שיעור בוקר 17.07.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק "אגרות", עמ' 668, אגרת ב'

זו אגרת מורכבת, לא פשוטה, ארוכה, נשמע אותה קודם כל כך, נספוג משהו.

אגרת ב'

שנת תר"פ (1920)

"ב"ה שבעה עשר בתמוז בפר"ת קרתא דשופריא

לעצמי ובשרי. .. ירום הודו ותפארתו

עתה באתי למענה למכתבך מל"ג בעומר בצירוף מכתבך מן טו"ב סיון, שהשגתי אתמול, ולכן עכבתי מלענות למכתבא דל"ג בעומר, כי קויתי שתודיעני סדר שמות קבועות בינינו, כדי לגלות על ידם מחשבותינו שבלב, אבל השגתי טענת איני יודע... ולכן גם עתה לא אוכל להרחיב במילין מחמת יראתי שלא תכשל בהבנה, ואחכה לכתוב השלישי, אולי אכריע מבניהם לשון ברור, להודיעך אשר בלבבי ולא אחטיא המטרה.

כואב לי על הזמן הרב שהוצאתי בכדי ולמפח נפש, בשלשה מכתבים ארוכים הראשון מיום ב' משפטים ב"ך שבט, בו רשמתי לך שיר יפה לעבודה, המתחיל: "אכן תדבק לשוני לחכי כל עצמותי ציחו שמן, / ומפועל ה' כל שיקוי / וחייתי כל-בו יאומן". וכו'.

מכתב שני מיום ו' תצוה עשרה באדר, בו ביארתי מדרש פליאה, "הגמון אחד שאל לחד מן אלין דבית סליני [הגמון אחד שאל לאחד מבית סליני] א"ל [אמר לו] מי תופס המלכות אחרינו (ור"א) הביא נייר חלק ונטל קולמוס וכתב עליו: "ואחר כן יצא אחיו" וכו' אמרו ראו דברים ישנים מפי זקן חדש". וביארתי האמת המופלא בדברים הללו.

מכתב השלישי מיום ג' ויקרא, בו ביארתי את הפלוגתא דב"ש וב"ה [המחלוקת של בית שמאי ובית הילל] ב"כיצד מרקדין לפני הכלה". גם שיר אמיתי קולע אל המטרה, המתחיל: "הכר נא למי החותמת / שאלה היא לכל בני ירד / וליקוד אש העלמה מוצאת / כבן עולה או כבת מרד".

איני מוצא שום עון בהם שגרמו את אבידתם, זולת שהיית יכול להבין בהם שלא כהלכה, מחמת חסרון לשון ברור בינינו, אשר על כן מצוה גדולה להפיל את חומת ברזל הזו, המפסקת בינינו, אשר לא ישמע איש את שפת רעהו כדור הפלגה.

ומה שהוכחת באריכות מכתבך להראות בעליל שאדני אהבתינו מיוסדים על "אהבה מוסתרה" והעלית מזה סוף דבר ברור לדעתך, שאין לחוש כלל, לכל קושיותי שהקשתי עליך וזה לשונך מלה במלה:

"אמנם אני איני חושש כלל לקושיתך, ממני עליך, וממך עלי, כולם בטלים ומבוטלים, וגם אתה לא תחוש כלל ולא תביט למראה הפנים, אלא לגילוי הפנימי שבלב, כדרך האוהב המסתיר כל מחשבות הרבות שעוברים בתוך לבו, ועושה מקשה אחת חזקה וטובה לדחות ממנו כל המקשאות והחריפים והשומים והבצלים, ולא כוונתי במבוקשי זה כדי להרבות האהבה או שלא לבטלה כי אהבה במקומה עומדת, תמה ושלימה, ובלי שינוי כלל, שעליו אין להוסיף ולא לגרוע.

אולם כדי שלא תמצא בצער בחנם ולמה ועל מה? ובצערך אתה תוסיף על צערי, שבוודאי אינך רוצה בצערי, לכן רמזתי לך ב' הטעמים האלה כי המה אמת ופשוטים" עכ"ל.

מה אעשה אם לא אוכל לכחד האמת אפילו בשעה שהיא מרה, לכן אומר לך האמת: עדיין אין נוחה דעתי כלל, מכל פטומי מליך, ואם יש לך צער מזה, מ"מ האמת אהובה לי יותר מכל, וכתוב: "ואהבת לרעך כמוך", "דעלך סני לחברך לא תעביד [מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך]", ואיך אשאיר אצלך "דבר מתוק" אם "אינו אמיתי" השנוא לו מאוד, וחכי יקיא אותו, כלה כלה יגרש אותו.

ובפרט בענין החשוב שבחשובים, שנקרא "אהבה" שהיא הקשר הרוחני בין ישראל לאביהם שבשמים, כמ"ש: "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול סלה באמת באהבה", וכמ"ש: "הבוחר בעמו ישראל באהבה". וזו תחילת הישועה, וגמר התיקון, אשר הבורא ית' מגלה לבריותיו אשר ברא, כל האהבה שהיתה מקודם מוסתרת בלבו, כידוע לך למדי.

ולכן מחויב אנכי לגלות לך הפגמים שטעמתי בב' המטעמים שלך: בטעם הא' מצד חוט המשולש הנעלה באין ערך על אהבת ריעים דעלמא. טעית מאד במשל הזה, להשוות ולהעריך אהבה שורשית רוחניית, לאהבת ריעים התלויה בדבר, שעומדת להבטל בהבטל הדבר. ובטעם הב' הוספת חטא על פשע, להסתייע באהבתנו, מצד אהבת ההשתוות הטבעית המצויה עמנו במדה מרובה.

ותמה אנכי "מריה דאברהם תלי תניא בדלא תניא [תרגום: אֲדוֹנֵי אברהם, תלית את הלימוד בלא מקור!]", כי אהבתנו, שורשית נצחיית היא, תולה על אהבת ההשתוות הטבעית, שאפשר להבטל, "וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר".

ואני באחד ומי ישיבני, ואומר לך אם ממשיל משלים אתה, לא תמשול אהבה "שורשית רוחנית" לאהבת ריעים התלויה באיזה סבה מן הסבות, העומדים סוף כל סוף להבטל, אלא לאהבת אב ובנו, שהיא גם כן שורשית, בלתי תלויה בדבר.

בא וראה באהבה זו מנהג הפלא ופלא, שלכאורה אם הבן יחיד הוא לאביו ואמו, מחויב הבן לאהוב יותר את אביו ואמו, כי מגלין אליו יותר אהבה מהורים שיש להם הרבה בנים.

אבל במציאות אינו כן, ונהפוך הוא, שאם הורים נקשרים מאד לבניהם בחבלי אהבתם אז ערך אהבת הבנים מוצער ומוקטן מאוד, עד שלפעמים נראה בחוש אצל הבנים מסוג אהבה כזו, "שנכבה בלבם כל רגש האהבה" שזהו מנהג מחוקי הטבע הטבוע בעולם, ודו"ק ותמצא.

וטעם הדבר פשוט הוא, כי אהבת אב לבנו היא שרשית טבעית, וכמו שהאב חושק שבנו יאהב אותו, כמו כן הבן חושק שאביו יאהב אותו, והחשק הזה המצוי בלבבם, גורם להם תמיד בלי הרף בחי' יראה. דהיינו, שהאב מתירא מאד שבנו לא ישנא אותו באיזה שיעור, ואפי' דק מן הדק, וכמו כן הבן מתירא שאביו לא ישנא אותו באיזה שיעור, דק מן הדק, באין נבדק.

"ויראה תמידית" זו גורמת להם לגלות מעשים טובים בין איש לרעהו, שהאב מתאמץ לגלות אהבתו בפועל בתמידות לעיני בנו, וגם הבן מתאמץ לגלות אהבתו בפועל בתמידות ובכל יכלתו לעיני אביו. ובדרך זה רגשי האהבה פרין ורבין, בלב שניהם תמיד, עד שהאחד מתגבר במעשים טובים על חברו, בשיעור גדול ושלם. דהיינו, שאהבת לב מהאב, מתגלית אל הבן בשיעור שלם, שעליו אין להוסיף ואין לגרוע.

