שיעור בוקר 10.02.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

רב"ש ב'. עמ' 872. מאמר "מהו "שכור אל יתפלל", בעבודה"

קריין: כתבי רב"ש, כרך ב', עמוד 872, מאמר "מהו "שכור אל יתפלל", בעבודה".

מהו "שכור אל יתפלל", בעבודה

תשמ"ט - מאמר כ"א
1988/89 - מאמר 21

"חז"ל (עירובין דף ס"ד) אמרו "שכור אל יתפלל. ואם התפלל, תפלתו תועבה".

זאת אומרת, שיותר טוב שלא יתפלל, משום שתפלתו תועבה. ומהו פירושו "תועבה".

אנו מוצאים לשון "תועבה" גם לגבי העריות. באופן כללי שם "תועבה" הוא דבר מאוס, כמו שנאמר "לא תאכל כל תועבה", "בא וראה את התועבות הרעות, אשר הם עושים פה", וכדומה. ויש להבין זה על דרך העבודה, מדוע אם הוא שכור, יותר טוב שלא יתפלל, משום שהוא דבר מאוס.

בזה"ק (שמיני, דף כ', ובהסולם אות ס"א) שואל על מה שכתוב "יין ושכר אל תשת", וזה לשונו, "רבי חייא פתח, ויין ישמח לבב אנוש. שואל, אם הכהן צריך לשמוח, ולהמצא בהארת פנים יותר מהכל, אם כן למה אסור לו יין, הרי בו נמצאת שמחה, והארת פנים נמצאת בו. אלא, תחילת היין היא שמחה, וסופו הוא עצבות. והכהן צריך להיות תמיד בשמחה. ועוד, שהיין בא מצד הלויים, כי התורה ויינה של תורה, הוא מצד הגבורה. וצד הכהנים, הוא חסד".

עוד שם (באות ס"ו) "משום זה, כהן שנכנס למקדש לעבוד עבודה, אסור לשתות יין, כי מעשיו הם בחשאי, והיין מגלה סוד. וזה סוד, שהוא להרים קול". וזה הרמת קול שייך ללויים.

ויש להבין מהו נקרא "כהן" בעבודה, ומהו, "עבודת הכהן היא בחשאי" בעבודה, ומהי בחינת "לוי". ומדוע הלויים צריכים להיות בהרמת קול, ההיפך מהכהנים. ומדוע יין בתחילה הוא בשמחה, ואח"כ הוא בא לידי עצבות. היינו, מה נקרא "בתחילה" ומה נקרא "בסוף".

קודם כל צריכים לדעת, מה זה "עבודה". ידוע, שיש בעבודת ה' ב' אופנים:

א. שלא לשמה,

ב. שלא על מנת לקבל פרס.

שפירושו, שהוא מאמין בה', שהוא מלך העולם. ולפי שיעור אמונתו בגדלות ה', כך הוא מרגיש, שזו זכיה גדולה, שהוא משמש את המלך. ובמה הוא יכול לשמש את המלך, שהמלך יהנה מזה.

התשובה היא, שצריכים להאמין, שה' צוה לנו ע"י משה רבינו עליו השלום, במה שאנו יכולים לשמש אותו, היינו שנתן לנו תורה ומצות. וגם להאמין באמונת חכמים, לקיים כל מה שרבותינו הוסיפו לנו, הנקרא "מצות מדרבנן". וכמו כן נתן לנו לקיים מנהגים, שהם נתנו לקיים. ובזה מה שאנו מקיימים את כל אלה, הוא בכדי שתהיה נחת רוח לפניו, בזה שאנו מקיימים את התורה ומצות. וכל הנאה שלנו היא בזה שיש לנו הזכיה הגדולה הזו. ומזה אנו שואבים את כל החיים שלנו.

כלומר, היות שבלי הנאה ותענוג אי אפשר לחיות. כידוע, שזה נמשך מכח, שמטרת הבריאה היתה בכדי להטיב לנבראיו. לכן נטבע בהנבראים רצון וחשק להשתוקק לקבל הנאה, אחרת אין האדם יכול להתקיים בעולם. לכן כל הנבראים, תיכף שנולדים, מוכרחים לקבל הנאה.

אלא כל ההבדל מקטנים וגדולים הוא בההתלבשות. כלומר, הנאה מוכרחת להיות מלובשת באיזה דבר. לכן לפי ההתבגרות של האדם, כן הלבושים משתנים אצל האדם. למשל, ילד, יש לו הנאה ממשחקים, וכדומה, וכשהוא מתבגר הוא מחליף את הלבושים.

וכמו כן האדם המתחיל לעבוד בעבודת הקודש, בכדי שתהיה לו הנאה בקיום תו"מ. לכן צריכים להבטיח לו, שיקבל שכר תמורת עבודתו. כדוגמת עבודת האדם בגשמיות, שהאדם אף על פי שיש לאדם תענוג גדול במנוחה, מכל מקום הוא מוותר על המנוחה והולך לעבודה, היות שע"י העבודה הוא יקבל "שכר", הנקרא דברים שיהנה מהם. והנאה הזו שמקבל מהעבודה, היא ע"י ב' אופנים:

א. שכר, הנקרא "משכורת". שע"י המשכורת שהוא יקבל, יהיה בידו לקנות מצרכים, שעל ידם הוא יהנה.

ב. יש אנשים שהם עובדים לא בכדי לקבל משכורת תמורת עבודתם, אלא הם מקבלים כבוד. ומזה הם נהנים, ומזה הם מקבלים חומרי דלק לעבודה.

כמו כן בעבודת הקודש, יש שעובדים עמ"נ לקבל שכר או כבוד תמורת עבודתם. וגם בזה יש ב' אופנים:

א. שהנבראים יתנו להם כסף או כבוד.

ב. שהם רוצים, שתמורת עבודתם הקב"ה יתן להם כסף, וכבוד, וכדומה. וכמו שכותב הזה"ק, שהם רוצים תמורת עבודתם, שה' יתן להם עולם הבא. וכל זה נקרא "על מנת לקבל פרס".

אולם אלו אנשים שרוצים לעבוד רק בעל מנת להשפיע, שהחומרי דלק שלהם הוא בזה שהם משמשים את המלך, כמו שאומר בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, הסולם אות קצ"א) וזה לשונו "היראה, שהיא עיקר, הוא, שהאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט, העיקר והשורש של כל העולמות, והכל נחשב כאין לפניו, וישים חפצו באותו המקום, שנקרא יראה".

