שיעור בוקר 29.02.20 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

עבודה עם הפרעות

קריין: נושא השיעור שלנו "ממשיכים את הכנס בעלייה", אנחנו נקרא קטעים נבחרים מהמקורות.

האמת שלהמשיך את הכנס בעלייה זה לא רק כנס, כך כל יום צריכים להמשיך מחדש, יום יום. זה עוד יותר חשוב מאשר אחרי הכנס. כי אחרי הכנס אתה קיבלת התעוררות מהחברים, מהמון אנשים שבנו סביבך את האווירה, אבל הכנס זה כנס. נכון, אנחנו בנינו, עשינו התחלה חדשה. התחלנו לבנות כלי אמיתי של גמר התיקון, וזה באמת דבר גדול מאד, למעשה היסטורי רוחני לא רק גשמי. אבל העניין הוא עכשיו להמשיך אותו יום יום.

ולכן כשאדם קם בבוקר, דווקא אם הוא קם ללא התעוררות, הוא צריך לשמוח בזה. בעל הסולם, אני לא יודע, אבל כנראה [שהיה] עוד יותר גרוע מרב"ש. הרב"ש היה קם כמו מישהו שלא יודע איפה הוא נמצא, בכוח היה זז, היה הולך לשירותים, מתרחץ, רוחץ ידיים, פנים, מתיישב ליד השולחן, אני מגיש לו כוס קפה, הוא בקושי שותה קצת, ולאט לאט מתחילים לשמוע ממנו משהו. אני קורא, אני מדבר והוא מתאושש. ואחרי ההתאוששות הזאת, וזה יכול להיות גם הרבה זמן, מתחילים לראות איך מתחיל להתעורר בו האדם יותר ויותר, והעיניים [נפתחות], ובעצמו מתחיל לחיות, ורוח החיים חוזרת. וככה זה בכוח. ותמיד, יום יום.

כשאני הסתכלתי עליו, התפלאתי עד כמה שאדם יכול לקום כמו בהמה כזאת שמנותקת מהחיים, אפילו הגשמיים, ואחר כך, אחרי עשר דקות, רבע שעה, מתחיל לקבל רוח של חיים רוחניים. וככה זה יום יום. או כשהוא היה חולה והיינו בבית החולים שבועות לפעמים, או בבית או כשהיינו נוסעים, כמעט ולא היה בוקר שהוא היה קם באיזה מצב שהגוף זז והוא בעצמו מרגיש את עצמו מיוצב וטוב, לא, זה היה קשה מאד לקום.

לעומתו אני קמתי, [בצורה] נורמאלית, כמו אדם רגיל, קצת מצב רוח, יותר או פחות מיום ליום, אבל למדתי עליו הרבה, שבהחלט כשאדם הולך קדימה, כתוב "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים " שהימים יהיו כחדשים, שכל יום אתה תתחיל כמו מהמיטה, וכך תתעורר בכוח ותמשיך, תמשיך בכוח לעורר את עצמך, בשביל מה קמתי, למה קמתי, האם אני מתכונן לעשות נחת רוח לבורא, האם המחשבה שלי קודם כל עליו?

את זה רואים על אימא שיש לה תינוק לידה, היא ישנה ולידה התינוק בעריסה שלו, עד כמה היא שומעת אותו, עד כמה היא דואגת לו, עד כמה המחשבה הראשונה שלה, עליו. זה בא מצד הטבע. כי אחרת לא היינו ממשיכים את הדורות דור אחר דור.

וכאן גם אנחנו צריכים לקום מהשינה ולראות, מה היא המחשבה הראשונה שלי? האם אני חושב עליו לפני הכול, האם המחשבה הזאת מתעוררת בי על הבורא או עלי, על מה שאני צריך לעשות בחיים, על עוד משהו. לאט לאט אדם מגלה שכן חושב על הבורא, ויש לו יחס אליו, דאגה אליו, איך הוא חושב עליו, האם רוצה לעשות לו נחת רוח ובטח לא שכח, וחשב על זה בזמן השינה, אבל כשמתעורר כבר מתעורר לזה. או אפשר להגיד אחרת, שזה מה שיעיר אותו, לחשוב על לעשות נחת רוח לבורא, זה מה שיעיר אותו מהשינה.

וזה כבר סימן טוב. סימן שהמחשבות הן רוחניות, לא על העולם הזה, לא על עצמו, לא עליו, זאת אומרת לא על הרצון לקבל, אלא על הרצון להשפיע, והמחשבה הרוחנית כבר מתחילה למצוא בו את מקומה וכך להיכנס ולהתיישב בתוכו.

אז אנחנו נשתדל כולנו יחד מעכשיו והלאה עם כל החברים שלנו מכול העולם לאכוף את ההשכמה שלנו, איך אנחנו קמים ואיך אנחנו רוצים להמשיך את היום.

קריין: קטע מספר 26 מתוך איגרת י"ח של בעל הסולם.

"תכף בבוקר, בקומו משנתו יקדש הרגע הראשון בדביקותו ית', וישפוך לבו להשי"ת, שישמרהו כל הכ"ד שעות שבמעל"ע (מעת לעת), שלא יעבור במוחו דבר בטל, ולא ידומה לו זאת לנמנע, או למעלה מן הטבע, כי תמונת הטבע העושה המחיצה של ברזל וכו'. וראוי לאדם לבטל מחיצות הטבע המוחשות לו. אלא מתחילה יאמין שאין מחיצות הטבע מפסיק אליו ית' ח"ו, ואחר כך יתפלל בכל לבו, אפילו על דבר שהוא למעלה מרצון טבעו. והבן את זה תמיד, גם כן בכל שעה שיהיו עוברים ושבים עליו צורות שאינם של קדושה, ויופסק כרגע, תכף בזוכרו, יראה לשפוך לבבו, שמכאן ולהלאה, יציל אותו השי"ת מהפסק מדבקותו, בכל יכולתו, ולאט לאט יתרצה לבו לה', ויחשוק להדבק בו באמת. וחפץ ה' בידו יצליח."

(בעל הסולם, אגרת יח)

זה מאוד חשוב. מתוך זה אנחנו צריכים להבין שאם נחשוב בזמן שאנחנו נרדמים, עם אילו מחשבות אנחנו נרדמים בערב, אז יש לנו סיכוי יותר טוב לעבור לילה במחשבות טובות, בתת ההכרה, בשינה, ולקום גם עם המחשבה הזאת הנכונה מיד על הבורא, שזה יעיר אותנו.

שאלה: בדרך כלל, אם אתה קורא איזה קטע לפני שינה, אז לא תמיד אתה מתעורר בבוקר עם מחשבות על הבורא. איך להתעורר במצב כזה?

על זה צריכים לחשוב כל הזמן. אני, שקורא בערב איזה קטע, אני לאו דווקא חושב על זה כל הלילה, וקם בבוקר וממשיך באותו קטע, זה מצד אחד. מצד שני, זה ידוע שכן, שכך עושים הרבה אנשים, מה שנקרא שואלים "שאלת חלום", שאני רוצה לחשוב על משהו בזמן השינה, ואני רוצה לקבל פתרון מתוך שינה, אז אני צריך לחשוב על זה הרבה זמן, ובמיוחד לפני שאני הולך לישון. כי בזמן השינה אנחנו משתחררים מהרבה תמונות של העולם הזה, מהרבה הפרעות של העולם הזה, ולכן אנחנו יכולים פתאום למצוא פתרון להרבה בעיות, שאלות, שביום אנחנו לא סוגלים, כי ביום אנחנו נמצאים תחת השפעת כל מיני הפרעות שונות, אחרות. ולכן כך כדאי לעשות כאן.

זה ידוע שיש הרבה תשובות שאנחנו מקבלים בזמן השינה, או שכשקמים, הן באות. תתחילו לחשוב על זה. זאת פסיכולוגיה פשוטה, אין כאן שום דבר רוחני, אלא פשוט תמשיכו כך. אבל מאוד חשוב, אם אדם קם, לא חשוב אם יש לו מחשבה טובה על הבורא, על מטרת החיים וכן הלאה, או שהוא רוצה את זה או שלא רוצה את זה, זה לא חשוב, אלא ששייך לזה, אז, בצורה כזאת מתקדמים.

מה שחשוב לנו עכשיו, בכל זאת, את אותו כלי שהתחיל עכשיו להתברר, להתקיים, לגדול בינינו, שאנחנו לא נאבד אותו, אלא בכוח, בכוח נחזיק אותו כל הזמן. למה בכוח? כי כשהוא גדל, אז גדלים תמיד על ידי עביות, תמיד על ידי מחשבות זרות, תמיד על ידי הפרעות, תמיד. לכן אנחנו צריכים להבין שאם אין הפרעות, לא מתקדמים, ושמחים בהפרעות, שמחים במצבים שהם נגד רוחניות, וכך רוצים להתקדם.

לכן, להתרגל לזה שכל העבודה שלנו היא בלחץ, בכוח, נגד הרצון, וזה הסימן לכך שאנחנו מתקדמים. שמתעוררים כל פעם רצונות חדשים, מקולקלים, ואנחנו עוד ועוד מוסיפים מהקליפה לקדושה. וכל רגע שכאילו נראה לנו שעוד הפעם ועוד הפעם וכמה עוד אפשר, שאנחנו נדחים מהקדושה, לא, אנחנו מתגברים וכך פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול. עד שאנחנו רואים שכן, אנחנו כבר נמצאים באיזשהם כוחות מסוימים שמחזיקים אותנו בקדושה לעומת הקליפה.

אמנם יש תמיד, "וכל הגדול יצרו גדול ממנו"¹, והנפילות יותר גדולות בכל פעם ואז העליות יותר גדולות, אבל אני שמח באותם הניתוקים מהקדושה, מעל מנת להשפיע שיש לי, אני שמח בהם, כי אלה הסימנים של ההתקדמות. אלה סימנים שיש לי כוח, שיש לי יכולת, ולכן אני זכיתי לזה שמוסיפים לי עכשיו, מגלים לי עכשיו עוד חלק גדול מהכלי השבור כדי שאני אתקן אותו.

שאלה: יוצא שעל פי תוצאות סיכום הכנס, שאת המטרה לעשות לבורא נחת רוח בחיים היומיומיים שלנו, אנחנו מרחיבים בכך שאנחנו משתדלים לעשות מאמצים כמו באהבת חברים כך גם בהפצה, ואם מצליח משהו, זה מצוין, אבל יש גם הרבה שלא. ודווקא זהו אותו הכלי שאנחנו מרחיבים על מנת לתת לבורא נחת רוח, זה נכלל בתפילה. וזה כביכול המאמץ המרכזי להחזיק, וגם את הטוב וגם את הרע, הכול אנחנו מחברים אל הכלי המתרחב ולבורא.

נכון. גם כשאנחנו מצליחים להתגבר על הדחייה, על הירידה, וכאילו לעלות בעצמנו, וגם כשאנחנו לא מצליחים להתגבר על הירידה, אנחנו מיד פונים לבורא שיעזור לנו. זה לא צריך להיות חשוב לנו אם התגברנו ומשייכים את זה לבורא, או שלא התגברנו ודרך תפילה רוצים לשייך את זה לבורא, אלא אנחנו חייבים להיות גם בזה וגם בזה. ויותר נכון אם אנחנו מבקשים, כי בזה אנחנו עושים נחת רוח.

