שיעור הקבלה היומי19 апр 2018(בוקר)
יום העצמאות
19 апр 2018
שיעור בוקר 19.04.18 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
יום עצמאות תשע"ח
שיעור בנושא העצמאות – חלק 1
קריין: אנחנו קוראים מקטעי מקור שנבחרו במיוחד ליום העצמאות.
כבר אתמול בשיעור "זוהר" התחלנו לדבר על יום העצמאות ואת הקטעים האלה התחלנו לקרוא.
קריין: קטע מספר 18, מתוך הראי"ה קוק "עולת ראיה".
"האחדות, שבאה מפני דרישת טובתו של כל יחיד, למטרת אהבת כל יחיד לעצמו היא אחדות מקרית, שיסודה היא אהבת הפרט העצמית, ואין סופה להתקים, כי אין לה מרכז אמיתי, וגם כשהאחדות לכאורה מתגדלת סופה לשלהבת שנאה ומלחמת אחים, בהיות כל יחיד מושך להנאת עצמו. אבל האחדות שבאה מצד ההכרה, בערך התכלית העליון, שבא רק ע"י שלום הבריות, יסודה באהבת הכלל באמת וסופה להתקיים, וכרבות ימיה כן תוסיף להתגדל ולהתחזק."
(הראי"ה קוק. עולת ראיה ח"א, עמ' רנז)
אם אנחנו בונים את האחדות על כל מיני נטיות גשמיות שלנו, מפני שהן משתנות ומפני שכל הנטיות שלנו יסודן באגו, ברצון לקבל בעצמו של כל אחד ואחד, אז כמה שנתעמק וננסה לבנות חיבור, איחוד בינינו, הוא בסופו של דבר תמיד יהיה לא בטוח, לא נצחי, לא שלם, הוא לא יהיה לנו כבסיס להשגה הרוחנית, להתקרבות ודבקות בבורא. כי בזה שאנחנו רוצים להתאחד בינינו, גם אם מתאחדים זה דומה למושב לצים, דומה לעבריינים שמתחברים, שיש ביניהם קשר, ודאי, אבל להשגת מטרה שבנויה רק לטובת עצמם, ולא יכול להיות שהיא לטובת כולם. כי תמיד באגו המוגבל שלנו שהבורא ברא כאזור סגור, אם אחד לוקח, ודאי שזה על חשבון האחרים.
ולכן, לא יכול להיות שיתקיים בזה גם חיבור וגם שלום, אחדות, אלא תמיד זה יהיה כאיזה דבר זמני המתאים לאיזו קבוצה חזקה ביותר שמדכאת, ועל פני זה בונים את העצמאות וחייבים כל פעם לחדש בריתות כוחניות למיניהן וכך להתקדם.
מה שאין כן, אך ורק אם אנחנו מתעלים מעל האגו שלנו והמטרה שלנו לראות את כל המציאות בצורה השלימה, שווה, עגולה, שזה יכול להיות רק בתנאי שאנחנו מתקשרים עם כולם, וגם עם הכוח העליון שהוא ברא אותנו, ויכול להבטיח לנו את הקיום ההדדי הכללי, אך ורק בצורה כזאת אנחנו יכולים להגיע לאחדות האמיתית, נצחית.
סדנה
למה אנחנו לא יכולים להגיע לאחדות בתוך קבוצה בלי לשלב בזה את הבורא? למה אנחנו כבני אדם חכמים, חזקים, שיש הכול בידינו, לא יכולים לקבוע את האחדות, את החיבור היפה בינינו, בלי לשלב בזה את הבורא? אם לא מצרפים אותו, כל האחדות סופה שמתפרקת?
קריין: קטע מספר 19, קטע מספר 20 מתוך א"ד גורדון "אור החיים ב"יום הקטנות"".
"כל ישראל ערבים זה לזה. רק במקום שיש ערבים זה לזה, שם יש ישראל. ולא זה בלבד, אלא כל בני אדם ערבים זה לזה, ורק במקום שיש ערבים זה לזה שם יש אדם, ושם יש אומה."
(א"ד גורדון. אור החיים ב'יום הקטנות')
לפי הגדרת חכמת הקבלה עם ישראל, זה רק לפי הערבות, אם היא מתקיימת. זאת אומרת, אם בני האדם מתעלים למעלה מהאגו שלהם ומתחברים למעלה מהאגו שלהם לגוף אחד, זאת אומרת, שעל האגו שמתגלה בהם, הם עושים צמצום ומתחברים למעלה מהאגו, ויש ביניהם כבר אחדות מסוימת, אפשר להגיד שהם הופכים להיות לערבים והופכים להיות לאומה. אחרת יש ביניהם קשר גשמי, ואפשר להגיד "קשר בהמי", שזה לפי הגופים ומתקיים בעולם הזה בלבד לזמן מה ואחר כך נופל.
כמו שאנחנו רואים בכל האומות בהיסטוריה, היו הרבה עמים וכל העמים האלה היו, למה? כי הקשר הגשמי לא יכול להחזיק הרבה זמן. ישנם שינויים כאלה ברצון לקבל שהקשר הגשמי לא מחזיק.
כמו שאצלנו אנחנו רואים בעולם הזה, יש קשר בין שלושת הדרגות, סבא, אבא ובן. יותר מזה אין. לא יכולים, יותר מג' מדרגות אי אפשר. עיבור יניקה מוחין. אחר כך הפרצוף מתחלף וזהו.
לכן, אם אנחנו מדברים על החיבור השלם והנצחי בינינו, הוא צריך להיות לא על בסיס גשמי, אלא על בסיס רוחני, כך שתמיד אנחנו יכולים לחדש אותו, באמונה למעלה מהדעת, ובערבות שמתקיימת ללא שום חשבון גשמי של שחור, לבן, אדום, צהוב, לא חשוב באיזה עמים, לא חשוב באיזה מין וגזע, אין שום הבדל גשמי שיכול לקרב או להרחיק בין בני אדם, אלא אך ורק האידיאל הרוחני.
ולכן, ישראל זה לא עם, הוא קם כאוסף מכל העמים, מאנשים שרצו להתחבר למעלה מהטבע הגשמי, ולכן, עד כה קיים והתקיים, ועוד ייתן בזה דוגמה לכל העולם, כי הערבות שצריכה להיות בינינו לבין כל באי העולם, חייבת להיות עם הרקע של למעלה מהדעת, על מנת להשפיע.
