שיעורי בוקר 01.01.20 הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

הפוסל במומו פוסל ועל כל פשעים תכסה אהבה –

קטעים נבחרים מהמקורות כהכנה לכנס במדבר

קריין: קטעים נבחרים מהמקורות כהכנה לכנס במדבר, "הפוסל במומו פוסל, ועל כל פשעים תכסה אהבה".

זה לא רק כהכנה לכנס המדבר כמו שכך כתוב כאן, אלא בכלל כמו פעם ותמיד, גם עכשיו וגם לעתיד, עד שנסיים את כל התיקונים, החיבור בינינו זה בעצם המטרה העיקרית והתיקון היחידי שצריכים אנחנו לבצע, וגם להחדיר לכל אומות העולם. זה התפקיד שלנו, אי אפשר לברוח מזה. ולכן צריכים להעלות חשיבות שלו עד כמה שאפשר, ולהשתדל לקיים.

קריין: קטע מס' 4 מתוך "שער האותיות" של השל"ה הקדוש.

"אף על פי שחברך אינו שווה במידות כנפשך, חייב אתה לסבול אותו ולאהוב אותו, בעבור ה' שככה בְּרָאו."

(השל"ה הקדוש. שער האותיות, ב')

זאת אומרת, יש כאן כמה דברים. למרות שאתה רואה שכולם שונים, וכולם הפוכים ורחוקים ממך בכל מיני צורות, וכך מסודר מלמעלה, אבל מסודר כך שאתה צריך דווקא לתקן את עצמך, עד שאתה מעמיד את עצמך בצורה כזאת שנראים לך כולם אהובים. שאתה מתחיל "ואהבת לרעך כמוך", זה מדובר לאדם שהוא צריך להביא את עצמו למצב שהוא אוהב את כולם. זה נקרא שהוא "מתוקן". זאת אומרת לא שהם צריכים להיתקן, אלא הוא צריך לתקן את עצמו, עד שרואה אותם כולם אהובים בעיניו, אז נקרא ש"מגיע לגמר התיקון".

אז "אף על פי שחברך אינו שווה במידות כנפשך," מלכתחילה זה כך. כולם, כל אחד רואה את האחרים שהם צריכים תיקון, "חייב אתה לסבול אותו ולאהוב אותו, בעבור ה' שככה בְּרָאו." כן. הבורא ברא כך, ולכן אתה חייב את זה לקיים. אין תירוצים אחרים שזה יפה, לא יפה, מביא שלום בעולם. אין. סיבה אחת, רצון העליון שאתה תראה את כולם יפים, טובים, אהובים בעיניך. זה נקרא ש"תיקנת את עצמך".

לכן אנחנו צריכים להודות לבורא שברא את העולם, וכל כך הרבה דוגמאות יש סביבנו שכלפיהם אנחנו צריכים לסדר את עצמנו, לווסת את עצמנו, כך שאנחנו נראה את כולם שנמצאים באהבה כללית. וזה נקרא "שתיקנו את עצמנו". אז זה התיקון.

קריין: קטע מס' 5. מתוך רב"ש א', "עשה לך רב וקנה לך חבר – א'"

"אומר רבי יהושע בן פרחיה "והוי דן את כל האדם לכף זכות". שהאדם צריך לדון את כולם לכף זכות. היינו, מה שהוא לא רואה בהם מעלות, אין הם אשמים, אלא הוא בעצמו אין לו בהכוחות שלו מספיק כישרון לראות את המעלות של הכלל. לכן לפי תכונת נפשו, הוא רואה. וזהו אמת לפי השגתו. אבל לא לפי האמת."

(רב"ש - א'. מאמר 1 "עשה לך רב וקנה לך חבר- א" 1985)

כי לפי האמת, אם היה מביא את עצמו לצורה המתוקנת, היה רואה את כולם מתוקנים "כל הפוסל במומו פוסל". ואז כך אנחנו צריכים לראות את העולם ש"בא לשמשנו", כמו שכתוב. זאת אומרת, בא להראות לי עד כמה שעדיין לתיקון אני צריך.

שאלה: מה זאת אומרת "לדון את האדם לכף זכות", מה אני צריך לעשות?

אני צריך לעשות פשוט. כשאני רואה בך כל מיני פגמים, שאתה עצלן, ליצן, קמצן, אתה יודע, לא חסר. אז אני צריך לתקן את עצמי, עד שאני רואה אותך צדיק.

תלמיד: יש כאלה אנשים שמלפני עשר, עשרים שנה, עשו לי איזה קטע שלא יוצא לי מהראש. אני רואה אותו, לא מסוגל לסבול אותו. מה צריך לעשות? להגיד, לא, אתה זהב טהור, אני אוהב אותך. להתעלות מעל עצמי?

לא, להגיד זה שום דבר לא שווה. וזה גם לא עניין של להגיד, אתה יכול לבוא אליו ולהשלים עמו כאילו שאתה נותן לו משהו, והוא סולח לך, ואתם בחיצוניות ממש נעשים.. זה לא תיקון. תיקון זה שאני מתוך הטבע שלי, לא לפי איזה הסכם, אלא לפי הטבע שלי לא רואה באף אחד שום פגם, כי אני רואה שכל העולם הוא גילוי הבורא כלפיי בלבד.

תלמיד: אפילו אם?

לא אפילו, אין אפילו. זה נקרא "גמר התיקון".

תלמיד: גנב ממך כסף, ולא מחזיר לך את החוב שלו, וגם טוען שהוא לא חייב לך. אז מה אתה עושה עם אחד כזה? מה אתה עושה אתו?

מה אתה עושה עם עצמך.

תלמיד: עם עצמי?

כן.

תלמיד: זה מה שאני שואל. לוותר?

לא, לא לוותר. לוותר זה לא תיקון.

תלמיד: אז מה אני עושה עם אחד כזה?

אתה צריך לתקן את עצמך, עד שאתה רואה אותו מלאך.

תלמיד: וגם לשכוח מהכסף. מה אני צריך לעשות?

כן.

תלמיד: לתבוע אותו? מה אני צריך לעשות?

לא. אתה צריך להגיד תודה רבה לבורא שבמקרה כזה מלמד אותך, ומקרב אותך לתיקון.

שאלה: אפשר להבין נכון שזה מתייחס כלפי העבודה בחיבור, בעשירייה, ופשעים כלפי חיבור בעשירייה?

תיקונים הם דרך עשירייה, אבל בדיקות הם בצורה אישית.

תלמיד: אז נגיד אני רואה עכשיו הרבה פשעים, הרבה דברים נגד חיבור שחברים עושים בעשירייה. אני צריך את הכול להצדיק?