דווקא אם אנחנו מרגישים הכבדת הלב, לא רוצים לחשוב על הרוחניות ולא נראה לנו, וכך אנחנו מרגישים את עצמנו, אם אנחנו מפעילים תפילה לבורא שיעזור לנו לסדר את המחשבות, שיעזור לנו לסדר את הרצונות, שהם כולם יהיו מכוּוָנים לחיבור דרך עשירייה ואליו שממלא את העשירייה, זוהי בעצם העבודה שאנחנו צריכים לעשות. ואם גם בזה לא מצליחים ונופלים ויש כל מיני הפרעות, שאני לא יכול לרכז את הראש שלי והלב שלי אטום, זה עוד יותר טוב, זה סימן שהבורא רוצה שאני באמת אעבוד חזק על לפנות אליו ולאחוז בו עוד יותר.

לא דוחים אותנו אף פעם. לא עושים לנו באמת "הפרעות" כמו שאנחנו אומרים, אלה לא הפרעות. זה כדי שאנחנו יותר ויותר ניכנס במגע עם הבורא, מגע רב גוני, רק יותר חזק. כך אדם צריך לראות. אז בבקשה, צריכים להתרגל לזה ולהיות באמת בעלי עבודה.

קריין: אנחנו קוראים מקובץ "ממשיכים את הכנס בעלייה", קטעים נבחרים מהמקורות. קטע מספר 1, מתוך שמעתי כ"ו, "העתיד של האדם תלוי וקשור בהודאה על העבר".

"יש הרבה אנשים בעולם, שלא ניתן להם הכח לעבוד עבודת הקודש אפילו בתכלית הפשיטות, אפילו שלא בכוונה ושלא לשמה, אפילו שלא לשמה דשלא לשמה, אפילו הכנה דהכנה של התלבשות דקדושה - והוא כן זכה, שניתן לו רצון ומחשבה, שעל כל פנים יעבוד עבודת הקודש לפרקים, אפילו בתכלית הפשיטות שאפשר להיות - ואם הוא יכול להעריך את חשיבות שבדבר, ולפי חשיבות שהוא מחשיב את עבודת הקודש, בשיעור הזה הוא צריך לתת שבח והודיה על זה. כי זה אמת, היינו שאין אנחנו מסוגלים להעריך את חשיבות, מה שיכולים לפעמים לקיים מצות ה' אפילו בלי שום כוונה. ואז הוא בא לידי הרגש רוממות ושמחת הלב. וע"י השבח והודיה שנותן על זה, מתרחב ההרגשות ומתפעל מכל נקודה ונקודה של עבודת הקודש, ומכיר את העבדות של מי הוא עובד. ועל ידי זה הוא עולה מעלה מעלה. וזה סוד מה שכתוב "מודה אני לפניך על החסד שעשית עמדי", היינו על העבר. ועל ידי זה תיכף הוא יכול לומר בבטיחות והוא אומר "ועל אשר אתה עתיד לעשות עמדי"."

(בעל הסולם, שמעתי כו. העתיד של האדם תלוי וקשור בהודאה על העבר).

בואו נדבר בינינו, איך בכל זאת אנחנו צריכים לחפש, באיזו צורה בכל רגע לחדש קשר בינינו וממנו פנייה לבורא.

בדרך כלל מקובלים לא מדברים על העשירייה, כי זה ברור להם שזה רק מתוך קשר בין בני אדם, כי כל התורה מתקיימת אך ורק כדי ליצור קשר, כלי. אף אחד מאיתנו הוא לא כלי. הרצון שבכול אחד ואחד זה רק נקודה אחת, וחייבות להיות הרבה נקודות כדי שזה יהפוך להיות לרצון מורכב שדורש תיקון בקשר בין רצונות בדידים. ואז הרצון הזה האינטגרלי שנעשה, שיעבוד כגוף שקשור מהרבה רצונות, באהבה, בערבות, ואז יהיה דומה לבורא. ואז יכול לבקש להיות אדם, דומה לבורא, דבקות בבורא, שהבורא יתגלה בו, בקשר בין שני סוגי הכוחות. כוח הדוחה, זה האגו שנמצא בפנים, בין הרצונות השונים, בין בני אדם שונים, אם מדברים על בני אדם, למרות שאנחנו בחכמת הקבלה כבר לאט לאט מתחילים לדבר על רצונות ולא על בני אדם, כי הגופים שלנו לא נמצאים ברוחניות, לא בעד ולא נגד. כך אנחנו מתקדמים.

אנחנו צריכים להתפלל, כל אחד בעד העשירייה, שתתווסף, שתתקיים. ומרצונות זרים, מנוגדים, וכל פעם יותר ויותר מנוגדים, אנחנו בכל פעם נבנה כלי מכל השבירות הללו, מכל השברים, כלי יותר חזק דווקא. וכך נגיע למצב שהבורא ישרה בינינו, שיתגלה בינינו, שהשכינה, היינו המקום להתגלות הבורא, תתחיל להיראות כמקום האור העליון, כוח השפעה וכוח אהבה שישרה בינינו. ומידות ההשפעה והאהבה זה העולם הרוחני, זה הכלי הרוחני, זה הופעת גילוי הבורא לנבראים.

סדנה

בואו נדבר על איך אנחנו צריכים גם לקום מהמיטה, וגם כל רגע ורגע עוד יותר להתעורר, שכל רגע "ויהיו בעיניך כחדשים", וכך נבנה בלי הפסקה כל רגע ורגע כלי יותר ויותר חזק בינינו, והבורא יתגלה וישמח מאיתנו.

*

איך על ידי התעוררויות כאלה שנעשה, אנחנו נקבע את ההתקדמות שלנו, את קצב ההתקדמות שלנו, צורת ההתקדמות שלנו, מה שנקרא "נצחוני בני"? האור העליון הוא קבוע, כוונתו רק לתקן מה שאנחנו מעלים אליו, והכול תלוי בנו. לכן עד כמה שאנחנו מעוררים זה את זה, עד כמה שאנחנו לא נרדמים, אלא בכל רגע ורגע רוצים להעלות עוד ועוד דרישות, רצונות, כך אנחנו נתקדם. גם אם אנחנו חושבים נכון, לא נכון, העיקר שזה לאותו כיוון, לכיוון הבורא. אז במידה שאנחנו דואגים לקצב עליית המ"ן שלנו, במידה הזאת אנחנו נתקדם.

אנחנו כולנו קשורים זה לזה סביב כדור הארץ. כל מי שנמצא בדרגה הזאת של העולם הזה, אנחנו קשורים יחד, ואותה שכבה היא הפועלת והיא החשובה ביותר בעיני הבורא. כל פעם תמיד הדור החדש שנולד, מה שנקרא ברוחניות "תינוקות", הם הכי חשובים, כי אנחנו בזה דוחפים את כל אלה שהיו לפנינו קדימה. הנשמות הגבוהות שכבר תיקנו את עצמן ומעבירים דרכן את האור העליון אלינו, לתחתונים, דווקא דרכן אנחנו מעלים מ"ן לבורא. לכן הכול תלוי בנו, עד כמה אנחנו בכל רגע ורגע מבקשים, כל הזמן ללא הפסקה. ואם כך נחשוב ונעבוד סביב כדור הארץ, אז ודאי שתהיה לנו התקדמות מהירה, גדולה, טובה, יפה, ונוכל לעשות נחת רוח לבורא.

איך אנחנו נעשה את זה, איך כדאי לנו להיות בקשר בינינו, לחשוב על הכלי הכללי ובצורה כזאת נעבוד? נתחיל להרגיש את העוצמה שלנו שישנה סביב כל האנושות, שאנחנו כשמנת סביב כל האנושות, אנחנו סוגרים אותם. מה יש שם למטה? רצונות רגילים של בני אדם. אם אנחנו נתקשר בינינו ונפנה את עצמנו לבורא, אנחנו נקדש בזה את כל כדור הארץ.

תראו מה קרה, אני שאלתי רופאים, הם אמרו "שום דבר לא קרה". היו 5000 איש, למישהו הייתה נזלת, משהו? כמעט ולא היו מקרים כאלה, זה לא נורמלי. זה השפעת המאור העליון, והעיקר לא ליפול מזה, העיקר לא ליפול מזה. אתם תרגישו שאנחנו נמצאים בבועה כזאת של האור העליון שהוא דואג לנו, שהבורא מחזיק אותנו כמו אימא שמחזיקה את התינוק על הידיים. כך אנחנו נרגיש, שהוא כל הזמן דואג וכך מגדל אותנו.

איך אנחנו צריכים לקבוע קשר בינינו, שלא חשוב איפה אנחנו נמצאים, בסך הכול אנחנו כל הזמן, מהשם שלנו הכללי של ארגון "בני ברוך", הקבוצה הזאת הגדולה, אנחנו כל הזמן פועלים לבורא, אנחנו כל הזמן מעלים אליו בקשות, בעיות. איך נחשוב על כל החברים שנמצאים בכל מקום בעולם וכך עובדים יחד? עוצמת הפנייה לבורא תהיה למעלה מכל מה שאנחנו יכולים לדמיין. איך עושים את זה? למדנו, זה נקרא "ערבות". איך קובעים ושומרים עליו?

*

קריין: קטע מספר 2 מתוך כתבי רב"ש כרך ב', "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה".

"בכל התחלה, האדם מוכרח להתחיל מחדש את קבלת מלכות שמים, ואינו מספיק מזה שהיה לו אתמול בחינת אמונה בה'. לכן כל בחינת קבלת מלכות שמים, נבחנת לבחינה חדשה, היינו שמקבל עתה חלק מחלל הפנוי, שהיה ריק ממלכות שמים, ומכניס את מקום הריק, וממלא אותו עם מלכות שמים. נמצא, שהוא בירר עתה דבר חדש, מה שלא היה מטרם שלקח את המקום ריק, ומילא אותו עם מלכות שמים. וזה נקרא, שהעלה ניצוץ חדש לתוך הקדושה, עד שמרוב עליות הוא מעלה תמיד ניצוצין מחלל הפנוי לתוך הקדושה, נמצא, שמכל ירידה וירידה, הוא בא לידי התחלה חדשה, ומעלה נצוצות חדשים."

(רב"ש - ב'. מאמר 6 "מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה" 1991)

כך מורידים אותנו לכלי שבור, אנחנו מרגישים איזה חלק ממנו, ואז אנחנו צריכים להעלות את אותו החלק. להעלות זה נקרא לחבר אותו לעשירייה ודרכה לבורא, זה התיקון, וכך הם כל התיקונים. רק יש הבדל בין הכלים האלה בכמות, באיכות, בדרגות למיניהן, אבל בסך הכול התהליך הוא אותו תהליך. תמיד אנחנו נמצאים או בירידה כדי לספוג את הכלי השבור, או בעלייה כדי לתקן אותו.

ואם אנחנו לא מרגישים שום שינוי סימן שדורשים מאיתנו התערבות, התכללות עם כל יתר הכלים, שאם יש לנו קשר איתם, אז אנחנו מתחילים לזוז. אבל אם אין לנו קשר עם העשירייה, אנחנו יכולים להיות במצב הזה עד שיהיה קשר. לכן יש כאן עליות וירידות שהן לא תלויות בנו, אלא הקצב שלהן תלוי במידת הקשר שלנו עם העשירייה.

לכן בקשר שלנו עם העשירייה, בהגברת הקשר שלנו עם העשירייה, אנחנו יכולים לעורר את קצב ההתקדמות שלנו. ולכן רק על זה לחשוב, איך אני נמצא עם העשירייה ביתר התקשרות, וכל היתר זה כבר בהתאם לזה. האור העליון ישפיע עלי, הוא כל הזמן בהתאם לזה יוריד אותי, יעלה אותי, ואני על העליות והירידות לא יכול להשפיע כל כך, אלא רק במידת הקשר שלי עם העשירייה.

