heb_t_rav_2009-12-20_lesson_otkrivaem-zohar_n7

פותחים הזוהר

(מאמר "הקדמת ספר הזהר", אות ס"ז - אות ע"ו)

שיעור 7

תרגום סימולטני מרוסית - שיעור וירטואלי 20.12.09 – אחרי עריכה

יום טוב חברים, תלמידיי היקרים, היום אנחנו ממשיכים יחד את השיעור הוירטואלי שלנו בספר הזוהר, "הקדמת ספר הזהר". את ההקדמה הזאת חיבר רבי שמעון בר יוחאי לפני כאלפיים שנה, עם תלמידיו כשישבו יחד במערה בהר מירון בצפון ישראל. הרבה מכם כבר היו שם ואם עדיין לא, תגיעו, ונבקר יחד איתכם כמובן, את המקומות האלה.

זה מקום מיוחד שבו יש מצב רוחני מיוחד. יַשבו שם עשרה מקובלים, והם, במיוחד הודות לחיבור, לאיחוד שהיה ביניהם, כשכל אחד מהם יכול היה לגמרי לנתק את עצמו מהאגו הפרטי שלו בהתחברו עם האחרים, יצרו את החיבור המיוחד הזה מעשר הספירות. ויכלו בתוכו לזהות את הזיהרא עִלאה, ולכן גם קראו כך לספר הזה "ספר הזוהר".

בעצם הם כינו כך את החיבור ביניהם, את הדרך הרוחנית שלהם, את הגילוי של האיחוד הזה, שזה האור העליון. נקווה שגם אצלנו יקרה כך בינינו ונשתדל כך להתאחד. אנחנו לא צריכים להגיע עד כדי כך לכזה כוח, אבל לפחות במעט איכשהו להצליח בזה, ואז נוכל עם החיבור שלנו, האיחוד בינינו, לגלות את האור העליון הזה שנקרא "זוהר".

ולכן כשאנחנו קוראים איתכם את השורות האלה, מאזינים להן בהתקשרותנו עם הדרך שלהם, עם האופן שבו הם מגלים, עם ההתקדמות שלהם, אז אנחנו צריכים יחד לנסות למצוא בתוכנו, את התכונות האלה, את הכוחות האלה, את היכולות האלה. לא חשוב איפה אנחנו מתחילים לקרוא, ואם אנשים היו בשיעורים הקודמים או לא, אין לזה שום משמעות, זה דבר ראשון. ודבר שני, אין אפילו משמעות אם אנחנו מכירים את השפה העברית, ואולי יש כאלה שאפילו לא מקבלים את התרגום לשפת האם שלהם, וגם זה לא חשוב.

פשוט אין לזה שום חשיבות להשתוקקות קדימה, ואפילו אין חשיבות לדעת על מה מדבר הטקסט. אפילו הטקסט, אם נסגל אותו לעצמנו באיזו צורה, אם נשמע נניח איזו מילה ונבין שזה ציפור, או נשמע מילה אחרת ונבין שזו חיה אחרת כלשהי, ומילה אחרת תציין איזו פעולה מסוימת, זה לא משנה. כי בין שזו פעולה או בהמה או ציפור, אנחנו לא יודעים מה זה, אלה פשוט צלילים ריקים.

כי הזוהר בכלל מספר לנו על דברים אחרים לגמרי, על מה שאנחנו מציירים מבעד למילים האלה ולכן זה לא משנה אם מדובר באיזושהי הגדרה ישירה או אפילו לא מכירים את השפה. זה כמו תינוק שלא יודע עדיין את השפה, ומנסה פשוט להרגיש. אבל מה באמת קורה? בתחילה הוא מרגיש, מבין את הדבר הזה או את הפעולה הזאת או כל מיני צלילים, ואחר כך הוא לומד איך זה נקרא. גם אנחנו צריכים להיות כך בהשגה הרוחנית שלנו. קודם כל לגלות את ההרגשה הזאת ואחר כך נדע איך זה נקרא, מההרגשה עצמה.

זה מה שמעניין בהשגה הרוחנית, כאשר האדם מתחיל להשיג את הדבר, הוא מתחיל בו בזמן לשמוע איך נקראת המילה הזאת. ואם עכשיו היה מתגלה לפנינו העולם העליון, הייתם מתחילים לספר לי עליו בעברית. פשוט מאוד, פתאום, לא יודע למה.

היה לי כזה מקרה מאוד מעניין, בשנות השמונים, כשעוד למדתי עם מורי הגדול, הרב ברוך אשלג. איזה אדם מרוסיה, שישב באֵחד ממחנות העבודה הרבה מאוד שנים, שלח לי מין שירים כאלה מאוד מיוחדים ומאוד גבוהים, שלא הבנתי מהם שום דבר. היו שם כל מיני מילים שבכלל לא משתמשים בהן ביום יום.

הראיתי את השירים האלה למורה שלי, והוא קרא ואמר, "זה אדם שמרגיש את העולם הרוחני לגמרי בצורה ברורה, ומתאר אותו בצורה מדויקת ומוחשית. מי זה, מאיפה הוא?" אמרתי שזה סתם איזה אדם שיושב שם באיזה מחנה עבודה, באיזה ישוב ברוסיה, איפשהו בסיביר. והוא שלח לי כזה מכתב דרך הקרובים שלו באיזו צורה כדי שהוא יגיע אלי.

הרב"ש אמר, שהאדם הזה פשוט ראה את העולם העליון הזה, הרגיש אותו. והודות לייסורים שלו והיגיעות שלו וההשתוקקות שלו, הודות לצער הגדול הזה שבו, שהוא נמצא כל כך רחוק מהיכולת שלו להיות קרוב אלי ולהבין את העולם העליון, הוא גילה את זה, והוא כותב על זה. הוא לגמרי רחוק מיהדות ובכלל מהשפה העברית, ומהכול. הוא כתב כאלה סיפורים מדהימים, ואני ממש קינאתי בו. שאיפשהו שם, לא ליד מורה, באיזה תנאים נוראיים, הוא פתאום מגלה כאלה שכבות עליונות של העולם העליון שאני בעצמי עוד לא מגלה. והוא כותב כאלה מילים שאני בכלל לא מבין. אני אומר לכם באמת, זו עובדה אמיתית של מה שקרה איתי.

