שיעור בוקר 04.05.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", תלמוד עשר הספירות, כרך א', חלק א',

עמ' 23, דף כ"ג, הסתכלות פנימית, פרק ו',

אות כ"ו - פרק ח', אות ל"א

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א', דך כ"ג, עמ' 23, הסתכלות פנימית, פרק ו', אות כ"ו.

אנחנו ממשיכים בלימוד שלנו. החשוב הוא שנרגיש כל יום כמו שכתוב "ויהיו בעיניך כחדשים". כל יום הכלי שלנו מתרוקן ומתחיל מחדש, אומנם אנחנו מרגישים ריקנות וכביכול לא נשאר לנו כלום ממה שהיה, ואיך נלמד עכשיו אם אנחנו לא מרגישים על מה אנחנו מתבססים, אבל דווקא ההרגשה הזאת היא ההרגשה הכי מועילה להתקדמות הרוחנית, כמו שכתוב "ויהיו בעיניך כחדשים", כל יום להתחיל מחדש.

בכל יום האדם הוא בריאה חדשה. לכן אנחנו לא צריכים לראות את עצמנו מתרוקנים מיום ליום אלא נבנים מכך שמתרוקנים מהדבר הקודם, כי הוא נכנס כבר דרך הרגש והשכל לתוך התכונות שלנו, והרגש והשכל שלנו מוכנים לכך שנעבוד איתם ונמלא אותם בהתרשמות החדשה מהחיבור בינינו ולחומר הלימוד.

לכן, לפני השיעור, או כשאדם קם בבוקר, מתעורר מהשינה, טוב שהוא מרגיש ריק, זו בהחלט הכנה נכונה שנותנים לו מלמעלה להיות מוכן וראוי לקבלת המנה הבאה בדרך.

קריין: אות כ"ו בהסתכלות פנימית.

אות כ"ו

כללות כל העולמות שבמחשבת הבריאה,

נקרא אור א"ס. והכולל של המקבלים אשר

שם נקרא מלכות דא"ס.

"וכבר נתבאר בענין סוף מעשה במחשבה תחילה, שהוא מחשבת הבריאה שהתפשטה מעצמותו ית', כדי להנות לנבראיו. ונתבאר, שאצלו ית', המחשבה והאור הם ענין אחד. ובזה מובן שאור א"ס ב"ה שהתפשט מעצמותו, כולל את כל המציאות שלפנינו עד גמר התיקון העתיד, שהוא סוף המעשה, אשר אצלו ית', כבר נגמרו כל הבריות בכל שלימותם והנאתם, שרצה להנות אותם. והנה זו המציאות השלמה בכל צרכה, נקראת אור א"ס ב"ה. והכולל שלהם, נקרא מלכות דא"ס."

על זה אנחנו אומרים "סוף מעשה במחשבה תחילה" - שכל הכלים כבר ישנם בצורה המתוקנת שלהם וכל האורות ממלאים את הכלים בצורה שלמה, והצורה הזאת של אור וכלי כרוכים יחד ושאין מה להוסיף שם היא בעצם עולם אין סוף.

שאלה: יש כאן הגדרה מאוד מעניינת, שהאור כולל את כל המציאות. איך אפשר להבין את זה? מה זה אור?

אם תקרא את ההגדרות של בעל הסולם, וגם כאן בחלק א' את "פירוש המילות", אז תמצא שהאור הוא כולל את כול מה שיש במציאות. השפעה מלמעלה, מהבורא כלפינו היא נקראת אור, והיא כוללת בתוכה את כל החסרונות, את כל הכלים ואת כל ההכנות כדי לגלות את האור העליון ולגלות את יחס הבורא לנברא.

תלמיד: בנוסף הוא כותב, שכללות המקבלים נקראת מלכות דאין סוף.

נכון. כל הרצונות והחסרונות למיניהם עד לפרטי פרטים שרק אפשר לתאר, כל החסרונות האלה יחד הם מלכות דאין סוף. האור העליון בעצמו ברא את מלכות דאין סוף ועיצב אותה בצורה כזאת שהחסרונות שמתגלים בה הם בהתאמה לאותו אור אין סוף שצריך לתקן אותה ולמלא אותה.

תלמיד: איך ניתן לתאר את כל החסרונות הקיימים שאסופים במקום אחד, מחוברים במקום אחד?

דווקא את זה אפשר לתאר. אם אנחנו מדברים על החיסרון שהוא עדיין ללא התפרצות, ללא התחלקות בנבראים, אז החיסרון הכללי הזה הוא החיסרון של הבורא להיטיב לנבראיו, לכן הוא פשוט ואחד. מה שאין כן, כשהוא מתחיל להתחלק בנבראים, אז הוא כבר מתחיל להתחלק לפי היכולת שלהם לסבול את החסרונות, להתאים את עצמם לחסרונות האלה, ואז כבר מתחיל להיות קושי בתפיסה, בהשגה, בחיבור - איך החסרונות האלה יכולים להיות עם החסרונות האלה. אבל החיסרון הוא אחד, החיסרון הוא להרגיש את הבורא, זה החיסרון הכללי שבנבראים.

תלמיד: האם בחיסרון הכללי כבר יש תשובה לכל השאלות, הכול כבר טמון בתוך מלכות דאין סוף?

כן. אבל לא שזה נמצא שם, זה נמצא שם בחיסרון לזה אבל לא במילוי.

קריין: פרק ז', אות כ"ז.

פרק ז'

אות כ"ז

"אע"פ שנצטמצמה רק מבחי"ד, נסתלק האור

גם מג' הבחינות הראשונות."

מדובר על מלכות דאין סוף. "אע"פ" שמלכות דאין סוף "שנצטמצמה רק מבחי"ד" שלה, "נסתלק האור גם מג' הבחינות הראשונות" שבה. מלכות דאין סוף כוללת בתוכה ארבעה שלבים, ארבע בחינות, אומנם האור לא יכול להישאר בבחינה ד' שבמלכות דאין סוף, אבל יש חוק - "אין מקצת ברוחניות". אם יש איזו החלטה, איזה פגם, איזה חשבון, הוא חייב להיות על כל אותו הרצון שנמצא עכשיו במעשה הזה. לכן מפני שמלכות דאין סוף לא יכולה להחזיק את אור אין סוף בבחינה ד' שלה, האור הסתלק גם מכל הבחינות הקודמות לבחינה ד'. זה מה שהוא אומר, "אע"פ שנצטמצמה" מלכות דאין סוף "רק מבחי"ד", ששם היא הרגישה את הרצון לקבל שלה ושהוא הפוך מהבורא ומבדיל אותה מהבורא, "נסתלק האור גם מג' הבחינות הראשונות" שלה.

"וכבר התבאר שהנקודה האמצעית, שה"ס הנקודה הכוללת של מחשבת הבריאה, וה"ס הרצון להנות שבה, קישט את עצמו, להשוות צורתו למאציל ביתר שאת, ואע"פ שמצד המאציל אין בו שום שינוי צורה בכל יכלתו, אמנם נקודת הרצון הרגישה בזה כעין המשכה בלתי ישרה ממהותו ית', ע"ד המשל הנ"ל מהעשיר עש"ה, וע"כ מיעטה את רצונה מהבחי' האחרונה, שהיא תכלית הגדלות של הרצון להנות, כדי להוסיף בדביקות בבחינת המשכה ישרה ממהותו ית', כמו"ש לעיל. ואז נתרוקן האור מכל בחי' המקום, כלומר, מכל ד' המדרגות שישנן במקום. ואע"פ שלא מיעטה רצונה אלא מהבחי' הד' אמנם מהטבע הרוחני הוא, שאינו נחלק לחלקים."

מלכות דאין סוף שהיא הרצון הכי גדול שמתגלה עכשיו, שנבנה כך על ידי האור העליון, מקבלת את האור העליון, מתמלאת מהאור העליון, נהנית מאור העליון, והיא מתחילה להרגיש בתוכה איך האור העליון ממלא אותה יותר ויותר. עם זאת, היא מתחילה להרגיש שהיא לא יכולה לסבול אותו בבחינה האחרונה שלה, היכן שהרצון לקבל הוא המפותח ביותר, ואז מורגש עד כמה האור העליון הפוך מהרצון לפי הטבע שלו.

הטבע של האור הוא כולו לתת והטבע של הרצון הוא כולו לקבל. ודאי שהם יכולים להיות יחד כך שהתענוג ממלא את הרצון ואז התענוג מורגש בבחינה אינסופית, לכן היא גם נקראת מלכות דאין סוף. אבל מפני שמלכות דאין סוף מרגישה עד כמה היא הפוכה ממה שממלא אותה, כי הטבע שלה וטבע האור הם שתי צורות הפוכות לגמרי, יוצא שמלכות דאין סוף סובלת, היא לא יכולה לסבול את הדבר שהוא כל כך הפוך ממנה.

כל התענוגים הם מזה שנמצאים בהזדהות, וכל הייסורים הם מזה שנמצאים בניגוד זה אל זה. לכן, מלכות דאין סוף אומנם מקבלת וכביכול נהנית מאור אין סוף שממלא אותה כי זה מה שהיא רוצה, עם זאת היא מרגישה עד כמה הם הפוכים. כלומר, לא מספיק שכל אחד מוסיף לאחר, כאן מתגלה שכל אחד לפי הטבע שלו הוא הפוך מהאחר. מתגלה כאן תופעה חדשה - אומנם אני יכול ליהנות ממך, אבל אני מגלה שאני הפוך ממך, ועם ההפכיות הזאת אני לא יודע מה לעשות. זה מה שמלכות דאין סוף מגלה.

