שיעור בוקר 25.04.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

חוה"מ פסח תשפ"ד

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 877

מאמר "מהו שדוקא בליל פסח, שואלים ד' קושיות"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמוד 877, מאמר "מהו שדוקא בליל פסח, שואלים ד' קושיות".

מהו שדוקא בליל פסח, שואלים ד' קשיות

תשמ"ט - מאמר כ"ב
1988/89 - מאמר 22

"ההגיון מחייב, כמו שאנו רואים, מתי האדם שואל שאלות, בזמן שהוא נמצא בחסרון, הוא שואל שאלות, מדוע הוא צריך לסבול מזה שאין לו מה שהוא מבין שחסר לו. והוא בא בטענות ותביעות להבורא, ושואל, מדוע הוא צריך לסבול יסורים. אבל בזמן שהאדם נמצא במצב שיש לו כל טוב, איזו שאלות יש לשאול, בזמן שהוא מרגיש עצמו שהוא במצב החירות, שאין לו שעבוד משום דבר, שירגיש שדבר זה שאין לו יגרום לו צער, שיהיה לו מקום לשאול, מדוע.

אם כן יש להבין, מדוע דוקא בליל פסח, שהוא חג החירות, אנו שואלים שאלות. והם נקראים, ד' שאלות, היינו ד' פעמים למה. דוקא בזמן שלא חסר כלום. ולפי מה שאומר האר"י הקדוש, שליל פסח הוא יותר שלימות מבליל שבת, שאומר, בליל שבת יש עליה למלכות למוחין דנשמה, מה שאין כן בליל פסח יש עליה למלכות למוחין דחיה, כדוגמת יום שבת (ע"ש בשער הכוונות). אם כן יש להבין, למה דוקא בזמן השלימות שואלים שאלות. בטח שיש על זה הרבה תירוצים, ונפרש זה על דרך עבודה.

ידוע ענין עבודה שלנו בתורה ומצות, שניתן לנו, הוא בכדי שעל ידם נתקן את עצמנו, שנהיה ראויים לקבל טוב ועונג, כי בשביל זה נברא האדם. כידוע שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. אלא בכדי שלא יהיה ענין של בושה בעת קבלת התענוגים, שזהו מסיבת שכל ענף רוצה להדמות לשורשו, והיות שהשורש הוא המשפיע לנבראים, כנ"ל, אם כן יש שינוי צורה בין המשפיע להמקבל. וזה גורם לנו ענין בושה.

לכן כדי לתקן זה, נעשה צמצום והסתר על ההשגחה העליונה. כלומר שנעשה מקום ע"י זה שנעשה צמצום והסתר, שממקום הזה אנו רחוקים כל כך מהבורא, שזה גורם לנו מיעוט הבנה בהשגחתו יתברך על בריותיו, כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות מ"ב, מ"ג), שאומר שם, שאם היתה השגחה גלויה, אשר למשל, כל האוכל דבר איסור יחנק תיכף על מקומו, וכל העושה מצוה, ימצא בה התענוג הנפלא, בדומה לתענוגות המצוינים ביותר שבעולם הזה הגשמי, כי אז מי פתי היה מהרהר אפילו לטעום דבר איסור, בשעה שהיה יודע שתיכף יאבד מחמתו את חייו, או להתמהמה על תענוג גדול גשמי, הבא לידו מבלי לקבלו. נמצא, שהצמצום וההסתר שנעשה, הוא בכדי לתקן את ענין הבושה, גורם לנו את כל היגיעות וההתרחקות מהבורא יתברך.

ובהאמור, שענין צמצום והסתר נעשה לטובת התחתון, אם כן אין מקום לשאול שאלות על ההשגחה, מדוע הבורא מתנהג עימנו בצורה זו כמו שנראה לעינינו, שאין אנו רואים את הטוב, ואנו סובלים גלות, ועניות, וכדומה, היינו שכל אחד ואחד יש לו טענות על הבורא, מדוע הוא מתנהג בהשגחה בלתי גלויה לעינינו, שזהו רק טוב. לכן אסור לדבר לשון הרע על השגחתו יתברך, איך שהוא מתנהג עם הנבראים. אלא אנו צריכים להאמין באמונה למעלה מהדעת, שממש כמו שנראה לעינינו, כך צריך להיות. ועל מה שאנו מרגישים, אנו צריכים ללכת בדרכי התורה, מה שהחכמים הורו לנו איך להתנהג בכל אלה ההרגשות שאנו מרגישים, ועליהם להגיד בדרך אמונה למעלה מהדעת, שעינים להם ולא יראו, כמו שכתוב במאמר משנת תש"ג, ע"ש.

ואיסור לשון הרע ידוע, אלא שמקובל, שענין לשון הרע שהוא רע כל כך, הוא בין אדם לחבירו. ובאמת עיקר לשון הרע הוא בין אדם למקום, כמו שכתוב (שמות רבה פרק ג', י"ב), וזה לשונו, "תפש משה מעשה הנחש, שהוציא לשון הרע על בוראו, שנאמר, כי יודע אלקים, כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים, יודעי טוב ורע".

ובהאמור נבין, מהו כל החומר של לשון הרע יותר משאר דברים. היות שעיקר לשון הרע הוא מהנחש, שהוא דיבר לשון הרע על הבורא, ואמר לו, מה שהבורא צוה לך שלא לאכול מעץ הדעת, אלא שזה ישאר בהעלם והסתר, על זה אמר לו הנחש, שלא צריכים לשמוע מה שאמר לך, שצריך להישאר העץ הדעת נסתר מהתחתונים. אלא טענתו היתה שהכל צריך להיות בגלוי.

וזה היה ענין של לשון הרע של הנחש. נמצא, שדיבר על ההשגחה, מה שהבורא מתנהג עם הנבראים בהשגחה בלתי גלויה, זה לא בסדר. ובאמת שענין ההסתר הוא רק בכדי שיהיה היכולת להנבראים לקבל את הטוב ועונג בלי בושה. וזה יכול להיות רק ע"י זה שהנבראים יקבלו הכל לשם שמים, כלומר שכל ענין הקבלה יהיה בעל מנת להשפיע. נמצא, זה שהנחש דיבר לשון הרע, אין זה פרט, אלא דיבר על כל התיקון שנעשה על המלכות, בכדי שהתחתונים הנמשכים ממנה יוכלו להגיע לידי דביקות, הנקרא, השתוות הצורה, שבזה יהיה התיקון, שיוכלו לקבל את הטוב ועונג בלי שום אי נעימות, המכונה, בושה.

שבגלל תיקון הזה ניתן לנו תורה ומצות, שע"י יוכלו לצאת מאהבה עצמית, שהיא בחינת פירוד מה'. ויוכלו להגיע לידי השתוות הצורה, כמו שאמרו חז"ל, "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". ולפי לשון הרע שהנחש דיבר, שתהיה השגחה גלויה, שהכל יהיה מגולה. אפילו שה' אמר לו לאדם בפירוש, "מעץ הדעת לא תאכל", אלא בחינה זו צריכה להיות מכוסה, שרק בגמר התיקון תהיה היכולת להאיר בחינה זו, גם על זה אמר לו הנחש, שלא ישמע בקול ה'.

