שיעור בוקר 12.12.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 50, מאמר "סוד העיבור – לידה"

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם" עמ' 50, מאמר "סוד העיבור - לידה".

סוד העיבור – לידה

א. כללים

הכלל והפרט

"עיון המשכילים בבריאה, במושכל ראשון הוא מוגדר בהתחקות אחר מלאכת ה'. מלאכת ה' נקראת "השגחה", או טבע הבריאה.

והמה לא יקראו "גוף" אלא, לחומר הפשוט של בשר ודם בתכונתו הדוממת, בלי שום צורה. כי כל מה שנקרא בשם "צורה", הוא נבחן לכח רוחני ואינו גוף.

ולפיכך יצא לנו חוק, אשר כל הגופות שוות. אלא, כמו כדור הארץ, שהוא גוף יחיד, ולא ייתכן לחלקו לרבים, באשר לא מצאנו בו חידוש צורה מחלק זה לחלק אחר - כן לא יתחלק הדומם לריבוי פרטים.

וכל כח הריבוי שבעולם, הוא כח רוחני נפלא במינו, ולפיכך, כל כלל מוטעם ומשובח, כי בא מהכח הרוחני, וכל פרט מגונה ושפל. ובזה ניכר ההבדל בין האדם האנוכי ובין האדם המסור לעמו.

וודאי הוא, שערך הכלל נגדר לפי גודל הריבוי שבו. כי אם החלטנו שכח הריבוי, הוא ענין רוחני וחשוב - אם כן, אם הריבוי יותר גדול - הוא יותר חשוב.

ומכאן, שהמסור לעמו יותר חשוב מהמסור לעירו. והמסור לעולם יותר חשוב מהמסור לעמו. וזה מושכל ראשון!"

תלמיד: בפסקה הראשונה כתוב "בהתחקות אחר מלאכת ה'". מה זה אומר להתחקות אחר מלאכת ה'?

שהנברא יראה לפניו כל מיני דוגמאות מהנבראים שעושים כל מיני פעולות כדי להידמות לבורא.

תלמיד: אני צריך לחפש את הדוגמאות האלה?

מתוך זה, כמו שכתוב "ממעשיך הכרנוך", הנבראים יתקרבו לנסות להבין את הבורא.

תלמיד: מהי מלאכת ה' בבריאה?

מלאכת ה' בבריאה, כמו שבעל הסולם כותב, נקראת טבע הבריאה או ההשגחה.

תלמיד: אני צריך לחפש לראות את ההשגחה שלו?

כן.

תלמיד: איפה?

בכל הבריאה שבה אתה נמצא, זאת אומרת, מלכתחילה יש עליך ציווי להגיע להשגחה.

תלמיד: ואז אני צריך לחקות אותו?

כן.

תלמיד: איך אני אחקה אותו? הוא הבורא.

כנראה שיש אפשרויות כלשהן שאנחנו צריכים לבצע אותן.

תלמיד: היום יהיה לנו מפגש של שתי עשיריות, זו גם אפשרות לבצע? אפשר לראות בבירור שאלו אנשים מסורים מאוד, ובעל הסולם כותב כאן שכוח הכלל הוא כוח חיובי ורוחני ומחויב. מהי בצורה פרטית התוספת הזאת שאדם צריך לעשות כשיש יותר חברים במפגש כזה למשל?

אני לא יכול להגיד.

תלמיד: זה כוח הריבוי שקראנו עליו עכשיו?

לא.

תלמיד: אנחנו מקבלים דוגמאות זה מזה בשביל לגלות מה הבורא מראה לנו ומה הוא נותן לנו. בעל הסולם מדבר פה על הכוח הרוחני, מהו הכוח הרוחני שאנחנו מגלים בינינו?

זה כוח שקובע לנו את כל צורות ההתפתחות ודרך ההתפתחות, ואנחנו צריכים להשתדל לדייק לפי זה.

תלמיד: אמרת שאנחנו מצווים לתת את הכוח הזה אחד לאחר. מהו הציווי הזה שאנחנו אמורים לעשות כל יום? במה מדובר בציווי הזה?

הציווי הזה הוא שביחסים בינינו נשתדל לקבוע אותם הכללים שיש ביחס של הכוח הזה לנבראיו.

תלמיד: זה כוח שאנחנו בונים ביחד בקשר בינינו כל פעם יותר ויותר.

כן.

תלמיד: האם יש קשר בין ריבוי רוחני וריבוי בעולם החומר? האם מי שלא מתרבה בעולם החומר לא יכול לרכוש?

כנראה שכן, צריכים לעיין בזה.

תלמיד: כתוב כאן "וכל כח הריבוי שבעולם, הוא כח רוחני".

כן.

תלמיד: בעל הסולם אומר שבגשמי יש רק כוח אחד, אין ריבוי. הוא עושה הבדלה בין הריבוי הרוחני לריבוי הגשמי. אפשר לפתוח את זה?

בכוח ברוחני יש הרבה חלקים והם כולם מכוונים למטרה אחת, כך שבסופו של דבר הם באים מחוסר שלמות, לשלמות.

תלמיד: האם המסר בסוף הקטע, המסור לעמו יותר מלעירו, לא עומד בסתירה ל"עניי עירך קודמים"?