כך שהלוואי וגם אנחנו נזכה לזה. אז לא חשוב שאנחנו קוראים בשפה הרוסית, בואו נמשיך קדימה. לא משנה לאיזו שפה מתרגמים לכם, פשוט ננסה דרך זה לחדור להרגשה. וההרגשה, הרגשות הם פשוט יתנו לנו, הם פשוט ישמיעו לנו את המילים איך שהן נקראות. כמו אימא שמראה לנו משהו ובאותו רגע גם אומרת משהו, אז המשהו מורגש ורק אחר כך מגיע הצליל. כך גם בעולם הרוחני. האימא עליונה שלנו, ה"בּינה", תכונת ההשפעה והאהבה מראה לנו, והשמות מצטלצלים.

בצורה הזאת נכתב גם ספר הזוהר, לאט לאט, עם החדירה יותר ויותר לעולם העליון והרגשת הצלילים האלה והכינויים האלה והמשמעויות האלה. כך הם מתארים בהדרגתיות את החדירה שלהם למציאות העליונה הזאת. בואו נמשיך קדימה וננסה גם אנחנו ללכת בעקבותיהם. אנחנו צריכים לכוון לכך, שאנחנו ביחד בחיבור המשותף בינינו, נגלה את העולם העליון הזה.

אות ס"ז

"ולאמר, היינו לאמר לאלו השערים והדברים המצוינים אלו על אלו, דהיינו לחידושי התורה, עמי אתה," אתם שותפים איתי. יש תכונה עליונה, תכונת הבינה, עליון, בורא, בינה, ויש את תכונת התחתון שזה הנברא (ראה "עליון", "תחתון" בשרטוט מס. 1). אז בינה שהיא תכונת הבורא, שהיא התכונה שנקראת "אלוקים", אלוקים זה הבורא, היא מספרת לנו: "עמי אתה", אתה שותפי איתי, כמו שאני עשיתי שמיים וארץ. תכונת הבינה, תכונת ההשפעה נקראת "שמיים", ותכונת המלכות נקראת "ארץ" (ראה "שמיים", "ארץ" בשרטוט מס. 1).

שרטוט מס. 1

"אל תקרא עמי אתה, עם ע' פתוחה, אלא עמי אתה, עם עין חרוקה, שפירושו, להיות שותף עמי, מה אני עשיתי שמים וארץ בדברי,". זאת אומרת, בגילויים שלו היתה מילה, "מילה" זה לגלות. "אותיות" זה כלים, רצונות שמכוּונים נכון, שמסודרים אחד אחרי השני ויוצרים פעולה של סיבה ומסובב, שמובילה אחר כך לאור וכך בעצם נוצרת פעולה כלשהי.

אז איך שאני בדבריי "כמו שנאמר, בדבר ה' שמים נעשו," זאת אומרת, גילוי העולם העליון, הבורא, בינה. שנבראו כבר השמיים, בינה, החלק התחתון שלהם. כך גם אנחנו "אף אתה כך, שבדברי חכמה שלך, עשית שמים וארץ חדשים. אשרי הם העמלים בתורה." כאשר אנחנו מנסים להידמות לעליון.

אות ס"ח

"ואם תאמר, שדבר חידוש של כל אדם, ואפילו, שאינו יודע מה שאומר, עושה את זה." את המסך, את השמיים. כאשר אדם מנסה להתעלות על האגו שלו (ראה "אגו", "מסך" בשרטוט מס. 1) אז אפילו שאינו יודע מה שאומר, "בוא וראה, אותו שאין דרכו בסודות התורה, וחידש דברים שאינו יודע אותם לאמיתם כראוי.", לא משנה, כמו תינוק, הוא מנסה ומנסה להבין משהו, לנחש, איכשהו צועק, מגיב. "אותו דבר החידוש עולה,", זאת אומרת, כל מיני יגיעות כאלה לא מוּדעות, כמו שלנו איתכם, עולות "ויוצא אל אותו הדבר, איש תהפוכות". החלק הטמא שלו, של החלק הגברי. "לשון שקר, מתוך נקבת התהום הגדול,".

אנחנו הרי בנויים מדיפּוֹל, משני חלקים, חלק זכרי וחלק נקבי, כמו בכרומוזומים (ראה "נ", "ז" בשרטוט מס. 1). אז יוצא החלק הטמא הזכרי, והחלק הטמא הנקבי, ונשאר מה שאנחנו יכולים להעלות למעלה. ואיש התהפוכות קופץ חמש מאות "והוא מדלג חמש מאות פרסאות", זאת אומרת, יורד למטה לכזה מרחק שנקרא "חמש מאות פרסאות" (ראה "500 פרסא" בשרטוט מס. 1). פרסא זו מידה של התרחקות, מידה של מרחק. "לקבל את הדבר ההוא, ולוקח אותו, והולך עם הדבר" שלו "אל הנקבה שלו ועושה בה רקיע שוא, הנקרא תוהו."

כמו שקוראים בתורה שה' ברא את השמיים ואת הארץ. אז כמו ההפרדה בין השמיים ברקיעים, כך האדם עם השאיפות שלו מתחיל להרחיק מעצמו את כל החלקים הלא טהורים מעצמו. נצייר את סימן הדמיון במתמטיקה (ראה "~" בשרטוט מס. 1), כסמל שמסמל את הקשרים בין העליון לתחתון, כמו מנעול, כמו שרשרת. אם יכולים לעשות פה דמיון, השתוות עם העליון, אפילו במידה כלשהי, כמו תינוק שתופס משהו ממה שיש למבוגר, זה נקרא שבאותה מידה הוא מדמה עצמו למבוגר, הוא כבר נמצא בקשר איתו, אז באותה מידה נעשה רקיע חדש, שמיים חדשים, ארץ חדשה, שמלמטה מידמים לעליון. ובזה האדם כבר נקרא "שותף" של הבורא. לכן כל המאמר הזה נקרא "עִמי אתה בשותפא".

איש התהפוכות הזה ממשיך לעוף, ושוב החלק הטמא הזכרי והחלק הטמא הנקבי, הם יוצאים מהחלק של האדם. הם לא נחשבים חלקים מיותרים, איזה רצון וכוונה מיותרים, אלא פשוט במצבנו, לפי הכוחות שלנו איננו יכולים להתקדם איתם קדימה, לעכל את זה.

