שיעור צהריים 22.06.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

משנה, "פרקי אבות", פרק א', אותיות י"ד-י"ח

"פרקי אבות" הם משפטים קצרים שקיבלנו מהמורים שלנו, כל אחד ממש מאיר תורה לדורו ולדורות הבאים אחריו. אלו חכמים שחיו לפני שלושת אלפים ויותר שנה, ויש לנו מה ללמוד מהם.

קריין: "פרקי אבות", פרק א', אות י"ד.

"יד. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי:"

השאלה היא על האדם, "אם אין אני לי, מי לי". כלומר אני צריך לדאוג לעתיד שלי, ואיך העבודה שלי, מה שאני חי, תתקבל למעלה, הכול תלוי בי. וכשאני לעצמי, אז מי אני? אפס. כי כל התורה, התוצאה מהחיים, היא רק כשזה עובר מאדם לסביבה שלו. "וכשאני לעצמי, מה אני", אני לא צריך לעשות לעצמי שום דבר חוץ מהקיום המינימאלי, כי בכל היתר יש לי אפשרות להשפיע לכולם וכך אנחנו צריכים לסדר את עצמנו. "ואם לא עכשיו, אימתי.", אז מתי? ודאי שאנחנו חייבים לעשות הכול בזמן שאנחנו נמצאים כאן בעולם הזה, ורק לפי זה ישקלו, יקשרו את המעשים שלנו אלינו ולחשבון העליון, הנצחי.

"יד. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי:"

שאלה: מה זה אומר "וכשאני לעצמי, מה אני"?

כשאני חושב על עצמי, דואג לעצמי, כשאני במשהו מפרנס את עצמי, אלה דברים שהתורה לא מתחשבת בהם, אלא היא מתחשבת בכמה האדם משפיע מחוץ לו, לחברה, לסביבה. לכן כך כתוב "וכשאני לעצמי, מה אני".

תלמיד: מה אני כשאני רק לעצמי?

אתה אפס לפי מעשיך, אומנם אני לא חושב כך עליך, אבל נגיד. אדם הוא אפס לפי מעשיו ומזיק לבריות, אפילו שלא עושה להם שום דבר כביכול, אבל הוא לא מועיל ולכן הוא מזיק.

"טו. שַׁמַּאי אוֹמֵר, עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע. אֱמֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת:"

זה ברור, אלו דברים שמקובלים על האדם, לא שהוא מקבל את זה בפועל, אבל בכל זאת זה מובן לו, זה לא נגד ההיגיון.

"שַׁמַּאי אוֹמֵר, עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע. אֱמֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת:". כולם מסכימים עם זה, אבל כמה עושים את זה, זו בעיה.

שאלה: יש הרגשה שאנחנו נכנסים לשלב של בנייה משותפת של החזון של הדור האחרון. המשפטים הקצרים האלה של "פרקי אבות", הם כמו היסוד, הבסיס, כמו כללי ההתנהגות של החברה שלנו, לאן אנחנו צריכים להגיע, זה פשוט כתוב.

נכון.

תלמידה: אני רוצה להודות על הקשר שנוצר בתקופה הזאת בין שתי צורות הלימוד, הכתבים של בעל הסולם ל"פרקי אבות".

כן, נכון, גם אני מצפה שזה ישפיע עלינו.

שאלה: הפסוקים האלה מעוררים השראה, אפשר לקרוא אותם היום, עכשיו, אתמול, עוד דקה, הם כל רגע יתנו פרספקטיבה אחרת. מה צריך להיות היחס הנכון לקריאה?

שישפיעו על המוח והלב, ובסופו של דבר אנחנו רוצים שהלב שלנו יתעורר להתנהג לפי זה.

תלמיד: מורגש שזה כתוב ממקום כל כך גבוה ויורד עד לדיוטה התחתונה, זה כמו אור מקיף שבא משם, זה לא כביכול להבנה.

נכון. אבותינו למדו את זה לעצמם, ואחר כך כתבו בצורה כזאת שהעבירו את זה לאחרים.