כשמגיעים למצב זה רואה הבן בלב אביו בחי' "אהבה חלוטה", רצוני לומר, שהבן אינו מתירא כלל, שמא תפחת אהבתו, וגם אין לו תקוה שתתרבה אהבתו, וזה נקרא "אהבה חלוטה", ואז לאט לאט מתעצל הבן לגלות מעשים טובים לעיני אביו, ובערך מיעוט מעשים טובים וגילוי אהבה בלב הבן לאביו, "ממש בערך הזה יכבו ג"כ ניצוצי "אהבה השורשית", שנחקקה בלב הבן מצד הטבע, ונעשה לו טבע שני, קרוב לשנאה ח"ו, כי כל המעשים טובים, שאביו עושה עמו, קטנים ושפלים בעיניו, כלפי החיוב מצד "אהבה חלוטה" שנבלעה באבריו, וז"ס הכתוב "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת" וכו', ודו"ק ביותר כי עמוק וארוך הוא.

ובהיות שדרכי תמיד לזמר בשבחים למערכות הטבע שהטביע וערך הבורא ית' לטוב לנו כל הימים ע"כ אגלה לך טעם המחוקק את הגבול הזה, כי לא חפץ רשע הוא ח"ו אלא אדרבה זהו כל פריה ורביה שברוחניות, כי עיקר הנרצה מעובדי ה' הוא הדביקות, ואין ציור דביקות אלא מתוך אהבה ותענוג, כמ"ש: "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול סלה באמת באהבה", ובאיזה אהבה אמרו, ב"אהבה שלימה", כי אין השלם שורה על החסר, ואהבה שלימה היא היא "אהבה חלוטה" כנ"ל.

וא"כ איך יצוייר עוד פריה ורביה בדביקות הנרצה, ועולה ונקנה מכל הרפתקאות דעדו עלייהו [שבאו עליהם]: וז"ס שהלביש הקב"ה נשמה, בגוף ובחומר עכור, אשר סוף כל סוף נודע לו שלגלות אהבה בפועל הוא צריך, ובחסרון גילוי אהבה בלב עצמו, כי טבע החומר לכבות מיד כל רגשי אהבה הקנוי לו מכבר.

ובדרך זה "השלם שורה על השלם", שיש ידיעה חלוטה באהבה חלוטה ושלימה, מצד השכל, ומ"מ אפשר עוד להוסיף באהבה, ובאם לא יוסיף אהבה, בטח יגרע ויוכבה כל הקנין שכבר קנה בהחלט, וז"ס "והארץ לא תמכר לצמתת" וכו', וכ"ז דברים כנים ואמתיים מאד, והכנס אותם לאוצר, לאחרית הימים בע"ה בקרוב.

עתה בין תבין הרהורי דברים שבלבי עליך. בראותי שאין לך שום יראה מקרירות אהבתי אליך, ואהבתי אליך היא אהבה חלוטה, ובפירוש רשמו אצבעותיך, שאהבתנו תמיד במקומה עומדת "בלי להוסיף ובלי לגרוע" אבל סוף דבר הוא שרוחניותנו מלובש בחומר, וטבע החומר להתקרר מחמת אהבה חלוטה כנ"ל, והוא חק ולא יעבור.

לכן אדרבה אם אתה מרגיש אהבתנו על צד השלימות בהחלט מחויב אתה, עתה להתחיל במעשים בפועל, "לגלות אהבה" מחמת פחד הקרירות העולה מהרגש אהבה חלוטה, בשלילת שום יראה: ובדרך זה מתרבה החשק, ומתרבה הכפלים שבאהבה, שנקרא "פריה ורביה".

והנה דברי נאמרים על צד הראיה, ו"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", ושום עיון וספק אין ביכולתו להפר את דברי אלה, ואם אינך מרגיש את דברי בלבך, הוא מחמת הטרדות באבידה שלך, אבל בשעה שתמצא את האבידה, ותוסר הטרדה אז תסתכל בלבבך, ותמצא אותו פנוי מכל רגש אהבה. והוא מחמת חוסר מעשים בפועל לגלות את האהבה כנ"ל, וזה ברור. וגם עתה כבר מזדעזעים באיזה שיעור דק מן הדק עבותות אהבתנו מחמת "חוסר יראה" מכח הידיעה באהבה החלוטה.

וכל זה כתבתי להודיעך דעתי הישרה, כי איך אכחד ממך דבר אמת, אבל לא נעלם כלל ממני שדברים הללו אינם מיושבים על לבך דהשתא [על לבך של עכשיו], והמה יגעים וארוכים לך, ולהג בשר.

אבל שמעני ויטב לך כל הימים, כי אין חכם כבעל ניסיון, לכן איעצך, לעורר בקרבך יראה מקרירות אהבה שבנינו, והגם שהשכל מכחיש ציור כזה. אבל הגע עצמך, אם יש תחבולה להוסיף באהבה, ואינו מוסיף גם זה לגריעותא [לפגם] תחשב: בדומה לאיש הנותן מתנה גדולה לרעהו, האהבה המתגלה בלבו בשעת מעשה, אינה דומה לאהבה הנשארת בלב, לאחר מעשה, אלא היא הולכת ומתקררת יום יום, עד שאפשר לבא לכלל שכחה בברכת האהבה, ומחויב מקבל המתנה להמציא תחבולה בכל יום להיות בעיניו כחדשות.

וזהו כל עבודתנו, לגלות אהבתנו בקרבנו, בכל יום ויום ממש, שוה בשוה כמו בשעת הקבלה, דהיינו, להרבות ולהפרות השכל בתוספות מרובות על העיקר, עד שהתוספות ברכה דהשתא [של עכשיו], יהיה נוגע בחושים שלנו, כמו מתנה העיקרית בפעם הראשונה, ולזה צריכים תחבולות גדולות, וערוכות לעת הצורך.

וז"ס הכתוב: "בימים ההם לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה וכו' כל האדם האוכל הבוסר תקהנה שניו", פי', שכל עוד שלא באו לידיעה הנ"ל, שלגילוי אהבה צריכים, לא יכלו לתקן חטא אביהם, ועל כן אמרו, "האבות אכלו בוסר ושני הבנים תקהנה". ודו"ק.

אבל אחר שבאו לידיעה הנ"ל, מיד יזכו לתקן חטא אביהם, וכל פגם שימצאו, ידעו כי יחטאו בגילוי אהבה כנ"ל, ועל כן כל יום ויום יהיו בעיניהם כחדשים כבפעם הא', שבשיעור גילוי אהבה של אותו יום, ימשכו האור עד לחוש, ואם ירגישו מיעוט בחוש, הוא מתוך אכילת בוסר של אותו יום, כי לא גילו באותו יום שיעור אהבה כל צרכן. ואכלו טרם גמר בישול, ועל כן נמעט מחושיהם, כי לא שוה כבפעם הא'.

ועיקר הדברים היא הלכתא למשיחא: אבל נוהגים גם בעוה"ז, כי באימוץ הלב, לגלות אהבה בינו לבוראו ית', הקב"ה משרה שכינתו עליו בסוד הזכירה, בסוד "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", וברבות הזכרון מגופא דעובדא [מעצם המעשה], יתרבה החשק והגעגועים, "ורוח אמשיך רוחא ואייתי רוח [רוח מושך רוח ומביא רוח]", וחוזר חלילה, עד שמתרבה הזכירה, ומתרבה על ידי החשק, ועולה במעשים טובים, ש"כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", שז"ס "הנה זה בא ושכרו אתו ופעולתו לפניו".

הארכתי בזה, אע"פ ששכל קצר הוא בלימוד, אבל לקנות השכל הזה עד שיהיה נבלע באיברים, הוא ארוך מאד, אבל הוא הוא כל בחי' אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה], שבערך שיעור קנינו תלוי מהירות התיקון בעת התיקונים, וערך גודל פריה ורביה אחר גמר התיקון, במהלך העבודה על צד הנרצה.

ואין להרהר אחר דברי, שא"כ "גיורא בארעא ויציבא בשמי שמיא [גֵר בארץ ואזרח בשמי השמים]", כי מדת האהבה היא רצונית, שבלב תלויה, ואינה שכליית, וא"כ איך יתכן להציגה בראש כל המדרגות השכליות כאשר הארכתי.

