שיעור בוקר 03.01.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: "גילוי החיסרון לגדלות הבורא"

הבריאה היא חיסרון, רצון. יש רצון ויש חיסרון. רצון זה כללי, רוצה לחיות, רוצה להתקיים, זה הכוח הקבוע שכביכול קיים. חיסרון זה יותר שייך להשתוקקות. אנחנו רואים שגם בעל הסולם מדבר בפתיחה ובתלמוד עשר הספירות בתחילתו ואומר, חיסרון והשתוקקות.

אז חיסרון זה הכוח הכללי שבלי זה כביכול לא קיים החומר, זה לקיים, להתקיים, לסדר את הכול. אבל השתוקקות זה משהו שאני חייב להשיג, זה מוציא אותי מהמקום ולא נותן לישון. חיסרון כזה חסר, תמיד חסר, כמה שיותר אין גבול, אין גבול כמה שיותר.

וכאן השאלה, איך אנחנו יכולים לעורר אותו בנו? כל אחד מבין מה שאני אומר, לכל אחד ישנן תקופות כאלו וכאלו, ודאי שהן מגיעות לנו מלמעלה, ישנן תקופות שאנחנו בהן יכולים לפעול יותר ויכולים לפעול פחות. וכאן אנחנו צריכים באמת לראות איך אנחנו מגדילים את החיסרון.

שוב, העיקר בחיסרון זאת ההשתוקקות שבו. זאת אומרת, החיסרון המכוון הדוחף את האדם למטרה, המושך אותו למטרה. חיסרון שהוא בעצמו כבר כולל יכולת לוותר על הרבה דברים כדי להשיג את המטרה. חיסרון שהוא כבר מעבד את כל המכשולים בדרך, מברר אותם, מסנן אותם, והופך אותם, מהפרעות לתמיכה. חיסרון שהוא בונה, ושהאדם מבין שבלי החיסרון הזה הוא מת. מפני שהחיסרון הזה, ההשתוקקות, זה שייך לרצון, להתפתחות הרצון, אז ודאי שהכול נמצא בידי הבורא.

אנחנו צריכים לעשות כל מיני פעולות, אבל כמו שכותב דויד המלך, "אם ה' לא יבנה בית שווא עמלו בוניו בו", זה כך. זאת אומרת, מפני שאני בראתי את היצר, הרצון, רע או טוב לא חשוב, הרצון הוא הנמצא בידי הבורא. אלא שצריכים לברר בכל מצב, בעליות, ירידות, ייאושים, השתוקקות, במה שאנחנו פועלים, צריכים לברר בכל מצב עד כמה אנחנו יכולים לעורר את הבורא שיעורר אותנו, זה בעצם העניין. בסך הכול כל לימוד חכמת הקבלה הוא איך אנחנו מעוררים את המנגנון הזה שנקרא בורא, א-לוהות, שהוא יטפל בנו בצורה סלקטיבית, מכוונת, מסוימת.

כי בסופו של דבר מה שעושה הבורא, הוא משנה את הרצון שלנו. נראה לנו שהוא מושך, שהוא דוחף, דוחה, שהוא עושה משהו, לא, זה הכול שייך לרצון. יש רצון לקבל, יכול להיות רצון להשפיע, שני הרצונות האלה ימין ושמאל זה כנגד זה, שניהם נמצאים בידי הבורא, ושניהם נמצאים בידי האדם שיכול להגיע למצב שניצחוני בני, ואז הוא מכוון את זה.

זאת אומרת, אנחנו צריכים חיסרון, השתוקקות, וצריכים בסופו של דבר לדעת איך אנחנו מעוררים את הכוח העליון. איך אנחנו מעוררים את הבורא שמעורר אותנו. שנותן לנו כל מיני הבחנות, כדי שאנחנו נברר את הרצונות, כדי שאנחנו נסדר אותם, נכוון אותם. הוא נותן לנו שכל, נותן לנו רגש, נותן לנו חברה, נותן לנו את כל האמצעים. ובסופו של דבר כל זה בא ממנו, ועד כמה שאנחנו נכנסים לכל המטבח הרוחני הזה, שהוא מכין לנו שם את הכלי הנכון להשגת מטרת הבריאה, אז אנחנו בזה נקראים המתקדמים, המקבלים.

נמשיך בינתיים לקרוא את הפסוקים, אבל בואו רק ניתן קצת יותר רגש וחשיבות למילה "חיסרון". עד כמה שזאת מילת קסם, מילה שפותחת לנו את כל השלבים, כל המנעולים בדרך. רק על ידי חיסרון המנעולים האלה נפתחים.

