שיעור בוקר 10.02.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 29.04.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/H7vZ7THV?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 759,

"מה הן הב' פעולות שבזמן ירידה"

בסופו של דבר, גם בזמן העלייה, גם בזמן הירידה, האדם צריך להיוודע שהבורא הוא מחזיק את כל המעשים שלו, את כל התפילות שלו, את כל המצבים שלו וקובע אותם. על האדם רק לראות איך הוא מוכן לקבל כל מצב שבא אליו בהשתוות הצורה עם הבורא. במידה שמשתדל לראות כל מצב שהוא בא מהבורא, משתדל להסכים עם כל מצב שבא ממנו, במידה הזאת הוא מתחיל להבין את מחשבות וכוונות הבורא, מה שנקרא "ממעשיך הכרנוך", וכך מגיע לדבקות.

הדבקות היא לפי זה שלא רק מדמה את עצמו בפעולות שלו, אלא בזה שמקבל "אותו ראש" מה שנקרא. מה זה אותו ראש? כמו שהאור העליון בא אליו מלמעלה, כך הוא בונה את התגובה אליו מלמטה.

תלמיד: מה זה שאדם מדמה את עצמו לפעולות הבורא?

הוא משתדל לעשות אותן פעולות, אותם מעשים דהשפעה, כשמגלה את פעולת הבורא אליו. בגילוי הפעולה של הבורא, בדרך כלל הפעולה נראית כפעולה שלילית נגד הרצון לקבל, כי הבורא מגולה קודם בזה שמוסיף רצון לקבל לאדם. האדם צריך קודם כל לגלות את היצר הרע, לגלות את הרצון שלו, ובתוך הרצון שלו שמגולה הוא מרגיש כמה הוא מרוחק מהבורא. ככל שהוא מרוחק ממנו, עליו להבין שהרצון הזה בא מהבורא, ולראות את הרצון הזה כרע, שהוא מרחיק אותו מהבורא בצורה שלו שהיא על מנת לקבל. אבל המצב הזה הוא חיובי, מפני שזה כרוז מהבורא שיתקרב אליו בגובה הרצון הזה, אם יתקן אותו בעל מנת להשפיע. בכל פעולה ובכל מצב שיהיה, אסור לו לאבד קשר עם הבורא, אחרת מיד הוא יתחיל להתעסק עם המצב, עם הרצון שנמצא בו בצורה לא מטרתית.

אחרי שעובר את כל השלבים האלו, ומשתדל עם הרצון הזה לעשות את אותו דבר מה שבכוונת הבורא לעשות, שהבורא רוצה להשפיע בתוך הרצון הזה, אז הוא מתקן אותו בעל מנת להשפיע וגם רוצה להשפיע לבורא בתוך הרצון הזה. הרצון הזה נעשה כאילו משותף ביניהם, ואחר כך בצורה מתוקנת זה נקרא תוך הפרצוף, איפה שנפגשים בורא ונברא ושם הם דבוקים.

עליי לראות את הרצונות כאמצעי, כמשהו לא שלי. אלא יש לי ראש ששם אני רוצה להיות יחד עם הבורא בכוונות - מדובר על ראש של נשמה וגוף של נשמה, של פרצוף - ויש לי גוף ששם הבורא נמצא וגם אני נמצא, והפעולות שלנו בדבקות. עליי לראות את הנשמה כחלק אלוה ממעל, איפה שאני והוא דבוקים, וזה מקום הדבקות במעשים ואחר כך במחשבות.

קודם אני רואה את פעולת הבורא בי, בתוך הרצון הזה, ולפי זה אני מתחיל לבנות את הראש. אחרי שבניתי את הראש שלי, ואני מתייחס לבורא בתוך הרצון הזה כמו שהוא מתייחס אליי על ידי הרצון הזה, יוצא שעשיתי פעולה בגוף כמוהו, ומזה אני מתחיל להכיר את הראש של הבורא, את הכוונות והמחשבות שלו אליי.