לכן אין לה שום ברירה, שום בחירה, שום סיכוי, שום דבר לעשות אלא לצאת מהמצב הזה, לגרש את האור העליון שממלא אותה ולהישאר ריקנית. במצב הנוכחי היא לא יודעת מה אפשר עוד לעשות. זאת ההחלטה והפעולה היחידה שהיא מסוגלת לבצע מכך שמרגישה עד כמה הם הפוכים. גם אנחנו מרגישים לפעמים בחיים שאנחנו לא מסוגלים לסבול משהו, לא בגלל שיש לנו כאב פיסי, אלא בגלל שאנחנו נמצאים במצב הפוך ממה שנמצא לפנינו וחייבים להסתלק מהקשר עם התופעה הזאת שלפנינו. זה מה שמלכות דאין סוף מרגישה.

כל אחד צריך להשתדל לתאר את כל הדברים האלה בתוכו, ממש לחפש. לא חשוב עד כמה אנחנו טועים או לא טועים בכל המעשים והרגשות האלה, העיקר הוא לסובב את עצמנו וממש ללחוץ על עצמנו, ולהרגיש את המצבים שבהם אנחנו כביכול נמצאים במגע עם האור העליון. אומנם אנחנו מגלים עד כמה אנחנו רוצים אותו, להתמלאות ממנו, אבל בסופו של דבר אנחנו מגלים בושה, שמה שמקבלים גורם לנו להרגשת בושה. זה מוריד אותנו, מפיל אותנו למטה ואנחנו סובלים מהרגשת הבושה. יכול להיות שאנחנו יכולים ליהנות ממה שמקבלים, אבל עם זאת מגיעה אלינו, מתגלה בנו כזאת הרגשת בושה עד ש"טוב לי מותי מחיי", אני מוכן למות רק לא להרגיש זאת. לכן מלכות דאין סוף מסתלקת מקבלת אור האין סוף ומעדיפה להישאר ריקנית.

שאלה: מה זה אומר רצון מפותח, ולמה בדרגה ג' לא הרגיש את הניגודיות ובדרגה ד' הוא כן מרגיש אותה?

מפני שהאור העליון שמגיע לרצון לקבל ומתחיל למלא אותו הוא גם מפתח אותו, ואז הרצון לקבל מתחיל להרגיש שהוא מקבל, שזה נעים, מה זה מוסיף לו, איך זה מסדר אותו, הוא מתאים את עצמו לאור העליון כדי להרגיש אותו יותר. עד כדי כך שהוא מתחיל להרגיש לא רק את מה שהוא מקבל מהאור העליון - תענוג, אלא הוא מתחיל להרגיש את הטבע של האור העליון שהוא המשפיע, וכנגד זה הוא מתחיל להרגיש שטבעו שלו, של הרצון לקבל הוא רצון לקבל בלבד והוא הפוך מהמשפיע.

וההפכיות הזאת, אומנם מצד אחד הם משלימים זה את זה - האחד תענוג והשני רצון, האחד נכנס לתוך האחר ויש תענוג בתוך הרצון. אבל מצד אחר, במקביל לזה, הוא מתחיל להרגיש שהם הפוכים זה מזה, האור רוצה לתת והוא רוצה לקבל.

ההפכיות הזאת מזמינה, מעוררת ברצון לקבל בושה, הרגשת פחיתות. ואז הוא לא יכול לעשות שום דבר, הוא מרגיש את עצמו מושפל עד כדי כך שהוא מרגיש שההרגשה הזאת שהוא מקבל מבטלת אותו. ה"אני" שלו מתבטל עד כדי "טוב לי מותי מחיי", שיותר טוב למות מאשר להרגיש את ההרגשה הזאת.

לפעמים גם אנחנו בחיים שלנו מרגישים את הרגשת הבושה ורואים עד כמה זה מאוד עוצמתי וחשוב. יש מקרים בעולם שאנשים מתאבדים רק כדי לא להרגיש את הבושה, רק מתוך הבושה הם מוכנים לגמור עם החיים שלהם עם קבלת תענוג כלשהו, זה לא חשוב מי, יכול להיות שזה מיליארדר או יכול להיות מישהו מוצלח בכל מיני דברים, אבל יש משהו שמעוררת בו הבושה עד כדי כך שלהסתלק מהבושה הוא יכול רק על ידי כך שהוא מפסיק את הקיום שלו.

תלמיד: מה בכל זאת משתנה ב 4 הבחינות?

הכרה במצב שמתגלה בבחינה ד'. זה שאני מקבל בבחינה א', ב', ג', זה אני מקבל, זה אני כאילו ממלא את עצמי. אלה ד' בחינות של התפתחות הרצון, האור העליון לא מתפתח, בכל מקום הוא אותו דבר, אבל התפתחות הרצון בתוך הנברא הוא זה שמביא את הנברא למצב שהוא מתחיל להרגיש מי ממלא אותו, איך ממלא אותו, לאיזו מטרה הוא ממלא אותו ומתחיל להרגיש את מהות הנותן לעומת מהות עצמו.

והפער בין הנותן לבין המקבל מתגלה בו עכשיו, לא כמו תינוק ואימא ששניהם נהנים, כל אחד בתפקיד שלו ואין בעיה. כאן יש פער בדרגה של האחד לעומת האחר, כי הנותן הוא הנותן והמקבל הוא מקבל. ההבדל הוא גדול מאוד, הוא בעצם הבדל אינסופי ביניהם. זה מה שהבורא מגלה בכוונה בתוך הנברא כדי להביא אותו להכרחיות לגדול עד לדרגת הבורא.

שאלה: איך עלי להגיע למצב של ניגודיות?

זו הבעיה שלך, מזה שאתה מקבל מכל העולם ולא נותן כלום. תנסה עם החברים. הבושה היא המנוף, האמצעי הכי חשוב כדי לתקן את עצמנו. אבל אנחנו תמיד רוצים לברוח מהבושה, בתת הכרה אנחנו מיד רוצים להמתיק אותה, להקטין אותה, וזו בעיה. לא מן הסתם כותבים המקובלים שהבושה היא ההרגשה שמתגלה לנשמות גבוהות.

גם בעולם שלנו הרגשת הבושה, אבל היא לא סתם לאדם הפשוט. לדרגות דומם, צומח, חי אין בושה, הכול כביכול לפי הטבע. אנחנו שפועלים למעלה מהטבע, אז למעלה מדרגות דומם, צומח, חי, בדרגת המדבר שם מתגלה הבושה. רק האדם שבעולם הזה, מי שמגיע קצת לדרגת האדם, אפילו בחיים הגשמיים, מתבייש, מסמיק. יש כאן הרבה דברים, זה עניין של אמת ושקר, אבל בעצם הקבלה העצמית היא הסיבה, גילוי הקבלה העצמית לנברא מגלה בו את הבושה.

שאלה: אמרת שבגלל הבושה מלכות מתרחקת מן האור. איפה נמצא המקום שאליו היא מתרחקת, שאין בו אור? לאן אפשר לברוח מהאור?

כתוצאה מהבושה יש לנו אפשרות לברוח מהבושה וזה אפשרי רק על ידי כך שאנחנו מסתכלים על האחרים ואומרים "גם הם כאלו, בכולם יש את אותו הדבר, צרת רבים חצי נחמה", ואז האדם פחות מתבייש או בכלל לא מתבייש. אנחנו רואים את זה בעולם שלנו, יש אנשים שעושים כל מיני עברות, למשל גונבים ומתגאים בכך ויש אנשים שלא יכולים לסבול את זה, זה עניין של דרגות.

אבל באמת הבושה מתגלה בדרגות רוחניות גבוהות איפה שיש את הרגשת ההכרה בכמה האדם מקבל ובכמה הוא משפיע. וזה לא רק כלפי הסביבה אלא כלפי הבורא, שם החשבון על הבושה. ואנחנו מעוררים את הבושה, אנחנו רוצים שהיא תתגלה, כי היא תכוון אותנו נכון לסגור את הפער, לסגור את החשבון עם הבורא, להיות בעל מנת להשפיע.

שאלה: הבושה היא שמביאה לבקשה, לדרישה, איך מלכות יכולה למצוא את אותו מקום?

בתוך הקבוצה. אם אתה יוצא לרגע מהמחשבה על החברים וזורק אותם, אתה צריך להרגיש בושה, אי נעימות, מפני שעזבת את הסירה באמצע הים ועזבת את החברים ואתה נותן לכל הסירה הזאת להיטבע בעמקי הים. אתה יכול לתאר כל מיני צורות כאלה..

שאלה: הבושה נסתרת מאתנו ובמקום בושה אנחנו מרגישים דחיה מהחיבור?

נכון. הבושה מתגלה למי שבאמת רוצה להגיע להשפעה, לרוחניות, לחיבור, לכל מיני הבחנות, אז מתגלה בו הכרה עד כמה הוא לא נמצא בזה והוא מרגיש מזה בושה.

תלמיד: תיאורטית אנחנו יודעים שכל חוסרv רצון שלנו, הדחייה נובעת מהבושה ונניח נהפוך אותה לאהבה, אבל אנחנו נשמות נמוכות אז מה זה ייתן לנו?

לא. מה פתאום? למה אתה אומר שאנחנו לא נשמות גבוהות? אנחנו נשמות ונשמות גבוהות ואנחנו צריכים להגיע למימוש הרוחני האמיתי שלנו. ואין כאן הרבה מצבים בין המצב שלנו לבין קדושה והשפעה. אנחנו צריכים לעשות את הצעד הזה קדימה ולהיכנס לחשבון של השפעה, בושה, חיבור, זה ממש לפנינו. למה אתה אומר שזה עוד לא בשבילנו? אל תגיד את זה לאף אחד, בזה אתה מחליש את כולם.

תלמיד: אבל אמרת שזה לא בשבילנו.