לא, זו עבודה בשתי רמות. ברמה אחת, כמו שכותב רב"ש, שאנחנו צריכים בכל זאת לפעול כלפי חיבור בעשירייה. ברמה השנייה האישית, אני צריך לתקן את עצמי כלפי אותם האנשים, בצורה שהם יירָאו לי ממש שלמים.

תלמיד: אז בצורה פנימית אני מתקן את היחס שלי. בצורה חיצונית אנחנו צריכים לעשות פעולות קונקרטיות בשביל לסדר אותם הדברים או שאם אני מתקן בצורה פנימית, כבר אין מה לסדר בחוץ?

אם אתה מתקן את עצמך, אז מבחוץ הכול יהיה מסודר. תנסה, תראה. זה כל העניין, שאם אנחנו מתקנים את עצמנו ביחס יפה לאחרים, אז בזה אנחנו גומרים את כל התיקונים.

שאלה: בכללי, חוץ מהעניין האישי של מה שאני צריך לראות את עצמי, צריך להיות בעשירייה חוקים שכל אחד צריך לראות אותם, להתייחס אליהם בהתאם?

אני לא מבין מה אתה אומר. עוד פעם.

תלמיד: יש את העניין האישי, כמו שאמרת עכשיו.

כן.

תלמיד: יש את העניין של העשירייה.

כן.

תלמיד: כלפי עשירייה, כלפי מרכז העשירייה, כל אחד צריך להתייחס לחוקים של העשירייה?

זה ודאי, מה השאלה?

תלמיד: זה מה שאני שואל.

למה אתה שואל?

תלמיד: בשביל להבין באופן כללי.

לא דיברנו על זה?

תלמיד: דיברנו.

אז תחשוב לפני שאתה שואל. לכן לא הבנתי, מה המקום לשאלה.

קריין: קטע מס' 6, מתוך כתבי רב"ש כרך א', מאמר "בענין חשיבות החברים".

"איך אפשר להחשיב את חבירו, שהוא יותר גדול ממנו, בו בעת שהוא רואה, שיש לו מעלות יותר גדולות מחבירו, דהיינו שהוא יותר כשרוני, יש לו בטבע מידות יותר טובות. וזה אפשר להבין בשני אופנים:

א. הוא הולך עם בחינת אמונה למעלה מהדעת, שבו בעת שבחר בו לחבר, הוא כבר מסתכל עליו למעלה מהדעת.

ב. זהו יותר טבעי, היינו בתוך הדעת. היות שאם הוא החליט לקבל אותו בתור חבר, ועובד עם עצמו לאהוב אותו, הנה מדרך האהבה הוא, שלא רואים רק דברים טובים, ודברים רעים, אף על פי שישנו אצל חברו, הוא לא רואה אותם, כמו שכתוב "על כל פשעים תכסה אהבה"."

(רב"ש - א'. מאמר 17, חלק א'. "בענין חשיבות החברים" 1984)

זאת אומרת, אני יכול לקבל את החבר כצדיק, צודק וגדול, והכול למעלה מהדעת, זאת אומרת אני לא רואה את זה כך בעיניים שלי, אבל אני מקבל שהוא כך, זה אלף. בית, שאני יכול לראות כבר בחבר את כל התכונות האלה הטובות מתוך זה שתיקנתי את עצמי. אז זה יותר חשוב, זה בתוך הדעת. יש למעלה מהדעת וזה בתוך הדעת.

שאלה: על כל פשעים תכסה אהבה, כלומר אני רואה פשעים בחבר אבל אני מכסה אותם?

האם אתה רואה את הפשעים ואתה מכסה אותם באהבה? אתה משתדל לאהוב אותו, זאת אומרת מתקן את עצמך עד שאתה אוהב אותו.

תלמיד: אבל את הפשעים אני ממשיך לראות, פשוט אני מכסה אותם באהבה.

כן, כשאתה מתייחס נכון, אתה רואה גם את זה וגם את זה.

תלמיד: בעצם החברים שלי בעשירייה, אם היו מביאים לי את התכונות שלהם אני בטוח הייתי מסתדר הרבה יותר גרוע, לא הייתי מצליח כלום, זה נחשב שאני מצדיק אותם, שהוא מנסה אבל לא מצליח?

ברוחניות אם אנחנו הולכים לתקן את עצמנו, אז העביות שלנו כל הזמן גודלת ועל פני זה אנחנו רוצים לכסות אותה ביחס החדש. אז אני רואה את הסיבה לשנאה שלי, שאני רואה בו את כל הפגמים, אני מייחס את כל הפגמים האלה אלי. אני מתעלה מעל הפגמים האלה במסך ואור חוזר ובונה אליו יחס של אהבה, אבל העביות הזאת, השנאה הזאת היא נשארת פנימה.

תלמיד: הפגם הוא שלי, שאני ראיתי את הפגם שלו? או שהפגם שלו הוא הפגם שלי?

אלו לא פגמים, כך אנחנו קוראים לזה, זה הבורא מסדר, שאני רואה בטבע שלי כל מיני פגמים בחבר ואני אומר שזה בי, ומתחיל לעבוד על זה, אני מבקש, מתפלל, מקבל תיקונים, מתחיל לאהוב אותו. אני צריך רק להשתדל כאן לראות, האם אני מתקן אותו בתוך הדעת, כמו שעכשיו דיברנו, או למעלה מהדעת. אם זה למעלה מהדעת, זאת אומרת למרות שאני רואה את כל הפגמים אני הולך וכביכול אוהב אותו, אם זה בתוך הדעת אז אני באמת מגיע למצב שאני אוהב אותו. האם בזה שאני אוהב אותו בתוך הדעת, אני כבר לא רואה את הפגמים? אני רואה את הפגמים, רק אני תיקנתי את הפגמים האלה בי.

תלמיד: אבל מה זאת אומרת הפגמים האלה, אני תיקנתי את היחס, אני רואה אותו כמו את הילד שלי. זה לא שהילד שלי מפסיק ללכלך אלא אני מצדיק אותו. זה לא שתיקנתי את הפגם שלו אלא אני מצדיק את הפגם שלו. מה זאת אומרת, תיקנתי את הפגם?

לא הפגם שלו, אלא הפגם שלו בי.

תלמיד: מה זה הפגם שלו בי?

