שיעור בוקר-10.04.2013 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

כתבי בעל הסולם, חלק "אגרות", אגרת נ"ו, עמ' 761

heb_o_rav_bs-igeret-56-1932-pg-170_2013-04-10_lesson_n2

"הנה רבים אומרים "מי יראני טוב", ועם כל זה, מיעוטא דמיעוטא מוצאים את זה. וצריך אם כן להבין, איה טמון המכשול הגדול הנמרץ הזה, המכשיל את הרבים בלי חמלה." אנחנו מתייגעים הרבה, אנחנו רואים כמה אנשים בעולם היו רוצים לגלות את תכנית הבריאה ותכלית הבריאה. גם את הדרך, גם את הסוף, גם את הסיבה לזה וגם לקשור את זה לכל מיני מקרים שבעולם הזה, למה דברים הם כך ואחרת, ומה אנחנו יכולים לעשות נכון בעולם הזה. כי כולם כמו עיוורים באיזה מקום, או כמשוטטים בחדר חשוך, ורק עושים בעיות, צרות לעצמם ולאחרים, מתנגשים כל הזמן זה בזה, וכך נפגשים. ולאף אחד אין מזה תועלת, ואפילו זה שמנצח את האחרים מה הניצחון שלו?

מה חסר לנו? לדעת מה קורה ואיפה אנחנו לפחות. דרגות הדומם, הצומח והחי מתקיימים לפי פקודות הטבע, בצורה אינסטנקטיבית ולא טועים אף פעם. כתוב שהחיה לא טועה, וזה נכון כי הטבע מחייב את החיה להתנהג נכון, לפי הפקודות.

הבורא שולט בכל פרט ופרט, וגם בנו בדומם, צומח וחי. אלא שלחלק המדבר שבנו ניתן כאילו חופש, זאת אומרת לא ניתן לו חופש, הוא מנוהל על ידי בעיתו. אנחנו בכל פעם מנהלים את עצמינו על ידי האגו שלנו בצורה אינסטנקטיבית, וכך טועים כל בזמן, לעומת ההשגחה שצריכה להיות עלינו באחישנה. לכן כל חיינו הם סבל אחד גמור. ולכן הוא אומר "איה טמון המכשול הגדול הנמרץ הזה, המכשיל את הרבים בלי חמלה". איפה הסיבה, מה היא בדיוק, ואיך אני מגלה שהיא נקודת המפנה שמתוכה אני יכול לשנות את גורלי.

"כבר העירותיך כמה פעמים, על החוק המפורסם בספרים הקדושים: שאין שום דבר ניתן אלא "בזכות". דהיינו, על ידי יגיעה, המכונה בכל מקום: "אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה]". שזולתה לא יארע לעולם בשום פנים, כל השפעה מלעילא המכונה: "אתערותא דלעילא [התעוררות מלמעלה]"." אנחנו צריכים להתקדם להכרה, להבנה, לחיבור, לדבקות. לזה שאנחנו לומדים את הבורא, נעשים כמוהו, מקבלים ממנו את המושכות לכל המציאות. כדי לעמוד בזה אנחנו צריכים לרצות את זה, ולהיות יכולים לעכל את זה בשכל. ב"מוחא וליבא" לרכוש בכל פעם את דרגות ההשגחה וההנהגה מצד הבורא אלינו, ולממש אותן על עצמינו, נגד רצוננו.

ובכל פעם שאנחנו כך מתקדמים אנחנו נעשים דומים לו. זאת אומרת, למרות שאני לא רוצה להיות כמו בורא, להיות המשפיע, בהשפעה ואהבה, אני צריך, על ידי הסביבה בחלקים קטנים, בצעדים קטנים לרכוש את הרצון הזה, את היכולת הזאת. לבקש יותר, זאת אומרת, יותר מאשר לרצות גם לבקש, להכניע את עצמי ולבקש שהבורא יתן לי את היכולת להיות כמוהו, הפוך מעצמי. ולהשליט את החלק שלו שנקרא ראש הפרצוף, על החלק שלי שנקרא תוך הפרצוף וכך להתקדם. יש במין החי שבדרגות הדומם, צומח וחי יצור מיוחד שיש בו ראש שמתפתח הפוך מהבורא, והוא מסדר אותו. ראש הכוונה גם לרצונות וגם למחשבות זה "מוחא וליבא" והוא מסדר אותו בהתאם לבורא.

"הדברים והחוקים הללו מפורסמים לכל, אולם שעורם לא ידוע, או לא ירצו לדעתם, ובגלל זה, יש בנין גדול של הס"א, העומד ומיקל בדבר - אשר א"צ יגיעה למעלה מכח אנושי. ובשעת הדחק, יש לו תורה שלמה מפי סופרים וספרים, להראות טובו ורחמנותו של הנהגתו ית', עם האדם שאינו מקפיד כל-כך. ויש לו מן המוכן אלף ראיות על זה ברגע אחד, כמ"ש: "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", וכדומה". אנחנו לא צריכים אפילו תורה שלמה, אלא שמתוכנו כל פעם, היצר הרע שלנו, העצלות שלנו שהיא עיקר תכונת האגו שלנו, דורשת לא לתת שום יגיעה ללא שכר, אנחנו לא מסוגלים. הרצון לקבל שלנו בנוי כך, ולכן אנחנו צריכים כל הזמן להתגבר על עצמינו. לעשות כל דבר אפילו ברצון, ובמחשבה, ובכל פעולה פיזית אנחנו צריכים מוטיבציה, כוח המניע, אנרגיה, שתאפשר לנו להתגבר על הרצון ולעשות איזו תנועה.

