ערב שבת

טיש בנושא: נחת רוח

שיחה 12.04.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

אנחנו נמצאים באמת בשבוע מיוחד, הכנה לחג הכי גדול שיש לנו כי אחריו כל החגים כבר באים על המסלול. העיקר זה יציאת מצרים. בכל המצוות, בכל השלבים, בכל הצעדים אנחנו אומרים, "זכר ליציאת מצרים". כי באמת ממנה מתחיל הכול. ולכן אפשר להגיד שהתחלנו היום הכנה לפסח. נקווה שהשבוע נעבור את זה בצורת הכנה אינטנסיבית ונגיע לחג מצוידים נכון בהבנה, בהרגשה ובחיבור המתאים לחג הזה. כי באמת, להתקרב לפסח זה רק בחיבור. נקווה שנזכה לזה.

קריין: ציטוט מספר 1.

"מוטל על האדם לבדוק את עצמו תמיד, את מטרת עבודתו. היינו, שבכל מעשים שהוא עושה, אם הקב"ה יקבל מזה נחת רוח. כי הוא רוצה בהשתוות הצורה לה', שזה נקרא "כל מעשיך יהיו לשם שמים". היינו, שכל מה שהאדם עושה, הוא רוצה בזה, שה' ייהנה מזה, כמ"ש: "לעשות נחת רוח ליוצרו". ועם הרצון לקבל צריך להתנהג עמו ולומר לו: כבר החלטתי, ששום הנאה אני לא רוצה לקבל, מטעם שאתה רוצה להנות. היות על הרצון שלך אני מוכרח להיות נפרד מה', כי שינוי צורה גורם פירוד וריחוק מה'. והתקווה של אדם צריך להיות, היות שהאדם לא יכול להשתחרר משליטת הרצון לקבל, והוא נמצא תמיד בגלל זה בעליות וירידות, לכן הוא מצפה לה', שיזכה שה' יאיר עיניו, ושיהיה לו כוח להתגבר ולעבוד רק לתועלת ה'. וזה כמ"ש: "אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש". "אותה", היינו השכינה הקדושה. ומבקש, שיהא "שבתי בבית ה' כל ימי חיי"."

(בעל הסולם. שמעתי. יט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

זה העיקר. התפילה, הבקשה, לא חשוב באיזה מצב נמצאים, אנחנו תמיד צריכים לפנות לבורא. לפנות או בבקשה או בהודיה, באחד משניים, ולא לעזוב. כלומר אין דבר כזה שאני לא פונה אליו, או בבקשה או בהודיה. פשוט מאוד, להשתדל לא להיות במצב שהוא בהמה, לא לכאן ולא לכאן, אלא תמיד להרגיש או למטה או למעלה, ותמיד בהתאם לזה לפנות. כי את כל המצבים שאנחנו עוברים, הבורא מעורר ואנחנו צריכים להסכים לכל מצב, כדי ממנו להעלות את התפילה, ורק לא להסכים עם מצב שבו אנחנו לא מרגישים את יחס הבורא אלינו.

לכן כל הזמן, כל הזמן לעורר את החברים בעשירייה, לעורר זה את זה, שתהיה פנייה לבורא, לא חשוב באיזו צורה, לא חשוב באיזה מצב, לצעוק, איך שלא יהיה, העיקר לפנות, העיקר לפנות ולא חשוב מאיזה מצבים, מאילו פעולות, זה ממש לא משנה. רק לא לעזוב. הבורא מעונין שיפנו ויצעקו עליו וממש ילחצו עליו, שידברו אליו מכל מקום. אתם נמצאים באמבטיה, יכולים לפנות לבורא, לא חשוב באיזו צורה, לא חשוב באיזה מקום, העיקר לא לעזוב. ברור? תשתדלו.

קריין: קטע מספר 2 מתוך רב"ש ג', "אם האדם מנצח, ה' שמח".

"כוונת המאציל היא שהתחתונים יקבלו תענוג. והאדם משמש עם התורה בדבר הפוך, היינו שהאדם רוצה שהקדוש ברוך הוא יקבל תענוג. וכוח הזה הוא מקבל מהתורה מבחינת התבלין. נמצא בזה, שהאדם לוחם עם הקדוש ברוך הוא, היינו שהקדוש ברוך הוא רוצה שהאדם יקבל תענוג, והאדם רוצה שה' יקבל תענוג. נמצא, שמשתמש עם התורה בכוון הפוך מהמוכר. ועל זה אמרו, שהקדוש ברוך הוא אומר, "נצחוני בני", היינו שלוחמים נגד הרצון לקבל, שה' הטביע בלבבם, שאם האדם מנצח, אז הקדוש ברוך הוא שמח."

(רב"ש - ג'. מאמר 502 "אם האדם מנצח, ה' שמח")

אנחנו לומדים את זה מלכתחילה. מי ברא את הרצון לקבל? מי ברא את האגו? "בראתי יצר הרע"¹, אומר הבורא. לכן כל העבודה שלנו היא כאילו נגד הבורא, נגד אותו רצון שהחדיר בנו. לא כדאי לנו לשכוח שאנחנו פועלים מול הבורא, ואנחנו לכן לא מסוגלים לנצל שום כוח אחר, אלא רק אם אנחנו מזמינים את הבורא שיילחם, הוא בעצם נלחם כביכול עם עצמו, עם אותו יצר הרע שהוא ברא. ורק בצורה כזאת אנחנו יכולים להגיע לניצחון, שכוח הטוב ינצח את כוח הרע, ואנחנו רק עומדים בצד ומנהלים את הקרב. זה מה שצריכים לעשות.