כלומר לא שה' עשה זה לטובת האדם, עשה שתהיה השגחת ה' לנבראים, שהבחינת טוב ומטיב תהיה בלתי גלויה, אלא מטעמים אחרים. נמצא, שהלשון הרע של הנחש היה ענין כללי. כלומר שכל התיקונים שאנו צריכים לעשות בסגולת תורה ומצות, הוא אמר, שזה אינו לצורך האדם.

לכן איסור לשון הרע הוא כל כך דבר חמור מכל האיסורים, היות שהוא כלל של כל התורה כולה. זאת אומרת, עם הלשון הרע הזה, כל התיקונים שנעשו, אין מקום שיתקנו. לכן היות שבין אדם למקום הוא כל כך חמור, לכן האיסור בין אדם לחבירו גם כן הוא דבר חמור, כמו שדברנו בענין, "ואהבת לרעך כמוך", שאמר רבי עקיבא, שזה הוא כלל גדול בתורה.

נמצא, המדבר לשון הרע, הוא עושה פעולה הפוכה מהכלל של, "ואהבת לרעך כמוך". לכן לשון בין אדם לחבירו הוא גם כן כלל. לכן האיסור הוא כל כך חמור.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (סנהדרין ל"ח), וזה לשונו, "ואמר רב יהודה, אמר רב, אדם הראשון מין היה". ופירש רש"י, מין היה, נוטה לעבודה זרה. וזה קשה מאוד להבין, בזמן שאדם הראשון היה מדבר עם הקב"ה, ואיך יכול להיות מי שמדבר עם ה', יהיה מין, שיהיה נוטה לבו לעכו"ם. הלא הבורא דיבר עמו, ואיך אפשר שתהיה לו איזו טעות, עד כדי כך להיות לבו נטה לעכו"ם.

אלא כנ"ל, שהבורא אמר לו, שהעץ הדעת צריך להיות בהסתר, ואסור לגלותו לפני גמר התיקון. ובזמן שהנחש בא אליו ואמר, לא לשמוע בקול ה', במה שה' מסתיר ממנו, התענוג הגדול הזה הנמצא בעץ הדעת, ולקח ללבו את הלשון הרע של הנחש, זה נקרא, "מין היה".

וכמו שפירש רש"י, שלבו היה נוטה לעכו"ם, כלומר שלבו היה נוטה למה שאמר לו הנחש, שיותר טוב שתהיה הנהגת העולם בגלוי, כמו שיעץ לו הנחש. וזה נקרא, "מין", שלא מוצא חן בעיניו הנהגתו יתברך. זאת אומרת, שהוא חשב לפי עצת הנחש, שאם יהיה מגולה את העץ הדעת, שכוונתו שתהיה השגחה גלויה, אז יהיה הרבה עובדים בעבודת הקודש, מטעם כנ"ל, שכולם ישמרו תורה ומצות, מטעם שהכל יהיה מלובש בשכל בתוך הדעת, ולא שהכל צריך להיות למעלה מהדעת.

כלומר, שפירושו, עץ הדעת, יהיה שהכל יהיה מגולה בתוך הדעת. ועל זה בא הציווי, שלא יאכל, היינו שענין עבודה שלנו לגבי הבורא יהיה למעלה מהדעת, ולא בתוך הדעת, אף על פי שהשכל מחייב, שאם יהיה הכל מלובש בתוך הדעת, יתרבו עובדי ה'.

וזהו ענין של לשון הרע של הנחש, שדיבר רע על ההשגחה. היות שזה שהבורא עשה שתהיה עבודת ה' בבחינת אמונה למעלה מהדעת, אין הפירוש שה' לא היה יכול לעשות הכל בתוך הדעת, אלא אנו צריכים להאמין, אף על פי שאין אנו מבינים, שכך היא ההנהגה הטובה ביותר. וכך אמר אאמו"ר זצ"ל, שהבורא בחר בדרך של אמונה למעלה מהדעת, היות שהבורא יודע שזוהי הדרך המוצלחת ביותר, שע"י זה תהיה אפשרות להתחתונים להגיע להמטרה, הנקראת, דביקות ה', שהיא בחינת השתוות הצורה, הנקראת, מקבל בעמ"נ להשפיע.

והגם שענין חטא של עץ הדעת מדברים ממדרגות גבוהות, שהוא סוד האור של גמר התיקון, כמו שמבואר בהקדמה לפנים מסבירות, מכל מקום בענין מה שנוגע לנו בעבודה, יש לפרש כנ"ל, היינו מי שמדבר לשון הרע על השגחה, הוא שאומר, שאין הוא רוצה להאמין שהשגחתו יתברך על הנבראים היא בבחינת טוב ומטיב, ושזהו כך להאמין למעלה מהדעת.

אלא שהאדם אומר, אם תהיה השגחה גלויה, היינו אם הוא יראה בשכל שלו, שהבורא משפיע לכל הנבראים בבחינת טוב ומטיב, ושזה יהיה בתוך הדעת, ורק באופן כזה הוא מסוגל לקיים תו"מ. וזה בא מכח החטא דעץ הדעת, שהאדם רוצה ללכת דוקא בתוך הדעת, ולא להאמין למעלה מהדעת. לכן כשהוא לא מאמין בבחינת טוב ומטיב, נמצא שהוא מדבר לשון הרע על הבורא, ששורש הזה התחיל בעת שהנחש דיבר לאדם הראשון לשון הרע על הבורא, כנ"ל.

וזה שהאדם רוצה ללכת בתוך הדעת, זה נקרא, חטא דעץ הדעת. והחטא הזה מתגלה בב' אופנים, כלומר שמזה נמשך לנו לשאול ב' שאלות:

א. שאלת פרעה, ששאל, "מי ה', אשר אשמע בקולו", שבכלל קשה לו ללכת ולהאמין משהו נגד השכל. ומזה נמשך עוד דבר, היינו שאלה ב' מדוע האדם צריך לעבוד לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמו. כי הוא שואל, מה אני ארויח בזה שאני יעבוד לשם הבורא ולא לתועלת עצמי.

ובהאמור נבין, מה שאנו רואים, שאפילו לאחר שהאדם התגבר, ואמר, שהוא מקבל על עצמו ללכת בדרך האמת, ומתחיל להאמין באמונת חכמים, והשכל מחייב, שבכל יום ויום הוא צריך להתקדם וללכת קדימה, והאדם רואה שזהו ממש להיפך, שכל יום הוא הולך אחורה. אם כן השכל מחייב לאדם לומר, שהעבודה זו, היינו ללכת בבחינת השפעה, זהו לא בשבילו. אלא זוהי עבודה בשביל יחידי סגולה. והוא מבין שיותר כדאי לו לברוח מהמערכה. ומה אומרים לו, שהוא צריך עוד פעם ללכת באמונה למעלה מהדעת, ולא להסתכל על מה שהדעת מחייבת אותו לעשות. וכמו שכתוב במאמר "אמונת רבו" (משנת תש"ג), שאין האדם מסוגל לראות את מצבו האמיתי, אלא צריך ללכת למעלה מהדעת, ורק באופן כזה יכולים להגיע להמטרה לזכות לדביקות ה'.