לא אמרתי שזה לא בשבילנו. בושה אמיתית מתגלה עד גמר התיקון, אבל היא מתחילה גם במצב שלנו ואסור לנו לדחות אותה.

תלמיד: ומה מכאן והלאה לעשות, לתקוף את הבושה, את חוסר הרצון הזה?

להביא את עצמנו למצב שהרגשת הבושה תכוון אותנו להשפעה.

שאלה: איך לשמור את האמצעי הזה - הבושה בתוך העשירייה, והאם הבושה היא ההקרבה של מלכות דאין סוף?

בושה נמצאת בנו בצורה טבעית, השאלה עד כמה אנחנו נותנים ערך ודרגות להרגשת הפער בינינו כי זה מביא לנו את הרגשת הבושה. בושה היא הרגשת הפער ביני לבין משהו, מישהו, ההבדל בין הדרגות הוא נקרא בושה.

אז מה אנחנו צריכים לעשות עם זה, לשים לב עד כמה אני רוצה להשפיע לחברים, כמה אני רוצה לתמוך בהם, להשתוות איתם וכן הלאה, כמו שכתוב. מה שאנחנו לומדים כאן זה בעצם עיקרון שאחר כך רב"ש ובעל הסולם מסבירים בהרבה מאמרים.

שאלה: מה לעשות אם לא מרגישים את הבושה? נראה שזה חיסרון גדול, ממש חוסר בהתפתחות.

תסתכל על החברים, אם אתה מגלה בושה כלפיהם אז אתה כבר נמצא בקשר נכון איתם. ואז הרגשת הבושה כלפי כל חבר וחבר במשהו היא בסך הכול מעמידה אותך, מציבה אותך בצורה נכונה בעשירייה.

שאלה: יש לנו נטייה לכסות את הבושה בכל דבר כי אנחנו לא רוצים להרגיש את הבשר שלנו נשרף. איך אנחנו יכולים לעבוד נכון בעשירייה עם הבושה, האם אנחנו צריכים לאפשר לה לשרוף את הבשר שלנו ממש על האש?

אם אני מחפש איך להתקדם לקראת הבורא, לקראת האור העליון, אז אני מחפש איפה ההבדל ביני לבין תכונת ההשפעה ולכן אני כביכול מחפש את הרגשת הבושה. הרגשת הבושה היא המדד באיזו מידה אני הפוך ובמה אני הפוך מהאור העליון, או מהבורא, זה אותו דבר.

זאת אומרת, בושה זה ההבדל ביני לבין הבורא. זה מאוד חשוב. בלי ההרגשה הזאת לא יכול אדם להתקדם לדבקות.

לכן כששאלתי את הרב"ש בתחילת דרכי, מה עם הבושה, מתי בושה, איך בושה? הוא אמר "בושה זו בריאה בפני עצמה". זאת אומרת, יכולות להיות הרבה הבחנות, אבל הרגשת הפער בין הנותן לבין המקבל, בורא ונברא, הרגשת הפער שנקראת "בושה" זו הבריאה. זאת אומרת, הבורא ברא את היכולת להרגיש כמה אנחנו הפוכים ממנו.

שאלה: אתה אומר שאנחנו צריכים לכסות את הרע באהבה. האם הבושה זה לא משהו שאנחנו צריכים לכסות באהבה, זה לא נחשב לדבר רע?

הבושה זה דבר רע שמקדם אותנו, כמו כל דבר שאנחנו מרגישים. אין משהו שמתגלה ללא צורך לתיקון. לכן הבושה היא אמצעי מאוד חשוב, עקרוני, מרכזי, שעל ידה אנחנו מתקדמים.

שאלה: האם ההבנה של מלכות במה היא מוגבלת זה השורש לכל התיקון העתידי?

כן.

שאלה: האם מלכות דאין סוף עשתה צמצום מטעם אגואיסטי כדי לא להרגיש את הבושה?

כן.

שאלה: כשהבושה מופיעה האם היא גורמת לתפילה?

כן.

שאלה: מה מהרושם של האור על המלכות וגילוי הבושה נשאר ברצון הגולמי ומה מצטמצם?

אנחנו נלמד את זה אחר כך. זה כבר שייך לבניית הפרצוף.

שאלה: בעל הסולם מתאר את הבריאה. מהו הכלל המאפשר את הקשר בין מלכות דאין סוף לביננו?

אנחנו נמצאים במלכות דאין סוף. סך הכול יש עשר ספירות, אין יותר. אנחנו נמצאים במלכות דאין סוף ואנחנו צריכים לתקן אותה בקשר לט' הראשונות.

שאלה: איך לא לברוח ולא לטשטש את הרגשת הבושה בעשירייה?

אם אדם רוצה לדעת את האמת ומכין את עצמו לזה, אז אפילו הרגשת הבושה ככל שהיא תהיה לא נעימה, הוא מוכן להרגיש אותה, לסבול אותה, ולהפוך אותה מחושך לאור.

שאלה: מה מחזיק אותו כשזה שורף בו?

השריפה הזאת מגלה לו את הפצע, את החולי שהוא הולך לרפא.

שאלה: האם הבושה מחזקת את הערבות בינינו?

כן. אם אנחנו יכולים לשלב את החסרונות שלנו כדי להציג אותם לבורא, אז זה עוזר.

שאלה: יוצא שהבושה היא תוצאה ממה שאנחנו מרגישים כמקבלים. אולי עלינו להתמקד יותר על כך שאנחנו מקבלים?

כן.

שאלה: האם הניגוד של הבושה זו הגאווה?

נכון.

שאלה: בטרם הצמצום היה הוא ושמו אחד, אז מי המרגיש?

מלכות דאין סוף. אומנם היא נמצאת בקשר לאור שממלא אותה, עם זאת הרגשת הבושה שמתגלה שם מביאה אותה לצמצום.

תלמיד: אבל הוא ושמו אחד?

אז מה? יחד עם זה מתגלה תופעה כזאת.

תלמיד: בתוכו, בתוך "הוא" אין לנו שום השגה בו?

בתוך מלכות דאין סוף.

שאלה: האם יש קשר בין מלכות דאין סוף לנקודה שבלב?

זה עוד לא בשבילנו. נגיד שכן.

שאלה: אמרת, אם אדם רוצה לדעת את האמת ומכין עצמו לזה, אז הוא מוכן לסבול את הרגשת הבושה ולהפוך אותה מחושך לאור. איך מכינים עצמנו לבושה?

במידה שהבחנת הבושה מביאה אותך לאמת. והאמת חשובה מהכול.

שאלה: יש הכנה נוספת?

זה בשכל וזה ברגש. על ידי הגברת השכל אנחנו יכולים לסבול.

שאלה: אתה אומר שהבושה מקדמת אותנו, מה התפקיד שלה?

התפקיד של הבושה הוא לתת לנו הבחנות בין הנותן למקבל.

תלמיד: האם התפקיד שלי הוא להיפטר מהבושה הזאת?

התפקיד שלך לתקן אותה.

תלמיד: מה זה אומר לתקן אותה?

שהבושה תתהפך לכבוד.

תלמיד: איך עושים זאת? מה הפעולה?

כל החיים אנחנו משתדלים לתקן את עצמנו, ועושים זאת על ידי המאור המחזיר למוטב שאנחנו מושכים אותו במרכז הקבוצה.

תלמיד: האם זו עבודה עם החברים?

כן.

שאלה: בנוסף לבושה, האם יש את ההרגשה שהאור עושה לה את זה?

זו כבר תוצאה, זו כבר הוצאה לפועל. אנחנו צריכים לדאוג לא לפספס את הבושה עצמה ולהיות רגישים אליה ככל האפשר. תראה עד כמה המקובלים בכל ההבחנות שהם רוצים להסביר לנו במאמרים שלהם, מסבירים על איך למצוא את הפערים בינינו ובינינו לבורא. כלומר, הכול עוסק בעניין הבושה, בפער בין המדרגות והמצבים.

תלמיד: האם האור גורם לה להרגשה הזאת?

כן, אבל זה לא מוריד מהכרת הבושה.

תלמיד: למה?

כי זה בטבע. את הפער בין המדרגות אני מרגיש כפגם אישי באגו שלי, וכל עוד אני לא מתקן את האגו שלי עד הסוף כדי שיהיה כולו בעל מנת להשפיע, אז הרגשת הבושה מוזמנת בי.

תלמיד: מה לגבי זה שאנחנו אומרים לייחס לאין עוד מלבדו?

זה בא ממנו, אבל זה לא מוריד ממני שאני חייב לתקן.

תלמיד: כלומר זה לא מוריד ואולי להיפך, זה מעצים את ההבדל בין זה לזה.

נכון, בזה אני מסכים איתך.

שאלה: מה ההבדל בין בושה לבין לאכול את עצמו?

זה לא שייך לזה. כשאני מרגיש עד כמה אני פחות מהחברים או מהבורא, זה מגיע כדי לדחוף אותי להתקדמות, להשפעה, לאהבה ולחיבור. כשאדם אוכל את עצמו, על כך כתוב "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". כשאני מגיע למצב שאני מייחס את הכול לעצמי, זה חצי מהדבר. אחרי שאני מרגיש עד כמה אני נמצא בפחיתות, אז אני לא אוכל את עצמי כי אני מבין שזה מגיע אלי מהבורא כדי שאני אתקדם. ואז, אני לא יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרי, אלא אני קם ומתקדם לחיבור נוסף, וכך אני מתקן את הפגמים האלה של הבושה שמתגלים בי. התיקון הפרקטי של הבושה הוא החיבור.

שאלה: האם הפעולה של קישוט היא תוספת של החיבור, האם זו פעולה אקטיבית?

"קישוט" זו פעולה אקטיבית. תחת הקישוט יש צמצום, מסך ואור חוזר, כל מה שאנחנו עושים בתיקונים אפשר לקרוא לזה "קישוט".