אפשר לדמיין את זה לשני ראשים שיש לפרצוף. הראש הראשון הוא ראש דהתלבשות, זה חלק מהפרצוף הקודם כאילו. והראש השני הוא ראש דעביות, זה הראש המעשי של הפרצוף הנוכחי. אני מתייחס לבורא ורוצה להיות דבוק איתו באותו רצון בתוך הפרצוף שהוא עכשיו מייצב לי, קודם זה ברצון לא מתוקן, ואז אני מבקש אותו והרצון נעשה מתוקן. אנחנו בונים את המפגש שלנו בתוך הפרצוף, מזה בונים גם יחס הדדי בראש דעביות, ומזה אני מגיע גם לראש דהתלבשות. שם אני מכיר את הפעולות שלו שקודמות לכל הפעולה שלי, את הפעולות הקודמות שלו אליי. וכך ממטה למעלה מטפסים, זה נקרא "ממעשיך הכרנוך".

תלמיד: אחרי שגילינו רע בתכונה או ברצון, האם התיקון מתחיל מזה שקוברים את התכונה הזו?

את הרע אני מגלה בשימוש ברצון, שאני רוצה להשתמש ברצון שעכשיו נגלה בעל מנת לקבל. למה הוא כך נגלה? הרצון ליהנות ואת הכוונה ליהנות לעצמי, את זה אני מקבל מלמעלה כנתון. עכשיו אני צריך לראות מה הסיבה שבתוך הרצון הזה, מה הוא הרצון שקיבלתי. זה יכול להיות רצון שבו אני מרגיש תענוגים גדולים, או מרגיש בו יכולת ליהנות, זאת אומרת להגיע לאיזו מטרה. המטרה בשבילי, כשאני מקבל את הרצון, היא ליהנות.

עכשיו מתחילה להיות היגיעה שעל ידה אני צריך לגלות שחשוב בשבילי לא מילוי הרצון, אלא הכוונה שעליו. אפילו שאני איהנה בתוך הרצון כמו שעכשיו הרצון עצמו מצייר לי שאפשר ליהנות, ואהיה בחיסרון שהוא לא מלא, הכוונה על מנת לקבל, שקיבלתי, היא בעצם הרע. זה מפני שהבורא נעשה יותר גדול בעיניי מהמילוי המשוער שברצון. זאת אומרת, אני צריך להעריך את גודל הבורא כגדול יותר מגודל התענוג שיכול להתקבל ברצון. כשאני מגיע לזה, זה נקרא שהגעתי להכרת הרע. וזה רק על ידי זה שממש עובדים בקבוצה ומשתדלים להתרשם מכולם, שהמטרה היא "גדלות הבורא", מה שאני אומר בדרך כלל.

כשהגענו לזה, אז יש נחיצות שבאמת זה יהיה כך בכוחות שלי, ואז אני מתפלל לבורא שהוא חייב לפתוח לי את עצמו כיותר גדול מהרצון שנתן לי קודם. זאת אומרת, בפעולות הבורא אלי קורה כך, הוא נותן לי רצון לקבל על מנת לקבל, ואני צריך לגלות על ידי החברה, על ידי הספרים, שהרצון הזה הוא רע, מפני שהרצון עצמו יותר גדול בעיניי מגדלות הבורא. אז אני אבקש מהבורא שהוא יתגלה לי כגדול, לא שיתגלה לי כמקור התענוג, כדי שהגדלות שלו תעזור לי להשתמש ברצון שלי בכוונה הפוכה, על מנת להשפיע לו. זו תפילה לתיקון הכלים. כשאני מגיע לזה, אחר כך מתחילה להיות כבר תפילה על נתינה, על מילוי הכלי. כעת אני לא מתפלל על מילוי הכלי, אני מתפלל על אפשרות לעבוד בעל מנת להשפיע.

תלמיד: יש גם עניין של הקבורה, מאיפה באה אחר כך תחיית המתים?

