heb_o_rav_bs-gilui-tefach_2009-10-01_lesson_bb
מאמר "גילוי טפח וכיסוי טפחיים"
("כתבי בעל הסולם", עמ' 9) (פרק: רשות מן השמים(
שיעור 2
שיעור בוקר 01.10.09- אחרי עריכה.
"הנה דבר זה מבואר בספר "שער מאמרי רשב"י" להאר"י ז"ל (בפרשת משפטים, זוהר ד' ק', בדיבור המתחיל "בריה דיוחאי ידע לאסתמרא"). וזה לשונו:
"דע, כי נשמות הצדיקים
יש מהם שהם מבחינת אור המקיף,
ויש מהם שהם מבחינת אור פנימי"
(פירושם תמצא בספרי "פנים מאירות" בשער המקיפין, ענף מ"ח).
וכל אותם, שהם מצד אור מקיף, יש בהם כח לדבר בנסתרות וסודות התורה, דרך כיסוי והעלם גדול, כדי שלא יבינו, אלא מי שראוי להבינם."
"רשות מהשמיים" אין הכוונה לאיזה מברק שאני מקבל ומותר לי לפתוח חלק ממנו, שליש או רבע, ולדבר על אלו דברים באחוז מסוים כלפי אנשים אלו כן ולאחרים לא.
"רשות מהשמיים" הכוונה היא ליכולת פנימית של האדם. ודאי שצריך להיות בעל השגה, כי כתוב "צדיקים", "צדיקים" הכוונה למי שמגיע לדרגה מעל המחסום, כש"צדיק אינו גמור" זה תשובה מיראה, ו"צדיק גמור" זה תשובה מאהבה, אלו דַרגות בהשגה.
כלומר מדובר על אדם שמגיע, שהוא כבר מקובל ונמצא בהשגה. יש כאלו שהם בהשגה ואינם יודעים להגיד מילה אחת ולבטא את עצמם, כמו שבחיים שלנו. הם יכולים להבין ולהיות חכמים גדולים, אך יש להם קושי בהעברת המסר, גם בעולם שלנו יש דוגמאות כאלה. ויש כאלו שהם ההפך, הם מקבלים את יכולת הדיבור, ואין זה תלוי בגודל של אחד כלפי השני וגם לא בעומק הידיעה ועד כמה שמבינים, אחד מבין יותר והאחר מבין פחות מהשני. אלא מדובר לגבי סוג הנשמה, שלאחד ניתנה האפשרות להסביר ולהביע את עצמו ולשני לא, וזה נקרא "רשות מהשמיים".
זאת אומרת, אין כאן רשויות, הכול נמצא בתוך החוקים, אנחנו נמצאים בתוך מערכת חוקים וכל מה שנמצא הוא בתוך מערכת, אין יותר ואין פחות. כשאנחנו מדברים, או הבורא מדבר ואני מקבל או אני שומע אותו, רואה אותו או משהו כזה, כל אלה גילויים בתוך הכלים שלנו, ואם הכלים הם כאלו שאני מגלה בהם את המערכת, תהליך או בירור כזה שביכולותיי להעביר לאחרים חוץ מעצמי זה נקרא "רשות מהשמיים".
"והנה, רבי שמעון בר יוחאי עליו השלום, היתה נשמתו מצד אור המקיף. ולכן היה בו כח להלביש הדברים ולדורשן, באופן שאף אם ידרשם לרבים, לא יבינם, אלא מי שראוי להבינם."
כפי שאנחנו יודעים רבי שמעון לא גילה לבדו, אלא על ידי רבי אבא. כתוב, שרבי אבא ידע לכתוב ברזא,"וכן מצינו ג"כ בספר הזוהר, שרשב"י ציוה את רבי אבא שיכתוב את הסודות וזאת משום שידע לגלות ברזא", דווקא רבי שמעון הסתיר במשהו וגילה במשהו, ורבי אבא עוד הוסיף ועטף את זה בכל מיני דברים.
"ולכך ניתן לו "רשות" לכתוב ספר הזוהר."
"לכך ניתן", זאת אומרת, לפי סוג הנשמה שהיא בעצמה קובעת לאדם, כפי שגם בעולם שלנו, כשאדם מרגיש דחף ומגלה יכולת בהתאם לכך הוא מתקדם, זאת אומרת, בכל המערכת הזאת מקדמים את הנשמה בצורה כזאת, ואין זה קידום בעצם, אלא הביטוי שלה כלפי הנשמות האחרות. הנשמה נמצאת במצב שלה ובמקום שהיא נמצאת ויש לה כאילו היכולת והחובה מתוך המבנה שלה גם להתעסק בהשפעה.
