שיעור בוקר 30.03.2015 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

"כתבי בעל הסולם", מאמר: "וזאת ליהודה", עמ' 82

"וזהו גם כן ענין ד' גלויות שלנו, גולה אחרי גולה, המוקדמים לד' הגאולות, גאולה אחר גאולה, עד הגאולה הרביעית, שהיא השלימות הגמורה, המקווה לנו במהרה בימינו אמן. שהגולה היא ענין ההעדר, הקודם להויה, שהוא ענין הגאולה. ומתוך שההעדר הזה, הוא המכין להויה, המיוחסת לו, כדמיון הזריעה המכין לקצירה, כמבואר בספרים.

לפיכך כל האותיות של גאולה אנו מוצאים בגולה, חוץ מאות אל"ף, אשר אות זו מורה על אלופו של עולם, כמאמר חז"ל. והוא ללמדנו, שצורתו של ההעדר, אינו אלא בחינת השלילה של ההויה.

והנה צורת ההויה, שהיא הגאולה, מודעת לנו בכתוב "ולא ילמדו עוד איש את רעהו וכו', כי כולם ידעו אותי, למקטנם ועד גדולם". ואם כן, יהיה צורתו של ההעדר הקודמתו, דהיינו צורתו של הגולה, רק בבחינת השלילה של דעת השי"ת, שזהו חסרון באל"ף, שחסר לנו בגולה, והמקווה לנו בגאולה, שהיא הדביקות באלופו של עולם כאמור."

אז איך אנחנו משיגים את זה? על ידי שמגלים את האות א', גלגלתא עיניים ואח"פ מחוברים מביאים לנו את הרגשת הבורא, גילוי הבורא. גלגלתא עיניים זה נקרא "ישראל", אח"פ נקרא "אומות העולם", שמשתדלים לחבר ביניהם ולהיות מעבר בין זה לזה, ולתת לכל החיבור הזה צורה שהבורא יכול להתגלות, בשמירה על צמצום ב', בשמירה על צמצום א', בכל מה שניתן. כך מצטיירת האות א' בחיבור שלנו וכולם מגיעים לתיקון.

"שזהו כל פדות נפשינו בדיוק, לא פחות ולא יותר. והוא שאמרנו, שכל האותיות של גאולה נמצא בגולה, חוץ מאל"ף, שהוא אלופו של עולם. והבן מאד.

ובכדי להבין הענין הנכבד הזה הנ"ל אשר ההעדר בעצמו הוא המכין אותה ההויה המיוחסת לו, נלמד זה מהויות עולם הזה הגשמי כי אנו רואים במושג של חרות שהוא מושג גבוה מאד נעלה, לא יטעמו בו רק יחידי סגולה, וגם המה רק ע"י הכנות מותאמות, אבל רוב העם אינם מסוגלים כלל לטעום בו טעם. ולעומת זה במושג של השעבוד הרי קטן וגדול שוים בו, ואפילו הפחות שבעם לא יוכל לסובלו.

(כמו שראינו בעם פולניא שלא איבדו מלכותם רק משום שמרביתם לא הבינו לשער כראוי מעלת החרות ולא שמרו אותו, ועל כן נפלו בעול השעבוד תחת ממשלת רוסיא מאה שנה. ובאותו זמן כולם נאנחו תחת עול השעבוד ומבקשים חרות בכליון עינים מקטן עד גדול. והגם שעדיין לא ידעו לשער בנפשם טעמו של החרות כדמותו וכצלמו, וכל אחד ואחד היה מדמה אותו כחפצו, אמנם בההעדר של החרות, שהוא השעבוד, נטבעה היטב סגולה זו בנפשם להוקיר ולחבב את החרות. ועם כל זה בעת שנשתחררו מעול השעבוד, אנו מוצאים הרבה מהם שמשתוממים בנפשם ואינם יודעים כלל מה הרויחו בכל החרות הזו, וחלק מהם עוד מתחרטים גם כן ויאמרו שממשלתם מכבידה עליהם מסים וארנונות עוד יותר מהממשלה הזרה והלואי שעמדנו בראשונה. כי עליהם לא פעל עוד כח ההעדר כראוי)."

לא הגענו עדיין להרגשת ההעדר של החירות, של הרוחניות, ולכן לא מגיע לנו. מתי יכולה להיות גאולה? רק בתנאי שאנחנו סובלים בגלות ומכוונים בדיוק לאותה צורת הגאולה שצריכה להיות. אז אנחנו יוצאים, מגיעים לאותה הצורה כי יש לנו את החיסרון המתאים.