תלמיד: האם קישוט היא פעולה הפוכה מצמצום?

אני מתקן את הרצון לקבל שלי כך שבמקום בושה הוא יביא לי כבוד, יופי וכן הלאה. נלמד זאת במיוחד בקישוטי כלה.

תלמיד: למה מתוך הצמצום של בחינה ד' מסתלקים גם שאר האורות משאר המדרגות?

בחינה ד' קובעת את הכול כי היא התחתונה מכולם ולכן היא קובעת את כל מה שקורה בכל המדרגות שלפניה. היא נותנת אור חוזר.

תלמיד: האם האורות מסתלקים רק מבחינה ד' שלהם או מכול המדרגות?

הם מסתלקים מכל הט' ראשונות. בחינה ד' קובעת לכל הט' ראשונות.

שאלה: האם כשהחכמה עולה על החסדים זה מביא בושה?

לא, זה יותר עמוק. חוסר אור חסדים מצד הנברא גורם להרגשת הבושה. זהו הסבר בצורה קצת פרימיטיבית, אבל כך זה.

שאלה: מהתיאור הזה של אין סוף אני מקבל את ההרגשה של רצון לקבל שהוא אינסופי, אבל גם של רצון לתת שהוא אינסופי, ושני הרצונות האינסופיים האלה מפחידים אותי. איך אני צריך להתייחס לשתי ההרגשות האלה?

הרצון לקבל מגיע אלינו מלמעלה, ואני לא מבין מאיפה אתה לוקח את הרצון להשפיע.

שאלה: איך גדלות הבורא והבושה נמצאות יחד, ששם הבריאה כבר מנסה להשוות את עצמה עם הבורא?

זה רק באור חוזר שהנברא יכול לייצב מול הבורא.

קריין: אות כ"ח.

אות כ"ח

אח"כ חזר והמשיך קו אור מג' הבחינות

הראשונות, ובחי"ד נשארה חלל פנוי.

"ואחר זה נמשך שוב אור א"ס ב"ה אל המקום שנתרוקן, אלא לא מילא את המקום בכל ד' בחינותיו, אלא רק על ג' בחי', כמו שהיה הרצון של נקודת הצמצום. ונמצא שהנקודה האמצעית שנצטמצמה, נשארה חלולה וריקנית, כי לא האיר האור אלא עד הבחי' הד', ולא עד בכלל, ונפסק שם אור א"ס. ויתבאר לקמן, ענין התכללות הבחי' זו מזו, הנוהגת בעולמות העליונים. ובזה תבין, שהד' הבחי' נכללות זו מזו, באופן, שגם בבחי' ד' עצמה, ישנן ג"כ כל ארבע הבחי'. ונמצא בזה, שגם בבחי' הד', הגיע האור א"ס ב"ה לג' בחי' ראשונות שבה, רק הבחי' האחרונה שבבחינה הד' שבה, היא בלבדה נשארה. ריקנית בלי אור, וזכור זאת."

שאלה: מהו הכוח שמופיע בבחינה ד' שיכול לאלץ את האור לעבור רק את שלושת הבחינות מבלי להיכנס פנימה?

בבחינה ד' שבד' מתגלה כמה האור והרצון שבבחינה ד' שבד' הפוכים, וההפכיות הזאת מפרידה ביניהם ולא נותנת לאור להיכנס לד' שבד'.

תלמיד: כאשר אנחנו מנסים לבנות בתוך עצמנו את החיבור הזה בינינו ועם הבורא, אנחנו מגלים איזשהו פלח בחיבור בדבקות עם הבורא. האם אנחנו מתחילים כבר להרגיש את הבושה הזאת?

ברוחניות אנחנו כל הזמן עובדים על הגבול. השגת הגבול זו כל העבודה שלנו - איפה נגמר הרצון לקבל ואיפה הוא בעל מנת להשפיע וכן הלאה, ושם אנחנו נמצאים כל הזמן בביקורת ובבניית השתוות הצורה.

שאלה: בחינה א' מקבלת, בחינה ב' משפיעה ובחינה ג' מקבלת על מנת להשפיע. מהי ההגדרה של בחינה ד'?

תלוי איפה אנחנו מדברים עליה. בחינה ד' היא הרצון לקבל.

תלמיד: האם הבחינות לפניה הן לא רצון לקבל?

הן לא רצון לקבל בצורה מוגמרת, כלומר שזה הרצון לקבל בלבד שנמצא בהרגשת הרצון לקבל שלו, שמבין שהוא מקבל וזה הטבע שלו וזו מהותו.

שאלה: מה ההבדל בין הרגשת הבושה בבחינה ד' לבין זו שבבחינת ד' שבד'?

בחינה ד' היא דבר כללי שבו יש גם ארבע דרגות. ד' שבד' זו הדרגה האחרונה שבבחינה ד' ושם מורגש הפער האמיתי בין האור לרצון ולכן הצמצום נעשה דווקא בה.

תלמיד: אם בחינה ד' צמצמה את עצמה, אז איך יכול להיות שאחר כך נכנס אור לג' ראשונות בד' שבד'?

אנחנו נלמד את זה אחר כך.

שאלה: בכל אחת מהבחינות א', ב' ו-ג' יש ד' בחינות. האם בחינה ד' שבכל אחת מהבחינות נשארת ריקנית?

לא. היא עובדת ברצון לקבל שלה כדי לייצב את הרצון לקבל בבחינת א', ב' ו-ג'. הרצון לקבל חייב להיות, אם לא, זה לא יהיה נברא. אפילו בבחינת שורש חייב להיות רצון לקבל, אם לא, זה לא ייצא מהמאציל ויתחיל להגיע לנאצל.

תלמיד: אם כך, בשורש יש ד' בחינות שלמות, כך בבחינה א' וכן הלאה, ורק בבחינה ד' יש בחינה ד' ריקנית.

כשהיא עושה צמצום, לפני זה היא לא ריקנית. לפני זה היא גם מלאה באור, ואחר כך היא דווקא מגיעה למצב שהיא המקבלת ולכן היא עושה צמצום. עקב בחינה ד' שעושה צמצום האור מסתלק מכל הבחינות שלפניה עד המאציל.

תלמיד: אז ד' דד' זאת הבחינה היחידה שיש לה את התכונה הייחודית הזאת.

כי שם מתגלה הרצון לקבל בצורה אמיתית. זו התפתחות הרצון לקבל, הוא לא יכול להתפתח מיד לבחינה ד' שבד', אלא יש התפתחות של שורש א', ב', ג', ד' שבבחינת שורש, מזה יש התפתחות של שורש, א', ב', ג', ד' שבבחינה א' וכן הלאה עד ד' שב-ד', ששם הרגשת הבושה, הפער בינו למאציל כל כך גדולה שהיא מחייבת אותו להסתלק מקבלה.

שאלה: דיברנו שאחרי הצמצום מתרוקן האור מכל הבחינות.

כן.

שאלה: עכשיו בעל הסולם אומר לנו שנמשך קו אור לג' הבחינות הראשונות. מה זה אומר שעכשיו יש קו אור?

שהרצון לקבל מקבל בצורה אחרת, לא בבחינה ד', לא ברצון לקבל אלא ברצון להשפיע, הרצון לקבל עובד עכשיו בג' בחינות. בחינה ד' מעורבת עם ג' בחינות דהשפעה ועובדת כך שתומכת בהשפעה. נלמד על זה אחר כך, בעל הסולם כותב על זה בצורה כללית כי הוא חייב איכשהו לכתוב.

שאלה: מה התכלית של תחושת הבושה? מה המטרה שלה?

בלי בושה הנברא לא היה מרגיש שיש פער בינו לבורא. הוא היה דומה לתינוק שנמצא ונהנה מכך שאמא מטפלת בו ואף פעם לא היה גדל, הוא היה ממשיך להיות המקבל.

שאלה: מה זה אומר שהבושה היא "בריאה בפני עצמה"?

הבורא היה יכול לתת לנברא מה שהוא רוצה ולבנות בנברא מה שהוא רוצה, אבל לא לתת לנברא את הרגשת הפער בינו לבין הבורא שנקרא "בושה". ההרגשה הזאת של שוני מהותי בין המקבל והנותן מעוררת בנברא חוסר סבלנות, אי נעימות עד כדי כך שהנברא מוכן לעשות הכול רק כדי לא להרגיש את השוני הזה. תראה מה שאנחנו עושים בעולם שלנו, אנחנו בסך הכול עושים את כל הפעולות רק כדי לא להתבייש. מלחמות, תחרויות, מאבקים, לא חשוב מה, מה שאדם מבצע הוא מבצע רק מטעם הבושה.

תלמיד: אז תלוי בנו איך אנחנו משתמשים בבושה, האם אנחנו משתמשים בה כדי לשנות את הרצון שלנו מלקבל ללהשפיע, אחרת אנחנו פשוט הורסים הכול.

נכון, לכן אנחנו לומדים איך להשתמש נכון בבושה כדי להגיע לדרגת הבורא. שאני אתבייש שאני לא כמוהו, אבל לא כמוהו בהשפעה, לא בזה שאני רוצה לקבל הכול ממנו.

שאלה: בעל הסולם אומר "רק הבחי' האחרונה שבבחינה הד' שבה, היא בלבדה נשארה. ריקנית בלי אור, וזכור זאת." יש לנו תפקיד למלא באור את הבחינה הריקנית, מה זה אומר?

זה אומר שאנחנו צריכים להיות רגישים ככל האפשר לסביבה, להתפעל מהסביבה, להעריך את הסביבה. לא לטשטש על ידי האגו שלי את הסביבה, אלא ההיפך, אני רוצה להגדיל, לפתוח עיניים גדולות כלפי מה שיש בסביבה, ושכל מה שאני מגלה בפער ביני לסביבה ישמש לי כמנוף, כתמריץ להגיע למצב שאני עולה מדרגת השפעה קטנה לדרגה גדולה יותר כל פעם.

