שיעור בוקר 31.10.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 407, מאמר "השלום"

קריין: "כתבי "בעל הסולם", עמ' 407, מאמר "השלום", ממשיכים בכותרת "הוכחת עבדותו ית' מפי הנסיון".

הוכחת עבדותו ית' מפי הנסיון

"אולם, המבקר את דברי, יש לו עדיין פתחון פה, לשאול: כי עדיין לא הוכחתי, רק שצריך לעבוד לבני אדם. אולם, מאין ההוכחה המעשית, שצריך לעבוד במצוה זו, לשם השי"ת?

על זה אמנם, הטריחה בעדינו ההסטוריא בעצמה, והכינה לנו עובדה, מליאה לעינינו, שדיה ומספקת לנו, להערכה שלימה, ולמסקנות בלתי מפוקפקות.

כי הכל רואים, איך חברה גדולה, כמדינת רוסיא, בת מאות מליונים, שלרשותה עומד ומשמש שטח אדמה העולה על מדת ארופה כולה, עם רכוש של חמרים גלמיים, שכמעט אין דוגמתו בעולם כולו, אשר המה כבר הסכימו לחיות חיי חברה שתפנית, ובטלו למעשה כל קנין פרטי, וכל אחד אין לו דאגה אחרת, זולת לטובת החברה, שלכאורה כבר רכשו להם, כל המדה טובה של "השפעה לזולתו" במשמעותה המלאה, ככל מה שיעלה השכל האנושי. ועם כל זה, צא ולמד מה עלתה להם?

ובמקום, שהיה להם להתרומם ולהתקדם על המדינות הבורגניות, ירדו מטה מטה הולך ורדת, עד שלא לבד, שאינם מוכשרים, להיטיב את חיי העובדים, ביותר מעט מן פועלי הארצות הבורגניות, הנה אין לאל ידם, אפילו להבטיח להם את לחם חוקם, ולכסות את מערומיהם.

ובאמת, עובדא זו מפליאינו בהרבה. כי לפי עשרה של המדינה הזאת, ומרבית החברים, לא היתה צריכה לכאורה, על פי שכל אנושי, להגיע לידי כך. אולם, חטא אחד חטאה האומה הזאת, והשי"ת לא יסלח להם. והוא, כי כל העבודה הזאת, היקרה והנשאה, שהוא "ההשפעה לזולתו", שהחלו לעבוד בה, צריכה שתהיה לשם השי"ת, ולא לשם האנושיות. ומתוך שעושים עבודתם, שלא לשמו ית', לפיכך, אין להם זכות קיום, מצד הטבע עצמה.

כי נסה נא, ודמה בדעתך, אם כל אחד מהחברה הזאת, היה חרד לקיים מצות השי"ת, בשיעור הכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ובשיעור הזה, היה עומד ודואג, למלאות צרכי חבירו ומשאלותיו, בכל השיעור, המוטבע באדם, למלאות משאלותיו עצמו, ככתוב "ואהבת לרעך כמוך".

והיה השי"ת בעצמו, עומד בהמטרה לכל עובד, בעת עבודתו לאושר החברה. דהיינו, שהעובד היה מצפה, אשר ע"י עבודתו זו להחברה, יזכה להדבק בו ית', אל המקור של כל האמת והטוב וכל נועם ורוך.

הנה, לא יסופק כלל, אשר במשך שנים מועטות, היו עולים בעשרם, על כל ארצות התבל יחד. כי אז, היו לאל ידיהם, לנצל את אוצרות החמרים הגלמיים, אשר באדמתם העשירה, והיו באמת למופת לכל הארצות, וברוכי ד' יקראו.

אולם בעת, אשר כל שיעור העבודה ב"השפעת זולתו", מתבסס על שם החברה לבד, הרי זה יסוד רעוע, כי מי ומה יחייב את היחיד, להרבות תנועותיו, להתייגע לשם החברה? כי מן פרינציפ יבש בלי חיות, אי אפשר לקוות הימנו לעולם, שימציא מוטיב-פאואר [מוטיב-פאואר: כח-מטרה שהוא כח הפועל המניע לכל גוף ומודד לו כח ליגיעה כתפקיד הדלק בהמכונה] לכח התנועה, אפילו לאנשים המפותחים. ואין צריך לומר. לאנשים בלתי מפותחים.