קריין: קטע מספר 12 מתוך רב"ש א', "בענין הוויכוח בין יעקב ללבן"

"רק מי שמקיים תורה ומצות מטעם "בגין דאיהו רב שליט", שפירושו, מטעם גדלותו וחשיבותו של ה', זה נקרא "לשמה", וזה נקרא בעל מנת להשפיע ולא לקבל שום תמורה עבור עבודתו. זה נקרא עבודה טהורה. והעבודה בעל מנת להשפיע יכולה להיות רק לפי ערך שהוא מחשיב את המקבל עבודתו. אז יש לו חומרי דלק. מה שאין כן אם אין ביכולתו להגדיל את חשיבותו בשביל מי הוא עובד, אז אין לו כח לעבודה. כי זה אנו רואים שיש בטבע, שהקטן מתבטל לגבי הגדול, כנר בפני אבוקה. אלא כל העבודה הגדולה היא להגדיל את המקבל עבודה, היינו, שיכיר את חשיבותו. ואם אין לו במה להחשיב אותו בתוך הדעת, אז עבודה שלנו היא, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שפירש על הפסוק "הנה מקום אתי", שאלף של אתי מרומז על בחינת אמונה למעלה מהדעת. נמצא, שעיקר עבודתו של אדם הוא לעבוד למעלה מהדעת, שיחשיב את ה'."

(רב"ש - א'. מאמר 11 "בענין הוויכוח בין יעקב ללבן" 1985)

סדנה

איך אנחנו מעלים את חשיבות הבורא למעלה מהחשיבות שלנו? אז זה נקרא שאני אוכל להשפיע. זה שהבורא הוא חשוב בעיני יכול להיות עד אין גבול, עד אין סוף חשוב בעיני מפני שאני תלוי בו, ואז זה נקרא על מנת לקבל.

אז בואו נדבר בינינו, איזה אופנים יש לנו, כל מיני כאלו, שהבורא חשוב מתוך שאני, כל אחד אומר על עצמו, שאני תלוי בו. ואיך אני יכול לתאר לעצמי מצב שהבורא חשוב בעיני לא מתוך זה שאני תלוי בו, אלא שאני רוצה לקדם אותו למעלה, מעלי, שהשייכות שלי לזה רק להגדיל אותו ללא קשר אלי. האם אנחנו יכולים לתאר מצב כזה?

*

איך אנחנו יכולים לתאר את הנקודה הזאת של ניתוק מעצמנו כשאנחנו חושבים על הבורא? איך באמת יכולים לבדוק האם במחשבות, בחשבונות שלנו בכל מה שיש כלפיו אנחנו לא מתכוונים למשהו בחזרה ממנו? איך אנחנו יכולים להיות בטוחים, או איפה יש לנו אותה הנקודה שאותה אנחנו לא מסוגלים לעקור, שזה בכל זאת האינטרס הפרטי שלנו ובלעדיו אנחנו לא יכולים להתייחס לבורא? יכול להיות שנעשה הכול רק כדי שיהיה לנו משהו ממנו חזרה, שבלי זה אי אפשר.

איך אנחנו מוציאים את הצינור הזה הקטן בחזרה שאנחנו רוצים שיהיה לנו ממנו? מוכנים לתת הכול, כולל את כל החיים, רק משהו בחזרה דרך צינור כזה דק מאוד, איך אנחנו מאתרים את זה ואיך אנחנו בודקים שבאמת בלי החזרה הזאת ממנו אנחנו לא מסוגלים להתייחס אליו, שבעצם זה העיקר בשבילנו, מה שמקבלים בחזרה?

*

איך אנחנו מודדים את גדלות הבורא, לא בכמה שמקבלים ממנו בחזרה דרך הצינור הדק הזה, אלא מודדים את גדלות הבורא בפני עצמו, לא לעומת מה שמקבלים ממנו, מה שרוצים לקבל ממנו? כי יכול להיות שהוא גדול בעינינו אפילו שאני לא מודע, אבל רק בגלל שיש לי משהו שחוזר ממנו אלי, הפידבק הזה הקטן, הדק.

איך אני בודק, מאתר, שאני מכבד את הבורא בגלל הצינור הזה הדק או בגלל שהוא בפני עצמו, האם אני מסוגל את זה לעשות? על ידי איזה פעולה אנחנו יכולים לעבור מלהתחשב בצינור הדק הזה, שמגיע אלי אחרי כל מה שאני עושה, ואני מוכן לעשות הכול, ואני בסופו של דבר מגלה שרק כדי לקבל משהו דרך הצינור הדק הזה ממנו אני עושה את הכול, והוא גדול בעיני בכמה שאני מקבל בחזרה ממנו.

לא שהוא גדול בעיני זאת אומרת, אלא כמה שאני ומה שאני מקבל ממנו זה גדול בעיני, אז זה לא נקרא גדלות הבורא. איך אני מתוך זה שזה הטבע שניתן, איך אני מזה מגיע לגדלות הבורא, שבגדלותו הוא ודאי למעלה ממני?

*

קריין: נמשיך לקטע מספר 13 מתוך בעל הסולם שמעתי, מאמר י"ד " מהו רוממות ה'".

"רוממות ה' פירושו, שהוא צריך לבקש מה', שיתן לו הכח ללכת למעלה מהדעת. זאת אומרת, שרוממות ה' יש ב' פירושים:

א. שלא ימלא עם בחינת דעת, שהוא שכל, מה שהאדם יכול לתרץ את שאלותיו. אלא שהוא רוצה, שה' ימלא לו את שאלותיו. נמצא שזה נקרא רוממות, משום שכל השכל בא מלמעלה, ולא מצד האדם, היינו שהאדם יכול להשיב את שאלותיו. וכל מה שהאדם יכול לתרץ, נקרא שהאדם מתרץ הכל עם שכל החיצון. כלומר, שהרצון לקבל מבין, שכדאי לקיים תו"מ. מה שאין כן למעלה מהדעת, הוא המחייב את האדם ללכת בעבודה, זה נקרא נגד הדעת של הרצון לקבל.

