שיעור בוקר 03.03.2003 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", חלק "שלבי הסולם" כרך א',

מאמר "מהו ההיכר בין עובד אלקים ללא עבדו"

"שלבי" הסולם" כרך ה' ששייך ל"מסכת כתובות", "מהו ההיכר בין עובד אלוקים ללא עבדו"¹.

ההיכר לא יכול להיות בזמן העבודה. קשה להבדיל בזמן העבודה מי עובד ה' ומי לא, אלא מבדילים לפי הפירות. כמו שכתוב, מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה. דרך זה שממית ודרך זה שמחיה, אחר כך באה הישועה. אחרת אי אפשר להגיע למטרה, להיות עובד ה'. וההתקדמות היא רק על ידי בירור. מה האדם מברר כעיקר? או לבוש על התענוג, או התענוג עצמו.

בעולם הרוחני, הלבוש על התענוג נקרא "אור חוזר" והתענוג בעצמו הוא התגלות. האלוהות, "אור ישר". בעולמנו הלבוש נקרא "אמת" או "שקר", והתענוג הוא פנימי.

מה שאדם מעדיף, כך הוא מברר. עד שכל כך לא יכול לסבול את הלבוש השקרי, שמוותר על התענוגים ולא חשוב לו המילוי, העיקר שהלבוש יהיה לבוש של אמת. עד כדי כך שאפילו שהוא יהיה ריק ללא מילוי, הוא מוכן לעשות צמצום, רק כדי להיאחז באמת. בכך הוא מברר את המצב שלו.

ודאי שהדברים האלה הם תוצאה מהשפעת האור העליון עלינו בזמן הלימוד. ככל שמתכוונים בזמן הלימוד להביא את השפעת האור העליון עלינו, וככל שמתכוונים וזה תלוי עד כמה לפני זה אנחנו חושבים על זה ומכינים את עצמנו לשיעור. כי בזמן השיעור, המגע עם האור העליון הוא שיכול להשפיע עלינו. אז כל יתר עשרים השעות ביממה, אדם חייב לחשוב על זה, איך הוא הכין את עצמו לשיעור, שכאן הוא ממש מתחבר למקור המאור המחזיר למוטב.

וכדי להיות 20 שעות בדריכות ממש, לחכות לשיעור כדי להביא את האור העליון שישפיע אליו, הוא צריך את חשיבות המטרה, שזה כבר רק החברה יכולה לספק. אם אדם מקבץ את כל האמצעים, חברה, סביבה, רב, כדי להגיע לשיעור ובאמת לדרוש את התיקון, בהתאם לכך האור העליון משפיע עליו כך שהוא מתחיל כבר לברר בדיוק הנכון למדרגה שלו מה חשוב, הלבוש או הפנימיות או התענוג. ועד כדי כך, שדבוק כל הזמן יותר ויותר בלבוש, וזה בעצם מביא לו את הרגשת המילוי.

ככל שמוכן למלא את עצמו באור חוזר, באור החסדים, בהשפעה, באמת, במקום התענוגים שנמצאים בפנים, על פני התענוגים האלה הוא כבר מברר את הלבוש שלו ודבוק אליו. למרות שהוא אולי נמצא ביגיעה מתמדת, אבל לא יכול להיות, למרות שכל הזמן נמשך לזה, שלא תבוא ירידה. כי בלי ירידה הוא לא יכול למדוד את העליות שלו. ועליות וירידות זה שוב כלפי חשיבות הלבוש, המילוי.

אבל אם האור העליון פועל עליו נכון, זאת אומרת שבאמת מושך אותו בזמן הלימוד, אז הוא רואה גם בירידות וגם בעליות אותו "מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה", זה אותו מקור והוא דבוק אליו בכל המצבים, מפני שאז בהחלט הוא מגיע לישועה.

ואז בהחלט, רק כשמגיע לפירות, אפשר לומר שיש היכר ברור "בין עובד אלקים ללא עבדו".

תלמיד: כתוב שהתקדמות האדם תלויה בהכרת הרע שמגיעה אליו. מה הכוונה?