עד כמה הקשר שלי עם העשירייה קובע את קצב ההתקדמות שלי, וגם את אופן ההתקדמות שלי? שרק על הקשר עם העשירייה אני צריך לשים לב. "ערבות", כפי שכותב בעל הסולם.

*

קריין: קטע מספר 3 מתוך כתבי רב"ש "כל התורה היא שם אחד קדוש".

"כל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה'", כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", היינו שכל התגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לקבלת השפע. והתגברות פירושו, שלוקחים חלק מכלי קבלה ומכניסים אותו לכלים דהשפעה. וזה כדוגמת "מסך", שצריכים לעשות על "עביות". נמצא, אם אין לו רצון לקבל, אין לו על מה לעשות מסך. לכן משום זה, כשהיצר הרע מביא לו מחשבות זרות, אז הוא הזמן לקחת את המחשבות האלו ולהעלות אותן "למעלה מהדעת". וזה האדם יכול לעשות בכל דבר שנפשו משתוקקת, שאל יגיד שקבל עכשיו דחיה מעבודה, אלא שיגיד, שמהשמיים נתנו לו רצונות ומחשבות, בכדי שיהיה לו מקום להכניס אותם להקדושה."

(רב"ש - א'. מאמר 22 "כל התורה היא שם אחד קדוש" 1985)

איך אנחנו מגיעים למצב שאנחנו שמחים מזה שיש לנו מקום להתגברות? כי דווקא מתי שלא רוצים וכן נותנים יגיעה, והיגיעה היא במיוחד להיכנס לתוך העשירייה ולקבל מהם כוח ערבות וחיבור, ואז בצורה כזאת שמתקדמים, עושים נחת רוח לבורא.

איך אנחנו מיצבים את המקום כדי כל הזמן, בכל מצב ומצב, ללא הפסקה, להיות מכוונים לעשירייה ודרך העשירייה לבורא, כדי לעשות מנחת רוח דרך החברים לנחת רוח לבורא, וכך לייצב את הכלי, ששם לאט לאט ישרה כל האור אין סוף?

*

קריין: קטע מספר 4 מתוך זוהר לעם, "הקדמת ספר הזוהר, "ליל הכלה", סעיף 138.

"חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאת ה' בגילוי, כי הוא פגם בכבוד ה', שהנברא ישיגו כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. וע"כ, בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה', ונעלם ממנו הפועל עליון. וזה העונש היותר גדול שבעולם. הרי שהרגשת טו"ר בהשגחתו, מסבבת עימה הרגשת שכר ועונש. כי המתאמץ, שלא להיפרד מאמונת ה', אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונת ה'."

(זוהר לעם. הקדמת ספר הזוהר, "ליל הכלה", 138)

איך אנחנו בעת שמרגישים משהו רע, לא מתחברים לרע הזה, אלא מתעלים מעליו לקבוע שהבורא הוא טוב ומיטיב, ונראה לנו רע רק במידת הקלקול שבנו? איך ברגע שאנחנו מרגישים רע, אנחנו חס ושלום לא משייכים את זה לבורא, אלא לכלי המקולקל שלנו? ואז זוכים על ידי ההתאמצות הזאת שעשינו, מאמץ הזה שעשינו, זוכים לפרס, להתקדמות הבורא, לגילוי הבורא, להתקרבות לבורא, לגילוי ההשגחה.

איך אנחנו מחזיקים את עצמנו שכל רע, כל מצב, איזו נפילה שקורית, זה קורה בגלל הכלי שלי? ולא בגלל שקרה משהו מבחוץ באמת רע, או בא מהבורא, אלא רק כדי לתת לי כלי חדש לתיקון. שגם הרע הזה שמתגלה אני משייך אליו ולטוב. שנתן לי את ההרגשה הרעה, כדי שאני אתקן את היחס שלי אליו.

אין רע, אלא מה שאני בינתיים כך קובע בכלי הלא מתוקן שלי. ולכן כשאני מרגיש רע זה רק סימן שאת היחס שלי לבורא אני צריך לתקן. אז אני צריך לשמוח ברע, "שמח אני ברשעים שמתגלים" כמו שכותב בעל הסולם. כי דווקא בגילוי הרע וכל פעם כשרע מתגלה, אני מרגיש הזדמנות להתקרב לבורא.

איך אנחנו מחזיקים את החברים שלנו כל הזמן, ואני צריך לדאוג קודם כל לחברים ואז זה חוזר אליי, איך אני דואג לחברים שיקבלו את ההשגחה בצורה נכונה?

*

בואו נתאר לעצמנו שאנחנו כבר גדולים, ואנחנו שמחים בזה שהבורא מגלה לנו רע, כי זאת הזדמנות להתקדמות. אם לא היה מגלה לנו רע אז לא היינו בעצמנו יכולים להיכנס לרע, לא היינו יכולים, האגו שלנו לא נותן לנו את זה. אז אם הבורא היה מגלה לנו רע, זאת אומרת כלים שבורים בצורה נעימה, האם היינו יכולים לגשת אליהם לתיקון?

תחשבו, זה טוב אם אנחנו ככה מבלבלים את עצמנו. עכשיו אנחנו מרגישים כלים שבורים כרעים, מצבים רעים, שאנחנו צריכים לצאת מהם, הרע בעצמו דוחף אותנו להפטר מהרע ולהגיע לטוב, לנעים, להשפעה כאילו שהיא נעימה. ואם היינו מרגישים הפוך, שהרע שמתגלה, הכלים השבורים, הרעים, אנחנו היינו מרגישים כמצב טוב, נעים, וכשמתקנים אותם אז היינו מרגישים את אותם המצבים כרע, עד כמה שזה היה מפריע לנו.

איך אנחנו יכולים לעשות צמצום כזה, שנהיה מנותקים מהרגשת טוב ורע ולקבוע לפי ההרגשה, אלא לקבוע את זה לפי המטרה? איך עושים זאת? תחשבו, תתבלבלו, תדברו על זה, זה מאוד חשוב. אפילו שאין תשובה, אבל לפחות משהו מהמצבים החדשים אנחנו נזרע.

*

קריין: קטע מס' 5 מתוך כתבי רב"ש, מאמר "לשמה ושלא לשמה".

"הירידה שקבל האדם, הוא לטובתו, שמן השמים נותנים לו טיפול מיוחד, שהורידו ממצבו, שהיה חושב, שיש לו קצת שלימות. וזה ניכר, מזה שהוא מסכים להשאר כך במצב הנוכחי כל ימי חייו. מה שאין כן עתה, כשהוא רואה, שהוא מרוחק מרוחניות, אז הוא מתחיל לחשוב "מה באמת רוצים ממני, ומה עלי מוטל לעשות, ולאיזה מטרה אני צריך להגיע". ורואה את עצמו, שאין בידו שום כח לעבודה. ומוציא עצמו במצב של "בין שמים וארץ". ורק האדם יכול להתחזק, שרק הקב"ה יכול לעזור, מה שאין כן הוא מצד עצמו, אבד. ועל זה נאמר "וקוי ה' יחליפו כח", היינו אלה אנשים המקווים לה'". פירוש, שהם רואים, שאין אחר בעולם, שיכול לעזור להם יחליפו כח חדש בכל עת. נמצא, שהירידה זו היא דוקא עליה. היינו, שעל ידי ירידה זו, שמה שהם מרגישים, זה נותן להם לעלות בדרגה, היות ש"אין אור בלי כלי"."

(רב"ש-א'. מאמר 29 "לשמה ושלא לשמה" 1986)

הירידה היא לא ירידה, היא מוסיפה לנו חומר, חומר דלק, וצריכים לזה רק עוד תוספת של אור, אנרגיה, ואז אותו החומר מתחיל להידלק, אותה תוספת המנוע שיוכל להיות נפעל, לעבוד. איך אנחנו משתמשים בעשירייה בירידה של כל אחד ואחד כדי שהעשירייה כל פעם תעלה ותעלה? אנחנו נתחיל בזה להרגיש איך הבורא בעשירייה כל הזמן משחק, מעלה את זה, ומעלה את זה, על ידי זה שמוריד את זה, ומוריד את זה. איך אנחנו בעשירייה מתחילים להרגיש ממש את הניגון הזה שהבורא עושה איתנו? מוריד כל פעם כל חבר וחבר ואז אנחנו בערבות, בהשתתפות בינינו, משתדלים להפוך את הירידה לעלייה כל פעם וככה אנחנו עם הרבה רגליים כל הזמן מעלים את עצמנו.

איך אנחנו עושים את זה, איך כאן עובדת הערבות בזה שאנחנו כל פעם מרגישים שמקבלים ירידה מהבורא, מברכים על זה, שמחים בזה עוד יותר מאשר בעלייה, כי זה נקרא שהוא לא שוכח אותנו ורוצה בהתקדמות, בהתקרבות שלנו אליו, ואיך אנחנו בצורה כזאת כל פעם עולים? ואם אנחנו קשורים זה לזה ממש כל פעם מטפסים, כאילו יש לנו הרבה רגליים ואנחנו מטפסים כל פעם, כל אחד מקבל ירידה ועולה וכך מעלה את כולם. איך אנחנו מייצרים בתוך העשירייה הרגשה כזאת שאנחנו עובדים בעבודה משותפת וכל הזמן כל הזמן ככה עולים ועולים?

*

שאלה: מה זה אומר לסמוך על הבורא בעבודה בעשירייה, או לקוות לו?

הבורא זה כוח קבוע שכל הזמן פועל רק לקראת התיקון, אין לו בעיות, אין לו שום מחשבות, שום תכניות אחרות על שום דבר, רק להביא בלחץ אחד את כל הכלי שברא למצב התיקון. וכך אנחנו צריכים לקחת את זה בחשבון. אין טוב ואין רע בעיניו, אין ירידות ועליות, הכול רק עוד ועוד קרוב לתיקון. ככה אנחנו צריכים להבין אותו.

תלמיד: למה אנחנו צריכים בעצם לסמוך על הבורא, בקשר בינינו, בזה שאנחנו אומרים את זה אנחנו כאילו מבטלים.

לא לסמוך. אם אנחנו מבצעים פעולה נכונה אז וודאי שאנחנו מתקדמים, כי מצד הבורא לא יכול להיות שום דבר אלא רק לקדם אותנו לתיקון. אם אנחנו עושים פעולה בהתאם לתיקון אז כך אנחנו מתקדמים. אם פועלים בצורה לא כל כך לכיוון התיקון, אז הבורא בכל זאת פועל לתיקון ואז אנחנו מקבלים מזה כיול. ככה אנחנו עושים. אבל מצידו זה כוח קבוע, זה כוח קבוע שכל הזמן פועל, כל השינויים הם רק בנבראים, עד כמה שהם משתדלים להתאים את עצמם לכיוון הנכון.

שאלה: רציתי לדעת מה זה להיות מעל טוב ורע, אני צריך לדמיין שאני מעל הדברים האלה? איך אני מגיע על ידי הדבר הזה לבורא?