אבל אם אנחנו נמצאים במצב שרוצים, אבל זו לא אותה הגאולה שצריכה לבוא מלמעלה, והחיסרון מהבורא והחיסרון מהנברא הם לא אותו חיסרון, אז אנחנו עדיין יכולים לצעוק עד השמיים, אבל אלה צעקות סרק.

תלמיד: אני צוחק.

ודאי. אתה צוחק על עצמך. אתה רואה כמה אנשים הגיעו לארץ ישראל תוך 67 שנה ואנחנו בקרוב חוגגים את יום העצמאות ה-67. כמה אנשים עברו דרך ארץ ישראל ומילאו את אמריקה? מיליונים. כמה אנשים נולדו כאן ומילאו את אמריקה? עוד רבים, מיליון או שניים, אז למה זה כך? כי הם לא הרגישו את צורת החירות. הם לא הכירו, הם לא העריכו את צורת החירות שיש להם כאן לעומת מה שאין להם שם.

צריך מאוד לסבול מזה שאתה לא מסוגל להיות לגמרי חופשי, בחינוך, בתרבות, בהיסטוריה שלך, בכל מה ששייך לך ממש אישית. זה חייב להיות חינוך מיוחד, שאתה תרגיש שאתה לא יכול, אין לך מקום אחר חוץ מכאן. גם לפי ענף ושורש, גם לפי איך שאתה נמצא ואיך שאתה צריך להתקיים ולחיות. אחרת, החיים בארץ ישראל הם סתם, חיי עינויים, אני נמצא כאן מאין ברירה.

תן לי עכשיו אפשרות לעבור לאיזה מקום, תסדר אותי איכשהו, אני עובר. כך חושב כל אחד ואחד. הכל תלוי בכמה ללחוץ עליו או לא. בלבד. אבל אצל כל אחד הכל תלוי רק במידת הייסורים שיתגלו, והוא מוכן לעזוב. למה? כי אין הרגשת הגלות במצב של החירות. כלי ואור חייבים להיות יחד, אסור שקודם יתבטלו הכלי, החושך, העינויים.

אם עכשיו היינו זוכרים את כל אותם העינויים שעברנו תוך אלפיים שנות הגלות, ולְמה אנחנו זכינו להיות כאן עכשיו, היינו מתייחסים אחרת גם לְמה שיש לנו וגם לשאלה האם לרדת או לא לרדת.

אם נשיא ארצות הברית, אובמה רוצה להרוס את ישראל, הוא צריך רק להגיד דבר אחד, "חבר'ה, חופשי. כל מי שיש לו תעודת זהות ישראלית, מקבל גרין קארד", לא צריך יותר שום דבר. הוא לא צריך להילחם בנתניהו וכן הלאה, לא, אלא רק להגיד דבר אחר. זה לא תלוי רק בו, יש עוד קונגרס, אבל בעצם זה הכל. ואז לא צריכים להילחם שאנחנו נפסיק להתקיים. אנחנו נפסיק להתקיים לפי רצונו, כי גם רצונותינו הם בכיוון כזה. כי אנחנו לא מרגישים בקיום שלנו את הגלות.

הגלות חייבת להיות כאן עכשיו, כדי לקיים לנו את הגאולה. צריכים להיות שניים יחד. האות א' חייבת להיות על הרקע השחור. או הפוך, רקע לבן והאות שחורה. חייבים להיות שניים, ואת זה אין. "חיים כמו כולם". בסדר.

אנחנו לא יכולים להתקיים כך. עם ישראל לא יכול להתקיים, זה ללא זה, ארבע גלויות, ארבע גאולות, חייבות כולן להתייצב להכרת המצב הסופי הנצחי השלם, ובשלמות הזאת גם הגלויות נמצאות ודווקא מקיימות את אור הגאולה.

תלמיד: בעל הסולם אומר, ש"צורתו של ההעדר, אינו אלא בחינת השלילה של ההויה." אני חשבתי שי-ה-ו-ה, זה דבר מושלם. פתאום מתברר שי-ה-ו-ה זה בכלל דבר לא מושלם לפי ראות עיניי.

לא, מה שאתה רוצה להגיד לי על העם בארץ, בזה אולי אתה צודק, אבל י-ה-ו-ה הוא מושלם. כי כל מה שאתה עושה, מברר, מקבץ, זה הכל נכלל בי-ה-ו-ה, בצורה הזאת. הצורה הזאת בולעת את כל הצורות ומתוך זה היא שלמה.