התקדמות האדם תלויה בהכרת הרע שמגיעה אליו, בוודאי. אלא במה עוד? אני גם עכשיו נמצא באין סוף, אני מבדיל במשהו? שום דבר. עכשיו יבוא האור העליון וייתן לי איזו הרגשה קטנה מאוד, שאני נמצא בעוד איזה מצב חוץ מהבהמיות הזו. השתנה משהו חוץ מהקליטה שלי? לא. אלא מה? התחלתי להיות קצת יותר רגיש. זה נקרא "מידת ההכרה". קמתי מחוסר הכרה לקצת הכרה, ואחר כך עוד קצת ועוד קצת. עד שאני חוזר למצב אין סוף. מה משתנה חוץ מההרגשה שלי? שום דבר. מבחוץ משהו משתנה? שום דבר. כול מה שמתרחש, מתרחש בתוכי.

הכרתי את המצב האמתי שאני נמצא בו. לפני זה הייתי בחוסר הכרה או בהכרה חלקית. הכרה חלקית זה נקרא שאני נמצא בעולמות. שמעלימים ממני חלק מהאין סוף ומגלים חלק מהאין סוף. עד שאני עולה מעל כל ההעלמות ומגיע לאין סוף. פתחתי את כל הערוצים שלי ואני מרגיש בהחלט את המצב האמתי ללא הגבלה. זה נקרא "אין סוף", "אין גבול" לקליטה שלי.

תלמיד: אז מידת הרגישות, זה קריטריון להתקדמות האדם?

בוודאי שמידת הרגישות שלי, מידת האבחון שלי, נקראת "המדרגה שלי".

תלמיד: אני מנסה לראות מה זה במצב שלנו ומה זה במצב של אחר כך.

אין הבדל בין המצב שלנו למצב אחר כך, הכול תלוי במידת הקליטה, כמה אני קולט את המצב שבאמת אני נמצא בו.

תלמיד: מה אני צריך לבקש כדי שהוא יראה לי את המצב האמתי?

אין מה לבקש. אם אתה רוצה לראות את המצב האמתי, אתה תראה אותו. זה הכול. הכול בא לפי הרצון, לפי הכלים. אתה מתאר לעצמך רק מצב כזה, "אני מבקש ואולי יתנו לי ואולי לא יתנו לי". אין מלמעלה איזה משפט שדנים אותך. "טוב, הוא היה ככה בסדר וככה לא, אולי נעשה, אולי לא". אלה חוקים מוחלטים, קבועים, שהמטרה שלהם להביא לך מקסימום תועלת מהטוב ומיטיב.

ואז, איך שאתה מכוון את עצמך כלפי המציאות הזו, כלפי החוקים האלו כך אתה מקבל. לא שיש שם איזו מערכת שדנה אותך ומקבלת בחשבון כל מיני דברים. אנחנו יכולים להגיד שכך זה קורה, אבל זה נעשה אוטומטית, אין פה איזה רצון או משהו, את הרצון הבורא קבוע - הטוב והמיטיב.

זאת אומרת שאני מתפלל, מבקש, רוצה, כך אנחנו מדברים במילים שלנו, אנחנו בכך פשוט פותחים את הערוצים שלנו - יותר, פחות, מוכנים, או לא. ולפי מה שאתה עושה, אתה מקבל.

אין עוד מערכת שצריכה לאשר לך קבלה. זה כבר מלכתחילה בא מלמעלה, טוב ומיטיב. המשפט שלו, להיטיב לנבראיו הוא קודם.

לכן, מה כתוב? "לפי צערא אגרא", לפי היגיעה שלך תקבל. תביא את היגיעה וזהו. לא שוקלים שום דבר. עם איזה ספל שתבוא, כך תקבל בו, ליטר, שניים, טונה. זה נקרא שאנחנו נמצאים גם עכשיו בגמר התיקון, באין סוף, רק כמה אתה יכול לקבל?

תלמיד: איך אני דואג לקצב של היגיעה?

כבר יש לנו כאן בעיה, איך אנחנו דואגים לקצב של היגיעה. זה נכון. הקצב של היגיעה תלוי בנחיצות כנראה. קצב זה תדירות, כל כמה זמן, תוך דקות או שניות בחיים הבהמיים שלי, בזמן הבהמי, אני חוזר למגע עם הרוחניות, לכניסה מה שנקרא. זה תלוי בהרגשת הנחיצות, בהרגשת גדלות המטרה, בהכרה, בפרסום שאתה שומע על זה, שזה ישפיע עליך טוב. הכול תלוי בשכנוע, ואם זה דבר חשוב, אז אני חושב עליו כל הזמן.

תלמיד: אבל איך אני יודע שאני לא נמצא במהירות ובתאוצה? איך אני יכול להרגיש את זה?