ויוצא שבמדרגה הזאת האדם לא יכול לעבוד עם הרצונות האלה והכוונות האלה. החלק הזכרי הזה נקרא "הכוונה", והחלק הנקבי זה "הרצון" (ראה "כוונה", "רצונות" בשרטוט מס. 1), כך מתחלקים החלקים הזכריים והנקביים בכלל בטבע. אז הרצונות והכוונות שאנחנו עכשיו מנתקים מאיתנו ומורידים למטה באמצעות הניתוח שלנו, נצטרך אותם למדרגה הבאה.

למשל, בגיל מסוים הילד הקטן יכול לאכול רק דייסה, אחר כך הוא כבר יכול לאכול איזשהו אוכל אחר, טחון. אחר כך הוא יכול לאכול אוכל קשה יותר ולאחר מכן אוכל מהרבה סוגים וכן הלאה. אבל בכל שלב הוא צריך כל הזמן למיין בכמות ובאיכות ובריכוז. אותו דבר אנחנו, רק שאנחנו צריכים למיין את זה בעצמנו. בכל שלב ניתן לנו חלק מהרצונות שלנו והכוונות שלנו, ואנחנו לוקחים רק איזה חלק מוגדר, איזו מידה מסוימת. ובאותה מידה האדם אומר, "זה בשבילי, זה לא בשבילי, עם זה אני יכול לעבוד, עם זה אני אעבוד אחר כך". וכך האדם בעצם ממיין את כל הדברים ומתקדם קדימה.

אות ס"ט

ואיש התהפוכות הזה, יורד קודם כל למטה בחמש מאוד פרסאות, שהן בעצם חמש דרגות עביות הרצון - כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, ומלכות. ואחר כך הוא מתעופף ברקיע "ששת אלפים פרסאות בבת אחת", מאיפה באים ששת אלפים? זה שש ספירות של זעיר אנפין שנמצאות כנגד ספירה אחת של מלכות. זאת אומרת, לגמרי יש הפרדה של הכוחות הטמאים, הרחקה מהם נכון להיום, והוא בהחלטה אחת, מתעופף מעליהם.

"ואחר שרקיע שוא זה עומד, מיד יוצאת אשת זנונים, ומחזיקה באותו הרקיע שוא, ומשתתפת בו.". זאת אומרת, מתחילה לעבוד עם המסך שמתפתח על מנת לקבל. זאת אומרת, הרצון הלא טהור הנקבי מתחיל לעבוד, אנחנו קוראים לו "עזר כנגדו", זאת אומרת, עזר כנגדך. כאשר האדם כאילו כבר משיג משהו טוב ונחוץ, באותו זמן מתחילה משיכה אחורה, משהו מתחיל לעכב אותו, ואלה הרצונות הנקביים. הרצון הנקבי הלא טהור מתחיל לסחוב אותו אחורה, והודות לזה הוא מתחיל לעלות שוב. בגלל זה הרצון הזה נקרא "עזר כנגדו".

"ומשם היא יוצאת" ממנו "והורגת כמה אלפים ורבבות. כי בשעה שהיא נמצאת באותו הרקיע, יש לה הרשות והיכולת לעוף". זאת אומרת, לא סתם להימצא ברצון, מעל לרצון, לא רק בנפש, באור קטן, אלא כבר באור הרוח. "ולעבור את כל העולם ברגע אחד.".

זאת אומרת, אחרי התיקון שלנו יש איזה כוח שלילי שמסיח את דעתנו, שמאלץ אותנו לרדת למטה. אבל זה לא ממש נכון, אלא זו באמת עזרה, כי אנחנו טובלים את עצמנו לתוך האגו הזה שעדיין לא תיקַנו אותו, ובאמצעותו אנחנו עולים עוד ועוד.

אות ע'

"ועל זה כתוב, הוי מושכי העון בחבלי השוא." העוון זה החלק הגברי, זה הכוונה, או שזה על מנת לקבל או שזה על מנת להשפיע. כי "העון, זהו זכר. וכעבות העגלה חטאה. מהו חטאה. היא הנקבה, דהיינו אשת זנונים הנ"ל, הנקראת חטאה. הוא, החוטא, מושך, אותו הנקרא עון,".

זאת אומרת, הרצון והכוונה הם עוזרים אחד לשני, אבל בעצם הרצון הוא שמשנה את הכוונה כלפי עצמו, וכתוצאה מזה האדם נסחב אחרי הרצונות האלה, הוא חושב שעל ידי הרצונות הכבדים האלה, העבים האלה, הוא יכול לעלות כלפי מעלה. אבל אחר כך לאט לאט הרצונות האלו מושכים אותו כלפי מטה, ואז הוא מחליף את הכוונה שלו, ואז הכוונה כבר לא הולכת להתקרבות והשפעה, אלא כדי למלא את הרצון הזה. וכתוצאה מזה נעשה חטא כי החלק הגברי נמשך אחרי החלק הנקבי שהולך וגדל.

בצורה הזאת החלק הנקבי שלו מושך אותו. "דהיינו את הזכר, בחבלי שוא האלו. ולאחר זה, כעבות העגלה חטאה. שהוא מושך, לאותה הנקבה הנקראת חטאה, שהיא מתגברת שם לעוף ולהרוג בני אדם." וכתוצאה מזה נעשה חטא כי החלק הגברי נמשך אחרי החלק הנקבי שהולך וגדל.

ועל כן, כי רבים חללים הפילה. מי הפילה. היא אותה החטאה ההורגת בני אדם. ומי גרם לזה. היינו תלמיד חכם שלא הגיע להוראה, ומורה. הרחמן יצילנו." זאת אומרת, אלו שמנסים להגיע ללמוד תורה ולהגיע כלפי מעלה, אבל נמצאים בכאלה שלבים שאפשר עוד להתהפך וללכת אחורה. דווקא אלה, ולא אלה שלא עושים שום דבר, אלא דווקא אלה שלומדים, שהולכים קדימה עם התיקון שלהם, שמנסים איכשהו לתקן את עצמם, איתם זה קורה.

מה ניתן לעשות? בעל הסולם נותן לנו בזה הוראות ברורות, והן כתובות בכל המאמרים שלו. רק חֵברה, עבודה משותפת בקבוצה עם החברים, עם קבוצת הגברים שמחוברת ביניהם, ושמקבלת תמיכה, עזרה מקבוצת הנשים שמשתדלת לכוון אותם, לתמוך בהם, לחבר אותם.