אבל כל הטועם ורואה, כי טוב ה', הוא עד ראיה בכל הדברים הללו, כי בדביקות הבורא ית' קא עסקינן [אנו עוסקים], שיחודו ית' כולל כל ההבחנות שבעולם, מ"מ בלי ספק אין ביחודו העצמי שום גשם, ועכ"פ שום פסיעה מלבר [מחוץ] מעצם שכלי, וע"כ כל הזוכה להדבק בו ית', מתחכם, מפני שדבוק בשכל פשוט, ובשעת הדביקות, העובד דבוק בנעבד ית', בתוקף גילוי רצונו ואהבתו בלבד. אבל אצלו ית' הרצון והשכל והידיעה ביחוד פשוט, בלי שום הבדל בצורה: כחוקי הגשמיים: וזה פשוט. ואשר ע"כ השגת גילוי אהבתו ית' זו, זו היא ברכת השכל. וד"ל.

ובא ולמד מעובד השלם (ואפילו שלם באתערותא דלעילא [בהתעוררות מלמעלה]) ושאל זקניך ויאמרו לך, כי השלם ע"ה שלם בכל, ויש לו ידיעה שלימה "בברכה שבעתידות שלו", ומכל מקום אינו נחלש כלל מחמת כן, מיגיעה בתורה, וחיפוש. ואדרבה אין לך מתיגע בתורה ובחיפוש כמוהו. והתירוץ פשוט: שיגיעתו אינו כ"כ לקרב לעצמו העתידות הטוב, אלא כל יגיעתו היא בגדר גילוי אהבה בינו לבין קונו, ולכן רגשי האהבה פרין ורבין, ומתגדלים, בכל יום ויום עד שמשתלמת האהבה בבחי' "אהבה חלוטה", שזה מעוררו ומביאהו אח"כ לכפול שלימותו, בבחי' אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה] וד"ל.

ובדרך אגב אבאר לך סוד הצדקה למסכנא [לעני], שמשובח מאוד בזוהר ותיקונים ובחז"ל: אשר אבר אחד נמצא באדם, שאסור לעבוד עמו ח"ו, ואפילו אם מצוייר עוד באדם "איזה רצון דק" לעבוד עמו, נשאר אבר זה כנגוע ומוכה אלקים, ונקרא "מסכנא [עני]", שכל זכות קיומו ופרנסתו בעולם, היא שאחרים עובדים בעדו, ומרחמים עליו, וז"ס "כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא", שבהיות האבר סמוך על שולחן אחרים, אין לו יותר מקיום נפשו בלבד והבן.

ומ"מ מחשיב הקב"ה כאלו קיים עולם מלא, שזהו עצמו כל ברכת העולם ומלואו, שפרין ורבין ומשתלמין רק בכח נפש המסכן הזה, שמתקיים ע"י עבודה של אברים אחרים וד"ל.

וז"ס "ויוצא אותו החוצה ויאמר לו הבט נא השמימה וכו', והאמין בה' ויחשבה לו צדקה", פירוש, כי בהוציאו אותו החוצה ע"כ היה איזה רצון לעבוד באבר זה, ולכן אסר לו העבודה.

וז"א: "הבט נא השמימה", ויחד עם זה הובטח בברכת הזרע, והמה כמו "ב' הפכים בנושא אחד" כי כל זרעו לברכה, על כרחך מאבר זה באים, וא"כ כשאינו עובד, איך ימצא זרע, וז"ע "והאמין בה'", דהיינו, שקיבל "ב' קבלות אלו, כמו שהם", הן איסור העבודה בהחלט, והן הבטחת ברכת הזרע, וכיצד קיבלם? ע"ז מסיים "ויחשבה לו צדקה", דהיינו, כצורת "הצדקה", לעני המתפרנס מעבודות אחרים.

וז"ע ב' המימרות בחז"ל: מר סבר שהקב"ה יעשה עמו צדקה, שיקיימיהו ויחיהו בלי עבודה, ומר סבר שאברהם יעשה עם הקב"ה צדקה, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, כי טרם התיקון נמצא אותו אבר בשמים, ונחשב הצדקה על שם התחתון, ובגמר תיקונו לא בשמים היא ואז נחשב נתינת הצדקה לעליון. ודו"ק כי אמיתי הוא.

יהודה"

תלמיד: בסוף המכתב יש הבחנה כזאת, שכל הגוף שנקרא המציאות שלנו מתקיים בזכות דבר אחד. עולם כמנהגו נוהג, כולנו נלחמים, כולנו גוזלים, הורגים, גונבים, זו המציאות שמצטיירת, רק איבר אחד הוא זה שמקיים את הגוף הזה, נותן לו את החיים, והכול תחת חסד עליון. זה חסד שיש לנו עוד הזדמנות כל יום לתת אתערותא דלתתא.

מה חושבים על זה?

תלמיד: אתה מרגיש שהמילים שבהן אתה רוצה לתאר את המאמר הזה הן לא מספיק גדולות, כי זה מאמר כל כך עמוק, הוא מתאר את המילה אהבה, שאנחנו כל כך רחוקים ממנה. כשאני קראתי את המאמר התביישתי מעצמי, אמרתי, כמה עבודה יש לנו עוד לעשות בשביל רק להתקרב לדבר האמיתי הזה. אני מאחל לעצמנו שנקיים את זה כל יום מחדש ונעשה את המאמץ הזה, "שיהיו כל יום בעיניך כחדשים" כמו שהוא כותב פה, כמו שקיבלנו את זה בהתחלה.

יש לי הרבה שאלות לשאול, ואני מאמין שהשאלות שנברר פה ייתנו לנו הרבה עבודה, באמת להתקרב לדבר המופלא הזה שהוא פה מתאר לנו. זה מרגש מאוד, מרומם מאוד, ואני הרגשתי שזה פותח את הלב, את כל האיברים בגוף. תודה רבה למי שהביא את המאמר הזה.

תודה.

שאלה: האם אהבה קיימת כל עוד יש גבול בין אב ובן?

כן.

שאלה: האם אני יכול להגיע לאהבה חלוטה לחבר מהכוח שלי?

כן.

תלמיד: איך עושים את זה? מה הם השלבים?

כאן הוא נותן ציור, אבל איך להגיע לזה, באיזה שלבים, אנחנו נראה במקומות אחרים.

תלמיד: אחד הדברים הבולטים שנכתבו פה הוא, שכל דבר או שהוא גדל או שהוא נובל. והאחריות שלנו היא לגדל את הדברים, לגדל את האהבה בינינו, לגדל את המשמעות. יש לנו את הברזלים, את השעות שאנחנו נפגשים עם החברים, ואפילו להגיע בוקר בוקר כתחזוקה, גם אם זו לא גדילה, זה חשוב. ואם נזכור שהדבקות בבורא היא המטרה, כי מפה הוא מתחיל, אז אנחנו יכולים לאט לאט למצוא לעצמנו את התחבולות כדי להוסיף לעצמנו.

נכון.

שאלה: למה האהבה זקוקה כל הזמן להוכחות, למעשים פרקטיים ומתנות, כביכול מדברים יותר נמוכים, כדי להוכיח ולהחזיק את הדבר הכי גבוה, הדבקות?

כי יש לה חולשה.

תלמיד: למה החיזוק הזה לא בא מלמעלה, אלא צריך מלמטה כל הזמן לתמוך בזה?

כן. כי בתיקון הכול תלוי בתחתונים.

תלמיד: איך בינינו אנחנו צריכים להוכיח כל הזמן אהבה?

לפי ההתקשרות, לפי התפילה המשותפת, לפי העלאת מ"ן עבור החברים.

שאלה: איך אני יודע שאני אוהב את החברים שלי בעשירייה מהסיבה הנכונה?

בכל מה שאנחנו קוראים יש שם דוגמאות שאתה צריך לבצע כדי לראות איפה אתה נמצא בעניין אהבת חברים.

שאלה: הוא כותב, "לכן איעצך, לעורר בקרבך יראה מקרירות אהבה שבנינו, והגם שהשכל מכחיש ציור כזה". איך אנחנו עובדים על השכל, הפוך?