אולם יש להבין, מה נותן לנו זה שהאדם מרגיש בתוך הדעת, שהוא נמצא במצב אחורה ולא קדימה. כלומר לאיזה צורך האדם צריך להרגיש שהוא נמצא במצב ירידה, מהי התועלת מזה. ואנו רואים, שבזמן של מצב עליה, היינו שיש להאדם תשוקה לרוחניות ולתענוגי עולם הזה, מה שכל העולם רוצים אחריהם, בכדי להשיג את התענוגים האלה, הוא מסתכל על זה כדבר שנברא ללא צורך, כלומר שיותר טוב היה, אם הבורא היה בורא את כל הנבראים שיהנו מדברים רוחניים. אם כן, המחשבות של ירידות האלו, מה האדם הרויח מזה, שאחרי כל עליה הוא בא לידי ירידה. לכן האדם שואל תמיד, מהו השיעור של עליות וירידות, ולמה צריכים זה בכלל, הלא יותר טוב היה, אם האדם היה נשאר במצב עליה.

אלא התשובה היא, כי אי אפשר להעריך שום דבר, אם לא יודעים את החשיבות שבהדבר. כלומר שיש כלל, שהנאה שהאדם נהנה מאיזה דבר, תלויה בחשיבות של הדבר. ויש לפעמים שנותנים לאדם איזה דבר חשוב, ואם היה יודע להעריך את זה, היה יכול לקבל מדבר הזה הנאה גדולה. והיות שהוא לא יודע את הערך שבדבר, אינו האדם יכול להנות, אלא לפי מה שהוא מבין את חשיבותו.

למשל, האדם קנה איזה חפץ, איזה ספר, שהוא לא כל כך בצורה יפה. ואותו ספר שהוא נדפס מחדש, עלה יותר ביוקר. והיות שלא היה לו הרבה כסף, לכן קנה זה הספר. וגם המוכר לא ידע את הערך החשיבות של הספר, לכן מכר לו במחיר נמוך. ולאחר זמן, בא מי שהוא לתוך ביתו, וראה את הספר, ואמר, היות שהספר הזה נדפס לפני שלוש מאות שנה, לכן הספר הזה שוה הון רב, שנמצאים רק שלושה ספרים בעולם. נמצא, עכשיו, שהוא שמע שיש להספר הזה ערך רב, הוא מתחיל להנות מהספר.

והנמשל הוא, שאין לנו השכל איך להעריך את חשיבות של עליה. כלומר שאין לנו שכל להבין, כמה שוה רגע אחד שיש לנו הכח להאמין בה', ושיש לנו קצת הרגשה מגדלות ה', שבמצב העליה יש לנו השתוקקות להיבטל אליו בלי שום שכל וסברה, אלא כנר בפי אבוקה. וממילא אין אנו יכולים להנות מזה שהבורא קירב אותנו, ונתן לנו קצת התקרבות. ומזה אנו צריכים להרגיש את השמחה וההתרוממות הרוח, מה שזה צריך להביא לנו, אולם היות שאין בנו החשיבות להחשיב זה, לכן אין אנו יכולים להנות מזה אלא לפי החשיבות, כנ"ל במשל.

לכן ניתן לנו ירידות, בכדי שיהיה לנו מקום ללמוד את החשיבות של העליות, כמו שכתוב, "כיתרון האור מתוך החושך", שדוקא ע"י הירידות האדם יכול להגיע לדעת ולהחשיב את העליות. ואז הוא יכול להנות מהעליות, ויבוא לידי הרגשה, "כי הם חיינו ואורך ימינו". מה שאין כן בזמן שאין האדם יודע את הצורך לאמונה, כי הוא חושב, בזה שעוסק בתורה ומקיים מצות, זה מספיק לו שיהיה בגדר עובדי ה', לא נותנים לו מלמעלה ירידות בכדי להעריך את העליות.

כי היות שהעבודה שלהם היא בבחינת חצוניות, כלומר שאין כוונתם שיכנסו לתוך הפנימיות, זאת אומרת, אין כוונתם שיתבטלו לגמרי לקדושה, שקדוש פירושו, פרוש ומובדל מעצמותו, כמו שכתוב, "קדושים תהיו, כי קדוש אני", שאז אין שום רשות אלא רשותו של הבורא, מטעם שהתחתון רוצה להיבטל להשורש, וכל מה שהוא מבין שכדאי לחיות, הוא רק בשביל תועלת הבורא.

ובכדי שהאדם יהיה במצב שלא ירצה לחיות רק בכדי שיהיה נחת להבורא, לזה אדם מוכרח להמציא לו אמונה גדולה בגדלות ה', בכדי שיהא כדאי לבטל את עצמו עבור תועלת ה'. ולא מספיק לו האמונה שרכש בזמן החינוך. ועל האמונה שקבל בשעת החינוך, כבר הוא מסוגל לעבוד ולקיים את התו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה. וזהו מטעם שאין הוא מוכרח לבטל את עצמו לה', אלא הוא מבקש מה', היות שהוא מקיים את התו"מ מה שה' צוה לנו ע"י משה רבנו עליו השלום, בזכות זה הקב"ה ימלא את כל משאלותיו.

כי הוא מאמין בשכר ועונש. ובטח הוא, כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק שני, כ"א), וזה לשונו, "אם למדת תורה הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך". לכן היות שהבסיס המחייב אותו לקיים תו"מ, תלוי בהשכר, ולא בהנותן את השכר, נמצא, שאין הוא מוכרח לעסוק בגדלות האמונה של הבורא, אלא בגדלות וקטנות השכר. לכן אין שם ענין עליות וירידות, להאמין בגדלות וחשיבות הבורא, אלא שם שייך רק ענין שעוסק בתורה ומצות, או שנחלש בקיום, מטעם שלא תמיד הוא מאמין בהשכר.

וזה גורם גם לאלו שעוסקים בתו"מ עמ"נ לקבל שכר, שיש לפעמים, שנמצאים בין אנשים שאינם מאמינים בשכר ועונש, שהם יכולים להשפיע על האדם ממחשבותיהם, וזה גורם לו חס ושלום שיתרחק אפילו לגמרי מיהדות. לכן גם הם צריכים שלא יבואו במגע עם אנשים שהם חופשיים בדיעות, היות שמביאים להם מחשבות זרות בענין אמונה בשכר ועונש. אולם בדרך כלל, אלו שעוסקים בשלא לשמה, אינו נוהג בהם ענין עליות וירידות, כלומר שאין צורך שיהיו ירידות.