כי הצורה הזאת, י-ה-ו-ה, היא מגיעה מהאור שכך עשה את הכלי. ולכן זאת צורה שלמה. כל עשרת השמות הבלתי נמחקים, כולם נמצאים בי-ה-ו-ה.

תלמיד: בעל הסולם כותב ש"צורתו של ההעדר, אינה אלא בחינת השלילה"? מה זו השלילה הזאת בתוך י-ה-ו-ה, זה לא דבר מושלם?

השאלה שלו היא שחסר לי.

תלמיד: "אינו אלא בחינת השלילה של ההויה".

כן. שחסר לי.

תלמיד: בתוך י-ה-ו-ה? אתה אמרת שזה דבר מושלם, איך חסר לי בו?

אבל איך יכול להיות שזה נמצא, אם זה לא חסר?

אתה חי בעולם הגשמי. נניח שעכשיו אכלת איזו סעודה יפה, מנה ראשונה, שנייה, שלישית, רביעית, חמישית, שישית, שביעית, וכן הלאה, כמו שאתה רגיל. אחרי כן אתה קם מהשולחן, בקושי, וחוזר לעבודה שלך, או לישון שעתיים וגם העוזרים שלך מבינים שאתה צריך לנוח שעתיים, הכל מסודר. לא סתם אני אומר כך.

בשעתיים האלה אתה מרגיש שאתה מלא, כי עכשיו אכלת. יש לך תענוג, יש לך מילוי. זה העולם שלנו. ברוחניות רגע אחרי שאתה מילאת את עצמך לגמרי במשהו, במאה אחוז בספירות ואורות, לא נשאר לך כלום, אתה ריק.

השאלה היא כך, איך אני יכול להחזיק את המצב הקודם וכל הזמן עוד ועוד לפתח אותו? בתנאי שאני כל הזמן דואג לחיסרון, שכל הזמן יהיה מונח בתוך המצב ההוא. כל הזמן. כשאני מסיים סעודה ברוחניות, אני הרבה יותר רעב מקודם. כי אני עובד בצורת השפעה, וכמשפיע יש לי תמיד אפשרות להוסיף. אני לא מתמלא כמוך מעשרת המנות ואחר כך יושב כמו בול עץ, כמו שק עם משהו בפנים, ולא יכול לזוז.

ההיפך, אני נעשה כאילו יותר דק, יותר פזיז, יותר מסוגל. לכן הכלי שלנו ברוחניות הוא כלי דהשפעה, כי יש לו אפשרות כל הזמן להיות בפעולה וכל הזמן להיות בתענוג וכל הזמן להיות בחיסרון. זה כל הטריק, למה הבורא בחר בכלי דאמונה, כלי דהשפעה. הכלי לא נסתם.

תלמיד: זאת אומרת, אתה מדבר על משהו שהוא פנטסטי.

זה פנטסטי כי זה לא בנו, זה ממש מצוין, מעולה.

תלמיד: התענוג הוא אינסופי, משהו לא מהעולם הזה, לא שייך לנו בכלל כרגע?

לא שייך. אבל אתה מבין עד כמה שזה כלי מיוחד, פשוט נתנו לך ביד נצחיות. כי אם אתה כל הזמן נמצא בשני כוחות האלה, אתה נצחי.

תלמיד: אני שואל, האם באמת אפשר להגיע למה שאתה אומר עכשיו?

יש אומרים שאפשר.

תלמיד: אדם שמגיע לרמות האלה האם באמת מרגיש פנטסטי.

אז נעלם לך העניין של הזמן, ועניין של המקום, של מרחק, של החיים ומוות. כי הכל נמצא בידיים שלך באותו זמן, יחד.

תלמיד: אז לא אצטרך לשבת בצהריים לאכול, להשמין ולא לזוז וכל זה? או שזה קשור?

לא, כי זה מחובר באותה פעולה, בכל רגע מחוברים יחד חיים ומוות, מילוי וחיסרון. ולכן אתה כל הזמן נמצא בהתחדשות.

תלמיד: צריך להיות יותר ברוחניות ופחות בגשמי? זאת אומרת, לא צריך כל כך את הגשמיות אלא יותר את הרוחניות?