כאן בעבודה הזו מתחיל העיקר כבידות, היות שהאדם צריך להמציא לעצמו חומרי דלק לא ממה שמקובל בהכלל, היות שהכלל יכול להבין, שרק שכר המקבל תמורת עבודה. היינו, שהעבודה היא בתו"מ, והשכר הוא מקבל דבר אחר. שרק זה, במה שהוא מקווה, שהוא יקבל את התמורה, זה מחייב אותו לעבוד. זאת אומרת, לפי מה שהוא מצפה לקבל איזו תמורה, בזה הוא מודד את שיעורו בעבודה, היינו כמה כוחות להשקיע בעבודה, שהוא לפי שיעור השכר, שהוא יקבל אח"כ.

מה שאין כן אלו אנשים, שרוצים לעבוד בלי שום תמורה, אלא בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז המודד הוא גדלות הבורא. כלומר, לפי מה שהאדם משער בעצמו גדלות המלך, בשיעור זה יש לו כח לעבודה. וכמו שכתוב (הקדמה לתע"ס, אות י"ד), שיש ענין אמונה חלקית, שכל אחד ואחד יש לו שיעור באמונה. כלומר, שזה קובע לו, כמה כוחות הוא צריך לתת בעבודת ה'.

וזה כמו שאומר בזה"ק על פסוק "נודע בשערים בעלה. כל חד וחד לפום מה שמשער בלביה". שפירושו, כל אדם יש לו שיעור בגדלות ה'. והגדלות ה' הוא אצל האדם לפי מה דמשער בלבו. זאת אומרת, לגדלות ה' אין שיעור, שהאדם יוכל לתת שיעור אמיתי לגדלות הבורא. כמו שכתוב "ולגדולתו אין חקר, דור לדור ישבח מעשיך", שענין "דור לדור" בעבודה לומדים זה באדם אחד. היינו כל מצב ומצב נקרא דור.

זאת אומרת, במצב עליה, האדם יש לו איזה שיעור בגדלות הבורא, ובמצב הירידה יש לאדם שיעור אחר בגדלות הבורא. זה נקרא "דור לדור". והמובן הוא, שע"י הדורות האלו, היינו ע"י העליות וירידות, שהאדם נותן חשבון לעצמו, עד כמה הוא מעריך את גדלות יתברך בב' מצבים האלו, והוא מתחזק בעבודה, ע"י זה הוא בא אח"כ לזכות ש"ישבח מעשיך". כלומר, אפילו המצב דירידות, הוא רואה שהם היו לשבח ולא להפסד.

כי אין בהאדם יכולת להעריך שום דבר, אלא ע"י דבר והפוכו, כמו שנאמר "כיתרון האור מתוך החושך", כמבאר אאמו"ר זצ"ל (ספר "שמעתי", מאמר "כיתרון האור מתוך החושך"). נמצא, ש"דור לדור", היינו משניהם ביחד באים לידי בחינת "ישבח מעשיך". שעל ידי מצבים האלו, שנעשו ונשנו כל פעם, אפילו ביום אחד יכולים להיות כמה מצבים, הנקראים "דורות", ומכל אלו "הרבה דורות" באים לשלימות. אבל בתנאי שלא יברחו מהמערכה באמצע העבודה.

ובהאמור אנו רואים, שבכדי שיהיו חומרי דלק לעבוד בעל מנת להשפיע, ולא לקבל שום תמורה, אלא העבודה בעצמה תהיה שכר, אנו זקוקים להאמין בו יתברך. הכוונה, להאמין על גדלותו. וצריכים לתת כח ויגיעה גדולה איך להשיג אמונה בגדלות הקב"ה. ובלי אמונה בגדלות הבורא, אין כח לעבודה בעל מנת להשפיע. כלומר, שדוקא בזמן שמרגישים גדלות ה', אז האדם מוכן לעבוד בלי שום תמורה.

אלא העבודה בעצמה היא השכר, היות ששוה אצלו מה שהוא משמש למלך גדול, שכל הון דעלמא אין לו שום ערך נגד השרות הזה, שה' נותן לו רשות לכנס ולשמש אותו. לכן אנו צריכים לרכז את כל מחשבותינו, איך להגיע להרגיש את גדלות ה'. ואז הכל נמשך אחרי הנקודה זו.

וידוע, כשמתחילים בעבודה, צריכים להתחיל בקו ימין, שנקרא "שלימות". כלומר, שהאדם צריך להשתדל להאמין בלמעלה מהדעת, עד כמה שאפשר. ולומר, אפילו שהוא אינו יכול לעשות רק שרות קטן בקדושה, הוא צריך להאמין, שזה הוא חשוב מאוד, ואין לו שכל להעריך את חשיבות שבדבר.

וזהו כמו שאמרו חז"ל "הולך ואינו עושה, שכר הליכה בידו". פירוש, שהאדם צריך להעריך אפילו נגיעה קטנה ברוחניות, לא חשוב באיזו צורה שהיא, והכל הבורא מקבל, ושם זה על חשבונו של אדם, ופרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. וכמו שמובא במאמר "סדר העבודה של בעל הסולם זצ"ל", כשמייחסים את העבודה לה', להאמין שה' מקבל עבודתנו, ולא חשוב באיזו צורה נראית העבודה.

פירושו, שה' מתחשב עם כל אחד ואחד, אם הוא עושה משהו בעבודה. ולא חשוב על הכוונות שהאדם חושב אז, אלא הכל הקב"ה מקבל לחשבון. לכן גם האדם בוודאי צריך לחשוב על כל מה שהוא משהו בעבודת ה', ומהכל האדם צריך לקבל הנאה ושמחה, בזה שיש לו זכות על משהו לנגוע ברוחניות.

ועל האדם מוטל לתת רב תודות לה', במה שזיכה אותו במשהו עם רוחניות, כנ"ל, אפילו הולך ואינו עושה, שכר הליכה בידו. אם כן, האדם צריך לתת תודה לה', במה שזיכה אותו לכל הפחות ללכת לבית הכנסת. וכשהאדם נותן תודה לה' עבור זה, ולא סתם שנותן תודה, אלא האדם צריך לשמוח עם זה, זה נקרא "ימין", "שלימות", וזה מידת החסד, קו ימין.

היינו שהוא אומר, שה' עושה עמו חסד, בזה שנותן לו רשות, לעשות משהו ברוחניות. ובחינה זו נקראת בחינת "כהן". היינו, שהוא נקרא, שהוא עובד עבודת הקודש.