מה שאין כן אלו אנשים שהם רוצים לעבוד מטעם חשיבות הבורא, שהם צריכים תמיד להתגבר באמונת חשיבות וגדלות הבורא, שרק חשיבות וגדלות הבורא זהו הוא מחייב אותם לקיים תו"מ, בכדי להגיע לדביקות ה', ואלו אנשים צריכים תמיד לשער ולהעריך גדלות הבורא.

והם צריכים תמיד להעריך, שאם יש להם קצת אחיזה ברוחניות, הוא מטעם שה' מקרב אותם, והם כשלעצמם אינם מסוגלים לעשות שום דבר, אם לא רואים מזה שיצמח מזה תועלת עצמם. נמצא, שעיקר עבודה היא לבטל את עצמו, וזהו נגד הטבע, ולזה רק בישועתו יתברך יכולים להגיע.

נמצא, שבזמן עליה האדם חושב שזהו כבר טבעי, ואין לו עכשיו שום צורך שה' יעזור לו. לכן נעשה תיקון, הנקרא, ירידות, שמראים תמיד לאדם את גודל גבורתו, מה שהוא מסוגל לעשות בכח עצמו. ואיך הוא רואה את זה. אלא כשזורקים אותו מן מצבו, שהיה חושב שהוא כבר בן אדם ולא דומה לבהמות שעובדים לתועלת עצמם, ופתאום אפילו אין אדם בא לידי הרגשה שרוצים לזרוק למטה לתוך שפלות כזו, שהוא רואה אח"כ איך שהוא נמצא בשפל המצב.

אולם בזמן הירידה אין הוא רואה איך שהוא מתחיל לרדת, אלא בזמן שיורד הוא נשאר מחוסר הכרה. אלא לאחר זמן שירד, בא לו גם כן עזרה מלמעלה, ומודיעים לו, תדע, שאתה נמצא עכשיו בירידה. ומטרם שמודיעים לו שהוא נמצא במצב של מחוסר הכרה, אין הוא יודע שום דבר. אולם גם זה האדם צריך להאמין שכך הוא, היינו שענין הידיעה לא בא מאליו. אמנם האדם צריך לדעת, שהירידות האלו ניתנו לו בכדי ללמוד מזה איך להעריך את מצב העליה, רק אנחנו בזמן הירידה, אין אדם מסוגל ללמוד מזה משהו.

אלא בזמן העליה, אז יש לו מקום לעשות חשבון אמיתי, ולומר, שזה שאני נמצא עכשיו בבחינת אמונה, זהו הוא בא לי מצד ה', אחרת אני תיכף ירד למצב של אהבה עצמית, ואם לא עושה חשבון זה, תיכף זורקים אותו. ולתת תודה לה' על מה שקירב אותו. נמצא, שאי אפשר להשיג הנאה אמיתית מהתקרבות ה', אם לא יודעים להעריך את זה, כנ"ל, "כיתרון האור מתוך החושך".

נמצא, שבכדי שהנבראים יקבלו את הטוב והעונג, ושירגישו זה, היו מוכרחות להיות כל אלו הירידות הנקראות, בחינת גלות. וזה מכונה, "שכינתא בגלותא", או "שכינתא בעפרא", שרק ע"י זה יהיה להאדם כלים להרגיש את הטוב ועונג.

ובהאמור נבין, מדוע דוקא בזמן החירות, שהוא ליל פסח, שהוא תכלית השלימות, כמו שאומר האר"י הקדוש, שיש למלכות אותו גדלות כמו שיש למלכות מוחין דחיה, כן הוא בליל פסח.

התשובה היא, שדוקא בזמן עליה, כשחושבים אז על איזו ירידות, היה להם אז יכולת להוציא את החשיבות של העליות. אחרת זה דומה שנותנים לאדם דבר ששוה הון רב, והוא משתמש בזה, ונהנה מזה, כמו שהיה שוה איזו פרוטות.

נמצא, שדוקא בזמן החירות, אז מקום לשאול את השאלות. זאת אומרת, אין הכוונה על השאלות, אלא צריכים את השאלות בכדי להבין את התירוצים, וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על ענין מה שכתוב, "דבר נא באוזני העם, וישאלו איש מאת רעהו". ופירש רש"י, הזהירם על כך, שלא יאמר אותו צדיק, ועבדום, וענו אותם, קיים בהם, ואחרי, יצאו ברכוש גדול, לא קיים בהם. ומקשין העולם, וכי אם הקב"ה רוצה לתת לעם ישראל רכוש גדול, אין לו להקב"ה לתת להם, אלא הוא מוכרח לומר לעם ישראל, שיעסקו ברמאות, ולשאול כלים מהמצרים, כלי כסף וכלי זהב.

והשיב, שבזמן שה' אמר לאברהם, "לתת לך את הארץ הזאת לרשתה", שאל אברהם, "במה אדע כי אירשנה". "ויאמר לאברם, ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". ושאל, מה אנו רואים בהתשובה של ה' על שאלת אברם, במה אדע, שע"י זה שיהיו בארץ לא להם, היינו שיהיו בגלות, אז אברם כבר יהיה בטוח שהם ירשו את הארץ.

ואמר, היות שאין אור בלי כלי, היינו אין מילוי בלי חסרון, ואברם אמר לה', שהוא לא רואה שהם יצטרכו לאורות כל כך גדולים, הנקרא, ארץ ישראל, לכן ה' אמר לו, ע"י זה שיהיו בגלות, ויבקשו מה' שיוציאם מהגלות, ובמה מוציאם, זהו רק עם אורות גדולים, כי "המאור שבה מחזירו למוטב", אם כן כבר יהיה להם צורך לאורות הגדולים.

ועל זה פירש, שלכן אמר ה', שישאלו כלים מהמצרים, כלומר שיקחו את הקשיות של המצרים, רק בהשאלה, היינו בכדי לקבל האורות, ואח"כ יחזיר להם הכלים. כלומר שלקחו קשיות בכדי להבין את התירוצים. וזהו כנ"ל, שאי אפשר להבין את האור רק מתוך החושך. לכן כל השאלות הן דוקא בזמן החירות, כנ"ל."

שאלה: קודם כל, מאמר כמו זה פורס לנו את כל העבודה, את גדלות הרב"ש. בעצם איזו עצה פרקטית הוא נותן לנו פה? שבזמן עלייה צריך לקחת את המצבים הקודמים, את הירידות, את השאלות שהיו, מה צריך לעשות עם זה?

להכין קושיות ולבקש עליהן תגובות, תשובות.

תלמיד: אלה קושיות שהיו ואדם ראה שעכשיו הגיע לעלייה בגללם, או קושיות של הכנה למצב הבא?

אין מצב הבא כביכול, ברור מה המצב הבא, אלא פעם ראשונה בחיים שלו האדם מבין שהדרך שלו בנויה מקושיות ותגובות הבורא עליהן, וגם הקושיות הן מהבורא ועל האדם רק לאסוף אותן ולבקש אחת אחת שכל קושיה וקושיה תגלה לו עוד ועוד את יחס הבורא הטוב אליו.