"ולא ניתן "רשות", לרבותיו או לראשונים אשר קדמו לו, לכתוב ספר בחכמה הזאת, עם היות שודאי היו יודעים בחכמה הזאת יותר ממנו. אבל הטעם הוא, שלא היה בהם כח להלביש הדברים כמוהו. וזהו מה שכתוב "בריה דיוחאי ידע לאסתמרא ארחוי [בנו של יוחאי ידע לשמור דרכיו] וכו'".""אבא ובן" אלו שתי דַרגות.
"ובזה תבין גודל העלם ספר הזוהר, אשר כתב רשב"י, שאין כל מוח ומוח יכול להבין דבריו. עד כאן לשונו."
קודם כל במוח לא "פותחים" שום דבר. במידה ונקרא את ספר ה"זוהר" לפי השכל נראה שהוא כתוב כהטפת מוסר, "אל תעשו כך, ואם כן תעשו כאילו שאתם טובים, ואם לא - אז יקרו לכם כל מיני דברים", או שישנם כל מיני סיפורים מוזרים.
אלא אך ורק כשנִפתח לאדם החוש המיוחד שנקרא "נקודה שבלב", לפי זה באותה הצורה כמו שכתוב בספר ה"זוהר", הוא מתחיל כאילו לראות את העולם, פתאום ספר ה"זוהר" מתחיל לגלות בו, בתוך האדם ולא מחוצה לו, כי אין בחוץ שום דבר, אנחנו חושבים שהרוחניות נמצאת מחוץ לנו, אבל הכול נִפתח מבפְנים. ואז האדם מתחיל לגלות בתוכו איפה נמצאות בו התכונות וההבחנות, וכך הספר מתחיל להתלבש בו ואת כל מה שהוא קורא בספר הוא מגלה בתוכו.
"תמצית דבריו: אשר ענין ביאורי דברים בחכמת האמת, אינו תלוי כלל בגדלות וקטנות של החכם המקובל, אלא הוא ענין הארת הנשמה המיוחדת לדבר זה. אשר הארת נשמה זאת, היא בחינת נתינת "רשות" מהשמים, לגלות חכמה העליונה."
זה ללא כל ספק תפקיד, אין בזה שום דבר, לא גַדלות ולא קַטנות, אלא תפקיד, עד כמה שאני מבין גם על עצמי, אדם יכול להיות קטן בהשגה, בהבנה ובמה שהוא בעצמו טרח ותרם, ויחד עם זה יש לו גישה להסביר, להבהיר ולהעביר את החומר וכך דוחפים אותו והוא מבצע, וזה לגמרי לא שייך לגובה ההשגה.
זוכר אני את הרב"ש, שהיה ודאי במדרגה רוחנית כל כך גבוהה עד שאיני יודע כלל איך למדוד אותה, אבל יחד עם זאת הוא בקושי היה מסביר, כל כך קשה היה להוציא משהו ממנו, ולכן יש ויש.
כמו שבעל הסולם אומר גם לגבי רבי עקיבא, מדוע לא כתב רבי עקיבא את ספר ה"זוהר" או משהו דומה לו? הרי ודאי שידע פי כמה וכמה יותר והרי הוא היסוד של כל החוכמה. או למשל דוד המלך שהיה מדבר מתוך מלכות, זאת אומרת, הגילויים שלו הם ממש אור, גם משה רבנו שעדיף היה אילו היה כותב לנו את כל השיטה לזמננו במְקום התורה הקיימת, או ספר שמדבר לענייננו, כדי שנוכל להבין. והיו עוד מאות מקובלים, עד שאנחנו מגיעים למצבנו היום, ועד כמה אנחנו מבינים מכל זה.
זאת אומרת, עניין הגילוי צריך לעבור דרך כל מיני ידיים ולאט לאט בירידת הדורות להגיע אלינו, גם בעל הסולם אומר שאילולא נשמת האר"י שמתעברת בו, לא היה יכול לגלות שום דבר לעולם, אלא רק בזכות אותה הנשמה שהתעברה בו, כלומר אנחנו רואים שיש כאן תפקוד בכלים בצורה מחויבת ומכוּונת מלמעלה, וכך מבצעים.
"ונמצינו למדים, אשר מי שלא זכה לרשות הזה, אסור לו לבאר ביאורים בחכמה זו, משום שאינו יכול להלביש הדברים הדקים ההם, במלות המתאימות לדבר,"
זוכרים אנחנו כמו תמיד שכל מה שנקרא ברוחניות, "אסור" הכוונה- אי אפשר. וכך באמת כותב כאן בעל הסולם שאתה לא יכול לעשות זאת אם אי אפשר לך להיות המפיץ, המדריך או המורה. ולכן "אי אפשר" כלומר אל תעשה, אסור.