אנחנו צריכים להגיע למצב, ועוד מעט זה יהיה, שאתם תרגישו שאין רע, שכל המצבים אפילו הכי גרועים שישנם בעולם הזה הכל רק לטובה. איך זה קורה? זה קורה במידה שאנחנו מתחילים לגלות את הכוח העליון שפועל כל הזמן לתיקון ואנחנו מסכימים להגיע לתיקון בכל מחיר, ולא חשוב לנו שום דבר אלא רק עוד ועוד להיות יותר קרובים לתיקון, אז מה שנעשה בנו שכל המצבים שאנחנו חשבנו עליהם כמצבים לא נעימים, רעים, שהם מזמינים לנו איזה כאב, אנחנו כבר לא מרגישים את זה. זאת אומרת הרגשת חשיבות התיקון היא מכבה את כול הרגשות הבלתי נעימים על הכלים שצריכים לעבור תיקון. זה כמו שאני סיפרתי לא פעם, וגם אתם הרגשתם בחיים שלכם אולי, שאם אני מעריך את המצב המתוקן אז לא אכפת לי עכשיו לעבור כאב, אני לא מרגיש אפילו את הכאב, אני רוצה כבר להיות במצב המתוקן. וכך אנחנו צריכים להעמיד את עצמנו בתוך הקבוצה.

תלמיד: אנחנו לומדים שאת הכול מארגן הבורא, את הכול מסדר הבורא.

נכון. חוץ מהתגובה שלנו. את התגובה שלנו אנחנו צריכים לסדר לפי הערבות שבינינו.

תלמיד: אם את הכול מארגן הבורא ואנחנו לא צריכים להשחית ולבער שום דבר, גם מה שנראה לנו דברים רעים, והתפקיד שלנו לתקן ולהחזיר את הכול למוטב, אבל ככה קורה שאם את הכול מארגן הבורא וככה רב אומר, אז כשמתגלה הרע אנחנו יכולים לתת לכל דבר איזה פרשנות אישית משלנו. אז אם אתה יכול לתת לנו את הנקודות הבסיסיות, העיקריות, שיעזרו לנו להתקדם יותר מהר בעבודה הזאת.

שאלת כמה שאלות. קודם כל איך אנחנו יכולים להפוך את כל הרע לטוב? זה הכול תלוי בהתקדמות שלנו, בהבנה שלנו מה קורה. זה דבר אחד. ודבר שני, מה עליי לעשות, כאילו לא ברור כאן מה אנחנו עושים? אנחנו חייבים על ידי זה שמתחברים לקבוצה אנחנו בזה מעוררים את המאור המחזיר למוטב, הוא מתקן את המוח והרגש שלנו והלב שלנו ולכן אנחנו מתחילים לקבל את התמונה בצורה אחרת, אנחנו לא רואים מה שראינו קודם. קודם היה לנו ברור שזה קורה עקב הכוחות הרעים שמתגלים במציאות, ועכשיו ברור לי שזה לא כך, אלא הכוחות הרעים האלה מתהפכים לכוחות התמיכה, לכוחות הטובים, וכך אני מתקדם.

אי אפשר להעביר את זה במילים. אתם שואלים שאלות יפות, טובות, אבל אין תשובות, התשובה היא כשאדם יתחיל להרגיש שכך זה קורה, ועל ידי זה שאנחנו מתחברים. רק על ידי חיבור, שום דבר לא יעזור לאדם, הוא יכול להיות חכם, הוא יכול להיות לומד יום ולילה, גם לא יעזור, הוא נמצא איתנו בכל השיעורים, גם לא יעזור, אלא מה שיעזור לו זה איש את רעהו יעזורו, שמתחבר לחברים ומתחיל להרגיש את השדה. לא את החברים עצמם, אלא את השדה שיש בין החברים, שהם מתחילים להיות ידידותיים זה לזה, והידידותיות הזאת, הערבות, זה מה שמתקן את האדם, כי הוא מתחיל לצאת מתוך עצמו למה שנמצא מחוצה לו, לשדה אשר ברכו ה', ואז השדה הזה שיש בין החברים הוא מתחיל להיות הכלי של האדם, ואז האדם שמתחיל להרגיש את השדה שנמצא בין החברים, לא בתוך כל חבר וחבר, השדה הזה, בו הוא מוצא את הבורא.

לכן זה נקרא "שדה אשר ברכו ה'", כל אחד יוצא מעצמו ומחפש מה שבינינו, ואז משתנה התפיסה שלנו, במקום אינדיבידואליסטית לכוללת, כללית, אינטגרלית, ואז אנחנו רואים במקום מה שאנחנו מרגישים בתוכנו העולם הזה, אנחנו מתחילים להרגיש מה שמחוצה לנו, בשדה הזה עולם העליון, שבו ישנן כבר דרגות ואירועים רוחניים.

שאלה: האם הסביבה צריכה לעורר את האדם, לכוון אותו קצת, לדחוף אותו לכיוון של הפצה וכל מיני דברים, או שהיא צריכה להמתיק את העניין ולהגיד לו להכניס את הבורא לכל מה שקורה שם?

הסביבה צריכה לתת לאדם הרגשה שהקשר ביניהם זה הדבר החשוב ביותר. אין יותר חוץ מקשר בין החברים, כי בזה הם משייכים את עצמם לשדה, לערבות, לכוח הרוחני, לשדה הרוחני, שיש ביניהם. זה דבר אחד. ודבר שני, שהסביבה היא צריכה, חוץ מזה, לעורר בכל אחד ואחד גדלות המטרה, גדלות הבורא, גדלות הסביבה, והאדם מתוך זה כבר יבין עד כמה שהוא לא נמצא בזה.

ושני הדברים האלה, גם לטובה וגם לרעה כאילו, גם לעוצמת החיבור שיש בין החברים, הוא רואה שכולם נמצאים בחיבור ורק הוא לא, וההרגשה הזאת היא צריכה להיות קבועה, וכל הזמן מתקדמת יותר ויותר, יותר ויותר אני רואה שהחברים הם ביניהם צמודים, עוזרים, תומכים, מבינים זה את זה, הם חושבים יחד, יש להם הרגשה משותפת, ואני לא, אני לא ביניהם. הם מקבלים אותי, כי הם מרגישים אותי שאני ככה, מפגר בכל ההתקשרות שלי עם הסביבה, עוזרים לי, רוצים לעזור, מחזיקים אותי בעשירייה, אבל בעצם אני לא כמוהם, אני הרבה יותר גרוע מהם. ההרגשה הזאת היא הרגשה נפלאה, היא דוחפת את האדם להתקדם וכל הזמן להיות בחיסרון.

אני מאחל לך שתרגיש כל הזמן רע כלפי החברים וכלפי החברה, רע בזה שהם הרבה יותר טובים ממך, וממך גם נדרשת השתתפות ואתה רוצה לספק, אבל לא מסוגל וכואב לך.

שאלה: רק עכשיו הצטרפתי לקבוצה האיטלקית, סיימתי את הקבוצה הצעירה, יש לי רק תיאוריות איך לעזור לחברים, אין לי את ההלכה למעשה, והרבה פעמים אני מפחד להגיד משהו, כי החברים וותיקים יותר ממני ואולי אני אגיד דברים שהם לא נכונים, ובמקום לעזור לחברים אעשה יותר נזק. רציתי לבקש ממך עצה, איך אוכל לעזור לחברים גם אם אין לי כל כך ניסיון?

זה לא חשוב כמה ניסיון יש לך, אתה צריך להבין שאתה חלק בלתי נפרד מהעשירייה, ותפקיד העשירייה זה לקדם גם אותך, בתנאי שלא תזיק, שאתה תרצה להיות ביניהם, אפילו כתינוק במשפחה שכולם צריכים לטפל בו והוא מביא עבודה לכל המשפחה, אבל בלי זה אי אפשר להתקיים ולהתקדם.

לכן כל פעם שמגיע לעשירייה אדם חדש צריכים להתייחס אליו כך, לתת לו תשומת לב, ולהרגיש ולהבין שאנחנו על ידי זה דווקא מתקדמים. ולא אם אני עוזר למישהו חדש אני מבזבז על זה זמן וכוח, לא, אלא ההיפך, על ידי שאנחנו מצרפים לעשירייה עוד ועוד חברים חדשים אנחנו בזה גדלים ומתקדמים, ועוברים דווקא מדרגות חדשות.

לכן אתה צריך לקבל מה שהם עושים לך בצורה יפה, טובה, ודאי שאתה מודה על זה, אבל גם הם צריכים לעשות את זה, רק כך. סך הכול אנחנו שייכים לכלי אחד, בלעדיך הם לא יהיו שלמים ובלעדיהם אתה תישאר בהמה, לכן הכול הדדי. ובהבנה הזאת תתקדמו, העיקר תתכללו, העיקר כל הזמן להתייחס לכמה שיותר בחיבור, ומתוך זה הכול יסתדר.

שאלה: לגבי השדה שדיברת עליו, באמת הראית לנו הרבה פעמים, גם בכנס וגם בכלל, איזה מצב מדהים אנחנו מגלים בינינו בעשירייה בבקשה המשותפת הזו, וגם לגבי ירידות שדיברנו עליהם עכשיו, שזורקים אותך מהמצב הזה. השאלה היא, עד כמה עלי להתעמק במצב האחר, לא במצב המדהים שמתגלה בעשירייה, איך להשתמש במצב הזה של הירידה בצורה אפקטיבית ביותר, שעד לפה אני יכול להשתמש בו לשם עלייה, ומכאן והילך כבר אין מה לגעת בו?

כל מה שיכול להיות לשם עלייה, זאת אומרת, לשם חיבור יתר עם החברים, שאני מגלה בינינו כוח השפעה וכוח אהבה, שנקרא "בורא", ואני מתחיל להרגיש שאני נמצא ממש בכוח הזה, זה כבר העולם העליון, רק בזה אני צריך להיות, אני לא צריך לחשוב על שום דבר אחר. בשביל מה לי להיות במצב הקודם או במצב הזה, ועוד, אני חייב להשתוקק רק לדבר אחד, שאנחנו עד כדי כך קשורים לחברים, שמרגישים כולנו ברצון אחד, והרצון הזה הוא הבורא.

תלמיד: יוצא שמעל כל מחשבה או בכל רגש, טוב או רע, מה שלא יהיה, אני צריך להוסיף את אותה תוספת ולבנות מעליה את אותו קשר עם הבורא?

כן, כל הזמן, מתוך הקשר עם החברים אני צריך לתאר את מהות הקשר, שזה הבורא.

תלמיד: ואז זה יוצא כתפילה בלתי פוסקת?

זו נטייה, הייתי אומר. "תפילה", אני לא אוהב המילה הזאת היא מבלבלת, נטייה להרגשת הכוח הכללי המשותף בינינו. והכוח הזה, כשיתחיל להראות את פעולתו, אנחנו מגלים בו שזה ממש כוח עליון, הוא מעלינו, וזה נקרא "בורא".

תלמיד: איך לתקשר עם הכוח הזה שנמצא מעלינו, בשדה הזה בין החברים?

אם אני נמצא בקשר עם החברים, ואני כל הזמן רוצה לגלות ולהמחיש את הקשר בינינו, וכל הזמן רוצה להגדיל את הקשר בינינו, יוצא שבזה אני מברר את הבורא. כוח ההשפעה בינינו זה הבורא.

תלמיד: אמרת שהוא מתחיל לשוחח איתנו בשדה הזה, מה זה אומר? הוא פונה אלינו דרך הנפילות, דרך היציאות?

לאו דווקא, עליות ירידות הכול. אני מתחיל להרגיש שאני נמצא בהתקשרות אליו, וכך אני מתחיל לראות את הדיאלוג שלי עמו, שאנחנו נמצאים בהתקשרות הדדית. צריכים רק להשתדל להרגיש את זה. לא חשוב איך אנחנו מתאמצים בזה זה יקרה. ואם נלך, נקבל תיקונים בדרך ונמצא בקשר עמו.