ב. שרוממות ה' נקרא, שהוא נעשה זקוק, שה' ימלא משאלותיו.

לכן:

א. שהאדם צריך ללכת למעלה מהדעת, אז האדם רואה שהוא ריקן, ואז הוא נעשה נצרך לה'.

ב. שרק ה' יכול לתת לו הכח הזה, שיהא בידו ללכת למעלה מהדעת. היינו, זה שה' נותן, זה נקרא רוממות ה'."

(בעל הסולם. שמעתי. י"ד. "מהו רוממות ה'")

זאת אומרת, כנראה שרוממות ה' נקראת מה שאני בודק ורואה שאת זה, אני לא מסוגל, כי את הכול אני בודק בכל זאת בכלים שלי, מה שאני לא מסוגל להשיג, מה שאני לא מסוגל לבצע, להרגיש, בקיצור מה שלמעלה מכוחי ורק הבורא יכול, בזה, כך אני מודד את רוממותו. איך אנחנו מגיעים לזה? איך אנחנו מגיעים למצב שאני בודק מה שאני ממש לא מסוגל, וחייב לפנות אליו, ולקבל ממנו, ואז מה שאקבל זה נקרא רוממות ה'? אז איך מגיעים לרוממות ה'?

*

שאלה: איך לברר את הרצון נכון שהוא לא יכול לעבוד איתו, כי הרצון לקבל הוא מאוד חמקמק, הוא יכול להגיד כל מיני דברים.

אני לא יודע איזה רצון אתה רוצה לברר.

תלמיד: רצון להשפיע לחברים. אמרת קודם, שאני בודק מה שאני ממש לא מסוגל ואני מבקש, מקבל ממנו, ומה שמקבל זה רוממות ה'. אז מה זה בודק מה שאני לא מסוגל? איך לעשות את זה עם הרצון לקבל שלי?

בתוך החברה, בתוך העשירייה. איפה עוד אתה יכול לברר? אין לך עוד אפשרות לברר משהו, אלא רק בעשירייה, איפה שאתה מממש את עצמך. אתה יכול להעמיד את עצמך בכל דבר אחר ואתה תראה שלא נורא, אתה מסתדר איכשהו, לא היום אז מחר. בעשירייה אתה נתקע במצב שאתה כאן ועכשיו, היום לא מסוגל לבצע משהו פנימי. בחיצוניות מלא דברים אפשר לעשות אבל זה כמו שכולם עושים. אבל ממש להתבטל, להחשיב אותם למעלה מעצמי, אני לא מסוגל.

כאן אנחנו רואים לשמה או לא לשמה בפועל, בחומר. אם אני לא מעלה אותם שהם באמת יותר חשובים ממני, כן או לא? בצורה כמה שיותר חדה, לא במילים אלא ממש כעכשיו למעשה, אז אני לא נמצא בלמעלה מהדעת. אז כאן אני צריך לבקש את הבורא, רק הבורא יכול לעשות.

ובזה אנחנו מגיעים לרוממות ה'. שכל מה ששייך ללמעלה מהדעת, זה נקרא לרוחניות, זה באמת אזור שרק הכוח העליון הזה, הבורא, כוח השפעה, הוא השולט. ולכן לא יכול להיות אצלי שום הבחן רוחני אם אני לא אקבל את זה ממנו. ואז לכן מגיעים לרוממות ה'. אז יש לנו שאלה, עד כמה שאני בזה רוצה רוחניות או שאני רוצה רוממות ה'? שסך הכול רוממות ה' היא הופכת להיות בשבילי המטרה, האמצעי והנושא של הדבקות. שלזה אני דבוק.

תלמיד: אז נשאלת עוד שאלה, אם באמת כל העבודה היא מעל הדעת, אז ברגע שמגלה שלא מסוגל, אם הבנתי נכון, אז מבקש, אז הוא זקוק לבורא.

זאת אומרת איפה זה נמצא בפועל? רק בתוך העשירייה. שאני רואה שאני יכול להיות איתם, לשבת ולעשות כל מיני דברים, אבל באמת להתבטל לא יכול. ואמנם פיזית שכן אבל פנימית לא. וכאן השאלה עד כמה שזה חשוב לי, כאן אני מודד את גדלות הבורא בעיניי. אז למה שהחברה לא נראית לי כמו בורא? היחס אליה לא נראה לי כמו היחס אליו?

תלמיד: אבל אז אני בעצם מבקש מהבורא, אם אני מבין נכון, מבקש מהבורא שייתן לי כוח ללכת למעלה מהדעת, להשפיע להם?

להשפיע להם או להשפיע לו שיהיה היינו הך, כי זה באמת אותו דבר. אז אני מתחיל להתפטר מהדמיון הזה שישנם בני אדם, ובכלל דומם, צומח, חי, אלא הכול זו מציאות אחת העליונה.

