זוהר לעם - פרשת השבוע

פרשת נשא

שיעור ערב 20.05.10- אחרי עריכה.

תקציר הפרשה

בהמשך לפרשת "במדבר", מספרת פרשת "נשֹא" על המשך הקמת המחנה ובהכנות לדרך מהר סיני לארץ ישראל.

התחלת הפרשה ממשיכה את העיסוק בשבט לוי וחלוקת העבודה בהסעת המשכן בין 3 משפחות הלוויים: בני גרשון – יסיעו את מכסה המשכן, בני מררי – יטלטלו את הקרשים, אדניהם ועמדי מיתריהם, וקהתיים - יישאו את ארון העדות על הכתפיים – כך שבהגיעם למחנה יהא המשכן כבר מוכן.

כדי שהמחנה לא יטמא, מצווה ה' את משה לשַלֵח "כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ", מחוץ למחנה, כמו כן, מפורטים דינים הקשורים במי שחטא והתוודה על חטאו, וכן דיני אשה נואפת המסתירה את חטאיה, ולבסוף מפורטים דיני נזירות, כמצבים של היטהרות מטומאה, כמו שכתוב: [א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ו,ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר--לְהַזִּיר, לַיהוָה.]

לאחר טיהור המחנה מטומאה, מְצוּוִים משה ואהרן לברך את בני ישראל בנוסח התפילה הידוע - "ברכת הכהנים".

בינתיים מסתיימת בניית המשכן ומשה עורך טקס חנוכה מיוחד, הכולל קרבנות רבים. במהלך שנֵיים-עשר ימי הטקס עולים מדי יום נשיאי השבטים ומעניקים את הקרבנות ואת הכסף לבני גרשון ומררי.

בסיומו של הטקס נמסרים לנו פרטים מדויקים אודות מספר הקרבנות שהוקרבו וכמות הזהב שהובאה אל המשכן.

בדרך כלל אנחנו רוצים להעביר את תאור הפרשה למימד פנימי יותר. שהתורה מספרת על לב האדם, איך אנחנו צריכים לתקן את הרצון לקבל שלנו. "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", בכל התורה, אנחנו קוראים על איך האדם מתקן את היצר הרע שלו, על ידי האור המחזיר למוטב.

ולכן גם כאן, אמנם שאנחנו קוראים איזה סיפור שמספר לנו על ההיסטוריה של עם עתיק, שעובר אילו אירועים, מאורעות הר סיני, שמכין את עצמו למסע ,"נשא" במדבר, מסע קשה בן ארבעים שנה.

אבל, בכל זאת אנחנו צריכים להבין שמסופר על היצר הרע של האדם, שעכשו האדם עומד לפני התיקון הראשון שלו, שנקרא "חפץ חסד", להשפיע על מנת להשפיע. שממלכות, מזה שיצא עם הכלים הגדולים ממצרים, הוא עכשיו מקבל עליהם כוח עליון, כי ארגן את עצמו בקבוצה, בערבות, "כאיש אחד בלב אחד", במעמד הר סיני שהיה תנאי לקבלת התורה. ועכשיו הוא מקבל את הכוח העליון שנקרא "תורה".

והבורא שמתגלה לו, הוא המלמד את האדם, האדם שומע, האדם מרגיש בתוכו איך הוא צריך להתנהג עכשיו. לפי הנטיות שלו קדימה, מתוך הנטייה הישירה שלו כלפי החברה, כלפי הקבוצה, כלפי הסביבה, הוא מתחיל לקבל משם מין קול פנימי שמסביר ל"משה" שבו מה לעשות, איך לראות את העולם הפנימי שלו. הוא מתחיל לראות את עצמו בתפיסת המציאות החדשה, שכל העולם נתפס בכלים הפנימיים שלו, והם מתחלקים לאדם ולעולם, שבעצם כל המציאות נתפסת בתוכו.

ואז איך הוא צריך לתקן את הכלים שלו מהפנימיים ועד החיצוניים ביותר, שבסופו של דבר כולם יהיו בדבקות עם הבורא כמו שבסוף הפרשה, הוא מקבל את "ברכת השלמות", "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". שפני ה', האור שמגיע לאדם, אור החכמה, יתקן אותו וימלא את כל החלקים שלו, כל הכלים שלו, ויתן לו את השלמות שזו בעצם מטרת הבריאה, להביא את האדם להזדהות, לחיבור, לדבקות בבורא.

אז אדם שבצורה כזאת מתחיל לקבל את התורה, שרואה את כל מה שמסופר שם כהוראה, לתיקון פנימי שלו, הוא מתחיל לזהות בתוכו, את השבטים. שבתוך הכלי שלו יש חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, שמקבלים תכונות מהכתר, מהבורא. וכל תכונה ותכונה מתחלקת לג' קווים, שמבין ומרגיש את היצר הרע שמתגלה שם ואת הכוח הטוב לתקן אותו, הכוונה שיצטרך לשלוט על היצר הרע ולהפוך אותו בקו אמצעי ליצר טוב.

לכן כלול משנים עשר חלקים, י' ק' ו' ק' כלול ג' בכל אחד, ואלה שנים עשר שבטים. ובשנים עשר שבטים האלה יש גם את שבט לוי שמיועד בזה שהוא הפנימי ביותר, ואהרון זה עוד פנימי ביותר וכולי.