אתה משתמש בגשמיות, רק אתה לא משייך לזה חשיבות כמו קודם, כי אתה לא תלוי בזה ממש. החיים שלך מוערכים לפי הרגשת החיסרון. הכל נמדד רק לפי החיסרון. כמה חסר לי, לפי זה אני בודק את הכלי שלי. לפי זה אני בודק את עצמי, את המצב שלי.

לפי כמה שאני בנטייה הזאת, בהשתוקקות לזה. זה נקרא שחוץ מהרצון אני מפתח השתוקקות, זה נוסף לרצון. הרצון מגיע, אבל השתוקקות תלויה בי.

שאלה: איפה עניין החרות נכנס פה בתוך העסק הזה? חרות ממה?

חרות ממלאך המוות.

שאלה: מה זה אומר "חרות ממלאך המוות" בחיים שלי?

אם אני יודע לחבר חיסרון ומילוי יחד. אני לומד, אני כל הזמן חי, כי כל הזמן אני מרגיש עד כמה חסר לי, כי אני עובד בהשפעה. אין הגבלה בהשפעה ואני כל פעם יכול למלאות אותם, כי אני הופך להיות למעבר כלפי האור הנצחי, השלם. ואז אני שייך לאור בגלל שיש לי חיסרון החיצונים שאני יכול למלאות אותם, ולכן אני המחובר לשלם, שלם.

שאלה: בדרך הרוחנית אין יותר צרות? למקובל אין לו צרות? זה לא בדיוק מה שאנחנו רואים בחיים שלנו.

יש לך את כל הצרות האפשריות בחיים.

שאלה: איך אתה מסביר את זה?

השאלה היא האם אתה מקבל את הצרות האלה בצורה כזאת שאתה רואה שבלעדיהן אתה לא היית מקיים את הנצחיות שלך. כך שלא אכפת לך מהצרות, אתה רואה בהן חלק הכרחי, כמו שהיום אתה מסכים להיות קצת יותר רעב כדי להרגיש יותר תענוג מהאוכל. הרי כשאתה רעב אתה סובל.

שאלה: סובל.

אז אתה מוכן לסבול.

שאלה: יש תענוג של אוכל, תענוג ללכת לאכול.

יש את התענוג המקווה. אותו דבר כאן, נותנים לך חסרונות מכל הצדדים, בעיות, מכל הצורות, כי אתה מתחבר לעולם, אתה צריך לתקן את העולם, אתה מרגיש שהם שייכים אליך והם כולם סובלים. יש לך שבעה מיליארד ילדים קטנים שאתה לא יודע מה לעשות איתם. אתה נמצא במבוכה, אתה נמצא בצרה, מספיק לך מה שאתה סובל מהילדים שלך, אתה צריך עוד שבעה מיליארד? ואתה מתייחס אליהם לא בצורה שאתה כלפי הילדים שלך. תסלח לי, אבל אתה מזלזל בהם, שוכח מהם לחצי יום לפחות, נכון? כאן אתה לא שוכח לשנייה. אז מאיפה בא לך הכוח לסבול, ועוד יותר מזה, לא לסבול, אלא ליהנות? מזה שאתה מקדם אותם, יחד איתם למצב המתוקן, ובכל רגע ורגע אתה לא חושב עליהם, אלא איך לעשות מזה נחת רוח לבורא. אז אתה מתחיל לראות בכל הקשיים האלה הזדמנות. אז בתיאבון.

קריין: "פרי חכם שיחות", מאמר "השפעה ותענוג" כתוב: "כי כבר אמרנו, שאין ענין הקדושה בחינת המשכה לעצמיותו, שזה אינו שלמות, אלא חסרון, ולא יחיה לעולם הבא בנצחיות, שמזון הנצחי, הוא מהנתינה לזולתו".

אתה נמצא בחיסרון, ואתה נהנה מהחיסרון הזה. האם אתה מבין כמה שזה הפוך ממה שהיום? אם אני היום לא ממלא את עצמי, אני בחיסרון. ברוחניות, אם אני לא ממלא את האחרים, אני לא במילוי. זאת אומרת, כמה שחסר לי, אני מלא. תרתי דסתרי.