שאלה: אנחנו גם יודעים שיש חיבור בין רשעים, כמו שאומרים, ש"עיר נידחת אי אפשר להחריב".
נכון, וודאי שאנחנו יכולים גם לראות את זה וגם לעשות את זה ואנחנו רואים שזה קיים, אבל לזמן מה, עד כמה שהרצון לקבל נמצא בידי ה', בידי הכוח העליון, אבל כשהרצון לקבל מתחלף, כבר לא נראית להם המטרה המשותפת שקיימת חזקה ומחייבת אותם לחיבור ואז הם מתפרקים.
מה שאין כן אם אנחנו מתחברים למעלה מהדעת אז לא שהבורא נמצא מעלינו, אנחנו כביכול נמצאים מעליו, "ניצחוני בני", כי אנחנו כן מחייבים אותו לקיים את הברית בינינו, מפני שהברית בינינו והערבות שלנו היא בו, בעיקרון על מנת להשפיע, ועיקרון על מנת להשפיע לא יכול להתחלף.
עד כמה שהרצונות מתחלפים, אם זה כל מיני גופים שמתחברים לפי הרצון לקבל, הם נופלים. ואנחנו דווקא ההיפך, הרצון לקבל שמתחלף ובא וגדל לא שובר את הקשר בינינו, אלא נותן לנו דווקא הזדמנות להתחבר למעלה מהדעת עוד יותר גבוה.
תלמיד: האם ישראל בזה הם יוצאי דופן משאר העמים שיש להם קושי יותר גדול ומחויבות יותר גדולה לחיבור הזה, כי על עמים אנחנו אומרים שכן יש להם כוח טבעי להתחבר ולישראל אין כוח טבעי להתחבר?
לישראל אין כוח טבעי להתחבר, זה כהכנה הנכונה לחיבור הרוחני.
תלמיד: אז האם גם העמים יצטרכו להיות בחיבור למעלה מהדעת או שלהם יספיק החיבור הטבעי, איך זה יהיה? יש הבדל בכלל בחיבור למעלה מהדעת?
לא. העמים לא יצטרכו לעבוד כמו שאנחנו ביצירת המערכת המנהלת, המארגנת, המבצעת, אלא הם יצטרכו להתחבר ביניהם לפי ההמלצה שלנו, כדי שיקרה להם מה שקרה לנו. לכן ישראל נקרא "לי ראש".
תלמיד: וגם הם יהיו למעלה מהדעת?
לא, אצלם זה משהו אחר. אצלם זה רק ביטול כלפי החיבור.
עכשיו אנחנו עוד לא יכולים בדיוק לעשות הבחנות מהם ההבדלים בעבודה רוחנית בין אלו שיש להם נטייה לחיבור ולבורא, שזה נקרא "ישר א-ל" "ישראל" לאלו אנשים שאין להם את זה. האנשים האלה יכולים להיות מפוזרים בכל העולם כי יש להם נטייה לחיבור שנקרא "ישראל", וגם בתוך ישראל הגשמי יש אנשים שאין להם נטייה לזה וכך נצטרך לעבוד.
תלמיד: האם התהליך הזה של גדילת הרצון ושוב פעם ביטול כלפי החיבור, יהיה קיים גם בעמים?
כן. זה נקרא שאומות העולם ייקחו את בני ישראל על כתפיהם כראש על גוף הפרצוף ויעלו אותם לירושלים. זאת אומרת, כל העלייה היא על חשבון האח"פ, שכל הזמן גדל ומחייב את גלגלתא ועיניים לעשות את העבודה.
תלמיד: ואת הביטול הזה כלפי החיבור, הם יוכלו לעשות רק בעזרתנו?
ודאי.
תלמיד: מי עושה את הביטול אנחנו או הם?
זו עבודה יחד, כי את החסרונות מקבלים מהם, והמבצעים הם אנחנו.
תלמיד: וכשאנחנו עולים למעלה מהדעת, במה זה שונה מביטול כלפי החיבור?
כשאנחנו עולים למעלה מהדעת אנחנו גם צריכים לקבל מהם את החיסרון. כי אין ישראל מתקיימים אלא כדי לצרף להם את האח"פ, זה נקרא "אין ישראל יוצאים לגלות אלא לצרף להם נשמות הגויים" רק בצורה כזאת אנחנו יכולים לגרום נחת רוח לבורא.
תלמיד: זאת אומרת, התוספת פה היא לגרום נחת רוח לבורא?
זו לא סתם תוספת זו המטרה והיא חייבת להיות בעבודה יחד עם אח"פ. לכן אתה לא יכול להתקדם מילימטר, לא יכול במהומה להתקדם אם אתה לא חושב על הפצת חכמת הקבלה בכל העולם.
תלמיד: למה? אין לנו אגו משלנו כדי להתגבר עליו, כדי לעלות למעלה?
אתה לא יכול לממש את האגו שלך, אתה לא יכול, כי כל האגו שלך הוא, רק תחשוב, בצורה מערכתית קיים אך ורק כדי לצרף את האח"פ ולתקן אותו ובזה לגרום נחת רוח לבורא. תעשה מה שאתה רוצה, אתה לא גורם בזה שום נחת, כי אתה לא כלים. כל הכלים שהבורא ברא נקראים "אומות העולם" "אח"פ", וגלגלתא עיניים לא קיימים אלא רק כדי לתקן את האח"פ.
תלמיד: אז האגו של ישראל הוא רק כדי להתקשר עם האגו של אומות העולם?
ודאי, רק בשביל זה. ולכן כמו שקראנו בשופר המשיח, אנחנו צריכים קודם לדאוג להפצת חכמת הקבלה לכל העולם ואז כשיידעו, כשיבינו, כשירגישו מה אנחנו עושים, בצורה כזאת, נוכל להתחיל לקיים גם את היעוד שלנו ולא אחרת.
תלמיד: בציטוט 34.