לא יודע, יכול להיות.

תלמיד: מה המשמעות שהמעגל הרחב היותר גדול, הדוממים, הוא יותר חשוב מהמעגל הקרוב יותר כביכול?

הדומם הוא היסוד שבבריאה, ככל שהוא הולך ומתפתח נעשות ממנו צורות יותר רחוקות מיסוד הבריאה.

תלמיד: זאת אומרת, דווקא הצורות הרחוקות, נאמר הדוממים במקרה הזה, הן הצורות המתוקנות יותר מאשר האדם שהוא מקולקל בצורת ההתפתחות.

כן.

קריין: כותרת "לידה ברוחניות".

לידה ברוחניות

"לפיכך, כמו שיש לידה לפרט, מצד בנין הגופים - כן יש לידה לכלל, והיא, על-ידי חידוש כח רוחני, דהיינו, התפתחות השכליים היא לידה לכלל, כי ברוחני שינוי הצורה יחלק העולמות זה מזה, ולידה זו פירושה, לבוא בעולם התיקון."

זה מה שהוא כותב בלבד לגבי רוחניות, שזה על ידי חידוש כוח רוחני "על-ידי חידוש כח רוחני, דהיינו, התפתחות השכליים היא לידה לכלל". ובכלל הלידה, זה לבוא לעולם התיקון.

תלמיד: מה הכוונה בלידה?

לידה היא יציאה למשהו חדש.

תלמיד: ומה חדש פה?

שיש כאן משהו שאפשר להגדיר אותו בשם, במידה, כעומד בפני עצמו.

תלמיד: של מה הלידה? האם משהו משתנה ומתחדש רק בתפיסת האדם, או שיש עוד לידה בכל ההשגחה ובטבע, מה חדש?

הוא אומר שיש לידה ברוחניות.

תלמיד: אז מה מתחדש ברוחניות?

הוא עוד לא הסביר את זה.

תלמיד: בעל הסולם כותב שהמסור לעמו חשוב יותר מהמסור לעירו, לעולם, וכולי. מה זו המסירות הזאת, על איזו מסירות מדובר?

עד כמה הוא מרגיש שייך, עד כמה זה נמצא ונכלל בטבע שלו.

תלמיד: איך האדם מודד את רמת המסירות שלו?

לפי המידה שבה הוא מסור.

תלמיד: מסירות היא שייכות, שאני מרגיש שייך למשהו?

כן.

תלמיד: איך עובדת רמת ההתפתחות של המסירות, כי היום יש לי עשירייה שאני מסור לה ושייך לה. יש לי גם קבוצה, קבוצת פתח תקווה ואני גם מסור לה, רוצה להשתייך אליה, ויש גם הכלי העולמי, יש גם העם והאנושות וכולי. אז איך זה עובד, איך אתה מגביה את רמת המסירות שלך, ממעגל קטן למעגל רחב יותר?

נראה מה הוא כותב.

יציאת מצרים נקראת לידה

"ואם אנו מדברים בסוד הריבוי במהות הרוחני, הריהו בדומה לעניין הגשמי שנולד מבטן אמו, שהוא עולם חשוך ומקולקל בכל מיני לכלוך ואי נעימות, אל עולם הנאור בכל השלימות - עולם התיקון.

ובזה מובן עניין ההכנה, בגדר המובן בממלכת הכהנים, שהגיעו לכך על-ידי נבואת משה רבנו, ומשום זה זכו לחירות ממלאך המות, ולקבלת התורה. ואז היו צריכים ללידה חדשה, לאויר העולם הנאור, המכונה בכתוב: "ארץ חמדה טובה ורחבה"."

כביכול היציאה מהרצון לקבל זה ייקרא לידה.

נולד מת

"והנה הולד הזה נולד מת, כי אחר ההריון, שהוא כור הברזל ושעבוד מצרים, באה הלידה, ולא היו מוכשרים עוד לנשום רוח חיים מהעולם הנאור, שהיו מובטחים לבא לשם - עד שהתחילה הספירה ומלחמת עמלק ונסיונות המים וכו' - והגיעו למדבר סיני. וסיני הוראתה שנאה (כמ"ש חז"ל) כי מבטאם שוה. דהיינו, ההתיסרות הנהוג בכל מחלה".

שמענו. ואז?

הלידה לאבא ואמא

"ואז נעשו ראויים לשאוף רוח חיים, והתקיימה בהם הנבואה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". מתחילה ממלכת כהנים, לבטל קנינם הפרטי, ואחר כך גוי קדוש, שהוא להשפיע נחת רוח לקונם, על-ידי "ואהבת לרעך כמוך".

וכמו בגשמיות שהולד נופל לידים אוהבות ונאמנות, שהם, אביו ואמו הדואגים לו ומבטיחים קיומו ובריאותו - כמו-כן, לאחר שלכל אחד הוכן ששים רבוא דואגים לקיומו, נשמו רוח חיים, כמ"ש: "ויחן שם ישראל נגד ההר" ופירש"י "כאיש אחד בלב אחד"."

אין לנו מה לעשות, אנחנו נמשיך.