וכשהאדם הולך בקו ימין, הוא יכול להיות תמיד בשמחה, שזה נקרא "כי חפץ חסד". היינו, שהוא שמח בחלקו במה שיש לו, ואינו מדבר חס ושלום לשון הרע על הבורא. כלומר, שבזמן שהאדם הוא בשמחה, אין אז מקום לדבר לשון הרע. היות שבזמן שהוא בשמחה, אין לו אז טענות להבורא, שאין הקב"ה מתנהג עמו במידת טוב ומטיב. ואז האדם נקרא בחינת "ברוך".

וכמו שכתוב במאמר "אמונת רבו", שאז הזמן, שהאדם יכול לזכות למדרגה גבוהה, מטעם ש"ברוך מתדבק בברוך". מה שאין כן כשהאדם מדבר לשון הרע, אפילו שהוא רוצה מהבורא שיתן לו רוחניות ולא גשמיות, מכל מקום אין הבדל בין זה לזה. אלא בו בזמן שיש לו טענות, ואינו שבע רצון ממצבו שבו הוא נמצא, ואינו יכול לומר, שהבורא מתנהג עמו בבחינת טוב ומטיב, כבר נקרא זה "לשון הרע", שאיסור לשון הרע ידוע לכל.

לכן בזמן שהאדם הולך בקו ימין, ובאות לו מחשבות של לשון הרע, הוא צריך לדחות אותם ולומר, שאסור לשמוע לשון הרע. ויעשה כל מה שבידו, לדחות ולסלק ממנו את כל המחשבות הרעות, שמדברים לשון הרע, הגם שהמחשבות האלו כשבאות להאדם, הן אומרות, אין אנחנו מחשבות זרות, אלא אדרבה, אנו רוצים, שאתה אל תרמה את עצמך, אלא שתראה את מצב העבודה שלך, אינו בסדר, ולך תתקן, אולם אם כן אנחנו מביאים מחשבות טובות על האדם.

אז יש לומר, אם אתם אומרים לי לטובתי, מדוע אין אתם באים אלי בזמן, שאני נמצא בקו שמאל, היינו בזמן שהאדם עושה חשבון נפש, שהאדם צריך להיות הולך ולא עומד במצב אחד. וימין נקרא, שהוא מסתפק במועט. ולב' צריכים, כידוע. ולהגיד לי, איך אני לא בסדר.

אלא דוקא בזמן שאני רוצה ללכת עתה בקו ימין, אתם באים אלי. לכן אין אני רוצה לשמוע בקולכם. וזה נקרא "שלימות של ימין". ובחינה זו היא תמיד בשלימות, כי הוא שמח בחלקו, ולא מעניין לו שום דבר, רק לתת רב תודות לה'. ובחינה זו נקראת בחינת "כהן", והוא שמחה תמידית.

אולם עבודה זו נקראת שהיא בחשאי, כלומר שאינה מגולה לחוץ את שלימותה. כי זה נקרא "חסדים מכוסים", היינו שאינו יכול להראות לחוץ את חשיבותה, כי כלפי חיצוניים אין לו מה להראות. כי החיצונים תיכף ישאלו אותו, על מה אתה מסתכל. שאנו רואים, שאתה שש ושמח בחלקך. אדרבה, תראה לנו מה יש בידך, איזה רכוש אתה קנית ברוחניות, שבגלל זה אתה שמח.

והוא עונה להם, אני שמח בחלקי. אבל הם אמרו לו, הלא אנו רואים, שאין לך שום דבר ממשי ברוחניות, ומכל מקום אתה שמח. אם כן אתה מרמה את עצמך. ומהי האמת. הוא אומר, אני הולך למעלה מהדעת, אם כן אין לי צורך לענות לכם תשובות על מה שאתם שואלים אותי בתוך הדעת. אולם צריכים לדעת, שענין החיצוניים, אין הכוונה על גוף שני, אלא האדם בעצמו כלול מהרבה מחשבות, כמו שכתוב בזה"ק "האדם הוא עולם קטן, וכלול מכל אומות העולם".

ועתה נבאר מהו "לוי". מדוע הוא בהרמת קול, שהוא ההיפך של כהן, שעבודתו בחשאי, היינו למעלה מהדעת. ששם יש שלימות, לכן הוא יכול להיות תמיד בשמחה. הנה הלויים הם בחינת שמאל, שהוא בחינת הארת חכמה, שחכמה בא בכלים דקבלה. מה שאין כן חסדים, שהוא בחינת כהן, זה בא בכלים דהשפעה.

ובכלים דקבלה צריכים תמיד שמירה, שלא ימשכו אחר הכלים שהם עוסקים בקבלה. והשמירה שלהם היא, שממשיכים גם כן חסדים. והחסדים האלו שומרים על הכוונה, שתהיה בעל מנת להשפיע, שזה נקרא "מקבל בעל מנת להשפיע". וברגע שנמשך אחר המעשה, שהוא קבלה, תיכף נופל ממדרגתו, היות שהוא נעשה נפרד מהקדושה. לכן עבודת הלויים, שהיא בהרמת קול, היינו שמאירה שם הארת חכמה, שזה נקרא "גילוי החסדים". וגילוי מכונה הרמת קול, היות שזהו מגולה לחוץ, היינו בכלים דקבלה. לכן הוא אומר, שבתחילתו הוא מביא שמחה, וסופו הוא עצבות.

ושאלנו, מהו "תחילה" ו"סוף". אלא "תחילה" נקרא בעת שהוא מעורב על חסדים, אז הוא יכול להשתמש עם החכמה. מה שאין כן בסופו, שהחסדים שלו, היינו ממה שנכלל מחסדים, מסתיימים, והוא נשאר עם העצם, היינו עם חכמה לבד, ואז החכמה אי אפשר להשתמש בלי חסדים, זה מביא לו עצבות, היות שהוא צריך תמיד ללבוש של חסדים, ואין לו. מה שאין כן בחינת "כהן", שהוא צריך להיות תמיד בשמחה, אז הוא צריך ללכת רק בקו ימין, שהוא חסד, היינו "כי חפץ חסד", והוא "שמח בחלקו", ואין לו שום צורך לגדלות. וממילא הוא יכול להיות תמיד בשמחה.