אם המערכת הזאת מתקיימת נכון, אז בלתי אפשרי לאדם, לא ניתנת לו, עם הרצונות הפנימיים של החברים שלו, אפשרות ליפול לתוך החלק הטמא הנקבי שבתוכם. גם החלק הנקבי של קבוצת הגברים שלנו בכל העולם, הוא חייב להבין את זה, הוא צריך לתמוך בגברים, הוא צריך לארגן אותם, לכוון אותם, לסייע להם ליצור. החלק הנקבי הזה הוא כאישה, כאימא, המכוונת נכון את ילדיה ואת בעלה לעזרה, להתפתחות המשפחה. כמו בקיום הגשמי כך גם בקיום הרוחני.

אות ע"א

"אר"ש אל החברים. בבקשה מכם, שלא תוציאו מפיכם דבר תורה, שלא ידעתם ולא שמעתם מאילן גדול כראוי." כשזה מתגלה על ידי האדם, הדרך שלו והאור בתוך הכלים המתוקנים שלו, באלה שנמצאים מעל למסך, הרקיע החדש, השמיים החדשים, אז צריכים להיות בהגנה רצינית מאוד מפני הרצונות והכוונות הטמאים האלה. בשמיים הנקיים הטהורים, החלק הנקבי והזכרי, הם אינם טמאים. אז כדי לעלות מהארץ והשמיים הטהורים, צריך את אותו חלק זכרי, ובתוך הנקבי זה כבר נקרא "חלק השקרי". יש פה הרבה מאוד מדרגות.

שאלה: איזה רצונות עכשוויים הם אינם טהורים ואיך אפשר להבדיל ביניהם, והאם צריך לעשות את זה?

הדבר הפשוט ביותר, זה אם האדם מחלק את עצמו לסְכמה כזאת פשוטה, שהיא עוזרת לו איכשהו לכוון את עצמו נכון. בתוך הרצון שלי, יש כאלה רצונות שאני יכול לשייך אותם לבורא, לרוחניות, לעליון, זו הנקודה שבלב (ראה שרטוט מס. 2). לפעמים אני נמצא רק בתוכה ואז אני לא מפחד משום דבר כי אני נמצא רק תחת השפעתה. יש כאלה רצונות שמושכים אותי כלפי מטה שמכוּונים נגד התנועה אל הבורא, אל הרוחניות. הם נחשבים אנטי רוחניים (ראה "נגד" בשרטוט מס. 2).

שרטוט מס. 2

ויש בתוכי רצונות בהמיים. כולם מוכרים לנו, אלה בעיקר רצונות לאוכל, מין ומשפחה. ויש רצונות חברתיים, ורצונות סביבתיים, של הקבוצה (ראה שרטוט מס. 2). רצונות שהם נגד הנקודה שבלב, אני צריך בכל מחיר פשוט לנטרל אותם, לחסל אותם, איכשהו להיפטר מהם. רצונות שהם בהמיים, אני צריך פשוט למיין אותם היטב. אם הם רצונות בהמיים אז אני צריך לתת לבהמה שלי כמו שאני נותן לאיזו בהמה מהצד. כמו שאם ליַדי היתה מתקיימת איזו בהמה שצריך לתת לה אוכל, לשטוף אותה, לתת לה את הקיום הרגיל, כך אני צריך להתייחס לחלק הבהמי שלי, לרצונות הבהמיים שלי.

זאת אומרת, לא צריכים להיות פה שום רצונות מופחתים או מוגזמים מִדַי, אלא מה שראוי לפי הטבע (ראה "לפי הטבע" בשרטוט מס. 2). גם רצונות חברתיים הם נחוצים (ראה "הכרחיות" בשרטוט מס. 2). אני לא יכול להתנתק מהחברה, מהסביבה, אני לא יכול לעשות עם זה שום דבר. כל הרצונות האלה בסופו של דבר, אני לא עומד עליהם בנפרד, אלה רצונות של העולם שלנו. עד שהגעתי לחוכמת הקבלה, הרצונות התחתונים האלה הם היחידים שהיו לי, ועכשיו כשהגעתי לחוכמת הקבלה התחילו להתעורר בי עוד רצונות. אלה רצונות של הסביבה, קבוצה והנקודה שבלב.

אם אני מנסה בכל כוחותיי להתחבר עם הסביבה, זו השיטה הנכונה ביותר, הדרך הנכונה ביותר והקלה ביותר, ובעצם היחידה שבה אני יכול בצורה נכונה למיין בתוכי את כל הרצונות האלה. הרי הם כולם מבולבלים בתוכי, הם לא נמצאים בתוכי מסודרים ומאופיינים. לכן הניתוח החשוב ביותר זה היחס שלי לקבוצה.

אני מאוד לא רוצה את זה, אני מוכן לכל, אני מוכן לכל מיני עבודות ציבוריות, הפצה, לימוד, הכול, אבל עבודה עם הקבוצה זה הדבר הכי לא נעים לי, זה הדבר הכי גועלי, הכי נגד הטבע שלי. אם אני בכל זאת נותן לזה תשומת לב, זה עוזר לי לנתח, לחלק, לסדר נכון את כל שאר הרצונות שלי. הרצונות הבהמיים, הרצונות שלגמרי לא מתאימים לתהליך הרוחני או הרצונות החברתיים הנחוצים.

יש פה גם קנאה וגאווה ושליטה. רצון לכבוד, רצון לידע, המשך הדור, קיום במשפחה, ואיך כל זה קשור לקבלה. יש פה הרבה מאוד בעיות והן כל הזמן מתחדשות ומבלבלות את האדם. אז איך בכלל אפשר לנתח אותם? בעזרת הכוח העליון אני לא יכול לברר שום דבר, גם עם ספרים אני לא יכול לברר שום דבר. דרך הספרים ודרך השאיפה שלי קדימה, אני רק ממשיך על עצמי את האור מקיף. אבל להוציא, לגלות בתוכי את כל הרצונות האלה, אפשר רק כשאני בתוך קבוצה.

"אר"ש אל החברים. בבקשה מכם, שלא תוציאו מפיכם דבר תורה," זאת אומרת, אל תגלו מלמעלה אור, אם אתם לא מוכנים לזה. "שלא ידעתם ולא שמעתם מאילן גדול כראוי. בשביל שלא תהיו גורמים לאותה חטאה, להרוג המוני בני אדם חנם. פתחו כולם ואמרו, הרחמן יצילנו, הרחמן יצילנו."