ב. אחור ופנים

"האדם עיניו מלפניו, המרמז שאינו יכול להסתכל אלא לעתיד, דהיינו, בסדרי גידול מתתא לעילא. אולם אינו יכול להסתכל מאחוריו, דהיינו, בסדרי העיבור מעילא לתתא (כמ"ש "אל תביט אחריך" בפרשת לוט).

לפיכך הוא נעשק מכל ידיעה אמיתית, כי חסר לו ההתחלה, והוא דומה לספר שחסר בו חציו הראשון, שאי אפשר להבין מתוכו כלום. וכל היתרון לבעלי ההשגה הוא, שהם זוכים להשיג גם סוד העיבור, כלומר, המהלך של מעילא לתתא.

כי האדם כולל הכל, וזה נראה בעליל, כאשר מסתכל ומעיין בדבר מה, הכל יודעים שאינו מסתכל אף משהו מחוץ לגופו ורעיונותיו עצמו - ועם כל זה, הוא משיג את כל העולם כולו, ויודע מה חושבים בני העולם ומעריך אותם כיצד למצוא חן בעיניהם, ומתאים עצמו לרצונם.

וכדי להגיע לידיעות אלו, אינו צריך רק להסתכל בתוך עצמו - וכבר מבין מחשבות בני גילו. כי כולם שוים זה לזה, והאדם עצמו כוללם בתוכיותו. וסייג לידיעותיו הוא, אשר עיבורו עצמו אינו יודע ואינו זוכר מהזמן ההוא לספר משם אף משהו."

ככל שאנחנו מוגבלים בתפיסתנו, זה מה שאנחנו רואים.

תלמיד: האם יש כאן הקבלה בין הוולד לפני היציאה, לישראל שעומדים לפני ההר?

צריכים ללמוד.

תלמיד: האם החלק הצר הזה לפני היציאה, והקבוצה שעומדת מול הר או חומה לפניהם, זה חלק דומה במעבר בין שלב לשלב?

יכול להיות. נראה.

תלמיד: מה ההבדל בין עבודה של הפרט בהתקדמות רוחנית, לעבודה של קבוצה בקפיצה לשלב הבא?

ההבדל גדול, כי בהתקדמות בקבוצה אנחנו צריכים לקחת בחשבון שכל היחידים שעושים מעבר ממצב למצב, הם מתחברים ביניהם והתוצאה שלהם מצד אחד יכולה להיות הרבה יותר משמעותית מזה שעושה אחד. זה כמו שאתה עושה חשבון ביחיד, או עושה חשבון בהרבה גופים. בהרבה גופים יהיה לך חשבון כללי שהוא הרבה יותר ממשי מחשבון ביחיד.

תלמיד: מה זה להתאים את עצמי לרצונות של אחרים?

"להתאים את עצמו לרצונות של האחרים", זה נקרא שאני נכלל בהם ומוסר להם שליטה על עצמי.

תלמיד: הוא אומר שההתאמה לרצונות של אחרים זו מסירות.

כן.

תלמיד: זו המסירות שאנחנו מדברים עליה, שאני יוצא יותר ויותר מתוך עצמי?

נראה מה הוא מדבר על הכלל.

קריין: כותרת "שער החמישים" בתוך חלק ב'.

שער החמישים

"וזה סוד הכתוב: "וראית את אחורי ופני לא יראו". כי משה רבינו השיג את סוד העיבור, כלומר, כל הבחינות שמעילא לתתא בתכלית השלימות, המכונה "אחוריים של עולמות הרוחניים" - ולא היה חסר לו, אלא להסתכל גם ב"פנים", דהיינו, לראות כל העתיד עד גמרו של התיקון המכונה נו"ן שערי בינה, - כי קומת הבינה היא מאה שערים, שבינה מכונה בלשון המקובלים, בשם "אמא", להיותה אמא של כל העולם כולו, שהזוכה להשיג כל מאה שערים שבה - זוכה להתגלות השלימות.

כי חמישים שעריהם מאחור, הם סוד העיבור, דהיינו המהלך מעילא לתתא. וחמישים שעריהם מלפנים, הם דרך ההתפתחות המחוייבת עד גמר התיקון, שאז: "מלאה הארץ דעה את ה'" - וכן "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".

וזה שהתפלל משה רבנו "הראני נא את כבדך", - דהיינו, כל החמישים שערי בינה שמפנים. ואמר לו ה': "וראית את אחורי" - די לך שאתה רואה את כל החמישים שבאחורי, בבחינת מעילא לתתא. "ופני לא יראו", - כי לא תראה את כל החמישים שמפנים - "כי לא יראני האדם וחי", - כלומר, לפני שמגיע הזמן המוכשר, שיסתגלו הכלים ויתפתחו בכל שלמותם.

ומטרם זה מוכרח הוא למות על ידי הראיה הזאת, כי הכלים לא יוכלו לקבל האור הגדול הזה ויתבטלו. וז"ש: "חמישים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם נתנו למשה, חסר אחד".