מה שאני רואה, זה אני רואה, בעיניים שלי? זאת אומרת, מה שאני רואה זה לאו דווקא מה שיש מבחוץ? זה נכון? נכון. אם אני מסתכל על זה כך שאני רואה פגמים ואני מקבל אותם כדברים מתוקנים, אני לא תיקנתי את עצמי, אני רק קיבלתי כך להתייחס אליהם, כמו שאתה כלפי הילד, אז אין כאן שום תיקון, זה נקרא שאתה הולך למעלה מדעתך, או שאתה תיקנת את עצמך עד כדי כך, שאתה כאילו לא רואה בחבר את הפגמים. עכשיו השאלה, אני לא רואה בו פגמים בגלל שהם לא קיימים? אני לא רואה בו פגמים מפני שאני תיקנתי את הפגמים שלי? כשאני תיקנתי את הפגמים שלי, הם כבר לא קיימים בי? לא. הם קיימים, רק אני מעלה את עצמי מעליהם. הפגמים נשארים, הרצון לקבל נשאר עם כל התכונות שלו האגואיסטיות, רק אני עולה למעלה מהן מפני שאני מצדיק את כל הקלקולים שלי, מפני שניתנו לי מלמעלה כדי שאני אתעלה כל פעם יותר ויותר לקראת הבורא.

תלמיד: צריך לחשוב על זה.

אני לא יודע. יש לכם אולי מילים אחרות להגיד את זה. תראו מה שקורה לנו בפרצוף. העביות נשארת? נשארת. יש לך צמצום, מסך, אור חוזר, אתה בונה יחס לבורא. ברצון לקבל שלך אתה שונא אותו. בצמצום, מסך ואור חוזר אתה מעמיד את עצמך ביחס אליו כחיבור ואהבה. אז כל העביות נשארת. אם היא תיעלם אז אתה תאבד את הקשר עם הבורא, כי הכול עומד על שנאה, על הפירוד, על הפכיות הצורה. לא יודע, אין לי מילים אולי.

שאלה: יש תמיד את הבלבול הזה כשמדברים על תפיסת המציאות, על מה באמת בסופו של דבר קורה במציאות האובייקטיבית.

אובייקטיבית זה אני, זה קורה בי, התיקון בי.

תלמיד: אז נניח שנכנסים לאולם הלימוד, מקובל ומישהו שהוא לא מקובל, שניהם הולכים באולם הלימוד ובאולם הלימוד שני חברים רבים, אחד נניח גונב מהשני. איך המקובל רואה את זה ואיך הלא מקובל רואה את זה?

מקובל רואה את זה פי אלף יותר גרוע מלא מקובל. לפי האגו שלו המוגבר.

תלמיד: ומה קורה? מה ההמשך?

אז הוא מבין שהוא צריך לעבוד על זה. אבל חדר לימוד זו לא דוגמה, כי יש כאן עניין של הכלל ופרט וסדר ואחריות כלפי העולם, כלפי הבורא, כלפי התלמידים, זה חברים. אתה לוקח את המקום הכי בעייתי.

תלמיד: נניח, נצא החוצה. הולכים ברחוב, רואים מישהו פוגע במישהו אחר. המקובל רואה את זה הרבה יותר גרוע. הוא כאילו הרבה יותר רגיש כלפי הקלקול.

כן.

תלמיד: נניח שהוא מתקן את זה, את היחס שלו כלפי זה. הוא עושה עבודה רוחנית. האם הפגיעה הזאת ממשיכה לקרות או שלא, שהיא כאילו נעלמת?

היא ממשיכה. מתי היא תיעלם? רק בגמר התיקון הכללי. המקובל לא רואה את העולם הזה כאיזה גן עדן, שבמקום הרחוב כולם הולכים על העננים. לא.

קריין: קטע מס' 7. מתוך "אוהב ישראל", "ליקוטים חדשים", בראשית.

"כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו. והעצה היעוצה לזה, להסתכל במי שכנגדו, היינו אם יראה באדם אחר, שעושה איזה דבר שלא כהוגן, יחשוב גם הוא בדעתו, מפני מה הזמין ה' לפניו לראות הדבר הזה, אם לא כי הנגע הזה נוגע בקירות הבית שלו, ומחמת הסתת היצר, טָחוּ עֵינָיו מֵרְאוֹת."

(אוהב ישראל. ליקוטים חדשים, בראשית)

זה המשך לאותו הדבר. שכל דבר שאנחנו רואים, בעצם אנחנו רואים את הפגמים שבתוכנו.

שאלה: אמרנו שברגע שאני רואה פגם בחבר, אני עושה מסך ואור חוזר, שזה התיקון. מהלימוד אנחנו יודעים שצמצום, מסך ואור חוזר זה על הקבלה הנכונה, קבלה עם כוונה נכונה.

אתה צריך לעבור מהיחס שיש לך לאהבה, בקיצור. בשביל מה לך מסך, צמצום, אתה צריך לעבור לאהבה, במילים אחרות יותר ברורות.

תלמיד: אז אני עובר לאהבה, אבל העביות נשארת, השנאה גם נשארת?

כן, וודאי. זה מה שאנחנו עדיין לא מבינים, איך בונים את זה. ולכן אנחנו שוב קופצים אחר כך, מאהבה לשנאה ומשנאה לאהבה, מפני שאנחנו לא יודעים להחזיק בשניהם יחד. זה יבוא.

שאלה: בקטע הקודם רב״ש כותב, "מדרך האהבה הוא, שלא רואים רק דברים טובים, ודברים רעים, אף על פי שישנו אצל חברו, הוא לא רואה אותם".

זה נכון, זה אם אתה סתם אוהב. אבל אם אתה מגיע לעבודה שלך, אז אתה מגיע לזה שאתה רואה, מראים לך פגמים, ואתה צריך להתעלות מהם עד שאתה רואה במקומם דברים טובים. רק בשניהם.

שאלה: בקטע הקודם כתוב, שהוא צריך לשאול את עצמו על כל מקרה שמתגלה, "בשביל מה הבורא זימן לי את המקרה הזה"?

כן.

תלמיד: ומה עכשיו? בין אם אני רואה את המקרה בחוץ או שזה נמצא בתוכי כחלק מתפיסת המציאות שלי, אני לא מבין בדיוק מה התיקון פה, מה אני מבקש? מה אני יודע מה לתקן ומה לא?

השאלה היא כך, בשביל מה הבורא סידר לך את הדבר הזה? שאתה תדע עד כמה שאתה נמצא באהבה עצמית, ועד כמה אתה צריך להתעלות מעליה כדי להיות דומה לבורא. אז הוא נותן לך עכשיו ממש מידות ברורות מה אתה צריך לעשות. מה יש לך עוד חוץ מזה, כל היתר זה תפילה.

תלמיד: כל מקרה שמתגלה לעיניים שלי, הוא מגלה פה אהבה עצמית שלי?

כן.

