מה שחסר לנו זה לפחות לדעת מה קורה, איפה אנו חיים, לא להיות כדומם, צומח וחי המתקיימים בצורה אינסטינקטיבית, וגם בנו בדומם, צומח וחי, אלא לחלק המדבר שלנו ניתן חופש לבחור בין "בעתה" ובין ב"אחישנה", ומכיוון שבצורה אינסטינקטיבית אנו מתקדמים על ידי בעתה אנו סובלים מאד • אנחנו צריכים להתקדם להכרה, להבנה, לחיבור, לדבקות, לזה שאנו לומדים את הבורא, נעשים כמוהו, מקבלים ממנו מושכות לכל המציאות. וכדי לעמוד בזה אנחנו צריכים לרצות את זה, ולהבין זאת בשכל, ובמוח וברצון לרכוש את דרגות הבורא ולממש אותן על רצוננו. וכך בכל דרגה שאנו רוכשים אנו נעשים דומים לו • למרות שאני לא רוצה להיות כבורא, המשפיע, באהבה, אני צריך לרכוש רצון ויכולת כזו בהדרגה על ידי הסביבה, ובעיקר להכניע את עצמי ולבקש מהבורא יכולת להיות כמוהו, הפוך מעצמי, ולהשליט את החלק שלו שנקרא "ראש הפרצוף", לחלק שלי שנקרא "תוך הפרצוף" • יש במין החי יצור מיוחד, האדם, שיש בו ראש – מוח ולב, שמתפתח הפוך מהבורא, והוא מסדר אותו בהתאם לבורא • עיקר תכונת האגו שלנו היא העצלות, לא לתת יגיעה ללא שכר – כך בנוי הרצון לקבל, האגו שלנו, ולכן בכל דבר אנו צריכים להתגבר על עצמנו, אנו צריכים מוטיבציה, כוח המניע, אנרגיה, שתאפשר לנו להתגבר על הרצון ולעשות איזו תנועה. ולכן ממש בלתי אפשרי לעשות פעולות נגד הרצון, ואנו צריכים לשכנע את עצמנו שכדאי לעשות אותן. פעולות שהן בטוח נגד הרצון שלנו, אנו בטוח לא מסוגלים לעשות, ולכן אנו זקוקים לחברה, שהיא תספק לנו כוח מניע שבעזרתו נוכל לנוע לכיוון הנכון, לעשות איזו פעולה שלפי כל החשבונות הרגילים שלנו לא היינו מבצעים • אם האדם לא מסדר עליו את השפעת הסביבה שתעורר אותו, כאינקובאטור לביצה, כמנגנון שדוחף ומנענע אותו, הוא לא יזוז, וודאי שלא יעשה פעולה לכיוון הנכון. רק השפעת הסביבה, במידה שהיא תהיה, תחייב את האדם לבצע פעולה נגד רצונו, המכוונת למטרת הבריאה. ומעצמו האדם אף פעם לא יעשה כך • חוק נתן ולא יעבור – אם האדם לא מגיע לרגישות מסויימת לאור הוא לא מסוגל להרגיש, לקלוט אותו. לכן אנו צריכים כל הזמן להעלות את הרגישות להשפעה ולאהבה, כי אלו תכונות האור, הבורא, ואם אנו מעלים אותה בצורה הדרגתית במידה הנדרשת, אנו תופסים את בהדרגה את כל הנרנח"י • כל העבודה שלנו היא איך להעלות את הרגישות להשפעה ואהבה • אם היינו נמצאים רק בסולם המדרגות היינו עומדים ,לא מתקדמים. לכן בסולם המדרגות ישנם כוחות הנקראים "קליפות", שפועלים עלינו לפי מושגי הזמן, התנועה והמקום, וההשפעות האלו מעוררים בנו ייסורים. ובזה הקליפות האלו, כמקל, כמכבש ההתפתחות, מעוררות אותנו להתקדם. ולולא הן לא היינו זזים מהמקום. והן פועלות בהתאם לאותה הדרגה שבה אנו נמצאים. ואם אנחנו יודעים איך לעבוד עם הכוחות האלה, אנו יודעים איך לקבל מהם את ההתעוררות השלילית ולהפוך אותם לעזר להתקדמות שלנו • הקליפות זה המדד, הצורה, איך שאני צריך להיות בצורה הפוכה מהן; הם עוזרים לי ללמוד את עצמי ואיך להפוך את עצמי לצורת הבורא • אי אפשר להישבר, להגיע לקשר עם הקליפה, בבת אחת. לכן אנו לא יכולים בכניסה אחת למצרים לסיים את כל ההתערבות עם הרצון לקבל שלנו. ובסך הכל במצרים אנו מגיעים לקטנות, ובבית המקדש הראשון לגדלות של הקטנות, של עצמו. ולכן צריכים עוד גלויות, כניסות נוספות לרצון לקבל, שבהן נכנסים יותר ויותר פנימה, לפתוח יותר את הרצון לקבל שנראה כבר בצורה יותר אכזרית, יותר עמוקה. וזה העולם שאנו רואים היום • אי אפשר