איך אתה יכול למדוד את המהירות שלך? נגיד בצורה גשמית, יש כזה סטופר שאיתו סופרים, אתה נכנס לאיזה מקום והם סופרים כמה אנשים נכנסו. אז תשיג כזה סטופר, וכל פעם כשתיזכר בבורא ותשתדל להתקשר אליו, תלחץ. תראה בסוף היום כמה מספרים יש לך. בינתיים נעשה כזה תרגיל. לפעמים עוברים כך שבועות. אבל לפחות ככה.

אז מאיפה, במה זה תלוי? ומבפנים, מי יודע מתי תתעורר? זה תלוי בגורמי חוץ, זה או מהשמיים או מהסביבה. מהשמיים מי יודע, זה כבר לא תלוי בנו. מהסביבה, אם אתה יכול לסובב את הסביבה כמו שעון מעורר, שישלחו לך הודעה כל דקה שתעורר אותך, אז רק את זה בעצם בכוחך לעשות. כי לפי הטבע, פנימי או עליון, עד שתתעורר לא ידוע מתי ומה, זה לא בידיך. בידיך רק לשים שעון מעורר שהוא החברה.

תלמיד: מה זה נקרא לחשוב על הבורא?

לחשוב על הבורא, זה לחשוב על כוח אחד יחיד ומיוחד, שהוא הסיבה לכל הרצונות והמחשבות שלי, ולכל המקרים שקורים לי. זה נקרא לחשוב על הבורא.

בורא הוא השורש. שורש זה נקרא שבו מתקבצים או חוזרים אליו כול מה שיוצא ממנו. זאת אומרת, כול מה שסביבי ובתוכי, במוחא ובליבא, בא ממנו. אם אני רוצה לחשוב עליו, לחזור אליו, להתחבר אליו, אז אני צריך את כל מה שיש לי במוח ובלב, את הכול, שוב לקבץ בו, זה נקרא לחזור לבורא, לחזור.

תלמיד: אנחנו דיברנו שלא צריך לקשור כל דבר לבורא. אתה זוכר?

מה אני זוכר? אני זוכר שצילמת אותי באירלנד וסיפרתי על זה שעות. ועכשיו אתה שוב שואל אותו דבר.

תלמיד: אמרנו שכל עלה שנופל אני קושר לבורא, את הכול אני קושר אליו, ואמרנו שזה לא כל כך טוב, או שלא הבנתי.

זה לא כל כך טוב לקשור את עצמו לבורא?

תלמיד: לא, את הפעולות הגשמיות הקטנות.

לא. לקשור את עצמו לבורא, הכוונה שאת כל היוצרות, כל התוצאות, כל מה שמתרחש, את הכול אני קושר לכוח, למקור אחד. זה לא פותר אותי מהעבודה, כי אני בעצמי לא נמצא בזה, אני רק קובע שכך זה צריך להיות. אבל אני בעצמי הרי עוד לא נמצא בנקודה הזאת, אני רק מדמיין, מתאר לעצמי אותה.

יוצא, שיש פער בין מה שאני צריך להתאמץ כדי לדמיין את נקודת החיבור הזו שהכול בו, ובין מה שאני עכשיו, שאת זה אני לא צריך לדמיין, כי אני מרגיש את עצמי, אני מרגיש את העולם, אני מרגיש את מה שקורה איתי, את כל המעשים. אז יש פער בין מה שאני, עם המוח והלב שלי, מחשבות ורצונות, העולם הסובב ואיך שהוא משפיע עליי, ובין מה שאני מדמיין שהכול מתקבץ בו, ושבאמת אין שום דבר אלא רק הוא, ואילו כלפיי הוא מתראה, מתחלק לכל מיני דברים, פנימיים שלי, חיצוניים שלי ועוד יותר חיצוניים. אז יש פער בין מה שאני מרגיש וחושב, ובין מה שבאמת בדמיון שלי אני יכול לתאר. הפער הזה הוא ההבדל ביני לבין המצב האמיתי שלי.

את הפער הזה אני רוצה למחוק, עליו אני רוצה לדלג, ולהיות באמת בהרגשה, בהכרה, במחשבה, בכול, בכל מעודי, בכל הרגש שלי, במקום שבאמת "הוא ושמו אחד". אבל עכשיו, כשאני עוד לא נמצא ב"הוא ושמו אחד", אלא אני רק אומר ש"כן, ככה זה", אבל אני לא מרגיש את זה, לא חושב כך, אלא בהתאמצות אני יכול רק לדמיין, אז אני צריך עכשיו לפעול לתיקון הפער בין מה שאני מרגיש וחושב, ובין מה שזה תאורטית, כמו שמספרים לי חכמים שזה ככה.