אדם בעצמו יכול לראות ממש עד כמה הוא מצליח בזה או לא, אבל לנסות באמת יכול כל אחד, כי אין כאן כאילו אישור לקבלת רשות מלמעלה, שמגיעה איזו שמועה שמודיעים לךַ שמותר ולאחר אסור וכן הלאה.
אלא הרשות היא הגילוי שבא מתוך האדם אשר מסוגל להביע את הדברים במידה הנכונה. זאת אומרת, "גילוי טפח וכיסוי טפחיים" עם כל ההגבלות וההגדרות, כאשר הוא מרגיש את זה מבפנים, מתוך הנשמה שלו, שאין הוא מסוגל לגלות יותר. ועד כמה שיכול לגלות גם זה נעשה בהתאם לדור ובהתאם לקבוצה, ואז מבצע זאת, כלומר, בכל פעם יש כאן ממש מין הדרכה מתוך המבנה של הנשמה וכך הוא הולך ומבצע.
שאלה: נכון להיום יש לנו עשרים וארבעה מדריכים ב"קמפוס קבלה". מהו היחס הנכון של המדריך לעצמו? כשהמדריך נכנס לכיתה, הוא אינו יודע על עצמו אם "קיבל" או לא, על מה הוא צריך לחשוב?
כל תלמיד ותלמיד, כל חבר וחבר, חייב לראות את עצמו לפחות במשהו משתתף בהפצה, זה יכול להיות איזה תפקיד פעוט, אין זה חשוב, אבל חייב במקצת ולו במשהו קטן ואפילו בחידוד עפרונות..
יש כאלה שנמשכים להדרכה ויש כאלה שלא, מה שחשוב הוא שאדם מנסה ורואה מה מתאים לו, בכתיבה או בדיבור ובכל מיני האופנים, כל אחד לפי עצמו. יש אצלנו מדריכים שהם לא כותבים בעצמם, אלא רק מעבירים. ויש כאלה שמעבירים דרך סיפורים ודרך משחקים, יש כאלה שבונים משחקים, זה לא חשוב, כל אחד צריך לנסות, כי באמת כל אחד מבטא בזה את היכולת והרצון להתקשר לאחרים, וזה ברור.
ובימינו, לפי גודל ההפצה שאנחנו צריכים לעשות, עשרים וארבעה מדריכים זה מעט מאוד, עשרים וארבעה אלף היו תלמידי רבי עקיבא, שהוא רצה לעשות מהם גדולי הדור.
שאלה: בעל הסולם מדבר כאן על בעלי השגה, שניתנת להם רשות מהשמיים, איזו תכונת נשמה, שיכולים לבטא את מה שהם בעצם משיגים.
יש שני סוגים של נשמות מאור פנימי ומאור מקיף.
שאלה: האם זה קשור במשהו ליכולת הטבעית של האדם? יש אנשים שיש להם יכולת ביטוי.
כן ולא, וזה לא חשוב. בעל הסולם מדבר כאן על לגלות ב"רזא", שהיה להם שם עניין גדול, כי היו נמצאים בזמן הגלות, בזמן ההסתרה, והיו צריכים לגלות בהסתרה, מה שאין כן אצלנו צריך להוציא כמה שרק אפשר ולגלות. הם היו צריכים מלמעלה, מתוך הרמה הגבוהה שלהם, עד כמה שהם ידעו להביע זאת בכתבים ושזה יישאר בתוך הכתבים בצורה הנסתרת.
אנחנו לוקחים את הכתבים האלו ולא מחכמה אלא מעט ממה שאני מבין, שאני אוכל להעביר. אני לא לוקח בגובה החוכמה ועוטף את זה בצורה נסתרת בתוך הספר, אלא לפי הגובה הקטן שלי ברוחניות אני מוציא משהו מהספר, ואיך אני יכול לבטא את מה שאני יכול להוציא משם, זו עבודה אחרת.
בעל הסולם מדבר על נשמות שהן מֵאור מקיף ואור פנימי כלפי הביטוי בספר, ביטוי בצורה כזאת שלא יבינו, אלא רק הראויים. אצלנו כבר אין בעיה כזאת, אנחנו לא נמצאים במצב ההוא, אנחנו נמצאים כבר בסוף הגלות, בגילוי, הם היו מצויים במצב אחר, כיצד להסתיר את החוכמה ולמסור לנו אותה אחרי הגלות, שבמשך הגלות היא תהיה נסתרת. ואנחנו כבר לא צריכים את זה, זאת אומרת, אנחנו לא נמצאים בגובה הרוחני שלהם.