אנחנו לא מסכימים עם השכל, וצריכים להוסיף כל פעם באהבה.

תלמיד: בהמשך הוא כותב, "וזהו כל עבודתנו, לגלות אהבתנו בקרבנו, בכל יום ויום ממש, שוה בשוה כמו בשעת הקבלה". מה זה אומר שזה שווה כמו בשעת הקבלה?

כשאנחנו מתחילים לגלות את אהבת הבורא אלינו ורוצים עכשיו להוסיף על זה משלנו, מאיתנו כלפיו, אז זה נקרא לגלות את האהבה.

תלמיד: הוא כותב, "יהיה נוגע בחושים שלנו, כמו מתנה העיקרית בפעם הראשונה". האם זה אומר שאנחנו צריכים כל פעם לאהוב את עצמנו מתוך החושים, להרגיש את זה בכל האיברים שלנו, ואם לא, אז זו לא עבודה אמיתית?

כן. צריכים להמשיך, לא שזה צריך לעצור אותנו. זה צריך לדחוף אותנו עוד קדימה.

תלמיד: מה זה אומר להרגיש את זה בכל האיברים? איך בסופו של דבר ההרגשה?

כמו שכתוב, "כל עצמותיי תאמרנה".

תלמיד: נכון. אבל איך אתה מעביר את ההרגשה לחברים? הרי אמרנו לא פעם שזו אומנות להעביר את ההרגשה שלך לחברים, את אהבתך, וזה למצוא כל פעם תחבולות.

כן.

תלמיד: אז מה הן התחבולות האלה?

התקשרות.

תלמיד: כלומר רק מתוך קשר אמיתי בינינו שאנחנו מעלים אותו כל יום בחשיבותו.

כן.

שאלה: יש באגרת הזאת יסוד שהוא מלמד אותנו איך לגלות את האהבה. ב' הפכים בנושא אחד, כשאנחנו כל הזמן עובדים בינינו ליישב את זה, דווקא פה מתגלה האהבה. וזה יסוד של קשר רוחני עם אביהם וגם בעבודה עם החברים. האם זה כיוון נכון?

נכון.

שאלה: הוא כותב שלאב הייתה אהבה חלוטה, וכשהתחילו לרדת הפעולות, אז בדיוק במידה שהוא הפסיק את הפעולה, במידה הזו פחתה האהבה. כלומר האהבה תלויה בפעולות אהבה. האם זה קיים בכל אהבה, כמו אהבה שורשית של אימא לבן, אבא לבן, גם שם חייבים פעולות בשביל שתהיה אהבה?

כן.

תלמיד: כלומר זה תנאי בכל אהבה, בין חברים, מורה ותלמיד, אבא ובן, ואם לא, אז היא יורדת.

כן. הוא כותב לך את זה.

תלמיד: הוא נותן פה ממש את כל החוקיות של האהבה.

שאלה נוספת. הוא כתב בהתחלה, וגם באגרת הקודמת, שבשביל שהוא יוכל ממש להסביר ושלא ייכשל בהבנה, אז הוא צריך להודיע לו על סדר שמות קבועות ביניהם. ואם לא, אז הוא לא יכול להסביר לו, אחרת הוא יכול להיכשל.

אנחנו עוד לא יודעים. זה עדיין לא אומר לנו כלום.

תלמיד: האם בינינו לבין הרב לא צריך משהו כזה?

עוד אין צורך.

שאלה: בעל הסולם כותב שאהבה שורשית בין אב לבן היא אהבה טבעית ושהאב ירא שהבן יראה שהוא לא אוהב אותו ולכן מרבה במעשים כדי שהבן יראה את האהבה שלו. האב חושש מכך שהבן יפסיק לאהוב אותו, לאכזב אותו, אבל הוא לא כותב שגם הבן רוצה לאהוב את האב. האם אין דבר כזה ביסוד הבריאה, שהבריה רוצה לאהוב?

לא, שורש הבריאה הוא שההורים אוהבים את הילדים ומצד הילדים יש רק דרישה, ולכן זה יותר מתייחס לבן.

תלמיד: זה לא שייך לדוגמה של בורא ואדם? האם לא נמצא בשורש האדם, שהוא ירצה לאהוב? הוא רק מגלה את האהבה של הבורא?

צריך להרגיש את זה.

שאלה: אם בין אדם לבורא יש עבודה שורשית ובין אדם לחברו זו אהבה לגמרי שונה, אז איך מאהבת הבריות מגיעים לאהבת הבורא?

למה העבודה שונה? זה גם להגיע לאהבה.

תלמיד: אבל לא לאהבה חלוטה.

בסדר, אז בגודל היא קצת אחרת, אבל בכל זאת זו אהבה.

שאלה: כתוב "שבהיות האבר סמוך על שולחן אחרים". למה הכוונה?

כנראה שהוא מקבל מילוי לא מהמקור, אלא מעבודה של אחרים.

תלמיד: ובזכות עצמו, הוא יכול לקיים רק בחינת נפש?

לא כתוב נפש.

תלמיד: כתוב לקיים את נפשו.

"נפשו" זה לא נפש. זה יכול להיות כל הנרנח"י.

תלמיד: ומה הוא מקבל מכל השאר?

במידה שהוא מתחבר לכולם, הוא מקבל מילוי לנפשו.

שאלה: אהבה היא קשר בין אוהב לנאהב, אהבה היא מסך בין אור וכלי.

כן.

שאלה: כותב בעל הסולם "טעית מאד במשל הזה, להשוות ולהעריך אהבה שורשית רוחניית, לאהבת ריעים התלויה בדבר, שעומדת להבטל בהבטל הדבר." מהי אהבה שורשית רוחנית?

זו אותה האהבה שעל ידה הבורא ברא את העולם ואת הנבראים.

תלמיד: זה כוח עליון?

כן.

שאלה: איך משיגים יראה תמידית שגורמת לעשות מעשים טובים?

יראה תמידית משיגים על ידי כך שרוצים לפתח אהבה ולהחזיק אותה ולא מגיעים לסיום. מתוך זה האדם מתחיל לפחד שמא תכנית האהבה לא תרד אליו.

שאלה: איך להבין איפה ואיך להרבות באהבה?

יש על זה הרבה קטעים, אבל אנחנו צריכים להגיע "מאהבת ה' לאהבת ה'", בצורה כזאת אנחנו הולכים. לכן אנחנו מחוברים בקבוצות, בעשיריות, כך שאנחנו יכולים לעבוד בהשפעה הדדית, להתפלל לבורא כולנו יחד. כל זה כדי לעורר את הבורא לשים לב אלינו, לפנות אלינו ולתת לנו תשובה.

שאלה: באגרת הזאת יש הרבה הבחנות לגבי אהבה. יש דוגמה של אהבת אב לבנו, שיכולה גם להגיע למצב שתעורר שנאה אצל הבן, ולכן צריך לשלב בה יראה. מה שאנחנו מנסים לייצר בינינו, זו לא אהבה טבעית, זו אהבה שאנחנו מייצרים מצד התחתון, אהבת חברים, ויש לה מטרה. לא סתם אנחנו מתקשרים בינינו במועדון של אהבה. מה אפשר לקחת מהמצבים האלה לתוך הקשר בין החברים שבונים אהבה ביניהם כדי לגלות את תכונת האהבה? מה מתוך הדברים האלה יכול לעזור לנו בקשר בינינו?

אתה שואל אותי?

תלמיד: כן.

עיקר המכתב הוא אליך, אתה צריך לשאול את עצמך.

תלמיד: יש הרבה חשבונות. המכתב הזה עמוק מאוד ומעורר אותך לשאול את עצמך הרבה שאלות, מה אתה רוצה מהקשר עם החברים, עם המורה, עם הבורא, איזה סוג של התקשרות, מה אתה נותן, מה אתה מקבל, איפה אתה פוגם בקשר הזה, איפה אתה לא. צריך אחרי זה לעשות דין וחשבון ארוך מאוד עם עצמך. זה מאוד מרגש, אבל מה אני יכול לקחת כדי לקדם משהו בהתקשרות בינינו?

אילו תכונות אני צריך לעורר בעצמי, בתוכי, כדי להגיע לאהבת הבורא, זו בעצם השאלה.

