני חושב שזה יעצור אותנו בהרבה. דבר ראשון, כל אחד חכם וחושב, "אני לבד, אני עכשיו אשתדל, הכול יהיה בסדר". אני אשתדל. דבר שני, "אני עכשיו עם הקבוצה, אני אתבטל כלפי הקבוצה, הכול ילך." גם לא ילך כל עוד לא יהיה גם אני, גם קבוצה, גם עולם חיצון, כי אנחנו קיימים בשבילו ובגללו הבורא מטפל בנו ולא בגלל העשירייה שלי.

ולעשות נחת רוח לבורא אנחנו לא יכולים כשאנחנו ישראל, ישראל מעטים מהעמים, הם נמצאים בקטנות, בגלגלתא עיניים ואתה לא משפיע בגלגלתא עיניים לבורא, רק אם יש לך אח"פ. ואיפה האח"פ הזה? ה"אח"פ" זה דווקא הכלי החיצון, דווקא כל האנושות, כל אומות העולם, ואתה בינתיים לא דואג להם, אז בשביל מה לעזור לך? אתה בסופו של דבר נמצא באגו שלך. ותרתא דסתרא סותרים זה את זה, כי אתה רוצה להשפיע לבורא בלי אח"פ, איך יכול להיות? אם אנחנו חושבים רק על עצמנו לא מתחשבים איתנו, כי אתה לא מתכוון להשפיע לבורא.

תלמיד: הבורא נותן לאדם רק לפי הדאגה שלו לאח"פ? מה קורה עם הדאגה שלו לקבוצה, גם לפי זה הוא נותן לו?

"קבוצה" זה הכנה. אבל הכול זה הכנה, כדי שאנחנו נהיה "אור לגויים", שאנחנו נצרף אלינו את האח"פ ויחד איתם נעשה פרצוף שלם. דווקא דרך האח"פ אנחנו נותנים תענוג לבורא, ללא אח"פ אנחנו רק להשפיע על מנת להשפיע, קטנות, ובזה בכלום אתה לא מוסיף לו, אתה לא מעלה אורות למלאות את הבורא. זה השפעה בלבד.

תלמיד: "אח"פ", הכוונה היא לעולם, נכון?

כן, ודאי. גם לעם ישראל יש גלגלתא, עינייים ואח"פ, כמו שבעל הסולם כותב בסוף ההקדמה לספר הזוהר.

שאלה: הבורא קובע את ההתפתחות שלנו לפי עד כמה שהאח"פ זקוקים לנו? לפי זה הוא מפתח אותנו ופותח את השיטה?

אך ורק, אך ורק לפי איך שהעולם כבר מוכן לתיקון, לכן הוא דוחף אותנו לתיקון. "סוף מעשה במחשבה תחילה"⁴, אין כאן שום סיבה אחרת, רק לתקן את אומות העולם כדי שהם יוכלו, או אנחנו איתם יחד, לקבל את אור החכמה שזה גילוי הבורא לנברא. גילוי הבורא לנברא לא יכול להיות בלי התקשרות עם אומות העולם, עם הכלים האלה הכבדים, "חכמה בגויים תאמין"⁵, וישראל לא, רק חסדים. בישראל יש רק תורה, תורה זה בינה, זה חסדים, זה תיקון בלבד.

תלמיד: אז למה בתהליך שאנחנו עוברים יש דגש כל כך חזק על העבודה בחיבור, העבודה בעשירייה?

זה מה שאנחנו צריכים לעשות כרגע, אבל בכל זאת זה צריך להיות גם עם הראייה לעתיד. לא לעתיד הרחוק, אתה חייב לדאוג לזה ממש.

תלמיד: גם התוצאה של העשירייה היא ביחס למה שדואגים לאח"פ, תמיד זה ככה.

כשאברהם שאל מה לעשות, הבורא אמר אל תדאג, אני אחבר אליך אח"פ, אני אכניס אותך למצרים, אתה תקבל את התוספת הזאת, היא תלך יחד איתך. וכשאתה תצא, אתה תגדל, אתה תעשה גם הכנה ואחר כך אתה שוב תחזור לאח"פ, לגלות, אחרי חורבן בית המקדש, אתה שוב תחזור לגלות ושוב אתה תצטרך להתכלל בהם, ולא רק זה, עשרה שבטים אתה תאבד בהם שם, שאחר כך יתגלו.