בכל התהליך הזה יש קודם עניין של ריחוק, אחר כך מיתה, אחר כך קבורה, אחר כך ריקבון, ואחר כך תחיית המתים.

תלמיד: מה מסתיר מהאדם שהוא כאילו בא לקבור את עצמו, זה קליפה או קדושה?

מה זה מה מסתיר? הוא רוצה לקבור. האדם בא לדרגה, למצב, שהוא רוצה לקבור את הכוונה שלו. הוא לא קובר את הרצון, הוא צריך לדעת שאת הרצון בעצמו אי אפשר לקבור אם לא יודעים בדיוק מה קוברים.

מה זה נקרא קבורה? "קבורה" זה שדבר שהוא מת בי אני עושה עליו תיקון נוסף. "קבורה" זה תיקון. אני לא רוצה להשתמש בכוונה הזאת בעל מנת לקבל שיש בי, ואני לא משתמש ברצון הזה כמו שהוא עכשיו נמצא אצלי, אלא הוא בשבילי עכשיו כמת. וכ"מת" זה נקרא שהוא לא יכול לחיות בי, להיות בשימוש שלי.

ואחר כך, לאט לאט אני מתחיל לגלות שזה שהוא עכשיו אצלי לא בשימוש, יכול להיות כן בשימוש אם היה ההיפך. אני מתחיל לגלות את הריקבון שבו, עד כמה הוא בתוכו, ביסודו, ההיפך מהבורא. ויחד עם זה שאני מגלה שהוא ההיפך מהבורא, אני גם מגלה בזה בסופו של דבר, שאם הוא היה באמת ההיפך ממה שהוא, אז הייתי יכול להשתמש בו אחרת. זאת אומרת, בזה שהוא נרקב אני רואה גם כמה שההיפך יכול להיות טוב. יוצא שכאשר הוא מגיע לסוף הריקבון אז נוצרת אצלי איזו הכנה שאני יכול לבקש על התחייה. ומיד כשהוא מגיע לסוף הריקבון הוא מוכן לקום לתחייה.

זאת אומרת, הכוונה על מנת לקבל היא כבר אחרי הקבורה. קבורה זה כמו מיתה, זה כמו שאני עושה צמצום, אני לא רוצה להשתמש בו, הוא בשבילי מת לשימוש. אחר כך, קבורה וריקבון זה שחוץ מזה שהוא מת לשימוש, אני מתחיל לבדוק כמה שהדבר הזה הוא ההיפך מהבורא ואני ממשיך כאילו לבדוק אותו. אני בכל זאת חי בו ומגלה את ההופכיות שלו ועל ידי זה שאני מגלה את ההופכיות שלו, שהצורה על מנת לקבל אצלי נרקבת ובכל פעם שהיא נרקבת יותר ויותר אני מרגיש כמה שאם זה היה על מנת להשפיע במקום על מנת לקבל הייתי יכול להשתמש בו. זאת אומרת, אני כבר מגלה בריקבון מידות החי שיכול להיות.

ושהוא מגיע לסוף הריקבון, אז אני בהחלט כבר רואה שאפשר להפוך אותו, ואני מוכן כבר להפוך לעל מנת להשפיע ומבקש, ואז באה תחיית המתים. אותו רצון נשאר ואני מוכן שהכוונה תתחיל לקום לתחיית המתים.

וגם התהליך הזה הוא הדרגתי, לא מיד בכל הקומה, אלא מכול ההופכיות שלה, כמו שאנחנו באים מהסתר כפול להסתר רגיל, לגילוי, לאהבה נצחית, ככה גם התהליכים האלו.

תלמיד: למה זה קורה, העליות וירידות מהבורא כל התהליך הזה?