כך יש לנו היררכיה ברורה בתוך הרצונות שלנו שהאדם מזהה בתוכו, באור שמאיר לו, באיזה כלים אילו תיקונים הוא צריך לעשות, איך הוא צריך להבדיל ולבנות את ה"משכן" שלו. זאת אומרת, המקום שהבורא ישכון בו, לכן הבורא נקרא כ"שוכן" השוכן בתוך המשכן, בתוך המלכות המתוקנת. איך חלקים מהרצון שלו, מהיצר הרע שלו בינתיים, איך הוא יכול להעביר אותם ליצר הטוב שהם יהיו כמשכן, שהם יהיו ככלי שנמצא בהזדהות עם האור, עם הבורא. כך אנחנו צריכים לראות את הפרשה.

אז ודאי שכל ספר התורה מתעסק בתיקונים, איך אדם מתקן את עצמו, כמו שלמדנו על "מצורע". בפרשה הזו הוא כבר מדבר על מבנה מלכות פנימי יותר, על תיקונים בדרגת אדם, "אישה", זאת אומרת, ממש חלקי המלכות בדרגת מדבר. איך לבדוק את החלקים האלו, האם הם נקיים לעבודת ה' בעל מנת להשפיע, זה נקרא שהיא "נאמנה לבעלה". כי כל הרצון שלנו נקרא "אישה" והבורא הוא ה"בעל".

ואז, איך לבדוק את זה? רק תכונת הכהן שבנו, יכולה להראות לנו את הבדיקות הקודמות לתיקונים, למגע עם הבורא. בפרשה זו וגם בפרשה הקודמת מתארים, מה לעשות עם כל דבר שאנחנו מגלים בבית שלנו או במחנה שלנו, שאם יש משהו נגוע וגם במקרה של "צרעת". כל דיני טומאה וטהרה שמתגלים ודאי על ידי האור העליון, בתוך המלכות, בתוך הכלים שלנו.

שעכשיו אדם הולך להתקדם. שלב אחר שלב כך שהוא מתקדם ומגלה את הכלי שלו במשך ארבעים שנה, ממלכות עד בינה, מתגלים לו י' ק' ו' ק', עביות שלו, א' ב' ג' ד', אז הוא מתקדם ארבעים שנה בד' דרגות אלו, עד שמגיע למצב שהרצון שלו יהיה כבר מתוקן בתכונות הבינה.

ולכן, בכל ספר ה"תורה", בסך הכל אנחנו רואים שהסיפור נראה מוזר, שכל פעם יוצא שחוטאים ונכנסים לבעיות, וקמים נגד הה' בכל מיני טענות, וזה גילוי הרע שבנו.

כי בסך הכל מלכתחילה, אנחנו נמצאים במלכות דאין סוף שכולה נשברה וכולה נמצאת בחורבנה, ורק אנחנו מגלים את החורבן שבנו, שלב אחר שלב, במידה שאנחנו יכולים להצטייד בכוח הסביבה הנכונה, בכוח החברה. אז מתגלה באדם עוד שלב ועוד שכבה מהרצון הרע שבו שאז הוא יכול לתקן, כי האורות שמגיעים לתיקון הרצון, מגיעים דרך החברה. ועד כמה שהוא מושפע מהחברה, עד כמה שהוא נכנע כלפי החברה, עד כמה שהוא קשור אליה, אז יש לו יותר אפשרות לקבל את המאור המחזיר למוטב. ואז מתגלה בו רע יותר ויותר עד שמתגלה כולו, לכן "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו".

לפי הסיפור הזה עד כמה שבני ישראל מתקדמים לארץ ישראל דרך המדבר, אנחנו רואים שהחטאים לא נפסקים. לפי הסיפור, ולפי ההיגיון, איך יכול להיות שבני האדם לא לומדים ולא מבינים מה קורה, ושוב מישהו קם ושוב מישהו קם? איך אפשר בכלל להבין התנהגות כזאת של העם, של האנשים, שהם בכל זאת עברו דרך כל כך גדולה?

אנחנו צריכים ללמוד מזה שאדם שבתיקון שלו עובר בדרך הה', הוא נתקל בקלקולים כל פעם, בגילוי קלקולים יותר ויותר גדולים, שלא דומים לקודמיהם, והוא לא יכול לזהות אותם, הוא לא יכול להרגיש את הקלקולים. אלא צריכים ממש אור גדול שיאיר לתוך הרצון, ואז לראות כל פעם שהרצון הזה מקולקל ובאיזו מידה, ואיזה תיקון צריך לעשות כל פעם על הרצון שהתגלה כרע.

ואנחנו רואים שהתורה היא "הוראה", איך כל פעם לגלות את הרצון הרע, בכל המסע במדבר, ואיך לתקן אותו כל פעם שהבורא אמר, ככה לעשות וככה לעשות. וכל פעם כאילו הכל בא מחדש וזה באמת מחדש, כי הרצונות החדשים שמתגלים מביאים תמונת מציאות חדשה לגמרי.

אנחנו יכולים להגיד שהצמח היה גרעין ואחר כך גדל לעץ בשלבים ארוכים במשך שנים. ואחר כך בדרגת החי, גם היתה איזו טיפת זרע של איזה חי, ואחר כך משך חודשי העיבור ונולד וגדל ונעשה חי גדול. ואחר כך אותו דבר בדרגת המדבר, שהיתה טיפת זרע ועד שנולד תינוק עד שגדל ונעשה אדם.

אז אנחנו צריכים לעבור את כל שלבי ההתפתחות דומם, צומח, חי, מדבר, ארבעה כפול עשר, ארבעים שנות מדבר. ולכן מהדוגמא הזאת מדומם, צומח, חי ומדבר, כל פעם אנחנו יכולים לראות עד כמה שהשלבים הם חדשים, בכל סוג שלבי ההתקדמות הם חדשים, ובכל מין מעל מינו, לדוגמא בצומח מעל דומם, ובחי מצומח. אלו ממש חיים אחרים, רצונות, תפיסת המציאות, התגלות הכוחות, העולמות, הכול מחדש.