לכן קשה לנו מאוד, ובלתי אפשרי לעשות פעולות שהן נגד הרצון. אנחנו צריכים לשכנע את עצמינו שכדאי לנו לעשות, זאת אומרת להחליף פרה בחמור מה שנקרא. פעולות שהן נגד הרצון שלנו אנחנו לא מסוגלים לעשות, אם לא רואים בזה איזשהו רווח. ולכן אנחנו זקוקים לחברה שתספק לנו את הכוח המניע, כדי שנוכל לנוע לכיוון הנכון, לעשות איזו פעולה, שלפי כל החשבונות הרגילים שלנו לא היינו מבצעים.

אם אדם לא מסדר את השפעת הסביבה עליו שהיא תעורר אותו, תהיה כמו אינקובטור לביצה, כמו מנגנון שדוחף אותו, מושך אותו ומנענע אותו, אז הוא בעצמו לפי טבעו לא יזוז, בוודאי שלא יעשה שום פעולה לכיוון הנכון. רק בכמה שתהיה עליו השפעת הסביבה, היא תחייב את האדם לעשות פעולה, תנועה, מחשבה, רצון שמכוון למטרת הבריאה. לכיוון הזה אדם בעצמו אף פעם לא יפנה.

"ועל זה וכיוצא בזה, אמרו ז"ל - שהתורה נקראת ס"ם. משום שאם לא זכה נעשה לו התורה עצמה סם המות, משום שלומדים תורה מפי ס"ם הרשע ר"ל, וממנו המה מבינים, ודברי תורה שלו מתקבלים מיד על הלב, גם שמורים בזכרון תמיד, שהוגים בהם יומם ולילה - ר"ל ממנו ומהכרוכים אחריו.

ומה נעשה לאלה ואיך נוכל להושיט להם ידינו, או להזיזם בשעור מה ממקומם, באותה שעה שאינם מוכנים כלל לאתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה]? רצוני לומר, אפילו אם נצליח על-ידי רחמי שמים, להמשיך עליהם התעוררות הגדולה ביותר של הגוף, לנהום ולחשוק אליו ית'. עם-כל-זה לא ירצו, או לא יוכלו עם כוחם זה, לתת את שעור אתערותא דלתתא המשוער לאתערותא דלעילא [שעור ההתעוררות מלמטה המשוער להתעוררות מלמעלה]. אשר הקב"ה לא ותר על-זה מימות עולם עד היום הזה, ותמיד. כי "חוק נתן ולא יעבור"."

זה יותר מובן, ש"חוק נתן ולא יעבור". יש כאן דירוג מיוחד בין אורות לכלים שעומדים זה מול זה, ואם אדם מבחינת הכלים לא מגיע לרגישות מסוימת, הוא פשוט לא קולט את האור. כמו עם מקלט, גלאי. אם הרגישות שלי היא מתחת לרמת הקרינה שלו, ההשפעה שלו, אז אני לא קולט אותו, כי הרגישות שלי היא נמוכה.

לכן אנחנו צריכים כל הזמן לעלות את הרגישות להשפעה, כי האור הוא המשפיע. ואם אנחנו מעלים אותה בצורה הדרגתית, כל פעם במידה הנדרשת, אז אנחנו תופסים נפש דנפש, רוח דנפש, וכן הלאה. ואם לא, אז המעמד בין אורות לכלים, היחס הקבוע ביניהם לא משתנה, זה סולם המדרגות שאנחנו צריכים לעלות בו. ולכן כל העבודה שלנו היא איך אני מעלה את הרגישות שלי להשפעה ולאהבה, שאלה הן תכונות האור, הבורא, במידה שמספקת לי בכל פעם לגלות אותו בדרגה עליונה יותר, או קרוב אלי יותר, ביתר דביקות. זו כל העבודה שלנו, איך להעלות את הרגישות להשפעה ואהבה.

"ועל-זה נאמר: "בסאסאה בשלחה תריבנה", אשר הקב"ה מודד לאדם סאה בסאה. וכן מקרא כתוב: "כי לא שלם עון האמרי עד הנה", שהכונה גם-כן על הנדון שלנו. כי עון האמורי הוא ענין הקליפה השומרת ומסבבת על הפרי, הנקראת "אתערותא דלעילא [התעוררות מלמעלה]", או ארץ ישראל. והקליפה הזאת לא תזוז ממקומה כחוט השערה, בטרם שישראל משלימים בדיוק נמרץ את שעור "אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה]", המחוייב שנקרא "זכות". דהיינו, היגיעה ועמל למעלה מכח אנושי.

כי כל שבכחו לעשות נקרא עבודה סתם, ואינו נקרא עוד יגיעה, וכשבאים ישראל עד לנקדה זו, אז משלימים שעורם, ואז מכונה: "כי שלם עון האמורי"." אנחנו יכולים לעמוד, אבל אם אנחנו מתארים לעצמנו את סולם המדרגות, ואני רוצה לעלות בסולם הזה, היינו להתקרב לבורא, אז אני צריך לעלות יותר ברגישות להשפעה ואהבת הזולת. וזאת במידה מסוימת בכל פעם, ומדויקת בהתאם למדרגה הנדרשת מצד הכלי כדי לגלות את האור שבה.