לכן אני אומר שכל אחד יכול לנסות, ואין זה משנה מאיפה הנשמה שלי, האם מאור מקיף או מאור פנימי, האם הוא מקבל רשות או לא מקבל רשות. ולכן אם יש לך דחף, אדרבא, וגם אם אין לך דחף תנסה. אין מדובר בדיוק עלינו, כאילו שאם תהיה מקובל אלוקי ויהיה איזה צורך עוד לכתוב ב"רזא", אז יהיו בעיות. אני לא יודע איזה טעם יש בזה כל כך בימינו.
כי מקובל שמגיע להדרכה מתוך הגילוי, הוא לא יהיה מסוגל לגלות יותר ממה שהציבור מסוגל לסבול, יותר ממה שהתלמידים מסוגלים להכיל. זה כמו שאמא נורמאלית לא תיתן לילד דבר מה להרע לו, פשוט יש משהו מבפנים שעוצר ולא ייתן אף פעם.
רב"ש סיפר על בעל הסולם שפתח לנכד שלו, לבן הגדול של הרב"ש, קצת יותר על עניין "לשמה", ובזה כאילו "הרג" אותו, הוא אף פעם כבר לא ניגש לעבודה הפנימית ורק למד את "תלמוד עשר הספירות". אבל בדרך כלל אין דבר כזה ולא יכול להיות שהמורה יגלה לתלמידים בצורה שיטתית דברים שהם לא יוכלו לבלוע ולעכל, יכול להיות קצת יותר, אבל בכוונה, כדי לגרות אותם, זה נקרא "כיסוי טפחיים".
"כיסוי טפחיים" הוא גילוי, "לכסות טפחיים" השאלה כלפי מי אתה מכסה? כלפיך זה מגולה ואתה צריך לכסות כלפיהם, כדי להביא להם חיסרון, כדי שידעו שיש לך עוד משהו לגלות, זה נקרא "כיסוי טפחיים", עם החיסרון שהתלמיד הגיע אליך הוא צריך לצאת ממך עם חיסרון כפול, מדובר כלפי התחתונים.
לכן כל הדברים האלה צריכים להיות בשיקול דעת פנימי של המדריך וזה קורה בצורה טבעית למי שמגיע להוראה אצלנו.
שאלה: היום אפשר למצוא לימודי קבלה כמעט בכל מקום. האם אדם שמסביר מהי קבלה בלשון חלקלקה מעיד על כך שיש לו "רשות מן השמיים"?
כשלמדתי אצל הרב"ש הייתה פעם מסיבה גדולה, חיצונית. היה אירוע של עלייה לתורה לילד שהגיע לבר מצווה, אבא שלו היה ראש ישיבה גדולה ולכן הגיעו הרבה אורחים מצד האבא. קם אחד וביקש שיגידו לו במשפט אחד על מה כדאי לו לדבר. הרב"ש אמר לו משפט אחד, והוא אמר "אני יכול לדבר על זה שעתיים". יש אנשים שיש להם תכונה כזאת.
ודאי שלא נתנו לו לדבר שעתיים, כי כולם רצו לאכול, אבל אני התפלאתי עד כמה זה היה מתוק, לוגי וכל כך יפה, אמנם זה היה פשט, אבל בכזו התלהבות עם פסוקים ללא הרף, זה זרם ונשפך, גם הרב"ש אמר עליו שהוא ממש נואם בחסד עליון. אחר כך שאלתי את הרב"ש מה בסך הכול הוא אמר? והוא ענה, ממש כלום. זאת אומרת, הוא דיבר בערך עשרים דקות ובעצם דיבר על שום דבר, כשאתה שומע אותו ורוצה לדעת מה התכלית, מה ייצא מזה, איפה ההתחלה, האמצע והסיכום, ומה המסר לעבודה ולהתקדמות, לא היה שם כלום ובכל זאת היה יפה. כמו כל סיפורי האהבה. ואין מה לעשות, כמו שכתוב, "מה לעשות עם ילדים שהזקינו".
אנחנו לומדים זאת גם ממשה רבנו שלא ידע לדבר כלל, הוא היה ממש כְּבד לשון, ומדובר גם בצורה הרוחנית, שלא ידע להביע את הדברים לפני העם, גם בצורה הגשמית וגם בצורה הרוחנית. "כבד לשון", הכוונה שהלשון הייתה קשה לו, לשון הקודש שזה קו המאזניים המכריע. כי הוא עַבד מכל העם, הוא היה הנציג של כל העם, ומדובר גם בצורה הפשוטה, שהיה לו מאוד קשה ללמד ולהעביר את השיטה.
גם לבעל הסולם וגם לאר"י לא היה קל. לא נראה לי שהיה בכלל איזה מקובל בהיסטוריה שנתנו לו יכולת לעשות זאת צורה יפה וקלה, בשפה עשירה, ברורה ומובנת, שנשפכת וזורמת. עד כמה שהלשון של בעל הסולם היא לשון גבוהה והרבה אנשים קינאו בו שיכול היה לכתוב כך, אבל בטוח שגם הוא היה רוצה להקל בזה, לכן זה לגמרי לא שייך ליופי של הביטויים והסגנון.