"יש חיוב מוקדם להגאולה, אשר כל אומות העולם יודו לתורת ישראל בסו"ה "ומלאה הארץ דעה", דוגמת יציאת מצרים, שהיה חיוב מוקדם, שגם פרעה יודה לאלקים אמת ולמצותיו וירשה להם לצאת. וע"כ כתוב, שכל אחד מהאומות יחזיק באיש יהודי ויוליכהו לארץ הקדושה, ואינו מספיק מה שיוכלו לצאת מעצמם. ותבין אמנם, מהיכן יבא לאומות העולם דעת ורצון כזאת. תדע, שהוא ע"י הפצת החכמה האמיתית, שיראו בעליל אלקים אמת ותורת אמת. והפצת החכמה בהמון מכונה שופר, דוגמת השופר שקולו הולך עד למרחק המרובה, כן יתפשט הד החכמה בכל העולם, שאפילו האומות ישמעו ויודו, כי יש חכמת אלקים בקרב ישראל."
(בעל הסולם. "שופר של משיח")
זאת אומרת, יש כאן חלוקה ברורה לאלו שיש להם נטייה להשגת הא-לוהות מזמני אברהם, מכל בבל, הציוויליזציה הקטנה שהייתה אז, שנמשכו, ובדרך, בהיסטוריה הצטרפו אליהם עוד ועוד, ההצטרפות הזאת הייתה גדולה מאוד, אונקלוס, רבי עקיבא, המון כאלו מאומות העולם. זאת אומרת, זו דוגמה שבכל העמים ישנן התעוררויות, זה לא סתם מספר מוגבל, מסוים של הניצוצין, ויכול להיות אחרת. אנחנו רואים שגם מישראל נופלים הרבה לחזקת אומות העולם, יש ויש. כי יש גם גלגלתא עיניים דאומות העולם וגלגלתא עיניים דישראל, אח"פ דישראל ואח"פ דאומות העולם. ולכן צריכים אנחנו.
אבל העיקר שצריכים לפזר את החכמה, להפיץ ואז בזה נקרב את כולם לתיקון. אבל העבודה צריכה להיות הדדית, זו לא עבודה שעכשיו אנחנו עובדים עם כל החבר'ה שלנו בכל העולם, הם כולם שייכים לישר א-ל, לראש הפרצוף הכללי של הנשמה, אלא אנחנו כולנו נפיץ את חכמת הקבלה לכל העולם. ואני חושב שעכשיו הזמן לזה מתקרב מאוד, כי עד כמה שאומות העולם מגלות שנאה לישראל, זו סתם חיצוניות, אבל כשיש כבר מבפנים התמודדות אח"פ כנגד גלגלתא ועיניים, אז ההפצה הזאת כבר רצויה, היא יכולה להישמע, כי השנאה פותחת אוזניים, פותחת מקום קליטה ואז נוכל להפיץ.
שאלה: בהכנה לחג אנחנו קוראים ורואים עד כמה החכמים, בנוסף לבעל הסולם, כמו א"ד גורדון וצייטלין והרב קוק כמובן, כולם כותבים על אותו הדבר ובישראל אלה נחשבים לאנשים מאוד מכובדים. השאלה היא, הרי אנחנו לא מביאים שום דבר חדש, הם כותבים את האמת על זה שישראל חייבים להתחבר, הם אומרים את זה. אז מה הייחודיות בחיבור שלנו? עם איזה קשיים אנחנו נתקלים?
תראה, מהאר"י והלאה התחילה תנועת חכמת הקבלה, התחיל מימוש חכמת הקבלה, כשהגדול מכולם זה הבעל שם טוב. היו לו הרבה מתנגדים, אבל בכל זאת כמה שהוא הצליח לעשות היה מורגש במשך מאות שנים. ואחר כך כבר מה שקרה כאן במאה הקודמת, במאה העשרים, אז כן, זה הרב קוק, גורדון, בן גוריון, צייטלין וכן הלאה. הם היו גדולים, הם הבינו את זה, הם לא היו מקובלים ממש, הרב קוק היה מקובל גדול, בעל הסולם, רב"ש, אבל גורדון, צייטלין ובן גוריון, לא היו מקובלים, הם היו הוגי דעות, הם הבינו את המערכת מתוך השכל שלהם, לא מתוך השגה רוחנית. הם ראו מתוך ההיסטוריה שכך זה בנוי, מתוך התעמקות במה שקראו בספרים הרגילים של הוגי הדעות למיניהם.
היו עוד כמה, אבל הציבור לא התחשב בהם. לא ברב קוק, מכל שכן בצייטלין, בגורדון, לא התחשבו. לומדים על זה באוניברסיטה, כותבים על זה דוקטורטים וזהו. אין לי מה להגיד. הפצת חכמת הקבלה צריכה להחליף את כל הכתבים שלהם, כי בחכמת הקבלה הכול מתגלה בצורה יותר ברורה, נחרצת, לא פילוסופית. לא שכך איש חכם אחד חשב, כתב יפה, נכון, בצורה מיוחדת פיוטית, פילוסופית, אלא אנחנו צריכים לקבל רק בעלי השגה ולפרסם אותם.
לא שאני חס ושלום נגד בן גוריון וצייטלין, אמנם הם כתבו יפה ונכון, אבל אנחנו לא יכולים להסתמך עליהם כי זה לא בא מתוך השגה. לכן לצרף פה ושם את הכתבים שלהם, כן. לסמוך ולעמוד עליהם, לא. יש בזה הרבה דברים, אני לא רוצה לדבר על זה. צייטלין הבין בזה מאוד, בן גוריון גם חשב, למה הוא ברח מכל המוסד הזה, מהכנסת, מהממשלה, מכל הדברים האלה, עזב והלך? כי הוא ראה שאי אפשר שם לשנות שום דבר, שזה הופך לפסים אגואיסטיים לגמרי, כמו שראינו סרט עליו, הוא ידע מה סוד עם ישראל אבל לא היה יכול לחדור לתוך הממסד הזה ולעשות משהו, לכן עזב את הכול והלך לנגב. צריכים רק להבין עד כמה האדם הזה היה ממורמר מזה שהוא ממש ייסד, בנה וראה שהכול בסופו של דבר, בצורה שזה לקח כיוון, עומד להיהרס.
שאלה: למה אנחנו רואים שהאגו בישראל הרבה יותר גדול מאשר באומות העולם?