שאלה: ראיתי במהלך הכנס הגדול, בעבודה במטבח, מצבים רוחניים שממש אפשר לחיות אותם. יש את אהבת החברים, יש את הערבות ויש גם את מי שנותן את ההוראות מה לעשות. אין מקום לפרשנות, לכל אחד יש את המשימה שלו ויש מי שמארגן. אתמול נפגשנו הגברים האיטלקים כי אנחנו רוצים שיהיה מרכז ברומא, ואני חושב שאולי צריך את אותה הרוח של ארגון כדי שהמרכז הזה יקום. מצד אחד האהבה של החברים שכולם ביחד רוצים את הדבר הזה, ומצד שני המארגנים שיהיו נתמכים על ידי כל החברים. איך אתה יכול לדחוף אותנו לעבר הכיוון הזה?

אני בשמחה הייתי דוחף אותם, אבל אני מאוד מפחד שאחר כך שוב תהיה איזו תקלה. אני חושב שאתם צריכים באמת לעשות מרכז ברומא, להחזיק אותו, לתת לו חיות, לארגן שם שיעורים, סדנאות, לבוא לשם בימי חופש ולעשות את כל הפעילות שלכם.

רק שזו צריכה להיות באמת החלטה נחושה, החלטה רצינית מכל החברים, שהם יבינו שסביב המרכז הזה יכולים להיות החיים שלכם, שאתם תבנו את עצמכם בצורה רוחנית. כי אם יהיה מרכז יהיו לכם חיים רוחניים, תגיעו למטרה. ואם לא יהיה מרכז אני לא חושב שאתם תוכלו להתחבר, ואם לא להתחבר אז איך תגלו את הרוחניות? איך תגלו את הבורא? בצורה וירטואלית זה מאוד קשה. אני לא חושב שאם יש לכם אפשרות להקים מרכז ולהחיות אותו, אתם תוכלו לעשות את זה ללא הקמת המרכז.

אני ממליץ לעשות את זה. אבל רק אם אתם באמת מקבלים עליכם את ההתחייבות הזאת ובונים את המרכז החדש שלכם בצורה כזאת כמו שאתם בונים ממש כלי רוחני. וגם מבקשים מכל הכלי העולמי שלנו שידע ושיתמוך ושישתתף בזה. וכך בצורה רגשית אתם תרגישו שאתם נמצאים בתוך כלי גדול. אני אשמח מאוד לשמוע על זה.

אבל זה בתנאי שאתם באמת מתחייבים ברצינות שאתם תחזיקו את המרכז הזה ותפעַילו אותו, שיהיו שם קמפוסים ושיעורים והרצאות וכל מיני דברים. שאתם תוכלו לבוא לשם ולהיות בימי חופש, אפילו עם המשפחות. תחשבו, אחרת זה ייפול, ושוב תהיו קבוצה שכאילו לא קיימת, מרכז חייב להיות.

אם לא היינו קונים את בניין הזה לא היינו מתקיימים בצורה כזאת. אתם צריכים להבין שאם מקיימים משהו, נניח ואתם מתחייבים למרכז החדש, אז אתם תגדלו עד גובה המרכז החדש, כאילו הבית הזה בונה אתכם.

תלמיד: רוצה להוסיף על השאלה של החבר מאיטליה שהיה בכנס תורן במטבח. כשהיינו במטבח היו עשרות אנשים, כולם באו לעבוד ויש רוח של אהבת חברים וחיבור בין כולם. והעבודה הרבה של עשרות אנשים עם הרבה פונקציות הולכת קדימה זה בזכות כל החבורה הגדולה הזאת. יש מארגנים שנותנים לכולם את הפקודות "אתה תעשה כך, ואתה תעשה כך", ואילו כאן הוא ראה דוגמה של שילוב נכון, כולם באים וכולם באהבה וכולם בביטול וכולם במסירות עובדים כאחד, והכול מתארגן על ידי הראש של המטבח שנותן את ההוראות ואת הפקודות. והוא שואל איך מהדוגמה היפה שהוא ראה במטבח של שילוב בין מפקדים לבין זה שכולם פועלים כאחד, גם הם יכולים לפעול בקבוצה האיטלקית? איך הם יכולים את הרוח הזאת ליישם בחיי הקבוצה שלהם. מצד אחד כולם כאחד, מצד שני כולם כאחד ממנים את הראש הזה, את המארגנים שלהם, שכולם נותנים להם כוח ותוקף כדי שיוכלו להפעיל את הגוף הגדול הזה. על הנקודה הזאת הוא רוצה שתיתן להם עצה.

וודאי שהראש צריך להיות אדמיניסטרטור, מנהל נכון וטוב. אבל חוץ מזה מה יש לו לראש הזה? לדעת איך לארגן את הדברים, איך לנהל את המקום, איך לעשות מה שצריך במטבח, איך לעשות את כל סדר העבודה. ודווקא אם אני מוריד את עצמי לדרגה הכי קטנה ולא רוצה כלום חוץ מלהשתתף בכל העבודה הזאת בזה אני מרוויח. עד כמה שאני רק שומע מה צריך לעשות ומבצע רק מפני שאני רוצה להיות דבוק בכולם, כל הרווח הרוחני הוא דווקא בזה. אז אני מעוניין שיהיו כמה מנהלי עבודה וכל אחד יגיד, "תעשה ככה, תעשה ככה". ואני בשקט עושה. ואני נהנה מזה שבזה אני נכלל בתוך הערבות הזאת וזה הרווח שלי, שאני נמצא כבר בתוך הכלי, וכמה שאני פחות מכולם, אני יוצא ברווח רוחני יותר מכולם.

שאלה: יש לי הרבה שאלות אבל אני מוצא עליהן תשובות בזה שאני עובר על השיעורים הקודמים. יש לי רק בקשה אחת, אני מבקש חתימה על ספר בשביל חבר שלא הצליח להגיע.

אחרי השיעור. שאלה טובה, אתה שואל עבור החבר, זו שאלה באמת טובה.

שאלה: במה מתבטא המצב הטוב והמתוקן בעשירייה, הרי זה לא בהרגשה הטובה של כל אחד ואחד?

המצב הטוב המתוקן הוא שכולם משתוקקים להחזיק את העשירייה, פשוט מאוד, כולם משתוקקים להחזיק את העשירייה.

שאלה: אתמול הייתה לנו פעילות, נסיעה, ארוחת ערב. איך אנחנו יכולים לקשר את ההרגשות שהיו לנו אתמול עם העבודה בחיבור, שאתמול הלכנו לישון במצב אחד והיום יש לנו מצב חדש?

אני לא יודע מה היה אתמול. אם אתה שואל אותי, אין, אני פשוט לא זוכר ולא רוצה לזכור. אני רוצה כל הזמן להיות דבוק ברגע הנוכחי. עכשיו ברגע זה אני דרך החברה יכול בתוך החברה להיות מכוון לבורא? אולי אפילו להרגיש אותו? אולי אפילו לשמוע משהו ממנו? עד כדי כך כבר להגיע להתקשרות הדדית בינינו או לא?

זה בעצם מה שאני רוצה. מה איכפת לי אתמול? אני לא רוצה להיזכר, אני עדיין לא זקן כדי לחיות בכל מיני "פעם הייתי צעיר, איזה רגשות היו לי, הייתי חזק" אין לי דבר כזה. היום אני חזק יותר מאשר בכל החיים ולא רוצה להיות שקוע בעבר, בנוסטלגיות, לא. דווקא היום יותר טוב ומחר יהיה עוד יותר טוב. תעשו את זה כך. לא כדאי לך אפילו להיות לפני רגע, לא, אז אתה כבר מת, אתה שקוע בעבר ולא בהווה. תהיה בעתיד.

שאלה: שאלה על העתיד. כשאנחנו מארגנים את עבודת המפעל שלנו, אנחנו עוברים דרך מצבים שונים. איך אנחנו יכולים להחזיק את עצמנו כדי שהעבודה שלנו תהיה קבועה ושהחברים לא יפלו כשיש לנו מצבים קשים?

אם אתם מקבלים את המצבים הקשים האלו דווקא כמצבים טובים להתקדמות, ש"אין עוד מלבדו", הכוח העליון מסדר לכם את כל המצבים ואתם מקבלים את זה כנקודה הנכונה להתקדמות, לעבודה, אז אין מצבים קשים.

איזה מצבים קשים? כל מצב ומצב הוא דורש ממני רק שאני אהיה דבוק דרך עשירייה לבורא. קודם כל. ואחר כך לעשות אולי איזה פעולות פיסיות. אבל ברגע שאתה מתחיל לסדר את עצמך נכון דרך עשירייה לבורא, אתה תראה עד כמה הפעולות הפיסיות שנשארות לך הן דברים קלים כאלה, שאין כל כך בעיה לבצע אותם. כמו אותה עבודה במטבח שהם אומרים.

אם תקבלו את זה נכון אתם תראו שבכלל הכול נעשה מאליו. זה נקרא "הארון נושא את נושאיו". אתם תראו.

תלמיד: לפעמים יש בעיות בעבודה, בעיות גשמיות, שלא מאפשרות לנו לעשות את העבודה של המפעל, לעבוד בהפצה, להגיע לתורנויות במרכז. איזו כוונה אנחנו צריכים שתהיה לנו כדי שלא יהיו לנו הקשיים האלה, כדי שכולנו נוכל להשתתף?

תנסו להשקיע עד כמה שאפשר בחיבור ביניכם ותראו אחרי כמה זמן עד כמה יתר הבעיות הן יקבלו צורה אחרת. אבל ממש כך, תשקיעו, כמו שעכשיו אתם עושים, תשתדלו להשקיע יותר תשומת לב, לא זמן אולי, שאין לכם, ולא כסף, שאין לכם, אלא יותר לב לקשר בין החברים. בזה אתם מעוררים את האור העליון, ותנו לאור הזה לסדר את כל יתר הדברים. אתם תראו אחרי כמה חודשים עד כמה הכול משתנה לטובה. ובעיקר, תתחילו להרגיש איך שזה עובד. זה נקרא עבודת ה'.

שאלה: אנחנו גדלים יותר ויותר כראש, כבני ברוך, אנחנו אוספים את החלקים השבורים של הכלי ומעלים את עצמנו לפי עקרונות הערבות, לתקן אותו ולהעביר את האור לכל האנושות, לכל המערכת. האם בתהליך הזה הכרחי שכל העולם יתחיל לעבוד גם הוא כראש, או יתחיל לעבוד בצורות של ערבות? איך זה אמור לעבוד?

בהצטרפות אלינו. כל העולם לאט לאט ירגיש, אתם תראו, כמו שאתם, שהם נמשכים יותר ויותר, לאותו עיקרון של ערבות. כי אין ברירה, אנחנו מצטרפים מזה שאנחנו נמשכים קדימה, והם יצטרפו מזה שיש עליהם לחץ מאחורה. זה ההבדל. אבל מאין ברירה הם ידחפו עוד אותנו, שאנחנו ניכנס עוד יותר, עוד יותר לערבות, לחיבור בינינו, כי לגלות בתוך הערבות את הבורא זה הכרחי לכל העולם.