ולכן אמנם, שמי שלא מרגיש את פנימיות הסיפור, ושואל על מה הספר מדבר, ואומר אלו סך הכל קבוצת אנשים שלא יכולים סוף סוף ללמוד ממעשיהם מה לעשות, עם מי יש להם עסק, אבל אנחנו שנכנסים בפנימיות ההוראה הזאת, רואים עד כמה שכל פעם היא צריכה להיות ממש צמודה לגילוי היצר הרע.

כי אם לא ההוראה הצמודה הזאת, התורה, שכל פעם מכוונת אותנו איך לראות את הדברים, איך לבדוק אותם, תלוי אילו רצונות שמתגלים בנו, בצורת "אישה", או דיני כשרות, זאת אומרת, בדרגות דומם, צומח, חי. תרומות או מעשרות, איך אנחנו מבדילים בין הרצונות, איך אנחנו מדרגים אותם. אם אנחנו לא יכולים לעשות זאת, אז באמת התורה ניראת לנו כסיפור שטחי.

לכן נקווה שמהלימוד, אנחנו נגיע לפנימיות הדברים, שאנחנו נראה איך שזה נפתח לפנינו. ושמסופר על הרצון לקבל שלנו הגדול שנפרס לפני האדם, ובו האדם רואה, בשדה שנפתח לפניו את המציאות, את העולמות, את הכול. שזה הכלי שלו המורכב מכל הנשמות שהוא צריך להתחבר אליהן, להשפיע עליהן, להגיע לאהבה, לדבקות איתן, ואז הוא מגלה בתוכן את הכוח העליון.

ואז בחיבור, כל פעם אנחנו מדברים אלו הן "ארבעים שנות המדבר"? אנחנו כל פעם מדברים איך אנחנו מתחברים יותר ויותר לכלי שלקחנו ממצרים ועכשיו אנחנו מתקנים אותו, מייחסים אותו אלינו, כל אדם לעצמו. והכלי הזה הוא הסביבה, החברה, שאני מתחיל לראות את הרצונות האלו של החברים, ההשתוקקות הזאת לבורא, הניצוצות האלו, עד כמה שהם יחד עם הניצוץ שלי מתחילים להתחבר לכלי אחד. ואז במידה שאני עוד יותר ועוד יותר מתחבר איתם, אני עובר את שנות המדבר. תלוי באיזו עביות מתגלה לי היחס אליהם, בעביות א' ב' ג' ד', זה העשר ועוד עשר ועוד עשר ועוד עשר שנות מדבר, שכך אנחנו עוברים.

וודאי שזה נקרא "מדבר" מפני שאין עדיין רצון, הרצון שמתגלה מתגלה כרצון ריק, רצון רע, רצון של מצרים, כלים של מצרים, זאת אומרת, שכולם על מנת לקבל. ואנחנו לאט לאט על ידי גילויים מאוד לא נעימים, בפחד, בחוסר אונים, בבלבולים, עוברים עליהם ומתקנים אותם.

מהסיפור רואים כל פעם עד כמה שאפשר להראות לנו, אבל בהחלט בפועל זו הרפתקה מאוד מאוד עמוקה, רגשית, שהאדם מזהה שהוא נמצא בכל מיני בלבולים וחוסר אונים, עד שהוא מגיע להבנה איך לבדוק את עצמו, להחליט על כל צעד ושעל ולסנן את הרצון שלו, עם מה כן אפשר לעבוד שזה "קודש" שזה "כשר", ועם מה אסור שזה רצון "טמא", לא שייך, לא ראוי, למחנה או מכל שכן ודאי ל"משכן", לעבודת הקודש וכן הלאה.

הוא ממיין את הרצונות הפנימיים שלו כהן, לוי, ישראל, כל י"ב שבטים, החיות שיכולות להיות יחד עם הרצונות שלו הקדושים. זאת אומרת, המכוונים על מנת להשפיע, דרגת החי, דרגת צומח ודרגת דומם, הכל שיהיה כבר קשור אליו. ואת כל היתר הוא משאיר בחוץ שזה כבר לא יכול להיות שייך למדרגה הזאת, צריך לשלוח מהמחנה או לשרוף, בינתיים לא להשתמש בזה. כשמתקדמים יום אחד לדרגה הבאה אז שוב יש גילויים מאותם רצונות שקודם לא יכלו לעבוד איתם, ושוב כבר אפשר לברר מהם עוד קצת ועוד קצת.

יוצא כך לאדם כל המלכות דאין סוף שמתגלה, מתגלה לא בשלבים אלא מלכות דאין סוף כולה, כי כל פרט קטן ביותר כולל בתוכו את הכול, אלא ברזולוציה כללית קטנה, מתגלה כל פעם תמונה. ואחר כך הוא רואה יותר פרטים, כמו בתמונה הולוגרפית שפרט קטן יש בו הכול, אבל במצב שלא רואים את כל הפרטים. לדוגמא, כאשר אנחנו מצלמים מרחוק ואחר כך מתקרבים ומתקרבים מלמעלה לאותו מקום, ואז רואים בפרטים. כך אנחנו רואים את הדברים האלה בהתקדמות שלנו.

שפרשת "נשא" מהווה לנו את תחילת המסע, תחילת הדרך, בה בני ישראל מתחילים את דרכם לעבר ארץ ישראל. כך אדם מתחיל.

קריין: נקרא מספר קטעים מתוך "זוהר לעם". הקטע הראשון נקרא "הסוטה" שעוסק באותו טכס של המים המְאָרְרים שעושה הכהן לאותה האישה.