אתה שואל למה כל תיקון שלנו נעשה בצורה הדרגתית בעליות וירידות רבות ולא בבת אחת? יש לזה כמה סיבות. סיבה אחת שהיא כביכול פשוטה וכך מובנת, אבל בעצם זו לא כל כך הסיבה, היא שקשה מיד לעשות תיקון גדול ויותר טוב לעשות תיקונים קטנים. אנחנו רואים שבכל המצבים בעולם הזה אנחנו מגיעים למשהו מושלם, למשהו טוב לאט לאט, עד שאנחנו לומדים ואנחנו בונים משהו עד שיש לנו לזה שכל ויכולת והמעשה בעצמו נבנה. אבל אפשר להגיד שזה סך הכול תוצאות ממה שקורה מלמעלה.

ולמה כך קורה מלמעלה? זה קורה מפני שכל המבנה של המציאות זה ארבע בחינות, ומלכתחילה להגיע לבחינה ד', לרצון לקבל שמכיר את עצמו שהוא מקבל, ויש משפיע שמשפיע לו, והוא מקבל מהמשפיע, והמשפיע הוא גדול. גם בזה שהוא למעלה והוא שלם ונותן, והרצון לקבל הוא קטן ונמצא תלוי במשפיע וכן הלאה. זאת אומרת, אנחנו רואים שהאור בצורה הדרגתית פועל ברצון לקבל כדי לבנות ממנו כלי ראוי לתפקיד.

ואחר כך, כשרצון לקבל מתחיל לגלות את הפעולות שלו, הוא בהכרח חייב כל פעם לפי אותן ד' בחינות שבו לגלות צורך בפעולה, יכולת לפעול והפעולה בעצמה. כל פעם הוא חייב בי-ה-ו-ה להתפתח גם באנליזה, בהכרה, בביקורת, בבירור, גם בקביעת המציאות שלו, איפה הוא נמצא, מי הוא ומה הוא. גם בהתפתחות התפילה, הבקשה, עד שהיא מתפתחת לתפילה שלמה שזוכה לקבלת הכוח מלמעלה, גם במעשה שהוא אחר כך מבצע עם הכוח שמקבל, הכול מתפתח לפי סדר בארבע דרגות.

וארבע הדרגות האלו הן בכלליות, בכללות כל המצב, כמו שיש לנו חמישה עולמות א"ק ואבי"ע, אבל אחר כך לכל דרגה יש עד אין סוף פרטים משלה. וזה מילא, זו לא כל כך הסיבה שאנחנו צריכים לעשות הרבה פעולות. הסיבה היותר חשובה היא שאנחנו חייבים לגלות כל דבר ממצבו הנגדי, "כיתרון האור מתוך החושך". זאת אומרת, אנחנו צריכים להגיע כאן להבחנה שהבורא לא נותן לנו אותה, אלא אנחנו בעצמנו חייבים לגלות.

לשם זה אנחנו עוברים שבירה, ובשבירה אנחנו מקבלים לתוכנו הרבה חלקים שנמצאים יחד אבל מנוגדים זה לזה. מבחינה רוחנית, מה שאנחנו מקבלים אחרי השבירה, אלו חלקים שנמצאים יחד, על אף שטבעם שונה, הפכי, ואנחנו צריכים לקבוע, לגלות את הטבע שלהם, עד כמה הם הפוכים זה לזה. ומתוך ההפכיות בין תכונות הבורא לתכונות הנברא בחלקים השבורים, בין הנקודה שבלב והלב, בין אור וכלי, בין על מנת לקבל ועל מנת להשפיע, שממש נמצאים אחרי השבירה כולם יחד, וכולם בצורה כזאת בתוך נושא אחד, אנחנו צריכים מתוך ההבחנות האלה לגלות את מה שייקרא "אדם".

אנחנו רוצים מתוך בדיקה והשוואה בין תכונות הבורא והנברא, בין הקווים ימין ושמאל, להגיע למשהו שאין במציאות. לרצון חדש, קו אמצעי. הדבר הזה לא נמצא מלכתחילה ולא מתגלגל מלמעלה למטה, אנחנו צריכים לבנות אותו ממטה למעלה. ולבנות אותו אנחנו צריכים לאחר השבירה מהחלקים השבורים בכל שלב, בכל מצב, בכל סגנון שיש בכלים השבורים.