זה טבעי. כי ישראל צריכים לתקן את עצמם קודם, גלגלתא ועיניים, הראש קודם כל צריך לתקן את עצמו, הוא צריך לעבור את כל התהליך, מבבל והלאה יותר ויותר בכל התהליך ההיסטורי. והוא צריך להיות מספיק חזק וחד כדי להשיג את האגו הגדול, מאין ברירה להרגיש עד כמה הוא נמצא בגלות מהרוחניות. כי מצד אחד הוא מרגיש איזו רוחניות מסוימת מהמקיף, ומצד שני הוא מרגיש את האגו שלו מחזיק אותו בידיים, ברגליים, ואז לפי זה הוא יוצא לצעקה, מקבל את השיטה, מתקן את עצמו. כשהוא מתקן את עצמו, הוא מגיע לתיקון שלו כמו בבית המקדש הראשון, אחר כך הוא חייב ליפול, כי הוא לא ביצע את התפקיד שלו, זה רק תיקון של גלגלתא ועיניים, הוא חייב לתקן את האח"פ, כי על אח"פ מדובר, כי הוא העיקר. ולכן הוא צריך לצאת לגלות, אלפיים שנה, אלה שנות הגלות, כשמסתיימת הגלות הוא מוכן, גם העם וגם החלק הבבלי שבינתיים השתכלל, שניהם מוכנים לתיקון. זה מה שקורה היום. ואז יש ביניהם התנגשות.
עכשיו, מיום ליום מתגלה שנאה מצד האח"פ לגלגלתא ועיניים על זה שגלגלתא עיניים לא מתפקדים נכון, זה בתת הכרה, גם אלו וגם אלו לא מבינים מה צריך לעשות, ומתגלה תלות של גלגלתא עיניים, תלות גשמית באח"פ. זה צריך להתגלות בצורה הרבה יותר חזקה מאשר עכשיו, בזמן הקרוב זה יקרה. ואז המצב הנכון להפצה, זאת אומרת להפיץ את כל הסיבה למצב, למה ישנו בעולם משבר בין ישראל לכל העולם. כאילו מה יש כאן סך הכול? האו"ם לא מן הסתם כל הזמן מטפל בישראל, נגד ישראל, מדברים כל הזמן על ישראל. מאיפה זה? למה זה קורה? מה יש שם? יש כמה מיליוני אנשים, זו טיפה בים, והאו"ם כל הזמן ממש מטפל בזה. מה קורה?
פשוט מאוד. זו באמת בעיה עולמית וזו באמת בעיה מרכזית, וצריכים רק להסביר למה. זה שזה נמצא וקיים באנושות כמו איזה קוץ בגרון, שאי אפשר לחכות, זה צריך הסבר. ואנחנו על ידי ההפצה צריכים להביא את הרעיון הזה לכולם. זה יתגלה בקרוב, ההכרחיות לזה והתפקיד של אומות העולם וגם של עם ישראל בזמננו, מה הם צריכים לעשות ואיך לפעול.
שאלה: בן גוריון, בן אליעזר, באו מהעולם החילוני, צייטלין דתי וחילוני מצד אחד, ומצד שני הרב קוק, רב"ש ובעל הסולם שבאו מהקבלה. מה ההבדל ומה המשותף בין שני הצדדים?
צייטלין אולי שמע משהו, כי הוא היה מזרחי, זאת אומרת כמו כיפה סרוגה, הכוונה. קודם כל כולם למדו בישיבות, כולם באו מהקהל הדתי. שמעו על קבלה משהו יותר מהאדם החילוני של היום, זה ברור. אבל מה שהם הבינו, הם הבינו את זה גם מתוך המקרא שכתוב כפסוקים ידועים לכולם, וגם מתוך החכמה, רצו להכיר מה קורה עם ישראל וכן הלאה. סוציאליזם בכל זאת לפי האידיאלים שלו קרוב למה שמדברת חכמת הקבלה על העתיד האנושי.
אבל המימוש שלהם, הם לא ידעו איך לבצע את זה ולכן גם צייטלין, גם בן גוריון ועוד, כולם טעו. חוץ מזה היה להם עניין להסתיר את חכמת הקבלה. אנחנו רואים את זה. מה שאין כן הרב קוק ובעל הסולם רצו לגלות את זה עד כמה שאפשר. אבל גם הם היו כבולים, הם היו שייכים לחלק החרדי בעם ישראל. ולכן כדי להישאר שם, הם לא יכלו להרשות לעצמם לדבר בפה גלוי מהו העניין.
לכתוב פה ושם כן, אבל תראה עד כמה הרב קוק כתב את זה בצורה סמויה, קוראים ולא כל כך מבינים מה הוא מתכוון, כמו איזה פייטן, הסתיר את החריפות שלו בתוך משפטים יפים. זה היה הסגנון שלו. הוא היה גם מקנא בבעל הסולם, כי בעל הסולם כותב בצורה הרבה יותר ברורה. הוא כביכול גם לא היה יכול לעשות את זה, כך רב"ש סיפר. הוא היה מאוד מקנא שבעל הסולם היה יכול לדבר בצורה קצרה, פשוטה, ישירה ואצלו זה לא הולך, לא יוצא. זה מה ששמעתי, אבל אנחנו רואים באמת, כנראה שכך זה.
אצלנו זה יוצא פשוט, לאט לאט אנחנו מקבלים במשך עשרות שנים צורה המתאימה לפרסום ולהפצה, למימוש. אנחנו לא יכולים להיות שייכים לשום חלק מהאומה, לא דתי ולא חילוני ולא מפלגתי, ולא כלום, אלא זה משהו חדש שלא שייך לשום דבר חוץ ממימוש התיקון.
לכן אנחנו צריכים, גם לפי הצורה שלנו להיות בצורה שמתאימה לכול מי שרוצה לבוא, דתי, חילוני, מכל הסוגים. מכל אומות העולם, מה שהם רוצים. זאת אומרת, יש מקום לכל אחד. אין לנו שום דבר מיוחד שמי שבא אלינו חייב להיכנס לאיזו משבצת של הגבלות. אין הגבלות, רק הגבלה אחת, אתה צריך לצמצם את עצמך כדי לא להפריע לאחרים, זה הכול, לא יותר מזה.