וזהו על דרך מה שכתוב (תע"ס, חלק י"ד, דף א' תקכ"ח) כתוב שם שיש ב' בחינות:

א. ברכה,

ב. בחינת חירו, שהוא חרות. שמפרש שם באור פנימי, ש"חסדים מכוסים נקרא בן חורין", שלא חסר לו שום דבר, משום שהוא לא נצרך לשום דבר. לכן הוא מרגיש עצמו לחירות, שאין לו שום שעבוד מדבר, מה שהוא צריך לקבל אותו. נמצא, שהוא לא משועבד לשום דבר. וזה דוקא כשהוא שמח בחלקו. וזה נקרא בחינת "כהן", שעבודתו היא בחשאי, שאינו מגולה לחוץ מה שיש לו, כלומר שאינו צריך שיהיה מגולה לחוץ את הרכוש, אלא הוא מאמין למעלה מהדעת, שכל מה שיש לו זה מספיק בשבילו.

אולם בחינת לויים, שהם שייכים לבחינת שמאל, היינו חכמה, שהיא בחינת "יינה של תורה". ותורה דוקא צריך להיות מגולה. כי התורה צריך להיות עם בחינת דעת, שדעת נקרא "קו אמצעי", שהוא המכריע בין ימין ושמאל, כלומר שלא יקח יותר חכמה מכפי שיש לו חסדים. מה שאין כן אם הוא רוצה לקבל חכמה יותר מחסדים, זה נקרא ש"שותה יין יותר מכפי שהוא מוכשר". אז הוא נעשה ע"י זה "שכור" ומאבד את "הדעת", הנקרא "קו אמצעי", השוקל, שלא יהיה יותר חכמה מחסדים.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "שכור אל יתפלל. ואם התפלל, תפלתו תועבה". כלומר, בזמן שנאבד לו הדעת, שהוא הקו אמצעי, אלא שהוא מתפלל, שרוצה שיתנו לו חכמה יותר מחסדים, זה נקרא "תועבה". כי זה דבר מאוס, משום שהוא מתפלל לה', שיתן לו חכמה בלי חסדים, שזה ילך להחיצוניים ולא לקדושה.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (ויק"ר, א' ט"ו) "כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה ממנו". היינו כנ"ל, שהוא מקבל חכמה יותר מחסדים. נמצא, שאין בו קו אמצעי, הנקרא "דעת, המכריע בין ימין ושמאל". וכנ"ל "נבלה טובה ממנו", כלומר שהוא מאוס, היות שאין בו דעת, הוא נבחן ל"שכור", ש"שתה יין יותר מן המידה", היינו יותר מחסדים. וכשהוא מתפלל בדרך זו, שיתנו לו תורה, המכונה "יינה של תורה", תפלתו תועבה. היינו, שהוא נבחן לדבר מאוס.

וזה יכולים להבין על דרך שאמרו חז"ל (אבות, פרק שלישי) וזה לשונם "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה, לאילן, שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו". פירוש, מעשה נקרא "ימין", "חסד". ולא צריך להבין בדעת ובשכל, שכדאי להיות עובד עבודת הקודש בעל מנת להשפיע, אלא שהוא יכול ללכת למעלה מהדעת, אף על פי שהדעת באה אליו עם "השאלות של פרעה", ששואל "מי ה', אשר אשמע בקולו" או "שאלת רשע", ששואל "מה העבודה הזאת לכם". ועל זה הוא עונה להם, שהוא הולך למעלה מהדעת. זה נקרא "מעשה", היות שהוא לא עונה להם עם חכמה ושכל, אלא הוא עונה להם, שהוא עובד במעשה ולא בשכל, וזהו כל השמחה שלו, בזה שהוא מקיים בחינת אמונה למעלה מהדעת.

ואח"כ, כשהוא זוכה לבחינת חכמה, אין הוא רוצה לשמש עם החכמה בתור תמיכה, לומר, עכשיו כבר אני לא צריך לבחינת אמונה, היות שכבר יש לי בסיס של שכל. זה נקרא "חכמתו מרובין ממעשיו". אלא הוא מקבל את החכמה, בגלל שהבורא רוצה שיקבל, הוא מקבל ולא לתועלת עצמו. ואם הוא רוצה לקבל חכמה יותר ממעשיו, זה נקרא "שכור" ותפלתו תועבה. אלא שהכל יהיה בדעת, היינו שהוא בחינת קו אמצעי, שלא יהיה יותר שמאל מימין, כנ"ל."

שאלה: המצב הזה של שיכור, זה בגלל הרצון, או ששם קורה משהו שהוא כבר באורות? זאת אומרת, הרצון הוא כזה שהוא רוצה יותר מידי?

אתה שואל בזכות מה הוא הגיע לשִכרות?

תלמיד: כי הוא דורש חכמה יותר ממה שהוא יכול להשפיע.

כן.

תלמיד: עכשיו, הרצון הזה, מי נותן לו? הבורא?

כן.

תלמיד: אז למה זה תועבה אם זה הבורא נותן?

כי הוא מקבל את זה.

תלמיד: ולא דוחה.

כן.

תלמיד: זאת אומרת שאם אנחנו מנסים לקחת את זה לעבודה של המסך, המסך לא מספיק?

אין לו אפשרות.

תלמיד: והוא יודע שאין לו אפשרות ובכל זאת הוא מבקש?

יש ויש.

תלמיד: כי הרי כשאנחנו לומדים על ההשתלשלות, אז אנחנו לומדים בעצם שכל ההשתלשלות נובעת מזה שמנסים ומושכים וזה לא מספיק ולכן מוציאים החוצה וכולי. זו כביכול הדרך שבה העולמות משתלשלים.

כן, אבל אם הוא מקבל יותר מהמסך, אז האור מסתלק ממנו.

תלמיד: נכון, אבל זה קורה כל הזמן בהשתלשלות, שהאור מסתלק, או שלא?

לא. כאן זה האור מסתלק עקב פעולתו. זה משהו אחר. לא שהוא מחליט שהאור הסתלק, אלא האור מסתלק בגלל שהוא רצה לקבל אותו.

שאלה: רב"ש אומר "שהאדם צריך להמציא לעצמו חומרי דלק לא ממה שמקובל בהכלל", והחומר דלק הוא גדלות הבורא. איך ממציאים כל הזמן חומר דלק כזה?

על ידי זה שמתחברים ואז יש רצון יותר גדול, ועובדים עם הרצון הזה.

תלמיד: גדלות הבורא זה רצון?

כן.

תלמיד: מה זה הרצון הזה?

שאנחנו רוצים יחד לגלות את הבורא, כגדול.