ואם כן, הועמדה השאלה: מאין יקח הפועל או האכר, מוטיב-פאואר, המספיק להניעהו אל העבודה? כי שיעור לחם חוקו, לא ימעיט ולא ירבה, בסבות פזור כחותיו. ושום מטרה וגמול, אינה עומדת לפניו.

ונודע זה לחכמי הטבע, אשר אפילו תנועה הקטנה ביותר, לא יניע האדם בלי מוטיב-פאואר, כלומר, מבלי להטיב מה את עצמו. למשל, כשאדם מטלטל את ידו מהכסא אל השלחן, הוא משום, שנדמה לו, שבהניח ידו על השלחן, יהנה ביותר. ואם לא היה נדמה לו כזה, היה עוזב את ידו על הכסא, בכל שבעים שנותיו, מבלי להניעה ממקומה. ואין צריך לומר לטרחא גדולה.

ואם תאמר, שיש עצה על זה, להעמיד משגיחים עליהם. באופן, שכל המתעצל בעבודתו, יענש, ויטלו ממנו את לחם חוקו, אכן אשאל: אמור לי, מאין יקחו המשגיחים בעצמם, את המוטיב-פאואר לעבודתם? כי העמידה במקום המיוחד, והשגחה על אנשים, להניע ולייגע אותם, היא גם כן טרחא גדולה, אולי עוד יותר מהעבודה עצמו. ועל כן נדמה הדבר, כמו הרוצה להניע מכונה, בלי תת לה חמרי דלק.

ולפיכך, משפטם חרוץ, להאבד מצד הטבע. כי חוקי הטבע יענישו אותם, משום שאינם מסגלים את עצמם לקיים פקודותיה. דהיינו, שיעשו אלו המעשים, של השפעה לזולתו, מבחינת העבודה להשי"ת, כדי לקיים ולבא מתוכה לתכלית מטרת הבריאה, שהוא הדביקות בו ית', על דרך שנתבאר במאמר "מתן תורה", אות ו', שדביקות הזה, מגיעה להעובד, במדת שפעו הנעים רבת העונג, ההולך ומתרבה אליו, עד שיעור רצוי, להתרומם בהכרת אמתיותו ית', הלוך ומתפתח, עד שזוכה להפלגה הגדולה, שעליה רמזו בסוד הכתוב "עין לא ראתה אלקים זולתיך"."

שאלה: כותב לנו בעל הסולם שהשפעה לזולת אמורה להיות בעל מנת להשפיע לבורא ולא בעל מנת להשפיע לאנושות. איך היו צריכים לתאר את הצורה הזאת? למשל כל הכנסייה הייתה מפותחת? איזה בורא יכלו לדמיין אז, איך היו קוראים לזה?

כוח עליון.

שאלה: איך אפשר לכוון את עצמנו, כל המדינה, כדי שהפועל יעבוד לא בעל מנת להנות לעצמו ואפילו בעל מנת להשפיע לאנושות, אלא על מנת להשפיע לבורא? אפשר לדמיין, לתאר את זה, הרי לא מדובר פה בתיאור דתי.

לא, זה לא דתי, אלא הכוונה היא שאנשים יעבדו למען האנושות.

תלמיד: זאת משימה שהיא בכלל מציאותית עבור מדינה, עבור עם, לבנות כזה סוג של מוטיבציה בצורה כזאת, במגמה כזאת?

אני לא יודע עד כמה זה בר קיימא, מעשי, עד כמה זה באמת יכול להתממש ביחסים נכונים בין אנשים, אבל כעיקרון, ככה כתוב, שאת המצב הזה עלינו להשיג.

תלמיד: בעצמך אמרת שכל סוג של חיבור אם הוא לא מביא לבורא הוא במוקדם או במאוחר הופך לפשיזם.

כן.

תלמיד: כשאנשים מתחברים ביניהם הם הופכים להיות נגד מישהו. איך להימנע מזה, איך באמת לכוון את האנשים דווקא כלפיי הבורא כדי שהחיבור הזה יהיה מוקדש לאיזה כוח עליון, כיוון עליון?

לכן יש לחנך אותם.

תלמיד: יוצא שכולם פשוט צריכים להתחיל ללמוד את חוכמת הקבלה, איזו עוד שיטה יש?

כעיקרון כן. כלומר להסביר לאנשים את מבנה העולם, להסביר את המבנה של החברה האנושית וכיצד הם יכולים להשיג מצב שבו כולם יהיו מחוברים כאחד.