אבל כשאנחנו מדברים על הגילוי, מדובר על היכולת לקלוט את השיטה בצורה מערכתית נכונה, שהאדם יוכל לדרג ולסדר אותה בתוך עצמו בצורה מדעית, עם כל התמיכה, הדוגמאות וכל המסרים, בקיצור, לבנות מזה מדע, חוכמה. ואולי קשה להגיש את זה לדור בצורה קלה.
והקלות כבר יכולה להיות לא באותה נשמה, כמו למשל רבי שמעון עם רבי אבא, יכול להיות שצריך להיות שילוב בין כמה אנשים, ויכול להיות שזה גם לא יקרה באותו דור, אבל מדובר על נשמה מיוחדת להוראה שיכולה לבנות זאת.
יש אנשים שמאוד מצליחים בחיים הגשמיים שלנו והם לא פילוסופים ולא עוסקים בפסיכולוגיה ופיסיולוגיה, גם לא בפוליטיקה או במדעי חברה, אבל הם מסתדרים, הם מצליחים לרמות את כולם. ויש אנשים שבנויים בצורה ההפוכה, שהם רוצים לדעת את המערכות. וזה לאו דווקא שייך אחד לשני, אלא זה לפי נטיית הנשמה.
"ונמצינו למדים, אשר מי שלא זכה לרשות הזה, אסור לו לבאר ביאורים בחכמה זו, משום שאינו יכול להלביש הדברים הדקים ההם, במלות המתאימות לדבר," בעל הסולם מדבר על הגובה שאליו נגיע וכיצד אנחנו צריכים להסתיר את הדברים על מנת למסור אותם לאחרים, ובדורנו כבר אין לנו בעיה כזאת.
"אשר המעיינים לא יכשלו בה. שמשום זה, לא מצינו שום ספר מסודר בחכמת האמת, מלפני ספר הזוהר של רשב"י. כי כל הספרים, שקדמוהו באותו החכמה, אינם מוגדרים בשם "ביאורים" בחכמה," הם לא ביאורים "אלא רק "רמזים" בעלמא." הם לא יכלו לעשות מזה ביאור אף על פי שידעו "וגם בלי סדר של קודם ונמשך," לא הייתה להם המערכת הפנימית "כנודע למוצאי דעת. עד כאן הבנת דבריו ז"ל."
אותם המקובלים שכתבו הם ידעו בעצמם את החכמה, הם היו מקובלים גדולים, יכול להיות שלא יכלו להביע זאת בכתב או בעל פה, אך כנראה על ידי מישהו אחר היו יכולים להעביר את החכמה. אנחנו לא יודעים כיצד רבי שמעון בעצמו היה מדבר, כי רבי אבא כתב. אבל בעל הסולם מדבר על מקובלים הקודמים לספר ה"זוהר", שהם לא ידעו לעשות מזה ספר שמדבר על המערכת.
. "ויש להוסיף, כפי מה שקבלתי מפי סופרים ומפי ספרים, אשר מזמן רשב"י ותלמידיו, בעלי הזוהר, עד זמנו של האר"י ז"ל, לא היה אף אחד מהמחברים, שיבין דברי הזוהר והתיקונים כמו האר"י ז"ל. וכל החיבורים אלו שקדמוהו, אינם אלא בבחינת בעלי "רמז" בחכמה זו. וגם ספרי החכם הרמ"ק ז"ל בכללם." הרמ"ק היה האחרון בשרשרת המקובלים שקדמו לאר"י.
"וגם על האר"י ז"ל עצמו, ראוי להאמר אותם הדברים, שאמר על רשב"י. דהיינו, אשר לקודמיו של האר"י ז"ל, לא ניתן רשות מהשמים, לגלות ביאורי חכמה. ולהאר"י ז"ל ניתן רשות הזה. באופן, שאין כאן להבחין משום גדלות וקטנות כלל, כי יכול להיות שמעלת הקודמים לו, היתה לאין ערך גדולה ממעלת האר"י ז"ל. אמנם להם לא ניתן הרשות לדבר זה. ולפיכך נשמרו מלכתוב הביאורים, השייכים לעצם החכמה. רק הסתפקו ברמזים קצרים, בלתי נקשרים זה בזה כלל.