תלמיד: כן.

בסדר. אז מה רואים מהמכתב?

תלמיד: יש במכתב הרבה מצבים. כמו היחס למסכן, שנקרא מוכה אלוהים, שאין לו כלום, זה גם סוג של קשר, רק לקבל. יש מניפה של אינסוף מצבים, עד שאתה לא יודע מרוב שזה גבוה, מה לקחת משם, במה להשתפר.

זאת אומרת, אין לנו מה לקחת?

תלמיד: זה כמו אור מקיף, רחוק. יש הרבה, אבל אני לא מרגיש שיש משהו שאפשר לקחת לתוך העבודה שלנו, מרוב שיש הרבה.

כך חושבים כולם? מה באופן קונקרטי אנחנו צריכים לקחת מהאיגרת כדי לבצע אותה בצורה מעשית, ממשית ולעשות צעד קדימה אחרי שקראנו?

תלמיד: להוסיף מעשים של אהבה, כדי שהאהבה לא תתקרר, זה נראה לי הכי מעשי לקחת עבורנו. כעשירייה וחברה התבגרנו והמשחקים שהיינו עושים לפני עשרים שנה, כבר לא מעוררים אותנו כמו ילדים פה.

נכון.

תלמיד: זה אמנם מורגש כמצב טוב, התבגרנו, אנחנו לא ילדים קטנים, ומצד שני עם השגרה והשנים אנחנו מתייעצים בינינו מה לעשות. באמת מורגש שהכול מתקיים בעשירייה ואתה לגמרי תלוי בה, ומתוך הדאגה יש שאלה מה להוסיף, ואין לזה תשובה, בסוף זה רק תפילה. אבל אפילו זה כבר שגרה, ובאמת לא יודעים מה קונקרטית להוסיף על מנת להעצים את האהבה.

את זה אתם צריכים להחליט ולבצע וכך להתקדם. זו בדיוק הדרישה לצעד הבא במחשבה ואחרי כן במעשה. אז תחשבו.

תלמיד: אנחנו עכשיו עוסקים בבניית חזון, בדברים גדולים. אני לא יודע אם בחזון שלנו כתוב שאנחנו צריכים להגיע לאהבה, אם זה בכלל ערך אצלנו בחברה שצריכים להגיע לאהבה. בעל הסולם נותן פה דוגמה, אני לא יודע איפה הוא נמצא, אם באלף העשירי, אבל הוא מדבר על אהבה. השאלה, האם אהבה היא ערך אצלנו בחברה שצריך להגיע אליו, שיהיה רשום, כמו שפעם היינו מדברים על תקנון, כל מיני דברים?

אני הייתי שמח עד כלות שנותיי להגיע באהבה, אם לא, אז כל החיים שלי היו סתם.

הוא צודק. אנחנו צריכים לכתוב משהו אולי יחד.

תלמיד: במאמר מדובר שצריך כל הזמן, כל יום או כל שנייה, לחפש אהבה, איך לתת לחברים, איך למצוא. זה קשה, אנחנו לא כל כך מבינים ויודעים מה זו אהבה, אבל צריך לעבוד על זה. ואני מבין שאנחנו צריכים לחפש כל הזמן, בכל המאמרים, בכל השיעורים שלנו ולעבוד בזה. במאמר מסופר שזה בגלל שהאהבה עצמה היא טבע הבורא, זו אהבה עמוקה מאוד, חזקה מאוד. קשה מאוד למצוא זאת, אבל אנחנו צריכים לחפש.

שאלה: במקומות מסוימים כתוב ש"כל עבודתנו היא לעורר את האהבה בקרבנו כל יום". במקום אחר כותב בעל הסולם, שהדבר היחיד שאדם צריך להשיג ושלא יתבלבל זה שתהיה לו אמונה. מה היחס בין שתי התכונות האלה? כשאנחנו אומרים להשיג אמונה או כשאנחנו מדברים על אהבה, זה לא מתפרש לנו כאותו דבר.

מה ההבדל בין להשיג אמונה ואהבה? האמונה היא קודמת, ואחר כך מגיעה אפשרות להגיע לאהבה.

תלמיד: האם אהבה היא תהיה תוצאה של השגת האמונה?

כן.

תלמיד: כשאנחנו אומרים לעורר את האהבה בקרבנו, למה אנחנו צריכים לעורר את האהבה בקרבנו? אנחנו צריכים לעורר את האמונה בקרבנו.

אין לנו קשר ישיר לאמונה, ואילו לאהבה כן.

תלמיד: זה נשמע עכשיו הפוך, שהאמונה היא תוצאה של אהבה.

לא. הן מתלבשות זו בזו.

תלמיד: זה מה שרציתי להבין, מה היחס בין שתיהן?

אמונה היא כלי לאהבה.

שאלה: אם הבנתי נכון, אז בעל הסולם כותב לחברו שיש לו טעות שהוא חושב שהאהבה ביניהם היא טבעית ובלתי מעורערת ונצחית. הוא כותב שאסור לחשוב ולהרגיש כך, כי צריך להגיע לאמת, כי האהבה הזאת שיש ביניהם היא אהבה תלויה בדבר וזה לא היסוד הנכון.

כן.

תלמיד: וכשהוא כותב שצריכים להגיע לאהבה חלוטה, לפי מה שאני מבין, זה ניתן רק כשאנחנו מגיעים להשגה, כשהבורא מחבר בינינו. הבנתי נכון?

כן.

תלמיד: אני רוצה לשאול על העשירייה. יש בעשירייה חברים שיש לי אליהם חיבה ואהבה טבעית, אנחנו קרובים בתכונות.

משיכה.

תלמיד: משיכה, כן. ואז באופן טבעי אני סולח יותר לחברים האלה, אוהב אותם יותר, ומוכן לתמוך ברצונות שלהם וכולי, ויש חברים שפחות. גם בעל הסולם וגם רב"ש כותבים, שצריך לגלות אהבה ולהרגיש שיש אהבה זה כלפי זה, אבל זו עדיין אהבה של העולם הזה, זו אהבה התלויה בדבר. האם אנחנו צריכים להשתמש באהבה שתלויה בדבר, הגשמית, או שאנחנו לא צריכים להשתמש בה, ואיך להשתמש בה?

אנחנו צריכים להשתמש באהבה כדי להתקרב לכל החברים, לעורר אהבה לכולם, לכל החברים, כדי להתחבק איתם, להתאחד איתם לגוף אחד.

תלמיד: איך מזה כל הזמן להרגיש חיסרון ולבדוק את עצמנו שאנחנו רוצים להגיע לבסיס יותר אמיתי ונכון של אהבה? איך הדברים האלה קשורים? איך אפשר מאהבה של העולם הזה להגיע לאהבה שהבסיס שלה אהבה לבורא? כי גם רב"ש כותב באחד המאמרים שאנחנו לא חברים כמו שנהוג בעולם הזה, אלא אני צריך לאהוב את החברים ולא לרצות שהם יאהבו אותי.

כן, כי מתגלה לך שרק דרכם אתה יכול להתקרב ולאהוב את הבורא. שאין לך ברירה, אם אתה רוצה להגיע לאהבת ה', אז אתה חייב בדרך לאהוב את החברים.

תלמיד: האם ללכת מקל לכבד, לעורר את זה?

כן.

תלמיד: הוא גם מדבר על יראה, שצריכה להיות כל הזמן יראה אם אני באמת אוהב את החברים, אם זה לא שקר.

כן. זו תוספת לאותו המצב.

שאלה: האם אתה חושב שבעל הסולם כותב את האיגרת הזאת לרב"ש?

לא. בטוח שלפי כל הסימנים זה לא לרב"ש. הוא גם חותם יהודה, איך זה שאבא כך כותב? אבל רואים שהוא כותב את זה למישהו קרוב וותיק.

תלמיד: לפני חודש למדנו איגרת ל"ו של רב"ש, והוא מביא באמצע האיגרת שם דווקא את הקטע האחרון מהאיגרת הזאת של בעל הסולם. אז אולי דווקא החבר אומר נכון, שזה כתוב לרב"ש.

לא קיבלתי ידיעה כזאת מאף אחד.