זאת אומרת, האדם לא יודע כשהוא מושך אור עליון, אם הוא משפיע לטובה או לרעה. כי אם הוא נמצא עדיין ברצונות לא נכונים והחלטות לא נכונות, אז במושכו אור גבוה כשהוא לא לומד נכון, כשהוא לא עובד נכון עם הקבוצה, אז האור רק מעלה ומגביר בתוכו את הרצונות האגואיסטיים. ואז אדם במקום תרופה, מקבל רעל. כי נאמר על התורה שהיא יכולה להיות סם החיים או סם המוות. זה תלוי רק באיזו צורה האדם משתמש בה, באיזו צורה הוא הכין את עצמו אל התורה.

אות ע"ב

"בוא וראה, בתורה ברא הקב"ה את העולם." זאת אומרת, בשיטה הזו, לפי הסְכמה הזאת הוא מנהיג את העולם, איפה שהאור והרצון נמצאים זה מול זה ונמצאים בקשר אחד עם השני. כמו שאנחנו לומדים בחוכמת הקבלה, שבתחילה האור יוצר בתוכו נקודה, רצון, רצון ראשוני, "בחינת שורש" (ראה "הרצון הראשון" בשרטוט מס. 3). ולאחר מכן הוא כבר מתחיל ליצור את בחינה א', בחינה ב', ג' וד' של הרצון.

שרטוט מס. 3

התפשטות האור הזאת היא כדי ליצור את מלכות, הרצון האינסופי המטרתי, את כל חמש המדרגות האלה. אנחנו קוראים להתפשטות הזאת "ארבע מדרגות של אור ישר". כי בבחינת שורש זה האור עצמו, בתוכו רק נולד הרצון, וארבע הבחינות זה מה שהוא עושה עם הרצון הזה. ארבע בחינות של אור ישר, ד' בחינות דאור ישר (ראה "ד' בחינות של אור ישר" בשרטוט מס. 3).

כל המערכת הזאת היא נקראת "תורה", מהמילה אור, זאת אומרת פעולת האור (ראה "תורה=אור" בשרטוט מס. 3). אז "בוא וראה, בתורה ברא הקב"ה את העולם." עולם זה כבר נקרא "מלכות דאין סוף", היא נקראת העולם הראשון, עולם אין סוף. זאת אומרת, העולם הזה, המצב הזה, נברא עם האור. "והעמידוהו, שכתוב, ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום. שסובב על התורה שהיה הקב"ה משתעשע בה אלפים שנה מטרם שנברא העולם. (כנ"ל אות כ"ב) והוא הסתכל בה" לא פעם ולא פעמיים ולא שלוש "פעם ושתים ושלש וארבע פעמים, ואח"כ אמר להם." ברא את העולם.

זאת אומרת, לא בפעם אחת או בפעמיים או בשלוש פעמים או בארבע פעמים, אלא בפעם החמישית, זאת אומרת, זה צריך ללמד את האנשים איך לא לטעות. אנחנו צריכים כל הזמן להתפתח מלמטה למעלה לפי השלבים שהאור ברא אותנו, בנה אותנו מלמעלה למטה, לקחת ממנו את הדוגמא ולפי זה להידמות אליו.

"ולבסוף עשה בה מעשה. ללמד בני אדם שלא יבואו לטעות בה. כמו שאתה אומר, אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם. אשר

ראה, הוא פעם א'. ויספרה, פעם ב'. הכינה, פעם ג'. וגם חקרה, פעם ד'. ואח"כ אמר להם, דהיינו, ויאמר לאדם."

אות ע"ג

ואחרי כל ארבע הפעמים האלה, שסַפַר וחקר, זאת אומרת, "ונגד ארבע פעמים אלו שכתוב, אז ראה, ויספרה, הכינה, וגם חקרה," עוד לפני שהוא ברא "ברא הקב"ה מה שברא." ועד שלא עשה מעשהו, הביא בתחילה ארבע מלים, שכתוב, בראשית, ברא, אלקים, את, הרי ארבע. ואח"כ כתוב השמים, שהם כנגד ארבע הפעמים שנסתכל הקב"ה בתורה מטרם שהוציא מעשהו למלאכתו."

ולכן נאמר, בהתחלה ברא הבורא, ואחר כך אמר שמיים כנגד כל המילים האלה. ולבסוף עשה את המעשה. אז הפעולה הראשונה נקראת "המחשבה", ואז בהתאם למחשבה הזאת יצא המעשה הזה, שיצאה בסופו של דבר המלכות הזאת, הרצון הגדול, ובתוכו כל מה שנחוץ, כדי שהרצון הזה ישיג שוב את מטרת הבריאה בחזרה (ראה "מ" בשרטוט מס. 3).

זאת אומרת, בסוף, אחרי כל חמש הירידות האלה עד העולם הזה, והקיום בעולם הזה במשך ששת אלפים שנה, מתחילה שוב עליה חזרה לאותה הנקודה מעולם אין סוף (ראה "ירידה על העולם הזה 6000 שנה" בשרטוט מס. 3). אנחנו נמצאים בנקודה שבעצם התנתקנו מהעולם הזה וכבר יש לנו ביחד את הרצון המיוחד הזה, שצריכים רק לפתח אותו הלאה. ולכן אנחנו כבר נקראים "שותפים של הבורא", כמו שנקרא המאמר הזה, "עִמי אתה בשותפא", אנחנו כבר שותפים איתו, כי אנחנו רוצים.

הוא ברא לנו את השמיים, את כל ההסתרות שלו, את ההֵחַלשות הזאת. ואנחנו בהתאם לרקיעים האלה, מקבלים עלינו את ההסתרות האלה, מסתירים את האגו שלנו, בונים מעליו מסך. בצורה הזאת אנחנו בונים רקיעים חדשים, שמיים וארץ חדשים, בִמקום אלה שברא הבורא (ראה שרטוט מס. 3). הבורא כל הזמן מסתיר, ממעיט, עושה את הנברא יותר שפל וגס, ואנחנו להפך. אנחנו משתמשים בְמה שהוא ברא עבורנו, עולים מלמטה למעלה ויוצרים שמיים וארץ חדשים.