ומטעם זה, מעת שנתגלו ספרי האר"י ז"ל בעולם, כל העוסקים בחכמת הקבלה, הניחו ידיהם מכל ספרי הרמ"ק ז"ל, ומכל הראשונים והגאונים שקדמו להאר"י ז"ל, כמפורסם בין העוסקים בחכמה זו. וכל חיי רוחם הדביקו רק בכתבי האר"י ז"ל בלבדם. באופן, אשר עיקרי החיבורים, הנחשבים בבחינת ביאורים בחכמה זו כראוי להיות, אינם רק ספרי הזוהר והתיקונים, ואחריהם ספרי האר"י ז"ל."
שאלה: שלחתי לאחראים על ההפצה ב"בני ברוך" מאמרים שאני כותב ואמרו שזה לא מתאים להפצה, האם כתיבה למגירה נחשבת הפצה? האם זה עוזר במשהו?
סתם כתיבה למגירה לא נחשבת להפצה. קודם כל צריכים להשתדל להגיע להפצה ממשית, שיהיה מישהו שיתקדם על ידי העבודה של האדם. תיתכן הפצה בצורה אחרת אולי לא בכתיבה, אפשר להשתדל עוד, אולי בסגנון אחר, אולי לילדים אם לא לגדולים וכולי, ויכול להיות שכלל לא בכתיבה, אפשר שיהיה בתרגום ולא שיכתוב מעצמו, בגלל שהוא מתחיל וחסר ידיעות עדיין, אין לו כלום מעצמו.
כשאני קורא טקסט של מישהו ואני רואה שהוא לא ראוי לפרסום זה יכול להיות מכמה סיבות. קודם כל האדם לא יודע על מה הוא כותב, וכך זה תמיד, כי עד שהוא מגלה את זה בעצמו מה הוא יודע? אבל זה לא תנאי שהוא חייב להיות בעל השגה, הוא צריך לקחת את הדברים שכבר גלויים מכתבי בעל הסולם, הרב"ש ומהדברים שאנחנו מבררים בשיעור, ומהם ורק מהם הוא יכול לכתוב בצורה אחרת אולי פיוטית או להלביש את זה בתוך סיפור ולעשות מזה משהו שראוי למאמר.
כי כשהאדם לא מבין בעצמו מיד מרגישים, יש לו שפה שבנויה כולה מקטעי משפטים שהוא שמע או אמירות שהן לא שלו, ושאינם באים מתוך זה שכך הוא מרגיש. לכן לאנשים המתחילים אני ממליץ לעבוד עם טקסטים מקוריים ולכתוב מהם סיפורים או משהו דומה המבוססים על משהו, אחרת מיד מורגש שהאדם פשוט מחבר מכאנית כל מיני דברים שהוא לא חש בעצמו ולא חי בהם, זה דבר אחד.
ודבר שני כפי שאומר בעל הסולם, שיש אנשים שכבר נמצאים באיזו הרגשה וכותבים מתוך אותה ההרגשה, אבל לא יכולים להביע את זה. או שעדיין לא ברור להם כל כך ולא יודעים את הסיבות והתוצאות, והרי "סיבה ומסובב" זה העיקר אצלנו בכל החוכמה, בכל סיפור ומאמר ובכל משפט, זה חייב להיות בצורה מאוד לוגית ומתמטית, אחרת זה לא שווה.
כי זוהי "חוכמת" הקבלה, לא להתבלבל ולחשוב שהיא מדברת על רגשות. הרגשות שלנו הם ה"כלים", והאותיות שלנו הן "אותיות", אלו סימנים, זאת אומרת תבניות. לא לחרוג ולחשוב שזה סתם רגש ואני יכול פשוט להתפזר לכל הכיוונים. אבל לנסות צריך כל אחד, יש בזה הרבה.
אבל טרם שאדם מתרגם הרבה טקסטים ומשתדל לשכתב טקסטים מוכנים נכונים ומקוריים, הוא לא יכול להגיע לכתיבה עצמית. קודם הוא צריך להתלבש בשכל של הגדול ואחר כך יהיה לו שכל משלו, אחרת זה כמו שאיזה בוּר מתחיל לכתוב ספר.
שאלה: היום כל סטודנט לקבלה צריך להשתוקק להיות מורה אישי או רק אלה שקיבלו רשות מלמעלה?
מי קיבל רשות מלמעלה? מי שמרגיש שהוא נדחף לזה, אז הוא נדחף, ומי שלא מרגיש כך בכל זאת צריך להשתדל לעסוק במשהו מועיל, הפועֵל, באיזה סוג של הפצה, וזו חובה. להשפיע זו חובה, אחרת אתה לא מתחבר ואתה לא בונה את הנשמה. "ואהבת לרעך כמוך" מתבטא בזה שאתה מפיץ.
מה אתה כבר יכול להביא לאדם? מלבד הכרחיות כמו לחם, כל מה שהוא צריך זה רק גילוי האלוקות בחייו. וזה מה שאנחנו עושים, חוץ מהכרחיות מביאים רק את גילוי האלוקות. וזה נקרא "השפעה לזולת".