שאלה: "אם לא עכשיו, אימתי", אפשר להגיד על זה כמה מילים?

צריכים להשתדל לבצע את זה במקום. כל מה שהתורה אומרת זו לא כתיבה לדורות, אומנם גם זה עניין, אבל זה בעיקר כדי שאדם יראה את זה כדברים שכתובים לפניו למעשה.

תלמיד: מה זה אומר שאדם אומר לעצמו "אם לא עכשיו, אימתי"?

אם אני לא עושה את זה עכשיו, אז אני דוחה את זה לאיזו תקופה, לאיזה זמן. אלא "אימתי" הכוונה היא לעכשיו, אין זמן אחר.

תלמיד: לפני הרבה שנים הייתה לך תכנית ברדיו, ושיר הנושא של התכנית היה "יש רגע קט בין עבר לעתיד". מהו היחס שהאדם צריך תמיד לייצב לעצמו שיש רק את עכשיו?

הוא לא נותן לעתיד לברוח, שיבוא הזמן, אלא עכשיו זה הזמן.

שאלה: כתוב "אֱמֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה", קודם כל זה באמת מכוון את הלב איך לפעול. הרבה פעמים בעשירייה אנחנו מדברות. מהי המדרגה הבאה כדי לממש את הדבר הזה בתוך העשירייה?

לממש בעשירייה בצורה מעשית, ולהשתדל שברגע הבא אחרי שקראנו והסכמנו, אנחנו לא זזים מזה.

תלמידה: האם העבודה צריכה להיעשות עם יותר שתיקה ופחות דיבור, יותר מעשה? איזה מעשה אנחנו יכולות להוסיף ופחות לדבר?

מעשה לפי מה שכתוב. למדוד את הדברים האלה, לחתוך אותם, כי לפעמים אנחנו צריכים לחתוך פרק אחד לכמה מצבים, ולהביא אותם למימוש.

תלמידה: האם זו עשייה כלפי החברות, לעשות יותר, או תפילה יותר?

לעשות יותר. תפילה היא גם מעשה. כל דבר שאדם מוציא מהמוח והלב זה מעשה.

שאלה: כתוב "אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי". זה נשמע קצת סותר, איך לעבוד עם הפרדוקס הזה?

למה זה לא מסתדר יחד? "אם אין אני לי, מי לי", זאת אומרת שאני לא יכול לסמוך על החברים שהם ידאגו לי, אלא אדם צריך לדאוג לעצמו. "ואם לא אני, אז מה אני", זאת אומרת אנחנו צריכים לדאוג כך שלכולנו יהיה מענה נכון.

תלמיד: "אם אין אני לי, מי לי", זה די ברור, אני חייב לעשות משהו, חייב לפעול. אבל אז אומרים "וכשאני לעצמי, מה אני", למה הכוונה?

שאדם לעצמו לא יוכל כל כך להשפיע. ככול שידאג לעצמו הוא תמיד ירגיש או שלא עושה נכון, לא מספיק, או שעושה נכון ומספיק אבל לא נשאר לו.

תלמיד: כלומר קודם "אם אין אני לי, מי לי", ואז באה ההרגשה הזאת כמו שאמרת. מה לעשות עם ההרגשה הזאת שאני רואה שאין בי מעשים, שאני לא מסוגל לכלום, שזו באמת ההרגשה כל הזמן?

אני חושב שצריך לבדוק, זה לא נכון. אלא ההפך, "אם אין אני לי מי לי" צריך להביא את האדם למצב שהוא חושב שיש לו הכול, שהוא לא צריך לדאוג יותר, אלא את כל היתר הוא צריך כבר לחלוק עם הזולת.

תלמיד: איך אני גם לא דואג וגם עושה איזו פעולה? אני אומר "אם אין אני לי מי לי", אני עושה פעולות כלפי הזולת, משתדל לצאת מעצמי ולדאוג לזולת ולא באוטומציה הרגילה של הרצון לקבל, ואני רואה שזה כל הזמן לא עובד ולא עובד, אבל זה טוב כי אז אני אגיע מזה לתפילה. האם זאת הנקודה?