וברוחניות אינו נוהג חסרון, אלא, או כולו, או לא כלום, כעניין, "נדר שהותר מקצתו הותר כולו". אבל לעת קץ, שיגדלו מדת הכלים, ויתפתחו בשיעורם הרצוי, אז יהיו ראויים להשגת שער הנו"ן. (גם תדע אשר יש שני מיני השגות, נבואה וחכמה. מצד החכמה השיג משה כמו כל החכמים, - אבל מצד הנבואה לא היה יכול להשיג, ועל דבר זה אמרו חז"ל: "חכם עדיף מנביא". - וכן אמרו ששלמה השיג שער הנו"ן)."

כנראה שהלאה הוא עוד ייפרש.

קריין: כותרת "הנפש מוליד את הגוף: העיבור והגידול."

הנפש מוליד את הגוף: העיבור והגידול

"כשם שבחטה הזרועה אנו מוצאים בה שני מהלכים:

א. משעת הנחתה באדמה, שאז היא מתחילה לפשוט הצורה של בחינתה עצמה, הנבחנת למולידה, עד שבאה לבחינת אפס, כלומר, לבחינת המצע של שלילה מצורת אבותיה, והפועל נעשה לכח. ועד אז נחשבת לבחינת עיבור, הנמשך מהמהלך של מעילא לתתא,

ב. וכשבאה לנקודה האחרונה, מתחיל הגידול והצמיחה, שהוא המהלך של מתתא לעילא, עד שמשיגה קומתה של המוליד שלה."

קריין: כותרת "הכלל והפרט שווים"

הכלל והפרט שווים

"הכלל והפרט שווים ההדדי, כמו שתי טיפות מים, הן בחיצוניות העולם, דהיינו, מצב הפלנטה בכללם. והן בפנימיותו, כי אפילו באטום (פרודה) המימי היותר קטן, אנו מוצאים שם מערכת שלימה, של שמש ופלנטות הרצים סביבו, ממש כמו בעולם הגדול. ועד"ז האדם שהוא פנימיות העולם, גם בו תמצא כל התמונות של העולמות העליונים, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. כמו שאמרו המקובלים: שראש הוא אצילות, ועד החזה בריאה, ומשם עד הטבור יצירה, ומטבור ולמטה עשיה.

ועל-כן עיבור של אדם, תראה גם מהלך של מעילא לתתא. דהיינו, התפשטות איטית מהמוליד שלו - אמו, עד שנעתק וניתק ממנה לגמרי, כי יוצא לאויר העולם, ויצא מפועל לנפעל - מרשות מולידו עד רשות עצמו.

ואז מתחיל המהלך של מתתא לעילא - ימי היניקה, שעדיין דבוק בשדי אמו, עד שצורתו נשלמת, בשיעור האחרון של קומת מולידיו.

אולם אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה הוא, פירוש, כי בהכרח שאינו יליד אשה, אלא, עפר מהאדמה, כמו שאר הבריות הראשונות שנתהוו מעפר ההוא. כמ"ש: "הכל היה מן העפר", אולם העפר הזה נמשך מהעולמות העליונים הקודמים לה.

והוא כי גם למעלה יש אור וכלי. האור, הוא בצורות שבקבלה. והכלי, הוא הרצון לקבל את הצורות המותאמות ההם. והכלי הזה, שהוא, הרצון לקבל, הוא תמיד בלי קביעות של משהו, לא מחשיבות, ולא ממשות עצמאית העומדת בפני עצמה זולת עם המקובל אליה. ועל-כן אין לה שום ערך יותר מהמקובל.

למשל: העני הרוצה לקבל עשירות, אין לו שום חשיבות יותר מהעני השמח בחלקו. ואינו רוצה לקבל עשירות. אלא אדרבה, הוא עוד גרוע ממנו. והוא, כי הרצון לקבל, עם הדבר המקובל נעשה לאחד, והמה רק שני חצאי דבר, וכל חצי כשהוא לעצמו ונבדל, אין לו שום ערך עצמי שיהיה מה לדבר ולשאת ולתת עמו."

תלמיד: חלק ממה שהוא כותב, שהמהלך מתתא לעילא הוא ימי היניקה כשעדיין דבוק בשדי אימו. ואם העיבור הוא הקשר שלנו עם בינה, אז מה זה בשבילנו יניקה, או שזה כבר רחוק מאיתנו?

אני לא יודע.

תלמיד: זה לא כתוב אני יודע.

לא.

תלמיד: האם המאמר הזה נכתב על ידי בעל הסולם כמאמר, או שסדרו את זה אחר כך?

זאת שאלה, אבל לא ידוע לי שמישהו סידר.

תלמיד: כי הוא כותב את זה ממש בצורה קשה להבנה. מצד אחד כביכול עושה הקבלה ממה שאנחנו יכולים לראות מהטבע, איך שהכול מתפתח ונולד ועושה הקבלה לתהליכים רוחניים. זה נכון להבין ככה?

יכול להיות.