תלמיד: האם קיים מצב כזה שמתקיים ללא הצינור הדק?

בחזרה?

תלמיד: כן.

זה כבר כוח הבינה שאני מבקש. אני בכל זאת מקבל את זה ממנו, אבל או שאני מקבל מהבורא, כוחות השפעה דרך הצינור הדק, או כוחות קבלה.

תלמיד: אני לא מבין.

אני תמיד מקבל. אני לא יכול לא לקבל. רק השאלה עד כמה ומה אני מקבל.

תלמיד: אני לא מבין מה זה לקבל כוחות קבלה.

כל הפרצופים, כל העולמות, כל היחס הרוחני שלנו לבורא הוא דרך יחס ישר וחזור, והפוך. וודאי שאנחנו לא מסוגלים לעשות שום דבר בלי שמקבלים ממנו כוחות, אלא השאלה מה מקבלים. זאת אומרת הצינור הדק הזה, הוא יכול להיות לא דק, אלא רק לדוגמה שלנו, שאני אומר שאני לא צריך כלום חוץ מקצת משהו, אבל קצת משהו בשבילי זה הכי חשוב, זה חשוב מכל העולם, זה חשוב לי מהבורא, ממני והכול. אבל זה רק לצורך דוגמה, אבל בעצם אנחנו נמצאים כל הזמן בחיבור הלוך וחזור עימו.

העיקר לראות שאם לא נקבל כוח להתחבר עם עשירייה, שזה דוגמה שאי אפשר לברוח ממנו, אם אנחנו מתנתקים מהעשירייה, אז אנחנו כבר לא מציאותיים, אז אנחנו מרחפים באוויר, כבר חכמת הקבלה הופכת להיות לפילוסופיה. צריכים רק לראות עד כמה שאני יכול לממש את זה בעשירייה, ועד כמה שאני שם חייב לבורא.

אבל אחר כך העשירייה עצמה היא הופכת להיות כגילוי הבורא שמתגלה בה כבכלי. זה עניין הרגשה, אני לא יכול. עוד יותר מילים שיהיו זה עוד יותר ככה, מקום לבלבול.

בוא נקרא.

קריין: קטע מספר 14, מתוך רב"ש א', "מהו אדם ומהו בהמה בעבודה".

"בזמן, שהאדם רוצה לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו. אז על כל מה שהוא עושה, הוא רואה, שאין שם שום דבר לתועלת הבורא, אלא רק הכל לתועלת עצמו. במצב הזה הוא מרגיש, שאין לו שום דבר, אלא שהוא ריק מכל. וזה המקום ריק, הוא יכול למלאות רק עם רימון, היינו אם הוא ילך למעלה מהדעת, שנקרא רוממות ה'. היינו, שיבקש מה', שיתן לו כח להאמין למעלה מהדעת, בגדלות ה'. כלומר, זה שהוא רוצה רוממות ה', אין הכוונה שהוא אומר, שאם אתה תיתן לי להשיג את רוממות וגדלות ה', אז אני מוכן לעבוד, אלא הוא רוצה, שה' יתן לו כח להאמין בגדלות ה', בזה הוא ממלא את מקום הריקנות, שבה הוא נמצא עתה. נמצא, שלולי הריקנות, היינו שלולי אם הוא היה עובד בדרך להגיע לדביקות, היינו בהשתוות הצורה, הנקרא בע"מ להשפיע, אלא בבחינת הכלל, שמספיק להם בחינת המעשה שהם מקיימים, אין אלו אנשים מרגישים בעצמם בחינת ריקנית. אלא שהם מלאים במצות. אלא דוקא אלו, שרוצים ללכת בבחינת להשפיע, הם מרגישים את הריקנות שבהם, והם זקוקים לגדלות ה', והם יכולים למלאות את הריקנית הזו, דוקא עם רוממות, הנקרא מלאים מצות, כשיעור, שהם מבקשים, שה', שיתן להם כח, שיוכלו ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא רוממות."

(רב"ש - א'. מאמר 7 "מהו אדם ומהו בהמה בעבודה" 1991

סדנה

מה ההבדל בין רוממות ה', גדלות ה' בעיני אדם שמקיים רק ''מצוות אנשים מלומדה'', מצוות גשמיות, לבין אדם שרוצה להשפיע? מה ההבדל ברוממות ה' אם אני מקיים מצווה במעשה או אם אני מקיים מצווה בכוונה?

*

קריין: קטע 15 מתוך רב"ש ב', "מהו, כי אני הכבדתי את לבו, בעבודה"

"יש לאדם לצייר לעצמו, אפילו בזמן שהוא נמצא בתכלית השפלות, שהאדם חושב אז, אילו ה' היה מאיר לו התעוררות גדולה, כמו שהוא היה מרגיש איזה פעם בזמן עליה, בטח שהיה מוכן לעבוד עבודת הקודש, מה שאין כן עכשיו, שאינו מרגיש שום דבר, איך הוא יכול לרמאות עצמו שיש לו שלימות, אז עליו להאמין באמונת חכמים, מה שהם אמרו לנו, שהאדם צריך לצייר לעצמו כאילו כבר זכה להרגיש את מציאות ה' בכל אבריו, ואיך הוא היה אז מודה ומשבח לה', כמו כן הוא צריך עכשיו להיות מודה ומשבח לה', כאילו זכה כבר לשלימות האמיתי."