ולכן על כל פרט, שהכלים השבורים נמצאים מחולקים, מבודדים, מפוזרים, מרוחקים אחד מהאחר, אנחנו צריכים כאילו לגשת לכל כלי וכלי, לעשות הבחנות, לבנות מתוך ההבחנות הניגודיות האלה את היחס שלנו לבורא, שזה הקו האמצעי, זה האדם, זה הדבר החדש שנברא, שאנחנו בעצם בוראים אותו, מקימים אותו. וכאן מפני שיש הרבה חלקים מפוזרים לאחר השבירה, לא דבוקים אחד לאחר על ידי המסך הכללי לכוונה אחת, יוצא שיש לנו הרבה פעולות על כל חלק שבור ובכל חלק אנחנו מתחילים משבירה, מהכרת השבירה.

זאת אומרת, ממה שנקרא אצלנו "ירידה" כלפי המצב הקודם שהיינו, כי כשניגשים לכל חלק וחלק לתקן אותו, אז התיקון מתחיל מ"ויהי ערב ויהי בוקר", מירידה ומעלייה. שתי הסיבות האלו, הפעולה ההדרגתית בשלבי י-ה-ו-ה מצד אחד, ומצד אחר חלקי השבירה, שאנחנו צריכים לתקן כל חלק, גורמות למציאות כזאת שאנחנו חייבים לתקן הכול בצורה הדרגתית, בהרבה פעולות של ירידות ועליות.

תלמיד: התהליך הוא שאדם מקבל ראש, ולפי אותו ראש הוא צריך לעבוד הלאה. מה זאת אומרת שאדם צריך לקבל ראש, לבנות ראש, שלפי הראש הזה הוא אחר כך עובד? האם הבנתי את זה נכון?

אתה שואל, איך אדם בונה את הראש, איזה ראש הוא בונה? כתוב, "ממעשיך הכרנוך", בפשטות. מזה שאני מדמה את עצמי לבורא, מהפעולה הזאת, על ידי הפעולה הזאת, אני מתחיל להכיר את המחשבות שלו. זה דומה לפעולה ההפוכה שאנחנו לומדים ממעלה למטה. קודם יש ראש, אחר כך גוף. מתוך זה שאנחנו רוצים להידמות לבורא בפעולת הגוף, לְמָה שבגוף הפרצוף, אנחנו זוכים לזה שמתחילים להבין, לרכוש את המחשבות שלו, את ראש הפרצוף.

איך אנחנו לומדים בעולם הזה? תינוק או ילד קטן מסתכל על האבא, עושה את הפעולות שלו או של המורה, לא חשוב של מי, עושה את הפעולות, לא מבין למה, אבל אם עושה את הפעולות, אז מתחיל להבין אחר כך איך ואיזה צורך יש בזה, למה העליון חשב לעשות כך.

קודם הוא ראה רק את הצורה החיצונית, את הביצוע, מה שהעליון עושה כלפיו, איך שהעליון מגלה את עצמו כלפיו. מזה שהשווה את הצורה שלו לעליון, כמו שהעליון מראה לו את עצמו, מזה הוא מגיע גם לכוונה של העליון, למה הוא מתגלה בצורה כזאת, מה הוא רוצה להשיג בזה ביחס לתחתון. אז זוכה לראש, "ממעשיך הכרנוך" זה נקרא. זו הפעולה היחידה שעל ידה יכולים להגיע ממדרגה תחתונה למדרגה עליונה. זה בכל מדרגה ומדרגה.

מעשה שבכל מדרגה ומדרגה נקרא "טעמי התורה". כשאני מגיע לטעמי התורה, מגלה את פעולת הבורא בי ומשווה את עצמי אליו, אני טועם טעם תורה מה שנקרא, טעמים. אלו אורות שמתפשטים בגוף הפרצוף, בזה שאני משווה את הכוונה שלי לעל מנת להשפיע, ויש לי גוף ויש לי פרצוף. מזה אני מגיע לראש המדרגה שנקרא סודות התורה, כוונות הבורא.