אבל זה לא פותר אותי מכלום. אני לא יכול להגיד, "אין עוד מלבדו", "הוא ושמו אחד", זה כבר שקר. אם הייתי בזה באמת, אז נכון. אבל אם אני לא נמצא, אז אין לי אפשרות לזרוק על זה את כל הבעיות, אלא אני חייב לתקן את הפער. זו העבודה שלנו, אין יותר חוץ מזה - לראות את כל החיים וכל המקרים, כל הבלגן וכל הבעיות, בלבול המחשבות והרצונות והכול, רק כהבדל בין "הוא ושמו אחד" ובין איפה שאני, מחוצה לנקודה הסופית הזאת.

האדם צריך לשפוט את מצבו, איפה הוא נמצא, ולא שתיאורטית יש אין סוף וגמר התיקון והכל שם. ודאי שזה ישנו, אבל האם אתה נמצא בזה או לא. לכן אני לא מבין כשאני שומע לפעמים אנשים שאומרים "הוא ושמו אחד", או "אין עוד מלבדו", או כל מיני דברים. מה אין עוד מלבדו, האם כך אתה באמת מתנהג בחיים, אין עוד מלבדו? האם זה החוק של החיים שלך, אתה חי בזה, זו הדרגה שלך? זו עצלנות או רשלנות, או לא יודע איך להגיד, כי אתה בורח מיגיעה אם אתה אומר כך. כל עוד לא הגעת לאין עוד מלבדו, אז אין אין עוד מלבדו. אם אתה מקבל תמונה דמיונית כמציאות, אז זו פילוסופיה.

הקבלה היא לגמרי נגד זה. ההיפך הגמור. אתה חייב לחיות במציאות, מה שבכלים שלך. לכן אנחנו כל הזמן אומרים בירור והבחנה. ורק מתוך זה, כי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", מה שיש לך בתוך הכלים שלך. וככל שהכלים יותר רגישים, אז הם יותר מוכנים, בהחלט יותר מתקדמים, מוכנים להיתקן. הכול תלוי ברגישות בין מצב "הוא ושמו אחד" ובין מצבי, בכל מיני אופנים שאני בודק.

תלמיד: אני יודע שאני צריך לחבר את הנקודה שלי, את "האני", עם הפעולה שלי ועם הבורא כאחד. אבל מה הם בעצם שלושת הדברים האלה? מה זה האני, מה זו התמונה שלי שאני נמצא בה, ומה זה הבורא שאני צריך לחבר?

דיברנו על זה אלף פעמים, מה זה האני, הפעולה שלי והבורא. האני זה המצב הפנימי שלי, (condition), הרצונות שלי, המחשבות שלי, הסטטוס שלי, הדרגה שלי. איפה אני נמצא בכל מיני בדיקות שאני יכול לעשות כלפי הרוחניות, כלפי הבורא. מי זה הבורא? בורא זה הכוח שנותן, המיטיב, במידה שאני יכול לדמיין מה זה. והפעולה שלי, זה שאני יכול לקרב את עצמי בלהידמות אליו. אם אני יכול להצליב את שלושת הדברים האלו כאחד, אז נקרא שאני בהחלט נמצא עכשיו בחיבור האפשרי עם הבורא.

תתאמץ ותראה. לרגע אחד, אולי לשנייה אפשר, מיד אחרי זה זה נעלם. ושוב, ונעלם. זה קשה, אני מסכים איתך, זה כל הזמן נעלם. אבל כשזה נעלם, סימן שנותנים לך מיד עוד הזדמנות ועוד הזדמנות. ואחר כך הרגל נעשה טבע. אתה כבר תחפש את המגע הזה לחיות בו, ומתוכו באמת לקבוע את העולם שלך.

תלמיד: האם הפעולה שלי זה שאני יכול לתאר את עצמי ולהידמות אליו?

אתה צודק, אני לא אמרתי בדיוק. אני, בורא והפעולה שלי, "פעולה" הכוונה למצב שאני נמצא בו. נגיד עכשיו אני נמצא בעבודה, או באיזו התחברות עם אנשים שאני צריך לעשות איתם משהו בחיים שלי, או עם בעל הבית. לא חשוב מהו המצב שבו אני נמצא, אפילו החיצון ביותר, שבו יש גם מצבים יותר פנימיים, באותו מצב שאני נמצא בו, בו לעשות את החיבור. זה גם בגשמיות, לא רק ברוחניות.