ולכן אנחנו כך משתדלים להקים את החברה שלנו. ובינתיים אנחנו יותר ויותר מבינים מה הייעוד שלנו, וכשאנחנו פחות או יותר כבר מבינים מה צריכים לעשות, אז צריכים להתחיל לבצע. זה מה שלפנינו. זאת אומרת הפצה רחבה כמה שאפשר של שיטת התיקון בכל העולם, וחיבור בינינו כדי להיות ראש המוכן לתיקון אומות העולם כגוף.
תלמיד: אנחנו יכולים לראות שגם גדולי האומה מהצד החילוני, בעצם לא הצליחו לגעת בעם. בעל הסולם נפגש עם בן גוריון ובסופו של דבר הוא אמר לו שהעם לא מוכן עדיין לחיבור. יש משהו דומה גם למצב שלנו היום שאנחנו יוצאים החוצה, לא רוצים לשמוע לא את זה ולא את זה?
ההבדל הגדול בין מה שהיה בזמן בן גוריון לבין היום, זה שאומות העולם לא יכולים להסכים עם קיום עם ישראל כמו שהוא עכשיו. זה לא שיש לנו סכסוך עם סוריה או עם מישהו, יש לנו סכסוך עם כול העולם והנושא הוא, בשביל מה אנחנו קיימים? זאת השאלה העיקרית.
אני הייתי את זה מעלה כנושא באו"ם. בשביל מה ישראל קיימים, יש להם זכות קיום או לא ואם כן, בשביל מה? ואם כדאי אז כולם מתגייסים לזה. ואם לא, אז מבטלים אותם. אבל דיון על זה חייב להיות כמה שיותר גדול וחריף, חד. אני מקווה שמתקרבים לזה.
אני חושב שאנחנו נשמע על זה, ממש שאומות העולם מביאות לדיון כזאת שאלה, בשביל מה אנחנו צריכים את המקור של הסכסוך, של בעיות, של צרות לכל העולם? גם באירופה, גם בכל העולם, גם מלחמות, גם נמצא כאן בין הראש של ארצות הברית, בין העולם הערבי לאירופה, לכל דבר. מה אנחנו צריכים את זה? באמצע בין הדתות. עד כמה אנחנו חייבים לסבול את המקור הזה, את הקוץ הזה שנמצא ממש בגרון של אומות העולם.
תלמיד: האם אתה רואה שהמצב של עכשיו שונה לגמרי מהמצב של אז?
אז היו אומות העולם מסכימים פחות או יותר עם קיום עם ישראל. היו מסכימים, חוץ מארצות ערב. הייתה איזו התחייבות בין מדינות הברית של ארצות הברית, אנגליה, צרפת במועצת הביטחון. הייתה להם התחייבות כלפי ישראל. היום אין דבר כזה, היום אין. והעולם משתנה, הוא נוטה יותר לנאציזם שוב, כמו שבעל הסולם כותב.
ולכן לא נשאר לנו הרבה זמן להבין, להרגיש, ללמוד, להתחבר. אנחנו חייבים לזרז את התהליך של המוכנות שלנו כדי להפיץ את האמת בכל העולם.
תלמיד: והפצת האמת לכל העולם בתקופה הזאת, אתה מרגיש שיש יותר נכונות מאשר הייתה בשנות החמישים, הארבעים או השלושים? עכשיו מצב יותר טוב, יותר נוח, שאנחנו יכולים לעשות אותו?
כן. כי היום יש חיסרון יותר. היום יש חיסרון. היום זו בעיה עולמית, כולם שומעים, כולם מרגישים, כולם לא יודעים מה לעשות שוב ושוב עם אותה בעיה חוזרת. רק פעם זה היה כבעיה כלכלית, מדינית, היום זו בעיה כוללת. ישנו צורך גדול מאוד להבין למה העולם חייב לסבול את העם הזה. זו עיקר השאלה.
קריין: קטע מס' 23, דוד בן גוריון, "מהפכת הרוח".
""וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", הוא הצו העליון של היהדות. בשלוש מלים אלה נתגבשה התורה האנושית הנצחית של היהדות, וכל ספרות המוסר שבעולם לא יכלה לומר יותר. מדינת ישראל תהיה ראויה לשמה, רק אם יהיה משטרה החברתי והמשקי, המדיני והמשפטי, מיוסד על שלוש מלים נצחיות אלו."
(דוד בן גוריון. "מהפכת הרוח")
זו דעתו והוא צודק. אם אנחנו מדברים באמת על מדינת ישראל, שהם לא סתם אוסף אנשים שהחליטו משהו, על מדינה שיכולה להתקיים בהסכמה של אומות העולם, אז זה רק בתנאי שאנחנו מפיצים את הכוח "ואהבת לרעך כמוך", שבתוכו נמצא הכוח העליון, כי שום דבר כך או אחרת לא יתקיים.
בזה אנחנו ממש מחייבים את כל אומות העולם לקבל את זה, כי נגד הכוח העליון אף אחד לא יכול לעמוד. ואז כוח הבורא שנמצא בתוך "ואהבת לרעך כמוך", שזה כוח "ואהבת את ה' א-לוהיך", ישפיע על כולם וישנה את כולם. שום דבר חוץ מזה לא יכול לשנות את המציאות. לכן קיום מדינת ישראל חייב להיות רק כדי להשיג את "ואהבת לרעך כמוך".
שאלה: אנחנו לומדים על תפקיד עם ישראל ואני מרגיש שזה הדבר שהכי קשה לעכל, להפנים אותו ולהפיץ אותו. אני רואה שכשאני כותב על זה כמה שורות באינטרנט "יוצאת הנשמה" עד שאפשר לייצר את זה. למה זה כל כך קשה? אנחנו שומעים אותך וכל יום אנחנו מדברים על זה ועושים סדנאות, אני אולי קצת מבין בשכל אבל להפנים זאת, זה הדבר הכי קשה.
הלב האגואיסטי לא מוכן לקבל את זה. איך זה יכול להיות? לקבל את תנאי האהבה, לאהוב את הזולת? שומעים זאת לאט לאט הרבה שנים, ובהתאם לזה כשמדברים על כך נגעלים ממש, האור העליון משפיע.