תלמיד: הוא לא כותב את זה לרב"ש, השם מצוין במקום אחר, למישהו אחר, יש את השם שלו, משה מרדכי שולץ, זה מה שכתוב במקור.

אני לא מכיר. זה היה עוד לפניי.

שאלה: באיגרת בעל הסולם כתב, "עתה בין תבין הרהורי דברים שבלבי עליך. בראותי שאין לך שום יראה מקרירות אהבתי אליך, ואהבתי אליך היא אהבה חלוטה, ובפירוש רשמו אצבעותיך, שאהבתנו תמיד במקומה עומדת "בלי להוסיף ובלי לגרוע" אבל סוף דבר הוא שרוחניותנו מלובש בחומר, וטבע החומר להתקרר מחמת אהבה חלוטה כנ"ל, והוא חק ולא יעבור.

לכן אדרבה אם אתה מרגיש אהבתנו על צד השלימות בהחלט מחויב אתה, עתה להתחיל במעשים בפועל, "לגלות אהבה" מחמת פחד הקרירות העולה מהרגש אהבה חלוטה, בשלילת שום יראה: ובדרך זה מתרבה החשק, ומתרבה הכפלים שבאהבה, שנקרא "פריה ורביה".

והנה דברי נאמרים על צד הראיה, ו"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", ושום עיון וספק אין ביכולתו להפר את דברי אלה, ואם אינך מרגיש את דברי בלבך, הוא מחמת הטרדות באבידה שלך, אבל בשעה שתמצא את האבידה, ותוסר הטרדה אז תסתכל בלבבך, ותמצא אותו פנוי מכל רגש אהבה. והוא מחמת חוסר מעשים בפועל לגלות את האהבה כנ"ל, וזה ברור. וגם עתה כבר מזדעזעים באיזה שיעור דק מן הדק עבותות אהבתנו מחמת "חוסר יראה" מכח הידיעה באהבה החלוטה."

צריך להוסיף ביראה, שלא לקלקל את השורה שיש ליחס הבורא באהבה חלוטה. אם אתה קצת מתרשל בזה, אז אתה נופל מאותו הכיוון וצריך כל פעם להיות בפריה ורביה, בדו שיח בין הבורא והנברא ועל אותו אמצע היחסים האלה שבין מלכות וכתר שמסדר הבורא, אנחנו צריכים להתייחס בצורה נכונה ומסודרת.

כן, נכון.

שאלה: אם הבנתי נכון, אז הוא אומר שלבורא יש אהבה חלוטה כלפינו ולפי מה שהוא סיפר, אז אם הבורא היה קצת מגלה את האהבה שלו והיינו רואים את זה, אז היינו מגיעים לשנאה, ולכן הוא נסתר לגמרי וזה מתוך אהבה מאוד גדולה. ואם לוקחים את זה לעבודה בינינו בעשירייה, אז יש הרגשה שכל מה שבראייה שלי, כל מה שפעלתי לעשירייה, היה כביכול תמיכה של האגו, שנתן דלק לדבר הזה.

כן.

תלמיד: ועכשיו יש הרגשה שהגענו לשלב, שאם אתה עושה את הפעולות האלה בתוך העשירייה ואתה מרגיש שזה מהאגו, אז כבר אין לזה טעם, כי זה חוזר על עצמו וזה לא יביא כלום. השאלה, אם אנחנו עכשיו צריכים לפעול לגלות את האהבה הזאת בלי התמיכה של האגו, כי אין תמיכה לאגו ואם באמת רוצים לפעול לפי מה שהוא ממליץ במאמר, הדרך לזה היא לפעול. כפי שפעם אמרת לנו לעשות מעשים, אפילו בכפייה, כי מעשה עושה רושם, והמעשה פועל ולא משנה איך תעשה אם זה בלי חשק, בלי כוח, הוא בכל מקרה פועל. אז שאלתי, אם כרגע זה השלב שאנחנו צריכים לעבוד בו?

גם כן

תלמיד: ונגיד שאתה גם עושה את השלב הזה, איך זה משפיע על הקשר עם הבורא, הפעולות האלה גורמות לגלות את אותה האהבה חלוטה של הבורא?

זה פועל כך שאתה מפעיל את עצמך.

תלמיד: באיזה מובן?

זאת אומרת, שאתה מתחיל לקום לפעולות כלפי הבורא ובזה אתה מתחיל לבנות את עצמך.

תלמיד: אז בעצם ההתחלה תמיד תהיה ממקום שלא בא לי, אין לי חשק לפעול?

נכון.

תלמיד: כלפי החברים?

נכון.

תלמיד: לעשות את זה כביכול בכפייה ואז מפה מתחיל איזה מנגנון?

כן.

תלמיד: להתגלגל?

כן.

שאלה: לפני אהבה יש את הכלל, "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". אני רוצה להרגיש במעשים האלה שאני מתקרב לאהבה וזה ייתן לי חומר דלק, ייתן לי כוח להתקרב לדבר הגדול הזה שנקרא אהבה.

כן.

תלמיד: איך לצייר את הציור הזה של "אל תעשה לחברך" בצורה שיקרב אותנו בעבודה?

כל פעם לפני שאתה מתחיל לבדוק את הרצונות, מחשבות, כוונות, בקיצור סך הכול פעולות, אתה צריך לבדוק אם אתה לא נותן בזה דרך לאגו ולשנאה לפרוץ. זאת בעצם הבדיקה.

תלמיד: אם אפשר יותר ברור, אנחנו רוצים להתקרב באהבה, זו באמת המטרה, אבל אני צריך סדר פעולות שיתנו לי כוח להתקדם לזה. אומרים לי לאהוב את החברים אבל זה קצת רחוק לי, אני רוצה להתקרב לשם. הרצון להתקרב אומר, "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", איך אפשר את הנוסחה הזאת לפתוח לפעולות, שאני ארגיש שאני מתקדם, אפילו עשיתי רבע צעד כלפי המטרה, אבל שיהיה לי כוח להתקדם?

את זה צריכים לעשות בכל דבר שאתה מסוגל ומתוך זה תלמד הלאה בדרגה הבאה, והבאה, ועוד ועוד ועוד מה שאתה מסוגל עוד לעשות וכך תתקרב לדבקות בחברים. אין לי כאן מה להוסיף, אבל בדרך אתה תברר את כל הפרטים, במיוחד שהקשר בינינו בין החברים הוא יהיה כל הזמן יותר ויותר גבוה ונקי.

שאלה: אני רוצה לשאול על הקשר בינינו. כשהתחלנו עם העשיריות לפני הרבה שנים הייתה הרגשה שכל חבר צריך לעשות אותו הדבר, והיו תפקידים שזזים בינינו והייתה ציפייה שכולם יעשו את כל התפקידים שווה בשווה. בשנים האחרונות, בתקופה האחרונה יש לי הרגשה שהגענו למקום אחר בעשירייה, וכל חבר יש לו כבר איזו התמחות, יש לו תפקיד בתוך המערכת הזאת ששנקראת עשירייה.

האם זו התקדמות או שזה הליכה אחורה כמתקדמים לכיוון האהבה? כי בסופו של דבר, לכל אחד יש התכונה שלו, משהו שהוא יודע לעשות במיוחד יותר טוב, או שהמטרה היא שכולם יהיו שווים?

אי אפשר להגיע להיות שווה בשווה כי כולנו נולדנו ומתקיימים בתכונות שונות ואי אפשר לחבר ביניהן בצורה כזאת פשוטה זה שווה לזה. לכן כל אחד מתוך הרצון שלו, מתוך ההסתכלות שלו, מתוך הכוחות שפועלים עליו, משתדל להגיע לחיבור המועיל ביותר בעשירייה.

תלמיד: ויוצא שכל אחד עושה כמיטב יכולתו את מה שהוא יודע הכי טוב לעשות?

כן.

תלמיד: וזה נכון ככה?

כן.

תלמיד: זאת אומרת, כשאנחנו נמצאים בעשירייה אנחנו צריכים להתייחס לעשירייה כמו מין מכונה שלכל חלק יש את התפקיד שלו?

כן.