אתם רואים איזה מכות אנחנו מתחילים לקבל עכשיו בעולם, זה כבר סביב העולם, מכות כאלו זאת תקופה חדשה. עוד מעט אנחנו נגלה את זה, ונגלה איך כל העולם מתחיל להבין אותנו. ואחר כך לשמוע יותר ולהצטרף יותר ולהסכים עם כל העבודה הזאת. כי אין ברירה, כי אחרת מקבלים מכות. וכך מדרגת חי על ידי מכות וכל מיני דברים הם יגיעו לדרגת המדבר, שיצטרפו אלינו ויקבלו יחד איתנו כבר התקשרות למטרת הבריאה מתוך רצון. קודם בכוח ואחר כך ברצון.

אתם תראו, בזמן הקרוב זה יתקיים. זה יהיה כך. נקווה שעל ידי העבודה שלנו אנחנו גם מזרזים את הזמנים וגם מקלים על כל האנושות לקלוט את הרעיון הזה בצורה נוחה יותר, לא דרך בעיות ומכות קשות שיכולות להגיע לעולם שלנו.

בהחלט אנחנו יכולים להפוך כל דבר, הקשה ביותר, מלחמות, מחלות קשות, אנחנו יכולים להפוך את זה למשהו קל ולמוסר.

תלמיד: האם בתהליך הזה גם הראש יגדל? האם האנושות כולה תוכל להפוך לראש או שיהיה שם חלק של גוף? ואם כן יהיה חלק של גוף, מה יהיה הראש, מה יהיה הגוף?

האנושות לא תוכל להפוך לראש. הראש יהיה רק אותם אנשים שמשתוקקים לדבקות בבורא מתוך הטבע שלהם, כמוכם, שיש לכם נקודה ולכן אתם משתוקקים. ואחרים לא, אבל הם ירגישו שאין להם ברירה אלא להצטרף אליכם, שאתם תובילו והם יגידו, "כן, אנחנו איתכם, אבל אתם קדימה, ואנחנו אחריכם".

תלמיד: ולהם תהיה השתוקקות, הם יצטרפו אלינו בהשתוקקות, ואז גם הם יהפכו לראש?

לא, לא תהיה להם השתוקקות לתיקון העולם אלא תהיה להם השתוקקות לתיקון החיים הגשמיים שלהם.

שאלה: מהי העבודה שלנו בשדה אשר ברכו ה', ומה בדיוק אני מבקש מהבורא בשביל החברים במרחב הזה, בשדה הזה?

כל אחד ואחד מאיתנו הוא רצון, ואחרי השבירה נעשה רצון בודד. בודד זה לא שהוא מבודד מהאחרים, אנחנו קשורים, אבל קשורים בכוחות שליליים זה לזה, כל אחד רוצה להרוויח על ידי השני. כל אחד רוצה לשלוט בדעה או בכוח, במשהו על השני. זה נקרא האגו. זאת אומרת, השדה שלנו הוא שדה אגואיסטי בכל האנושות, כולנו נמצאים כך. המצב הזה נקרא מצב של השבירה, חורבן. כל העבודה שלנו, להפוך את הקשר בינינו, את השדה הזה, לברכה. לכן זה נקרא "שדה אשר ברכו ה'". הבורא מברך אותנו, שאנחנו נתחיל לתקן את הקשר בינינו. במידה שמתקנים את הקשר בינינו, במידה הזאת נרגיש את השינוי עד שהבורא יתגלה בתוך השדה הזה.

אז במקום כוח רע, הכוח האגואיסטי, מתגלה כוח האהבה שזה הבורא. הדברים הם פשוטים, הם לא קשים, קשה לנו רק לסדר את זה בלב, בעיקר בלב. אם אין לנו צורה רגשית אנחנו לא כל כך יכולים לסדר את זה בראש. ככה זה בנוי, אנחנו סך הכול בני הרגשה. רצון, זה היסוד שלנו.

שאלה: אתה מדבר על רגישות. איך אנחנו מרגישים את הדבקות שסביבה מתרחשים השיעורים שלנו? מה הם הסממנים או הסימנים לכל זה?

צריכים להשתדל לפתח את הרגש ולא את השכל. אם זה נכנס לשכל זה נעלם ואני לא יודע איפה זה היה, לא היה. אם זה נכנס לרגש זה חי וקיים וזה כבר נכנס לתוך הכלי. הכלי שלנו זה רצון, רצון זה הרגשה. אז צריכים להשתדל מתוך השכל להגיע לרגש. השכל זה רק כדי להגדיל את הרגש, לעזור לרגש להתקיים, אבל בעצם כל התיקונים הם ברגש.

לכן אנחנו אומרים, משנאה לאהבה. זה לא שכל, זה דבר רגשי.

תלמיד: אני שואל כי חשוב לי לברר אם זה רק דמיון שלנו או זה באמת התרחש.

האם זה דמיון או לא? אני לא יכול להגיד לך. בהתחלה נראה לאדם שהכול בדמיון והוא לא יכול להבדיל והוא מבולבל, איפה זה קורה. אחר כך לאט לאט הוא מגיע למיון הנכון, וזה יסתדר. זה יסתדר אבל נדרש זמן. כמה שיותר תיכנס לעבודה בקבוצה, תסגור עיניים ותיכנס ביניהם ותשתדל להיות כמוהם. אמנם הם נראים לך אולי לא מתוקנים, טיפשים ומקולקלים וטועים, תהיה כמוהם ותראה שזה בעצם יסדר אותך.

שאלה: השאלה האחרונה בסדנה הייתה איך להשתמש בנפילות של כל חבר לצורך העלייה של כל העשירייה. יש פה שני ברורים. מצד אחד כשהחבר עצמו נמצא בירידה בדרך כלל הוא לא מבקש עזרה, לכן היא נקראת ירידה. מצד שני, העשירייה לא מבינה מיד שהחבר בירידה. איך אפשר לתפוס מהר יותר את זה שהחבר נמצא בירידה ולעזור לו כדי להשתמש בירידה הזאת לשם עליית העשירייה כולה?

לא צריכים לחשוב על זה. אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו כל פעם מעלים את דרגת החשיבות של העבודה שלנו, של החיבור שלנו בעשירייה בצורה בלתי פוסקת. אני לא צריך לראות, האם הוא נמצא בירידה ואולי ההוא, והוא לא מדבר וההוא בוכה אז כנראה הוא בירידה, לא צריכים. אלא אנחנו צריכים כל הזמן ללא הפסקה לדאוג בכל רגע מכולנו יחד, שחשיבות העבודה, חשיבות החיבור כל הזמן עולה. ולא לחכות עד שאנחנו נאתר את הירידה באיזה חבר, אחרת לא נתקדם. רק עבודה קבועה על זה, כמו שאנחנו רוצים לאכול, לשתות, כמו שחסר לי [בבטן] משהו, אז קצת יותר למעלה [בלב] חסר לי משהו, חסר לי שאנחנו כל הזמן נמצאים בהתפעלות מהחיבור בינינו, ועוד חיבור, ועוד חיבור וכל הזמן ככה. אם יש הפסקה בהגברת החיבור, אנחנו כבר בנפילה.

שאלה: בעל הסולם אומר באגרת ה', "תשים עינייך עליהם ויהפכו לגל של עצמות". זה נראה כמו דבר מאוד עוצמתי, מאוד מהיר. האם אתה יכול לעזור לנו להתקרב כדי לממש את הדבר הזה?

אני לא יכול לעזור לכם יותר ממה שאתם מממשים את החיבור ביניכם. באמת לא. אני גם ביקשתי הרבה פעמים מרב"ש, "תעזור, תעשה", לא הרבה, אבל היו כמה פעמים כאלה שהייתי שבור, זה קורה בדרך. אני לא חושב על עצמי שאני דווקא מוצלח בעבודה רוחנית, אבל ראיתי כל הזמן ממנו והוא אפילו אמר ש"אני לא יכול לעזור לך יותר ממה שאתה משקיע בחיבור. כי איפה אני אעזור לך? הכול צריך להתגלות בתוך החיבור. איפה המקום שאני יכול לעזור?".

נגיד שיש לי כוס, ואני אומר "תביא, אני אשפוך לך". לאן אני אשפוך? אין, איפה המקום? המקום זה נקרא "חיסרון", חיסרון לגילוי הבורא. בורא זה אהבה, חיסרון לגילוי האהבה, לגילוי החיבור. בבקשה, תביא לי ותקבל. כך כאילו הבורא אומר לנו. הוא מוכן למלאות כל רצון ורצון כשיש כמה רצונות שמחוברים בביטול כל אחד לעצמו ולהתחברות כל אחד לאחרים. תבנו את הדברים האלה ותקבלו, זה נקרא "ברכה מלמעלה". היא מגיעה למקום, זה נקרא "שכינה", שאפשר שהבורא יתגלה שם. כלי צריך להיות כמו האור שיתגלה בו. תבנו חסרונות, את הכלים שלכם כך שבהם יתגלה האור, כוח האהבה, ההשפעה.

תלמיד: העניין הוא שאחר כך כשאנחנו עושים את עבודת החיבור, נדמה שהאגו בינינו הופך להיות יותר מתוחכם, הוא ככה חודר לתוך החיבור שלנו. איך אפשר להתגבר עוד יותר מעל המצב הזה? כמו שאתה אומר, להיכשל ולקבל חיסרון להתגבר מעל המצב. אז מה עושים?

רק על ידי אווירה נכונה אתם יכולים להגיע למצב שתשמחו בירידות יותר מהעליות. שתהיה לכם שמחה בכל מקרי החיים, מתוך זה שאתם נמצאים בחיבור, חוסר חיבור או חיבור, אבל הרגשת קשר, שלילי או חיובי זה לא חשוב, זה הכול בדרך ככה. כמו באופניים, שחצי גלגל מסתובב אחורה וחצי קדימה, אבל בסך הכול ככה הוא נוסע. ולכן זה מה שאתם צריכים. אבל בלי תמיכה מכל החברים זה לא יעזור, וגם בלי להשתתף יום יום בשיעורים שלנו. יום יום אתם חייבים, כמו שכל יום אתם צריכים לאכול, לשתות, לישון, לעבוד, להתקיים איכשהו, ככה זה בעבודה הרוחנית. זה לא יכול להיות שאתם פתאום מפסיקים ולא רואים, יום יומיים לא ראיתם שיעור ואחר כך באים וכאילו שום דבר לא קורה. אין דבר כזה שלא קורה, אחרת גם אני הייתי מלמד פעם בכמה ימים. אין לי תשובה חוץ ממה שקורה.

שאלה: מה ההבדל בין ירידה לבין מצב של ייאוש?

ירידה זה כשהאדם מרגיש שהוא נמצא בירידה כלפי ההערכה הרוחנית. יש רוחניות, גדלות הבורא, איחוד, חיבור, ערבות, בסך הכול, וכלפי זה הוא נמצא בירידה, בחוסר הערכה, זה נקרא שהוא נמצא בירידה. אבל בירידה הזאת זה לא שהוא קובע שהוא נמצא בירידה, אלא שכך מסדרים לו עכשיו מהשמיים, כדי שהוא יתחיל להתעלות מהמצב הזה. זאת אומרת, שיעלה יותר את הניצוצים האלה, את הכלים השבורים שבהם הוא עכשיו נמצא למעלה, זה נקרא "ירידה".

זאת אומרת, ירידה יכולה להיות מלמעלה, נותנים לו את זה, אבל הוא בעצמו יכול לא להרגיש את זה כירידה, הוא יכול להרגיש שזאת דווקא הזמנה לעלייה. למה הוא צריך להיות מיואש מזה? לא. נמצאים לפעמים כאלו מצבים קשים, שהאדם נכלל מכלים שבורים כאלו גדולים שהוא לא יכול לעשות כלום, הוא נמצא כמו מטורף, אין לו שכל, אין לו רגש, הוא כמו בהמה, ולא יודע מה לעשות. מה קורה לו? הוא לא יודע, וצריכים לעבור את אותם מצבים. והכול נמצא בעצם כתוצאה מהמצב הקודם.