תלמיד: וזה בשביל להימנע מירידה.

לא להימנע, זה כדי לדעת שירידות הן חובה ואי אפשר בלעדיהן, ואנחנו רק צריכים בסבלנות, בקפדנות להעלות כל הירידה לעלייה, לשאלה, ואז כל ירידה הופכת להיות עלייה.

תלמיד: זאת אומרת, אם האדם מכין את השאלות האלה, מבקש שהשאלות האלה יתגלו לו, כי גם הן באות מלמעלה אז הוא בעצם כבר מכין את עצמו לירידה שתבוא?

לא, הוא לא צריך להרגיש ירידה, הוא צריך להרגיש את הירידה והעלייה יחד וכך להתקדם.

תלמיד: אז זה בעצם מעין דו שיח עם הבורא.

כן.

שאלה: הוא נותן לנו איזו בחירה בין למעלה מהדעת לבין בתוך הדעת. איך בן אדם יכול לשמור את הלב ממצבים רעים כמו שכתוב פה, "מין היה" וכן הלאה?

הוא נכלל מהמצבים האלה ולכן נקרא שהוא שומע. נכלל, עובר את המצבים, טובע בהם, נכלל בהם ואחר כך מתוך המצבים הרעים האלו הוא מתחיל לשאול הלאה, וכך מגיע לתשובות.

תלמיד: אז מה צריך להיות המגן עבור הלב שלנו?

רק חיבור בינינו, כי מחוסר החיבור בינינו הבורא מביא לנו קושיות.

שאלה: בהתחלת המאמר הוא אומר שאנחנו צריכים לבקש אמונה מכל התורה והמצוות שלנו. כשאני מבקש משהו יש לי איזשהו דמות מוחשית של מה אני מבקש, במקרה שאני מבקש אמונה, איזו דמות יכולה להיות פה?

אני לא מבין מה אתה אומר על דמות.

תלמיד: אם אני מבקש משהו, נניח מיץ לימון, יש לי טעם, יש לי משהו שאני מתאר לעצמי. מה יכול לעזור לי, איזו דמות, איזו מחשבה, לבקש את האמונה? מה זה לבקש אמונה?

אתה נמצא במצב כמו שעכשיו אתה אבל שונה במשהו ומתמלא עם אור האמונה.

תלמיד: שונה לאיזה כיוון? מה זה מתמלא באור האמונה?

אני לא יודע, אם אתה לא מלא אז אתה לא יודע מה זה להתמלא בזה.

תלמיד: אז אני צריך להיתמך ברשימות שהיו לי, שהרגשתי משהו?

לא יודע. אתה צריך לבקש מהבורא שיקרב אותך לאמונה. זהו. אתה צריך להתקשר יותר לחברים כדי להיות בתוכם ומזה לקבל, להתרשם מהצורך באמונה שיש להם.

שאלה: מה ההבדל בין הקושיות לבין לשון הרע?

קושיות אתה שואל מפני שאתה חושב שעל ידן, על ידי פתרונן, אתה יכול להגיע למטרה. לכן קושיות אלה שאלות לגיטימיות שאתה מעלה אותן כדי להגיע למטרה.

תלמיד: גם בקושיות האדם נמצא בתוך הדעת שלו, ויש הבדל בין לשון הרע שנמצא בתוך הדעת שלו, לבין המצב של הקושיות.

יש קושיות שבאות מתוך הרצון הרע, אבל יש קושיות שאדם חייב לקבל עליהן תשובות כדי להתקרב למצב ההכרחי.

תלמיד: הוא מדבר על ארבע קושיות שאנחנו שואלים בליל פסח, שמעלות אותנו למקום מאוד גבוה, ולעומת זה הוא מתאר מצב שלאדם יש חוסר אמונה, ששואל שאלות וזה מוריד אותו למקום מאוד נמוך.

כן.

תלמיד: מה ההבדל בין השאלות האלה לשאלות האלה?

ההבדל הוא בצורה מהותית, מה האדם רוצה לקבל מהקושיות הללו. או שהוא מבקש עזרה מהבורא שצריכה להגיע לפי המדרגה שלו, או שהוא מפספס, לא מבקש מה שצריך. אז הקושיות צריכות להיות גם בקושיות עצמם, "מה ה' אשר אשמע בקולו", "מה העבודה הזאת לכם" וכן הלאה, שעל ידן הוא רואה שלא מכוון בדיוק לבורא.

שאלה: על מה אנחנו צריכים לעבוד? על גדלות הבורא עצמו או על גדלות ההשפעה?

גדלות ההשפעה בלי שאתה קושר אותה עם משהו, עם איזו פעולה ממשית, זאת לא שאלה.

תלמיד: אני שואל את זה כי כשאנחנו בעלייה, אז נפתחת לנו אפשרות להשפיע לחברים, לקבוצה. אז למה ההתפעלות הזאת לא מספיקה לנו להחזיק את המצב?

כי אתם מרגישים את עצמכם שנמצאים בעלייה, במצב מיוחד והחיסרון האמיתי חסר.

תלמיד: לא, מרגישים שיש מיצוי, המצב מתמצה די מהר ויש מיצוי, ואז הוא אומר גם שהבורא מוריד אותנו כדי שנמציא לעצמנו גדלות שלו, נוכל לעבוד לתועלתו.

כן.

תלמיד: אז מה אני מפספס בזמן הירידה?

שוכחים את הבורא במשהו. ואז הכוח העליון שמבצע את הכול נעלם יחסית מעיני האדם והאדם לא יודע במה לאחוז, למה להגיע, למה לנוע.

תלמיד: אז מה זה להמציא לעצמנו באמת גדלות הבורא בזמן הירידה, מה העבודה, איך עושים את זה?

מדברים ביניכם וזה מספיק כדי שהבורא יתגלה. כי כשאנחנו מדברים אז יש בינינו רצון להשיג את הבורא וכל אחד ואחד רוצה להתקשר לחברים ולהגיע יחד איתם לחיסרון הנכון כדי לגלות את הבורא. זהו, זה מספיק.

תלמיד: בגלל שאנחנו כל הזמן מחפשים את תכונת האהבה, ההשפעה, אז זה כל הזמן מה שחסר והבורא עצמו שהוא המסדר את כל המצבים, הוא המטרה, הוא נשכח, כל הזמן חסר לנו משהו שזה לא בדיוק הוא, להשפיע לו, אולי חסר לנו להיות כמוהו, לאהוב, להשפיע.

כן.

תלמיד: מה זה החיסרון שחסר לנו? הקשר איתו, להשפיע לו? זה כאילו לא מגיע לחיסרון כזה.

אני חושב שמה שדורשים מאדם, זה להצביע באצבע ממש, שהוא החסר לנו, "זה ה' אלוהינו", אליו רוצים להגיע.

שאלה: להשפיע לבורא נחת רוח, זה בעצם להשפיע לשמה, להיות ב-לשמה. האם כשאדם נמצא במעשה עצמו ומבצע אותו נקי, ללא שום תמורה, ומצליח, זה נקרא להשפיע לו נחת רוח?