לא.

תלמיד: אז מה כן?

אני חושב שזה צריך להיות ההפך. "אם אין אני לי מי לי", זה שאני חייב לדאוג לעצמי ככול שאני חייב כדי להתקיים, ואחר כך בהשפעה לזולת "אם אין אני, אז מי".

שאלה: כתוב פה על לעשות את התורה כקבע. אנחנו מבינים את המשמעות, את היחס הנכון, אנחנו כל הזמן נותנים את חשיבות המטרה. אבל איך לוקחים את התורה הזאת מחוץ לבני ברוך?

חוץ מבני ברוך, בינתיים אנחנו לא לומדים איך לעשות.

תלמיד: אז מה זה הקבע הזה, איך אני נותן את היחס שלי מחוץ למקום הזה של בני ברוך? אני רוצה לתת דוגמה, אולי בהפצה או במקום העבודה שלי, אני רוצה לתת יחס נכון ולהראות להם דוגמה. לא להגיד להם שאני נמצא בחוכמת הקבלה, אבל לפחות שאני ארגיש בפנים בתוכי שאני נותן להם יחס נכון כמו שאני לומד פה. האם זה לא נכון לעשות את זה?

לא, לא בפרהסיה. כי אנשים לא יבינו ולא יפרשו את זה נכון.

תלמיד: זה רק פה בגבולות שלנו כרגע.

בינתיים כן. אחרי כמה חודשים נחליט אם אפשר לצאת או לא.

שאלה: כל אות כאן כתב מקובל ענק. האם זו התמצית של כל הלימוד שלו, הייחודיות שלו ביחס לכל שרשרת המקובלים?

אני לא יודע. כל סעיף שאנחנו לומדים כאן זה משהו שבא מהפה של מישהו אחר, אבל כולם היו בגובה רוחני.

תלמיד: דוד המלך כתב לנו את תהילים, משה רבנו אמר את המשפט "שמע ישראל", יש את המשפט של "ואהבת לרעך כמוך", ומאחורי כל משפט כזה יש את כל התורה כולה. איך כל אחד שיושב כאן עכשיו יכול לקבל עליו דבר כזה ענק? מה אני צריך לעשות בשביל להידבק לסופר של אותו משפט בכל מה שהוא הכניס במשפט אחד כזה, שזו בעצם כל התורה שלו, זה כל החידוש שלו בתורה בשרשרת של כל המקובלים?

צריכים ללמוד איך להידבק לאותו אדם שאומר את זה. כלפינו כל האמרות האלה נקראות "פרקי אבות", וכך אנחנו צריכים להתייחס אליהן, זה קדוש.

תלמיד: אבל איך אני עכשיו שיושב וקורא משפט אחד שמסכם חיים שלמים של מקובל אלוהי, שזה החידוש שלו, הייחודיות שלו ביחס לכל התורה, ביחס לכל השרשרת שהוא נותן לי, איך אני עושה כך שאני מקבל את זה?

אני לא יודע, תתפלל.

תלמיד: מה אני מבקש?

מה שאתה מרגיש שחסר לך.

תלמיד: אנחנו כרגע לא יודעים מי זה, לא כתוב שם, כתוב "אמר"?

זה לא חשוב, אפילו שיכתוב את השם ויחתום. אבל יש כאן עניין "הוא היה אומר". אתה רואה איך זה כתוב, "יד. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי", כלומר האדם צריך לדאוג לעצמו. "וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי", כלומר זה לא מספיק, אני צריך גם להוציא את מה שאני לומד מעצמי. "וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי:" כלומר לימוד במקום, בזמן, עם החברה, ולפי מה שאנחנו קוראים בדברי מקובלים.

תלמיד: מי המקובל הזה, האם הוא אח שלי, חבר שלי, אבא שלי?

מה זה חשוב? הוא מקובל שדרכו עובר האור אלינו.

"טו. שַׁמַּאי אוֹמֵר, עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע. אֱמֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת:"

אלה הדברים הרגילים כביכול - תהיו ילדים טובים.