תלמיד: במה בדיוק?

מה שאתה רואה, אתה רואה בתוך האגו שלך. אתה רואה את העולם הזה, בתוך האגו שלך עם כל המצבים שלו. ואז יש לך מתוך זה להבדיל בין כל העולם לבין הקבוצה. עם החברים אתה צריך להגיע לאהבה, את זה אתה יודע, כתוב. אז אתה יודע, שכל מה שיש לי לעשות כלפי חברים זה לאהוב אותם. אז אני צריך להתפלל, כי וודאי שאני לא אוהב ואין לי שום דבר, ואני ארמה את עצמי אלף פעם, ואז יש לך קשר עם החברים ועם הבורא. ואז אתה נמצא כבר בישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא. לא צריכים שום דבר חוץ מזה.

תלמיד: עכשיו נגיד, אני לא רואה כלום. אני מנסה לראות כל רגע, עכשיו, לא לחכות למחר, מה אני אמור לראות? יושבים פה חברים, לומדים, מה אני מחפש? מה אני צריך לעשות כל רגע, עכשיו?

אם אין לך שום יחס אליהם, תנסה לקרב את עצמך אליהם ותראה כמה שאתה לא רוצה, תנסה. האם הטבע שלך מרשה לך לעשות תיקונים, לאהוב אותם? אם כן, אז אתה מלאך, אם לא, אז אתה אדם. אז תברר מה לא, איפה לא, ושם כבר תבקש תיקונים. כל הזמן להיות ישראל אורייתא קודשא בריך הוא.

אתה צריך לפנות לבורא, אין לך עם מה לפנות תפנה לחברים. אתה מרגיש כמה שאתה לא איתם, כמה שאתם רחוקים, כמה שאתה לא חושב עליהם, שוכח וכן הלאה, תפנה לבורא. אתה רוצה לפנות לבורא ואין לך סיבה, תסתכל על החברים. כל הזמן אתה נמצא במשולש הזה. אתה צריך מהמשולש הזה להגיע לנקודה אחת, ששם אתה, החברים והבורא מתחברים יחד.

תלמיד: ומהי התפילה לבורא? שאני רוצה לאהוב את החברים, תעזור לי לאהוב את החברים?

כן, "ואהבת לרעך כמוך", קודם כל. קודם אהבת חברים, אחר כך אהבת הבורא. "מאהבת הבריות לאהבת ה'". אני עכשיו משתמש בו, ממש משתמש בצורה הכי גסה, משתמש בו כדי להגיע לאהבת חברים.

תלמיד: ואם תפילה כזאת דוחה אותי?

אז אני מבקש תפילה לפני תפילה, "תן לי חיסרון, תן לי חשיבות". אבל אני נמצא בזה, אני לא עוזב את זה. זה שאני לא רוצה ולא מסוגל לסדר את הכול, זה לא אומר שאני רשאי לעזוב. אין לי חוץ מזה מה לעשות.

העבודה שלנו היא מאוד פרימיטיבית, מאוד סגורה כביכול. היא לא מורכבת, ההפך, היא מאוד פשוטה, היא מביאה אותנו לנקודה אחת כל הזמן, ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא. אז אני צריך כל הזמן רק לעורר את המשולש הזה, אני, קבוצה ובורא. ולראות איך אני מקרב בין השניים על ידי השלישי, מתוך שלושתם.

שאלה: כשעובדים בקבוצה רואים תופעות, נגיד, שיש לי יחס לא טוב כלפי פעולה שהחבר עושה, או כלפי איזו התנהגות שאני רואה. יש גם את התחושה שלי כלפי אותו דבר, כי יכול להיות שהיום אני מרגיש כך ומחר אני אפילו לא אשים לב למה שהוא עושה. זאת אומרת, זה תלוי בכל מיני דברים. השאלה היא, מהו הפגם שאותו צריך לתקן, מה זה פגם?

חוסר פנייה לבורא בלבד. כי זה שאני מסתכל ככה או ככה על החבר, זה הבורא מסדר. זאת אומרת, אני וחבר, את היחס בינינו מסדר הבורא. זה שאני לא פונה אליו, לבורא, כדי לסדר מה שהוא ייצב לי כקלקול, זאת הבעיה. רק זאת עבירה, למה לא בקשת?

תלמיד: אם אני מצליח לראות שכל מה שקורה מולי, כל הבעיות האלה, זה כדי שאני אוכל לפנות לבורא, אז החשיבות של העניין הזה, היא שנותנת לי יכולת להצדיק דווקא את מה שאני רואה, את כל הפעולות, כי הן בעצם מכוונות אותי נכון?

החשיבות שהבורא סידר לך את זה, אז אתה כבר קשור עימו. זה שאתה מודע, שמה שיש לך בכל רגע בחייך זה מיוצב מלמעלה, כבר אתה נמצא באמת. עכשיו מתוך זה, איך אני מגיע לתיקון? אז שוב פנייה לבורא.

ואז אני מתחיל להבין מה הוא משנה בי, בראייה שלי כלפי חוץ, שבחוץ אין כלום. זה נראה לי שיש מבחוץ משהו, חברים, כמו שלמדנו אתמול בתפיסת המציאות, זה הוא מסדר. כאילו שיש מציאות, כאילו שישנם חברים, כאילו, כאילו, כאילו. לכן אם אני יודע שרק פנייה לבורא היא שצריכה לצאת ממני בכל רגע ורגע, אז אני מחפש גורמים לזה.

שאלה: כדי להתייחס למומים שאני רואה, כדברים טובים, האם אני צריך להשתמש בכל מיני מינופים? כמו למשל לקחת בחשבון שאני צריך לראות את הדברים הטובים בגלל שהבורא אוהב את החבר, או בגלל שהבורא אוהב אותי, ולכן הוא מראה לי את המומים של החבר והוא רוצה בתיקון שלי, או כי אני צריך לאהוב את החבר ישירות?

הכי נכון זה שאני רואה בכל הרגשה שלי, בכל רגע ורגע, התעוררות, הזדמנות שמגיעה לי מהבורא כדי שאני אפנה אליו. ואז אני צריך בכל רגע ורגע למצוא איך הוא מעורר אותי, למה הוא מעורר אותי, לשם מה מעורר אותי, איך אני מגיע בהודיה או בבקשה אליו, אבל אליו.

אליו, לא לאף אחד אחר. כי כל פנייה שהיא לא לחבר, זה נקרא "עבודת אלילים", זה נקרא "עבודה זרה". כל פנייה, לכל דבר חוץ ממנו, זו עבודה זרה כי הכול בא ממנו ורק בו זה תלוי. אז לכן אני חייב לפנות אליו.