לכן אין מה לחשוב שאנחנו מנצחים כאן, שאנחנו עושים משהו. אנחנו רק צריכים לדעת איך לנהל את הקרב בין שני הכוחות הללו, שכוח ההשפעה יתגבר על כוח הקבלה. אבל שני הכוחות האלה הם כוחות עליונים, ואנחנו באמצע. זה נקרא "נצחוני בניי"², שאנחנו בעצם מנהלים את הקרב. וכוח הטוב, הכוח שאנחנו קוראים לו כוח ההשפעה, הוא שינצח. לכן אנחנו מגלים את עצמנו בנקודה האמצעית, בקו האמצעי, ושני הכוחות האלה נכללים זה בזה, מתחברים זה עם זה, ובסופו של דבר אנחנו נכללים משניהם. ובחיבור בין שניהם אנחנו מגיעים ליישום של העבודה שלנו.

לכן לא לחשוב שאנחנו צריכים לנצח. אנחנו צריכים רק בקצת חכמה לנהל את הקרב. בהצלחה.

קריין: קטע מספר 3.

"האדם צריך להאמין, שזה שהרצון לקבל מפריע לו מהעבודה, זה באה לו מלמעלה. כי מן השמים נותנים לו כוח הגלוי של הרצון לקבל, מטעם שדווקא בזמן שהרצון לקבל מתעורר, יש מקום עבודה, שיהיה להאדם מגע הדוק עם הבורא, שיעזור לו להפוך את הרצון לקבל בעמ"נ להשפיע. והאדם צריך להאמין, כי מזה נמשך נחת רוח להבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו, שיקרבהו בבחינת הדביקות, הנקראת "השתוות הצורה", שהיא בחינת ביטול הרצון לקבל, שיהיה בעמ"נ להשפיע. ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בני". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע."

(בעל הסולם. שמעתי. י"ט. "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")

זה כמו שדיברנו קודם, יש שני כוחות, כוח אחד ניתן לנו מלכתחילה ונקרא יצר הרע, רצון לקבל והוא מגיע לנו מהבורא. אבל את הכוח השני אנחנו צריכים לדרוש, להוציא ממנו בכוח. כך, כוח בכוח. ואז בצורה כזאת אנחנו יכולים לנצח, לנצל את כוח הרע שיש לנו כדי למשוך את כוח הטוב. וכל פעם לא יהיה לנו יותר כוח הטוב מכוח הרע, אלא כל פעם הכוח הטוב יפעל רק כדי לכסות את הכוח הרע ולתת לנו עוד ועוד הזדמנות לבקש.

לכן אנחנו כל הזמן צריכים להיות בבקשה, כל הזמן בבקשה, "תביא לנו את הכוח הטוב". יש איזה שיר כזה, "תו לנו יצר הטוב", "תן לנו כוח לצאת ממצרים".

קריין: קטע מספר 4 רב"ש א', "ענין השפעה".

""יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו, שנאמר, צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". זאת אומרת, שהאדם צריך מקודם לראות, אם יש בידו כוחות להגיע, שיהיה באפשרותו לעשות מעשים בכוונה על מנת להשפיע נחת רוח להקב"ה. ואז כשכבר הגיע לידי הכרה, שאין באפשרותו בכוחות עצמו להגיע לזה, אז האדם מרכז את התורה ומצות שלו על נקודה אחת, שהוא "המאור שבה מחזירו למוטב", שזה יהיה לו כל השכר, מה שהוא רוצה מתורה ומצות, היינו השכר של היגיעה שלו יהיה, שהקב"ה ייתן לו הכוח הזה, הנקרא "כוח השפעה"."

(רב"ש - א'. מאמר 16 "ענין השפעה" 1984)

אם אנחנו מגיעים למצב שכבר אין לפנינו שום דבר לעשות או שאני לא רואה, או שאני מגיע לייאוש, או בכלל לא מיואש אפילו, זה עוד יותר גרוע. כי אם מיואש, יש ממה לעלות. אם אני פשוט לא מרגיש שום דבר, ככה לא טוב ולא רע, לא למעלה ולא למטה, לא רוצה את זה ולא את זה, בסופו של דבר אדם מגיע למצב שרק המאור המחזיר למוטב יכול לעזור לו.

גם אם הוא נמצא למטה, ואין ברירה, הוא מרגיש רע מאוד, רק המאור המחזיר למוטב. גם כשהוא נמצא למעלה, "וטוב לי, טוב לי, אבל רק טוב. מתי זה ייגמר?" ישנם גם מצבים כאלה, שהוא כבר לא יודע איך לצאת מזה, שיהיה קצת רע. אחרת את הטוב לא מרגישים כל כך, משעמם. בכל דבר ודבר אנחנו צריכים לחפש "אין ברירה", מבוי סתום, שאז היציאה מזה, היא רק על ידי המאור המחזיר למוטב.

זה מה שהוא אמר, "ואז כשכבר הגיע לידי הכרה, שאין באפשרותו בכוחות עצמו להגיע לזה, אז האדם מרכז את התורה ומצות שלו על נקודה אחת, שהוא "המאור שבה מחזירו למוטב", שזה יהיה לו כל השכר, מה שהוא רוצה מתורה ומצות, היינו השכר של היגיעה שלו יהיה, שהקב"ה יתן לו הכח הזה, הנקרא "כח השפעה"."

(רב"ש - א'. מאמר 16 "ענין השפעה" 1984)

(סוף השיחה)