שאלה: הוא טוען כאן שלעבוד בעל מנת להשפיע למען הבורא זה יהיה מועיל יותר גם עבור החברה. כי אפילו אנחנו, אותם אלו שבינתיים לומדים להשפיע לבורא, אנחנו משקיעים בזה כארבעים שעות בשבוע, ממש שבוע עבודה. זאת אומרת זה לא ממש חוסך את המאמצים של האדם אילו היו מכריחים אותו בכוח, אז למה עבודה בעל מנת להשפיע פתאום תהייה אפקטיבית יותר, כמו שהוא כותב, מאשר בכפייה?

אם האדם יתחיל להרגיש שהעבודה הזו הולכת להשפעה כלפיי עצמו, הוא יעבוד בצורה יותר אפקטיבית מאשר איך שהוא עובד כרגע. העניין הוא כזה, תתאר לעצמך שאתה מתייגע באיזה מפעל ולפנייך יש שתי מטרות, מטרה אחת היא להרוויח לעצמך מזונות, ומטרה שנייה לקבל רווח עבור כולם, לא רק עבור משפחתך אלא בשביל כולם. ואתה מרגיש שלעבוד עבור כולם בזה אתה בעצם עובד בשביל עצמך, עבור העולם העתידי מה שנקרא.

תלמיד: כדי להזכיר לי כל הזמן שאני עובד למען העולם הבא וזו מטרה כל כך גדולה וחשובה כיוון שזה כנגד הטבע של האדם, לשם כך גם צריך להשקיע המון מאמצים.

נכון.

תלמיד: זה בלתי ניתן להשוואה.

לכן גם נאמר שכרגע אנחנו עדיין לא מסוגלים להגיע למימוש מעשי של זה.

קריין:

"וצייר לעצמך, אם האכר והפועל, היו מרגישים לעיניהם מטרה הזאת, בעת עמלם לאושרם של החברה, בטח, שלא היו צריכים אפילו למשגיחים עומדים עליהם, כי כבר היה מצוי להם מוטיב-פאואר, בסיפוק גמור, ליגיעה גדולה, עד להרים את החברה למרומי האושר.

ואמת הדבר, אשר הבנת הדבר באופי כזה, צריכה לטיפול רב, ובסדרים נאמנים. אולם הכל רואים, שאין להם זכות קיום, זולתו מצד הטבע העקשנית, שלא תדע פשרות. וזהו, שרציתי להוכיח במקום זה.

והנה הוכחתי בעליל לעיניך, מצד התבונה הנסיונית, מתוך הסטוריא המעשיות, המתרקמת לעינינו, אשר אין תרופה לאנושיות, בשום פנים שבעולם, זולת אם יקבלו על עצמיהם, מצות ההשגחה, שהוא "השפעה לזולתו", כדי לעשות נחת רוח להשי"ת, בשיעור ב' הכתובים:

האחד הוא - "ואהבת לרעך כמוך", שהיא תכונת העבודה גופה. דהיינו, ששיעור היגיעה, להשפעת זולתו, לאשרם של החברה, צריכה להיות, לא פחות מזה השיעור, המוטבע באדם, לדאוג לצרכי עצמו. ולא עוד, אלא שצריכים להקדים, צרכי זולתו על צרכי עצמו, כמבואר במאמר "מתן תורה", אות ד'.

וכתוב השני הוא - "ואהבת את ה' אלקיך, בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאדך", שזוהו המטרה, המחויבת להמצא לעיני כל, בשעת היגיעה לצרכי חבירו, שהוראתו, שעושה ומתייגע, רק כדי למצוא חן בעיני הבורא ית', שאמר, ועושים רצונו ית'.

"ואם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו". כי יחדל אביון וכל מעונה ומנוצל מן הארץ. ואושרו של כל אחד, יעלה מעלה מעלה, מכל ערך ושיעור.

אולם, כל עוד שתמאנו, ולא תרצו לבא בברית עבדות השי"ת, בכל השיעור המבואר, אז הטבע וחוקיה עומדים הכן, לנקום את נקמתה ממנו, ולא תרפה אותנו, כמו שהוכחנו בעליל, עד שתנצחה אותנו, ונקבל את מרותה, לכל אשר תצוה אותנו, כמבואר.