שאלה: מה זו הבחינה האחרונה שבבחינה ד'?

הבחינה האחרונה רוצה רק לקבל.

שאלה: יש אפשרות שתשרטט לנו כדי שנבין על מה מדובר?

אני לא הולך לשרטט, תשרטט את זה ברצונות שלך, כמו שכתוב "כתוב על לוח לבך".

שאלה: מה ההבדל בין בושה לקנאה?

אפשר להבדיל ביניהם אבל זה קשה, זה לא לעכשיו. הבושה היא יותר כללית, הקנאה היא כנגד משהו ספציפי, כשאני בודק על ידי מה אני מגיע לבושה, במה אני בדיוק מקנא. מדובר כבר כלפי אותו האדם שמגרה אותי וכלפי אותה תופעה שאני מרגיש ממנו. יש בזה הרבה דברים, ואם תלך לפסיכולוגיה תראה שיש בלי סוף, מאות אופני בושה, והם רק מכוונים אותנו. אם ניקח דומם, צומח, חי, ונעשה חתך כזה בין חי למדבר ונרצה ללמוד רק את דרגת המדבר, נראה ששם יש רק בושה.

ההבדל בין דרגות דומם צומח חי לבין דרגת המדבר, דרגת האדם, הוא רק בבושה שמתגלה בתוך האדם בכל מיני רמות, ורק לפי זה אנחנו יכולים למדוד ולהשוות בין בני אדם, באיזה צורות ואופנים, אלו החיים שלנו. כל החיים שלנו הם עמידה על משמר שהאגו שלנו חס ושלום לא ייפגע. זה עניין הבושה - במקום לתקן אנחנו שומרים לא לפגוע באגו. לכן צריכים לעשות צמצום, וצמצום כולל את היחס האגואיסטי לאגו שלנו, שאנחנו לא רוצים יותר למלא אותו ולעבוד בשבילו, ואז מתחילים על ידי האגו, זה כבר נקרא "עזר כנגדו", להתחיל לתקן את עצמנו.

שאלה: כתוב שהרוחניות לא מתחלקת מטבעה לחלקים, ואחר כך כתוב שבחינה ד' נשארת ריקנית ללא אור, כלומר יש כאן איזושהי חלוקה, ויוצא שיש כאן סתירה.

לא נורא, יש הרבה דברים לא מובנים כאן, לאט לאט הם יתבהרו. תרשום את השאלות האלה בצד ואחר כך תראה פתאום שאתה כבר מבין אותן ומצאת תשובה.

שאלה: הבושה כלפי החברים חייבת להתגלות לפני הבושה כלפי הבורא?

כן.

שאלה: איפה העבודה שלנו אם סוף המעשה הוא במחשבה תחילה?

בכל דבר סוף המעשה במחשבה תחילה, אנחנו לא עושים שום דבר אם לא מתכוונים לסוף המעשה, אנחנו תמיד מסתכלים למה אנחנו רוצים להגיע. זה כך גם בעולם שלנו במשהו, רק ברוחניות זה הרבה יותר קריטי, צריכים להיות הרבה יותר מכוונים בצורה נכונה לסוף המעשה.

שאלה: לאחר התנתקות מוחלטת מהאור, מה מאפשר למלכות דאינסוף לרצות להיות שוב בקשר עם האור?

מלכות מפסיקה לקבל את האור לפי הסגנון הקודם, לפי הרצון לקבל שלה, ועוברת לסגנון חדש, לקבל רק לפי השתוות הצורה. זה משהו אחר לגמרי. בתחילה מלכות מקבלת את האור בגלל שהיא רוצה לקבל, אחר כך היא עושה הפסק, לא רוצה לעבוד בצורה כזו, אלא היא מוכנה לקבל את האור אך ורק מפני שהיא עושה בזה טובה, הנאה, לנותן. זה הבדל עצום ביחס, המלכות לא יכולה לקבל כמו שקודם, לפי הרצון לקבל שלה שנבנה, נברא על ידי האור, שאז היא יכולה לקבל אותו במלואו, להשתמש בכל הרצון לקבל ובכל האור שימלא אותה, אלא עכשיו היא יכולה לקבל את האור רק בתנאי שהיא מתכוונת על ידי זה לגרום תענוג למשפיע.

וכאן יש כבר בעיה, אין לה מספיק כוחות לעבוד נגד האגו שלה, נגד הרצון לקבל, ולכן היא מקבלת רק בתנאי, רק במידה שהיא מסוגלת לקבל כדי לגרום נחת רוח לבורא, וזו מידה קטנה שנקראת "קו", "קו דק מאוד".

שאלה: מלכות באין סוף בוחרת לא לקבל אור ובוחרת ריקנות. איך מורגשת בה הריקנות הזאת, מה היא מרגישה בתוך הריקנות?

מלכות אין סוף מרגישה בתוך הריקנות שהיא נמצאת בהפכיות מהבורא, שהוא מוכן לתת לה אין סוף והיא לא רוצה כלום. ההרגשה הזאת, הרגשת הבושה מביאה לה צמצום, ומרגע זה והלאה היא אף פעם לא מקבלת לעצמה, אלא רק על מנת להשפיע. ועכשיו היא רוצה להשיג כוח על מנת להשפיע, שזה לקבל ולהרגיש תענוג, אבל רק כדי ליהנות לנותן. זאת אומרת היא צריכה להרגיש את הנותן, היא צריכה להרגיש כמה היא גורמת לו תענוג, ואז היא מוכנה לקבל את התענוג ממנו, כדי להשפיע לו - ורק בצורה כזאת היא מקבלת ובזה הם מגיעים למצב שכל אחד רוצה לתת לשני.

יש בזה בוודאי עבודה גדולה מאוד מצד הנותן ומצד המקבל, כששניהם הולכים יחד לבצע את סגנון הקבלה החדש, שמלכות אין סוף רוצה עכשיו לקיים.

שאלה: האם הסביבה יכולה להשפיע, אם תיווצר בושה בין החברים?

וודאי שהסביבה עושה את הכול. הסביבה מציגה לכל חבר בקבוצה ממה יש להתבייש, ממה לא להתבייש, מה להעריך, את דרגות הערכה, החשיבות - את כול זה הקבוצה כך מבצעת ומשיגה.

שאלה: כאשר מגלים בושה, הבושה משתקת. איך משתמשים נכון בבושה?

אם הבושה נכונה, אז היא מעמידה את הנברא בצורה שהוא מחויב לפעול כדי לסלק את הבושה. אבל הוא מסלק את הבושה לא כדי לא להתבייש, זו דרגה התחלתית ופחותה בפעולות ההשפעה, אלא הוא כבר עובד למעלה מהבושה.

זאת אומרת לא חשובה לי הבושה, אני משתמש בה כדי להשפיע, כי הבושה עוזרת לי להיות המשפיע ואני בודק על ידי הבושה אם אני נמצא ברצון לקבל ואני רוצה להסתלק מהבושה, כי אני מרגיש אי נעימות. או שאני עובד למעלה מזה על מנת להשפיע, וכבר לא חשוב לי עצמי שאני מתבייש ולא נעים לי, אלא אני יכול לדרוך על עצמי ולהיות למעלה מזה. יש בזה הרבה דרגות, נגיע לזה, אבל טוב שישנן שאלות כאלה.

שאלה: איך לפתח הרגשת בושה בעבודה עם העשירייה?

אנחנו צריכים לעבוד על זה, אלה דברים ידועים וכל אחד יכול להרגיש במשהו את זה, בכל זאת אנחנו בני אדם, ולכן לעומת החיות אנחנו כן מתביישים, יש לנו על מה להתבייש, כי כל פעולות החיות נמצאות בתוך הרצון בלבד ואצלנו זה בתוך הכוונה. לכן אנחנו צריכים להשתדל להשתמש בבושה, לא להקטין אותה ולא לחסל אותה ואפילו לא לטייח ולא לכסות, אלא ההיפך, כמה שאני יותר עובד עם הבושה שלי, אני יכול לאבחן בי יותר נקודות חיכוך עם הבורא.

אלה: האם צריך לעורר הרגשת בושה בעשירייה, או שכל אחד צריך רק לעורר בושה כלפי עצמו.

אנחנו צריכים גם בעשירייה לעורר הרגשת בושה ולטפח אותה, שכל אחד יראה בעצמו איך הוא מתבייש, ממה להתבייש, וכל הפעולות שלו יהיו לקבל על מנת להשפיע, ולהשפיע על מנת להשפיע. איך הפעולות שלו יקבלו דירוג ככל שהוא עובד עם הבושה ולמעלה מהבושה ולמרות הבושה. את זה אנחנו צריכים לעשות. כל העבודה שלנו זה עם הבושה. וזה ההבדל בין דרגת החי ודרגת האדם המדבר. כי דומם, צומח וחי, לא מרגישים שום בושה. וככל שהאדם מתעלה למעלה מדרגת החי הוא יותר מתבייש. לפי זה אנחנו מדברים על אישיות האדם, על הגודל שלו.

שאלה: מה מאפשר לבריאה לשמור על קיומה בצמצום? הרי אנחנו יכולים להתקיים רק הודות לקבלה.

אנחנו צריכים כמה שאפשר יותר להתעלות למעלה מהרצון לקבל, ולהפסיק להתגאות שאנחנו יכולים בכוחנו לעשות משהו. כל הפעולות שלנו יהיו רק דרך הבורא, כשאנחנו פונים ומבקשים והבורא מבצע. זה בוודאי לא מיד, אבל לאט לאט צריכים להתקדם לזה וכך אנחנו נגיע למימוש הנכון. את זה עוד נלמד.