דווקא במידה שאתה שונא את זה וכמה שאתה מחייב את עצמך, בניגוד בין זה לזה, עד כמה שהמתח יותר גדול, זה כמו בין עביות למסך, ואז עד כמה שבכל זאת לומדים ועד כמה שבכל זאת רוצים שזה יקרה למרות שלא רוצים, אמנם מצד הטבע הפנימי שלנו אנחנו לא רוצים ומצד הכוח שהבורא נתן לנקודה שבלב אנחנו כן רוצים במשהו, אז מגיע המאור המחזיר למוטב ולאט לאט בונה בתוך האדם נחיצות, רצון, הכרה, הבנה, הכרחיות להגיע לזה. השפעת המאור המחזיר למוטב, זה מה שצריך להיות כאן ולאט לאט זה קורה.
אנחנו מרגישים את זה על עצמנו, שבכל זאת משהו קורה בנו. שומעים יותר, מרגישים יותר, קצת מסכימים. לפחות בצורה שכלית, שכלתנית אנחנו מבינים שהעולם בנוי כך ושזה חייב להתקיים. ש"ואהבת לרעך כמוך" זה החוק שנמצא בעמקי הטבע וכולנו נעים לקראתו. רוצים או לא רוצים, זה יקרה. רוצים, בדרך "אחישנה", לא רוצים, בדרך "בעתו", אבל זה יקרה.
עכשיו אנחנו גם נמצאים במצב מאוד עדין, או שזה יכול להתקיים כך או שזה יתקיים אחרת. ואת זה צריכים להסביר, שיהיה מובן פחות או יותר. אם כל אחד ישתדל להסביר ברשתות שלו זאת תהיה הפצה מאוד חזקה וטובה. אנחנו רואים עכשיו לפנינו מאות ואלפים מהחברים שלנו בעולם שנמצאים יחד איתנו, ובעולם יש מאות אלפים, לכן אנחנו צריכים בכל צורה שכל אחד מסוגל להפיץ דרך הרשת כמו יוטיוב, פייסבוק, טוויטר, טלגרם, אינסטגרם ווטסאפ, בקיצור הכול אנחנו חייבים לעשות. בזה תלוי באמת העתיד הטוב שלנו, חוץ מזה אין.
שאלה: גם אם השאלה "בשביל מה ישראל קיימים", עדיין לא חדה מספיק מצד האנושות, מצד העולם כלפינו, בכל זאת להתחיל לעורר ולפתוח דיון?
ודאי לעורר. לקרב את זה לכולם. בשביל מה אנחנו צריכים לברר את השאלה הזאת על ידי מכות אם אנחנו יכולים לעשות "מה שלא עושה השכל עושה הזמן". אבל "מה שלא עושה השכל", זה שאתה על ידי השכל יכול לקרב את הדברים, כך כותב גם בעל הסולם.
מה שאין כן "עושה הזמן". "הזמן" אלה מכות, זה "בעתו", בזמן. בשביל מה לך? מה אנחנו עושים על ידי ההפצה? אנחנו מקרבים. עוד לפני שמגיעים דרך המכות, אנחנו מקרבים את ההבנה הזאת, ההכרה הזאת, על ידי "מה שלא עושה השכל עושה הזמן". אבל רצוי על ידי השכל.
תלמיד: אפשר להגיד שבעצם עכשיו בחזית ההסברה שלנו, תפקיד עם ישראל זה הדבר הכי חשוב שאנחנו צריכים לצאת איתו.
כן.
תלמיד: בכל המסרים?
בכולם, גם לישראל וגם לכל העולם להסביר בצורה ישירה, וזה מאוד נחוץ, מאוד קונקרטי ומאוד אקטואלי להיום, למה ישראל קיימת, והם ירגישו בתוכם עד כמה זה נכון. להסביר שזה לא שייך לדתות ולאמונות ולהרגלים ולכלום. ושעם ישראל זה לא עם רגיל שיש לו אבא ואימא. ושזה עניין אידיאולוגי להביא את כל העולם, את כל המציאות ל"ואהבת לרעך כמוך" וכן הלאה. זה מה שצריכים לבצע.
תלמיד: בנוגע לעצמאות. למה אדם שהופך משועבד לזולת נחשב עצמאי?
כי מה זה נקרא "משועבד לזולת"? קצת יותר קשה להסביר זאת לאנשים זרים. כשאני משועבד לרצון של מישהו, אני במידה הזאת יוצא מהרצון שלי, מתעלה מעליו כדי להשפיע לזולת. אני לא יכול בעצמי להשפיע לזולת, אני קולט את החסרונות שלו ואני חייב להעביר את החסרונות האלה לבורא.
אז להתכלל עם החיסרון של הזולת זו הסיבה להתקשר לבורא, אחרת אין לי עם מה לבוא לבורא. ולכן יוצא שאני נעשה בזה כצינור וזה הקיום הנכון של התפקיד שלי.
שאלה: עם אילו חסרונות אנחנו צריכים להתכלל כקבוצה?
אנחנו צריכים בסופו של דבר להגיע למצב שאנחנו רוצים להביא את כל האנושות לחיבור. כדי לעשות בהם חיבור אנחנו צריכים להיות מחוברים בינינו, כדי להעביר להם את המאור המחזיר למוטב. זה החלק הראשון של התיקון שזה להשפיע על מנת להשפיע, כלים דהשפעה, אורות נפש, רוח.
החלק השני של התיקון הוא, שאנחנו חוץ מזה שמתקנים אותם, אנחנו מחברים אותם אלינו וממלאים אותם דרכנו. אנחנו פועלים כאן כצינור שמעביר ממש מילוי, את הבורא, את הנרנח"י כולו למלאות אותם בעל מנת להשפיע.
אנחנו צריכים להבין שהרצון לקבל זה הם והכוונה על מנת להשפיע זה אנחנו, כך בעצם קיימים שני החלקים האלה בבריאה. "ישראל" זה צמצום, מסך ואור חוזר שמקשרים את כול הרצון לקבל, שזה נקרא "אומות העולם", לבורא. לכן אנחנו נקראים "צינור". צינור זה מושג, זה לא צינור [גשמי] שיש לך. כי בלי העבודה שלנו אנחנו לא יכולים להתקיים. בלי העבודה שלנו, לא הבורא ולא אומות העולם יכולים להגיע לתפקיד שלהם.