(רב"ש - ב'. מאמר 17 "מהו, כי אני הכבדתי את לבו, בעבודה" 1991)

למה גילוי הבורא ורוממות ה' זה היינו הך?

*

קריין: קטע מס' 16, מתוך בעל הסולם, "שמעתי" מאמר נ"ג, "ענין הגבלה".

"כתוב "ויתיצבו בתחתית ההר", (הר פירוש הרהורים), שמשה הוליכן לסוף המחשבה, והבנה, ושכל, שאין מדרגה למטה הימנו. ורק אז, שהסכימו על מצב כזה, ללכת בו בלי שום נדנוד ותנועה, אלא להשאר במצב כזה, כאילו היה להם גדלות הכי גדולה, ולגלות על זה שמחה. שזה סוד "עבדו ה' בשמחה". היינו, כי בזמן הגדלות, לא שייך לומר, שנותן להם עבודה שיהיה בשמחה. כי בזמן הגדלות, השמחה בא מאליו. אלא על הזמן הקטנות ניתן להם עבודה של שמחה. ואז, בזמן הקטנות, שיהיה להם שמחה, אעפ"י שהם מרגישים קטנות. זהו עבודה גדולה. וזה נקרא "עיקר אצילות של המדרגה", שהוא בחינת קטנות. ובחינה זו צריך להיות בקביעות. והגדלות הוא רק תוספת. וצריכים להשתוקק על העיקר, ולא על התוספות."

(בעל הסולם. שמעתי. נ"ג. "ענין הגבלה")

איך אנחנו מתארים לעצמנו מצב קטנות עד כדי כך שאנחנו נכנסים לרוחניות? החומר שלנו הוא רק רצון לקבל, אז רק כלפי רצון לקבל אנחנו יכולים לתאר את המצבים האלה, לאתר אותם, לבדוק אותם. איך כלפי הרצון לקבל אנחנו מודדים את תנאי הכניסה לרוחניות?

*

קריין: קטע 17 מתוך רב"ש ג', "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם".

"האדם צריך לעסוק בתורה הן ביום והן בלילה, ולילה ויום צריכים להיות שוים אצלו, כמובא בזהר הקדוש. היינו שמצב השלימות שנקרא "יום", ומצב הבלתי שלימות הנקרא "לילה", צריכים להיות בשוה, היינו אם כוונתו לשם שמים, אז הוא מסכים שהוא רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו. ואם הקדוש ברוך הוא רוצה שהוא ישאר במצב הבלתי שלימות, הוא גם כן מסכים. והסכמה מתבטאת בזה שהוא מקיים את עבודתו כאילו היה זוכה להשלימות, זה נקרא מסכים, היינו שהיום והלילה שוים אצלו. מה שאין כן אם יש הבדל, אז בשיעור ההבדל יש פירוד, ועל פירוד הזה כבר יש אחיזה להחיצונים. לכן אם האדם מרגיש שיש אצלו הבדל, אז הוא צריך לעשות תפילה שה' יעזור לו, שלא יהיה הבדל אצלו, ואז הוא יזכה לשלימות."

(רב"ש - ג'. מאמר 300 "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם")

איך אנחנו מתארים את הצורה הזאת, שאני נמצא למעלה מכל מצב שבא אלי, שמתעורר בי, שנופל עלי? איך אני נמצא למעלה מכל מצב שמגיע אלי, שמתייצב בי? איך נעשים כאילו אדישים, למרות שמאוד רגישים, ומקבלים כל מצב, גם רע וגם טוב, לא חשוב איזה ביניהם, אותו דבר. איך יכול להיות, שלא נרגיש, שלא נגיב? זו גם לא עבודה. איך אנחנו צריכים להתייחס?

קריין: שוב קטע 17.

"האדם צריך לעסוק בתורה הן ביום והן בלילה, ולילה ויום צריכים להיות שוים אצלו, כמובא בזהר הקדוש. היינו שמצב השלימות שנקרא "יום", ומצב הבלתי שלימות הנקרא "לילה", צריכים להיות בשוה, היינו אם כוונתו לשם שמים, אז הוא מסכים שהוא רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו. ואם הקדוש ברוך הוא רוצה שהוא ישאר במצב הבלתי שלימות, הוא גם כן מסכים. והסכמה מתבטאת בזה שהוא מקיים את עבודתו כאילו היה זוכה להשלימות, זה נקרא מסכים, היינו שהיום והלילה שוים אצלו. מה שאין כן אם יש הבדל, אז בשיעור ההבדל יש פירוד, ועל פירוד הזה כבר יש אחיזה להחיצונים. לכן אם האדם מרגיש שיש אצלו הבדל, אז הוא צריך לעשות תפילה שה' יעזור לו, שלא יהיה הבדל אצלו, ואז הוא יזכה לשלימות."