והנה, נתתי לך מחקר מדעי מעשי, ע"פ בקורת התבונה הנסיונית, בדבר חיוב המחלט, לכל הבריות, לקבל עליהם עבדות השי"ת, בכל לבבם ונפשם ומאודם."

הוא עוד לא מסיים את העניין, זה ממשיך, אבל הוא רוצה להגיד שאין לנו ברירה, אנחנו נצטרך להגיע או על ידי מכות או על ידי חיבוק, לפעולות ההשפעה ההדדית. ולדאוג לכל אחד ואחד שכל אדם יעבור להשפעה. אחרת אין לנו עתיד בכלל. רק לא מובן, אם יעשו את זה מתוך לחץ, מתוך פחד או מתוך רצון, בינתיים אנחנו לא רואים שאפשר מתוך רצון. מתוך פחד, מכות, יכול להיות.

שאלה: מה זאת אומרת שיעשו את זה מתוך פחד, מה זה שווה? זה לא ברור.

לא, מתוך פחד כוונה שמקבלים מכות, כי ממכות בורחים בצורה הטבעית לפי הטבע שבנו, ואחר כך אנחנו שואלים, למה באות לנו מכות? איך אנחנו צריכים להינצל מהן ואז אנחנו מגיעים לזה שהמכות מגיעות לנו כדי לסובב אותנו בצורה הנכונה אל מטרת החיים.

תלמיד: אז יוצא בעצם שזה דרך ייסורים, כי אנחנו מפחדים מהמכות ולכן אנחנו מוכנים לעבוד אותו.

אני חושב שכדי להתחיל את תיקון האדם דרך ייסורים הכרחית, כי הוא לא מבין שום דבר חוץ מזה.

תלמיד: אז איפה פה דרך תורה או דרך חיובית יותר?

היא מתחילה אחר כך. איך אתה יכול להתחיל עם תינוק בדרך התורה?

תלמיד: אז זה לא שיש לי בחירה בין דרך ייסורים לדרך תורה, יש דרך ייסורים ובסופה אני עובר לדרך תורה?

לא, על זה עוד לא דיברנו, איך אתה עובר מדרך ייסורים לדרך תורה. עוד נלמד.

שאלה: יוצא שזה מצב נורמאלי שלמשל מגיע מנהיג המדינה ואומר, "עכשיו אתם הולכים לעבוד בעל מנת להשפיע, מי שלא מסכים נכפה עליו". כאן זה יכול להיות באמת משהו מהממשל, משהו מלמעלה, זה יכול להיות משהו שהוא כמונו ארגון "בני ברוך" ואז כל אחד נמצא תחת הארגון הזה שהוא חושב לעצמו שזה מקובל עליו.

היום עדיין אנחנו לא יכולים לדבר על זה, יש לנו עדיין לסיים את כל השאלות שסביב זה.

שאלה: כשאנחנו עובדים לטובת כולם, זה אומר שגם כולם יעבדו עבורי, זה הרי רווחי כלפי הדעת שלנו, למה אנחנו מתנגדים לזה?

כי האגו הוא פרטי, מורגש על ידי האדם בצורה אישית והוא לא רוצה בכל זאת לחשוב על אחרים, הוא לא מבין. הכי חשוב שאין לנו מאיפה להשיג אנרגיה כדי לעשות משהו כשאנחנו לא בטוחים שזה מגיע בוודאות לכיס שלנו.

תלמידה: כלומר, השכל עובד נגד עצמו?

כן.

תלמידה: אם הבנתי נכון, הבורא בכוונה לא נותן לנו לקבל את זה כי זה דרך האגו?

כן.

שאלה: הוא כתב הנה הוכחתי לך "ע"פ בקורת התבונה הניסיונית, בדבר חיוב המחלט, לכל הבריות", אז איפה ההוכחה? ההוכחה צריכה להיות כאילו הייתה מדינה נגיד ישראל שכן פועלת עם ה' יתברך וכן מצליחה. למה זה לא קיים?

כי אנחנו רואים שזה בינתיים לא יכול להתקיים. אנחנו עד כדי כך יושבים בתוך הרצון לקבל העמוק שלנו, ואף על פי שאנחנו טרודים להבין את זה כבר שנים, איך יכול להיות שאנחנו יכולים להתעלות למעלה מהרצון לקבל? אנחנו לא מבינים, לא מרגישים, לא יכולים לתאר לעצמנו את דרך היציאה.