לכן התפקיד שלנו זה לספק להם ידיעה על החיבור, נחיצות לחיבור, כוחות לחיבור. אחרי שהם מתחברים, למען מה החיבור? על מנת להשפיע נחת רוח לבורא וכן הלאה. כל זה עלינו, הראש עושה את הכול. ולכן אין כאן מצב שאנחנו מחכים ומצפים שמשהו יקרה, זה לא יקרה לטובה, לא מצד הבורא ולא מצד אומות העולם, משניהם יהיו עלינו לחצים. שלא נגיד אחר כך "מאיפה בא כזה יחס?".
מאיפה באה השואה שמפחדים לדבר עליה? לא מהכוח העליון ולא משנאת אומות העולם ולא מחוסר התפקיד שלנו בסופו של דבר? אנחנו רק צועקים "זה לא יקרה שוב", על סמך מה אתה צועק? צריכים לדעת את הסיבות האמיתיות ולעשות כך שזה לא יקרה.
שאלה: מורגשת מאוד בחברה חשיבות החיבור בינינו בעשיריות ובינינו לבורא. מה צריך להוסיף ביחס כלפי מי שלא חלק מהחברה הזאת כדי להתכלל נכון מהחסרונות שלהם?
אתם עדיין לא מרגישים. אני אגיד לכם רק דבר אחד, הבורא לא צריך אתכם. ובצורה יותר מדויקת, הבורא לא צריך אתכם לבד. בשביל מה? אתם קיימים כדי לתקן את הרצון לקבל הכללי, לכן צריכים "ראש". אם לא לתקן את הרצון לקבל, אין טעם ואין שום נחיצות בראש, כלום. לכן כל הצעקות האלה, "אנחנו שייכים לבורא, אנחנו עַם ה'", אנחנו עַם ה' כשאנחנו חושבים איך לתקן את כל הרצון לקבל שברא. על זה אנחנו אחראים ואז יש לנו קשר עמו. אם אנחנו לא חושבים על זה, אין לנו שום קשר עם הבורא, פשוט מאוד. אנחנו לא עם ישראל, לא ישר א-ל. את מי אנחנו מכוונים לישר א-ל, אם אנחנו לא דואגים לאח"פ?
תלמיד: ב"ליקוטי הלכות":
"יש בחינת ממוצע בין כללות העולמות לבורא והוא נפש הישראלי שהיא גבוהה מאד בשורשה והיא חלק אלוקי ממש והיא הממוצע והמחבר בין כללות כל העולמות לבורא. ועל ידה נמשך השפע והחיוּת והקיום לכל העולמות כולם ועל כן בישראל תלוי הכול."1
גם ב"באר מים חיים", פרשת תרומה:
"ישראל המה המקבלים בראש וראשונה את כל ההשפעה ומאִתם יתחלק לכל העולמות, ועל כן נקראים ישראל, שהוא "לי – ראש" כלומר שהמה בבחינת הראש לקבל הברכה בראשונה ואחר כך לשאר באי עולם."2
יש עוד, גם כן מספר "מאור עיניים", פרשת יתרו:
"נודע כי כל העולם עם כל הנבראים צריכים לקבל האחריות מהבורא בכל עת ובכל רגע. ולכך נאות ויפה לו לצדיק שיהיה ממוצע בין הבורא ברוך הוא ובין העולם ומלואו, לקשר הכול בו יתברך. שעושה שביל ומסילה, מעבר השפע והחיות וצינור להריק לכל הנבראים, שהוא המייחד שמים וארץ. שמקשר כל העולם ומלואו להבורא, שלא יהיו מופסקים ממנו יתברך"3
קריין: קטע מספר 24, מתוך הראי"ה קוק "אוצרות הראי"ה".
"הגיע הזמן להזכיר ולהחיות את מה שכבר נשתכח מלבבות רבים. מצב הדור ורוחו דורש ללמד בשכל וממקורה של תורה את אשר היה ראוי להמצא בטבע - את האהבה הלאומית" ... "כראוי להיות בראש לכל טבע ישר וכל מוסר ונימוס נאה, הטוב בעיני אלהים ואדם."
(הראי"ה קוק. אוצרות הראי"ה)
הכול כתוב יפה, אין מה להוסיף.
קריין: קטע מספר 25 מתוך בעל הסולם, "היחיד והאומה".
"התקווה היחידה היא - לסדר לעצמנו חנוך לאומי באופן יסודי מחדש, לגלות ולהלהיב שוב את אהבה הלאומית הטבעית העמומה בנו, לחזור ולהחיות אותם השרירים הלאומיים, שאינם פעילים בנו זה אלפים שנה, בכל מיני אמצעים המתאימים להדבר."
(בעל הסולם. "היחיד והאומה")
שאלה: מה זו אהבה לאומית לפי חכמת הקבלה?
שאנחנו חייבים להתקשר בינינו עד כדי להיות אחד בביטול עצמו כלפי האחרים. לא לבטל את האגו שיהיה אפס, אלא להיות למעלה מהאגו שלנו. כי אם נבטל את האגו, אז אנחנו הופכים להיות לדומם. כל אחד מתבטל כלפי האחרים ואת זה אפשר רק על ידי המאור המחזיר למוטב. אין בנו שום כוחות לעשות איזה צעד קטן של התיקון, אלא אך ורק רק להזמין את הכוח התיקון מלמעלה.
ובצורה כזאת כשכל אחד רוצה להתעלות למעלה מהאגו שלו, כדי לתמוך בסך הכול בחיבור בינינו, זה השלב הראשון להגיע לאהבה הלאומית, לדרגת הבינה. "ישראל" זה דרגת הבינה, ישר א-ל, "אתם מעטים מהעמים"4. שאין כוחות, ויש רק כוונה על מנת להשפיע. וכוח הקבלה שיהיה לקבל על מנת להשפיע בפועל, זה כבר יהיה בחיבור עם אומות העולם.
תלמיד: העניין הוא שאהבה לאומית, כשאומרים "לאומית", מבינים את זה בדרך כלל כאהבה של הלאום שלי.
מה זה לאום שלך?
תלמיד: זה בדיוק העניין לאהבה לאומית.