שאלה: למה אנחנו צריכים להתבייש, אם המודעות לחוסר השתוות הצורה, היא שמאפשרת להכיר בגדלות הבורא?

אבל בזה שאני מתחיל לעבוד למעלה מהבושה, אני לא מוחק את ההבחנות ביני לבין הבורא, אלא ההיפך, אני בזה בונה את עצמי דומה לבורא. אני לא מוחק סתם את הבושה, הרצון לקבל, אני משתמש בזה כדי להתעלות למעלה מדרגת חי לדרגת המדבר.

שאלה: איך הבושה נותנת מסך והופכת לאור?

אני מתפלל לבורא, מבקש ממנו כוח התגברות על כל דבר שאני רואה שאני לא מסוגל לעשות, וכתוצאה מזה אני מתחיל להרגיש שאני מקבל כוחות, אולי לא בצורה ברורה, אקטיבית, אבל זה קורה. וכך אנחנו מתחילים לעבוד עם הבורא יחד בשותפות. אני מעלה חסרונות והבורא מבצע.

שאלה: שמעתי שהתיקון של בושה זה חיבור, למה ואיך חיבור מתקן את הרגשת הפער בינו לבורא?

בחיבור מתגלה הכול ומתקן הכול, אפילו דברים שנשארים הפוכים, אבל בחיבור הם תומכים זה בזה. ולכן חיבור זו התוצאה הסופית הרצויה והיא מסיימת את כול התיקונים.

שאלה: האם בושה הוא סוג של רצון?

בושה זה לא סוג של רצון, זו תוצאה מהרגשת הפער בין הרצונות של הנברא והבורא.

תלמידה: על מה אני צריכה לעורר בעצמי את הבושה בצורה מלאכותית?

אנחנו צריכים לחפש בינינו בעשירייה הבדלים ולהשתדל לראות כל אחד את עצמו כלפיי הדמות המוצלחת שאנחנו יכולים לתאר בעשירייה, וכל אחד איכשהו יתקרב לדמות הזאת, לפי זה נרגיש בושה, ולפי זה נדרוש תיקונים.

שאלה: האם נכון להרגיש בושה שלא התפללת על החברים?

בוודאי, העבודה שלנו בעיקר היא תפילה עבור האחרים, ואת החסרונות האלה אנחנו יכולים להעלות לבורא וזה מה שהבורא שומע, זה נקרא "תפילת רבים", תפילה עבור רבים.

שאלה: מה ההבדל בין הרגשת הבושה לבין הרגשת אשמה?

הרגשת אשמה יכולה להיות על כל דבר, אפילו בצורה האגואיסטית ביותר, כשאני מרגיש שפספסתי משהו. למשל, רציתי לגנוב ולא יצא לי, אז אני אשם, מגיע לי. מה שלא כך בושה, בדרך כלל בצורה הנכונה היא, על חיסרון שאני לא יכול לכסות בהשפעה, או שעדיין לא כיסיתי אותו בהשפעה - זה מביא להרגשת בושה.

קריין: פרק ח'.

1. פרק ח'

   1. אות כ"ט

החכמה נקראת אור והחסדים מים. הבינה

נק' מים עליונים, והמלכות מים תחתונים.

"ועכשיו נבאר מהות ד' הבחינות עילה ועלול, המוכרחות להתפעלות שלימות הצורה של הרצון לקבל. כנ"ל, בסוד המים הרו וילדו אפילה. כי הנה באצילות יש ב' בחי' אור. הבחי' הא' נק' אור, שה"ס חכמה. והבחי' הב' נק' מים, שה"ס חסדים. כי הבחי' הא' נמשכת מעילא לתתא בלי סיוע מצד התחתון, והבחי' הב' נמשכת בסיוע מהצד התחתון, ע"כ נק' מים, שכן טבע האור שיסודו למעלה, וכן טבע המים שיסודם למטה, והבן. וגם במים עצמם ישנן ב' בחי' דהיינו מים עליונים, שהם ע"י הבחי' הב' שבד' הבחי'. ויש מים תחתונים, שהם ע"י הבחי' הד', שבד' הבחינות."

בעל הסולם מסביר לנו כאן שיש בהתפתחות הרצון לקבל השפעת הבורא והיא נקראת "אור" וההשפעה הזאת עוברת בהתפתחות שלה ארבעה שלבים, בשלבים האלו השפע, האור שיוצא מהבורא מקבל שינוי, והשינוי הוא לא באור עצמו שיוצא מהבורא אלא איך שהוא מגיע לנברא.

האור שמגיע, ההשפעה שמגיעה מהבורא עוברת שלבים 1, 2, 3, 4, או א', ב', ג', ד' כמו שאנחנו אומרים, ובדרגות האלו אנחנו רואים שיש כל פעם השפעה שונה, זה לא שהאור עצמו שמגיע לנו מהבורא שונה אבל מפני שהוא עובר בארבעה סוגים של רצון לקבל שבנברא, הוא משתנה.

זאת אומרת סגולת הרצון לקבל שבתוך הנברא בבחינות א', ב', ג', ד' יכולות להשפיע על השפע שיוצא מהבורא והשפע הזה מקבל אז ארבעה סוגי צורות השפעה, בחינות א', ב', ג', ד', ב' הן בחינות עליונות, בחינה א' ובחינה ג' נקראות "אור", ובחינה ב' ובחינה ד' נקראות "מים", למה זה ככה? תיכף נראה, כאן זו רק הגדרה.

אות ל'

ביאור התפשטות אור א"ס לד' בחינות כדי

לגלות הכלי, שהוא הרצון לקבל.

"וע"כ יש בכל התפשטות של אור א"ס, עשר ספירות כי הא"ס שה"ס השורש והמאציל נקרא כתר, ואור ההתפשטות עצמו, נקרא חכמה. שהוא כל שיעור ההתפשטות של האור מלמעלה, מא"ס ב"ה. וכבר נודע, שבכל התפשטות אור מלמעלה כלול הרצון לקבל כנ"ל, אלא אין הצורה של הרצון לקבל נגלית בפועל, עד שיתעורר הנאצל לרצות ולהמשיך אור, יתר מכשיעור התפשטותו. וא"כ, כיון שהרצון לקבל כלול בבחי' כח תיכף באור ההתפשטות, ע"כ מחוייב האור לגלות הכח אל הפועל. וע"כ, מתעורר האור להמשיך תוספת שפע, יותר משיעור שבהתפשטותו מצד הא"ס, ובזה מתגלה הרצון לקבל בפועל, באור ההוא, וקונה צורת החידוש בשינוי צורה במעט כנ"ל, כי נעשה בזה כהה מן האור, כי נתעבה מחמת חידוש הצורה הנ"ל, וזה החלק שנתעבה נקרא בינה. וז"ס אני בינה לי גבורה, שבאמת הבינה היא חלק מן החכמה, דהיינו עצם אור ההתפשטות א"ס כנ"ל, אלא משום שהתגברה ברצון, והמשיכה שפע יותר משיעור ההתפשטות שבה, מא"ס, מחמת זה קנתה שינוי צורה, ונתעבתה מעט מן האור, ויצאה בשם לפי עצמה, שהיא ספירת בינה. והנה מהות תוספות השפע שהמשיכה מא"ס, בכח התגברות הרצון שלה, נק' אור של חסדים, או מים העליונים כנ"ל. מפני שאור זה לא נמשך ישר מא"ס ב"ה, כמו אור החכמה, אלא ע"י הסיוע של הנאצל, שהתגבר ברצון כנ"ל, וע"כ עולה בשם לפי עצמו, להיות נקרא אור דחסדים, או מים. והנך מוצא עכשיו בספירת הבינה, שהיא כלולה מג' בחי' אורות, בחי' א', היא אור עצמות הבינה, שהוא חלק מאור החכמה כנ"ל, ובחי' ב', בחי' ההתעבות ושינוי הצורה שבה, שקנתה ע"י התגברות הרצון כנ"ל. ובחי' ג', היא אור דחסדים שהגיע לה, ע"י המשכתה עצמה מהא"ס ב"ה.

אמנם, עדיין לא נגמר בזה כלי הקבלה על שלימותו, להיות הבינה מעצם אור החכמה הנעלה מאוד. שהוא ההתפשטות הישרה מאור א"ס ב"ה, ע"כ נגלה בבינה, רק בחי' שורש לכלי קבלה, ובחינת פועל, לפעולת הכלי. כי אח"כ, אותו אור דחסדים, שהמשיכה בכח התגברותה, שוב התפשט הימנה, ונתוספה הארה מועטת מאור החכמה. והתפשטות אור דחסדים זה, נקרא זעיר אנפין, או חג"ת, כמו"ש במקומו. והנה אור ההתפשטות הזה, ג"כ התגבר ברצונו, להמשיך שפע חדש, יתר מכשיעור הארת החכמה, שיש בהתפשטות שלו מן הבינה. ע"כ נבחנת התפשטות זו ג"כ לב' בחינות כי אור ההתפשטות בעצמו נק' ז"א או ו"ק, ובחי' ההתגברות שבו, נק' מלכות, וז"ס עשר הספירות, כתר, ה"ס א"ס. חכמה, היא אור ההתפשטות מא"ס. בינה, ה"ס אור החכמה שהתגבר להוסיף שפע, שעל ידי כן נתעבה כנ"ל. ז"א, הכולל חג"ת נה"י, ה"ס אור דחסדים עם הארת החכמה המתפשט מן הבינה. ומלכות, ה"ס התגברות הב' לתוספת הארת החכמה, יותר ממה שיש בז"א."