"פרי חכם שיחות", מאמר "כל המצטער עם הציבור" כתוב: "אותו עובד ה' שאינו מצטער עם הציבור אלא מרגיש רק חיסרון הפרטי שלו עצמו, לכן בית הקיבול שלו גם כן אינו גדול יותר. לכן לא יוכל לקבל גילוי א-לוהיות בסוד נחמת הציבור. כי לא הכין כלי לקבל בחינה כללית זו. אלא בחינה פרטית שלו. מה שאין כן, המצטער עם הציבור ומרגיש צרות הכלל כצרה פרטית של עצמו", שיש כבר ערבות בכלי הזה, "הוא זוכה לראות גילוי השכינה בשלמות, דהיינו נחמות כלל ישראל, כי חסרונו חיסרון כללי, לכן גם השפע הקדושה היא כללית, ובזה תבין את עניין, שצדיקים אין להם מנוחה. שמתאמצים תמיד להעמיק ולהרחיב הבית קיבול שלהם כי למשפיע אין שום מידה, רק למקבל. אם כן כל מגמתם בחייהם להתחזק ולהשתוקק לעשות בית קיבול ותוך כדי לגרום נחת רוח בהרחבת גבול הקדושה".¹.

דיברנו, על הרבה דברים חכמים אולי ונעלים מעלינו, אבל האמת שהכל מתגלה בחיבור, רק על זה לחשוב, ואז יסתדר.

"ועתה נבין פלוגתייהו דרב ושמואל כי רב מפרש המשנה שמתחיל בגנות וכו', כדי שמתוך כך יוכר שיעור הישועה ביותר" כי רב אמר שעובדי עבודה זרה היו אבותינו. "ועל כן אומר להתחיל מזמן תרח וכו' ואינו אומר כשמואל, משום שבמצרים כבר היתה אהבתו ועבודתו ית' נטועה במקצת האומה, וענין קושי השעבוד הנוסף במצרים, אינו חסרון מחמת עצמו בהוית האומה הקרויה אדם כנ"ל. זה לפי שמואל. שמואל אומר שצריכים להתחיל ממצרים, מ"עבדים היינו", מזה מתחילה להיות הכרת הגלות, ומתוך הכרת הגלות גם באים כבר לקראת הגאולה. וההלכה, לפי מה שהוא כבר אמר, היא לפי שמואל.

"ושמואל לא אומר כרב, מחמת שמושג של חרות האומה בידיעת ה' הוא מושג מאד נעלה שרק יחידי סגולה מבינים אותו וזה עפ"י הכנות מתאימות. אבל רוב העם עוד לא הגיעו להשגה זו. לעומת זה, ההשגה של קושי השעבוד מובן לכל אחד כמו שכתב האבן עזרא בתחילת פ' משפטים "שאין לאדם בעולם יותר קשה עליו, מהיות ברשות אדם כמוהו" עד כאן לשונו.

ומפרש המשנה מטעם שההעדר מכין ההויה ונחשב משום זה לחלק מישועתו ית' שצריך להודות גם עליו, ולפיכך אין להתחיל מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כי זמן ההוא אינו נכנס אפילו בבחינת ההעדר הקודם להויה בהיותם נשללים לגמרי מסוג הוית האדם כי היו מרוחקים מאהבתו ית' בתכלית, ועל כן מתחילים משעבוד מצרים שכבר שביבי אהבתו ית' היה בוער בלבם במקצת, אלא מקוצר רוח ומעבודה קשה היה הולך ונכבה יום יום וזהו שנחשב להעדר הקודם להויה ולכן אומר להתחיל מעבדים היינו."

שאלה: בהפצה שאנחנו עושים לא ברור לי איך האנשים אמורים להגיע לחיסרון הזה. כי דברנו על כך שאנשים מנסים לברוח מהארץ. או שאנחנו מבקשים מאנשים שבעולם שיתחברו.

אנחנו לא עושים איתם כלום, אנחנו גם לא מעוררים בהם חיסרון. אנחנו מעוררים בהם חיסרון לאותו הכוח החם היפה והנעים שהם מגלים בחיבור. אנחנו בונים בהם חיסרון חדש. לא צריכים להגיד, "לעומת מה שהיה לכם בגלות לפני חמש מאות שנה". אנחנו בונים בהם חיסרון חדש, אנחנו נותנים להם משהו טעים לטעום, ושהם יזכרו את הטעם הזה וירצו לחדש אותו עוד ועוד. ו"חשיבות של הטעם הזה היא, שעל ידי המתוק שאתם משיגים, אתם יכולים להמתיק כל החיים שלכם בכל מיני אופנים". כך תעשו, "בוא נלמד יחד אצלנו, בסדנאות שלנו, דרך טלוויזיה בסדנאות שאנחנו נעביר, דרך קמפוסים שלנו, דרך מה שאתם רוצים. אבל פעם בשבוע בואו נתחדש, נטפל בזה כדי שיהיה לכם טוב בחיים". אנחנו בונים בהם חיסרון לאותה הרגשה שהרגישו בעיגול.