אז כמו שאת טעמי תורה אני צריך לגלות, וכמו שהבורא מגלה את עצמו כלפיי בפעולה הזאת בזה שהוא מביא לי את הרצונות, אז אחר כך מטעמי תורה אני מגיע לסודות התורה, "ממעשיך הכרנוך", לראש הפרצוף. ראש הפרצוף אלו כוונות הבורא, אותן אסור לי לגלות, אותן אני צריך לשמור. מה זאת אומרת אסור לגלות? למי אני יכול לגלות? מהי חומרת האיסור בזה, "אסור לך לגלות"? אסור ברוחניות נקרא "אי אפשר". הראשים האלו שכל פעם מצטברים בי כולם נמצאים ממטה למעלה בדחייה.

באמת אי אפשר לגלות, אבל זה יבוא. אי אפשר להסביר על זה, צריך להרגיש.

תלמיד: אתה אומר, "ממעשיך הכרנוך". איך להמחיש את זה? ממה אני מכיר?

"ממעשיך הכרנוך", פשוט מאוד. אני רואה שמישהו עושה איזו עבודה בלי לדעת למה, אני לא יודע איזו מטרה יש לו בזה. אני בא ובצורה פשוטה, בשכל שלי, כי אין לי שום דבר, אין לי את הראש שלו, מגולה לי רק את הפעולה שלו, אני מתחיל עם הרצון שלי, עם היכולת שלי, עם הראש שלי, רק להידמות לו במעשה שלו, אני רוצה יחד איתו לעשות את המעשה.

בעולם שלנו זה גם פועל, אנחנו רואים זאת בחינוך, שילדים מתאימים את עצמם לאט לאט אלינו, הם רוצים להידמות לנו. אבל בפעולה רוחנית הבורא הוא משפיע לי, ואני רוצה להידמות אליו, אני רוצה להשפיע לו, להידמות לו בפעולה הזאת. בזה שאני מבקש ממנו כוחות וודאי, ומדמה את עצמי אליו בפעולה הזאת, כלומר הוא משפיע כך וכך, ואני אותן השפעות משפיע לו, אז בזה אני מגיע למצב שאני מקבל את הכוונות שלו, את הראש שלו. כי מה אני עושה באותו מעשה כשאני משתדל לעשות כמוהו? אני לומד את החומר שעליו הוא עובד, איך הוא מתייחס לזה, מהי הצורה שהוא מתגלה בחומר. אני מגיע ממטה למעלה, מתוצאה לסיבה.

כתוב, "אין לך עשב מלמטה שאין עליו מלאך מלמעלה שמכה אותו ואומר לו גדל". על ידי זה שאני מכיר את העשב, את החומר שלו, איך הוא גדל, איך המלאך פועל עליו שיגדל, על ידי זה אני מתחיל להכיר את המלאך, באיזה תהליכים הוא עושה את זה. אני מדביק את עצמי לתהליכים שלו, רוצה להיות בדיוק כך, ומתוך זה נוצר בי אותו ראש, כי אנחנו נעשים שווים באותו נושא שהוא מבצע. אני מתייחס לחומר שלי, לרצון שלי, ולפעולה שהוא עושה, ואני ממש רוצה להיות כמו המלאך הזה, כמו שני שותפים. ומה שמשותף בינינו זה החומר שהוא ברא והרצון שהוא מבצע בו. זאת אומרת, אני מתייחס כמו מלאך לחומר שלי, לרצונות שלי, כמו לנושא שבמעבדה. אני מתחיל להבדיל את האני מהגוף שלי, ומתייחס אליו כמו למקום שבו אנחנו יכולים להיות דומים, דבוקים.

תלמיד: לבן אדם שולחים הפרעות. המצב משתנה מהפרעה להפרעה. מה אני לומד על פעולות הבורא מההפרעה ששולחים לי?