השאלה היא רק איך לאתר איך אני פונה. אז אני צריך תמיד להגיד כמו שכתוב, "אני הראשון". הבורא הוא הראשון והוא מעורר בי את התכונות שלי ומעורר את התיאטרון הזה לפניי ואני צריך רק לסדר את הדברים האלה בפנייה אליו.

כאן זו העבודה שלי, זה מה שהוא משאיר לי. הוא משאיר לי שטח מאוד קטן מכל מה שאני מרגיש בכל מצב ומצב פרטי, די קטן, שאני אפנה אליו, לא יותר מזה. איך לפנות? הפנייה העיקרית היא "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא".

אני קושר את מה שאני רואה, את התכונות שלי ואת מה שקורה לפניי, הכול אני קושר לנקודה אחת. איך אני מגלה שזאת נקודה אחת? שבמצב שאני עכשיו רואה, אני נכלל, והמצב עצמו נכלל והבורא נכלל. שלושתנו שם נמצאים, זה נקרא "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא".

"ישראל" זה אני. "אורייתא" זה כל המצב. ו"קודשא בריך הוא", הבורא, אחד. אז הגעתי לאיחוד וכך סידרתי את הנקודה הזאת שהייתה מתעוררת בי. באותו רגע שאני עוד לא גומר אפילו לבצע את זה, יש כבר שינויים ושוב מביאים אותי לכל מיני מצבים אחרים, שונים. וכך זה מתקדם.

שאלה: מה ההבדל בין העבודה "על כל פשעים תכסה אהבה" לבין עבודה שאנחנו מדברים על "אין עוד מלבדו"? זה בדיוק מה שהיינו מסבירים בשיעור שהכותרת שלו "אין עוד מלבדו".

למה אתה חושב שיש עוד משהו?

תלמיד: כבר 38 דקות אנחנו מדברים ואני איכשהו כל הזמן שומע שאתה מדבר על אין עוד מלבדו, למרות שהכותרת של השיעור הזה היא "על כל פשעים תכסה אהבה".

איך תתקן את המצב אם לא כך, יש לך אפשרות אחרת לתקן את המצב? לתקן את המצב זה להביא אותו לאיחוד על כל התנאים שהבורא מייצב. זה נקרא "אין עוד מלבדו".

שאלה: הבורא פונה אליי שאני אפנה אליו ואבקש עבור אחרים כשלמעשה הוא האחרים וגם אני זה הוא. איך פונים אליו, ואיך משיגים "ויהי שם ה' עליך"?

עד שמרגישים שהכול זה הבורא, חוץ מהנקודה הפנימית שלי שמנותקת ממנו, שזה בעצם האני של האדם, עד שמגלים את זה, כך עובדים.

תלמיד: כשהנכד שלי אומר "האוטו שלי נשבר" ואני אומר "האוטו שלי נשבר", ההבדל הוא בין שמיים לבין הארץ, אבל האהבה משווה צורה ואין הבדלים. איך מממשים זאת בעשירייה על כל פשעים תכסה אהבה?

כשאתה מתקרב לחבר, הבעיות שלו נעשות חשובות לך עוד יותר מהבעיות שלך. כי אם אתה שם לב לבעיות שלו, אז אתה לא מתקן את החיים שלך הגשמיים כמו עם הבעיות שלך, אלא אתה מתקן את החיים הרוחניים שלך. לכן בעיות של החבר צריכות להיות הרבה יותר משמעותיות בשבילך, מהבעיות של עצמך.

שאלה: אם מסתכלים על היחס של הבורא כלפי החבר אז אנחנו רואים שהיחס שלו הוא פעם בכאב ופעם בליטוף, פעם באהבה ופעם בחיבוק. האם יש דרך ללמוד מהבורא איך להתייחס לחבר אם אתה פועל מתוך טוב, מתי לדקור את החבר ומתי לחבק אותו?

אתה לא יכול. אם אתה מרגיש מהבורא פעם רע ופעם טוב, אתה עדיין לא מתוקן. כי הבורא לא מתייחס אליך פעם רע ופעם טוב, הוא מתייחס אליך רק בטוב. זה שאתה מרגיש בתכונות האלה רע ובתכונות האלה טוב, זה עדיין הפגמים שבך אבל לא מדברים על היחס של הבורא אליך. הבורא זה טוב ומטיב.

כמו שאנחנו כלפי הילדים, אני מתייחס אליהם שאני רוצה לגרום להם רע? כל הזמן באהבה. אבל אהבה אצלם מתפרשת בכל מיני צורות. ילד יכול להגיד, אמא רעה, לא נותנת מה שאני רוצה וכולי.

לכן אנחנו לא יכולים כך להתייחס. אנחנו צריכים להבין שבכל רגע ורגע זה חסדים. או חסדים מגולים או חסדים מכוסים, אבל חסדים. אין מה לעשות.

תלמיד: השאלה היא לא האם אני מרשיע או לא את הבורא, אלא אני רוצה להבין האם בפנייה אל חבר קונקרטי ברגע נתון, אני צריך לפרוס ידיים ולחבק אותו או אולי עכשיו זה מצב שבו אני צריך להיות כלפיו קצת יותר קשוח או חד, כי מזה תהיה לו תועלת גדולה יותר להתקדמות שלו?

איך לדעת כאן מהי העבודה הנכונה. הייתי אפילו רואה את זה כנושא נפרד, איך להבין את הבורא, "ממעשך הכרנוך", איך ללמוד ממנו להתנהג לחברים בצורה שתהיה כביטוי חיצוני של יותר אהבה, יותר חדות, אבל אני רוצה לדאוג לחברים עכשיו. איך לדעת מה נכון וטוב יותר לחבר עכשיו?

רב"ש כותב על זה, אני לא יודע כל כך מה להוסיף. לדון את החבר לקו זכות, על כל פשעים תכסה אהבה, חוץ מצא, להעלות את החשיבות שלו, להכניע את עצמי ועוד ועוד. אני חייב לקבל אותם בצורה טובה, יפה, כל עוד זה לא גורם נזק להתקדמות שלנו למטרה. יכול להיות שפתאום איזה חבר מתחיל ממש להרוס את הדרך, פתאום מביא שיטות זרות, שובר את ההרגלים בקבוצה שיש לנו מרב"ש וכולי. אם לא דברים כאלה אז אני נכנע, אם דברים כאלה קורים אני לא סולח, זה הכול.