תלמיד: מה שלא ממש מובן פה, שמצד אחד ההתפתחות היא בריבוי חלקים, וככל שיש יותר התפתחות יש יותר התחלקות לחלקים יותר ויותר מורכבים שמתחברים ביחד. מצד שני הוא אומר, שכמה שיותר שלם זה יותר משובח, כי כלל ופרט. ואחר כך הוא אומר שעד שלא הגיעו למצב של עם לא הייתה לידה כשיצאו ממצרים, ואז בגלל שבהתחלה הנולד מת, אין לו רוח חיים כי לא קיבלו תורה. ואחר כך כשקיבלו תורה התחילו לנשום, כי היה שישים ריבוא נשמות שיכולים להיות כאבא ואימא ולספק את כל הצרכים. ויוצא שעד שאין חיבור בין חלקים בודדים אי אפשר לחיות ברוחניות, לזה הכוונה?

לא חושב. נראה, אולי הוא יוסיף עוד משהו.

תלמיד: האם הבריאה נתנה לנו כוח לשלול את הצורה האגואיסטית שבה אנו מתקיימים?

בריאה, הכוונה לא עולם הבריאה?

תלמיד: לא, הבורא, ההשגחה.

הוא לא כותב כך ממש.

תלמיד: כי אני מרגיש ממה שכתוב שעצם השלילה של הצורה הקודמת, היא מולידה צורה חדשה.

כן.

תלמיד: אז אם השלילה יש בה כבר את כוח ההולדה, זאת אומרת אם אדם רוצה להיוולד לצורה חדשה, עצם זה שהוא שולל.

לא נראה לי. אני לא חושב.

תלמיד: האם הצורה הקודמת היא מדומה, כי לנו יש אשליה מאוד חזקה של פרטים, עד כדי כך שקשה לנו לדמיין מה זה כלל.

כן.

תלמיד: אז השאלה אם בכלל המצב הזה של פרט זה מדומה?

כביכול יש לזה מקום.

תלמיד: בצורה שאליה אנחנו צריכים להיוולד, אנחנו פרט כחלק מכלל, או שאנחנו הכלל עצמו ואין בכלל פרט? הצורה הרוחנית שהוא מדבר עליה זה פרט כחלק מכלל, או שאין דבר כזה פרט בכלל?

זו שאלה.

תלמיד: הוא כתב כאן שבעלי השגה זוכים להשיג את סוד העיבור, את כל המהלך מעילא לתתא, והם יכולים לחזור ולהבין את המצבים שקדמו למצב שהם נמצאים בו. הוא חזר פה על העיקרון שכל המצבים נמצאים בתוך האדם, האדם צריך רק להסתכל בתוך עצמו ומתוך זה מתגלה כל המציאות. גם בהקדמה לפתיחה הוא כותב שכל העולמות העליונים והתחתונים נמצאים בתוך האדם.

מה זה הפעולה הזאתי שאדם מסתכל בתוך עצמו? כי אדם שאינו בעל השגה מסתכל בתוך עצמו לא ימצא שם שום דבר טוב גם לא איזושהי הבנה. אז מה זו ההסתכלות הזאת בתוך עצמו שמאפשרת לאדם לראות את הסיבות לקיומו, לקיום העולם?

אין לו לאן עוד להסתכל. רק לתוך עצמו.

תלמיד: לכאורה נראה כאילו האדם מתבונן על המציאות, אפילו אנחנו מתבוננים אחד על האחר, לומדים אחד מהאחר, מקבלים כוחות זה מזה, מהי הפעולה הזאת להסתכל לתוך עצמך?

זו שאלה.

תלמיד: האמת שאני באותה שאלה, הוא כותב פה שהאדם כולל הכול כלל והוא כותב כאן שפרט וכלל שווים, והאדם צריך להסתכל בתוך עצמו, אם ככה למה בכלל צריך אינטראקציה עם אחרים?

כל האחרים האלה הם מלכתחילה נמצאים בו.

תלמיד: הוא כותב האדם כולל הכול הוא מסתכל בתוך עצמו כלל ופרט שווים בשביל אני צריך את כל הכלל? נעבוד עם פרט אחד כמו שצריך לשם מה האינטראקציה מה יש בה, מה התוספת שבה, אם בתוך האדם הוא יכול למצוא את הכול בתוכו? נכון? או שהוא צריך לצאת ללכת לדבר עם כולם, להכיר את כל העולם? לא, אני שומע שהכול בתוכו.

כן. בסדר. שאלה.

תלמיד: אני הבנתי מהטקסט שהתהליך לידה זה מלמעלה למטה והוא מתחיל תהליך מלמטה למעלה שזה כבר ישר מיניקה, זה נכון?

נראה.

תלמיד: הוא כותב על משה רבנו שהשיג את כל המדרגות מלמעלה למטה ואחרי זה מת, ורק כשהכלים יהיו מוכשרים אז יהיה הזמן להשיג מלמטה למעלה. כתוב לי הערה ממך מלפני כמה שנים שעכשיו זה הזמן שהכלים מוכשרים. ואף פעם לא הרגשתי את הטקסט הזה כל כך קרוב וכל כך עמוק, ובכל זאת ככל שאני מרגיש קרוב למה שמתגלה, זה רק הפער העצום בין דברי המקובל, לביננו.

ורק פה, שאנחנו נמצאים בסביבה כזאת שיש רצון חזק להתקרב לזה, וכל שאר המציאות שמרגיש את הפער, כנגד זה עכשיו זה הזמן שהכלים מוכשרים. איפה נקודת ההתקשרות שלנו?