אם במצב הקודם הוא נמצא בערבות, אז גם במצבים האלו כשהוא נזרק, הכלים שהוא רכש עם החברים מאירים לו באור המקיף. כבר יש בקבוצה אור, כי הם פעלו ביניהם, והם ייצבו ביניהם, והאור הזה משפיע עליו בזמן הירידה ואז הוא לא מקבל את הירידה כירידה, הוא מקבל אותה כאחד מהמצבים בדרך.

אז אם אני נמצא בדרך, אבל עכשיו אני צריך להיכנס ולצאת, להיכנס ולצאת, וככה זה בא בגלים, כך אני מתקדם. כמו כל הדברים בעולם שלנו, זה תמיד בגלים, בסינוסואידה כזאת, תמיד זה בא כך. מה רע בזה? אז זה חשוב בהרגשה שלי? אני לא אדם בוגר שעומד במקום ומבין שכך צריך להיות? שאנחנו שוב ושוב צריכים להיכנס, לקחת כלים שבורים ולתקן אותם, עד שאנחנו מרוקנים את כל הכלי השבור דאדם הראשון ומעלים אותו לעלייה.

אני לא חושב שאנחנו צריכים להסכים עם המצבים הרעים. אנחנו צריכים להבין שבאים מצבים שונים. ומצב רע, כמו שכותב בעל הסולם, הוא לא רע, אלא האדם צריך לשמוח במצב ירידה יותר מאשר בעלייה. כי זה שנותנים לו ירידה, נותנים לו הזדמנות לתיקון, וזה נקרא שעדיין הבורא חושב עליו, דואג לו ונותן לו אפשרות להתקדם. ולא שהוא עכשיו כמו ילד קטן, כמו תינוק אין לו מצב רוח וצריכים לשחק לפניו כדי שיהיה לו מצב רוח. ככה? או שאנחנו כבר בכל זאת רוצים להיות עובדי ה', בני אדם.

שאלה: אנו מדברים על העבודה בקבוצת הגברים, אבל ממה שאני מבין הרוחניות היא שלמות. איך בתהליך הזה עבודת הגברים ועבודת הנשים משלימות זו את זו לתהליך הרוחני?

אין כל כך הבדל בין עבודת הגברים ועבודת הנשים, ורוחניות זו שלמות, אנחנו אלו שבונים את השלמות מחוסר השלמות, אנחנו מעלים את הכול מהכלי השבור לכלי השלם. וכשאנחנו מגיעים ל"על כל הפשעים", אנחנו מכסים את זה באהבה, בחיבור, ואז מגיעים מחוסר שלמות לשלמות, ורואים שאף פעם לא היינו שבורים, אלא כך זה נראה לנו בראש שלנו, כך זה היה בדמיון שלנו, שיש יצר הרע, אגו, וכל הדברים האלה.

אנחנו עוד נגלה שיצר הרע אף פעם לא היה קיים בכלל, והמצב הרע לא היה קיים. רק אנחנו ראינו כך, בטיפשות שלנו, שזה רע, שזה שבור. ובאמת זה לא היה כך אף פעם. אתם תראו עד כמה שאחר כך זה נראה כצחוק. אני מבין שהחיים שלנו עדיין קשים ודורשים מאיתנו המון כוחות, אבל באמת אין רע.

עם כל מה שאנחנו מגלים בעולם שלנו, רצח, גניבה, שקר, השמדה, ומה לא, אחר כך נגלה את זה. קשה עכשיו לדבר ולתאר את זה, אבל זה ככה. אין רע, אין יצר הרע, אין מלאך הרע, אין רע בעולם, יש רק "אין עוד מלבדו".

שאלה: איך אני יכול להיות בטוח שכל הפעולות שלי בקבוצה הן לשם קידום הקבוצה?

אם ככה אתה מכוון את עצמך, בפעולות שלך בקבוצה, שהן יהיו כדי לקדם את הקבוצה, אז ודאי שזה ככה. הכול תלוי בכוונה שלך. גם כך וגם כך הפעולות שלך הן כדי לקדם את הקבוצה, אבל לקדם בדרך טובה, קצרה, יפה, או בדרך עקיפה, רחוקה, זה ההבדל. כולנו כך נמצאים בעולם במצבים כאלה שונים.

שאלה: אמרת היום שאנחנו צריכים להחזיק בכוח באותו כלי שהתברר עכשיו.

צריך להתנגד בכוח לירידה. אמנם אנחנו אומרים שבלי ירידה לא יכולה להיות עלייה, וכל פעם הירידה היא עוד יותר ועוד יותר, וכמה שהיא תבוא יותר חזק אחר כך העלייה תהיה יותר חזקה, אבל אנחנו צריכים להתנגד לירידה. מה זאת אומרת להתנגד לירידה? לזה שאני רגשית מתרחק מהבורא, מהחיבור, מהערבות. אני ממש חייב לא להסכים שתהיה ירידה, לא אכפת לי איזה מצבים יהיו, אבל אני רוצה להישאר בחיבור.

תלמיד: אמרת שאנחנו חייבים לחשוב על כל החברים בכלי העולמי, וזה מה שקרה כערבות. האם מספיק שרק לחשוב עליהם או שנדרש ממני משהו נוסף, מעשים כלשהם כלפי החברים בכלי העולמי?

כן, צריכים להיות איזה מעשים, שבהם אני מחזיק את הכלי הזה. אם אתם רוצים לעבור את כל הדרך בצורה מהירה ללא ירידות גדולות, ואולי אפילו בכלל בלי ירידות, זה אפשרי. תשקיעו בכלי, דרך העשירייה לכלי העולמי, בהפצה, בכל מיני דברים, ואתם תראו עד כמה שזה עובד, זה לא נותן לי מנוחה.

זה כמו שאנחנו מטפלים בתינוק ואין לנו ברירה, אנחנו חולים, רעבים כל כך, עוד משהו, הכול בו, ואז בצורה כזאת חיים. אם תטפלו בכלי הכללי, דרך העשירייה לכלי העולמי, אתם תראו שתתקדמו במהירות ובלי ירידות.

תלמיד: אני מנסה להבין את מידת הדאגה, האחריות. נניח אני יושב במוסקבה בעשירייה, כל העשירייה נמצאת בהכנה לשיעור, אנחנו צופים במסך ורואים שנגיד בקבוצת טורונטו ביום שני יש עשרה אנשים בשיעור ושניים בזום. שבוע אחר כך יש תשעה במרכז ושלושה בזום, ואחרי שבוע נוסף יש חמישה במרכז, שלושה בזום ושניים ישנים בבית.

אל תעקוב אחריהם כמה כן וכמה לא, אתה כל הזמן תשקיע. כשאני בא לשיעור ויש יותר או פחות, אלו כן, אלו לא, ישנים יותר, ישנים פחות, נרדמים בשיעור או מה, אני צריך לתת את מנת ההתעוררות שלי. אני נותן את מנת ההתעוררות שלי, יש לי ברירה? לא, אני עושה את זה, זו העבודה שלי. אני לא יורד מזה כמו שאתם רואים.

אני קודם מקבל מהבורא חומר דלק טוב ואז אני בא לשיעור ושופך את זה לכולם? ככה אתה חושב?

תלמיד: לא, אם הם הגיעו לשיעור אין שום שאלה בכלל, אני מוכן להעביר להם, לתת להם כל מה שצריך, אבל אם הם לא נמצאים?

הם נמצאים באיזה מקום או לא? הם נמצאים באיזה מקום, ואתה צריך לדאוג איך לעורר אותם בכל מקום שבו הם נמצאים. את התוצאה מההתעוררות שלך אתה צריך לראות למחרת כשהם באים לשיעור.

תלמיד: האם רק לחשוב על זה שהם יגיעו לשיעור או שאני צריך איכשהו גם לעורר אותם לזה במהלך היום?

תעורר במשך היום. אבל מה שרציתי להגיד, זה שלא חשוב אם הם מתעוררים יותר או מתעוררים פחות, אתה לא יורד מהעבודה הזאת, מהמשימה הזאת. אתה כל הזמן בכל זאת מעורר אותם. בבקשה, קחו אתם, קבוצת מוסקבה, ותתחילו לטפל בניו יורק, בטורונטו, לא יודע במי. שמעתי שאתם כבר מטפלים במישהו, במי? באפריקה, יופי, מתאים לכם.

שאלה: אמרת היום בשיעור שמצב טוב זה כאשר כל אחד מהחברים מחזיק בעשירייה. כיצד להחזיק בעשירייה?

איך להחזיק בעשירייה? עשירייה, כך אני חושב, לא יכולה להחזיק את עצמה. כי העשירייה הופכת להיות כאדם אחד. העשירייה צריכה להיות מוחזקת, מתוחזקת, ומטופלת על ידי הסביבה, על ידי העשיריות האחרות. אין לכם ברירה. אם אתם לא תהיו קשורים זה לזה, ממש סביב כדור הארץ, אתם לא תתקדמו. הזמן גורם, אנחנו נמצאים בזמן שכולנו כבר צריכים להיות מחוברים. ולא יעזור נניח לקבוצת טביליסי, או לעוד קבוצות, שהם יראו, חובה שתהיו בפנים, אבל זה לא מספיק. צריך להיות גם לחץ מהקבוצות האחרות.

יש לנו אנשים שאחראים על כל הדברים האלה. אם הם לא עובדים טוב, נחליף אותם. אבל אתם צריכים לבנות מנגנון שבו כל עשירייה מרגישה שיש עליה לחץ, שמטפלים בה, וכך כל אחד כלפי האחרים, איש את רעהו יעזורו.

שאלה: באיזה מצב, באיזה זמן, נכנסת היראה אלינו?

אחרי זמן מה. שאלה טובה. בהתחלה איזו יראה יש לנו, ממה אני מפחד? בכרך הראשון של ה"זוהר" יש שם עניין של יראה. יש כמה סוגי יראה. יראה זה שיש לי ממה לראות, יש לי ממה לפחד, מה לאבד, אז אני מרגיש יראה. ואם אין לי מה להפסיד, אין ממה לפחד, אז אני לא מרגיש יראה. יראה מתחילה אחרי תקופה מסוימת של לימוד.

שאלה: איך לעבוד עם געגוע, מה זה המצב הזה, מה המשמעות שלו?

אני לא יודע כלפי איזה געגוע מדובר. אבל אם אדם מרגיש שיש לו געגועים, זה נקרא שהנקודה שבלב שלו מתעוררת ודורשת קשר עם הבורא. אז שוב, עבודה בקבוצה, חיבור, עד שמגיעים לבורא. אין יותר.

שאלה: מה המשמעות של לימוד אצל מקובל?

קודם כל לבצע מה שהוא ממליץ, ולהשתדל בפועל לעשות מה שצריך, זאת אומרת, חיבור עם החברות, ערבות, לימוד, הפצה, כל הדברים האלה, זה נקרא ללמוד מהמקובל. מה הוא עוד יכול לדרוש ממך? את הדברים האלה, מה ששייך לתיקון הכלי הכללי.

שאלה: בכנס הגדול הייתה תחושה שאנחנו כולנו שייכים לקבוצה אחת גדולה, זה לא שאני שייך לקבוצה זו או אחרת, או לארץ זו או אחרת. כמה זה חשוב שנזין את התחושה הזאת ונשתף פעולה בין כל המחלקות והארצות בעולם?