שאלה: ההרגשה האמיתית של התענוג שהם יקבלו, שתמיד אתה נשאר יותר רעב אפילו, זה רכיב שחסר פה. לא ברור לי איך אני מביא את האדם לכך, שבִמקום שירגיש טעם במשהו אחר, הוא ירגיש טוב בחיבור, ומשם להעביר אותו להרגשת הצורך הזה, שרק מהרצון להשפיע הוא יקבל מילוי אמיתי, כי אחרת הוא שוב ירגיש שמן אחרי הסעודה והוא אפילו ירגיש לא נוח.

אנחנו מחזיקים את הרעב אחרי הסעודה מתוך זה שאנחנו כל הזמן יוצאים להפיץ, אם לא זה, גם אנחנו כאילו מתמלאים. לכן לא ברור לי, כשאני יושב עם האדם, איך אני מעביר אותו לאיזו משמעות אחרת, איך אני מביא אותו לחיסרון האמיתי. כי אם אני לא עושה את זה, אז סתם נעים לו במעגל, ואז הוא ירצה קצת מהנעים הזה, אבל זה עדיין משהו שישאיר אותו שמן אחרי זה.

זה לא טוב, תלוי איך אתה מחבר את הסדנה. אנחנו צריכים לחבר את הסדנה בצורה שהוא יבין שעכשיו הוא קיבל כלי, הוא לא קיבל מילוי. אנחנו עשינו לו הכרות עם הכלי. "תראה איזה מפתח או פלייר יש לך עכשיו ביד, אתה יכול לשנות את החיים שלך בכל מקום שבו אתה נמצא". אנחנו לא מדברים על דברים גבוהים, אלא על דברים בהישג ידו, איפה שהחיסרון שלו נמצא. בחינוך ילדים, ביחסים במקום עבודה, ביניהם בבית ועוד, דברים פשוטים, הסתכלות על החיים בכלל. אם יש לו חיסרון לזה, אז אנחנו אומרים לו, קודם כל תפסיק להיות עצבני, אתה יכול לסדר את הדברים האלה יפה וטוב.

אם אתה רוצה שעל ידי זה אנחנו גם נגיע למצב שיהיה לך דיור, מילקי, חופש בחו"ל, ילדים באוניברסיטה ועוד דברים שיהיו מסודרים, אז צריכים ללמוד איך לעשות זאת, אתה לא יכול לעשות זאת לבד כמו שעשית עד עכשיו. עכשיו אנחנו מלמדים אותך איך לשפר את החיים שלך בצורה אינדיבידואלית, כי בזה אתה לא כל כך תלוי באחרים. עוד עשירייה זו לא בעיה, אנחנו נחבר לך אותם. אבל אם אתה רוצה יותר, כבר להשפיע על החברה הכללית בצורה מדינית, בצורה של כלל החברה, שם אנחנו צריכים כבר להפעיל את עצמנו בצורה יותר כללית. בואו נלמד איך עושים את זה, חכמת הקבלה מדברת על זה.

זה לא בא על ידי מהפכות או אירועים קשים, אלא אך ורק על ידי יחס יפה. לכן אפשר להסביר את זה, אפשר לדבר על זה בגלוי. אני לא מזיק בזה לאף אחד. אני לא בונה כך שחצי עם ישמח על בכי של החצי השני. אני רוצה להביא את כולם להצלחה גדולה. ולא אלה על חשבון אלה, במאומה לא.

אם אנחנו מתקדמים בתיקונים זה יקרה, אם לא עכשיו אז בעוד מאה שנה, אבל בטוח שכולם יתקדמו לפי החינוך ולא בכוח. זה לא טרור, זו לא מהפכה, ולא דיכוי של חצי מהאנשים, כך שמאלה פושטים את העור ולאלה נותנים קצת פרורים. אלא כל זה בא אחרי החינוך, שאדם מתחיל להרגיש עד כמה הוא מרוויח מזה שהוא מגיע לשלמות. לזה שכולנו בחברה מתחילים להיות שווים. הוא מרגיש בזה שהאור העליון מתפשט בכולם. הוא מרגיש בזה שכולם מתמלאים לפי כלים שלובים.