תלמיד: האם פעולה זה במצב הזה לעשות את החיבור או לראות איך הוא פועל עליי?

בו לעשות חיבור, במצב הזה.

תלמיד: חיבור זה המאמץ שלי לשמור על המצב או להתבונן איך הוא מפעיל אותי?

איך הוא פועל עליי דרך המצב שלי, זה עדיין רק בדיקה, אבל אחר כך החיבור צריך לבוא. כשאני אומר, אני בורא ומצב, אז מי אני? אני זה מי שמיוצב על ידי הבורא, שכך מרגיש וכך רואה וכך שופט, וכך הולך עכשיו לעשות משהו מצד זה שהבורא ברא אותי. ועכשיו אני בעיניים של הבורא, בידיים של הבורא, שכך עיצב אותי, מזה אני מדמיין מי זה הבורא. ואחרי שייצבתי את האני והבורא, עכשיו מהמצב שאני נמצא בו, אני יכול לקשור "הוא, אני והמצב הזה" יחד, ולפעול בו משלוש הנקודות האלו, שהן יהיו כאחד.

תלמיד: עצם ההבחנה הזאת של מי אני זה כבר סוג של קשר.

זה סוג של קשר, אבל לא סוג של פעולה. זה שאני בודק את עצמי, ובודק את הבורא, ומייצב את שתי הדמויות האלו, זה עדיין אבחון. ואחר כך כשאני אקשור אותן בתוך פעולה אחת שעכשיו הוא מזמין לי, המצב הסביבתי נגיד, אם דווקא בתוך המצב הסביבתי הזה אני קושר את שני הדברים האלה שאבחנתי יחד, אותו ואותי, זה נקרא שאני בעצם מוצא, מייצב בתוך המצב שלי אין סוף, נקודת המגע.

תלמיד: לא ברור לי בתוך העניין הזה מי זה אני. יש את הבורא, יש את המצב.

תשאלו קצת יותר קרוב למציאות. עוד שאלות, אבל לא "מי אני, מה אני".

תלמיד: במאמר "החרות" בעל הסולם כותב שלחברה יש אפשרות לשנות את הטבע על ידי "הרגל נעשה טבע שני". פה רב"ש אומר שרק לבורא יש אפשרות לשנות את הטבע, שזה נס. אם כך, איזה כוח יש לחברה?

לחברה יש אפשרות להזמין לך כל פעם רצון מסוים, לעורר אותו. אם אין, לא יעזור כלום. אם תיקח חתול, תושיב אותו כאן על כיסא, אז כמו בבדיחה על החתולים והעכברים שהתחילו להגיש את האוכל וכן הלאה, נגד הטבע אתה לא יכול ללכת. אתה לא יכול להביא לכאן מישהו שאין לו עדיין שום זיקה לרוחניות, שיישב כאן ויהיה בו משהו. האמת היא שזה יקדם אותו, כי גם בו יש נקודה, אבל מוסתרת עוד הרבה הרבה לפני שתתגלה.

זה יגרום לו להתקדמות בקצב מסוים, אבל תכלס אתה צריך כאן אנשים שיש להם נקודה שבלב. אחרי שיש לאדם נקודה שבלב, אתה יכול על ידי החברה לעורר את הנקודה הזאת להתעורר כל פעם יותר ויותר. החברה יכולה לעורר את הנקודה הזאת, שהיא תתחיל להיות שולטת על פני הלב. מה אנחנו עושים? אני מעורר אותך. כך הנקודה הזאת יְשֵׁנָה, לפעמים מתעוררת, לפעמים לא, על ידי האור העליון, על ידי כך שלמעלה נותנים לך כל פעם סימנים. נראה לך שזה אתה אולי, אבל ברור שזה לא האדם, אין באדם מנגנון שבעצמו יעשה את זה.

החברה יכולה לעורר לך אותה נקודה. כשהנקודה מתעוררת, אז אתה מתחיל מתוכה לפעול, למשוך עוד משהו מהאור המקיף, וכך באה התקדמות. ההתקדמות באה רק על ידי האור המקיף שפועל על הנקודה שבלב. בלי אור אין מה לעשות. זאת אומרת, לא החברה יכולה לבנות אותך, אלא החברה מעוררת אותך עוד ועוד לפנות לבורא בוא נגיד, לאור מקיף.