שאלה: אולי אחדד את השאלה, יש חבר ויש אני, אני רוצה להתייחס לחבר באהבה, יכול להיות שהאהבה מחייבת ברגע מסוים להתייחס אליו בצורה רכה וברגע אחר דווקא בצורה חדה, כי אנחנו רואים שהבורא מתייחס לנברא לפעמים כך ולפעמים כך והכול מהאהבה שלו אלינו, כשאנחנו רוצים להיות כמו הבורא, איך אנחנו מפתחים רגישות לדעת, מתי להתייחס מתוך האהבה ברכות ומתי מתוך האהבה בחדות?

עניתי על זה, כל דבר רצוי שיהיה אך ורק באהבה חוץ מאשר אם החבר הורס את המסגרת, אין לי יותר מה להגיד.

שאלה: במקום קטן על יד ניו יורק נכנס בחור לביתו של רב והרג אנשים עם מצ'יטה, יש כל מיני תגובות של ארגונים יהודיים, יש שמאשימים את טרמפ ומנסים להפיק מזה רווח פוליטי. איך אני אמור להסתכל על זה שבאמת אוכל להביא תיקון פנימי ואור לעולם וליהודים?

קראת את הספר החדש [שנכתב על ידי] אחד החברים שלנו? [הבחירה היהודית: איחוד או אנטישמיות]

תלמיד: אני קורא אותו.

תקרא אותו עד הסוף כמה פעמים ותראה שם תשובות, אין לי מה להגיד, אני קראתי אותו ומסכים עם כל מילה, משם תלמד.

תלמיד: יש כנראה חוסר מאמץ מספיק מצידי להתחבר בצורה נכונה עם העשירייה שלי, אני משתדל לראות את הדברים בצורה כזאת, אבל אני לא יודע איך לחבר את שני הדברים.

אנחנו צריכים להבין שאם לא היה לחץ על עם ישראל מכל העמים, הקבוצה הזאת שנקראת "ישראל" לא הייתה קיימת, היא התקיימה בזמני אברהם, משה ויהושע והתחילה להתפרק מבית המקדש הראשון לגלות בבל, בית המקדש השני, הגלות האחרונה, הכול היה פירוק ופירוק. במידה ולא יכולים להחזיק בפנים, וזה טבעי שלא יכולים להחזיק, אז מתגברים כוחות מבחוץ בכוונה, כך על ידי ההשגחה העליונה, כדי להחזיק מבחוץ, כי הקבוצה הזאת חייבת איכשהו להתקיים, לעבור כל מיני מאורעות ולהביא לתיקון כללי של העולם.

היא לא קיימת בשביל עצמה אף פעם, אין דבר כזה שהקבוצה הזאת הנקראת ישראל קיימת לעצמה, היא קיימת רק כדי להביא את כל באי עולם, או יותר נכון להגיד את כל הנשמות, לתיקון, לאיחוד, לחיבור לנשמה אחת, נשמת אדם הראשון שהייתה והתפרקה, לכן הלחצים האלה מבחוץ לא יופסקו, אלא יהיו יותר או פחות, יותר או פחות. עכשיו אנחנו כבר נמצאים בדור האחרון, הלחצים האלה יהיו יותר ויותר ולא ייפסקו עד שנגיע לחיבור השלם. מתוך זה אנחנו גם צריכים להבין מאיפה מגיע הקרע הזה בין היהודים. אם היית לוקח איזו אומה אחרת, אנשים אחרים והיית מעמיד אותם באותם התנאים כמו של היהודים, הם היו מתחברים, היו משתדלים, היו מסתדרים, היהודים לא, אז צריך להבין למה לא, כי זה הכוח הרוחני שפועל בהם לדחייה הדדית ביניהם, הכוח הרוחני, כי אתה עובד כאן נגד יצר הרע האמיתי שנקרא "פרעה", היצר הרע האמיתי, לכן הם לא מסוגלים להתחבר, לכן או לחץ מאומות העולם איכשהו מחזיק אותם, בינתיים לעת עתה, או שהם יבינו מה קורה.

תלמיד: אם להסתכל על הדוגמה הספציפית הזאת, האינסטינקט הטבעי שלי הוא שמישהו צריך לקחת סכין לאותם האנשים שרוצים להפריד את עצמם ולהשתמש בכאב של היהודים כדי לקדם את המטרות הפוליטיות שלהם ואז אני רואה שאני בעצמי אנטישמי ואני שונא יהודי אחר, לא חשוב איזה פשע ביצע. אני מנסה לשאול האם המאמץ להפצה חיצונית הוא הכרחי כדי להגיע לקשר פנימי שיביא את אור התיקון או קודם כל צריך את הקשר הפנימי כדי להביא בצורה אפקטיבית את ההפצה לעולם? כי אני לא יודע בדיוק מה לתקן בי או איך. העברתי את כל החיים שלי לכאן כדי להתחבר בכדי להעביר את האור למטרת הבריאה ותודה לאל שעדיין יש לחצים שממשיכים להניע אותי בכיוון הנכון אבל מהו המאמץ, האם פנימי או חיצוני? אני לא יודע איך לפעול.

מה שכותבים לנו המקובלים, אין לי מה להוסיף, יש לך את כל המקורות וזה מה שאנחנו צריכים לעשות. עכשיו, במה זה תלוי? זה לא תלוי כל כך בעם ישראל אלא בנו, כי אנחנו הקבוצה שצריכה להבין מהעומק ממש את גודל הבעיה וההכרחיות שלנו לתיקון בינינו ואיך להיות אותו הגרעין שסביבו העולם יוכל גם להתחבר ולהתקשר, הכול תלוי בנו. אם יש לך למי לפנות אז אתה צריך לפנות לכל "בני ברוך" ולעצמך ולגרום לחיבור בינינו, זו בעצם תחילת תיקון העולם, אין לי יותר מה להוסיף.

שאלה: אז איך אני מתכלל בצורה נכונה עם החברים כאן, במיוחד עם המחלקה האנגלית? אני מנסה כל הזמן להתאים את הגישה שלי כדי שאני אוכל להועיל למאמץ המשותף שלנו ואני מתמודד עם הרבה קלקולים בתוכי כדי להתגבר, ויש בי עצלנות מאוד גדולה שהבורא ברחמיו הגדולים נתן לי. אני ממש נאבק כדי להחזיק את הראש מעל המים ולהיות הסיבה לאותו הקשר שעליו אתה מדבר.

אתה צריך יחד עם החברים, דוברי אנגלית במיוחד לראות עד כמה שאתם יכולים להתאים את הספר הזה לקהל האמריקאי או האנגלי, אפילו בכל העולם כי בהבנת הבעיה אנחנו יכולים לקבל תמיכה גדולה גם מאומות העולם ויכול להיות שאולי נוכל לעורר בזה גם את היהודים למרות שליהודים יכול להיות שנצטרך לכתוב עוד איזה חיבורים אחרים בצורה יותר סיפורית, יותר קרובה למצב שלהם.