במה עוד אני יכול להשפיע לו? למי חסר דבר מינימאלי כדי לחיות? לכן קודם כל אנחנו דואגים להפצת הקבלה וזה ביטוי של אהבת הזולת, ובלי זה אנחנו לא מתקשרים לכלים שלנו, היכן אני יכול לקבל את הגילוי אם אני לא מחבר לעצמי את האחרים?
שאלה: אנחנו משתדלים להפיץ את חוכמת הקבלה על ידי כתיבת מאמרים וספרים ובכל מיני צורות כמו סרטים, תוכניות וכולי, ולפי דבריך זה ביטוי של אהבת הזולת. גם בעולם הרגיל אנשים מפיצים מֵדיות שונות ושם זה בעיקר ביטוי של אגו האדם.
השאלה מה הופך את הפצת חוכמת הקבלה לביטוי של אהבת הזולת? האם בכך שהאדם מפיץ את חוכמת הקבלה הוא לא מבטא את האגו שלו, או שהוא גם צריך להוסיף לזה עוד משהו?
התשובה היא: לא, ולכן הוא צריך לקחת מסר שהוא מבורר כבר מכל כתבי המקובלים, הוא יכול לקחת אחד מהמסרים או חלק ממנו ורק להציג אותו בצורה יותר קלה ונוחה, באיזשהו אופן, שפה וכן הלאה, ולכן אנשים שאינם נמצאים בהשגה אין להם מה לפתוח מעצמם.
וגם אצלנו, אפילו כשאנחנו פותחים כאילו קצת יותר ממה שבעל הסולם כותב אנחנו גם לוקחים את זה מהכתבים של בעל הסולם. אני לא מתאר את הדברים מתוך עצמי, כך מן הסתם ללא כתבי הקבלה. אני יכול לגלות את מה שאני מגלה רק כתוצאה מכּתבים אלו. מה הכוונה שאני אכתוב מעצמי, ומה זה "מעצמי"? הרי כל הדרך כולה נמצאת בכתבים האלו, כשמגלים משהו חדש, זה אני מגלה כלפי עצמי, אבל על פני הדרך שהמקובלים כבר גילו אותה.
זה אינו אפשרי אם זה לא היה ניגלה באיזו צורה כמו ספר או סרט או לא חשוב מה. זה לא יכול להיות אם זה לא היה ניגלה לפני האדם, שאדם בעצמו מגלה. אלו דברים שנגלו ב"אדם הראשון", ובמידת מה גם באברהם, אבל כל היתר שבאו אחר כך הם רק מימשו את השיטה והתקדמו על פני הרצון לקבל שמתגבר, וכך גילו יותר ויותר.
אפשר לומר שהכול היה בתוך אדם הראשון ובתוך אברהם, אבל נתוסף בהם הרצון לקבל וכך על פני זה יכלו לגלות יותר, אבל בסך הכול אתה לוקח אותה הדרך, אותה ההתחלה ואותו הסוף וכך אתה נמצא באותו נתיב, ובעביות שמתגברת בנשמה שלך אתה מגלה.
אבל ללא היסוד הזה שאתה מוסיף עליו את העביות שלך, אתה לא יכול לעשות צעד קדימה.
שאלה: לכן אנחנו צריכים להפיץ את המקור?
לא את המקור עצמו, כי המקור עצמו אינו ברור, אם אני אחַלק בכל העולם את המאמר "מתן תורה" או את מאמר "הערבות" כולם יירקו ויזרקו אותם, אנחנו צריכים להבין איך להגיש את זה לבני האדם.
שאלה: כיצד האדם שלומד קבלה ומתחיל להתעסק בהפצה יכול לדעת מהן הבדיקות שהוא צריך לעשות עם עצמו על מנת להיות בטוח שהוא עושה את המקסימום, כדי להפיץ ולבטא את אהבת הזולת, לבטא את הרצון שלו להתקשר לאחרים ולא לבטא בזה את האגו שלו?
צריך לעבוד, מילים לא יעזרו כאן, שיַעבוד ואנחנו נעזור לו. וכשהאנשים האלו רוצים ומתמידים, אז כבר יוצא מזה משהו. אנחנו צריכים למשל הרבה אנשים שיתקדמו ויכתבו באנגלית, אנחנו רוצים לעשות הפצה גדולה בשפה האנגלית, אנחנו צריכים שכל אנשי ה"לרנינג סנטר" יתקרבו וישתתפו כמה שיותר ונקווה שנשפיע להם את זה.
שאלה: מדובר פה על ביטוי רוחני דרך הסבר וכתיבה ודיבור שזה סדר לוגי על הרגשות, אבל יש גם מקובלים שעשו מוסיקה. מה לגבי מוסיקה?