כן.

שאלה: איך אפשר להרגיש שזו דווקא דעת הבורא? שהוא בחר לנו את הדרך של למעלה מהדעת, את ההסתר וכל מה שאנחנו עוברים, כי זה הדבר הכי טוב, כמו שאומר הרב"ש במאמר וכך גם בעל הסולם.

נוכל להרגיש זאת יותר טוב על ידי שאלת שאלה וקבלת תשובה. התשובה הזאת ממש תתאר לנו את תגובת הבורא.

תלמיד: אז אפשר לבקש מהבורא שיפתח לנו את זה?

כן.

תלמיד: בגלל חטא עץ הדעת אנחנו לא מסוגלים להיות בהסתרה, לא רוצים לעבור תיקון וקשה לנו ללכת בדרך הזאת, מהו החטא הזה שהוא שורש כל הבעיות שלנו?

זה האגו שלנו, שלא נרדם ולא מניח לנו אלא להיפך כל הזמן יותר ויותר בוער ויותר קשה לנו לאתר אותו.

תלמיד: אבל קודם, לפני שהופיע הנחש, הכול התנהל כשורה, אז מה קרה שם בבריאה שפתאום אנחנו לא מסוגלים ללכת יותר באמונה, לא רוצים לקבל על עצמנו תיקונים?

זה בגלל התכונה הזאת בנו, שנקראת "נחש", בגללה התשובות השכליות שאנחנו מקבלים מספקות אותנו.

תלמיד: ומהו הכוח שיש צורך להתמודד איתו, שמשכנע אותנו שלא צריך תיקון, שאפשר להסתדר גם כך, בלי השפעה, בלי אמונה, מאיפה זה בא?

הכול מהבורא, אנחנו באמצע בין זה לזה.

תלמיד: למה רב"ש אומר שלשון הרע גם קשור ל"ואהבת לרעך כמוך"? איך זה קשור?

כי זה בעצם התנאי המרכזי שאם יכולנו לקיים אותו, לא היינו מרגישים את כל יתר הקושיות. בסופו של דבר, רק מתוך חוסר היכולת לקיים את "ואהבת לרעך כמוך", באות כל הקושיות.

שאלה: הוא כותב פה, "ובאמת שענין ההסתר הוא רק בכדי שיהיה היכולת להנבראים לקבל את הטוב ועונג בלי בושה". אני חשבתי שבושה היא בלתי נמנעת.

לא נכון.

תלמיד: נברא שמקבל את הטוב והעונג מרגיש בושה.

לא, כי אז הוא לא יכול לקבל, הוא לא יכול ליהנות.

תלמיד: כן, אבל הוא חייב להרגיש בושה פעם אחת.

כן, את זה הוא עובר.

שאלה: הוא אומר שדווקא כשאתה נמצא בעלייה, אתה צריך להכין את עצמך כבר לירידה כביכול. איך זה מתקשר לביטול עצמי? הוא אומר שזה דווקא נותן לי את הביטול העצמי ואת היחס הנכון לבורא.

כי בזמן שאתה נמצא בעלייה, יחד עם זאת, עם הכוח במצב הזה, אתה כן יכול לבטל את עצמך, את האגו שלך.

תלמיד: מה הבורא רוצה להראות לי? שאני צריך תמיד את העזרה שלו, ובלעדיו, בלי הסביבה, אני לא יכול לעשות צעד אחד קדימה.

כן, שלא תחשוב בזמן העלייה שמה שיש לך זה בזכות הכוח שלך. לא, זה מה שקיבלת מהבורא.

תלמיד: באמת הרבה פעמים כשאני נמצא בעלייה, אני חושב שכבר זהו, אני בכוחי.

זה הכי גרוע.

תלמיד: אבל איך אנחנו מכינים את עצמנו בצורה נכונה דווקא למצב ההפוך, שנבין שצריך כל הזמן להיות עם היד על הדופק?

רק על ידי הסביבה.

שאלה: שמעתי שצריך להתקשר יותר לחברים כדי להתרשם מהצורך לאמונה שיש בהם. מה זה אומר? איך מקבלים את האמונה?

כי לכל אחד יש צורך באמונה אבל בצורה אחרת כלשהי, אז אם הם מתקשרים ביניהם ומחברים את הצורך של כל אחד, יוצא להם ממש צורך אחד שלם ועמו הם פונים לבורא. זה עוזר להם להתחבר ביניהם.

תלמיד: לכל אחד יש צורך לאמונה בצורה אחרת?

כן.

תלמיד: מה זה אומר?

אני לא יודע מה זה אומר. כל אחד מרגיש את הצורך הזה בצורה שונה.

תלמיד: והחיבור בינינו, מה הוא מרכיב?

הוא נותן לנו את סך הכול הצורך הכללי.

תלמיד: מהו הצורך לאמונה?

הצורך באמונה זה הכוח המשותף להשפיע לה'.

תלמיד: ואמונה אפשר להשיג רק עם החברים?

כן, לבד לא.

שאלה: האמונה הזאת היא אמונה למעלה מהדעת?

זו אמונה.

שאלה: רב"ש כותב פה באמצע המאמר, "מה שאין כן אלו אנשים שהם רוצים לעבוד מטעם חשיבות הבורא, שהם צריכים תמיד להתגבר באמונת חשיבות וגדלות הבורא, שרק חשיבות וגדלות הבורא זהו הוא מחייב אותם לקיים תו"מ, בכדי להגיע לדביקות ה', ואלו אנשים צריכים תמיד לשער ולהעריך גדלות הבורא."

הוא בעצם נותן לנו פה תיאור של הכוונה הנכונה, וכשאני מסתכל על העבודה שלנו, אני רואה שאנחנו מדברים המון על החיבור בינינו, על הקשר בינינו, על גדלות החברים, על גדלות הדרך, אבל איך אני מחבר את זה לחשיבות הבורא כמו שהוא כותב פה? תעזור לי לראות את הקשר, כי אני לא כל כך מבין. שנים אתה מלמד אותנו לעבוד על הקשר בינינו ועל החיבור בינינו ופה הוא אומר, כל מה שצריך זה לעבוד מטעם חשיבות הבורא.

כן.

תלמיד: איך מחברים את שני הדברים האלה?

מהי המטרה?

תלמיד: המטרה היא להגיע לשמה, להגיע לדבקות בבורא.

איך אני רואה בתוך ה"לשמה" הזה את הבורא, את הגדלות שלו, את המציאות שלו, את עצמי שניגש אליו.

תלמיד: זה מה שאני שואל. אני שוב אומר, התשובה היא בלימוד שלנו. שנים אנחנו לומדים, שאנחנו צריכים לעבוד על החיבור בינינו, אבל יש לי קצר במוח בין זה לבין זה. זה מה שאני מנסה לפתור, ברור לי שזה קשור, אני רק לא מצליח להבין איך.

טוב, צריכים עוד שאלות כאלה.