תלמיד: וזה גם מתחבר לי קצת לנושא שלנו השבוע, אני אומר את זה לחברים המובילים, שבשכל שלנו אנחנו מדברים על זה שכולם יהיו שווים, אז כולם יהיו שווים בזה שכל אחד יעשה הכי טוב שהוא יכול, את הדבר הכי טוב בו, ולא כולם יעשו אותו הדבר בדיוק.

כן, ודאי.

שאלה: אנחנו עוברים עכשיו תהליך של בירור בעשיריות, איך לחזק את העשיריות, האם לחדש אותן או לא, יש לא מעט אתגרים בעשיריות. במהלך השנים שמעתי הרבה גרסאות ממך לגבי עשירייה, החל מהגרסה שהעשירייה היא משהו רוחני ולא משנה איפה אתה יושב, היום אני מתיישב שם וזו העשירייה שלי, ומחר עם עשיריה אחרת, ועד הגרסה שאלו הגופים שאני יושב איתם עד הנצח, ואסור לשנות. כמובן אני יכול לבחור לפי המצב כל גרסה שאני רוצה ויש גם גרסאות באמצע.

מה הנכון, האם אני עם הגופים האלו לנצח? אני לא מדבר על נשמות, אני לא מבין בנשמות. אני גם רואה על העשירייה שלי, שהגופים השתנו במהלך השנים, היו גופים אחרים, עכשיו הם שונים, ואני מניח שבכל עשירייה זה קורה. מה הדבר הנכון, איך להתייחס לעשירייה?

הדבר הנכון הוא שככל שאנחנו מתקדמים יותר כך אנחנו קשורים בינינו יותר, אנחנו בונים קשרים יותר יציבים, ועוד מעט אני חושב שאי אפשר יהיה לעזוב את העשירייה ולהתכלל בעשירייה אחרת. פשוט אתה פתאום רואה שזה ייקח ממך את כל החיים להתכלל בהם.

תלמיד: אתה מתכוון לעשירייה שלי, שאי אפשר יהיה לעזוב?

כן.

תלמיד: ולהתכלל בעשירייה אחרת אי אפשר יהיה?

לא, אי אפשר.

תלמיד: מה זאת אומרת, אני ארגיש אותם כזרים?

אולי בצורה חיצונית ורחוקה זה נראה לא חשוב, כי כולם פועלים על פי תקנון אחד, עקרונות אחידים, אבל אתה תראה שהאדם מתחיל להיות בנוי בצורה כזאת שרק לגוף הזה, לעשירייה שלו הוא נכנס ומוצא שם מקום לחשוב ולפעול.

תלמיד: האם אתה מדבר על הגופים האלה, או שזה משהו רוחני שהאדם ירגיש והגופים יכולים להשתנות?

לא, אתם משתנים, אתם נעשים זקנים לאט לאט, אבל בעצם איפה שאתם נמצאים אתם צריכים לראות עד כמה אתם צריכים להיות מוחזקים זה בזה, קשורים זה בזה ובאמת משלימים זה את זה.

תלמיד: במהלך השנים פנינו אליך וסיפרנו שיש לא מעט אתגרים ובעיות בעשיריות, ותמיד, באופן עקבי נזהרת מלעשות שינויים, ממש.

כן.

תלמיד: ביום שישי יהיה לנו בירור, ואולי זה טוב שכולם יידעו, למה אתה נזהר מלעשות שינוי. אפילו שיש בעיות ואולי אין דרך אחרת לפתור אותן מלבד לשנות את העשיריה, אתה עדיין נזהר.

כי הבעיות שמתעוררות הן בדיוק אותם הכוחות שצריכים לעזור לנו לסדר את החברה, את העשירייה, ואתם רוצים לבטל אותם.

תלמיד: לפי הבנתי יש בעיות פנימיות, כלפי היחסים בינינו, ויש גם ענין של מסגרת, שזה עוד כנראה לפני הבעיות. האם אפשר להגיד שזו עשירייה אם החברים באים פעם פעמיים בשבוע לשיעור, ולא משתתפים בשום פעילות חברתית וכולי?

אפשר כן ואפשר לא, תלוי מה מקובל. אצלנו, בקבוצה הזאת, מקובל שכולם באים יום יום.

תלמיד: כלומר זה תלוי איזו קבוצה זאת. יכול להיות שלקבוצה מסוימת זה כן מתאים, וזו עשירייה.

כן.

תלמיד: אז לא מובן מה הקשר עם עשיריות אחרות, זה מאוד מוזר.

איזה עשיריות, שלך ושלו ושלו?

תלמיד: כן, יש פה הרבה עשיריות, יש לנו כמה מאות עשיריות בכלי העולמי ואתה אומר, "אתה תרגיש אותם כזרים", קצת קשה לשמוע דברים כאלה. ואתה בכלל דאגת כל השנים שלא יהיה קשר בין העשיריות, אסור שיהיה קשר. במשך שנים רצינו שיהיה קשר בין העשיריות, אבל אתה אמרת "לא", האם אין כזה דבר קבוצה?

יש, אבל אני עדיין לא כל כך רואה שיוצא קשר מעשירייה לעשירייה ומתחילים להתקשר ונבנית מזה ממש חברה, שבה יש נניח מאה עשיריות, אני עוד לא רואה את זה.

תלמיד: מה אנחנו לא עושים כדי להתקדם למצב הזה, או אולי לא צריכים להתקדם למצב הזה?

צריכים, אבל הזמן עוד לא לוחץ עלינו.

תלמיד: אז בינתיים כל העבודה היא רק בעשירייה?

בעיקר בעשירייה, כן.

תלמיד: ואם אנחנו רוצים שיהיה לנו קשר ארגוני, לא פנימי?

זה משהו אחר.

תלמיד: זה משהו אחר, זה לא מפריע, זה שיש קבוצת פתח תקווה, קבוצת מוסקבה, קבוצת חיפה, ניו יורק, אין בעיה עם זה?

לא, איך שרוצים.

שאלה: האם כן יש מקום לארגן עשיריות לפי אזור גאוגרפי, נגיד חברים שגרים כולם באותו איזור?

איך שנוח לקשר. במידה שהקשר יכול להיות יותר קרוב, צמוד, תעשו.

תלמיד: כי נניח שיש כמה חברים מעשיריות שונות שגרים באותה עיר, נכון להם לצאת מאותן עשיריות ולבנות עשירייה של אותה עיר?

אם הם יחזקו את הקשר ביניהם.

תלמיד:, הם גם כך התחילו להיפגש ביניהם.

כן, ודאי.

שאלה: לא הבנתי מה אני יכול להשיג עם חברים שהם בעשירייה אתי, שאני לא יכול להשיג עם חברים בעשירייה ליד?

אולי יש פעולות שאתם מעוררים בעשירייה שלכם בלבד, ואז אתה מדבר איתם עם החברים מהעשירייה שלך ומתחיל לפעול.

תלמיד: מה מיוחד בקשר איתם שאני לא יכול להשיג בקשר עם חברים אחרים פה בקבוצה?

כי איתם אתה חייב להיות בקשר.

תלמיד: למה?

כי הם נמצאים בעשירייה שלך.

תלמיד: אבל יש פה עוד חברים?

הם לא נמצאים בעשירייה שלך.

תלמידה: אבל יש להם אותה מטרה בחיים ואותו רצון לגלות בורא, למה אני לא יכול להשיג את זה איתם?

כי בכל זאת פעולות פנימיות אתה עושה עם החברים בקבוצה שלך.

תלמיד: ואם אני מנסה לעשות פעולות עם חברים אחרים?

זו כבר שבירת גבול העשירייה, זה כבר הסגת גבול.

תלמיד: מהו הגבול הזה של העשירייה, של החברים האלה שלי?

אלה החברים שלך ואתה מדבר איתם בוקר, צהרים וערב, לומד איתם, נמצא איתם בקשר בכל מיני צורות קשר, ולכן אתם רוצים להיות מחוברים בכל מצב. מה שאין כן עם החברים האחרים אתה יכול להיות בקשר של עבודה גשמית, בשמירה או משהו אחר, אבל משהו שלא שייך לקשר רוחני, לקשר לבבי.

תלמיד: ומה היחס הפנימי שלי לחברים אחרים שהם לא בעשירייה שלי אבל הם בחברה איתי?