מפעולת הבורא ששולח לי רצון עם כוונה על מנת לקבל, אם אני מכיר את המצב, אז אני לומד על האהבה שלו אליי. כי הוא נותן לי חומר, את הרצון עצמו, ונותן לי אפשרות להידמות אליו, להיות כמוהו, להגיע לאותה הרגשה כמו שיש לו. יוצא שזה היחס הטוב ביותר מצידו אלי. אי אפשר ליצור מצב של אהבה, של יושר, של יחס, יותר טוב מזה. כי בזה הוא ממש יצר מישהו ונתן לו אפשרות להיות כמוהו.

תלמיד: את זה ניתן לעשות ברגע שאני מבדיל בהפרעה שיש לה מקור. אם רק ההפרעה קיימת, אז אני לא יכול להיפטר ממנה.

זה נכון שברגע שבאה הפרעה, זה נקרא ש"באה הפרעה", שאני קבור תחתיה ואני חש רק אותה. יש רגעים כאלה. ואחר כך, לאט לאט, נותנים לאדם מלמעלה יכולת לראות את עצמו לא בתוך ההפרעה ממש, אלא קצת לְיָדָהּ. זאת אומרת, מתחילים להאיר לו קצת אור, שמתוך האור הוא רואה את החושך. אם נמצאים רק בחושך טוטלי, ואין שום זכר מהאור, לא מרגישים שזה חושך. זה ברור. את החושך מרגישים מתוך החיסרון לאור. ומהחיסרון של האור, שנותן לנו האור שמרחוק, זה כמו הנקודה שבלב שמאירה.

אז וודאי שמכל מצב ומצב הבורא מציל את האדם על ידי זה שהוא שולח לו כל פעם את ההארה שלו בחילוף המצבים. כשההארה מתחלפת ומשתנה, על ידה האדם מתחיל לראות את המצב שלו בצורה שונה בכל פעם. אבל כלפי מה שונה? כלפי ההארה הזאת. ואז הוא מתחיל לבקר את המצב שלו, לבדוק, ומתוך זה מתחילה להיות ההכרה, הביקורת.

אתה אולי שואל, איך אדם יכול להיות בטוח שהוא ייצא ממצב הנפילה כשהוא נמצא ממש בתוך תוכה, מבלי להבדיל שזה מצב שבא מהבורא? זאת אומרת, כשהוא נמצא ממש בתחתית של הסתר כפול, האם יש לו אפשרות באיזושהי צורה לצאת מזה בעצמו? זה בלתי אפשרי. אלא לפי המאמצים הקודמים של האדם, לפי הרשימות שצריכות להתגלות בו, לפי זה שבכל זאת המנוע כללי זז ומביא את כל הבריאה לתיקון, אז הדברים האלה משתנים.

אם זה משתנה רק מצד הבורא, זה יכול להשתנות לפי המצב הכללי לאט מאוד. אם יש לאדם הכנות, שהוא בונה לעצמו קבוצה, זמנים, גדר שהדברים האלה משנים אותו בכל זאת, זאת אומרת בצורת הדומם הוא בכל זאת מכניס את עצמו תחת השפעה של משהו, והשפעה של משהו חוץ מהבורא, זו השפעת החברה, או ספרים, או יחד זה וזה, אז בזה הוא מזרז את התהליך שלו, את ההארה שמשתנה עליו.

אבל כך או כך זה לא חשוב, מתחשבים עם המעשים של האדם, עם מה שהוא עושה, עם מה שהוא מכין לעצמו בזמני העלייה, לא בזמני הירידה. בזמן שמאיר לך, מה אתה רוצה מהמצב הזה. או שאתה רוצה ליהנות ממנו, או שאתה רוצה להיות במצב הזה במקסימום דבוק בבורא, זאת אומרת אתה לא חושב על התענוגים אלא חושב למי אתה דבוק, ועם מי יש לך קשר, ועד כמה אתה רוצה להיות אתו. אפילו שהמצבים ישתנו או לא ישתנו, הקשר שלך אתו הוא מפני שהוא גדול, העליון, וקובע, ולא מפני שאתה יכול ליהנות מדבקות אליו בכלים דקבלה.