שאלה: איך בזמן הירידה הזאת שהבורא שולח לנו כדי שנלמד, כדי שנראה את ההבדל, אני אוכל לזכור את גדלות הבורא? כי זה מקום, שאני לפחות לא יודע להבחין בו, אם הסבל שלי הוא מתוך הרצון לקבל או מחוסר רצון להשפיע. זה לא תמיד ברור, ושם יש עבודה, נותנים לך את המצב הזה כדי שתבקש מה' להידבק אליו, אבל מאוד מאוד קשה לזכור את הדבר הזה שם.

כן.

תלמיד: איך דווקא שם לא לברוח מהעבודה? כי בעליה אתה אומר תודה ואתה רוצה להישאר דבוק והכול בסדר, אבל איך בירידה לעשות את העבודה נכון?

אני לא יודע מה להגיד לך. אנחנו צריכים להשתדל להתקרב לבורא בשאלה הכי פנימית שלנו.

נקרא שוב את הקטע שממנו הגענו לשאלות האלו.

קריין: נקרא את הפסקה שמתחילה, "מה שאין כן אלו אנשים", בעמוד 881 טור א'.

"מה שאין כן אלו אנשים שהם רוצים לעבוד מטעם חשיבות הבורא, שהם צריכים תמיד להתגבר באמונת חשיבות וגדלות הבורא, שרק חשיבות וגדלות הבורא זהו הוא מחייב אותם לקיים תו"מ, בכדי להגיע לדביקות ה', ואלו אנשים צריכים תמיד לשער ולהעריך גדלות הבורא.

והם צריכים תמיד להעריך, שאם יש להם קצת אחיזה ברוחניות, הוא מטעם שה' מקרב אותם, והם כשלעצמם אינם מסוגלים לעשות שום דבר, אם לא רואים מזה שיצמח מזה תועלת עצמם. נמצא, שעיקר עבודה היא לבטל את עצמו, וזהו נגד הטבע, ולזה רק בישועתו יתברך יכולים להגיע."

האדם צריך להבין שכאן המקום לבטל את תועלת עצמו, ואם הוא מבטל אותה, אז הבורא כבר יכול להתגלות בכל מידה שצריך, שהוא רוצה.

שאלה: בקטע שקראנו עכשיו נאמר "שאם יש להם קצת אחיזה ברוחניות". מה זה קצת רוחניות?

הארה, לא אור ממש, אלא הארה מרחוק.

תלמיד: איזו תובנה מגיעה ביחד עם אותה הארה? האם אדם מרגיש את נותן ההארה, מה זו הארה?

זה לא שהוא מרגיש את הנותן ההארה, אלא האדם בכל זאת כבר מתחיל לזהות ששם צריך להיות הבורא והוא מתחיל להתקרב אליו.

תלמיד: הקצת הזה זו הרגשה שלא הייתה לאדם לפני זה, זו הרגשה חדשה?

לא הייתה קודם כזו הרגשה.

תלמיד: וזה מתקשר לדבר הזה שנקרא בורא.

כן.

תלמיד: וזה מאוד ברור לאדם?

זה לא מאוד ברור, זו הרגשה שמגיעה לאט לאט מן הערפל. צריכים להמחיש את זה, אני לא חזק בזה.

שאלה: מה זו טענת הנחש שההשגחה תהיה גלויה? במה זה מתבטא בתוך האדם?

הרצון לקבל רוצה לגלות את הבורא לאדם בצורה גלויה, שהוא עומד לפני האדם.

תלמיד: זאת אומרת כמו שהקבלה היא בגלוי, הנחש רוצה שגם השפעת הבורא תהיה גלויה?

כן.

תלמיד: והחטא הוא בזה שהתגלתה לאדם השפעת הבורא בגלוי?

כן.

תלמיד: זאת אומרת, זה קרה פעם אחת.

כן.

שאלה: קראנו עכשיו פסקה שהאדם צריך להיות קדוש. מה הקשר בין להיות קדוש לבין לא לחשוב על עצמו, לעזוב את עצמו?

אחד מהתנאים הוא להיות קדוש, האדם צריך להתנתק מעצמו, מהרצון לקבל שלו.

תלמיד: הבסיס הוא הביטול?

כן.

תלמיד: ואיך אנחנו מגיעים מהמצב הזה ללהיות קדוש?

"קדוש" זה נקרא פרוש מהכול, שהוא לא תלוי בשום דבר, זה נקרא קדוש, ולכן אדם שמתנזר מכל הרצונות לקבל שיש בו, מגיע לדרגת קדוש.

תלמיד: ואם אני לגמרי התנתקתי מעצמי, אז מה אני משיג?

אתה לא יכול לשאול, מה אתה משיג, כי אתה כבר בזה מפסיק להיות קדוש.

תלמיד: אני צריך לעזוב את עצמי בלי שום רעיון מה אז יקרה כתוצאה מכך?

כן.

שאלה: אמרת שעליות וירידות צריכות להופיע בו זמנית, אפשר להגיד שעבודה בירידה בגדלות המטרה שזו העלייה, שזאת העבודה?

ככול שאנחנו נמצאים בעליות וירידות אנחנו יחד עם זה צריכים להעריך בכל המצבים האלו גם את מה שמתגלה לנו.

שאלה: כאשר אדם בירידה ומצדיק את הבורא, האם בכך זה ביטול הבורא? כי אני לפעמים מרגיש שבאמת כל הירידות באות ממנו ואז אני מצדיק אותו ב 100% האם זה להתבטל לפני ה'?

לא, בירידות אני לא משיג את ביטול ה', בירידות אני משיג את האגו שלי עד כמה הוא מושפע במה שהוא מקבל, ולכן אני קורא למצבים האלה "ירידות".

תלמיד: האם בעצם זה שאני מצדיק את הבורא בירידות, האם בכך זה כבר התבטלות לה'?

לא, כי הוא עושה את זה, הוא נמצא נכנס למצבים האלה בגלל שהבורא עושה לו כך, שהבורא מוריד אותו ולא הוא בעצמו.

תלמיד: אבל ברגע שמתברר לאדם שזה כמו שאמרת שזה הבורא שעושה לו את זה.

כן..

תלמיד: אז יש בכך כבר ביטול?

מצד האדם לא, עוד לא.

תלמיד: מה העבודה מרגע שהוא מבין שזה הבורא עושה לו את זה?

העבודה היא להוריד את עצמו שמוכן לקבל כל דבר, כל דבר שבא מהבורא הוא מוכן לקבל אותו כשלם.

שאלה: לפי הפסקה אחרונה במאמר, שהוא אומר שאי אפשר להבין את האור רק מתוך החושך, לכן כל השאלות הן דווקא בזמן החרות. מה זאת אומרת שכל השאלות באות דווקא בזמן החרות?

אז אנחנו יכולים למצוא באמת לראות את התמונה הנכונה ולראות את עצמנו ואת הבורא ביחס הנכון, זאת אומרת ברור לנו, לכן המצב עצמו נקרא "חרות".