"טז. רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק, וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֹמָדוֹת:"

"יז. שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא:"

שאלה: כתוב, "וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא:" האם תוכל להסביר את הפסוק הזה?

צריכים לדבר כמה שיותר לעניין, כמה שיותר קצר, ולקשור אותם למקור שלהם. כך אני מבין.

שאלה: בט"ז, מה זה אומר "והסתלק מן הספק", על איזה ספק מדובר?

כשהוא קורא ויש לו ספיקות אם כך לחשוב או כך לחשוב, אז הוא צריך לחתוך ולקבוע לעצמו שזה כך.

תלמידה: מה הפעולה שצריך לעשות אם יש ספקות בדרך, אם יש ספקות לגבי כל מיני דברים שאנחנו לומדים? מה זה אומר להסתלק?

הוא כותב "והסתלק מן הספק", מה זה ספק? זה כשיש פנים לכאן ופנים לשם, ואת לא יודעת איך להכריע.

תלמידה: איך מכריעים, האם לפי "עשה לך רב", לפי מה שכתוב לפני כן?

לא. אלא דורשים מהבורא להבין.

תלמידה: ההסתלקות היא מהרצון לקבל שלי, ואני דורשת מהבורא שייתן לי הכרעה.

כן.

תלמיד: גם להבין את המשפט הזה "עֲשֵׂה לְךָ רַב, וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק", זה לא שהאדם פותר את עצמו שיש לו רב והוא יענה לו על הכול ויפתור אותו מהספקות?

כן.

תלמיד: זו הכוונה, יש לי רב, אני שואל אותו והוא פותר אותי מן הספק?

לא, איפה אתה קורא את זה?

תלמיד: ב"טז. רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק, וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֹמָדוֹת:" מה זה "עֲשֵׂה לְךָ רַב, וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק"?

שיש לך מישהו שאתה יכול לשאול אותו ולהשתמש במה שקיבלת - מה ששמעת, כתשובה.

תלמיד: אז כל ספק שיש לי אני צריך לפנות אל הרב?

לא, יש כאלו וכאלו. יש גם כאלו ספקות שגם הרב לא יוכל להסביר לך.

תלמיד: עוד קודם הוא אמר שם שאנחנו כל הזמן צריכים לחפש "אין עוד מלבדו", אבל אנחנו גם צריכים "אם אין אני לי מי לי". איך ליישב את השניים? זה שם את האדם כל הזמן במרכז "אם אין אני לי מי לי"? איך ליישב? למה צריך את הכלל "אם אין אני לי מי לי" אם יש "אין עוד מלבדו"?

אבל אם "אין עוד מלבדו" פועל עליך, במידה שאתה מתייחס כך ש"אם אין אני לי מי לי". אתה פונה אליו, לבורא, וכתוצאה מגיעה לך תשובה.

תלמיד: אז חוץ מ"אין עוד מלבדו" יש אני.

נגיד.

תלמיד: ועוד משהו, בהתחלה הם כותבים שמסר את התורה ליהושע והוא מסר אותה וכן הלאה, יש פה מסירה. מה זה למסור תורה?

אני לא נמצא בדרגה כזאת.

תלמיד: למה הם מתכוונים כשהם מוסרים תורה?

אני לא יודע למה הם מתכוונים. אני יכול להגיד מה שאני רואה, מה שאני יודע. אני קיבלתי תורה מרב"ש ומה שהוא לימד אותי במשך שנים יום יום, גם בשיעור וגם מחוץ לשיעור, את זה אני משתדל להעביר לתלמידי.

תלמיד: כשאדם מוסר תורה, הוא מוסר אותה כפי שהיא או שיש גם משהו מעצמו שהוא מוסיף?

זו בעיה גדולה, צריכים להבין איך לקבל, איך לעבד ואיך למסור.

תלמיד: השאלה אם הוא לגמרי שקוף, הוא רק מעביר את מה שהמורה שלו העביר?