תלמיד: מה זה הרגל נעשה טבע שני?

"הרגל נעשה טבע שני", אנחנו לומדים כך, שמתוך זה שאדם מזמין על עצמו תענוג מסוים, התענוג המסוים, האור הזה, בונה בו כלי, חיסרון, ואחר כך האדם כבר זקוק למלא את החיסרון הזה. אין מה לעשות, זה נקרא "הרגל" שלא היה קודם.

תלמיד: האם הרגל זה כלי שנוצר? אני לא מבין איפה החברה ואיפה הבורא ביצירת הכלי הזה.

הוא כנראה מקצר שם, תביא לי את מה שהוא כותב. שום גורם חיצוני לא יכול לבנות בך שום דבר, אלא אם כן הוא יגרום כך שאתה תפנה לאור והאור יבנה בך את הכלי אליו. לא יכול להיות אחרת.

תלמיד: איך אדם יכול לדעת אם יש לו באמת "נקודה שבלב"?

אדם יכול לדעת אם יש לו נקודה שבלב או לא, אם הוא מעדיף אמת לעומת תענוג.

תלמיד: זה דבר משתנה.

זה משתנה כל הזמן. לפי זה נקודת האמת, הנקודה הפנימית מתעוררת יותר ויותר. יש אנשים שמסתפקים בלבושים. האמת בשבילי היא שיהיה חוק ומשפט בישראל לפי הצדק ובזה גמרנו, אני לא צריך יותר. לשני האמת היא "תן לחיות לחיות", אנחנו צריכים לטפל בהן. הכול לבושים על הנקודה אמיתית, כי באמת אלו דברים אנושיים שבאים גם מתוך זה שיש תכונות בינה בתוך מלכות, אבל זו נקודה שתתעורר אחר כך.

תלמיד: ואיך אדם יכול לדעת איזו נקודת אמת זו?

אדם לא יודע איזה נקודת אמת יש לו, הוא לא יודע, הוא מפתח אותה מההכרחיות שלו.

תלמיד: איך הוא יודע שהרצון שלו לרוחניות זה דבר אמיתי או שזה שזה בא מתסכולים ורצונות אחרים?

האם הרצון שלו לרוחניות או לא, אפשר לראות רק מתוך הניסיון, למה הוא נמשך.

תלמיד: אבל אם הוא כבר נכנס למערכת שיוצרת בו הרגל נעשה טבע שני, אז זה כבר נהיה הטבע שלו, זה כמו חינוך.

לא. "טבע שני" זה נקרא שאתה יוצר כלי. טבע שני זה נקרא שמה שלא היה לך קודם, עכשיו אתה מקבל, עכשיו אתה מוסיף. אתה לא יכול לקחת חתול וליצור לו טבע שני שיכתוב שירים, או להכניס בו איזשהו דחף אחר, חיסרון. מה זה "טבע שני"? מה פתאום אני הולך עכשיו להשתנות? מה משתנה בי? למה אני כן יכול לקלוט עוד משהו שנקרא "טבע שני" והבהמה לא? גם אצלן יש כל מיני הרגלים, יודעים את זה, אפשר לעשות את זה. אבל אצלן זה בצורה מאוד מאוד פשוטה, ישירה, פרימיטיבית.

תלמיד: איך אני יודע שאני מוסיף משהו חדש? יכול להיות שהנקודה שבלב נסתמה מתישהו ואני על הכוח הזה ממשיך כי לא נעים לי. איך אדם יודע אם הוא באמת מוסיף משהו?

אני לא מבין.

תלמיד: איך השפעת הסביבה?

במילים שלך אני לא רוצה לשמוע.

תלמיד: לא במילים שלי.

תן משפט מבעל הסולם.

תלמיד: הוא כותב ב-קי"ד פסקה אחרונה.

קי"ד פסקה אחרונה. "נניח שמגן על עצמו במנהגו זה שלא יצטרך לבריות. הרי שהשיג בחינת קנאה מידת לקמצנות שיוכל לוותר בזמן שלא יהיה לו מציאות מהפחד הזה. נמצא, שהשתנה הרבה לטובה מהמידה שירש מאבותיו, וכן לפעמים מצליח לעקור נטייה רעה מתוכו לגמרי, והוא על ידי הרגל אשר כוחו יפה לעשות לו טבע שני".

תלמיד: כל הפרק הזה מתאר את השפעת הסביבה מאבותיו. ובעמוד קי"ז יש פה על הבחירה החופשית. ואז בבחירה החופשית הפסקה הראשונה אומרת שהחברה היא זאת שצריכים להרים אותו.