אנחנו לא מבינים איזה קשר יש לנו עם כל אומות העולם. אתם תראו את זה עוד מעט לפי האנטישמיות שתקום באמת בצורה האמיתית, עד כמה שהם ממש רוצים ממך את העבודה. אין לך כוח להגיד להם שום דבר. אין, אתה תצטרך להסביר את כל הדברים האלה בצורה אמיתית ואת זה הם יבינו. היהודים היפים האלה לא יבינו ואומות העולם כן יבינו אם תדבר איתם בצורה ישירה, אמיתית. כי בפנים הם מרגישים שיש כאן משהו כזה.

שאלה: במה אנחנו משפיעים נחת רוח לבורא?

נחת רוח משפיע גם תינוק קטן שהולך להיות פעם גדול. אבל באמת נחת רוח זה בזה שאנחנו נעשים כמוהו, וכמוהו זה שאנחנו מקבלים ממנו על מנת להשפיע. מדובר על אור החכמה, מדובר שאנחנו עובדים עם האח"פ שלנו, לקבל על מנת להשפיע. ולכן רק בצורה כזאת שאנחנו מחוברים עם אומות העולם יחד, ויש פרצוף שלם בעשר ספירות, אנחנו יכולים כך לעשות לו נחת רוח.

תלמיד: בלי השפעה לעולם אין נחת רוח בקבוצה.

בלי חיבור עם העולם לעשירייה אחת אנחנו לא יכולים להשפיע נחת רוח לבורא בצורה הנכונה, אלא ודאי שכן, כמו קטן, כמו ילדים קטנים. זה קטנות, זה העבודה שלנו, ישראל זה רק הכיוון, רק הראש, אבל אין לראש מה להשפיע אם אין לו גוף.

שאלה: מה זה גויים חוץ מקליפות של העולם הזה?

מה זה גויים ומה זה קליפות. במאמר אני לא יודע למה הוא מתכוון. "קליפה" זה נקרא כנגד ה"קדושה", שבמקום שיש קדושה שם גם נמצאת הקליפה. נניח שאתה במשהו תיקנת את עצמך ואתה רוצה במשהו להשפיע לבורא, וכנגד זה בדיוק יש בך גם קליפה שלא רוצה את זה, אז אתה כלול גם מיהודי, מאיחוד, מחיבור, מישר א-ל, ישראל, לבורא, וגם מגוי שלא רוצה את זה, [שרוצה] ההיפך. אלה שני דברים הפוכים שיכולים להתקיים רק יחד בנושא אחד, זה הכול. ובמי שאין קדושה, אין לו גם קליפה.

שאלה: כשאתה אומר שצריך להתקשר לאח"פ כדי שאנחנו נוכל להיכנס לעיבור, איזה סוג של קשר צריך להיות עם האח"פ?

שאנחנו עובדים יחד כדי להביא את העולם לתיקון. אני לא מדבר איתם על חכמת הקבלה, זה עניין של ראש, אני מדבר איתם על הפעלה הנכונה, על חיבור בין כל בני האדם, שבזה אנחנו מגיעים לחיים מאושרים. ובזה נחת הרוח לבורא, את זה אני חושב שאני עושה, ואני מסביר את זה לעצמי, אבל להם, הם צריכים רק כמו שאח"פ מבין, כלים דקבלה, רק חיים טובים. ואני מבטיח להם את זה.

תלמיד: ומה התשתית הגשמית צריכה להיות, מורה ותלמיד, זה סוג הקשר?

כן, אבל לא על חכמת הקבלה [אנחנו] מדברים, מדברים על הקשר במערכת האנושית, שאנחנו יכולים להסביר להם איך בנויה המערכת, איך אנחנו צריכים להיות קשורים, איך אנחנו בונים מהם עשיריות וכן הלאה. ואם אנחנו בצורה כזאת פועלים, לאט לאט הם מתחילים להבין, אצלם זה דווקא יתפשט הרבה יותר בקלות ומהר, וכך אנחנו וכל העולם מגיעים לתיקון.

תלמיד: זאת אומרת, הקשר הוא צריך להיות שאנחנו מסבירים והם פשוט מבינים. אז מסבירים בכתיבה, בהרצאות, לא משנה באיזו צורה.

אבל מה מסבירים? לא חכמת הקבלה, אלא מה מועיל לתיקון העולם, לתיקון האגו של האדם. איך בני אדם יכולים להתחבר, בלי קבלה, בלי אורות, בלי כלים, בלי כל הדברים האלה. צריכים ללמוד איך לעשות זאת. בדרך כלל זה על ידי מאמרים שכותבים בינתיים הכתבים שלנו. רק צריכים יותר ויותר לפרסם אותם ולא שכל אחד יכתוב מה שבא לו, כי בזה אתם רק מקלקלים, ממש יורים ברגל, כל אחד לעצמו ולאחרים.