ואז אף אחד לא ניזוק, העשיר הגדול והעני ביותר, כולם מרגישים ממש רווח. כי האור העליון ממלא את כל הפערים ביניהם, דווקא בגלל הפערים. אז העשיר מוותר יותר, והוא מרוויח יותר. יוצא כך, כי זה כל העניין של התיקון הרוחני. אתה מגיע כאן למצב שהוא הפוך ממה שקרה לנו בכל ההיסטוריה שלנו, בכל החלוקה הזאת.

במה ממשלה מתעסקת? בחלוקה. היא מקבלת את כל הכסף שהיא מסוגלת להוציא מאתנו, ומחלקת איך שהיא רוצה. חצי מזה היא לוקחת לעצמה, וחצי מחזירה לנו דרך מערכות כמו חינוך, תרבות, צבא, בריאות וכן הלאה.

אז בסך הכל, כל המערכות משתנות. אבל בינתיים, אנחנו רק צריכים להסביר להם. אנחנו לא מדברים על מצבים שאנחנו הולכים לשנות, אלא רק על חינוך חברתי. רק להיות טובים זה לזה. אחר כך בצורה טבעית, הטבעיות היפה בינינו תתחיל לשנות, תתחיל לתת תוצאות. תתחיל לשנות את היחסים החברתיים בינינו. מתוך היחסים החברתיים נגיע ליחסים האחרים.

למה? אם אני בונה מפעל ולוקח שותפים ופועלים זרים, או אם אני בונה מפעל אבל לוקח את כל המשפחה שלי, איזה יחס יהיה כאן, ואיזה יחס יהיה שם? לכן אם אנחנו נשתנה מאזרחים לאחים, למשפחה אחת, אז הכל ישתנה. כל היחסים בינינו ישתנו. היחסים בעבודה, היחסים בכל שטחי החיים. הכל ישתנה מתוך זה שאתה משנה את טיב הקשר בין בני האדם. הם בעצמם לא כל כך שולטים בזה, זה לא בשליטת האדם. אבל ברור שאם אתה נמצא בקשר עם הקרובים שלך, אז החשבון הוא שונה ממה שהוא עם הזרים. לכן המטרה שלנו לעשות מהזרים, קרובים. ובזה תלוי כל התיקון, ממש. שום דבר לא חסר כאן יותר.

תלמיד: כלומר, סוד האושר של האדם אחרי שהוא ישב אתי במעגל, הוא בזה שהוא יהפוך את הזרים לקרובים. האם הוא צריך להגיע להבנה שבסוף המעגל הוא צריך להעביר את זה הלאה?

לא, אין לו מה להעביר הלאה, הוא עדיין לא מבין כלום. הוא צריך לקום מהמעגל בחיסרון שעכשיו הוא הכיר משהו, והוא צריך ללמוד איך להשתמש בזה. הוא חייב להגיע אליך שוב ושוב, להיות אתך במגע. עם זה הוא צריך לקום. אין לו מה לספר לאחרים, זה עדיין רחוק ממשהו. שלושת רבעי השעה שהוא נמצא אתך זה רק כדי להכיר הרגשה טובה, ולהבין שאתה יכול להרחיב לו את ההרגשה הזאת עד שהוא יגיע למצב הזה באופן קבוע, יפה וטוב. כך הוא צריך לקום.

שאלה: בימים אלה אנחנו מוסיפים לפעילות השטח שלנו, מבצע טלפוני של תנועת הערבות. אנחנו מתקשרים לאנשים ומנסים לעודד אותם לחשוב שחיבור העם הוא באמת הפתרון לעתיד טוב יותר. בשיחה מאוד קלילה וקצרה, אנחנו פשוט מעוררים באדם את המחשבה לכיוון הזה. ואנחנו חושבים שזה בשילוב עם עבודת שטח יכול אולי להביא לאיזו התעוררות ציבורית כללית, לאיזו מסה קריטית כך שאנשים יתחילו לחשוב בכיוון הזה. רצינו לשמוע ממך איך אתה רואה את החשיבות של הדבר הזה?

ללא ספק, זה יכול להועיל בתנאי שאנחנו נשתמש בזה נכון. אנחנו צריכים ללמוד איך לעשות זאת בצורה יפה, קורקטית מאוד, ונקווה שזה יעזור. להסביר לאנשים שכל הטוב תלוי ביחס הטוב בינינו, איך בונים את היחס הטוב הזה, ועל ידי מה. אנחנו צריכים להכין בשבילם את כל הסדרות של הסדנאות. סדנה כללית בכמה אופנים, ואחר כך סדנאות לחינוך ילדים, לזוגות צעירים, לבעיות במשפחה, לבעיות עצבים ומחלות, לכל מיני דברים שאדם נתקל בהם.