הסוטה

"סב) ואם תאמר שהכהן עושה דין, שהוא סותר למדרגתו שהיא חסד. ומשיב, אינו כן, אלא כדי להרבות שלום בעולם הוא משתדל בזה, ולהגדיל החסד. כי אם האשה ההיא נמצאת נקיה, הכהן מרבה שלום בהם, באשה ובבעלה. ולא עוד אלא שמתעברת בבן זכר. ונעשה שלום על ידו. ואם אינה נמצאת נקיה, אין הכהן עושה דין, אלא שם הקדוש שהיא שקרה בו, עושה דין ובודק אותה."

מסופר על הרצון לקבל שלנו שנקרא "אשה", ו"בעלה" המסך, ו"הכהן הגדול" זה מדרגה יותר עליונה. שאז על ידי דבקות במדרגה יותר עליונה, בודקים, האם הרצון לקבל הוא ראוי. כי הבעיה שלנו, שבמצב שאנחנו נמצאים כל פעם, אנחנו לא יכולים לראות את האמת. כדי לראות משהו אתה צריך להיות במדרגה יותר עליונה. כי סך הכל אתה עושה פעולה במדרגה הנוכחית, כדי לעלות למדרגה יותר עליונה, כל פעם זה בעליה, בעליה.

ויוצא שבמצב שאדם נמצא בו הוא לא יכול לשפוט את עצמו, הוא לא יכול לראות את עצמו, הוא לא יכול להבחין בו שום דבר בצורה נכונה, כי הוא נמצא בתוך רצון מסוים. ולכן הוא צריך איזה אור עליון שמגיע מדרגה יותר עליונה, שבאותו אור עליון, באותה מידה, באותה דוגמא כמו שהוא רואה, אז הוא יכול לראות את המצב שלו.

העליון מוריד את האח"פ שלו, הרגליים שלו, לתחתון, נה"י דעליון הנמצאים בתחתון. לדוגמא, שאמא נותנת דוגמא לבן הקטן שלה, איך הוא צריך להתנהג, היא מלמדת אותו, מראה לו איך לעשות, הוא מסתכל ולומד. אז מצד הטבע האמא רוצה לעשות כך ומצד הטבע הילד רוצה ללמוד.

ברוחניות ודאי שמלמעלה ישנן דוגמאות, כל הדוגמאות מכאן ועד אין סוף מוכנות לאדם, אבל צריכה להיות הכנה מצד האדם שהוא ירצה את הדוגמאות האלו, כי הן נגד הטבע שלו, הן כולן בעל מנת להשפיע והאדם בעל מנת לקבל. אז אדם צריך לבדוק האם הוא באמת מוכן לקבל את הדוגמא הזאת ואחר כך לבצע, הוא לא יכול לקחת מיד ולבצע פעולה, כי הוא לא בטוח שהוא ירצה לבצע אותן בעל מנת להשפיע, אולי בעל מנת לקבל.

יש לנו שתי אפשרויות, לא כמו בחיים שלנו, שאנחנו חיים רק ברצון אחד, ברצון גשמי, לקבל וזהו. ברוחניות יכול להיות שבכל פעולה אפשרית שלפָני אני עושה לעצמי או לזולת. ויוצא אז שהבדיקה נעשית תמיד על ידי הכהן, על ידי מדרגה יותר עליונה, על ידי נה"י דעליון. שאני משווה את עצמי עם נה"י דעליון, אני מבטל את עצמי כלפיו, זה נקרא שהכהן בא בודק אומר וקובע והולכים לפי מה שקובעת המדרגה הזאת. כך אנחנו מתקדמים.

אז יש לנו תמיד אפשרות לבדוק את עצמנו לפני הפעולה. ובלי זה לא יכול להיות שאדם נכנס לפעולה. זה מה שהבורא מכתיב לבני ישראל.

שאלה: לגבי "אישה סוטה", למה לא רואים סיפור מקביל אחר שידבר על גבר שסטה באשתו, למה רק פעולת האישה נקראת "סטייה"?

אין בזה חוקים לגבר, מפני שגבר הוא המסך ואור חוזר שהוא עושה לפי האישה. אם הרצון לקבל מוכן שיעשו עליו תיקונים, והוא מבטל את עצמו כלפי אותו רצון שמוכן לעשות תיקונים, אז הגבר תמיד מוזמן כלפי האישה. כל חוקי הטהרה הם באישה, כל חוקי הרצון לקבל, שבעה נקיים, חופה וקידושין, כל מיני צורות אלו של תיקון הרצון לקבל שיהיה מיועד לעבודה עם המסך.

אבל לגבר לא, כי מלכתחילה התגברות היא מוכנה, רק צריך לבדוק את ההתאמה, האם הרצון לקבל שעכשיו אני הולך לעבוד, האם הוא רצון לקבל שעליו אני מסוגל לעשות מסך?

אני בודק את עצמי גם מבחינת הגבר, אבל מבחינת גבר יש לי כוח מסוים. לדוגמא, יש לי עשרים גרם מסך, אני צריך לקחת למסך, עשרים גרם רצון, אז הרצון צריך להיות עשרים גרם ולא יותר וגם לא פחות, כי פחות גם לא נקרא "השפעה". אני לא יכול להגיד לבעל הבית "אני רוצה לאכול עשרה קילו, אבל אני אוכל ממך קילו אחד". זה לא נקרא שאני ממלא את עצמי ונהנה, אם אני לא נהנה, הוא לא נהנה. זה חייב להיות במדויק, עד הגבול שגבר ואישה מותאמים זה לזו.