זאת אומרת, "ארץ" זה רצון, ומהרצון הזה אנחנו בונים רצון חדש שהולך להשפעה מלמטה למעלה (ראה "ארץ" בשרטוט מס. 3). ולכן כל הרקיעים האלה שהוא ברא עבורנו, אנחנו הופכים אותם והופכים בעצם להיות שותפים שלו. למרות שמהבחינה הראשונה כל מדרגה נראית לנו מזעזעת, נוראית, אגואיסטית, שבורה, אבל כמו שאמר הבורא, "בראתי יצר רע, בראתי לך תורה, אור לתיקונו". הנה כל התורה, הנה כל מחשבת הבריאה, תשתמש בה כדי לתקן את אותו יצר הרע שבראתי בך. וכך בהדרגה, במאה עשרים וחמש מדרגות, אנחנו משיגים את המטרה שלנו (ראה "125" בשרטוט מס. 3).

בזה בעצם סיימנו את המאמר "עִמי אתה בשותפא". נענה על כמה שאלות ונתקדם הלאה.

שאלה: אני מיפן, ואני מאשימה את הבורא בכל הכישלונות שלי, כי כולי תלויה בו.

טוב מאוד. אבל את זה אדם צריך להגיד לעצמו, הוא צריך בצורה ברורה להרגיש את זה. ברור שהבורא אשם בכל הייסורים שלי, מי עוד גרם לי לכל זה? אם אני מבין שהוא היחיד, אז אין לי למי לפנות, כל מה שרע זה ממנו, ובינתיים שום דבר טוב בחיי לא ראיתי. זאת אומרת, עבור מה עלי לאהוב אותו, עבור מה עלי להימשך אליו? מצד אחד. מצד שני, בהדרגה אני מתחיל להבין שזה הטבע שלי שניתן לי מלכתחילה, ויחד עם זה ניתנה לי איזושהי הבנה, יכולת לתקן, איזה תנאים חיצוניים בצורה של קבוצה, מורה, אפילו כך מרחוק.

הנה גם ביפן מגיעה אל האדם הבנה, מי הוא, מה הוא, לְמה הוא נברא וכן הלאה. אני מתאר את החיים האלה, הייתי ביפן, זה אכן רחוק. זה נראה מאוד מוזר, אבל באמת הכול אותו דבר, איפה שהאדם יהיה ואיזה אדם שיהיה, תמיד לכולם כלפי רוחניות יש לגמרי אותן בעיות, אותן פעולות, אותן הפרעות. בנשמה אין שום הבדל, יהיה מי שיהיה האדם. אני מסתכל מישראל, מצד אחד על יפן, ומצד שני על צ'ילה, על ברזיל ומקסיקו או על קנדה או רוסיה, אירופה, ואין שום הבדל. זה מאוד מעניין, איך הנשמות לגמרי לא נבדלות זו מזו.

כך ששׂנאה לבורא זו כבר תכונה נכונה ואיכותית. זו באמת הכרה שממנו יוצא לנו רע. עלינו רק להבין לַמה הוא ברא בנו את כל זה, ובהדרגה, לאט לאט, בִמקום לקלל אותו, נתחיל להודות לו, לברך אותו. נתייחס אליו באהבה, בהודאה, אם נבין שהיה נחוץ לו ליצור אותנו כך כדי להביא אותנו לשלימות.

באותה מידה שאדם מתחיל להתעלות מעל הטבע הזה שלו, הוא מתחיל להתקשר עם הבורא, עם חלק האחוריים שלו. אבל בשביל לדחוף אותנו קדימה, אז לצערנו, אם אפשר כך לומר, אין לבורא מכשיר אחר לדקור אותנו. אלא כמו שדוקרים את החמורים עם מקל חד כדי שילכו קדימה, כך גם אנחנו זקוקים לכזה מעורר שידקור אותנו כל הזמן כדי שהחמור שלנו ילך קדימה. והנה עכשיו אנחנו נמצאים בתחילתו של מאמר מאוד מעניין שנקרא "דטעין חמרי".

אות ע"ד

"ר' אלעזר" הבן של רבי שמעון "הלך לראות את" חברו ומורו "ר' יוסי ברבי שמעון בן לקוניא חותנו, ורבי אבא עמו." וחברו הלך יחד איתו. רבי אלעזר ורבי אבא, שני חברים, שניהם תלמידים של רבי שמעון מחבּר ספר "הזוהר", שכתבו יחד איתו את הספר הזה, שגילו יחד איתו את העולם הרוחני הזה, הם הלכו יחד לבקר את רבי יוסי, עוד תלמיד שלהם. בזוהר אף פעם לא מדובר שאנחנו הולכים ברגליים, באדמה הגשמית הזאת, הוא תמיד מדבר על כך שאנחנו מתעלים, הולכים במדרגות רוחניות, כי אין לו מה לתאר, שהנה הולכים פה איזה שני גברים אל השלישי כדי לעשות משהו.

אז הם הלכו ביחד, ואדם אחד יחד איתם, מנסה להשיג אותם. "ואיש אחד היה מחמר אחריהם, דהיינו שהיה מוליך חמוריהם." "חמור" בעברית, זה מהמילה חומר. כל החומר שלנו הוא זה רצון לקבל (ראה "רצון לקבל=חומר=חמור" בשרטוט מס. 4). אז כדי ללכת קדימה, הם היו צריכים להצטייד בעוד כוח צדדי שנקרא "דטעין חמרי" שידחוף אותם, יעורר אותם, את החומר שלהם, את הרצון שלהם, להתקדם קדימה. אחרת הם לא היו מצליחים להתקדם בעצמם קדימה.

שרטוט מס. 4

אז רבי אלעזר ורבי אבא הלכו לרבי יוסי, וכדי להגיע אליו, זה כנראה לא היה פשוט, כי רבי יוסי היה באיזושהי מדרגה מעליהם. במדרגה מסוימת היו רבי אלעזר ורבי אבא, ובמדרגה שמעליה היה רבי יוסי (ראה "אבא" "אלעזר" ו"יוסי" בשרטוט מס. 4). וכדי להגיע למדרגה שלו הם היו צריכים את להכריח את החומר של החמור שלהם, לעלות על המדרגה הזאת.