שאלה: יש לי בת ואני דואג לה. איך אני לוקח את הדאגה הזאת ואני יותר משליט את הבורא על העולם שלי ויותר את ההשגחה שלו לטוב ומטיב?

אם תדאג לתיקון שלך ותיקון מסביבך ותיקון העולם, בזה אתה מבטיח לבת שלך את העתיד הטוב. אחרת לא. כמה שאתה יכול להשאיר לה, לא יודע מה, זה לא מבטיח שום דבר. רק את העולם הטוב. זה שהיא מעוררת אותך זה טוב, אבל בכל בהמה, בכל חיה יש דאגה לצאצאים.

שאלה: איך האדם מרגיש את שליטת הבורא על עצמו?

הוא רוצה שהבורא ישלוט. הוא מרגיש עכשיו שהבורא לא שולט בו, יש בו איזה חיסרון, ריקנות, הוא מרגיש שהוא עושה משהו אבל הוא די פסיבי, הוא לא רוצה לשלוט בעצמו, הוא מבין שהכול זה לא להצלחה ולא נכון ואז הוא עוזב את זה, נמאס לו, הוא רוצה לפָנות מקום לבורא.

תלמיד: ומה ההרגשה, איך האדם יכול לדעת שהוא הצליח להתבטל ושהבורא שולט בו, מהו המקום הזה?

נניח שאתה נכנס לאיזו עבודה, נמצא תחת איזה אדם חזק והוא אומר לך, "אתה תעשה מעכשיו והלאה את מה שאני אומר לך בכל דבר ודבר", אתה מרגיש שהוא שולט? כך זה.

תלמיד: כמו בובה על חוטים?

אני לא יכול להסביר לך, אתה צריך להרגיש שזה יחסר לך בפנים, שהוא מבפנים ימלא אותך. שהרצונות, המחשבות, התכניות, הכול יבוא ממנו ואתה רק מתבטל, מתבטל לגמרי, כמו תינוק על הידיים, לא רוצה כלום, רק להיות מבוטל, זאת ההרגשה, תאר את עצמך כתינוק. זה מגיע כתחילת האהבה, כשאנשים אוהבים זה את זה כל אחד רוצה להתבטל לשני. הסימן לאהבה הוא ביטול, אתה מוכן לסגור את העיניים, לעצור את השליטה שלך ולתת את עצמך לאדם אחר.

שאלה: עכשיו כשתיארת שכביכול אנחנו מרגישים שכבר נמאס לנו, שהדרך הרגילה לא מובילה לשום מקום ואנחנו אז רוצים להתבטל, רוצים שהבורא ישלוט בנו. יש בזה איזו שמחה?

עוד מעט תהיה לך שמחה מזה שרכשת רצון להתבטל, עוד לפני שהוא ממלא אותך. גם מזה יש שמחה, זו התקדמות, אתה כבר נמצא בדרך לעיבור. חכה, זה יבוא.

שאלה: האם בדרך של חיבור ישראל עם אומות העולם יש גם איזה חיבור נניח בין כל לומדי הקבלה?

מה זה "כל לומדי הקבלה?"

תלמיד: יש עוד קבוצות שלומדות נניח את בעל הסולם באיזו צורה?

אני לא יודע באיזו שיטה הם לומדים. מה שאני קיבלתי, קיבלתי מרב"ש. ואתה יכול לראות, אם אתה מגיע לשיעורים, שאנחנו ממש הולכים ומבררים את המאמרים יותר ויותר, כביכול כמו שמלה, אנחנו מודדים אותם על עצמנו, עד כמה הם יותר ויותר מתאימים לנו. לכן אני לא יכול להגיד לך לפי מה הם לומדים. אפילו אותם האנשים שהיו אצל רב"ש, אני לא יודע לפי איזה סגנון הם לומדים. כי ברגע שהמורה נפטר כל אחד נעשה חכם ומושך לכיוון שלו. לי לא נראה שאנחנו עשויים להיפגש בעתיד, אני לא חושב, אני לא רואה את זה, לא מרגיש בינתיים, אני לא מרגיש אותם.