אם היינו נמצאים רק בסולם המדרגות לא היינו מתקדמים, היינו עומדים. אלא שיש בתוך המדרגות כוחות הנקראים "קליפות", והם פועלים עלינו לפי מושגי הזמן, תנועה ומקום, וההשפעות הללו מעוררות בנו ייסורים. הקליפות האלה כמו מקל, כמו מכבש ההתפתחות, מעוררות אותנו להתקדם. אם לא הן, לא היינו זזים מהמקום. הן פועלות בהתאם לאותה מדרגה, אותו המצב בכל מקום שאנחנו נמצאים בו. הכוחות הרעים האלה כביכול, מעוררים אותנו, מנענעים אותנו, ומזרזים אותנו להתקדם.

אם אנחנו יודעים איך לעבוד עם הכוחות האלה, אנחנו מקבלים מהם את ההתעוררות השלילית והופכים אותה לחיובית, לכוחות ההתקדמות שלנו. אני צריך את כל הכוחות ההפוכים ממני, כי ההפכיות שלהם היא בדיוק הצורה שאני צריך לקבל על עצמי כדי לתקן את עצמי.

לכן הקליפות הן המדד או צורה, איך אני צריך להיות בצורה הפוכה מהן. זאת אומרת, הן עוזרות לי ללמוד את עצמי ואיך להפוך את עצמי לצורת הבורא.

ואז מכונה: "כי שלם עוון האמורי. "כלומר, שניכר לכל, שאין ארץ-ישראל וכבוד ה', שה"ס השכינה הקדושה, שייכת להם." זו דוגמה, ש"עון האמורי", הקליפה הזאת, האמורי, מראה לאלה שנקראים "ישר א-ל", "ישראל", ורוצים לעבור את השלב הזה עכשיו, מה חסר להם כדי להשיג את השכינה. "ואז שוברים אותה הקליפה שנקר' "אמורי", ומקימים שכינה מעפרא, ולא קודם לזה אפילו רגע כמימרא." וגם לזה דואגת הקליפה, שיהיה להם ברור שהם לא מסוגלים.

כמו שאנחנו שומעים על פרעה שליבו נעשה קשה ושוב קשה ויותר קשה. הקליפה בצורה הדרגתית, דואגת מאוד. אלה כוחות שמסודרים בהתאם במדרגה, ליכולת שלנו לראות שגיאות ושוב שגיאות שמראים לנו כל הזמן, עד שאנחנו מסוגלים להתגבר עליהם. "שז"ס, המספר המפורש "ד' מאות שנים", המראה לנו בדיוק הגדול, השייך בענין הזה, שאין ענין ויתור נוהג כאן כלל וכלל." כי "ד' מאות שנה" זו מדרגה שלימה, זה ד' בחינות, ה-ו-י-ה שלימה. "וכמו שאמרו ז"ל, שענין דילג את הקץ, שהיה מחויב ומוכרח בשביל כלל ישראל," זאת אומרת, בשביל כלל ישראל זה היה מספיק, אבל "הנה, הדילוג הזה, גרם לכל הגלויות עד הנה, כנודע." כלפי כלל ישראל וכלפי כל העולם, זה לא היה מספיק ולכן נעשו מזה עוד גלויות.

זאת אומרת אי אפשר בבת אחת להישבר. אי אפשר בבת אחת להגיע לקשר עם הקליפה. למה אנחנו לא יכולים בכניסה אחת למצרים לגמור שם את כל ההתערבות שלנו עם הרצון לקבל שלנו? אנחנו לא מסוגלים. אנחנו נמצאים בקו אמצעי, בדרגת יעקב, בקטנות, וזה בסך הכל הקשר בינינו לרצון לקבל.

במצרים אנחנו סך הכול מגיעים לקטנות. עם ישראל מגיע לגדלות אחרי מצרים, ב"בית המקדש הראשון", גדלות הקטנות, של עצמו. ולכן צריכים עוד גלויות, להיכנס לאותו "מצרים", רק שהמצרים הזה אחר כך נקרא "בבל", עד הגלות שלנו. כל הגלויות הן כאילו אותו "מצרים", אותו רצון לקבל רק שנכנסים בו יותר ויותר פנימה. מפני שכבר נמצאים בהכנה אחרת מהגלויות והגאולות הקודמות, ומוכנים יותר לפתוח את הרצון לקבל. הוא כבר לא נראה כאותה "מצרים" של הפעם הראשונה, אלא נראה כבר בצורה יותר אכזרית, יותר עמוקה.

כך אנחנו עכשיו רואים את העולם הזה, אבל העולם הוא אותו עולם. הרצון לקבל שלנו נעשה יותר מבורר, יותר עמוק, ערמומי, משובח, מורכב, אז אנחנו פתאום רואים את העולם כחדש, יפה, מורכב ומשובח. למה רואים אותו כך? כי הרצון שלנו נעשה רב גווני. ואם הוא לא היה כזה רב גווני, היינו רואים את העולם כמו קודם, כמו לפני אלף, אלפיים או ארבעת אלפים שנה.