כמה פעמים אפשר להסביר את זה? גם אתמול בערב דיברנו על זה, נתתי ממש דרשה שלמה. שעם ישראל זה לא עם רגיל, הוא חיבור של כל מיני בני אדם שיש להם רעיון אחד, להגיע "מאהבת הבריות לאהבת ה'", זה נקרא עם ישראל, ישר א-ל.
תלמיד: אני כבר שומע את זה מאתמול בערב, אני פשוט רוצה לגעת ברגישות שבדבר. כי אם אצלי קצת התהפכה הבטן, אז בטח בחוץ כשהם ישמעו את כל מה שכבר הם הולכים להפיץ. כשאנחנו אומרים שאנחנו לא עם, לא עם ישראל, ואנחנו אוסף של אנשים שהתערבבו.
את זה לא רואים? בעל הסולם אומר את זה, אפילו יותר מזה, הם אומרים שהם כמו "אגוזים בשק". שאף אחד לא רוצה להיות עם אחרים, הוא דוחה את כולם. רק תשמע את הדוגמה לְמה אנחנו דומים.
תלמיד: כן, אני שומע את זה, אני גם חי בתוך עמי ואני יודע גם איך הם חושבים ואיך הם רואים את הדברים.
מה הם חושבים?
תלמיד: הם חושבים שאנחנו עם יהודי, יש לנו היסטוריה של אלפי שנים עם המון המון מורשת. ואנחנו היינו בגלות אלפיים שנה וזכינו לחזור לאדמה שלנו ולהקים פה מדינה בגאווה ובאומץ. ואחרי כל זה לבוא ולהגיד להם ש"לא, אתם אוסף של אנשים, שבכלל לא עם ישראל", יש פה משהו שהוא מאוד מאוד
האם אני אמרתי לך בצורה כזאת לגשת לעם? אני מסביר לך. כמה שנים אתה לומד?
תלמיד: קרוב לעשר.
אז אני יכול להגיד לך בצורה יותר קצרה, לעומת מה שאתה צריך ללכת אליהם ולהסביר להם? אם אתה אחרי עשר שנים לא מסוגל לקבל את זה, אז לפחות תסביר להם גם כמה שנים.
תלמיד: אני מבין טוב מאוד את מה שאנחנו לומדים פה, אבל לקח לי המון שנים להבין את זה. אם אנחנו יוצאים החוצה, הם לא מבינים את מה שאנחנו מבינים וזה יכול להישמע בכל כך הסתייגות כנגדנו. הרי ידוע שהאו"ם רוצה למחוק אותנו מהמפה, ולא רק הוא, עוד הרבה מדינות.
ולבוא ולהגיד, "רגע, האם אנחנו בכלל יש לנו זכות קיום?" אז יגידו, "לא, אין לכם זכות קיום". ואתם גם מחזקים את זה, אז צריך לחשוב טוב טוב עם איזה מילים אנחנו משתמשים שאנחנו יוצאים לעולם ושואלים על הלגיטימיות של מדינת ישראל בתקופה הזאת, כשעל הגדרות עומדים טנקים לחסל אותנו. אז צריך להיות מאוד עדין בנושא הזה. אנחנו מבינים את זה, אנחנו לומדים את זה שנים, אנחנו חיים את זה.
מה יש לך נגד כל זה לעשות, נגד הטנקים, נגד השנאה של כל העולם אליך?
תלמיד: אז התשובה הלגיטימית שלנו זה להתחבר, אבל זה לא נתפס בעם, אנחנו כל פעם צריכים לשמור עלינו.
אז מה אתה ממליץ?
תלמיד: מה שנתפס בעם, קודם כל לשמור עלינו, בכוחותינו, בצבא ההגנה לישראל שישמור עלינו.
"כל הכבוד לצה"ל". האם אתה חושב שזה באמת יכול להחזיק הרבה זמן?
תלמיד: זה נוגע גם בתפיסה הדתית שאומרת "תהילים במקום טילים".
לא.
תלמיד: איך זה נתפס באוזן הישראלית בחוץ? ברגע שאנחנו אומרים, "הטנקים לא יעזרו, אנחנו צריכים להתחבר."
הטנקים חייבים להיות עד שאנחנו באמת מגיעים לכוח יותר גבוה.
תלמיד: אני רק מעלה את זה, כי זה נושא מאוד עדין, בטח בתקופה הזאת של מדינת ישראל.
זאת אומרת, אתה אומר שכן, אנחנו חייבים לפרסם את התפקיד שלנו, חובתנו כלפי העולם, הייעוד שלנו, כלפי הבורא וכן הלאה, אבל צריכים לעשות את זה בהדרגה. כמו שאני לומד עשר שנים, אז לפחות בואו נעשה עכשיו תכנית הפצה לחמש שנים, שאולי נצליח תוך חמש שנים להעביר את הידיעה הזאת הנכונה לכל עם ישראל.
תלמיד: כן. ויותר מזה, לא לוותר על הלגיטימיות שלנו כעם יהודי עם היסטוריה עשירה, עם כל מיני דברים שעברנו, על הזכות קיום שלנו פה, על האדמה שלנו.
ללא ספק אתה צודק. זאת אומרת, אנחנו צריכים להסביר את האמת, רק בצורה כזאת שזה נשמע. אבל בסופו של דבר, שהעַם יבין שאין לנו כאן זכות קיום, לא היסטורית ולא גיאוגרפית ולא כלום, אף אחד לא יתחשב בזה. וקודם כל הבורא לא רוצה לשמוע את הדברים האלה, שהוא מחזיק אותך כאן בגלל שאתה בחור יפה. אלא יש לך תפקיד ענייני ואתה חייב לבצע אותו, לממש אותו, נקודה.
מצד מחשבת הבריאה, מצד תכנית הבריאה, אתה אל תברח, אתה תבצע כמו שצריך. אם לא, אז אנחנו כבר ראינו מה שקרה לפני שמונים שנה. אבל חוקי הטבע הם כאלו שזה יכול לחזור ובצורה עוד יותר גרועה. זה הכול. לכן אתה צודק שצריכים לגשת בצורה עדינה, הדרגתית. אבל בסופו של דבר, הם צריכים לקבל את האמת. והאמת היא מה שאתה שומע, אם אתה שומע.
(סוף השיעור)