הכוח שעוזר להם לדחוף את החמור הזה מאחורה, שהחמור נשען עליו, הוא נקרא "דטעין חמרי". והחמור שלגמרי לא רוצה להתקדם, בגלל זה הוא נקרא "חמור". החומר שלנו לגמרי לא רוצה לזוז קדימה. "אמר ר' אבא," אחד מהם, "נפתח פתחי התורה, שעתה השעה והזמן להתתקן בדרכנו." זאת אומרת, אם נלמד ביחד, אם נעורר תנועה קדימה, בוא נמשוך אור שיעזור לנו לעלות על דרגת רבי יוסי ואז הדרך שלנו תביא אותו אליו.

אות ע"ה

"פתח ר"א" זאת אומרת, פתח דרך לאור העליון, התחילו ללמוד. "ואמר, את שבתותי תשמורו. בוא וראה, בששת ימים ברא הקב"ה את העולם. וכל יום ויום גילה" את "מעשהו ונתן באותו יום את כחו. מתי גילה מעשהו ונתן כחו. הוא, ביום הרביעי. בשביל שאותם שלשת ימים הראשונים, היו סתומים כולם ולא נגלו, כיון שבא יום הרביעי הוציא המעשה והכח של כולם."

כך אומר ספר הזוהר. זאת אומרת, הבורא ברא את הכול במהלך שישה ימים, וכך גם נקראים הימים, א' ב' ג' ד' ה' ו' (ראה שרטוט מס. 4). ואחרי שהוא סיים לברוא את כולם, אז שאר התמונה זה היום השביעי או יום השבת. השם של המילה "שבת" זה מהמילה לשבות. "לשבּות" זה שאסור לעשות שום דבר. אפשר לעשות מעשים רק בששת הימים הראשונים שנקראים "חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד", ושבת זה "מלכות", ומלכות עצמה לא יכולה לתקן את עצמה, אי אפשר לעשות בתוכה שום דבר.

ולכן אפשר לעשות כל מיני עבודות, בירורים, מסקנות, תיקונים, כל מיני פעולות, רק בַמדרגות הקודמות. ומלכות היא מסכמת כביכול את כל שאר הימים. לגמרי לא מדובר על אותה שבת שמדובר בעולם שלנו, שהיא בסך הכל השתקפות של איזה תכונות רוחניות, וכל מיני הרגלים גשמיים ולא יותר. מה המיוחד ביום הרביעי? את זה אנחנו צריכים לברר. כי הוא אומר ששלושת הימים הראשונים, חסד, גבורה ותפארת, הם היו לגמרי סתומים, אבל הגיע היום הרביעי והכול התגלה. בינתיים אנחנו לא רואים מה מיוחד ביום הרביעי. בואו ונראה.

אות ע"ו

"כי אש ומים ורוח, שהם חג"ת," חסד, גבורה ותפארת הם אש, מים ורוח, בהתאמה (ראה "אש", "מים", "רוח" בשרטוט מס. 4) "וה"ס שלשת הימים הראשונים," של הבריאה. "אע"פ שהם, שלשה יסודות עליונים, דהיינו ג' ספירות חג"ת, כולם היו תלוים ולא נגלה המעשה שלם עד שהארץ, שה"ס מלכות, גילתה אותם. אז נודעה מלאכתם של כל אחד ואחד מהם." מהיסודות העליונים של אש, מים ורוח. לכן רק ביום הרביעי מתגלה המעשה שלהם.

אבל הרי המלכות, הארץ, היא האחרונה, היא לא הרביעית, אז במה העניין? נניח שבינתיים איננו יודעים. בעצם אנחנו לומדים שחסד, גבורה ותפארת, אלה תכונות עליונות שיורדות מלמעלה, מהבורא והן נמצאות בנשמה, בפרצוף הרוחני עד הטבור שלו, עד החזה שלו (ראה "חזה", "טבור" בשרטוט מס. 4). זאת אומרת, הן תוצאות של ההנהגה מלמעלה, הן תכונות שמגיעות מלמעלה לנשמה.

ורק ביום הרביעי, כאשר כל שלוש התכונות האלה, היסודות העיקריים מלמעלה, עוברים לתוך הנברא ומתחילים להתממש בו, הם מתחילים להתגלות.

תלמיד: יש שאלות שהן לא ממש לפי החומר, אלא שאלות אישיות, פרטיות, על קבוצות.

לא חשוב. בוא נענה, אחרת נשאיר אותם מאוכזבים והם לא יבואו יותר ולא ירצו לשמוע בקולי ואני אבכה. סיימנו באות ע"ז, מאמר מעניין מאוד, הנקרא "דטעין דחמרי". ולמה הוא מעניין? כי מצד אחד, אנחנו רוצים יחד לעלות ממדרגה למדרגה, כמו רבי אלעזר ורבי אבא, לעלות למדרגה של רבי יוסי. רוצים, אבל מה חסר? חסר לנו לגלות את החמור שלנו ואת הדוקר של החמור. הוא קיים בעולם, רק אנחנו צריכים לגלות את הכוח הזה שנקרא "דוקר החמורים", ולהכריח אותו לדחוף את החמור שלנו, ואז אנחנו נעלה, אין שום בעיה.

זאת אומרת, הזוהר מספר לנו באיזו צורה אנחנו יכולים לזוז ממדרגה למדרגה. היום כל אחד מאיתנו נמצא באיזושהי מדרגה, באיזשהו מצב, אבל לעלות למדרגה הבאה, הוא לבד אינו יכול. בשביל זה הוא צריך לגלות את החמור שלו ואת דוקר החמורים שידחוף את החמור קדימה. והוא לידם ילך בקלות, רגל אחרי רגל, ללא חשש, העיקר שיהיה כוח זר שידחוף את החמור שלו. אחרת אנחנו לא יכולים לעלות למעלה, מי אנחנו?

אחר כך נברר איך גם בעולמנו אנחנו מתפתחים מוְלַדים, לילדים ואחר כך לצעירים, באותו אופן. יש כוח מיוחד שנקרא "דטעין דחמרי", דוקר החמורים, גם בעולם שלנו, שדוחף אותנו, אחרת גם את זה לא יכולנו לעשות. מה שקורה בעולמות הרוחניים קורה גם בעולם שלנו, אבל באופן שלא כל כך גלוי לנו. אז המאמר עצמו מאוד מעניין, מאוד מעשי.