בין כל הקבוצות הכוונה?

תלמידה: קבוצות והמדינות של הקבוצות.

ודאי שזה מאוד חשוב, מאוד חשוב, כי זה בונה לנו את המצבר, אקומולטור, ששם מצטבר כל הכוח שלנו בסך הכול, ואז כולם יכולים לשאוב משם את הכוחות וכך להתקדם.

שאלה: איך אנחנו הנשים של איטליה יכולות לתמוך בפעולה של הגברים לחיבור?

הנשים באיטליה הן מאוד חזקות, ובזה יכול להיות כוח חיובי של הקבוצה האיטלקית. אני מקווה שאתן כך תתנהגו כדי לחזק את הגברים. לא ללחוץ עליהם, אלא בצורה רכה, יפה, כמו שאישה יכולה לעשות בבית, כך להעמיד את הגברים במקום. אני חושב שדווקא בזכות נשים יכול לקום מרכז חדש וקבוצה חזקה. אני תולה בזה תקווה.

שאלה: אני מרגישה אנשים אחרים בעולם הגשמי כחלק ממני, או את עצמי כחלק מהשדה הזה, אני מרגישה את הכול כשדה. למשל יש שדה יותר קרוב אלי, נגיד יוצאי ברית המועצות לשעבר, ואז אני מרגישה את הרצונות שלהם כשלי, במקום את שלי. האם כשאני מתפללת עבורם, אני יכולה להעביר את אור הבורא עליהם?

כן, ודאי. אין תשובה אחרת. תבקשי.

שאלה: איך לעבוד עם שאלות פנימיות, איך לנסח אותן, לעזוב אותן? איזה סוג של שאלה היא הפרעה? האם ישנן שאלות שצריך לתת עליהן יותר מיקוד?

אני הייתי ממליץ כך. באה שאלה, היא יכולה לבלבל, היא יכולה לטשטש, אני רושם אותה, כמה שאפשר לרשום, אפילו ממש בהרחבה, כדי שאחר כך אוכל לחזור עליה ולהבין מה ששאלתי, במה הייתה לי בעיה, איזה בלבול או משהו. אז אני צריך לרשום אותה טוב טוב. אם אחרי שאני רושם אותה, את השאלה עצמה, היא לא נעלמת אז אני מעלים אותה, לא עונה עליה, אלא ממשיך להתעסק בחיבור. כשאני מגיע אחרי החיבור, יום, יומיים, יכול להיות שבוע, אני פותח אותה שאלה ובודק האם אני רואה אותה שאלה או לא, או שהיא כבר קיבלה את התשובה. תנסו כך, תנסו. להתעסק כל הזמן בשאלה שמתעוררת, יכול להיות שזה יגרום לי לעצירה בדרך. ואם אני ממשיך בדרך, בחיבור, בקבוצה, עם כל הדברים האלה, ואת השאלה שמתי בצד, אחר כך אני רואה שהיא נפתרת.

שאלה: במה כל אחד מאיתנו, כל אחד בעשיריה, בקבוצה וכל בני ברוך, יכול להוסיף לגדלות המטרה? האם תוכל לפרט?

אני לא אוכל לפרט. אני כבר אמרתי על זה מספיק.

שאלה: אמרת שנוצר נזק בזה שאנחנו לא לומדים יום יום. איזה עוד נזק יכול להיווצר בנו, אם אנחנו כבר מקולקלים?

מלכתחילה כולנו מקולקלים. אין דבר יותר מקולקל מאשר אנחנו שמתחילים את הדרך. הכול מקולקל במאה אחוז, חוץ מנקודה אחת שנקראת "נקודה שבלב" שהיא מושכת אותנו קדימה. כל היתר מקולקל.

קודם כל אני מרגיש חופשי, אני מקולקל, הכול הרוס, ברוך ה' לא אני עשיתי את זה, אני לא אשם בזה, זה הבורא שבר את הכלי כמו שאנחנו לומדים. ואם כן, אז מה הבעיה? אין שום בעיה. רק לתקן את עצמי.

אז לאט לאט מתחילים לעלות מהקלקול לתיקון. על ידי נקודה שבלב שהיא חלק א-לוה ממעל, ואז מתחילים לעלות. איך? את הנקודה הזאת אני כל הזמן רוצה להכניס לקבוצה. וכמה שאני יותר ויותר נכנס שם, אז מאיר עלי אור כי הבורא נמצא שם, וכך אני מתקן את עצמי. אמנם נראה לי שהם יותר מקולקלים ממני ושאין שם שום דבר קדוש ומתוקן, אבל זה לא חשוב. אלא בסך הכול אני צריך כך להתכלל בקבוצה ולהיתקן.

שאלה: למה אנחנו לא עוקרים את המושג הזה שנקרא אומה ויש מישהו שהוא זר? למה אנחנו ממשיכים לדבר על אומות ועל אנשים שהם זרים? והאם אתה חושב שאישה יכולה להיות בשלטון?

אנחנו לא יכולים לעקור שום דבר בכוח כי הבורא עשה את זה, אנחנו יכולים רק לתקן. את כל הקלקולים הבורא עשה על מנת שאנחנו נתקן אותם ונביא את עצמנו לעולם השלם. העולם השלם הכוונה שלא יהיו מדינות, לא יהיו עמים, הכול יהיה עם אחד, משפחה אחת, קבוצה אחת, עד כדי כך יהיו מחוברים. האמת שלא האמנתי פעם ביכולת להגיע לדבר כזה, אבל אחר כך זה כן התחיל להתגלות ואני רואה ממש בצורה די ברורה איך שזה מתגשם.

האם אישה יכולה להיות בוא נגיד מתקנת את העולם? אני חושב שכן. קודם כל כך כתוב בחכמת הקבלה, שמהגלות, זאת אומרת מהרצון לקבל האגואיסטי אנחנו בטוח יוצאים בזכות נשים צדקניות, כמו שכתוב "בזכות נשים צדקניות יוצאים ממצרים". מצרים נקרא שאנחנו שקועים באגו, אז זה בטוח שכן. ובכלל בכל מה שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה, הכול תלוי בתיקון המלכות, תיקון האישה. אז אני בטוח שאנחנו יכולים להיתקן על ידי אישה.

ואנחנו רואים את זה גם במה שקורה בחיים שלנו בעולם הזה, שמיום ליום אישה תופסת יותר כוח, יותר מעמד ועצמאות בחברה האנושית. וזה לא קורה סתם כך בגלל שאנחנו הגברים טועים או בגלל עוד איזה סיבות, אלא זו השגחה עליונה מכוונת מלמעלה שאישה היא תעלה בעוצמתה בחברה האנושית לעומת הגבר. ואני מאוד מקווה שעל ידי זה העולם יתייצב ויתקדם מהר יותר לתיקון, כי נשים בדרך כלל יותר מעשיות. בכל זאת אנחנו עכשיו נמצאים בתקופת מעבר כזו מבולבלת מאוד, אבל נשים מתוך זה שיש להן קשר עם הלידה, עם להוליד את הדור החדש, הן יותר בקשר, בכוח, ביכולת להבין את הנחיצות בתיקון העולם.

ולכן אני תולה הרבה תקוות בחלק הנשי שבכלי העולמי שלנו, ואני מאוד שמח שמצטרפות יותר ויותר נשים ומצטער על זה שהגברים לא כל כך מעריכים את זה ולא כל כך מבינים את זה. אצל הגברים שלנו עדיין יש הרגשת "המאצ'ו", מה פתאום נשים וכן הלאה. ואני חושב אחרת. קשה לנו לסדר את הדברים האלה שלא יהיו הפרעות בין גבר לאישה להתקדמות הרוחנית שלנו, אבל אנחנו מאוד זקוקים לכוח הנשי יותר ויותר, ולייצוג של אישה בכל המערכות שלנו.

אני ממש רואה בעתיד חלק נשי הרבה יותר חזק, עוצמתי ושפועל לפחות בשוויון עם החלק הגברי.

שאלה: האם אתה יכול להסביר מה זה מה שנמצא בתוכנו, אל מול מה שנמצא מחוצה לנו?

אני לא יכול להסביר את זה מפני שהכול נמצא בתוכנו. לכן אם תשאלי קצת יותר מבורר מה בדיוק השאלה שלך, באיזו רמה היא נמצאת, אז אולי אני אוכל להסביר לך את זה, אבל בעצם מה שאני מרגיש, זה הכול נמצא בתוכי.

תלמידה: פשוט מפעם לפעם אני שומעת את הקונספט הזה של משהו בתוכנו לעומת משהו שנמצא מחוצה לנו, אז רציתי פשוט לברר האם בכלל יש משהו מחוצה לנו?

אין משהו מחוצה לנו, חוץ מזה שאנחנו מתארים את זה בדמיון שלנו שזה נמצא מחוצה לנו, אבל זה הכול נמצא בתוכנו. כל המציאות היא בתוך הרצון לקבל שכדי לאתר נכון את כל הפרטים של המציאות הזאת אז מתואר לו כאילו שזה נמצא מחוצה לו.

תלמידה: כל כמה זמן אני שומעת אותך אומר, להסתכל על דברים מהצד. מה זה אומר ואיך בדיוק עושים את זה?

להסתכל על דברים מהצד אולי אני התכוונתי, שלא לראות אותם מתוך נקודת האגו שלי, מתוך נקודת הרצון שלי, אלא מצד איך שזה יכול להיראות בעיני הבורא. זאת אומרת שרואה את הכול בצורה יפה, נכונה, לקראת התיקון הכללי. אני לא יודע בדיוק על מה אז דיברתי.

שאלה: הגעתי מלאת פחד שאני לא מוכנה לכנס. הכנס עבר והוא היה מאוד חזק, וגם עכשיו כשאני הולכת, אני עדיין מלאה בפחד. האם עשיתי משהו רע?

מה עשית?

תלמידה: היה מאוד אינטנסיבי, נתתי הכי טוב שיכולתי, פתחתי את הלב לחברות, השתתפתי מעומק הלב, אבל עדיין יש לי איזו הרגשה של פחד, כאילו משהו עדיין חסר.

זה טוב שאת מרגישה שמשהו חסר, כי באמת חסר עוד הרבה, אבל זה שיש לך הרגשה כזאת זה טוב. סימן שעם זה את הולכת קדימה. אנחנו צריכים להבין, שרוחניות זה נקרא שאנחנו כל הזמן נמצאים בחיסרון, והחיסרון הזה רצוי שאנחנו כל הזמן נחזיק אותו, נייצב אותו, נחיה ממנו, שזה שחסר אז חסר להשפיע, לאהוב, להתחבר, להגיע לפקיחת עיניים בכל המציאות.

שאלה: אם יש לי רצון ענק להגיע מהר למימוש תוכנית הבריאה, מה נכון יותר לעשות, תפילה גדולה עבור החברים או שעדיף לשמוע את רצונות החברים ואז לבקש עבור מילוי רצונות החברים למרות שהרצונות האלה עדיין חדשים בעיניי?

אני רוצה לגרום לחיבור העשירייה שלי, קודם כל לזה אני דואג. נקודה. את זה אני רוצה, את זה אני רוצה, זה כך וזה כך, זה לא חשוב. לגרום לחיבור, זה הכול. אני לא רוצה לשמוע את השאלות שלהם ואת הבעיות שלהם, אני רוצה לגרום לחיבור. החיבור ייתן פתרון לכל הבעיות של החברים.

(סוף השיעור)

---

1. "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" (סוכה נ"ב ע"א)↩