ודאי שגם זה השפעה ובכל דבר. גם כעת כשמחברים שירים זה אמצעי הפצה מאוד גדול, גם תיאטרון, גם טלוויזיה זה נקרא הפצה, איך יכולנו להפיץ ללא השחקנים שלנו? הם מוסיפים הרבה בכל דבר ודבר, כל ביטוי חשוב, זה יכול להיות גם בריקוד.
שבע החוכמות שכתוב בחוכמת הקבלה שאדם צריך לרכוש לפני שהוא לומד את חוכמת הקבלה כוללות בתוכן גם מוסיקה וריקוד, וזה נקרא "חוכמה". מוסיקה וריקוד נקראים "חוכמה", כי בעצם בתנועות שלך, במשחק, בתווים ובשירה אתה מבטא את ההשגה העליונה, וזה דבר גדול.
שאלה: אמרת שצריכים להיזהר שהרגשות לא יפרצו לכל מיני כיוונים, אז מה הגבול של דברים כמו מוסיקה, שזה רק רגש?
המוסיקה היא אותן המילים, המוסיקה היא אותן הרגשות, ואין הבדל אם אני מביע את זה במילים או בתווים. גם במוסיקה אני צריך בעצם לגשת מסיבה למסובב, במוסיקה יש זרימה, יש בה שכל וגם רגש, יש בה הפסקות ועוד, זו שפה ואין הבדל.
כפי שיש טנת"א, טעמים, נקודות, תגין ואותיות בשפת הכתיבה, כך יש לנו אותה טנת"א במוסיקה, ואותה טנת"א גם בריקוד. אין זה חשוב במה אתה משתמש ובאיזה סגנון אתה בוחר כדי לבטא איזה כלי ואור שנמצאים בקשר- טנת"א נמצאת בפְנים. ואנחנו יכולים להשוות, אתה יכול לכתוב משפט ולהביע אותו במוסיקה או בריקוד ובצבעים שונים. ספר ה"זוהר" מדבר על זה הרבה.
שאלה: אנחנו רואים שהמקובלים כתבו ספרים מאוד גדולים, ויש גם מוסיקאים שכתבו למשל סימפוניות של שעתיים ואפילו שלוש שעות. אנחנו לא רואים את זה אצל המקובלים, לא רואים את הגודל של המוסיקה, שמעתי ניגונים שנמשכו עד עשרים דקות, למה לא האריכו בזה?
אנחנו לא יודעים איזה סוג של מוסיקה הייתה בבית המקדש, אבל מהבוקר עד הלילה היו שם שירה וצלילים, כי הביטוי של ה"קורבן" נקרא כשאתה משתף את כל הפעולות שלך יחד, אנחנו לא יודעים זאת בוודאות, אבל רואים שהשירה הגיעה מאותם הימים.
המקובלים כתבו מוסיקה בתבניות קצרות, כמו שדַוד המלך ביטא את עצמו בספר "תהילים" במאה וחמישים תבניות. הוא כתב בצורה כזאת, אבל מחשבותיו וההשגה שלו היו כל כך גבוהות כך שאין אפילו לחשוב שאנחנו מבינים לַמה כתב כך. אבל הם ביטאו את עצמם בצורות מאוד קצרות, כי בכל דבר ודבר ובכל השירה של דַוד המלך יש מין מסר מוגדר.
יש אמנם סימפוניות שמתארכות עד כדי שעתיים ושלוש עם עליות וירידות, אבל בקבלה אין מקום להאריך עד כדי כך בביטויים, מקובלים לא האריכו עד כדי כך.
שאלה: יש אנשים שאין להם יכולת לכתוב או לבטא, אבל יש עכשיו הזדמנות מאוד גדולה לחלק את העיתונים שלנו.
זו חובה לכל אחד ואחד שרוצה לקחת חלק בפעולת ההשפעה, ובטוח שזה ירשם ויעזור לו. הוא חייב לקחת מאיתנו בחינם מאה, מאתיים עיתונים, ולהפיץ בכל מקום שאנחנו לא יכולים להגיע אליו. צריך לתאם איתנו לאילו מקומות להיכנס כמו מושב או קיבוץ, לא חשוב איפה, אפשר לחלק גם בתיבות הדואר.
היום נהוג לחלק במהלך החג דברים בתיבות הדואר, ורק עד סוף חג סוכות יש לנו את המבצע הזה, לכן אני מאוד ממליץ לכל החברים שלנו ולכל האנשים ששומעים אותנו להתקשר אלינו טלפונית ולקבל מידע לגבי חלוקת העיתונים, ונשתתף יחד בהפצה ועל ידי זה נצליח יחד גם ברוחניות.
(סוף השיעור)