אם אתה מתחזק בזמן העלייה דווקא במחשבות האלו, ורק בהן אתה רוצה להיות קשור אתו, אז אתה כאילו מכין לעצמך כלים לעתיד כדי לצאת יותר מהר מנפילה. בכל דבר מתחשבים איתנו רק בזמן העלייה. קיבלת עכשיו, נו נראה אותך, איך תוכל לעמוד נגד הפיתויים. האם אתה מתנתק מהנותן ונמצא בתוך הצלחת או על אף שאתה בצלחת דווקא על ידה אתה קשור עם הנותן. כאן האדם כל הזמן נמצא במאבק בין הרצון שלו לכוונה שלו.

תלמיד: האם "ממעשיך הכרנוך" זה רק בזמן העלייה, ובזמן ההפרעה אין מצב כזה?

"ממעשיך הכרנוך" זה לאט לאט, שאדם כל פעם במאמץ שלו בכל המצבים, גם במצבי ירידה וגם במצבי עלייה, מכיר את פעולות הבורא. "ממעשיך הכרנוך" זה שאני רוצה בכל מצב ומצב להיות קשור עם הבורא, ומתוך זה שאני משתדל להיות קשור אתו, המצבים האלה משתנים, ומהשינוי שלהם, אפילו במצבים הרעים דווקא, אני מתחיל להכיר איך הוא מסובב אותי, איך הוא משחק איתי, איך הוא ממש מבלבל אותי. מתוך זה אני מתחיל לראות את זה, ולאט לאט אני מרגיש בזה לא שהוא מבלבל אותי ומסובב אותי, זה לא אותי, זה את הרצון לקבל שעל ידו הוא עושה את זה. אני מתחיל להתייחס לרצון לקבל כמו לכלי, "אני" ו"כלי", וברגע זה מתחיל להיות "ראש" ו"גוף".

תלמיד: מצד אחד אתה אומר שכל שינוי מצב ויציאה מירידה תלוי בהכנה, אבל למה אומרים שבסופו של דבר אדם צריך להגיע למצב שרק הבורא יכול לעזור, איך זה מסתדר? למה אומרים שזה תלוי דווקא בבורא ולא בסביבה, בספרים, בחברה?

למה בכל פעולה אני צריך להיות זקוק לבורא, גם באור שעל ידו אני אראה את הכרת הרע, מה זה טוב ומה זה רע, גם לתקן, להתנזר מהרע, להתרחק ממנו, גם להפוך אותו לטוב, גם להבין כל דבר. זאת אומרת גם במעשה, גם במחשבה, גם בכוונה, בהכנה, בכל מצב ומצב, כל גרגר של הבחנה צריך להיות על ידי הבורא, גם בזה שאני רואה את ההבחנה, גם בזה שאני מחליט בצורה נכונה את ההחלטה שלי על אותה הבחנה, גם באופן שאני מבצע את מה שהחלטתי. למה זה צריך להיות דווקא על ידו? כי על ידי זה אני בדיוק נעשה כמוהו.

יוצא כך, כמו שכתוב "בוא אל פרעה", שלא יכולה להיות איזו פעולה נכונה שלי אם אנחנו לא דבוקים יחד כמו שני דפי נייר נניח שדבוקים יחד ממש, אם אני לא יחד איתו כל הזמן כלפי כל דבר שעובר עליי. כי כל מה שעובר עליי, על ידי כל מצב, כל הבחנה, במעשה, במחשבה, בכוונה, מה שלא יהיה, אני חייב דרכו להתייחס לזה. על ידי זה אני לומד אותו, על ידי זה אני משווה את עצמי אליו. אז בעצם כל המאמץ הוא להישאר כל הזמן איתו, לא חשוב על מה אנחנו עוברים איתו יחד, זאת אומרת "אין עוד מלבדו".

(סוף השיעור)