אז חייבת להיות ה"אישה" הזאת שכביכול שייכת לי, לאותו סוג מסך, לאותו גודל מסך. ה"אישה" הזאת צריכה להיות באותה כוונה, "מיועדת" לאותו הגבר. "את מקודשת לי", שאת שייכת לי, בדיוק לאותו מסך, לאותה חופה, לאותו אור חוזר שעכשיו אנחנו הולכים ומביאים פעולת השפעה לבורא, שמולידים מתוך זה לדוגמא, "בנים", פעולות, תוצאות מהזיווג, פרצוף חדש.

שאלה: אז כשגבר מקדש אישה, האישה הופכת להיות שלו, ולכן האישה "הסוטה" זו חריגה מהתהליך הנורמאלי?

כן. אבל גבר מלכתחילה "קונה" את האישה, הוא נותן כסף, זאת אומרת, מסך, כיסופא, כיסוי על הרצון לקבל שלה, ואז הרצון לקבל נקרא "שלו", הוא קונה אותה, היא שייכת לו. האישה נקנית בכסף, בביאה, בשלושה דברים האישה נקנית.

שאלה: והוא לא שייך לה?

הוא שייך מלכתחילה, כי הוא בא וקונה אותה. אתה שואל, האם הוא יכול להיות שייך גם לאישה אחרת? כן. עד אלף נשים, כמו שהיה בסיפור שלמה. זה מספר עוצמה שיכול להיות במסך, זה לא מדובר על החיים שלנו.

שאלה: בקטע שקראנו בזוהר כתוב, שאם היא יצאה בסדר, אז היא מתעברת בבן זכר. עוד פעם רואים הבדל בין המינים?

זה דווקא תלוי באישה. לפי הבדיקות הרפואיות אצלנו, אז זכר או נקבה תלוי בגבר, הגבר קובע את מין הילוד. ולפי מה שכתוב, זכר ונקבה הם בגוף אחד, אם זה רצון שרק להשפיע על מנת להשפיע או רצון שכבר לקבל על מנת להשפיע, זה ההבדל.

כי רצון "להשפיע על מנת להשפיע" זה עדיין לא התגברות, זה עדיין רק תיקון קודם, זה עדיין "מים", "נוקבא" וכן הלאה, זו "בינה" שמשיגים. ו"לקבל על מנת להשפיע" זה כבר רצון הגבר, שיש כבר אור חכמה שמתפשט באור דחסדים. ולכן נולד זכר או נולדה נקבה.

ובתיקונים, אז אנחנו צריכים לראות לפי הפרצופים, בת תחילה או בן תחילה, איך שאנחנו רואים באבות, שגם באברהם כתוב, ש"בת היתה לו" וכן הלאה.

שאלה: אני לא מבין את הבדיקה הזאת שאני עושה, כי על פניו נראה שאני צריך למדוד כמה מסך יש לי, רצון לקבל יש לי בשפע, ואני מודד כמה מסך?

נכון, אבל בך יש גם את זה וגם את זה ואתה צריך להיות בהתאמה בין זה לזה. אתה צריך להיות בטוח שרצון לקבל והמסך מותאמים זה לזה, שהגבר והאישה שבך הם בדיוק עכשיו הולכים יחד לכיוון אחד נכון, שהם מתאחדים יחד, שהם נדבקים, עושים דבקות, שמתוך החיבור ביניהם נולד פרצוף חדש. ההתאמה הזאת לא פשוטה, זה ג' קווים, מדובר על, איך אנחנו בונים כאן קו אמצעי, קו אמצעי נקרא "חופה". אז לא מספיק סתם רצון לקבל ורצון להשפיע.

הבירור הוא, האם אני מאתר דמות שאליה אני עכשיו רוצה להגיע, מצד המסך וגם מצד העביות שהם מתחברים יחד ואני מגיע לדמות הזאת, לפרצוף שנה"י דעליון נותנים לי כדוגמא.

שאלה: איפה זה כתוב במה שקראנו, פה כתוב שאני צריך למדוד את היחס שלי?

כאן כתובה רק בדיקה אחת, איך בודקים במקרה מסוים את העביות שלנו, האם היא מותאמת לאותו מסך? אתה מביא אותו לכהן, זאת אומרת, שהאור העליון, המדרגה יותר עליונה שלך, שבך מתלבשת, אתה צריך להביא אותם לקשר עם המדרגה היותר עליונה. לבטל את עצמך בעביות שלך, הרצון לקבל שלך, התענוגות, העביות, כל מה שיש "אני", מהבטן שלך, צריך עכשיו להתבטל כלפי מדרגה יותר עליונה שנקראת "כהן", לקבל ממנו את כל מה שמתגלה. מתגלים דברים לא נעימים, הוא נותן כאילו לשתות מר, כאילו עם עפר שב, העפר שבא מאותו מקום איפה שהמשכן, אוהל מועד.

ואז אחרי הבדיקות, מגיעים למצב שהמדרגה היותר עליונה, האור העליון, מחבר שוב את המסך עם העביות ואומר שהם מתאימים זה לזה, לקו אמצעי. ורק אז אפשר לעשות את הזיווג.

קריין: אנחנו ממשיכים לקטע שנקרא "עץ החיים ועץ הדעת". הוא מספר על הגאולה האחרונה, ואלו תנאים יהיו כדי לקבל אותה.

עץ החיים ועץ הדעת

"צח) כמו שחלק אותם הקב"ה בהר סיני, כך יחלוק אותם בגאולה אחרונה. כי ישראל, נאמר בהם, וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים. ונאמר בהם, המה יעלו בהר. ובהם, ויסע מלאך האלקים, ההולך לפני מחנה ישראל. ולהם נאמר, ואשא אתכם על כנפי נשרים, שהם ענני כבוד, ואביא אתכם אלי. וכן, ובני ישראל יוצאים ביד רמה. כך יוציא את תלמידי החכמים בכל הכבוד הזה."