כל מה שמתגלה זה רק הפער ביני לבין זה וגם בכל המציאות, כל העולם, לבין הדברים הגבוהים האלה שצריכים להרגיש אותו כוח הריבוי, אותה השגה? איך מתקשרים?

כנראה בפתרון הכללי, שם אנחנו נמצא גם את זה.

תלמיד: בעל הסולם כותב שהשגת משה, בכלל השגה של מקובל, יכולה להיות ממטה למעלה או ממעלה למטה, פנים ואחוריים שמקובל יכול לראות את המצב העתידי, מה היא אותה השגה שבה המקובל רואה את המצב העתידי?

אני לא יודע. צריכים לחשוב.

תלמיד: בעל הסולם, הרי זה שמו - "בעל הסולם", הוא גילה את כל העולם מסופו עד סופו, וגילה את כל המדרגה של הבינה, אפשר לקרוא לזה ככה? אז כאילו יוצא שהוא ראה את העתיד והוא היה כמו נביא.

איך מהנקודה הזו שבה הוא ראה הכול, מאיזה מקום הוא בכלל יכול היה להפיץ, אם הוא הבין את כל תהליך ההתפתחות, או שהמאמרים שלו נכתבו במידת ההתפתחות, ההתקדמות שלו?

לא, אני לא חושב.

תלמיד: הוא הרי ניסה להציל את עם ישראל למרות שהוא כביכול ראה כבר את התוצאה הסופית של כל זה. אז מאיזה מקום, ומה הניע אותו כשהוא מבין מה הולך לקרות?

לא חשוב מה עתיד לקרות, חשוב רק עד כמה אנחנו כמשתתפים נוכל בצורה נכונה להתכלל בפעולה הזאת.

תלמיד: איך האדם יכול לצאת מתוך הרצון לקבל אם הרצון לקבל זה בעצם החומר היחיד שנברא?

זאת שאלה. אבל יש כאן עוד פתרון.

תלמיד: כשאנחנו צריכים לאבד את הצורה שלנו כמו הזרע שנרקב באדמה כשאנחנו מתים איך אנחנו מתים, אנחנו מתים רק בצורה פנימית או רק ביחס לעולם החיצון?

עוד נראה את זה.

קריין: כותרת ג' "מהו נשמה".

ג. מהו נשמה

חוק ההתפתחות ע"פ חכמת הקבלה

"אי אפשר להתבונן בשום דבר, בטרם שרואים את הדבר מתחילתו עד סופו. ומתוך שהאדם אינו מרגיש שום דבר, אלא מתוך עצמו, (ע"ד שחכמי הראיה, מצאו שאין הצבעים שוים בכל העינים, אלא רק הסכמה יש כאן) על-כן הוא מחוייב, להכיר את עצמו מתחילה עד סוף. דהיינו, עכ"פ מזמן עיבורו עד היותו לאיש. וכיון שאינו כן, כי האדם מתחיל להכיר את עצמו, רק בהיותו איש שלם. לפיכך, נעדר ממנו היכולת להתבונן בעצמו."

קריין: כותרת "אין לך אדם שמכיר את עצמו".

אין לך אדם שמכיר את עצמו

"טעם שני הוא, כי להכיר איזה דבר, צריכים בעיקר להתבונן לתכונות הרעות שבדבר, ומתוך שאין האדם יכול לראות נגעי עצמו, (ובאותו שיעור שמושאל לו ממה שרואה באחרים, הוא רואה ג"כ באספקלריה שאינה מאירה) מטעם, כי כל רע המחוייב לבוא לכלל קבלה לאדם, הרי מגיע לו בעונג, שאם לא כן, לא היה מקבלו. וחוק הוא שכל דבר שיש בו תענוג, אין האדם מחשיב אותו לרע, זולת על-ידי נסיונות רבות המתפתחים בהם, ולזה צריכים ימים ושנים, וגם זכרון והקש והתבוננות, אשר לא כל אדם מסוגל לזה. לפיכך אין לך אדם שיהיה מכיר את עצמו.

אולם המקובלים בעלי השגה הרי הם משיגים דבר שלם. כלומר, זוכים להשיג כל אותם המדרגות שישנם במציאות לבוא להשגת האדם, ואז נקרא, שהשיגו דבר שלם, ודבר שלם הזה, מכונה בשם, נשמה."

תלמיד: אז איך אדם שלא מכיר את עצמו יכול להתפתח? מה מומלץ לו לעשות?

לא יודע, נראה הלאה.

תלמיד: הוא אומר שאם אדם לא מכיר דבר מתחילה עד הסוף אז אני מבין מזה, שכל ההתפתחות שלו כביכול, מה שנראה לו כרגע לפי הרצון שמתעורר בו, היא אולי בכלל לא לכיוון הנכון.

בסדר.

תלמיד: אז מה הוא אמור לעשות? לשבת? לתת לדברים לקרות, עדיף אולי לא לזוז? לתת לטבע לפתח אותו?

כן.

תלמיד: זה עדיף? זאת העצה לא לזוז?

ומה שהיה קודם, זה לא טבע?