אתה מוכן לעזור להם במה שאתה מסוגל מפני שבכל זאת הם נמצאים בקבוצה הגדולה שלנו.

תלמיד: ככל שנתקדם יותר אני ארגיש שאלה החברים שאיתי בעשירייה, איתם אני ממש מוסר את נפשי.

כן.

תלמיד: ולא הפוך, לא שיותר ויותר נתחבר בין כל החברים פה?

אולי. אבל עוד לא עכשיו.

תלמיד: בעתיד, איזה שינויים אתה רואה בעשיריות פה בחברה?

אני רואה שכל עשירייה ועשירייה מגלה את הבורא בפועל, שפועל בהם, וכך היא מתקדמת. ואחר כך נראה.

תלמיד: שינוי בעשיריות זה דבר שמחליש את החברה או מחזק אותה?

וודאי שזה לא טוב.

תלמיד: כי?

לא שאי אפשר, אבל צריכים לברר את זה נכון.

תלמיד: וככל שמתקדמים להרגשה לא רק של עשירייה, אלא להרגשה של חברה, אז העשיריות מתבטלות, והופכות לקבוצה אחת גדולה, לעשירייה אחת, או עדיין נשארים כל אחד בעשיריות שלו, בתוספת הגשת החברה?

בתוספת.

תלמיד: זאת אומרת שהעשירייה זו תבנית שאיתה אנחנו הולכים עד גמר התיקון?

כן.

שאלה: יש בעיה שאני מרגיש בעשירייה שלי, ואני מרגיש שיש אותה בעוד עשיריות. אמרת קודם שאנחנו צריכים לעורר בינינו כל הזמן קשר מיוחד, גבוה, נקי, וזה מה שיחזק אותנו בתוך העשירייה. אבל אם יש חברים רדומים, שלא מעוררים, לא עושים כלום, איך אנחנו החברים שכל הזמן בפעולה עוזרים לחברים הרדומים האלה להצטרף אלינו לתוך התא הזה?

כי אני רואה שכל עשירייה היא כמו תא בתוך הגוף הגדול שנמצא פה, וזה תא שצריך לחיות, ואם יש חברים שעדיין רדומים התא הזה לא יכול לחיות כמו שצריך במלואו. איך אנחנו גורמים לחברים האלה להצטרף אלינו לתוך התא הזה ולקבל חמצן?

אני לא יודע, אבל צריכים לנסות כל מיני פעולות שיכולות לנענע אותם, לתת להם תפקידים, לדרוש מהם. יכול להיות שמחוסר עבודה הם נמנעים מהכול.

תלמיד: חוסר עבודה בתוך העשירייה?

כן. צריכים לעורר את העשירייה בזה שאתם בודקים מה כל אחד ואחד עושה, ואז אתם נותנים לחברים שלא כל כך פעילים איזו עבודה.

תלמיד: נניח אנחנו רוצים לעשות פיקניק למשפחות, שזו פעולה גשמית. אז אני מטיל על החברים שלא פעילים בשוטף, לארגן את הפיקניק הזה, זה יכול לעורר אותם פנימה?

כן. נניח זה.

שאלה: למה כשאני מרגישה את אהבת הבורא לנבראיו אני מרגישה שמחה, ושאני מתחילה להגיש את אהבת הבורא אליי אני מרגישה כאב? האם יש לזה סיבה?

למה? למה יחס הבורא אלייך מעורר כאב? את צריכה להרגיש את החברות שלך הרבה יותר חזק, הרבה יותר קרוב, ואז תרגישי בקשר ביניהן חיים יותר חזקים, יותר בוערים.

שאלה: מהאיגרת של בעל הסולם יוצא שאהבה שורשית רוחנית זו אהבה חלוטה, זה בשבילנו האידאל שאליו נגיע בגמר התיקון, אבל כעת יש לנו עבודה רבה בעולם הגשמי. למדנו מהאיגרת שרוחניות מלובשת בחומר, וטבע החומר להתקרר מאהבה חלוטה. וכדי שאהבה חלוטה לא תיעלם, עלינו כל יום צריכים לחדש את האהבה השורשית.

אבל כל הדברים האלה מאוד גבוהים וכנראה שייכים לגמר התיקון.

מה רלוונטי בשבילנו שנמצאים בלא לשמה, כדי שאי פעם נוכל לממש את החזון של בעל הסולם, האם זה לא עבודה תמידית בלימוד חוכמת הקבלה, והפצה רחבה של חוכמת האמת?

כן, ואולי יותר חשוב שתהיה לכם עשירייה, שאתם מלמדים אותם, מחברים אותם, ועליהם אתם לומדים מה לעשות.

שאלה: מה חסר בעשיריות שלנו כדי ליצור חיבור אמיתי שנוכל למשוך את החברים להיות בשיעור הבוקר, מה חסר בעשירייה שלנו?

חסר לנו קשר בין העשיריות, שהן ידבקו זו בזו, ויהיו כעשירייה יותר ויותר גדולה, ואז יהיה לה יותר משקל כלפיי הבורא שאליו פונים, ואיתו מבררים את כל הבעיות שלנו.

שאלה: אמרת שחסר קשר בין עשיריות. מה זה הקשר הזה בין העשיריות שחסר לנו? אנחנו מתמקדים כל הזמן על קשר בתוך העשירייה, אז מה זה הקשר בין העשיריות שחסר לנו?

הקשר בין העשיריות צריך להיות כמו קשר בין בני אדם, "איש את רעהו יעזורו". ורק כדי לעזור מעשירייה לעשירייה אנחנו צריכים כוח עליון, את הבורא, ואנחנו מתפללים אליו, והוא דרכנו, או אפילו לא דרכנו, לא חשוב, מטפל בעשירייה האחרת.

זה מה שאנחנו יכולים לעשות. וכמו שכתוב "המתפלל בעד חברו זוכה תחילה", אז בצורה כזאת כשאנחנו מבקשים את טיפול הבורא באיזו עשירייה, בזה בעצם גם אנחנו נרגיש עד כמה זה עובד עלינו.

תלמיד: איך לבנות נכון את העבודה הזאת? נניח העשירייה שלי, לאיזו עשירייה אנחנו צריכים לדאוג, לעשיריות באוקראינה, בקייב? איפה לעשות את המיקוד של העבודה?

לעשיריות שקרובות לכם. אין ספק, עשיריות עם אותה שפה, ובאותו אזור.

תלמיד: כלומר עלינו לעזור לעשיריות אחרות, לקחת אחריות על עשירייה אחרת?

כן. זו לא הובלה, שאתם כאילו עוזרים להם לעלות, אלא ההפך, דווקא בזה שאתם עוזרים להם אתם בעצמכם מתעלים. אתם אלה שהופכים להיות יותר דומים לבורא.

תלמיד: זה שלב מאוד מעניין בדרך שלנו. אחוז המיקוד שלנו, תשומת הלב שלנו של העשירייה, איך לבנות את היחס כלפיי פנים, ובהדרגה כלפיי חוץ עבור עשירייה אחרת?

אני לא יודע איך עושים את זה, זה כבר ספציפי, ותלוי במצב שלכם, ובעשיריות שלכם.

שאלה: האם ניתן להגיד שבמצב האידאלי בתוך העשירייה קיימת אהבה חלוטה, ובין העשיריות אהבה שתלויה בדבר?

אפשר.

שאלה: בעבודה הפנימית מה קודם למה, קודם כל לא לעשות לחבר מה ששנוא עלייך או יראה שהאהבה תכבה?

היראה.

שאלה: מה ההבדל העקרוני בין כשאנחנו מתחברים בשיעור לעשירייה אחת, או כשאנחנו עובדים בעשירייה שלנו?

יש הבדל כמובן, בכוח שלכם, ביכולת ההתאספות שלכם.

שאלה: האם יש הבדל בין עשירייה שעובדת פיזית לזו שעובדת באופן ווירטואלי?

אין הבדל. אבל בכל זאת הקשר ביניהם, בין החברים שרק בצורה ווירטואלית קשורים זה עם זה, הוא הרבה יותר קשה מקשר שכבר קיים פיזית, אבל בתוצאה אין הבדל.

(סוף השיעור)