מסופר על הכוח העליון שהאדם נסחב אחריו. אנחנו לא יודעים איך ללכת, אנחנו לא יודעים מה זה מדבר, איזה רצונות מתגלים אצלי עכשיו שנקראים "מדבר", שאני הולך מיום ליום, פוסע, פתאום נעצר, עושה כאן את המחנה, את התיקונים שלי עם דומם, צומח, חי, מדבר שבי. פתאום אני נכלל מכל מיני דברים נעימים או לא נעימים ברצון לקבל שלי שמבלבל אותי והכול, אני לא יכול להתחבר עם החברה, יש לי בעיות בכל השבטים האלו ובתוכי איך שאני קולט אותם, איך שאני מרכיב מזה את הכלי הפנימי שלי.

פתאום מגיעים גם תנאים חיצוניים שנקראים "לבוש" ו"היכל" שהם לא שייכים לי. כי אנחנו מחלקים את המציאות לשורש, נשמה, גוף, לבוש והיכל. שורש, נשמה, גוף, זה כאילו אני, מה ששייך לי. לבוש והיכל מחוצה לי. פתאום מגיעים עוד תנאים חיצוניים כאלה, פתאום מתגלים העמים שנמצאים ובאים להילחם עם ישראל.

לא סתם אני מגלה בצורה פסיבית את הרצונות שבי והם עולים בי, אלא הם מפחידים אותי, הם עושים מאבק עם העקרונות שלי, אני לא יכול להתמודד איתם, אני חייב ליפול, פתאום אני נגד החברה, נגד החברים, נגד עצמי ואני מבולבל.

אדם עובר הרבה פעמים מצבים כאלו שזה לא מן הסתם נקרא "מדבר". שלא סתם שאין לו מה לאכול והוא תלוי אך ורק במ"ן מהשמים, אלא הוא גם נמצא בבלבול, כי "מדבר" הכוונה שהוא לא יודע דרך, הוא כל הזמן כולו תלוי באיזה ענן או עשן או איזה סימנים כל פעם מלמעלה. ואז הוא מרגיש את עצמו לא מיושב, לא יציב. מצבים מאוד לא פשוטים.

אנחנו נעבור עוד הרבה פרשיות במדבר, אבל נרגיש את המצבים. רוב המצבים באים בצורה שמביאים לאדם בלבול, ערפול חושים, חוסר הבנה. ורק ב"אמונה למעלה מהדעת", זאת אומרת, שהוא תופס את עצמו בקבוצה, שם הוא מרגיש את עצמו כמו חולה בחברה שמטפלת בו, אז הוא מרגיש ששם ההצלה שלו. זאת אומרת, אין לו יותר אפשרות להימצא במצבים שהוא עובר.

קריין: אז אנחנו ממשיכים לקטע שנקרא "כלת משה". מספר על עליית המדרגה של משה, שהביא את השכינה בעם ישראל.

כלת משה

"קצד) ויהי ביום כלת משה. השכינה הנקראת כלת משה. כתוב, עלית למרום שבית שבי. אלא בשעה שאמר לו הקב״ה, של נעליך מעל רגליך, נזדעזע ההר. אמר המלאך מיכאל לפני הקב״ה, רבונו של עולם, תרצה לסתור בנין אדם? והרי כתוב, זכר ונקבה בראם ויברך אותם. ואין ברכה נמצאת אלא במי שהוא זכר ונקבה. ואתה אמרת למשה להפרד מאשתו? כי של נעליך מעל רגליך, פירושו שיפרד מאשתו. שהכתוב מדבר בלשון נקיה."

כי "נעל" זה המסך של מנצפ"ך. זאת אומרת, שבלי זה הוא לא יכול לעשות הגבלה בין הרצונות שיכול להתגבר עליהם וללכת קדימה או לא. ואיך אדם יכול להתקדם בלי אשתו, בלי הרצון המתוקן.

"קצה) אמר לו הקב״ה, הרי קיים משה פריה ורביה." תיקן את עצמו בכל וכל. אין לו יותר בעיה עם הרצון לקבל שלו שנקרא "אישה", שעוד צריכים לתקן אותו. "עתה אני רוצה שישא את השכינה, ובשבילו תרד השכינה לדור עמו. ז״ש, עלית למרום שבית שבי. שבי הוא השכינה, שנשאת עמך."

משה תיקן עבור עצמו ועבור כל עם ישראל את כל הרצון לקבל, והגיע לגמר תיקון. ולכן אנחנו כבר כולנו נכללים בתמונה הזאת, בצורה הזאת. וסך הכל כגדול הנביאים הוא כבר סלל את הדרך בשבילנו.

שאלה: הסברת שאין חטא בעולם הזה, שהחטאים הם על ידי הקדוש ברוך הוא, והם לא נעשים הם רק מתגלים. ב"פרשת השבוע" אמרת שכל התורה כולה כתובה בחטאים. מה זה, מחטא לחטא? אותו כלל חל גם על עם ישראל, כמו עלינו, גם אצלם היתה התגלות החטא ולא עשיית החטא?

כאן כתוב עליך, לא על עם ישראל.

תלמיד: אז מה ההבדל בין אז להיום, זה אותו דבר?