תלמיד: גם טבע. אז מה? לא ברור, האדם עובר כל מיני סיבובים בחיים, פתאום מתעורר בו רצון, רץ ומממש אותו. מגלה אחרי איקס זמן שזה לא היה לכיוון. הוא מבין שאולי יותר טוב היה שיתפתח לכיוון פנימי יותר, שיהיה אדם יותר מפותח, יותר אוהב, יותר משפיע. מתחיל להתקדם לקראת הכיוון הזה ופתאום מכניסים אותו לעוד סיבוב, מעוררים בו עכשיו רצונות אחרים. רץ, הולך כאילו מממש אותם. אז נניח שאדם מודע לתהליך הזה, הוא גם מסתכל על הכלל, על האנושות, ונניח רואה את אותו סרט גם בכלל וגם על עצמו.

כן.

תלמיד: פתאום הבורא מעורר בו רצונות והוא הולך ומממש, על אף שהוא כבר עורר בו פעם רצונות, שהוא אמר עליהם שבמחזור הזה הוא כבר היה.

הוא כבר מכיר.

תלמיד: אז מהו חוק ההתפתחות על פי חכמת הקבלה ואיך לעבוד איתו נכון? אם זה חוק, איך לקיים אותו?

נראה.

תלמיד: הוא כותב שאדם לא מכיר את עצמו, שאי אפשר להתבונן בשום דבר בטרם שרואים את הדבר מתחילתו עד סופו.

כן.

תלמיד: לפי זה, אדם לא רואה מתחילתו עד סופו.

אבל גם לא דורשים את זה ממך. אתה יוצא מתוך הנחה שאתה צריך לראות את כל הדרך ואת הכול מכל וכל, ולקבל את זה בצורה שאין בה שום שאלה.

תלמיד: איך הוא יתפתח אם הוא לא רואה מתחילתו עד סופו?

כנראה שנשאר כאן איזה סימן שאלה.

תלמיד: אז הוא בהכרח יטעה.

תלוי במי הוא תולה את סימן השאלה.

תלמיד: מה זאת אומרת?

מה הוא חושב שנשאר לו.

תלמיד: מה זאת אומרת, מה הוא חושב שנשאר לו?

אתה חושב שאדם מתפתח רק בתנאי שהוא יודע הכול.

תלמיד: כך אני מבין, אחרת הוא לא יודע באמת לאן להתפתח. הוא מתפתח בהכרח בטעות, כי הוא לא יודע מה "סוף מעשה במחשבה תחילה". אם לא "סוף מעשה במחשבה תחילה", והוא הולך ומממש את כל מה שמתפתח בו, את כל הרצונות שמתעוררים בו, לאן הוא יגיע? בהכרח למבוי סתום, כי הוא לא יודע לאן הוא אמור להגיע. מה העצה?

מה אתה חושב? אתה עוד לא יודע, בסדר.

תלמיד: אני יכול לומר שאם יש לו יכולת לקשור את עצמו לחכמים, אז אולי הוא יכול ללכת עם השכל שלהם, אם הרצונות שלו לא יהיו חזקים יותר מהגדלות של החכמים בעיניו.

הבנתי. או נגיד האמונה.

תלמיד: בעל הסולם אומר באות הזאת ובמאמר, שאדם לא יכול להכיר שום דבר אלא אם כן הוא נמשך לטוב, להנאה. ולכן הוא לא יכול להכיר את עצמו, כי כדי להכיר את עצמו הוא צריך להכיר את הרע שבו. אבל מתוך ניסיונות רבים להשיג את אותה הנאה וחוסר ההצלחה, מתוך זה הוא מכיר את הרע. אבל פתאום הוא קופץ בטקסט ואומר, "אולם המקובלים בעלי השגה הרי הם משיגים דבר שלם. כלומר, זוכים להשיג כל אותם המדרגות שישנם במציאות לבוא להשגת האדם, ואז נקרא שהשיגו דבר שלם, ודבר שלם הזה, מכונה בשם, נשמה."

אדם יכול להבין משהו רק אם זה תענוג, ובתענוג הזה פעם אחר פעם הוא נכשל ורואה כמה הוא לא מצליח להשיג אותו, ואז פתאום הוא קופץ ל-מקובל בעל השגה שלמה, שזה נקרא נשמה. יש פה קפיצה קוונטית כזאת.

אני מבין. בסדר, נחכה.

תלמיד: האם זה שאדם עוסק בחכמת הקבלה, בלימוד ההשתלשלות מלמעלה למטה, זה נחשב בשבילו שהוא מחכים בעניין העיבור, בכל מה שהביא אותו למצב הזה? האם זה מפתח בו את ההכרה במצבים לפני הלידה שלו, בכל מה שקורה מלמעלה למטה? האם זה תורם איכשהו לחכמה שהוא צריך לרכוש?

שאלה.

תלמיד: בעל הסולם כותב שאדם צריך להכיר את כל הרצון לקבל שבבריאה, מעילא לתתא, זה התהליך. ואז הוא כותב על השגה, מי שהכיר את הרצון לקבל שבו, שכבר נכנס לקליפת מצרים, הוא דורש גאולה, ואז מתחיל באמת להיות אדם. לפני זה הוא לא אדם, הוא לא הכיר את כל התהליך. האם זה נכון?

נראה.