(רב"ש - ג'. מאמר 300 "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם")

שאלה: מאיפה יש לאדם יכולת להסכים עם המצב שלו.

ודאי שאין.

תלמיד: אז מה רוצים?

השאלה אם הוא רוצה או לא, האם הוא רואה בזה את התכלית שלו. שמה שמקבל מהבורא, שהכול בא ממנו, גם יום וגם לילה, יתייחס לזה בצורה שווה, זאת אומרת למעלה מהרצון לקבל שלו, רק בצורה עניינית. אם זה טוב, וודאי שזה טוב, כי זה בא מהבורא, ואז איך אני בודק שאני מתייחס למקור, לבורא, ולא למה שאני מרגיש ברצון לקבל?

שאני מגיע למצב שאני מאוד רגיש ואני מרגיש גם לילה וגם יום בצורה הפוכה ומאוד חדה, כפער ביניהם מאוד מאוד גדול, שגדל וגדל ממצב למצב, ממדרגה למדרגה, אבל מתוך זה שאני מייחס את זה לבורא, אז אני עושה השלמה על הלילה והוא חשוב בעיניי כיום. ''חשכה כאורה יאיר'', זו הכוונה. שדווקא מתי אני יכול לתת השפעה, להראות את ההשפעה שלי? רק בלילה.

תלמיד: אם אדם נמצא במצב שאין לו כוח לבטל את עצמו כלפי החברים, והוא יכול לעשות פעולה פיסית, אבל בפנים אין כלום, ריק, מה הוא צריך לעשות במצב כזה?

פרקטית הייתי אומר שהוא צריך ללכת לאיזה מעשים. למטבח, לאיזו תורנות, למשהו. הוא חייב לצאת מעצמו. הוא לא יכול לצאת ממצבו, אלא פיסית הוא יכול לעשות פעולות, ונפשית לא. נניח שהוא מת, לא מרגיש שום דבר, נמצא כאילו סתום, אטום. האוזניים לא שומעות, העיניים לא רואות, ממש כך, נמצא בין כולם אבל מרגיש את עצמו כאילו שהוא נמצא באיזה בגד כמו צוללן, מבודד מאחרים.

אז מה עושים? הוא צריך לעשות פעולות משותפות איתם כמה שאפשר, וזה במיוחד על ידי פעולות מכניות, כי פעולות רגשיות אין לו אפשרות לבצע, הוא לא מסוגל. לכן אנחנו נמצאים בעולם המעשה.

תלמיד: ופנייה לבורא?

אין, איזו פנייה לבורא? אם אתה מתאר לעצמך מצב כמו שתיארת, אז איזו פנייה לבורא? אין בורא ואין כלום, אני יכול אולי לדבר על זה אם אתם רוצים, אבל לי בפנים אין שום עניין, הוא לא קיים. בשבילי לא קיים כלום, אפילו תהרוג אותי, אפילו תן לי לחיות, תיקח אותי לאיזה מצבים שיהיו, אני נמצא דומם. ואז אין לי שום אפשרות, רק להפעיל את עצמי מכנית.

שאלה: התלות בבורא זו גם התלות בקבוצה?

לאו דווקא. אני הגעתי נניח למצב שאני יודע שהכול תלוי בבורא, אבל אין לי לזה שום עניין. תלוי, בסדר, אני מסכים, וודאי שהכול תלוי, אבל התלות בבורא עכשיו היא שלילית ולא חיובית. למה? פשוט מאוד. הכול תלוי בבורא, אין לי מה לעשות. ישתנה משהו אז ישתנה, הוא ישנה אז ישנה, לא ישנה אז לא ישנה, וכך אני נמשך. אני מחכה עד שזה יקרה. זאת אומרת התלות בבורא יכולה להיות שלילית.

תלמיד: אני מדבר דווקא על תלות חיובית, שיש לי הרגשה שזה כדאי לי, ויש לי משהו להרוויח מזה. זה לא נחשב כאגואיסטי?

ודאי שזה אגואיסטי, כמו שאתה אומר. כן. תלות בבורא זה בכל הדתות, אמונות למיניהן, כל האנשים שבעולם שאומרים שהם מאמינים, שהם קשורים. זו תלות בבורא אבל איזו תלות? דרך האגו שלהם. לא על זה אנחנו מדברים בדרך כלל.

שאלה: בעניין של רוממות הבורא. אדם שנמצא בחוץ בגשמיות, נניח רואה אנשים מיליונרים, זה מושך אותו, והוא רוצה להיות מיליונר. יש בו רוממות המטרה, הוא חושב על זה, הוא מדמיין את זה.

במאמר נאמר שאתה צריך לחשוב כאילו כבר השגת. איך אפשר לחשוב שהשגת רוחניות, להרגיש את זה אם אתה עדיין לא יודע מה זה?

רוממות ה' זה נקרא השגה הרוחנית. זה הכול, אין יותר. כי אתה לא משיג אותו, אלא אתה משיג את הפעולות, את היחסים שלו כלפיך, וזה נקרא "רוממות".