איזה אז? אין זמן. התורה כתובה לכל אחד ואחד באופן אישי. שכל אחד כמו שהוא ירד מהאין סוף, אין סוף זה למעלה, ולמטה זה ה"אני", המרחק בין שניהם, מאין סוף עד העולם הזה, זה הכל יצר רע. הוא נמצא כולו בך. עכשיו כשאתה רוצה לעלות, אתה מגלה אותו יותר ויותר. זאת אומרת, הגילוי תמיד, אין סוף הרע בכמה שמתגלה לך ואתה צריך להפוך אותו לטוב בקו אמצעי. עליה יותר עליונה, שוב מתגלה אין סוף יותר גדול, רע, ואתה צריך לתקן אותו שוב.

שרטוט מס.1.

למעלה זה אין סוף בצורה חיובית, ולמטה זה אין סוף בצורה שלילית, אבל כשאתה מתחיל לעלות, אז המינוס הזה מתגלה לך יותר ויותר, ואתה צריך כל פעם להפוך אותו לפלוס. זה היצר הרע.

שאלה: האם אנחנו עושים את החטאים או אנחנו רק מגלים אותם?

מגלים. הבורא אומר לך, אני בניתי לך את החטאים, "בראתי יצר רע", אל תחשוב שזה אתה, זה אני.

שאלה: ומה עלינו לעשות, לתקן אותם?

לא. הוא אומר גם "בראתי תורה תבלין, כי מאור שבה מחזירו למוטב". אתה לא מתקן כלום.

שאלה: זאת אומרת, עלינו לבקש תיקון?

בלבד.

שאלה: יוצא מדבריך שעד גמר התיקון רק יתגלו חטאים, ואנחנו צריכים לתקן אותם והחטא האחרון יהיה התיקון האחרון?

כן.

שאלה: אז למה כל כך התפלאת שכך כתוב? אמרת, כל התורה רק חטאים, חטאים, חטאים, למה זה פלא? כך זה צריך להיות. אי אפשר לתקן משהו שהוא שלם.

נכון, שכל התורה היא חטאים שמתגלים וברוך ה' שמתגלים, כי החטאים שלא מתגלים נמצאים בכל זאת, בתוך האדם. ושהם מתגלים, סימן שהאדם יכול לבקש תיקון שלהם. ועלינו רק להשתדל, לתת רצון שהם יתגלו ולתת רצון שהם יתוקנו. זה הכול. ככה עד הסוף. לכן, אנחנו מגיעים לגמר התיקון. ודאי שכל הדרך היא חטאים שמתגלים ומתקנים. אבל, בוא נזדרז.

שאלה: מצד אחד, המקובלים הגדולים שנפגשים במדרגה חדשה, היא נראית להם כחושך ובלבול. מצד שני, הפירוט פה ממש כמו רשימת מכולת, תעשה ככה, תעשה ככה, כאילו זה משהו ממש מדויק ולא מבולבל כל כך. אז עבור מי זה נכתב כל הפירוט הזה, כל הדיוק הזה?

אתה שואל, אז איפה הבלבול, אם זה כתוב ממש כמו מרשם, ממש בצורה מדויקת? בזמן שזה כבר מתגלה בצורה כזאת, זה טוב. אתם לא מרגישים על עצמכם עד כמה שבכל זאת לפעמים, אפילו אנחנו נמצאים במצב מבולבל, שלא יודעים לקשור את הדברים יחד, שאין תמונה שלמה. שיש מין ערפול חושים, איזה חצי יום, יום, אולי כמה ימים אני נמצא כמו בתוך חלום, מין דיסלקטי או בפיצול אישיות פנימית. כל מיני מצבים כאלה, עוברים על האדם, אין מה להתבייש בזה. זו בניית המציאות החדשה.

אני לא רוצה לספר עוד ועוד מה שמחכה לכם בדרך, אבל יגיעו שינויים פנימיים מאוד מאוד גדולים. העיקר הוא, בכל זאת אם אתה אוחז במשהו מבחוץ כמו תינוק, שצריך לתפוס את האמא, ולסגור את העיניים כאילו אין כלום, הוא סוגר את העיניים, אז לא קיים מה שיש לפניו. כך גם אנחנו רוצים לא לראות את הדברים הרעים. כך אנחנו לא רואים את העולם אין סוף שנמצא לפנינו, בגלל שכל הזמן רוצים לסגור את העיניים שלנו ממנו. זה נראה מפחיד, להשפיע, לחשוב על אחרים, לבטל את עצמי, זה משהו נורא. אנחנו כמו תינוק סוגרים עיניים וזהו, לא רואים אותו, הוא נמצא כאן, אני לא מגלה.

ה"מדבר" הזה שאנחנו עוברים, שכל פעם מתגלה יותר ויותר. שזה מתוך המדבר, מתוך ממש היובש, חושך וחוסר אונים, ריק לי, אין טעם. ועד שאני מגלה את התיקונים הללו. אז לא חסר בלבולים, אבל כשמגיעים כבר לבירור, התורה עוזרת לנו כהוראה, ועל זה כותבת בצורה ברורה.

עכשיו אתה לא רואה כלום, אחרי שאתה רואה מה שכתוב, במקצת האור שמתגלה לך, אתה תראה בעוד זמן מה שכתוב שם איזה רצון לקבל אתה עכשיו מרגיש, ואיך אתה צריך לעבור עליו, ואיך אתה צריך לבדוק אותו לשנות לעבוד ולהקשר דווקא על ידו או בחלק ממנו, ואך על ידי זה להרגיש ולהשיג עוד משהו. זה כמו ספר בישול, קח את זה וקח את זה וכך תעשה. זאת אומרת, זה ממש בצורה מאוד מאוד מדויקת. כותבים כך שזה כ"תבשיל", כל האדם הזה.