תלמיד: האם עלינו להרחיב את גבולות התפיסה או שעלינו להשתמש בתפיסה הצרה הזאת עד למקסימום?

ככול שהאדם מרגיש חיסרון בזה.

תלמיד: מה זה אומר להיות "ישות שלמה"?

אדם שמשיג את הנשמה, משיג את הישות השלמה.

תלמיד: כתוב פה, "וחוק הוא שכל דבר שיש בו תענוג, אין האדם מחשיב אותו לרע, זולת על-ידי נסיונות רבות המתפתחים בהם, ולזה צריכים ימים ושנים, וגם זכרון והקש והתבוננות, אשר לא כל אדם מסוגל לזה." מה זה "זיכרון והיקש התבוננות" שצריך?

כשיש לאדם איזו הסתכלות פנימית לתוך הבריאה, ואז הוא יכול לחבר את הדברים יחד, ולהבין את הקשר ביניהם.

תלמיד: לגבי הזיכרון, כדאי לפעמים ממש לשחזר, לנסות להיזכר? כי האגו כל כך מתעתע, מבלבל, ומכשיל את האדם.

תנסה, אבל אני לא חושב שזו דרך להצלחה.

תלמיד: איך אדם מגיע להכיר את הרע שבו?

מתוך זה שכנראה הוא מגיע למצב שיוכל להכיר, שמתפתח בו הרע, ואז הוא מכיר מאיפה זה מתפתח.

תלמיד: בעה"ס כותב שהכול מגיע לאדם מתענוג, הוא לא רואה את הרע שבו, כי אדם קרוב לעצמו.

כן.

תלמיד: אז איזה פעולות אדם יכול לעשות, כדי להגיע להכרת הרע?

קודם כל להסכים עם זה שביסודו הוא רע, ושהוא לא חושב בכלום, לא בשכל, לא ברגש, ולא בפעולות, בתוכניות, לטובת מישהו אחר, או לעולם. ואז הוא מתחיל להבין שגם את הפעולות שלו לעצמו הוא עושה ברע.

תלמיד: יש דברים שאנחנו יכולים לעשות בינינו, בעשירייה כדי לעזור אחד לשני להגיע להכרה הזאת?

אם ללכת לפי בעל הסולם, להשתדל להשיג את הנשמה, אז וודאי שבזה נצא מהרע, ונגיע לטוב.

תלמיד: למה משיגים עדינות נפש בדם יזע ודמעות?

אני לא יודע, אלה סתרי תורה.

תלמיד: למה חכם עדיף מנביא, הרי ידוע שאין אור חסדים ללא הארת חכמה?

כן.

תלמיד: למה לתכונה אחת ללא תכונה נגדית אין קיום במציאות?

כי אי אפשר להשיג, לאתר שום דבר אלא אם יש קנאה כנגדו.

תלמיד: במאמר בעה"ס אומר שאדם צריך לעבוד על התחקות אחר מלאכת הבריאה.

כן.

תלמיד: ואז יש הרבה מאוד פרטים, אבל בסך הכול הוא אומר שיש השתלשלות ממעלה למטה, שזה מה שהאדם מזהה שפועל עליו, ובשלב מסוים כמו זרע שצומח הוא צריך להתחיל לפעול מצד עצמו לכיוון הבריאה בחזרה.

מתי מתחיל השלב שבו אפשר להגיד שהאדם כבר לא סביל, שהוא כבר מבחין לא רק במה שפועל עליו, אלא הופך להיות שותף, ומתחיל בעצמו לעשות משהו?

כנראה שמהמצב שהוא יכול להבין את עצמו, ולהביא את עצמו בסופו של דבר לכל הפתרונות, הוא בסוף, בהשגחה השלמה.

תלמיד: כמו שהבורא בא מהשלמות כך גם האדם, כדי להתחיל לעשות משהו הוא צריך לצאת משלמות?

כן. זה ודאי.

תלמיד: ולכן הוא אומר שצריך להתחיל להשיג נשמה שזה מצב שלם?

כן..

תלמיד: כתוב "והוא כי גם למעלה יש אור וכלי. האור, הוא בצורות שבקבלה. והכלי, הוא הרצון לקבל את הצורות המותאמות ההם. והכלי הזה, שהוא, הרצון לקבל, הוא תמיד בלי קביעות של משהו, לא מחשיבות, ולא ממשות עצמאית העומדת בפני עצמה זולת עם המקובל אליה. ועל-כן אין לה שום ערך יותר מהמקובל."

מה בעצם הבורא רוצה לתת לנו פה, כשהוא אומר שלמעלה אנחנו תמיד אומרים ש"עולם הפוך ראיתי"? ומה הכלים שהוא נותן לנו כדי להתאים את עצמנו לבורא? איך זה שלמעלה יש אור וכלי וכמו שאמרת מקודם, ושתמיד אנחנו רואים את הדבר הנכון שיותר מתאים לבורא כדבר הפוך? איך זה בונה בינינו, בתוך הקשר בינינו, את כל זה שאנחנו מדמים את עצמנו לעולם העליון כל הזמן, לפי מה שהוא אומר פה?

אין לי כרגע כוח להסביר את זה.

(סוף השיעור)