העולם לא משתנה. אנחנו רואים את האור שעומד מול הכלים האגואיסטיים שלנו. הכלים קצת השתכללו בשפשוף בין האורות לכלים, אז רואים את כל התופעות שבעולם הזה, עם המחשבים והמכוניות, עם כל מה שכאילו "אנחנו עושים" כאן. אלה גילויים בכלים המבוררים יותר על גבי האור. זו ההתקדמות.

זאת אומרת, אי אפשר בלי להגיע כל פעם לקליפה גמורה ורק אז שוברים אותה ועולים לדרגה הבאה

"ונודע גם-כן, שכלל ופרט שוה, כי גם לכל פרט מישראל, בנוגע לנשמתו, נוהג בו ענין ביאת הארץ, וכל האמור בכלל ישראל. וכי באתערותא דלתתא [בהתעוררות מלמטה] שלו יש לו גם אותו המספר "ת" שנים, שה"ס "ת" מות, "ת" חיים." "ת" מוות זה הגלות, ו- "ת" חיים, אם על פני זה הוא מגיע לגאולה. לכל פרט ופרט, גם לכלל, ובעצם לכל העולם, רק חלק מהעולם, חוץ מישראל, משיג זאת בבת אחת. כך משיגים "ת" שנים, זאת אומרת את כל הה-ו-י-ה דאין סוף.

"שאמרו ז"ל עש"ה - שענין ת' שנים של השעבוד, הוא ענין המקום שנותנים לו לפרוע שעור היגיעה שלו, בדיוק, שבזה אין ויתור אפילו כחוט השערה, כאמור." ובאמת בתורה הכל בנוי על גלות מצרים, וכל יתר הגלויות אפילו לא נמצאות שם. למה? כי כשאנחנו נכללים מהרצון לקבל שנקרא "מצרים" כשנמצאים בו, זאת התכללות גמורה. רק מה שמתבהר כלפינו זאת השכבה העליונה, הקלה ממנה. ואחר כך ביתר הגלויות זה מתברר יותר. א', ב', ג', ד', הן ארבע גלויות וארבע גאולות. לכן זה ת' שנים, גם לפרט וגם לכלל, הכל חייב להתברר בצורה כזאת. גם ב"זוהר" בעל הסולם עושה את החשבון הזה על 210 השנים, מלבד 400 שנות גלות, ולמה זה כך, אנחנו עוד נלמד.

"מכאן אמרו ז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמן". וכן: "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה". וכן: "הרוצה לחיות ימית את עצמו". ועוד כהנה רבים." מדובר על הכוונה על מנת לקבל. את הרצון אנחנו לא יכולים לשנות וגם אי אפשר להשפיע עליו בשום צורה, אלא רק על הכוונות. אחר כך עוד צריך להבין שהרצון נמצא לרשותנו בצורת אין סוף, והכוונה היא ששולטת, רוכבת על הרצון, ומכסה אותו. הכוונה פותחת, סוגרת, מאפשרת לנו להרגיש או לא להרגיש, להשתמש או לא להשתמש, בכל רצון, באופן, בעומק, בגובה, ובעוצמה שלו. הכל תלוי בכוונה.

יש לפניך מה שאתה רוצה, רצון אחד גדול שכולל את חמשת הדרגות שבו וכן הלאה, כמו באין סוף, אבל אתה בהתאם לכוונה הנכונה או הלא נכונה, מקבל רשות או גישה לאותו רצון. לכן כל העבודה שלנו היא בכוונה ולא ברצון עצמו. כאן עוד נצטרך לדייק, כדי שלכל אחד מאיתנו תהיה ההרגשה הזאת, איך אנחנו נוגעים בכוונה ולא ברצון, איך אנחנו לא מתבלבלים בבירור שלנו. יותר חשוב לאן אני מכוון, ולא על איזה רצון, אופן הרצון.

כמו שאנחנו רואים, אפשר להרוג משהו וזה יהיה כמצווה, לצורך ההתקדמות, ואפשר להחיות משהו וזה יהיה כעבירה. המעשה עצמו לא אומר כלום, אלא הכוונה בלבד. מהרצון הגדול ביותר ועד הרצון הקטן ביותר, לא חשוב אילו רצונות יש, העיקר הכוונה. לכן "ישראל" נקרא על פי הכוונה ולא על פי הרצון שבו משתמשים, שמכוונים את עצמם ישר א-ל.

"וכנגד זה אמרו: "יגעתי ולא מצאתי אל תאמן", כי ידעו ז"ל שאותו ס"ם הרשע שתורתו בידו להראות כי אפשר למצוא את ישועת השי"ת, בלי יגיעה למעלה מכח אנושי, שבו מרפים ידיו מ"מאתערותא דלתתא [מהתעוררות מלמטה]", ודוחים אותו יום יום לתהום רבה.

הנה אחר-כך, כשחוזר ומכיר בשקרו, ומוצא אמונתו בדברי חז"ל - אשר חסרון היגיעה ואתערותא דלתתא הורידו אותו לטמיון, ועל-כן רוצה להתחזק ולמסור נפשו בעבודת ה', - הנה אז מיד חוזר עליו בכפירה חדשה. אשר גם יגיעה אינה מועלת כלל, כי ח"ו אינו שומע תפלת כל פה. דהיינו, שיש לו ראיות מן המוכן, להראות שישנם מתיגעים ואינם מוצאים כלל ח"ו. ועל-כן הזהירו: "יגעתי ולא מצאתי אל תאמן" ח"ו."