האמת אני לא יודע, אני יודע שצריכים לעשות, בעיני אני קראתי את החיבור של חיים היום אולי משעה 23:00 עד 1:00 בלילה, עד 1:30 בלילה ממש, וראיתי שאפשר להרחיב, אתה יכול להלביש את זה בתור איזה סיפור, רומן, כל מיני דוגמאות נוספות שקורות במשך הגלות, במצרים, בספרד, בכל מיני מקומות, אתה יכול להביא לשם תמונות למיניהן של מקרים היסטוריים.

יכול להיות שזה מה שייתן לקורא הרגיל להתחבר לתהליך, להבין אותו יותר, לראות שבכל הזמנים זו אותה התופעה, יכול להיות, אני לא יודע. זה אתם שצריכים כולם יחד להחליט מה אנחנו עושים כי הספר יכול להיות ממש כגורם לתיקון עולם.

שאלה: אני משתדל לכתוב וזה אתגר גדול כיוון שיש קלקול אצל היהודי האמריקאי, ואנחנו כאלה חבורה של צדקנים. האם יש משהו שיכול איכשהו לעבור את המגננה שלהם, משהו שיכול לפגוע בכבוד?

יכול להיות שאתה [שייך] ליחידי סגולה, שאתה לא כל כך מתפעל מהחינוך האמריקאי שלך, אבל אני רואה שאפילו ישראלים שעברו לשם מקבלים דעות של הקהל האמריקאי, או היהודי או אפילו הלא יהודי, והם לא מבינים ולא מסכימים עם מה שכתוב בספר. למרות שזה עובדות, "לא, זה לא כך", כמו שילד קטן אומר "לא נכון. לא רוצה", זה נקרא אצלם למעלה מהדעת. אצלנו זה נקרא למטה מהדעת. ככה זה. הם לא רוצים לשמוע, לא רוצים לקבל, אבל זאת התופעה שכבר הייתה בגרמניה לפני 80 שנה. אותה התופעה.

בעל הסולם אמר ליהודי פולניה שצריכים לעזוב את פולניה, שלושה מיליון אנשים, זאת הייתה היהדות הכי חזקה בפולניה. והוא היה דיין בוורשה. ואז הוא התחיל ממש לעורר את כולם לעזוב את פולניה ולעבור לארץ ישראל. וכל הרבנים התחילו להיות נגדו עד שגירשו אותו. היה עליו חרם ואז הוא ברח מפולניה עם הבן הבכור שלו, עם רב"ש, והם עברו דרך מצרים, דרך פורט סעיד, דרך סיני, והגיעו לארץ ישראל, רק הוא והבן. אחר כך הגיעה המשפחה.

זאת אומרת זה לא פשוט. תראה מה שאדם עבר בגלל שבטוח רצה להציל את היהודים שם. הרבנים החזיקו אותם בפולניה עד שאתה יודע מה קרה איתם. שלושה מיליון.

תנסה עכשיו לדבר באמריקה על אותו דבר, אני חושב שאתה תקבל אותה תגובה. "איך אנחנו יכולים לעוזב את המולדת שלנו", את אמריקה הזאת. זהו. ככה זה. אני דיברתי עם המון אמריקאים, יש להם כזה זלזול לישראל, לארץ ישראל בכלל, כזה זלזול, פשוט דחייה. היום יש גם שנאה. וצריכים להבין שהכוחות והרגשות האלה נובעים מרוחניות וזה טבעי לישראל. לאף מדינה זה לא היה, לאף אומה זה לא היה כך, זה רק אצלנו. ולא בגלל שאנחנו טובים או רעים, אלא אנחנו מיוחדים. אנחנו צריכים לעשות את התיקון הזה לכן אנחנו מרגישים כאלו רגשות.

תלמיד: אני מרגיש שכאילו האנשים האלה מכחישים שיש להם חלק או אחריות כלשהי כלפי הפעולות האלה של האנטישמיות שמתרחשות כלפיהם, זה כאילו שהם עובדי אלילים, שהם לא יהודים.

אנחנו רוצים רק להסביר להם דבר אחד, חיבור ישראל גורם לכל החיבור הטוב לעולם, יציאה מכל המשבר, להגיע לכל התיקונים, [אפשר] רק בחיבור בתוך ישראל. זה הכול.

תלמיד: מה ההסבר הזה נותן שאתה מדבר לקיר? כשהקיר הזה יכול אפילו להזיק למסר שאתה מנסה להפיץ.

כמו שאומר רב"ש, הכדור אחד עושה רק מקום, הכדור השני נכנס קצת יותר פנימה, הכדור השלישי אולי עושה חור וכן הלאה. מה אפשר לעשות? אלא יש לך עצה אחרת, אני מוכן לשמוע. לי אין. אני אמרתי לכם את זה כל הזמן.

תלמיד: אז אנחנו לא צריכים להיות מודאגים מהתגובה שלהם כלפינו לגבי הספר הזה?

להתאים, יכול להיות. וחוץ מזה עכשיו אנחנו צריכים לכתוב עוד מאמרים או ספר ממש, יכול להיות בצורת סיפור, רומן. יכול להיות שלקחת מקרים מההיסטוריה לא כמו שכתוב בספר הזה שזה דה פקטו, עובדות כאלו וכאלו, שזה תמצית דברים, אלא לעשות את זה בצורה רגשית, שמביאה לי מכל מיני סיפורים היסטוריים את מה שקרה בכל מיני מקומות, למה היו מנוגדים ואיך הניגוד הזה פעל על הגורל שלהם שהרגו אותם, הרסו אותם, ממש מחקו אותם, שכך זה קרה בכל ההיסטוריה מהחורבן הראשון והלאה עד הסוף, עד ימינו. יכול להיות. אני חושב שאולי בצורה כזאת אנחנו נוכל להגיע ללבבות. לי אין שום עצה אחרת. אני רק אומר לך, ההתנגדות היא התנגדות רוחנית, זה מה שהם לא רוצים וזה הכוח הרוחני שבהם אומר, זה קליפה ממש רוחנית.

תלמיד: איך להשתמש בצורה נכונה בסביבה. באתי לכאן בתקווה שאני אוכל להיות מושפע ואני אוכל להתגבר על העצלות ולהשתמש בכל אותם הכישרונות שהבורא נתן לי כדי לקדם את המטרה שלנו. אני לא רוצה להיות "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו", אלא אני רוצה להבין איך להשתמש בצורה נכונה בסביבה.