איך אתה בכלל יכול למדוד רוממות ה' כלפי הגשמיות שהוא עשה, הרצון לקבל, עם כל הנבזות שבו, השפלות שלך שבו? אלא אחר כך אתה משיג עד כמה שיכול להיות ההיפך. והפער בין זה לזה, בין על מנת לקבל לעל מנת להשפיע שאתה משיג, זה נקרא רוממות ה'.

תלמיד: בעל הסולם כתב שאחד התנאים להשיג הוא שאתה צריך להרגיש כאילו כבר השגת. שצריך להרגיש שמחה כאילו כבר השגת. איך מגיעים להרגשה כאילו השגת אם אין לך בכלל מושג מה זה?

שמחה צריכה להיות מהמעשה הטוב. מעשה טוב הוא שאני הולך על ההשפעה ואני רוצה להשיג גדלות הבורא, שזה נקרא שבי מתיישב, זו אמונה למעלה מהדעת, זה כוח השפעה, וזה שאני הולך לקראת זה, זה כבר מביא לי שמחה.

השייכות לרוממות ה' כבר מביאה לי שמחה. כך אני רוכש אותה. אני אף פעם לא מגיע לדרגה שלו, אני מגיע להכרת הרוממות שלו. זה סתם מילים, כל עוד זה לא יתיישב בלב אדם, אין מה לעשות.

קריין: קטע 18, רב"ש א', "ההבדל בין צדקה למתנה".

"כשעבר עליו זמן הרבה, שהשקיע כוחות, ואינו רואה מילוי לחסרונו, אז מתחלת לרקום בו בחינת יסורים וכאבים, בזה שהוא השקיע כוחות, ואינו רואה שום התקדמות בעבודה שלו. ואז מתחילות המחשבות לבוא בזה אחר זה. לפעמים בניצוצי יאוש, ולפעמים מתחזק, ואח"כ עוד הפעם הוא רואה שנופל ממצבו, וכן חוזר חלילה. עד שנצטבר בו חסרון אמיתי, שהשיג זה ע"י יגיעה בעליות וירידות. שמעליות וירידות האלו, משאירים אצלו כל פעם בחינת כאב, על מה שהוא עוד לא זכה לדביקות ה', ואז שהסאה של יגיעה נתמלאה בשיעור שלם, שזה נקרא "כלי", אז בא אליו המילוי מצד ה', היות שיש לו עכשיו "כלי אמיתי". נמצא לפי זה, מה שהוא רואה, שעכשיו, לאחר כמה שנות עבודה, שהוא הלך אחורה, זהו נעשה בכוונה תחילה, כדי שירגיש כאב בזה שאין לו דביקות ה'. נמצא לפי זה, שכל פעם הוא מוכרח לראות, איך שהוא מתקרב יותר לבחינת עשיית הכלי, הנקרא "חסרון אמיתי", שהמודד של קטנות וגדלות חסרון, הוא בשיעור היסורים, שהוא מרגיש, בזה שאין לו המילוי, הנקרא כאן "דביקות בה'", שכל רצונו וחשקו יהיה אך ורק לעשות נחת רוח להבורא יתברך."

(רב"ש - א'. מאמר 24 "ההבדל בין צדקה למתנה" 1986)

קריין: קטע 19, רב"ש ג', "הכניסה לעבודה".

"אחרי שמשיג מדרגה זאת הנקראת שלא לשמה, אזי הוא זוכה לידי תופעות אחרות, שבא לידי מצב יותר עליון. היינו שאין לו אז שום חשבון לעצמו, אלא כל החשבונות והמחשבות שלו הם האמת. כלומר שכל כוונתו היא אך להתבטל את עצמו לידי מציאות האמיתית, שמרגיש, שעליו רק לשמש את המלך, מחמת שמרגיש את רוממותו וגדלותו וחשיבותו של המלך. אז הוא שוכח, היינו שאין לו שום צורך לדאוג עבור עצמו, שבחינתו עצמו מתבטל כנר בפני אבוקה, מפני מציאות ה' שהוא מרגיש. נמצא אז בבחינת לשמה, היינו נחת רוח לה', וכל דאגותיו ומאויו במה שיוכל להנות לה'. ומציאותו עצמו, היינו הרצון לקבל, אינה עולה שם כלל. ואז הוא בבחינת משפיע על מנת להשפיע."

(רב"ש - ג'. מאמר 223 "הכניסה לעבודה")

קריין: קטע 20 מתוך רב"ש ג' "ואני תמיד איחל".

"בזמן שהאדם מרגיש שיש לו קרבה לקדושה, ובטח שה' קירב אותו, והוא צריך להלל לה', שהוציא אותו משיפלותו, והכניס אותו למצב של הרגשת קדושה, שאל יסתפק אדם בזה, הגם שהאדם צריך לתת על זה, ולהחשיב את מצבו, ועד כמה שאפשר לצייר לעצמו, שזהו דבר חשוב מאד, היינו שכל מה שהוא מסוגל להעריך, את חשיבותה של זה, עדיין בחינה זו יותר חשובה מכפי השגתו. ומכל מקום הוא אומר, "ואני תמיד איחל", שיש דרגות יותר גבוהות מכפי שאני יכול לצייר לעצמי. ואיך אפשר זה, הלא עד כמה שהוא מסוגל לצייר שזהו דבר חשוב, איך יכול להיות דבר, שיהיה עוד יותר חשוב, מכפי שאפשר לצייר. על זה, "ואני תמיד איחל", היינו שיהא בידי לצייר מציאות יותר חשובה מכפי שאני מסוגל עכשיו לצייר לעצמי, וממילא "והוספתי על כל תהלתך". נמצא, הגם שעתה בשביל ההווה אני מהלל אותך, ועל ידי זה שאני מיחל תמיד, שאוכל להשיג יותר הבנה בהחשיבות שלך, יהיה לו יותר להוסיף תהילות."