יש הרבה חוץ מזה, יש עוד הרבה חוץ מרב"ש, יש הרבה שיטות אחרות. יש שיטת הקבלה לפי הגר"א, הגאון מווילנה, שיטת הקבלה לפי עדות המזרח, יש עוד שיטות למיניהן, אני מכיר אותן, הייתי בזה וגם למדתי, כמעט שנתיים למדתי לפי הגר"א, הגאון מווילנה. יש הרבה שיטות. יש גם שיטות שלא שייכות לקבלה, יש כאלה למיניהן. אני לא חושב שאנחנו צריכים לדאוג לזה. אבל מה שאני ממליץ לך ולאחרים אם שומעים, להיות רק בשיטה אחת שבה אתה נמצא ולא להתבלבל, אחרת אתה ממש עושה לעצמך עוול, רק שתדע.

שאלה: דיברת על המצב בעיבור שהאדם מוסר את עצמו בעיבור ונותן לעליון לשלוט. האם חלק מזה זה אומר שאני לא חושב על המחר?

גם על היום.

תלמיד: מה על היום?

אתה לא חושב.

תלמיד: זאת אומרת אני חי את הרגע הזה, זו העבודה?

גם על הרגע הזה אתה לא חושב.

תלמיד: עכשיו אני מבולבל.

בסדר. גם על זה אל תחשוב.

שאלה: בעבודה שלי יש אדם בגיל 70 שעבר אירוע לבבי, הוא בא אלי וממש התחנן, אמר לי, "אני רוצה ללמוד קבלה, ממש אין לי אחיזה". כל הספרים שהבאתי לו, שום דבר לא עזר לו. בסוף הבאתי לו את הזוהר, והוא פשוט נרגע, הוא אמר לי, הספר הזה נמצא מעל הראש, וזהו, בזה נגמר העניין.

בסדר גמור.

תלמיד: זאת אומרת יש איזו שכבה שאנחנו לא מצליחים לגלות אותה אצלנו.

זה מרפה אותו, מרגיע.

תלמיד: הוא לא הלך לשום דבר, הוא בחיים לא יודע מה זה, אני מכיר את הבן אדם.

בסדר, כך זה משפיע. אז מה?

תלמיד: יכול להיות שיש שכבה שאנחנו לא מצליחים לגלות בתוכנו שאנחנו יכולים להפיץ לה?

את ספר הזוהר כדאי להפיץ, למרות שאנשים לא הגיעו ממנו ללימוד הקבלה ולהתקדמות רוחנית, כמעט ולא. ההשפעה שלו היא לפי החיסרון שהאדם כבר מפעיל, מבין, מרגיש. הוא יצטרך להגיע מספר הזוהר אלינו ולא שהספר יפתח לו משהו, הזוהר עצמו לא מיועד לזה.

שאלה: איך אני יכול להגביל את האגו שלי, איך אני שולט על הרצון לקבל שלי כדי לבטל את עצמי לפני הבורא?

אני לא יכול להגביל את האגו שלי ואני לא יכול לשלוט עליו, אני לא יכול לעשות כלום חוץ מאשר דרך החברה בזמן השיעורים למשוך את המאור המחזיר למוטב והוא יעשה את העבודה, כך בלבד.

שאלה: אנחנו הולכים היום לסעודות עם החברים בבתים של החברים. יש נושאים שאפשר לברר גברים ונשים ביחד או שלא כדאי?

לא שלא כדאי, כדאי.

תלמיד: יש לנו ליינאפ, האם אפשר איזו תוספת, איזו ברכה להוסיף?

על עיבור כדאי לדבר, כולם יכולים לדבר. זה ביטול כלפי הבורא, זה גם עממי, שמתבטלים כלפי הכוח העליון, הכול "ברוך ה'", "בעזרת ה'", יש בכל אחד איזה גרעין לזה, התחלה.

תלמיד: ברשותך אני רוצה להגיד בשם כל התלמידים שלך תודה רבה ושבעזרת ה' הבורא ייתן לנו כוח לחזק את הקבוצה, שנהיה ראויים לשרת אותך ולהפיץ את חכמת הקבלה, תודה רבה רב.

הכול כלפי הבורא. תודה רבה. לחיים.

(סוף השיעור)

mlt_o_rav_2018-09-07_lesson_zohar-la-am-hakdama-otiot-himnona-saba_n2_p1_B4FChlLC.mp4

---

1. ויתעבר יהוה בי למענכם ולא שמע אלי ויאמר יהוה אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה (דברים ג', כ"ו)↩

2. "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח(.↩

3. "חנוך לנער על פי דרכו" (משלי כ"ב, ו')↩

4. קהלת רבה פ"ב, י"ד↩

5. עובדיה א, ח↩