שאלה: איך עלי לחיות, אם כואב לי מאוד וקשה לי מאוד כאשר אני רואה אנשים שקרובים אלי, שאפילו לא יכולים לחשוב בכיוון הזה, וחבל לי שהם מסתכלים על העולם בצורה עיוורת. האם אני יכול לעזור להם באיזושהי צורה?

ברוסיה נשארו הרבה חברים וקרובים שלי למרות שאני כבר יצאתי משם לפני שלושים וחמש שנה, ואפילו יותר כי עד שעזבתי עוד גרתי בבַּלטים, אלה היו שנים מיוחדות שרק כך יכולתי לברוח משם. יש לי הרבה מאוד מכרים בישראל, כל קרוביי נמצאים בקנדה, אחים, אחיות, הורים. כאן בישראל, אף לא אחד ממכריי הילדוּת, קרובים, רחוקים, אף אחד לא רוצה ללמוד את חוכמת הקבלה. ואין לי כלפי אף אחד מהם תלונה.

אם צריך אני בא למישהו ליום הולדת או לחתונה. יש לי רשימה, אני מאחל מזל טוב ביום הולדת לאיזו דודה או מישהו אחר, אני ממלא את הפונקציות הגשמיות שלי, כמה שזה אפשרי, למרות שככלל אני שוכח. אבל תלונות כלפיהם לא יכולות להיות לי. כי כדי לעלות אפילו ממדרגה למדרגה כמו שציירתי (ראה שרטוט מס. 4), אנחנו יכולים רק בעזרת דוקר החמורים שלנו.

לך יש כבר את הדוקר הזה שהוציא אותך למדרגה הזאת שבה אתה מקשיב ושומע בקולי, אבל להם הדוקר הזה עוד לא הופיע, אז מה אתה דורש מהם? אתה לא יכול לדרוש שום דבר מהם. הבורא נותן לנברא רצון והוא מתקדם קדימה ואם הוא לא נותן, הנברא לא מתקדם קדימה. יתרה מכך, ככל שהנשמה מתאחרת בהתפתחותה, ככל שהיא מתפתחת מאוחר יותר, כמו אלה שיתפתחו כעבור חמש או עשר שנים אחרינו, היא תשיג דברים גדולים יותר מאיתנו. כמו שבהתפתחות הגשמית, כל דור הבא הוא נמצא בקומה הרבה יותר גבוהה מהדור הקודם.

לכן איני יודע מדוע אתה מתייחס אליהם בצורה כזאת, בזלזול, או כואב לך עליהם, לא צריך להיות לך שום כאב עליהם, צריך להיות לך כואב רק על עצמך, עבור החברים שלך. מדוע אתם לא מספיק מתחברים כדי לגלות בזה את החיבור עם הבורא, על זה אתם צריכים לכאוב. כי אם הייתם מגלים אותו לעצמכם, הייתם כזה מקור של אור, אנרגיה רוחנית לעולם, שכל הקרובים גם של המורֵה שלך היו מגיעים חֵרֵף רצונם, אפילו בקטנים היתה מתעוררת נקודה שבלב. הייתם מגלים שנמשכים אליכם ועוד נמשכים אליכם ועוד נמשכים אליכם. ואילו כך אנחנו כמו איזשהו מרכז משיכה קטן מִדַי.

לכן אין לך מה להסתכל עליהם, אלא ליצור מעצמך ומהחברים שלך מרכז משיכה רציני לאנשים, והם יימשכו. אל תשים לב אליהם, עד שיופיע בכם כוח חיובי, ביתי, ואתם תראו סביבכם את כל מי שחייב להימשך אליכם בשלב הזה. אף פעם אין מה לפנות בתלונות אל האדם, כי הוא תמיד תוצאה של הכוחות העליונים. ורק אחרי שמופיעה בו הנקודה שבלב, ומביאים אותו לקבוצה וללימוד, רק אחרי זה מופיע בו רצון חופשי כדי לחזק את עצמו בלימוד ובקבוצה. לכן בשום אופן אין לכפות על אחרים ללמוד רוחניות. זה פשוט הרצון החופשי של כל אחד. אסור לעשות את זה. אחרת נעלמת האפשרות להידמות לבורא.

לכן אתה רואה איך אנחנו מפיצים. אני לא מכיר אותך, איפה אתה גר, מה איתך, איך אתה אוהב ללמוד, איך לא. אתה בא ללימוד או לא, נמצא בקשר איתי או לא, אני לא שם לב לזה. אני יודע שיש פה עכשיו המוני צופים וזהו. אפילו אם תגיע לכאן, לא אסתכל עליך, אם תהיה כאן או לא תהיה כאן. כי אני לא רוצה להיכנס לחופש הבחירה של אדם אחר. הוא צריך בעצמו לבחור את הדרך, אני רק מוציא את השיטה. כל השאר שייבחר עם הרצון שלכם בדרך החופשית שלכם.

ולכן פשוט תתייחס לכולם בצורה הגשמית הפשוטה, כמו שהיית מתייחס לאנשים זרים, כמו שפעם התייחסת אליהם - כקרובים. תתייחס אליהם, דבר איתם על מה שהם אוהבים, אל תראה להם שאתה מעל או אחר, אלא תנסה להיות כמוהם. זו עבודה רצינית פנימית והיא תעזור לך להתקדם קדימה.

שאלה: יש הרבה מאוד שאלות על "דטעין דחמרי", מורגש שהנושא הזה ריגש את כולם. איפה אפשר למצוא את דוקר החמורים, בחוץ או בפנים?

הדוקר יגיע, העיקר זה החמור. למשוך את עצמנו באוזניים, להבין שאנחנו צריכים לסחוב אותו למעלה, החמור הוא לא סתם חמור, הוא גם סוחב איתו מטען מאוד כבד. אם האדם היה לבד הוא היה הולך קדימה, אבל הוא מרגיש, החמור, שהוא סוחב איתו מטען כנגדו, נגד השימוש שלו, וללכת קדימה הוא לא רוצה, ועוד לסחוב מה שנגדו. הרי החומר שלנו, האגו שלנו, סבור שהרוחניות היא נגדו, הוא צריך להשפיע ולא לתת, אז איזה חמור יסכים?

אז נמשיך בפעם הבאה למצוא בתוכנו את החמור הזה ומלמעלה למשוך את דוקר החמורים.

כל טוב.

(סוף השיעור)