מי יודע? אפילו שאדם חושב ש"זהו, לא נגעתי בכלום, מה שקיבלתי כך אני מכרתי", איך הוא יכול כך להגיד?

תלמיד: אז אדם בעצם תמיד נגוע, הוא אף פעם לא יעביר נקי את התורה?

ודאי, כן.

תלמיד: אז מה זה למסור תורה, איך להיות פה ממש נקי?

כנראה שהם יודעים איך לעשות את זה, אנחנו עוד לא.

שאלה: בי"ז כתוב "שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה." מה זה "לגוף טוב"?

לא מצאתי לעצמי שום דבר טוב יותר משתיקה.

תלמיד: ושתיקה מה זה אומר?

שאני שותק.

תלמיד: זאת אומרת שאני לא מתחיל "לדסקס" איתו, לא מתערב בטענות של הגוף?

כשאני נמצא בשתיקה עם החברים, עם כולם, עם הסובבים, אז זה מצב הכי טוב לגוף.

שאלה: על כל אחד מהמשפטים האלה בעל הסולם ורב"ש כתבו מאמרים ארוכים והסברים, האם זה יהיה נכון כשלא מבינים את אחד מהמשפטים האלה ללכת ולחפש בכתובים של רב"ש ובעל הסולם?

תחפשו.

תלמידה: או שאנחנו מנסים להבין את זה בצורה פרקטית, ישרה, מעשית, אחרת קצת עכשיו?

אני לא חושב שכדאי לנו להרחיב את הדיונים שלנו על כל משפט ומשפט, על מה שאמר החכם, אלא נעשה את זה במינון שנוכל לעכל את זה.

תלמידה: אני רואה בהתנהלות ובהתקדמות שלנו שיש שתי רגליים, שהולכים עליהן, יש רגל של התקרבות לכתבים ולמה שאנחנו קוראים "דת" ויש את מאמרי הדור האחרון, איזו צורה של התייחסות לחברה ולקומוניזם אלטרואיסטי. אנחנו מנסים לחבר את שני הדברים האלה?

לא. לא הולכים לחבר. כל דבר במקומו.

שאלה: שתיקה היא בעצם הסכמה? כי אני בעקרון יכולה לשתוק ולא להסכים, אז פשוט לא להתווכח, אבל בפנים בתוכי אני אמורה לקבל את זה או מה?

שתיקה זה שתיקה וקבלה.

תלמידה: ומה קורה אם בפנים יש לי התנגדות ואני לא מסכימה, איך אני נלחמת עם ההתנגדות הפנימית הזאת?

תתבשלי בפנים עד שתתפוצצי ואז אנחנו נשמע מה יש לך.

שאלה: כתוב בט"ז "ט"ז. רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק, וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֹמָדוֹת:" מה זה "לְעַשֵּׂר אֹמָדוֹת"?

לעשר אומדות זה כנראה שרוצים לעשות גבולות ככל האפשר ואז זה גם מקלקל את הקליטה.

קריין: זה אומר שאל תרבה לעשות דברים שלא צריך. כלומר אומרים לך מעשר, אל תיתן יותר ממעשר. אז כנראה אם עשה לך רב, אתה שומע מה הוא אומר, אתה מסתלק מן הספק ולא מגזים בכל מיני דברים שלא צריך להגזים בהם.

כן.

קריין: לְעַשֵּׂר אֹמָדוֹת זה להרבות יותר מדי מעשר. יותר ממה שצריך, כמו שהרב אמר עכשיו.

כן.

תלמידה: כתוב "וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה". מה זה המדרש שהוא לא העיקר, למה הוא מתכוון שהוא אומר מדרש?

יש כזה חלק בתורה שנקרא מדרש.

תלמידה: ולמה הוא לא העיקר? אם יש חלק כזה בתורה, למה הוא לא העיקר?

כי אפשר להחליף אותו בזמן שלומדים או דנים, אז הוא אומר, זה לא העיקר אלא המעשה.

קריין: אות י"ח.

"יח. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח) אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם:"

(סוף שיעור)