זאת אומרת, אנחנו חייבים לשכנע את עצמנו, וגם זה על ידי הסביבה, כי האדם בתוך עצמו נופל כל פעם, הוא מאבד הכרה בזה שכל החיים עוברים בלי מילוי נכון, כי הוא לא ממלא את הרגעים שלו ביגיעה הנכונה. יגיעה נכונה היא בכיוון הנכון, בהַכְוונה נכונה, לאן פניי, לאן אני מכוון את לבי ומוחי. וזה אפשרי רק על ידי הסביבה, לכן הבחירה היא בסביבה בלבד.

לכן הוא לא יכול להאשים את עצמו בזה שהוא לא מתייגע, שהוא חלש, לא מסוגל, עצלן, שהזמן עובר, שהוא לא יכול לעשות עם עצמו כלום. אלא מלכתחילה להבין, שאני עם עצמי לא יכול לעשות כלום, אלא רק הסביבה יכולה לנענע אותי. ואפילו אם אני העצלן הגדול ביותר, אפילו אם אני לא כל כך מפותח, זה לא חשוב. מה שאני מקבל מהסביבה, המקסימום שאני מקבל מהסביבה, זה מה שנתנו לי מהטבע, זה ניתן לי כדי לעורר את עצמי ולהתקדם. זאת אומרת, השימוש האופטימלי בסביבה הוא מה שאני צריך כדי להגיע למטרת הבריאה. לכן אין שום סיבה אחרת, שום גורם אחר שיכול לעזור לי להגיע למימוש עצמי. ואם אני מגלה את עצמי כמתעצל, זה פשוט מפני שאני לא עושה מספיק פעולות כדי לעורר את השפעת הסביבה עליי.

הנה הראיתי לך את הרשת שבו נדונים נשמות העשוקות שאין להם מנחם. דהיינו, הטעות הזה, בפירוש המלה של יגיעה, אבל אמת הכתוב "ומשחרי ימצאוני".

עוד רעה רבה אראה בעולם, אשר הנלכדים ברשת הס"א, נמצאים שמתיגעים שלא לצורך," לא לאותו כיוון נכון, להשפעה ולאהבה. "שהוא רק ציור של עונשים. כלומר, שאינו מצטרף כלל בחשבון "ת" שנים. ועל-זה לבי דאבה יותר מהכל. ועל כיוצא בזה צריך אדם להתחזק בתפלה: "יהי רצון וכו', שלא ניגע לריק" ח"ו. כי צריכים הצלחה גדולה בדבר הזה.

גם תדע שענין היגיעה והעמל המתגלה בלב האדם בשעת תפלתו, היא היותר נאמנה ויותר מצלחת ומגיעה למטרתה מכל הענינים שבמציאות."

יהודה לי

שאלה: כתוב, "והקליפה הזאת לא תזוז ממקומה כחוט השערה, בטרם שישראל משלימים בדיוק נמרץ את שעור "אתערותא דלתתא [מהתעוררות מלמטה]"". איפה פה הקיצור של לוח הזמנים בגמר תיקון? לפי מה שאתה אומר, אנחנו כן מתקדמים לגמר תיקון, יש עזרה מלמעלה, אבל לפי מה שכתוב פה, אין לנו שום דבר, יש רק סיכוי כזה.

לא, התנאי נשאר אותו תנאי, אלא שאתה מקבל אפשרות לתת את היגיעה שלך בזמן יותר קצר, ביתר עוז, ואז אתה עובר בצורה מזורזת את כל התהליך. אבל בכל התהליך הזה אתה בכל זאת חייב ללמוד אותם הדברים, לתת אותם כוחות, רק הזמן מתקצר. על ידי מה?

אתה יכול לשאול, אני בנוי כדי לעבור את בית הספר בשתיים עשרה שנים, ועכשיו אומרים לי שאני יכול לעבור את בית הספר בחמש שנים, איך אני יכול? אז אומרים לך שאתה מסוגל אם יהיו לך תנאים כאלה ואחרים. אילו תנאים? מורים פרטיים, סביבה יפה, זאת אומרת, חברים שירצו ללמוד יחד איתך ויתנו לך רצון, מרץ, דחף, תחרות, קנאה, תאווה, כבוד, כל מיני תמריצים לרצון שלך, יטפלו בך טוב וכולי. יתנו לך תנאים, ואתה תוכל לעשות את זה, "בטוח שתוכל לעשות זאת". אמנם אתה לא יודע מראש אם זה יקרה תוך חמש שנים, אבל בטוח שזה יקצר.

בנוסף לזה, אומרים לך שאם תמשוך זאת שתיים עשרה שנה, הזמן שאתה תשרוף בבית הספר, האווירה שבה אתה נמצא בתוך בית הספר, זה משהו נורא. כל הזמן תהיה בתוך התקוטטויות ומלחמות, מי יותר חזק, מי יותר כך ואחרת, אתה כל הזמן תהיה בבלבול נורא לגבי מה שקורה בבית ספר. ואילו כאן יש לך בית ספר פרטי, מיוחד, ממש פלא, אילו מורים, אילו תלמידים, אילו תנאים, הכל מאה אחוז. כך אתה תשתנה בו יותר מהר, אתה תשתנה יותר בקלות. ואתה תספוג אותם הדברים, לא פחות מאשר שם, כי גמר התיקון הוא גמר תיקון שווה לכולם, ולא חשוב איך כל אחד באמצע הדרך נכנס לדברים שונים, כי שם אנחנו קיימים כבר בצורה הסופית שלנו. אבל אתה יכול לבחור .