תלמיד: למה?

כי זה ייתן לנו אפשרות להידבק בו.

תלמיד: במה זה הופך להיות חומר דלק היחיד או היותר גדול מכל שאר חומרי הדלק?

מה זה כל שאר חומרי דלק?

תלמיד: כל שאר ההנאות שקיימות בחיים.

אבל כאן זה לא הנאה לאדם. זה בכך שהוא עושה נחת רוח לבורא.

תלמיד: שהוא עושה נחת רוח לבורא.

כן.

תלמיד: אז זו הנאה שלו.

לא. למי הוא עושה נחת רוח, זאת השאלה.

תלמיד: אז זאת השאלה, מה זה חומר הדלק הזה? ומה זה אומר להמציא אותו כל פעם מחדש?

שהבורא יהיה יותר גדול בעינייך ממה שהיה קודם.

תלמיד: ואם לרגע אני עוזב את זה?

אז אתה נופל. אז אתה מתחיל לדרוש שהבורא יגלה לך את חומר הדלק, שהוא יגלה לך את עצמו, ואז אתה תוכל להיות בלהשפיע לו, וזו כבר בעיה שלך.

תלמיד: מה זאת אומרת "בעיה שלך"?

שאתה דורש גדלות הבורא.

תלמיד: זאת אומרת, להמציא כל פעם מחדש את חומר הדלק הזה, זה כל הזמן לדרוש ממנו שייתן את חומר הדלק.

זה לא טוב. האדם צריך כל פעם להגיע למצב שהוא יוכל ללכת לקראת הבורא, לגדלות הבורא, אפילו אם אין לו חומר דלק.

שאלה: אז מה זה להמציא את חומר הדלק הזה מחדש כל פעם?

לבקש מהבורא שייתן לו אפשרות לעלות.

תלמיד: אז כן לבקש מהבורא.

כן. אבל מה הוא מבקש? הוא מבקש מהבורא שיגלה לו את הגדלות שלו, גדלות הבורא.

תלמיד: אז זה לא נקרא לשים לו תנאי?

לא. כי בלי זה אני לא יכול, לא מסוגל.

שאלה: אז איך שומרים על האמונה?

לעבוד לפי גדלות הבורא, לא שאתה משיג אותו, אלא בזה שאתה מקבל הכרה בגדלות הבורא, וזה לא שובר לך את האמונה.

תלמיד: מה שאמרת עכשיו זה באמת משהו שמורגש, אבל הוא סותר את הדברים בכתוב שאומר שמה שצריכים לשמור על הימין, שזה להסתפק במועט, להיות שמח בחלקו, ואז אין צורך בגדלותו, כי אתה שומר על משהו מאוד קטן. אז איך יחד עם השלמות הזאת של הימין, שאתה שמח בחלקך, עדיין להיות בדרישה של האמונה למעלה מהדעת, ביותר באמונה?

אתה רוצה להחזיק בגדלות הבורא למעלה מדעתך, למעלה מזה שאתה מגלה, מרגיש, בזה אתה רוצה לאחוז.

תלמיד: בדיוק, אז זאת השאלה ההתחלתית, איך את זה אני אוחז ובזה אני לא משחרר, לא נופל לא לדעת ימין, לא לדעת שמאל, אלא נשאר באמונה הזאת?

אני נשאר באמונה הזאת מפני שאם לא זה, אני נופל מטה.

שאלה: ההרגשה היא שהמלחמה שלנו היא כל הזמן על גדלות הבורא, ורב"ש רושם פה שצריך לרכז את כל מחשבותינו. מהי הפעולה של לרכז את המחשבות האלה?

שכל הטענות והתביעות והכוונות שלי, הן רק שהבורא יתגלה בצורה גדולה ככל האפשר, כך שאני אוכל להשתמש בגדלותו כדי לעמוד במצב.

תלמיד: באוזניים שלי שמעתי עבודה פרטית, אבל פה הוא רושם, "כל מחשבותינו". הכוונה למחשבות של כולנו?

לא, של האדם.

שאלה: רב"ש כותב, "אנו צריכים לרכז את כל מחשבותינו, איך להגיע להרגיש את גדלות ה', ואז הכול נמשך אחרי הנקודה הזו". איך מרכזים מחשבות?

אני עושה חשבון באיזו התפעלות אני צריך להיות וממה, כדי לעמוד נגד כל ההפרעות.

תלמיד: מנגד הוא כותב, שצריך "לדחות ולסלק ממנו את כל המחשבות הרעות, שמדברים לשון הרע". האם בכוחי להחליף את המחשבות שעוברות בי?

כן, אתה צריך להשתדל.

תלמיד: מה יכול להחליף לי את המחשבה הרעה, את לשון הרע שבי?

שיש כוח עליון, שהוא יותר עליון ממה שאתה יכול לחשוב, ואתה צריך לקבל ממנו את הכוחות האלו כדי להתמודד עם מה שעכשיו מתקיף אותך.

תלמיד: אם יש בי כבר עכשיו מחשבה שהיא כל האני שלי, מאיפה אני מביא מחשבה יותר גבוהה?

אין לך שום אפשרות.

תלמיד: זאת השאלה.

אין שאלה כזאת, כי אדם לא נמצא במצב שהוא עד כדי כך נמצא תחת שליטת היצר הרע.

תלמיד: איזה כוח יש לי ביחס למחשבות שעוברות בי, יש לי יכולת לעשות איתן משהו?

כן.

תלמיד: מה?

אתה רוצה להיות עצמאי מהן.

תלמיד: איך?

אתה רוצה לגרש אותן ולקבל במקומן כוח אחר.

תלמיד: רב"ש כותב, "שדעת נקרא "קו אמצעי"". אם כך, מה זה למעלה מהדעת?

מדרגה יותר גבוהה, זו דעת ממדרגה יותר גבוהה.

שאלה: רב"ש כותב בשלב מוקדם יותר במאמר, "לגדלות ה' אין שיעור, שהאדם יוכל לתת שיעור אמיתי לגדלות הבורא. כמו שכתוב "ולגדולתו אין חקר, דור לדור ישבח מעשיך"". ואז הוא כותב, "לרכז את כל מחשבותינו, איך להגיע להרגיש את גדלות ה'." במקום אחר הוא כותב, איך לתת יגיעה גדולה להשיג אמונה בגדלות ה'. האם יש הבדל בין אמונה בגדלות ה' לבין הרגשה של גדלות ה'?