תלמיד: מצד הבורא, הוא כל יכול. למה הוא נתן כמו שהוא אומר פה דוגמה היסטורית שלילית ולא סידר דוגמה היסטורית חיובית?

אין לך דוגמה היסטורית חיובית.

תלמיד: למה הבורא נתן לנו דוגמה הפוכה ולא נתן לנו דוגמה נכונה?

אין לנו דוגמה כזאת.

תלמיד: הוא כותב פה, "צייר לעצמך, אם האכר והפועל היו מרגישים" את ה"המטרה".

אני לא יכול לתאר לעצמי, זה הכול רק תיאור, זה הכול פנטזיה.

תלמיד: אז איך הפנטזיה מתגשמת?

זה משהו אחר, עדיין לא יודעים, הפתרון עדיין לא ידוע.

ביאור המשנה "הכל נתון בעירבון, ומצודה פרוסה על כל החיים"

"ואחר שידענו את כל האמור לעיל, הרוחנו להבין משנה סתומה, במסכת אבות, פרק ג' משנה ט"ז. וזה לשונה: "הוא (רבי עקיבא) היה אומר: הכל נתון בערבון, ומצודה פרוסה על כל החיים. החנות פתוחה, והחנוני מקיף, והפנקס פתוח, והיד כותבת. וכל הרוצה ללות, יבא וילוה. והגבאים מחזירים תדיר, בכל יום. ונפרעים מן האדם, מדעתו ושלא מדעתו. ויש להם על מה שיסמוכו. והדין דין אמת. והכל מתוקן לסעודה". עד כאן לשונו.

והמשנה הזאת, לא על חנם נשארה סתומה לפנינו, במשל, מבלי לרמז אפילו על פתרונה. שזהו יורה לנו, שיש כאן עמקות מרובה, להתעמק בה. אכן היא מתבארת יפה יפה, על פי הידיעות שרכשנו עד הנה."

גלגל שינוי הצורה

"ומתחילה, אציע דעת חז"ל, בדבר השתלשלות דורות העולם. אשר, הגם שאנו רואים, את הגופים, שמתחלפים ועוברים מדור לדור, הנה זהו רק מקרה הגופות.

אולם הנפשות, שהם עיקר העצמות של הגוף, המה אינם נעדרים במשפט בני חילוף. אלא המה נעתקות, ובאות מגוף לגוף, מדור לדור. שאותם הנפשות, שהיו בדור המבול, הם נעתקו ובאו בדור הפלגה, ואח"כ בגלות מצרים, ואח"כ ביוצאי מצרים וכו'. עד דורינו זה, ועד גמר התיקון.

באופן, שאין כאן בעולמינו, שום נשמות חדשות, על דרך התחדשות הגופית. אלא רק סכום מסוים של נפשות, באות ומתגלגלות, על גלגל שינוי הצורה, מפאת ההתלבשות בכל פעם, בגוף חדש, ובדור חדש.

ולפיכך, בהתחשבות מבחינת הנפשות, נבחנים כל הדורות, מעת תחילת הבריאה עד להגמרה של התיקון, כמו דור אחד, שהאריך את חייו כמה אלפים שנה, עד שהתפתח ובא לתיקונו, כמו שצריך להיות. ולא חשוב כלל, מבחינה זו, מה שבינתים, החליפו כל אחד ואחד, גופותיהם כמה אלפי פעמים. משום, שעיקר העצמות מהגוף, שנקרא נפש, לא סבלה כלום מחילופים האלו.

ויש על זה הוכחות רבות, וחכמה נפלאה, הנקראת "סוד גלגול הנשמות", שאין כאן המקום לביאורו. אלא, לסבת הפלגתו של הדבר, למי שאינו בקי בחכמה זאת, ראוי לציין, אשר סוד הגלגול, נוהג גם כן בכל פרטי המציאות המוחשיים. אשר כל דבר, לפי דרכו, חי חיים נצחיים.

ואע"פ שאנו רואים בחוש, שכל דבר הוה ונפסד, אין זה רק למראה עינינו. ובאמת, רק בחינת גלגולים יש כאן. אשר כל פרט ופרט, אינו נח, ואינו שקט, אף רגע, אלא הולך ומתגלגל על גלגל שינוי הצורה. ואינו אובד אף משהו ממהותו, בכל דרך הילוכו, כמו שהאריכו בזה בעלי הפיזיקא.

ומעתה..".

(סוף השיעור)