ויש כאן שאלה נוספת, האם ההבדל היחיד הוא רק אם תוך חמש או שתיים עשרה שנים אני אסיים את בית הספר, או שיש עוד משהו? אם זה רק זה, אז בסדר, אני לא אעשה כלום, אני אזרום עם כולם, אתה יכול להגיד "בתוך עמי אנכי יושבת" ואני עם כל הציבור. לא, יש כאן עניין לעשות נחת רוח לבורא.

תלמיד: בעל הסולם אומר ב"מהות הדת ומטרתה" שחוץ מהעניין של הזמן וקידום המצבים, גם "החוש הדרגתי, של הכרת הרע, הולך ומתפתח בנו, מתוך העתות של עונג ושלוה רבה. דהיינו, ע"י קבלת הטוב בעתות העבודה להש"י, מתוך הרגשתינו את הנועם והעידון, שמגיע לנו אז, מפאת השתוות הצורה ליוצרה." ועכשיו יש פה גם את העניין של להשפיע נחת רוח.

אני לא יכול להסביר זאת, זה העניין של הדואליות של הדברים. בקיצור, יש הבדל גדול, גם בדרך וגם בסוף. זה על הצדיקים והרשעים שעומדים בסיום, אלה בוכים וגם אלה בוכים. אנחנו עוד נגיע לזה, אבל כדאי להתייגע.

שאלה: אז למה הוא כותב "היגיעה ועמל למעלה מכח אנושי." זאת אומרת, לפי מה שהוא כותב פה, אין לנו סיכוי בכלל.

לא, "למעלה מכוח האנושי" זאת אומרת שאתה חייב עזרה מלמעלה. זה כמו שאתה מביא לילד שלך מכונה או ספר שהוא בעצמו לא מסוגל לפתוח, הוא צריך עזרה, אז מה אם זה מעל הכוחות שלו? אבל וודאי שזה יחד עם הבורא, "בא אל פרעה". אין בזה שום דבר נגד התוכנית, אומרים לך את זה מראש. למה אתה צריך שזה יהיה מעל הכוח האנושי? כי בלי זה אתה לא תוכל להתקשר אליו, ואתה אף פעם לא תרצה להתקשר אליו.

שאלה: אומרים שבעל הסולם התחיל בגיל 18 או 17 להתעניין בקבלה. ולקח לו עשרים שנה עד שהוא עבר מחסום. מה היה שם?

אבל במשך עשרים שנה הוא בכל זאת התקדם, הוא לא עמד באמצע.

שאלה: אם בגיל 20 הוא התחיל להתעניין, איך זה שרק בגיל 38 אדם בגובה שלו עבר את המחסום?

זה נכון כך רב"ש אמר לי. אבל "השיג" זו כבר לא הכוונה למחסום. עד שמשיגים, זה כבר משהו אחר. כך רב"ש אמר. ואתה לא מתאר לעצמך שגם הוא, עם נשמה כל כך גדולה, עם כל ההכנות האלה שהיו לו מראש, עם נשמה מיוחדת, גם לו לקח כעשרים שנה, אבל זה להשגה, זה לא למחסום. כך זה סדר הגודל.

יכול להיות שהיום יש זירוז הזמן, אבל בסך הכל נכון זה לוקח שנים. ובשנים האלה, זה בתנאי שהאדם מתייגע, זה בתנאי שהוא בכל זאת משקיע את עצמו. בהתאם לתנאים, בהתאם לסביבה, בהתאם לזמן שהוא חי, אבל בכל זאת זה בגלל שהוא משקיע. ואם לא, אז ודאי שזה לוקח דורות, גלגולים.

אתה פשוט לא יודע, איזה כלי יש לך. יש לך כלי אינסופי, אתה צריך לעבור איתו את כל ההתפתחות, את כל ההתפשטות. כל מה שאני מדבר איתכם, אני מדבר לפני המחסום. אף מילה לא דיברתי על משהו שהוא כבר באיזור ההשפעה, בכוחות ההשפעה ממש, לא. גם אי אפשר כל כך לתאר את זה, להעביר את זה. לפני המחסום אתה מגיע למצב שאתה כבר מבין את המציאות הזאת, איך שהיא קשורה, ואיך שהיא פועלת. כל מה שאני מדבר זה לפני המחסום. אנחנו פשוט לא מבינים את עוצמת הכלי. לכן הזמן, זה זמן. אבל סך הכל אנחנו מרגישים שאנחנו חיים לפי זמן של שניות, אבל אחר כך אתה זורק את הזמן, אתה פושט את עצמך מהזמן, ואז הכלי שלך הוא במימדים אחרים לגמרי.

שאלה: אבל למה "כחוט השערה", מה הסיבה, מה זה?