אין לנו יותר מפרסום. הפצה. או בכתב או בצילום, במה שאתה מסוגל. אם אתה לא מסוגל תלמד איך להיות מסוגל. יש לך שפת אם, אנגלית, בבקשה. תנסה. אתה חייב.

כל מאמר ומאמר בכל מיני מקומות בסופו של דבר, אם אנחנו מפזרים אותו על ידי הכוחות שלנו, זה "טיפה וטיפה מצטרפת לחשבון גדול". אין ברירה.

שאלה: נראה שעוד לפני התנגדות של הקהל הרחב למסר שלנו, בין החברים שלנו מתגלה התנגדות למסר של תפקיד עם ישראל.

בטח, זה היה גם בזמני רב"ש. אני יודע שגם אז היו מתנגדים. כשאני אמרתי לאותם החברים שהבאתי אותם מהמכון של ברג לרב"ש, אם הם רוצים לצאת עם איזו הרצאה שהיינו מכינים או עם איזה דבר לספר, להסביר, כי היו כאלו אפשרויות, כל בית כנסת בתל אביב היה מקבל אותנו, אני הופעתי שם בהמון מקומות, הם לא רצו. אבל אמרתי "תראו על עצמכם, אני עשיתי את העבודה הזאת, בזכות העבודה הזאת אתם נמצאים כאן, תעשו אותו דבר", "אנחנו לא רוצים, לא חושבים שזה נכון", "אבל מה זה לא חושבים שזה נכון אם בעקבות זה אתם נמצאים כאן?". ככה.

אני אגיד לך רק דבר אחד, מי שלא עובד בכיוון זה, חבל על הזמן, שילך להצליח בעולם הרחב, מחוצה למקום הזה. אני אמרתי את זה כבר מזמן לכולם. חבל על הזמן, לא תהיה לו ברכה. הוא לא הולך עם הזרם, עם התהליך ולכן חבל. אני במקומו הייתי מצליח בכל מיני דברים אחרים.

תלמיד: בכל זאת, איך לרכך את ההתנגדות הזאת? כל אחד בתורו יש לו התנגדות למשהו אחר שהרב אומר.

לא הרב, הוא לא נגדי, זה לא אני, מה פתאום, זה מה שכותבים לנו כל המקובלים.

אנחנו נכין את הספר בעברית ונתחיל לקרוא בימים הקרובים ונראה. אני רוצה לשמוע שוב איזה טענות יש. זה שהחבר לא יכול להרים את התחת שלו מהכיסא אני יכול להבין, זו עצלות, עד שהוא יקבל דקירה טובה מלמטה ואז המוח יעבוד לפי הדקירה. אנחנו צריכים לנסות את זה גם כן.

תלמיד: אני שואל עכשיו מזווית אחרת על אותו נושא. אם אני בעצם רואה חבר שמתנגד להפצת המסר, זה בעצם הפגם שלי כמו שהתחלנו ללמוד הבוקר.

לא, את זה עזבו. אתה לא רואה את התכונות שלו שנראות לך מקולקלות. אתם עדיין לא יכולים לחלק את הדברים האלה, לא רואים את זה, אלא הוא מתנגד בפועל למימוש של התיקון.

תלמיד: מה זה הוא, מה זה אני? אני צריך לראות על עצמי כל דבר?

לא.

תלמיד: אז אני לא מבין את החלוקה הזאת.

את החלוקה הזאת אתה לא מבין. אני לא יכול להסביר עדיין.

שאלה: לגבי אמונה למעלה מהדעת ובתוך הדעת, היום נראה לי שהיה הסבר קצת שונה או שפשוט אני הבנתי את זה ככה. בכל זאת, כדי לראות את החברים כגדולים בתוך הדעת אני לא יכול בלי המאור המחזיר למוטב.

כן. וודאי.

תלמיד: אז מה ההבדל בין אמונה למעלה מהדעת לאמונה בתוך הדעת?

כל מה שאנחנו רואים סביבנו זה הכול בתוך האור, האור מסדר לנו את הראייה. כשאני רואה סביבי מלא אנשים וכל אחד ואחד במקומו, במצבו, האור מסדר לי את הראייה הזאת. וכשהוא מסדר לי את זה, בצורה אגואיסטית שאני רואה את זה, זה נקרא מתוך הדעת, לפי דעתי. אם אני רוצה לראות אותו כמתוקן, לא לפי דעתי אלא מתוקן, ובעצמי שופט אותו בכלים המקולקלים שלי, זה נקרא שאני מעלה אותו למעלה מדעתי, הולך למעלה מהדעת. כשאני מתאר אותו שהוא מתוקן, זה כאילו אם הייתי מתוקן, איך הייתי רואה אותו.

תלמיד: כל יום בשיעור אנחנו מדברים על זה שהחברים הם מתוקנים מלכתחילה כי הבורא נתן לי את העשירייה הזאת, ובינתיים אני רואה שהחברים גדולים. זה לא אומר שזה בתוך הדעת, זה בינתיים סתם ככה?

אם אתה רואה אותם מתוקנים סתם, זה בתוך דעתך. למעלה מהדעת זה נקרא שאתה רואה אותם מקולקלים ואתה מעלה אותם למעלה מהקלקול הזה, כי את הקלקול הזה אתה משייך לא להם אלא לעצמך, ואז אתה רואה אותם למעלה מדעתך, זה נקרא למעלה מהדעת. לפי דעתי הם מקולקלים, וכשאני מעלה אותם למעלה מדעתי אני רואה אותם מתוקנים ואז במידה הזאת אני רואה את עצמי מקולקל.

תלמיד: מהו מצב גבוה יותר, כשאני רואה מעל הדעת או בתוך הדעת?

מצב גבוה זה שאני מעלה אותם למעלה מהדעת, למעלה מדעתי, ומתקן את עצמי עד כדי כך שזה הופך להיות לדעתי, ולמעלה מהדעת כבר הופך להיות למדרגה עוד יותר עליונה. לכן נקרא שאני צריך לראות את החבר צדיק, צודק, בתוך הדעת, אבל זה רק קרש קפיצה לעלות למדרגה עוד יותר עליונה בלמעלה מהדעת. למעלה מהדעת, בתוך הדעת, למעלה מהדעת, בתוך הדעת, כך אני יכול לעלות.

שתהיה לכם שנה טובה. אני באמת שמח לראות אתכם בכמות כזאת היום בלילה, בכל זאת ברוסיה כל הלילה לא ישנים, כולם נמצאים בחגיגות, והם הגיעו לשיעור. כל הכבוד.

(סוף השיעור)