לא. אם האדם יכול לפרש נכון מה הוא מרגיש בגדלות הבורא זו בעצם הכרה בגדלות הבורא.

תלמיד: אני שואל, כי לגדלותו אין חקר, אין דרך לשער את הגדלות שלו, זאת אומרת, זה נראה שבהרגשה אי אפשר באמת לתפוס גדלות.

כן.

תלמיד: ולכן אולי באמונה אפשר לעלות יותר גבוה מההרגשה?

כן, אמונה זה מה שאדם יכול לצייר לעצמו.

שאלה: רב"ש אומר, כשמגיעות מחשבות זרות, אז צריך לדחות אותן.

כן.

תלמיד: כי עכשיו אני עוסק בימין ואני לא רוצה לשמוע את הטענות האלה, אני הולך למעלה מהדעת, "חפץ חסד", אבל אחר כך הוא כן אומר שצריך לעשות חשבון נפש. איך אפשר לעשות חשבון נפש אמיתי אם האדם חפץ חסד ולא רוצה כלום, מסתפק במועט?

כי הוא לקח על עצמו להיות בימין, אבל אם הוא רוצה למדוד, אז המצב הזה הוא לא נכון, הוא צריך גם להרגיש את השמאל. לכן בתנאי הזה הוא עובר לשמאל ואחר כך שוב לימין, ושוב שמאל וימין, ובצורה כזאת הוא מאזן בו את הקו האמצעי.

תלמיד: אם כך זה שמאל שהאדם שולט עליו, הוא עושה חשבון נפש מדוד כביכול, ולא שהוא בא בצורה ספונטנית?

כן, הוא בשליטה, אחרת הוא לא יכול למדוד.

תלמיד: איך לפתוח את זה?

הוא נמצא בימין, ומימין הוא הולך לשמאל, זאת אומרת, הכול בשליטה שלו.

תלמיד: על מה לפתוח את השמאל?

אני מבין אותך, אין לו כאן בדיוק מדידה עד כמה הוא פותח והאם הוא מסוגל לזה, והאם קיבל אישור לזה. הייתי אומר שככל שהוא פונה לבורא ומברר שהוא רוצה להשיג גם את קו שמאל, כך הבורא פותח לו את קו שמאל בצורה שאפשרית לו.

שאלה: נאמר קודם בעניין גדלות הבורא, אני עושה חשבון איזה גדלות הבורא אני צריך כדי לעמוד כנגד ההפרעות.

איך אתה יכול לתאר את זה, לפי ההפרעות?

תלמיד: זו בדיוק השאלה, אם ההפרעות כבר באו והן שולטות עלי, אז כבר נפלתי.

כן.

תלמיד: ולפני זה, איך אני יודע איך עושים את החשבון הזה, איך מרכזים את המחשבות לפני שבא משהו?

אתה לא יכול, אתה רק מבקש.

תלמיד: מבקש מה, כנגד מה אני מבקש?

שהבורא יסדר לך.

תלמיד: שיסדר לי את הגדלות שלו כנגד כל מה שיבוא?

כן.

תלמיד: וזה נקרא ריכוז המחשבות?

כן, במקום הזה זה כך.

שאלה: כתוב שהכהן עובד בחשאי והלוי בהרמת קול. מה זה "בחשאי" ומה זה "בהרמת קול" ברוחניות? הרי שניהם שואפים להשפיע, כלומר לעבודת הבורא.

עד כמה האדם צריך להיכנס לקווים שמאל, ימין, אמצעי, ומזה לסדר את סך גילוי הבורא בצורה נכונה.

תלמיד: ידוע שהכהן הוא למעשה הקדושה, ימין, והלויים הם בשמאל, וכל העניין הוא בתוך האדם. איך זה בא לידי ביטוי באדם?

זה בא לידי ביטוי כשאדם מגיע לקו האמצעי ומתחיל להרגיש בו את המצב המאוזן, ומשם הוא כבר מתחיל שוב להסתכל נכון על הימין ועל השמאל.

תלמיד: כלומר, איך שיהיה, באדם יש תמיד עליות וירידות.

כן, זה ברור, בלי זה הוא לא יוכל לאזן את עצמו אף פעם, את זה הבורא נותן לו.

תלמיד: זאת אומרת, בתוך האדם יש גם את הלוי וגם את הכהן?

כן, ודאי.

תלמיד: משם הוא נע מתוך השמאל לימין וההיפך?

כן, הוא צריך להיות "ישראל", קו אמצעי.

שאלה: לָמה כשהבורא נותן לאדם את הרצון והיכולת להשפיע, הוא גם נותן לו מחשבות זרות? הוא כבר נתן, האדם הולך ומשפיע, אבל עם זאת יש לו מחשבות זרות.

כדי לאזן אותו עוד יותר בקו האמצעי, כדי שאדם יראה עד כמה הוא בכל זאת לא מיוצב.

תלמיד: האם יבוא רגע שהוא יעשה את הפעולה הזאת בלי מחשבות זרות, היא נהיית יותר נקייה?

כביכול, לגמרי בלי מחשבות זרות אלו כבר תיקונים גבוהים מאוד.

תלמיד: אז בנוסף לכך שהוא הולך ומשפיע, הוא גם צריך לבקש שלא יהיו לו מחשבות זרות?

לא, על זה אדם לא מבקש, ה' יודע יותר טוב מה לשלוח לאדם.

תלמיד: פשוט להסכים עם זה?

כן, ודאי, להסכים שאני מקבל את כל מה שמגיע מלמעלה.

שאלה: איך מתקנים מצב של שיכור, שחכמתו מרובה ממעשיו?

שאלה טובה. חסרים לו חסדים. מה עושים? אני ממליץ במצב של חוסר חסדים, להתכלל דווקא מהשמאל, כי אז תהיה לו באמת תביעה נכונה שהבורא יאזן אותו באמצע, בקו האמצעי.

תלמיד: מה זה להתכלל משמאל, להמשיך את מצב השיכרון?

לא. אני מתאר לעצמי מצב אחר. הכי נכון במצב הזה, זה להפסיק את הפעולה ולהתחיל אותה מחדש.

שאלה: אם האדם כבר שיכור, מה עליו לעשות? בדרך כלל אדם שותה מים, אבל תמיד יש יותר חכמה, יש ים של חכמה וחסדים בכלל לא נמצאים. מה אז לעשות?