ברור שיש כאן כאלו דברים שקשה לנו לקלוט, אנחנו נלמד את זה בהדרגה במשך הרבה מהחלקים הבאים, כי כך הוא נותן לנו איזו סקירה על מה שקורה עם קבלת האור שמגיע מהבורא לתוך הרצון לקבל של הנברא. אבל צריכים לקרוא את זה כמה פעמים כדי שיהיה לנו סדר כלשהו בראש, ואת ההבנה אנחנו אחר כך לאט לאט נוסיף לזה.

שאלה: זה מאוד מעניין, כי למדנו על ד' הבחינות כל כך הרבה פעמים ועדיין יש כל כך הרבה חידושים כאן, למשל תיאור מאוד מעניין של האורות בבינה, והוא אומר שיש ג' אורות, חכמה, חסדים ויש עוד אור שלישי, אור של מהות הבינה כביכול. איך להבין את כל זה?

להבין זו בעיה כי אנחנו לא מרגישים את זה, אבל אפשר להבין את זה לפי מה שהוא כותב בצורה שטחית, שיש אור חכמה שמתפשט מהבורא לתוך הרצון לקבל, אם הרצון לקבל לא רוצה לקבל אלא רוצה בהשתוות הצורה, אז מתפשט בו מלמעלה מילוי אחר שנקרא "אור חסדים" ויש שילוב בין אור החכמה לאור החסדים. בנברא יש יכולת, כמו שאנחנו עכשיו לומדים, יש יכולת לקבל ג' סוגי אורות, אור חכמה בצורה ישירה מהבורא, אור חסדים שמגיע בעצם מהתעוררות הנברא, או שילוב ביניהם, אור חסדים בהארת חכמה. והנברא נמצא בכל מיני מצבים כאלו ולפי זה אנחנו בודקים במה הוא נמצא, איזה כוח יש לו, כוח המסך, כוח הצמצום, כוח הרצון. על זה אנחנו נלמד, בעצם כל חכמת הקבלה נמצאת בזה.

שאלה: כתוב "מפני שאור זה לא נמשך ישר מא"ס ב"ה, כמו אור החכמה, אלא ע"י הסיוע של הנאצל, שהתגבר ברצון כנ"ל, וע"כ עולה בשם לפי עצמו, להיות נקרא אור דחסדים, או מים.", אור דחסדים בא מהבורא?

כתוב שהאור בא עם התעוררות הנברא שמתעורר מעצמו, בחזרה לבורא, ובזה הוא מעורר אור מיוחד שנקרא "אור חסדים".

תלמיד: כתוב פה "הסיוע של הנאצל, שהתגבר ברצון כנ"ל," זאת אומרת, זו מהות הפעולה שצריכים למשוך את אור החסדים?

כן.

תלמיד: מה זה ,התגבר"?

שלא רוצה לעבוד עם הרצון לקבל שלו, אלא רוצה לעבוד בדומה לבורא, בהשפעה.

תלמיד: כביכול להתעלות מעל הרצון לקבל שלי?

כן.

תלמיד: איך אפשר למשוך את אור החסדים.

אפשר למשוך את אור החסדים על ידי זה שהנברא רוצה בהשפעה ובזה הוא מקבל את המילוי הזה שמתאים להשפעה ונקרא "אור חסדים".

שאלה: אם אין כאן מישהו שיכול להרגיש. איך הרצון בפני עצמו יכול להרגיש משהו ולהסיק מסקנות ביחסים? הרושם הוא שהבורא בתוך עצמו בונה את הדברים האלו, אני אעשה כך, ואז יקרה כך, וכל עוד אין אדם שישיג את זה, זו כאילו תוכנה.

אני מבין מה אתה אומר, וכן יש בזה גישה נכונה. מדובר בתכונות הטבע שכך הן מסודרות ובאות ומתפתחות מהבורא עד שהן מגיעות לנברא, ובנברא כבר ישנה עבודה מתוך ההשגה, ההבנה שלו, ההרגשה שלו, וכך אנחנו יכולים כבר לדבר על מקור שונה, תחתון, זר. כן, אתה צודק. כל מה שמגיע עכשיו, מגיע בהתפשטות הבורא לנברא העתידי. עדיין אין נברא. וכל מה שקורה כאן קורה בכוח הבורא וכך מבצע האור שמתפשט ממנו.

שאלה: כתוב שבינה הוא אור חכמה שהתעבה כדי לקבל מילוי נוסף. למה הוא התעבה אם הוא הגיע ליתר השתוות הצורה עם הבורא בהשפעה?

זה כיוון שהנברא רוצה לשתף לזה את הרצון לקבל שלו. ולכן, האור שעכשיו התפשט בתוך הנברא הוא יהיה הרבה יותר חלש, הרבה יותר גס, כי הוא אור שמגיע בשינוי שהנברא עושה בבריאה.

תלמיד: אנחנו באות ל"א.

אני יודע שזה לא מובן ומביא הרבה בלבול, קודם אנחנו נקרא וכשיהיה לנו איזה חלק בבלבול, ואולי אחר כך אנחנו נעבור עליו שוב. כך יותר טוב. בכל זאת, אל תחכו שזה יהיה מיד מובן ושזה חומר קל, זה לא חומר קל, זה חומר בסיסי.

שאלה: אתמול נתת המלצה לחזור על החומר, ללמוד אותו שוב בעשיריות.

כן.

תלמיד: אני חייב להגיד שזה היה ממש מצוין. לקרוא עם העשירייה את זה, זה כבר מובן בצורה אחרת לחלוטין.

ודאי שאנחנו חייבים לעשות, זה מה שאנחנו צריכים לעשות במשך היום ועד מחר טוב לעבור על אותו חומר שלמדנו בבוקר. אני מאוד ממליץ. וכולנו יחד חוזרים על אותו חומר, ולא כל אחד בוחר מה שבא לו, זה מאוד יועיל לנו.

קריין: אות ל"א.

אות ל"א

ד' הבחינות שברצון, ה"ס ד' אותיות הוי"ה,

שהן כח"ב תו"מ.

"וז"ס ד' אותיות, דשם בן ארבע, דקוצו של יוד, ה"ס א"ס, כלומר, כח הפועל הכלול במחשבת הבריאה; "כדי להנות לבריותיו", שה"ס כלי הכתר. ויו"ד, ה"ס חכמה, דהיינו הבחי' הא', שהיא בחינת הכח שבפועל, הכלול תיכף באור ההתפשטות של הא"ס. וה"א ראשונה, ה"ס בינה, דהיינו בחי' ב', שהיא בחי' יציאת הכח אל בחי' פועל, דהיינו האור שנתעבה מן החכמה כנ"ל. ואו, ה"ס זעיר אנפין, או חג"ת נה"י, דהיינו, התפשטות אור דחסדים שיצא ע"י הבינה כנ"ל, שהיא בחי' ג', בחי' כח לגילוי הפעולה כנ"ל, ה"א תתאה שבהויה, ה"ס מלכות, דהיינו הבחינה הד' בחינת גילוי הפעולה בשלימות כלי הקבלה, שהתגבר להמשיך תוספת שפע יתר מכשיעור התפשטותו מבינה, ובזה נקבעה צורת הרצון לקבל, על היכנו, והאור מתלבש בכלי שלו, שהוא הרצון לקבל, הנגמר רק בהבחינה הרביעית הזו, ולא קודם הימנה. בזה תבין בפשטות, שאין לך אור בעולמות עליונים ותחתונים, שלא יהיה מסודר תחת סדר שם בן ארבע, שה"ס ד' בחי' הנ"ל, כי בלא זה לא נקבע הרצון לקבל, שצריך להיות בכל אור. כי הרצון הזה הוא המקום והמדה של האור ההוא כנ"ל."

בעל הסולם מסביר לנו איך האור יוצא מהבורא ומתפשט ד' מדרגות ומשתנה, וגם עם האור משתנה הרצון לקבל, ובסופו של דבר מהבחינה העליונה שהיא יוצאת מהבורא עד בחינה אחרונה שהיא בחינה ד', ארבע דרגות התפשטות, הרצון לקבל משתנה והאור שבו משתנה עד שהם מגיעים לדרגה האחרונה ובזה נגמר הכול. גם הכלי, הרצון לקבל, הגיע להתפתחות שלו, והאור שבו בהתאם לזה משתנה ויש לנו בבחינה האחרונה הזאת התפשטות אחרונה של הבריאה. והכול תלוי ברצון לקבל שהוא יוצא מהבורא כרצון של הבורא ומגיע בהשתלשלות לרצון התחתון של הנברא.

תלמיד: בקשר לתרגיל לקרוא תע"ס ביחד בעשירייה.

כן.

שאלה: איזה תחושות עלינו לשדר לחברים שמרגישים כבדות בלמוד תע"ס כי האור לא חודר דרך המילים שהם קוראים?

אני מבין אתכם וזה לא צריך לעצור אותנו, אנחנו קוראים את זה ולומדים את זה בתור סגולה, זאת אומרת כמה שנקרא את זה ונרצה להבין, אבל מתוך שרוצים להבין למרות שלא מבינים כמו שכותב לנו בעל הסולם בהקדמה לתלמוד עשר הספירות אות קנ"ה.

אז ככל שרוצים לדעת מה לומדים למרות שלא מבינים, אז משתי התופעות האלה מאוד רוצה לדעת מה אני לומד ויחד עם זה שלא מבין את זה, אז מהשניים האלו אני מגיע למצב שנפתח לי רצון חדש.

אני מתחיל להרגיש תופעות חדשות, מפני שאני משתוקק מאוד לבלוע את הדברים האלה, איך אני אבין אותם, איך ארגיש אותם במיוחד איך אני ארגיש אותם בתוכי, על ידי מה אני מרגיש, איפה הרצונות, איפה המחשבות, איפה התכונות שלי שאני יכול להרגיש השפעת האור עלי, דווקא על ידי זה אנחנו מתפתחים.