בלי להגיע כל פעם לקליפה גמורה, ואז שוברים אותה ועולים לדרגה הבאה • הרצון נמצא לרשותנו בצורת אין סוף, והכוונה שרוכבת על הרצון, מכסה אותו, פותחת, סוגרת, מאפשרת לנו להרגיש או לא, להשתמש או לא, בכל רצון באופן וברמה שלו. הכל תלוי בכוונה. לכן כל העבודה שלנו היא בכוונה ולא ברצון עצמו • לאן אני מכוון יותר חשוב, ולא חשוב על איזה רצון, אופן הרצון. המעשה עצמו לא אומר כלום אלא הכוונה בלבד, מהרצון הגדול ביותר ועד הקטן ביותר. לכן "ישראל" הוא על שם הכוונה ולא על הרצון שבו משתמשים – הכיוון ישר-אל • מכיוון שהאדם בתוך עצמו נופל כל פעם, מאבד הכרה, על החברה להאיר את עיניו בזה שחייו עוברים ללא המילוי הנכון, שהוא לא ממלא את החיים שלו ביגיעה הנכונה. והיגיעה הנכונה היא בכיוון, בהכוונה הנכונה – לאן אני ממלא את ליבי ומוחי. וזה אפשרי רק על ידי הסביבה, ולכן הבחירה היא בסביבה בלבד. ולכן האדם לא יכול להאשים את עצמו בזה שהוא לא מתיגע, חלש, לא מסוגל, עצלן, אלא מלכתחילה להבין שעם עצמי אני לא יכול לעשות כלום, ורק הסביבה יכולה לנענע אותי, אפילו אם אני העצלן והלא מפותח ביותר • השימוש האופטימאלי בסביבה זה מה שאני צריך כדי להגיע למטרת הבריאה. ואין כאן שום סיבה או גורם אחר שיכולים לעזור לי להגיע למימוש עצמי. ואם אני מוצא את עצמי כמתעצל, סימן שאני לא עושה מספיק פעולות בסביבה כדי שהיא תשפיע עלי • האור העליון עובד בתדירות אין סופית ממש, ולכן הדיוקים האלה מאד דקים, עדינים. וכשאתה מתחיל לכייל את עצמך ולהתקרב לבורא וסביבותיו, הדיוק הוא כחוט השערה. וזה מעיד גם על העוצמה שבה אתה רוכש את הדבקות. זו כל המומחיות ועניין ההתקדמות – שאתה כל הזמן מברר יותר ויותר מה זה נקרא אלוקות. וכשאתה מגיע לשם, אתה מגיע כמעט לאפס, אין, ובזה נקרא שהוא ממלא את הכול • מעל הכוח האנושי נמצא הבורא, שבלי לקבל את הכוח הנוסף הזה ממנו אתה לא מתקדם; "אנושי" זה מה שאני מסוגל, ובזה אני נותן יגיעה. ולאחר שנתתי את כל ההכנות האלו מצד הכלי אני מגלה חיסרון וחייב לדרוש כוחות שלא קיימים בי. ואז אתה מגלה מגע עם הבורא • מעצמך אתה לא יכול לייצר חיסרון המתאים למגע עם הבורא, חיסרון שמכוון לבורא, חיסרון שבתכונותיו הוא בכלל לאותו הכיוון. לכן "מאהבת הבריות לאהבת ה'" – אתה חייב להעביר את הדחף הראשון שלך דרך הקבוצה. וכל יתר הרצונות חוץ מהנקודה שבלב דוחפים אותה לתוך הקבוצה. ובקבוצה, שאתה כבר משתחווה לחברים, שאתה מקבל מהם על ידי הכנעתך השפעה מהם, הרצונות שלהם, הגישה שלהם לבורא, אתה מקבל אותם בצורה נכונה, צורת ההשפעה, החיבור, שאין בי, ובעצם זו צורת הבורא שצריכה להתגלות עכשיו, וזה הכלי. וברגע שאני מייצב אותו נכון אני מגלה את הבורא שמתקן לי את הכלי הזה. ובדרגה הבאה אני שוב מגיע עם הנקודה שבלב ועם אותו הכלי שמיצה את עצמו, ומתחיל את אותו התהליך בדרגה מתקדמת יותר. וכך ב-125 מדרגות • כדי לגלות רגישות יתר להשפעה בקבוצה, עלי להשתדל לדבר עם החברים על זה בכל מיני צורות, שאולי אני אוכל לשפשף את הלב שלי עם נייר זכוכית, שאולי אפשר שיחדור בו משהו מהשפעת הקבוצה. אני חייב להיות יותר רגיש להשפעת הסביבה, ואני צריך לעבוד על זה בצורה מלאכותית, אחרת הלב הוא ממש עפר • אנחנו נמצאים במצב שדווקא בבניית הקבוצה והקהילה, וכל יתר הקבוצות שלנו בעולם שמחוברים יחד, ולאחר מכן עירנו, המדינה, העולם – עד כמה שתוכנית הבריאה מתממשת בכל הרצונות האלה. לזה צריכים לדאוג וממש לבנות את עצמנו בדאגה לצורך כזה.