במצב שהוא מרגיש שהוא זקוק לימין, קודם כל הוא צריך להפסיק את השמאל ולהשתדל להתכופף כלפי הימין, עד שמגיע לקו האמצעי, זו בעצם הפעולה הנכונה.

שאלה: כתוב, "אנו צריכים לרכז את כל מחשבותינו, איך להגיע להרגיש את גדלות ה'. ואז הכל נמשך אחרי הנקודה זו." מהנקודה שבה אדם מרגיש את גדלות ה', מה מביא אותו לפעולות של חיבור, תורה ומצוות, כפי שאנחנו קוראים להם?

אדם שמתחיל להרגיש במצבים כאלה את גדלות הבורא, מרכין את הראש שלו והולך לבצע את הפעולות שכולן מסודרות בקו האמצעי.

תלמיד: כדי לממש אותן, חסרה לי פה גדלות של עצת חכמים. לא מספיק שיש את גדלות ה', כדי לבוא ולממש אתה צריך את גדלות החכמים, את המורה שאומר לך מה צריך לעשות.

נגיד שכן.

תלמיד: כלומר לא מספיק שלאדם תהיה רק גדלות ה' כדי שהוא יבוא לשיעור הבוקר, או להיות מחובר עם העשיריה, הוא צריך עוד גדלות, מישהו שיגיד לו איך לבצע, לממש את גדלות השם?

כן.

תלמיד: אז צריך את גדלות המורה, החכמים והספרים. איך מחזקים את הגדלות הזו?

למדנו אלף פעם איך מחזקים את זה. על ידי כך שמתקשרים בינינו, מדברים על זה, משפיעים זה על זה.

תלמיד: וגדלות המורה? אני רוצה שתהיה בי גדלות המורה.

גם כן, כמו שרב"ש כותב, על ידי דיבור עם החברים.

שאלה: מה זה אומר לשמש את המלך?

לשמש את המלך, זה לגלות את גדלותו בצורה הנכונה.

שאלה: מה המדד לזה שהבורא נהנה?

הבורא נהנה מזה שאדם נמצא כל הזמן בתפילה.

תלמידה: האם צריך לקבל את שמחת הבורא באמונה למעלה מהדעת?

כן, ודאי שהכלי לזה הוא אמונה למעלה מהדעת.

שאלה: כתוב, בתנאי שלא יברחו מהמערכה באמצע העבודה. איך אני יכולה לוודא שלא ברחתי מהעבודה?

לפי הקבוצה. אם אני נמצאת בקשר נכון וטוב עם החברות שלי, אז אני לא בורחת. זה נקרא שאני לא בורחת מהעשירייה.

שאלה: למה העבודה משום שהוא רב ושליט, נקראת עבודת קודש, נשמע שזו עבודה מתוך פחד?

לא. להיפך, היא למעלה מהפחד. אחרי פחדים וכל מיני השפעות כאלה שמתעוררות ממני, אני מגיע למצב שאני עולה עוד יותר.

שאלה: האם האמונה למעלה מהדעת, נותנת לנו את גדלות הבורא?

כן. בינתיים אפשר לומר שכן.

שאלה: מהמאמר יוצא, שצריך בעיקר להידבק בקו ימין, שזה הכהן, אבל הכהן מסתפק במועט, הוא לא דורש כלום, אז במה הוא עושה לבורא נחת רוח?

בכך שהוא משפיע מהקו שלו, כוחות לנשמה.

תלמיד: אם לתרגם את זה לעבודה שלנו בעשירייה, הוא חי עבור החברים, דורש רק עבורם, לעצמו הוא לא דורש כלום. יש מצב בעשירייה שחבר צריך את המחשבה וההגנה שלנו בזמן הקרוב, שנעטוף אותו בכוח רוחני כך ששום דבר לא יפגע בו. איך אפשר לייצר את המחשבה הזאת בעשירייה?

על ידי כך שאתם כל הזמן חושבים על זה.

תלמיד: מעל מצבים פרטיים, גם אם כל חבר יעבור משהו, אז מעל כל זה, החבר הזה עכשיו הוא חשוב יותר.

כן.

שאלה: מה זה גדלות הבורא?

גדלות הבורא היא שאין עוד מלבדו.

תלמיד: מה ההבדל בין אדם שיושב עכשיו בשיעור ויש לו גדלות הבורא, לבין אדם שיושב בשיעור ואין לו גדלות הבורא?

זה ההבדל.

תלמיד: אני זוכר שרב"ש אמר, "איפה יש בית מרקחת שבו אני יכול לקנות חיסרון לדבר הזה?". היצור הזה שנקרא נברא, רוב שעות היום הוא בתכונת הקבלה, הוא לא בתכונת השפעה, יש לו גדלות של תכונת הקבלה. איך מייצרים מהפך, שאני אסתכל על המציאות, על החיים שלנו דרך גדלות תכונת ההשפעה? גם עכשיו בשיעור, אני בטוח שאם הייתי מצליח להסתכל על השיעור דרך תכונת ההשפעה, אז הייתה כביכול מציאות אחרת. מה אני יכול לעשות כדי שזה יהיה חשוב בעיני, גדול בעיני?

אתה צריך לעשות את כל הפעולות בכוונה להגדיל את הבורא בעיניך.

תלמיד: בשביל זה אני מלכתחילה צריך איזה כוח אחר שלא קיים בי.

תחשוב מה חסר לך.

תלמיד: חסר כוח השפעה, יש בי רק כוח קבלה. מאיפה זה מתחיל?

מבקשה, מתפילה, מצורך. צריכים לגלות את הצורך.

תלמיד: אני מסתכל על העשירייה שלי, אני לא באמת יודע איך לייצר את גדלות הבורא בעשירייה שלי. אני באמת רוצה, יש לי צורך, אבל אני מרגיש שכל מה שאני עושה, או שזה לא מתקבל טוב, או שזה לא פועל. אני עומד באיזו מבוכה מול הסיפור הזה.

אני מבין אותך, אבל צריכים להמשיך.

שאלה: אם אני עובד כל הזמן כדי לשנות את עצמי, איך הכוונות שלי יכולות להיות ממוקדות באחרים?

תנסה. את זה צריכים להרגיש מהמעשים.

שאלה: באיזה קו נמצא האדם כשהוא שיכור?

שיכור לא נמצא בשום קו, הוא פשוט נמצא למטה, הוא נפל.

שאלה: איך צריכה להיות גדלות החברים כדי שנהיה מעבר לאור החכמה? אילו פעולות אני צריך לעשות?

פעולות באהבה.