זה בגלל התדר הגבוה שיש באור. נניח שאתה עובד על מגה הרצים בתדר גבוה מאוד, הטווח שאתה תופס מאוד קטן. ככל שאתה מומחה יותר, אתה מדייק יותר בכל הפרטים. כמה שאתה מתקדם בנושא מסוים, אתה נכנס ליותר ויותר דיוקים. במשא ומתן, במדע, בכל דבר, אם אתה כבר מדבר עם איזה מומחה על משהו, אתה מחדש לו איזה שפיץ קטן שבכלל אף אחד לא שם לב, ובשבילו כל העולם נפתח, כי זו המומחיות, זה הדיוק, זה הגובה.

האור העליון עובד בתדירות אינסופית ממש, וכל סטייה משמעותית. למשל כשאתה מכוון מקלט רדיו, אם אלה גלים ארוכים, ואתה משנה, הגל תופס לך המון מקום. אם אתה נכנס לגלים קצרים, בכל שינוי הכי קטן אתה כבר תופס גלים אחרים.

כאן הדיוקים האלה הם דיוקים מאוד מאוד עדינים, כי מה זה בדיוק על מנת להשפיע, על מנת לקבל, באיזו צורה, למי, למה? וכולי. כשאתה מתחיל לכייל את עצמך כשאתה כבר מתקדם לבורא, זה ו"סביבותיו" זה "כחוט השערה" ממש. אבל זה רק אומר באיזו עוצמה בהתאם לזה אתה רוכש את הדבקות. זה מאוד חשוב. זו כל המומחיות, זה כל עניין ההתקדמות, שאתה כל הזמן יותר ויותר מברר מה זה נקרא ה"א-לוהות", כי כשאתה מגיע לשם, אתה מגיע כמעט לאפס, ל"אין". ובזה נקרא ש"ממלא את הכל".

שאלה: מה היא העצה כדי להבין, שאני נמצא ביגיעה הנכונה בכל רגע?

רק חיבור. בגבולות שאתה מושפע מהם, אתה חייב לדאוג לחיבור. ואנחנו מושפעים במיוחד מהנשים ומהילדים שלנו. אם הסביבה הזאת היא סביבה חזקה ויחסית סגורה, לא שהיא מתרחקת מהקהל החיצון, אלא שהיא מושפעת מעצמה ולא מהחיצוניים, כך שכל חבריה מושפעים מעצמם, מכך שהם מייצרים בתוכם, אז אין לך שום בעיה להתקדם במהירות שאתה קובע, ולא אף אחד אחר, את זה ממש אתה קובע. אבל זה תלוי בגיבוש החברה, כולל נשים, ואפילו ילדים, שגם הם מביאים מכל מיני מקומות איזה וירוסים. כי ההורים מושפעים מהילדים, יותר מאשר מהגדולים, כי האהבה מחייבת כך. ולכן מאוד חשוב לארגן לילדים שלנו סביבה נכונה, וחינוך הנכון. בסך הכל אתה רואה שזה מחייב לדאוג לכל.

שאלה: מה התנאי הנדרש להשיג את הערך המוסף, שמעל הכוח האנושי?

מעל הכוח האנושי נמצא הבורא, ובלי לקבל את הכוח הנוסף הזה מעל האנושי ממנו, אתה לא מתקדם. מה זה אנושי? "אנושי" זה מה שאני מסוגל. אז אני נותן יגיעה, קבוצה, כל מיני הכנות שתלויות בי, ואחרי שנתתי את כל ההכנות האלה, אני מגלה מצד הכלי חיסרון. ואז מעל הכוח האנושי אני יכול לדרוש, "כאן אני חייב שיהיו לי כוחות, שלא יכולים להיות בי, ואני חייב שהם יתגלו. איפה הכוחות האלה, מאיפה אני אקח אותם?". ואז אתה מגלה מגע עם הבורא.

אז איך אתה לוקח, יש לך רק חיסרון, אז הוא נותן, ואתה מקבל? אז אני שוב נמצא כ"אני המקבל", איפה הבושה, איפה הכל? "פנו אליי ואני פורע", אחר כך תחזיר. זאת אומרת, מגיעים לחיסרון הנכון, הבורא מתגלה, ומוכן לתת, מקבלים מבעל הבית "חנווני על פינקסו", ואחר כך מחזירים.

שאלה: הדרישה הזאת צריכה לבוא מהחברים, מהקבוצה, או שהפנייה ישירה ממנו?

לא, אתה אף פעם לא מגיע לבורא עם החיסרון שלך. אתה מעצמך לא יכול לייצר חיסרון, שמתאים למגע עם הבורא. אתה מעצמך לא יכול לייצר חיסרון, שמכוון לבורא. אתה בעצמך לא יכול לייצר חיסרון, שבתכונותיו הוא בכלל לאותו כיוון. לכן "מאהבת הבריות לאהבת ה'", אתה חייב להעביר את הדחף הראשון שלך דרך הקבוצה.

הנקודה שבלב חייבת לעבור דרך הקבוצה. כל הרצונות האגואיסטיים שלך חוץ מהנקודה שבלב צריכים לתמוך בכך בכל מיני צורות. או שאתה עובד עליהם בעד או נגד, לא חשוב איך ומה, אבל בסופו של דבר הם תומכים ומייצבים את כל הדבקות שלך בקבוצה. זאת אומרת, כל יתר הרצונות חוץ מנקודה שבלב הם כאילו דוחפים את הנקודה שבלב לתוך הקבוצה.