(רב"ש - ג'. מאמר 632 "ואני תמיד איחל")

שאלה: בתחילת השיעור שמעתי שאמרת שאנחנו צריכים לתת חשיבות ורגש למילה "חיסרון". מה זה חיסרון לגדלות הבורא ומה ההבדל בין חיסרון לגדלות הבורא לבין גדלות הבורא?

חיסרון זה הכלי וגדלות הבורא זה מה שיכולים לקבל בתוך הכלי. יש רצון, לרצון יש כמה ביטויים, יש רצון, יש חיסרון, ישנה השתוקקות ואולי עוד כמה מילים. חיסרון זה הרגשה בתוך הרצון ורצון זה די כללי, "רוצה אני". זאת אומרת יש מצב שרוצה ויש מצב שלא רוצה. במצב שרוצה יש מדידה, גודל הרצון. ברצון בעצמו, אפילו שהוא רוצה, יש לו גם חיסרון. חיסרון זה נטייה, פעולה למלאות את החיסרון, זאת אומרת זה בא מתוכו, הוא מוכן להשקיע את עצמו, משתוקק אחרי משהו מסוים. רצון זה די כללי, אבל השתוקקות היא כבר מכוונת. השתוקקות יכולה להיות השתוקקות למילוי מסוים או השתוקקות למקור המילוי. יש כאן כל כך הרבה, בשביל מה אתה צריך?

תלמיד: אני מנסה למצוא את נקודת הרגש הראשונה כלפי הנושא הזה של גדלות הבורא.

גדלות הבורא זה נקרא שאני לא רוצה לקבל שום דבר, אלא רק לרומם אותו. לקבל, אז לקבל, להשפיע, אז להשפיע, לעשות כך, לעשות כך, לא חשוב לי מה. אני לא מייחס שום דבר לעצמי, אלא רק לגדלותו, כדי לגלות גדלותו בעולם. זה נקרא "לעשות נחת רוח לו". איזו נחת רוח אתה יכול לעשות? רק לגלות אותו לכל הבריאה.

תלמיד: איפה זה מתלבש בחומר, איפה זה מתלבש ברצון שלי?

בכוונה שלי על מנת להשפיע, שם זה מתלבש.

תלמיד: אבל מאיפה מתחילים לבנות את הכוונה הזו?

למעלה מעצמי.

תלמיד: האם צריך להיות לי חסרון להיות למעלה מעצמי?

כן, צריך להיות חיסרון לצאת מעצמי ולחיות למעלה מעצמי, לא רוצה להיות תלוי בי.

תלמיד: מה זה אומר, מה זה החיסרון הזה, מה אני רוצה, מה זה "לא להיות תלוי בי"?

אני רוצה לקבוע את התופעות שממני למעלה מעצמי, זאת אומרת שהן לא שייכות לי.

תלמיד: האם אני צריך להיות חסר רגש, מנותק מעצמי?

לא, אני צריך את כל הרגש ואת כל השכל, אני מדבר על התוצאות. אני רוצה לעשות כאלה פעולות שתוצאותיהן לא יהיו קשורות אליי, כאילו לא שייכות לי, שהכול יהיה שייך לבורא. ואז אני מבין, מה זה לבורא? איך אממש את זה? לכן אני קיבלתי יכולת לממש את זה בחברה.

תלמיד: מה התוצאות שאני רוצה לראות בחברה?

נניח שהם יגיעו לדבקות, לשלמות, שיהיה להם כל טוב גשמי, רוחני, הכול. ואני? אני אהיה רק הגורם לזה, וחוץ מזה אין לי בזה שום חזרה, שום צינור דק חזרה שאני מקבל משם איזה שפע.

תלמיד: איך אני יודע שאני מתקרב להבחנה הנכונה הזו לא בצורה שכלית?

שם, "בתוך עמי אנכי יושבת", זאת אומרת שם בתוכם אני מתחיל לגלות איך שהבורא מתלבש בהם, וזו כל השמחה שלי, אבל שם.

תלמיד: יש לי פה עבודה נגד משהו, שאני אוכל להרגיש?

כן, כל הזמן להיות למעלה מעצמי.

תלמיד: זאת אומרת זה חייב להיות נגד עצמי. העבודה הזו, למלא את החברה בדבקות, חייבת להיות נגד עצמי?

וודאי שכן, אבל אתה לא צריך לעבוד על לדכא את עצמך, אתה צריך לעבוד על גדלות הבורא. אחרת אתה תשב ותאכל את עצמך ואתה צריך להיות קשור לא-לוהות.

(סוף השיעור)