ולכן בזמן שאתה כבר רואה שכתוב בצורה ברורה, זה נקרא "תורה", זה ספר הוראות, "תורה" ממילה הוראה, אור. אבל לגלות שזה כתוב ולְמה זה שייך שכתוב, זאת הבעיה. אתה תקרא אותו כתב.

קריין: יש לנו פה פסוק מרכזי בפרשה שמדבר על דיני הטהרה.

"א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב צַו, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה, כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ. ג מִזָּכָר עַד-נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ, אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם;" אני כאדם, אם מתגלה אצלי קלקול בדרגת הבהמה, בדרגה יותר נמוכה, אז כל האדם שלי, דרגת "האדם", גם מבוטלת.

הרמות שלי, דומם, צומח, חי, מדבר, תלויות זו בזו, וזה נקרא שהן עולות ויורדות יחד עם האדם ויכולות להשפיע. כמו שיש דיני טומאה וטהרה באדם וגם במה שנמצא לפניו, כמו המאכלים שאלו דיני כשרות לדוגמא, ועוד כל מיני דברים שלידו, צרעת וכל הנגעים וכן הלאה. אז יש השפעה הדדית ברמות שלי, שאם, עליתי לדרגה הבאה שאני בודק עכשיו את הרצון שלי, יכול להיות שמתגלה אצלי איזה פגם בדרגת הבהמה, לא בדרגת האדם, ובגלל זה אני נפסל גם בדרגת האדם.

כמו שכתוב לדוגמא, ברצון שלך ששייך לגוף שלך, ועוד ועוד. כי זו תמונה מורכבת, הרצון לקבל הוא אחד, מכלול אחד, ולכן יכולה גם להיות השפעה ממטה למעלה וממעלה למטה, ממש ככה. לא ברמות בלבד, בשכבות שאנחנו עולים. וגם כשאני עולה לדרגה הבאה, אני בודק את עצמי בדרגה הקודמת בצורה יותר מדויקת, זה סך כל העלייה שלי. "ואכלת ישן נושן".

אנחנו על אותם הדברים, רק בצורה יותר מדויקת, פותחים אותם, מזהים אותם מתקנים אותם וממשיכים. לכן יש השפעה ממה שהיה חי, עכשיו הוא מדבר וכן הלאה, ואז יש השפעה הדדית בין הדצמ"ח שבנו.

שאלה: אז יוצא שחטא מתגלה גם בארבע רמות האלו, אני תמיד מרגיש חטא?

כן, בודאי.

שאלה: בדרגה בהמית, דומם, צומח, חי?

כן. אלו ארבע רמות שבתוך האדם וארבע רמות שכאילו מחוצה לאדם.

שאלה: החטא זה כבר דרגה גבוהה, רק מקובלים מגלים אותו, מה אנחנו במצב שלנו, מה זה "חטא" בשבילנו?

ראיתי אצל רב"ש, ב"שלבי הסולם", הקטע האחרון, "מה על האדם לעשות".

מה על האדם לעשות אם נברא במידות לא טובות

"זה שהאדם נברא מד' יסודות, אש רוח מים עפר, אין לו שייכות ליצר הרע או ליצר הטוב. אלא בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בתו"מ, זה גורם לו, שידע שיש ענין יצר טוב ויצר הרע," לפני זה לא מתגלה בכלל. מה שמתגלה לפני זה, אתה יכול להרוג, לאנוס, לשקר, מה שאתה רוצה, זה הכול בדרגה האנושית. אין בה תיקונים רוחניים. התיקונים הרוחניים מתחילים, "אלא בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בתו"מ," זאת אומרת, בתיקון שלו בלהזדהות עם הבורא.

בעליה, לא שמותר לעשות בדרגה הזאת שלנו מה שבא לנו, אבל זה לא נחשב לתיקונים של היצר הרע, זה הכול בהמיות. ולכן אין בה תקנה, אין שום תיקונים. אתה צריך פשוט להתחיל לעבוד כלפי החברה, וכלפיה אתה תתחיל בבניית הכלי שלך לזהות את כל הקלקולים, רק שם.

"זה גורם לו, שידע שיש ענין יצר טוב ויצר הרע, ע"י המאור שבה ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראה, שיש בטבע הקבלה לעצמו, (ואז יתן אל לבו לפרוש את עצמו מטבע הקבלה הזו,) ויתמסר לגמרי לעבוד רק להשפיע נחת רוח ליוצרו, ואז יפקח ה' את עיניו" כותב רב"ש.

כמו שאנחנו מדברים, שכל העבודה שלנו מהאפס שלה, היא מתחילה רק כלפי הקבוצה, אין שום דבר לפני זה. מה שלפני זה אנחנו חושבים, שאנחנו מתקנים את עצמנו כלפי אלו מצוות שמקובל ברחוב או בכלל ביחסים טובים, יפי נפש בעולם שלנו. או שאדם בכלל אוכל את עצמו המון על כל מיני דברים איך שהוא מתייחס לאחרים לעצמו לבורא ולהכול, זה הכול לא שייך לתיקון הנשמה. תיקון הנשמה מתחיל בקשר עם הקבוצה, ושם היצר הרע בלבד נמצא לפנינו, ושם המקום לתקן אותו.

זה מה שרב"ש אמר, "אלא בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בתו"מ," אז הוא מתחיל להרגיש את היצר הטוב והיצר הרע, ויש לו הזדמנות לתקן.

קריין: נקרא אולי משפט לסיום מתוך "זוהר לעם", פרשת "נשא":

"צ) עתידים ישראל לטעום מעץ החיים, שהוא ספר הזהר, יצאו בו מן הגלות ברחמים,"

אמן.

(סוף השיעור)