אלה דברים פנימיים שתלויים באדם. זה במישור הפשוט, האישי, לפעמים לא כל כך אישי, אבל זה במשפחה או בעבודה או בכביש, זה איך אדם מתנהג עם הזולת. כשזה מתחיל להיות עניין חברתי, אולי לא כדאי לנו לגעת בזה, אלא להסביר להם שלשלב הבא אנחנו יכולים להגיע גם על ידי כך שמהרבה אנשים פרטיים, אנחנו מגיעים למצב שבחברה שלנו, פה ושם, יהיו אנשים שכבר מבינים, שמרגישים שחובה לבצע כך, ויש בזה גם התפשטות ויראלית. ואז אנחנו מגיעים למצב של אווירה חברתית אחרת.

כך אנחנו נשנה את האווירה בחברה עד כדי כך שנוכל לשנות ממש את החיים שלנו, את היחס כלפי מילקי, ודיור ומה לא, אפשר אז לשנות הכל בתנאי שרוח החיבור שורה בחברה. בכל זאת באף שלב אתה לא צריך להפסיד, אתה לא צריך להשקיע משהו, אתה לא הולך לאיזה עסק שבו אתה נמצא בסכנה. אלא ההיפך, כל פעם אתה מתקדם מטוב לטוב יותר. זה העסק היחיד שלא יכולה להיות בו שום תוצאה רעה.

שאלה: עכשיו אנחנו שוקדים על תיבת מסרים בתחום הכלכלי. האם בשלב זה אנחנו לא צריכים לגעת בנושא המילקי, הדיור וכל המסרים בתחום הכלכלי?

איך אתה תגיע לחנך הרבה אנשים בצורה אישית? איך אתה הולך לשנות את הדברים? אתה צריך רוח שתתפשט בתוך החברה, כדי שאנשים שזה בידיים שלהם יעשו שינויי יחסים מעשיר לעני, שהם ירגישו שהם מרוויחים דווקא בזה שהם מקטינים את הפערים האלה. הם צריכים להבין את זה. וזה תלוי בהרבה אנשים, ובהרבה גורמים בדרך.

האם אתה רוצה לעשות מהפכה, לפעול בכוח? כבר עשו דברים כאלה, אבל זה נגד רוחניות. רוחניות היא רק על ידי התפשטות האהבה. לעשות בכוח לא יעזור לך בכלום. על ידי חינוך אפשר, אתה יכול לבוא ולחנך. כי חינוך זה משהו אחר, זה כמו שגדול מחנך את הקטן. כמו שאבא אומר לילד "עכשיו אתה תשב ותלמד."

חינוך אפשר לעשות בכוח, לחייב. אבל בַתוצאה מהחינוך שהוא מקבל, הוא כבר חייב להשתמש באופן חופשי. זה הדבר היחיד שעלינו לעשות בכוח, בלחץ, וזו מצווה, לחנך את הילדים. הכוונה היא לעם, ואפילו בלחץ, ואפילו בחיוב, ואפילו במכות. אבל את כל היתר הם צריכים לעשות רק מתוך החינוך. וזה יקרה, תן לאור העליון לעבוד. זה מה שאנחנו צריכים. ונקווה שנצליח.

שאלה: אני רוצה לשאול על העיקרון של ההיעדר קודם לה-ו-י-ה. אנחנו רואים שבמידה שקיימת דעת כלל שהיא מאוד נמוכה, אז העניין של החיבור בכלל לא עולה. אנחנו רואים שאם אני לא פוגע במישהו, אז אני בסדר. האם זה נכון?

זה היה כך. היום, כשהעולם כולו מתגלה כמחובר וכולם תלויים זה בזה, אם אני לא נמצא בחיבור טוב אני גורם רע. אני לא יכול עכשיו להישאר לחיות מנותק מכל האנושות. כביכול, לפי המערכת שמתגלה, פריט שלא מחובר למערכת בצורה נכונה, גורם נזק. זה חוק החיבור האינטגרלי.

אמנם אנשים ברחוב לא מרגישים, אבל זה לא פותר אותם מזה שהם מזיקים למערכת ומזה שבסופו של דבר זה חוזר אליהם בפידבק. צריכים להמשיך בסבלנות.

(סוף השיעור)

---

1. המקור לא היה זמין, הוקלד משמיעה↩