אני לא מרגיש שאלה, אני לא יודע מה הנושא.

תלמיד: הוא מתאר מצב שהחברה היא זאת שמביאה את האדם לעבור תהליך כזה שמטעם הרגל שנעשה טבע שני.

החברה מעוררת את האדם לעבור תהליך שנקרא "הרגל נעשה טבע שני". גם האדם בעצמו יכול לעשות את זה, וגם החברה יכולה את זה לעשות. אלא מה זאת אומרת הרגל שנעשה טבע שני? שאני לא זקוק לפעולות מסוימות מצד הטבע שלי. זאת אומרת אין לי חיסרון לדפוק על השולחן פעמיים. והחברה אומרת, תדפוק כל דקה כמה פעמים ואני עושה זאת, ואחר כך זה נעשה אצלי חיסרון שיחייב אותי לעשות. זה נקרא שהחברה נעשתה כגורם ונעשה אצלי טבע שני. זה חיסרון נוסף שמצידי לא היה חיסרון לזה, אלא הם חייבו אותי שזה יהיה לי חיסרון.

כל מה שיש בחיים שלנו זה טבע שני שהחברה חייבה אותנו פעם לזה, וזה נעשה חיסרון אצלנו, כל דבר. קח אדם פרימיטיבי, תכניס אותו לחיות בצורה טבעית, תסתכל עליו - כך אתה צריך להיות, כל היתר זה מה שקיבלת מהחברה כטבע שני.

הוא כותב, "אני לא אוכל מה שאני רוצה, ולא מתלבש איך שאני רוצה, ושום דבר אני לא עושה מה שאני רוצה, אלא מה שהסובבים אותי כך רוצים ולכן אני עושה", זה נקרא "טבע שני". מייצרים בי, מולידים בי חסרונות שמהטבע אינם בי. על ידי מה? על ידי שמכניסים לי כל מיני תרגילים כאלה. עובדים עלי. אז אני זקוק לחברה שתעשה לי חסרונות טובים למטרה ולא לחסרונות לכל מיני שטויות.

תלמיד: מה זה חסרונות?

מה זה נקרא "חסרונות"?

תלמיד: זה חסרון אחד?

אצלנו זה לא חיסרון אחד, יש לנו הרבה חסרונות ואחר כך הם מתקבצים לאחד.

תלמיד: איך פעולה של חיבור שני גורם לי לפעולה? אני יכול לבצע עם השכל שלי במצב הנוכחי שלי שנקרא "ממעשיך הכרנוך", ואני יכול לנסות להבין מי הוא לפי מה שאני מקבל ממנו בכלים שלי.

"ממעשיך הכרנוך" אתה יכול להגיד אם אתה יודע, מבין, מרגיש את מעשיו ויכול לפענח אותם נכון. יש לך גם מערכת ביקורת חוץ מאבחון וביקורת שכאילו לא שייכת לך והיא לגמרי אובייקטיבית, שאתה תלמד, וללמוד זה נקרא להיות לא מחובר לכל מיני אינטרסים שלך. אם אתה יכול בצורה כזאת ללמוד מה שהבורא עושה עליך, אז יש לך כבר באמת אפשרות להיות "ממעשיך הכרנוך", אז בבקשה תלמד.

מתי זה אפשרי לעשות? ודאי אחרי שיש לך צמצום על כל הרצון לקבל שלך, שאתה תהיה חופשי. רק אז אתה יכול לראות את המעשים של הבורא, לפני זה אתה לא רואה אותם, לא מרגיש אותם, לפני זה אתה לא יכול לפענח אותם.

ואחר כך איך אתה יכול לעשות "ממעשיך הכרנוך"? איזה כלי יש לך שאתה מרגיש בו מה שהוא עושה? את זה אפשר לעשות רק לפי התאמה. ואיך תרגיש? אם האוזן שלך תופסת איזשהו גל מסוים, איזשהו טון מסוים, איזשהו ניגון מסוים, אז אתה יכול. אבל אם אתה לא קולט, לא תופס, אז איך זה אפשרי? אז צריך כבר שיהיה לך כלי, זה לא מספיק רק נקודת עיבור ברוחניות, לפי הכלים שלך "הכרנוך".

תלמיד: אז איך אני יכול לבנות את הדמות הזאת של הבורא אם אין לי שום יכולת?