זה שאנחנו לא מבינים זו עזרה מהשמים, זה הבורא עושה שאנחנו נרגיש שאנחנו לא מבינים ושאנחנו מתוך זה נשתוקק להשיג, לא להבין בשכל אלא להשיג להיות בזה, להיכנס לתוך זה, זה הבדל עצום, אני לא יכול להסביר לכם איך לדמות את זה.

כמו אסטרונומים מסתכלים בטלסקופ על כוכבים או שאדם בעצמו נכנס לתוך הכוכבים האלה ורואה ומרגיש מה קורה שם, זה הבדל עצום, או שמשיגים את זה בכלים שלהם או שרק בשכל קצת ממלאים את התאים השכליים.

שאלה: מתוך ד' בחינות של אור ישר הוא קורא לכלי המלכות כשלב סופי שלם, אם לרגע נדמיין שלא קיימת בחינה ד' אז הנחיצות בג' הבחינות הקודמות היא מתבטלת?

ברור שאנחנו לא יכולים לדבר על איזה חלק מהרצון לקבל אלא על כולו יחד, על זה כתוב " עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשרה". הרצון לקבל חייב להיות כל כולו מסודר לפי הדרגות של עשר מדרגות.

שאלה: כשאנחנו מתאספים וקוראים את החומר ברור שאנחנו לא מבינים ואפילו שלפעמים נראה שמבינים, לא מבינים ובכל מקרה במאמצים שלנו לחדור לתוך החומר האם כדאי לעצור ולשאול שאלות ולדבר עליהם או רק לקרוא?

ודאי, אפשר לדבר ולשאול ולדון, אתם מתעסקים בחכמה, יחד עם זה על פני זה אתם משתוקקים להשגה אבל לחכמה עצמה גם צריכים לדעת מה כתוב בצורה שטחית.

שאלה: לגבי ה' תתאה, איך יכול להיות שמלכות שעושה פעולה שונה מבינה יש לה אותה אות שהיא האות ה'?

אחר כך אנחנו נדבר, זה לא שייך עכשיו, אני מצטער, שאלה נכונה אבל היא לא לעכשיו.

שאלה: בפיסקה האחרונה הוא כותב שגם בעולמות עליונים והתחתונים הכול התפשטות ד' הבחינות וזה מעצב את הרצון לקבל. אם אנחנו מדברים על העולם שלנו כמו שאנחנו מרגישים אותו אז כל רצון ורצון שאנחנו מרגישים הוא תוצאה של הבחינות?

ודאי, אנחנו נמצאים באותה מערכת רק בסופה המערכת הזאת עוד לא התחילה להגיב על השפעת הבורא, אבל ודאי שאנחנו נמצאים בזה אלא איפה עוד אנחנו יכולים להיות. כל המציאות נכללת בארבע בחינות ה-ו-יה שיוצאות מהבורא ומשתלשלות ומתפתחות כל המציאות, כל העולמות הכול כולל אנחנו, כל היקום שלנו.

תלמיד: לפני שארגיש כל דבר או אחשוב על משהו יש שם סדר פעולות שאני עוד לא מרגיש.

בטח עד שזה מגיע אלינו ואיך אנחנו מתעוררים ויש לנו איזו הרגשה והבנה שאנחנו קיימים ומשהו קורה בנו, לפני כן יש הרבה פעולות מאין סוף ועד אלינו. אנחנו נמצאים רק בסוף השרשרת.

תלמיד: יוצא שאנחנו יכולים גם לכיוון ההפוך.

זו בדיוק העבודה שלנו, להתחיל מהמצב שלנו שאנחנו נמצאים ולאט לאט לטפס ולטפס בסולם המדרגות עד אין סוף.

תלמיד: סולם המדרגות האלו עד אין סוף הוא גם נבנה לפי ד' הבחינות?

כן, היא נקראת אין סוף אבל היא סך הכול 125 מדרגות חמישה עולמות, חמישה פרצופים, חמש ספירות וחמש כפול חמש כפול חמש, 125 מדרגות עד שמגיעים לגמרי להתכללות בבורא.

תלמיד: אז אם מדברים על כך שכל מחשבה ורצון שלנו הם תוצאה של ד' בחינות שקדמו להן, אז בכל מחשבה ורצון אני יכול גם לחזור חזרה?

אתה יכול לנוע בכל סולם המדרגות האלה ממטה למעלה ומלמעלה למטה. אם יש לך מסך, המסך הזה הוא כמו מעלית, אתה יכול לעשות את כל הפעולות, אפילו לקחת איתך לתא המעלית עוד אנשים, עוד חברים ויחד איתם לעשות את הטיול הזה.

תלמיד: איך מעשית עושים את זה בעשירייה?

אנחנו נלמד איך לעשות את זה. על ידי הערבות, כך שכל אחד משלים את השני, אתם בונים חברה, עשירייה, שבה אתם עולים למעלה כמה שאתם מסוגלים, הכול תלוי בכם.

שאלה: יש את הבורא ויש את המערכת עליה אנחנו לומדים, כשאנחנו פונים, מתפללים לבורא, אנחנו תמיד פונים דרך המערכת?

תמיד. אין לנו ברירה, אנחנו קשורים עם הבורא דרך כל 125 המדרגות, איך אחרת? אין חוץ מזה. מלמעלה למטה ממטה למעלה, כל הקשרים הם רק דרך הסולם.

תלמיד: אז איך עלינו להתייחס למערכת היא הרי לא בורא? האם המערכת היא משהו שמעביר את הבקשה שלנו לבורא או שהם היינו הך?

אנחנו נלמד על כך, זה נקרא "העלאת המ"ן", "הורדת המ"ד", "עליית התפילה", "עניית התפילה", קראנו על זה ויש חומר כמעט בכל השפות אצלנו בארכיון, אלה שני חלקים מהזוהר המסבירים על עליות וירידות.

שאלה: אם באור אין סוף שבו כלולה מחשבת הבריאה אין שינוי, אז למה בכל הרע המגיע לנברא הוא לא משיג כבר את גמר התיקון, את כל מחשבת הבריאה?

איך זה יכול להיות אם לא עשית את כל התיקונים על הכלי? איך יכול להיות שתגיע לגמר התיקון? אני לא מבין את השאלה שלך.

תלמיד: באור אין שינוי, נכון?

באור אין שינוי. אבל כמה תקבל תלוי בכלי שלך. נניח, לא תוכל לקבל יותר מהכוס הזאת. או שתקבל כוס מלאה עד הסוף או פחות, אבל לא יותר ממה שהכוס יכולה להכיל.

תלמיד: אבל זה בכמות.

כן.

תלמיד: ובאיכות?

מה זה חשוב, כמות ואיכות קשורים יחד.

תלמיד: מבחינת האיכות של האור, כשמשיגים את האיכות של אור אין סוף.

כן, אז משיגים נרנח"י.

תלמיד: משיגים את כל הנרנח"י, את כל מחשבת הבריאה?

אני לא יודע, בגמר התיקון כנראה שכן. כך כתוב. עוד לא הגעתי לזה.

תלמיד: אולי אשאל אחרת, איזה שינוי בכלי מפעיל על האור?

באור אנחנו לא יכולים לעשות שום שינוי, אבל כשאנחנו מקבלים אותו, מתמלאים ממנו, שם הכול תלוי במידת ההשתוות של הכלי לאור. אני צריך לעשות מהכלי תכונה הדומה לזו שישנה באור. באור זו השפעה טוטלית, אבל בכמה הרצון לקבל שלי אחרי צמצום, מסך ואור חוזר יוכל לעצור בגבול תכונת ההשפעה, כמה הוא יהיה דומה לאור, בזה תהיה השתוות בין האור והכלי שלי ואז הכלי ירגיש את עצמו כאור. על זה אנחנו מדברים, זה נקרא "השגה", "חשכה כאורה יאיר".

תלמיד: אז בהשתוות הזאת יש גם מדרגות?

בהשתוות הזאת יש 125 מדרגות.

שאלה: בחינה א' נקראת "אור", בחינה ב' "מים עליונים", בחינה ד' "מים תחתונים". לבחינה ג' יש שם?

בחינה ג' היא הכנה לבחינה ד', שם הרצון לקבל והרצון להשפיע מתערבבים יחד כדי לבנות את בחינה ד'. יש לה שם, "בחינה ג'" או "זעיר אנפין", זו בחינה מאוד חשובה, אבל היא לא אופיינית, לא מייצבת משהו חדש. אפשר להגיד שכן, כי היא מכינה את הרצון והאור לבחינה ד'. בעצם היא מאוד חשובה, אבל רק אחר כך נגיע לזה. זעיר אנפין הופך להיות בשבילנו, פנים קטנות, כמו כתר רק בצורה קטנה יותר, מוקטנת, אבל כמו הכתר. בינתיים לא נדבר על ההבחנות הללו.

קריין: אולי אתה רוצה לומר כמה מילים לסיכום? שיעור מאוד מיוחד.

אני מאוד שמח שהתחלנו לקרוא במשך היום את מה שאנחנו לומדים בבוקר, חוזרים על החומר, זה באמת חומר שכתוב בצורה לא כל כך ברורה, ואין מה לעשות, כך כתב בעל הסולם. יש שם עוד דברים נסתרים ולא מובנים, אבל נקבל אותם בתור סגולה, כי זה בכל זאת משפיע עלינו, מתקן, מקדם אותנו, כתוב, "שכר הליכה בידו"¹ אז ההשקעה הזאת לא נעלמת סתם, נרגיש זאת בקרוב.

(סוף השיעור)

---

1. (משנה אבות ה' י"ד)↩