ובקבוצה כשאתה כבר משתחווה לחברים, שאתה על ידי הכנעתך מקבל מהם השפעה, את הרצונות שלהם, הגישה שלהם לבורא, אתה מקבל אותם בצורה נכונה. למרות שהם בעצמם לא יודעים על כך, מפני שאתה הגעת אליהם בשפלות, הכנעת את עצמך. ואז אתה מקבל מהם דבר נכון, מה שהם לא יודעים, כמו רבי יוסי בן קסמא, ואז דרכם אתה מגיע לבורא.

אז אתה רואה שאחרי שקיבלת את זה מהם, יש לך רצון נכון, צורה נכונה, חיסרון נכון. אבל איך אני יכול לעבוד עם זה, כי זה גם לא שלך. אז אתה מבין שכאן זה מעל הכוח האנושי, זאת אומרת, מעל כוחי. חסרונות קיבלתי עכשיו מהקבוצה, התעוררות קיבלתי מהקבוצה, כיוון קיבלתי מהקבוצה, עכשיו אני מרגיש בתוך החסרונות האלה, שהם מייצבים לי את הבורא.

מה עושה הקבוצה? מה שאני קיבלתי מכל אחד ואחד ומכולם יחד, על ידי זה שהכנעתי את עצמי, אני קיבלתי מהם צורת השפעה, צורת אהבה, צורת חיבור, והכל שאין בי, אבל בעצם זאת צורת הבורא שעכשיו צריכה להתגלות, אבל אין בי, ואז זה הכלי. ברגע שאני מייצב אותו נכון, בעוצמה נכונה נכנסתי לחברה, עשיתי אותו, בניתי את הכלי הזה, עיצבתי אותו, ברגע זה אני מגלה את הבורא, שהוא מתקן לי את הכלי הזה, זאת אומרת מביא לי מסך ואור חוזר. רק היתה הנקודה שבלב שלי, והחיסרון הוא לא שלי, והצורה שלו וכל הדברים האלה זו מידת ההתקשרות שלי בקבוצה, והבורא נותן על זה מסך ואור חוזר.

בדרגה הבאה אני מגיע עם הנקודה שבלב, ועם הכלי הזה שהוא כבר יישם את עצמו, ושוב אני נכנס לקבוצה עוד יותר חזק, ברגישות יותר גבוהה, בעומק יותר, באיכות יותר גבוהה. ואותו דבר אני עושה הלאה. וכך 125 פעמים, לא יותר. אז הנקודה שבלב נמצאת אצלי, את הקבוצה הבורא מביא לי או מביא אותי לקבוצה, הוא נותן לי בדיוק איך להשתתף בה, והוא בפנים. לכן מ"אהבת הבריות לאהבת ה'" הכל בפנים.

ואז אני מגלה את המערכת הזאת בהתקשרות שלי עם אחרים, והבורא שמביא העלאת מ"ן, ירידת מ"ד, כל מיני דברים, ומתגלה לאט לאט מערכת היחסים, עשר ספירות ופרצופים הכל בזה. לכן בניית הסביבה היא האינקובאטור עליו בעל הסולם כותב לנו בעיתון "האומה", ואם נבנה אותו אז בוקע האפרוח את הקליפה ונצא.

שאלה: מה זה אומר להעלות את הרגישות להשפעה בקבוצה?

להשתדל לדבר על כך עם החברים בכל מיני צורות ואולי אני אוכל לשפשף את הלב שלי, בנייר זכוכית לשפשף אותו, שאולי אפשר שיחדור בו משהו מהשפעת הקבוצה. אני חייב להיות יותר רגיש להשפעת הסביבה, ואני צריך לעבוד על זה בצורה מלאכותית, כאילו שאני בוכה, כאילו שאני שמח, כאילו שאני מושפע מאוד מהסביבה. אני חייב ב"כאילו", כי אחרת הלב הוא ממש עפר.

שאלה: דיברנו על עיצוב הכלי, בתוך התהליך שאנחנו נמצאים בשלב החדש שנכנסנו למַדרגה של יישום קבוצתי, מה יחשב בתהליך הזה יגיעה שתקרא "יגיעה לצורך", מה ייקרא "יגיעה שהיא לא לצורך", ועל מה לא יהיה "ויתור"?

עד כמה שאנחנו חשבנו שקבלה היא משהו מיסטי ומנותק מהמציאות, ואין בה שום דבר ששיך לעולם הזה, והכל באוויר ונמצא אי שם במימדים עליונים, היא חייבת להיות ממש מלובשת בתוך החומר. אנחנו נמצאים במצב שדווקא בניית הקבוצה והקהילה, ואחר כך כל מה משפיע עלינו מהסביבה, זאת אומרת, כל יתר הקבוצות שלנו בכל העולם שמחוברות יחד, ואחר כך עירנו, מדינה, עולם, מביאים אותנו לגלות עד כמה שתוכנית הבריאה מתממשת בכל הרצונות האלה, כי זה סך הכל רצון. לזה אנחנו צריכים לדאוג וממש לבנות את עצמנו בדאגה לצורך כזה.

זה שהבורא כיוון אותנו בזמני הפסח לעבור כזאת התעוררות, צריך לתת לנו הבנה שבאמת צריכים לשים לב לכל מה שקורה בתוך הקהילה. זה מאוד משפיע על הקבוצה, ולכן חייבים להשקיע בזה כוחות.

(סוף השיעור)