תלמיד: כדי שלא אהיה שיכור, אלא שיהיה לי כלי של אהבת חברים גדול יותר מאור החכמה, איך עושים את זה?

מגיעים קודם כל לגדלות החברים, מחזיקים בהם, ואז יורדים לקבלת אור החכמה.

שאלה: למה הבורא עושה כך, שהחברים שכן מחשיבים את השיעור ואת הגדלות שלו, הוא מונע מהם להגיע לשיעור?

כנראה שהם צריכים להוסיף עוד כוחות כדי להגיע לשיעור. כמו שכתוב, שכל מי שהבורא אוהב, אז אותו אדם מקבל יותר הפרעות. "כל אשר אוהב ה' יוכיח".

שאלה: איך אתה מזהה האם אתה שיכור מאור החכמה?

זה ענין של הרגשה, אני לא יכול לדבר על זה.

תלמיד: נאמר, "שיכור אל יתפלל" זה שם המאמר. נניח שאתה במצב של שיכור, איך אתה יכול לשלוט במצב הזה אם אתה לא יכול להתפלל, איך אתה יכול לצאת מזה?

אתה לא יכול לשלוט, ולכן אסור לך להתפלל.

תלמיד: איך אתה יודע שזה בלתי אפשרי להתפלל? כי כשאתה נמצא במצב כזה, נראה שכדי לצאת ממנו אתה צריך להתפלל.

לא יוצאים. לכן השיכור הוא אדם שלא שולט בפנייה שלו לבורא.

תלמיד: האם אתה לא יכול לבקש עזרה?

אתה יכול לבקש עזרה, אבל לא באותה דרך שנותנת לך אפשרות לעלות מהמצב.

תלמיד: אני מנסה להבין איפה נקודת האיזון במצב הזה?

אתה רוצה להיות שיכור ויחד עם זה לקבל איזון, זה בלתי אפשרי. זה נגד ההגדרה של שיכור שחושב שכל העולם שייך לו. שיכור רוצה להיות כביכול במקום הבורא.

תלמיד: איך יוצאים מהמצב הזה?

כמו ששיכורים יוצאים ממצבם בעולם הזה, עובר זמן והאדם מתאושש.

שאלה: מה זה אומר שמגדלות הבורא ומגדלות החברים מגיעים לקבלת אור החכמה?

כן, כך זה מתברר. גדלות הבורא או החברים מביאה לנו תוספת מאור החכמה.

תלמיד: מה זה אומר שאנחנו צריכים לבטח את עצמנו כדי לא להגיע למצב של שיכרות?

מה לעשות על מנת שלא ליפול למצבו של השיכור? להצטייד בחסדים.

תלמיד: איך עושים את זה?

חיבור עם החברים. אתה נכלל מהכלים של החברים יותר מאשר באה אליך מידת השכרות. כי מידת השכרות זה נקרא שאתה מתנתק מכלים חיצוניים, וכאן אתה ההיפך, צריך להתחבר אליהם יותר ממה שלעצמך, ואז אתה מקבל כלים יותר גדולים ולא משתכר.

שאלה: למעלה מהדעת זו דעה במדרגה יותר גבוהה, האם זה מגיע מהתכללות עם החברים והכנעה לרב?

ודאי שחיבור עם החברים והכנעה לרב עוזרים להשיג מדרגה יותר גבוהה, ללא ספק.

שאלה: האמת היא שאני מאוד מבולבל. אני שומע כל מיני מושגים וכל מיני שאלות ששואלים, ובהבנה שלי זה רק כאשר בן אדם כבר מגיע להשגה רוחנית.

כנראה שהם כבר נמצאים.

תלמיד: שמעתי בעבר שברגע שיהיו כאן כמה חברים שיהיו בהשגה רוחנית, אז נצליח להתחיל להשפיע על הסביבה החיצונית שלנו בצורה חיובית.

לא, זה לא שייך לזה. זה לא כאמצעי לפתרון של החברה שלנו.

תלמיד: אני שמעתי ממך אומר כמה פעמים שחשוב מאוד להבדיל מה המצב המצוי שלנו, מה המצב הרצוי, ואיך אנחנו יכולים להתפלל תפילה נכונה. אני שומע שחברים כבר בהשגה רוחנית, וגם שמעתי אותך אומר שהמטרה שלנו בהפצה היא להגיע להשגה רוחנית ואחר כך נוכל להשפיע לעולם, אז אני מבולבל.

בסדר. עוד קצת זה יעבור.

שאלה: הרב"ש כותב שהסכנה הגדולה היא שחכמתו מרובה ממעשיו, והוא מציע פתרון, לקבל את הכול בגלל שהבורא רוצה ולא לתועלת עצמו. איך אנחנו בעבודה בעשירייה עושים עבודה כי הבורא רוצה ולא לתועלת עצמנו?

ברור שכך אנחנו משתדלים לעשות, זה נקרא "בעל מנת להשפיע". איך אתה בודק את הפעולה שלך? קודם לפי רצון הבורא לעומת הרצון שלך.

תלמיד: את רצון הבורא אני לא ממש מרגיש, אני מנסה להרגיש את הרצונות של החברים.

כן, דרך החברים.

תלמיד: איך מחפשים את הרצונות של החברים בעבודה הזאת כל הזמן? זה משהו שכל הזמן בורח.

כנגד זה יש לך כל הזמן אפשרות לסדר זאת יותר ויותר. אין אחרת, זה אמצעי להגיע לפעולות השפעה.

שאלה: איך אפשר בכלל להגיע למצב של שיכרות במערכת שהיא מערכת של השפעה?

לפי ההיגיון אתה צודק, כי מאיפה הם לוקחים. אבל הגישה עצמה להשיג את אור החכמה ושיאיר בכל הכלים היא בעצמה נותנת את הרגשת השכרות.

תלמיד: הכוונה עצמה.

כן.

שאלה: מתואר במאמר שיש מצב של כהן ויש מצב של לוי. כהן הוא חפץ חסד, חסדים מכוסים, אפילו שכר הליכה מספיק לו, הוא לא רוצה כלום, עצם זה שהוא קשור לבורא ונמצא בעבודה הוא שמח וטוב לו. מצב שני שהוא מתאר זה שהאדם נהנה מאור חכמה, זאת אומרת הוא מקבל. האם המצב הראשון של כהן קודם למצב של לוי דרך התפתחות של מדרגה?

ודאי שלוי קודם. כהן הוא יותר גבוה.

(סוף השיעור)