דמות הבורא זה נקרא מידת התיקון שלי, תמונת ה'. האדם הוא תמונת ה'. אני יכול לתאר את הבורא רק לפי כמה שאני מתוקן, החלק המתוקן שבי זה ציור הבורא.

תלמיד: זאת אומרת שישראל, קב"ה ואורייתא חד הוא.

עכשיו אתה רואה שישראל, קב"ה ואורייתא חד הוא. בדיוק ככה. בחלק אצלי שייקרא ישראל שם זה הבורא, שם התורה ושם הכול. אלא איך אני יכול לתאר אותו? באיזה רצונות ובאיזה מחשבות? רק ברצונות ומחשבות מתוקנים שנקראים אצלי ישראל.

תלמיד: זאת אומרת שהאיחוד שלי בכל רגע זה החלק המתוקן שבי?

האיחוד שלך בכל רגע זה החלק המתוקן שלך, בדיוק. אלא מה, יש משהו מחוצה לזה? רק לפי הכלים המתוקנים שלך אתה יכול לתאר מי זה הבורא.

מה יש כאן לדבר, זה לא ברור? אלא באיזה כלים, או באיזה דברים עוד אתה יכול לתאר, יש עוד משהו חוץ מזה?

תלמיד: במצב הזה עכשיו המצב כופה את עצמו עלי.

"כל הפוסל במומו פוסל", כן, בדיוק. גם עכשיו אתה מתאר לפי איזו מידה יחסית שיש לך תיקונים. איך אנחנו יודעים לתאר מה שאנחנו עושים שם? צריכים להשתדל. ודאי שאין לנו שום מידה הקטנה ביותר לתאר מי זה הבורא, כי בשביל זה אני צריך להיות במשהו משפיע ולדעת מה זה להשפיע, זה יכול להיות במשהו להשפיע. כי באיזה כלי אני אתפוס את תכונת הבורא אם אין לי התאמה?

איך אתם שואלים על דברים כאלה?

תלמיד: איך התמונה של הבורא לאורך זמן?

זו שאלה אחרת, איך אני יכול להחזיק בי את תמונת הבורא לאורך זמן? אם אני נמצא מעל הצמצום, ומשתנים אצלי רק המצבים מעל הצמצום, יותר להשפיע, פחות להשפיע, גם "ממית ומחיה ומצמיח ישועה", אבל זה כבר מעבר לצמצום, אז ודאי שכל הזמן אדם נמצא בהרגשת הבורא, בנוכחותו, זה נקרא בעולמו.

תלמיד: אני לא מבין. אתה אומר שמעל צמצום אין לך יכולת לשפוט נכון?

נבוא ונראה, אני לא יודע, היום אין לי שמיעה אולי, אני לא בדיוק שומע מה שאתם אומרים. אתה רואה, גם עוד שואלים, איך אני יכול להיות בטוח שמה שאני רואה נותנים לי מלמעלה, ולא מה שאני מדמיין אולי בדמיון החולני שלי.

לפני שעוברים צמצום, אנחנו לא יכולים בכלל להבחין מה זו תמונה אמיתית. לא מן הסתם כתוב "היינו כחולמים", זה בהחלט כך. כתבתי באיזה ספר דוגמה כזאת, שאדם מדמיין בתוך החלום שלו כאילו שהוא חי, והחלום הזה הוא ממש אמת, זה מה שהוא מרגיש. ואם הוא נשאר בחלום הזה כל הזמן, נכנס ולא יכול להתעורר, אז מה ההבדל בין החיים שלו וחלום כזה, יש הבדל? מי יכול להגיד לו שכן, או לא?

תלמיד: אף אחד.

אף אחד, זהו. כך אנחנו.

תלמיד: איך הבריאה יכולה לצפות ממנו לצאת מהחלום, שיעשה משהו שהוא יתעורר ממנו?

איך תצא? עכשיו אתה נמצא בחלום. עכשיו אתה באמת ישן, רק אתה מדמיין בתוך החלום שיש לך עכשיו שאנחנו יושבים כאן ומתווכחים איתך. מה תעשה? איך תתעורר? אימא שלך תבוא עכשיו אליך ותגיד קום. ואם היא לא תבוא ותגיד לך שתקום אז כל הזמן תדמיין שאנחנו כאן מתווכחים? מה תעשה?

תלמיד: אין מה לעשות.

אין מה לעשות. אז זהו, תשב בשקט.

(סוף השיעור)

---

1. ספר "כתבי רב"ש", כרך א'↩