שאלה: רוב האנשים לא מעריכים את הטוב שיש להם בחיים, הבורא האיר בנו נקודה שבלב והביא אותנו לקבוצה שלומדת קבלה, אבל אנו לא מעריכים איזה מתנה ענקית קיבלנו מהבורא, כי עדיין נמצאים בשליטת פרעה מלך מצרים.

מתי נוכל להעריך שכנגד שבעים אומות העולם אנו ישראל זכינו לעבודת ה'?

מתי שנגיע לזה, בינתיים אנחנו לא ישראל ולא נמצאים נכללים משבעים אומות העולם כמו שצריך, אנחנו נצטרך עוד להגיע לזה.

שאלה: אנחנו מנסים להבין את הגדלות והשגחה של הבורא במציאות שלנו בעזרת שאלות שכליות, כשאנחנו לא מצליחים להבין בשכל אז מגיעה האמונה. אם זאת באמת הדרך שבה אנחנו מתקדמים, איך אפשר לזרז את ההתקדמות שלנו?

כן, אפשר בצורה כזאת.

תלמיד: איך לזרז את ההתקדמות?

לזרז על ידי חיבור ביניכם. רק על ידי חיבור, הכול נמצא בידיים שלכם.

תלמיד: מהי הכוונה או המטרה המרכזית בשאילת הכלים מהמצרים, מה התועלת מזה בשאילת הכלים מהמצרים?

בלי כלים אז מה אתה יכול לעשות? אתה חייב כלים, כלים הם החסרונות לקבלת האור, להתקשרות עם הבורא, להשפעה לבורא. אם אין לך כלים, אז אתה לא יכול להשפיע, במה תשפיע לבורא בלי כלים? זה כמו עם ידיים ריקות.

תלמיד: נניח שאנחנו בעשירייה, איך אנחנו מבצעים את זה, מה אנחנו בדיוק עושים כדי לשאול כלים מהמצרים, איך מממשים את זה בעשירייה? מהי הפעולה של שאילת כלים?

מתחברים ומבררים מהו החיסרון הכי גדול ואיתו פונים לבורא ודורשים חיבור. בחיבור מקבלים כוחות, הבנות, מסדרים את הכלי שלנו יותר נכון בהתקשרות לבורא וכך משיגים את הכלי, זה בצורה הדרגתית.

תלמיד: אם אחד או מספר חברים הם בירידה ויתר העשירייה מבקשים שיהיו בעלייה, שיצאו מהירידה, האם אותה עלייה היא בשביל כולם ואז כבר כולם יוצאים מהירידה בגלל שהם עסוקים בעלייה של כולם?

במידה שהם נכללים מכולם, שהם מתחברים לכולם, אז הם גם כן עולים מהירידה לעלייה. יכול להיות שלפני כן הם היו מאוד כאלו ללא תגובות וללא הבחנות חדשות, אבל עכשיו זה תלוי עד כמה שהם מתחברים לאלו שמשתוקקים לעלייה.

שאלה: קראנו שעיקר עבודת האדם זה ביטול עצמו אבל כיוון שזה נגד הטבע אז רק בישועתו יתברך זה אפשרי.

כן.

תלמיד: גם שמענו שעליות והירידות שהבורא מעביר את האדם זה לא מביא אותו לביטול עצמו. אם אפשר לרכז מה עבודת האדם שהבורא יתחיל לפעול עליו כדי להביא אותו לביטול עצמו?

עבודת האדם זה לראות את עצמו שהוא נמצא בהשפעת יכול להיות אלפי כוחות, אבל בסופו של דבר הוא חייב להתקשר מתוכם לבורא ולהבין שהבורא הוא המקור שלו האמיתי, ורק הוא נמצא תמיד עם האדם ורק הוא מיועד להשפיע לאדם, לעזור לו, להציל אותו, ורק בתפילה לבורא הוא יכול להגיע לקשר הזה וכך לצאת מעומק האגו שלו.

תלמיד: כתוב שזה עיקר עבודת האדם. האם כל אלפי הכוחות שהוא צריך להרגיש שפועלים עליו, מורגשים יותר בעבודה בעשירייה מאשר בצורה כללית או שאדם יכול להרגיש את זה בלי קשר לעבודה בעשירייה?

לא. עבודה בעשירייה היא בכל זאת העבודה המרכזית של האדם. והעבודה הכללית היא דווקא מתוך עשירייה.

תלמיד: אם אני רוצה לתת דגש על עניין הביטול, איך העבודה בעשירייה עוזרת או איך צריך לעבוד כדי שיתחיל לגרום לבורא לפעול עליי בצורה של ביטול?

זה שאני מכוון את עצמי להשפיע על החברה, על העשירייה שלי, שהם יעזרו לי לצאת מעצמי, ולהיות לא על מנת לקבל אלא על מנת להשפיע, להתחבר איתם כאיש אחד בלב אחד, וכך לפעול כיחידה, כעשירייה העצמאית.

תלמיד: חוץ מלתקן את חטא עץ הדעת, לאדם יש עוד תיקונים?

לא.

תלמיד: כתוב שם כאילו לעבוד בבחינת עץ הדעת זה רק בגמר התיקון. איך בכלל יכול להיות איזה חיסרון או איזה שהם תיקונים עוד לפני שהוא מקבל את החטא של עץ הדעת? האם בכלל יש חיסרון לאדם הראשון עוד לפני שהוא מקבל את הנחש לתוכו או שהוא היה בשלמות, האם היה חסר לו משהו?

לפני גילוי פרי עץ הדעת אין גילוי הרע, אין משהו שצריכים לתקן.

תלמיד: אבל יש צורך למשהו, לא לתיקון.

יש צורך לגלות את הפרי ולהשתמש בו.

תלמיד: האם יש משיכה לאדם הראשון לגעת בפרי הזה?

כן.

שאלה: המאמר מדבר על כוח האמונה. אנחנו כל הזמן מדברים על החיבור, והמאמר הזה מראה שאנחנו לא יכולים להתחבר בלי אמונה. כל הזמן נותנים לנו ירידות כדי שנראה שאין לנו שום כוח להשפיע.

כשאנחנו חווים את הירידה אנחנו צריכים לצעוק לבורא כדי שייתן לנו את הכוח להשפיע ואז נגיע לנקודה של האמונה ונתחבר. האם האמונה זה האמצעי שדרכו אנחנו מגיעים למטרת הבריאה?

אמונה זה לא אמצעי להשגת מטרת הבריאה. היא התכונה שאליה מגיעים ובה מגלים את מטרת הבריאה. אמונה זה לא אמצעי אלא היא התכונה עצמה שבה מגלים מטרת הבריאה.

שאלה: לגבי שאלת החיבור כשאנחנו עובדים בעשירייה. האם אפשר לומר שאנחנו מתבלבלים בפני מה להתבטל, בפני הרגשות שיש לנו אחד כלפי השני או כלפי החשבונות שיש מאחורי הרגשות האלה?

האגו האמיתי זה בעצם החשבונות, איזה דעות קדומות שאני צריכה לבטל. בזה עוזרות לי השאלות של המי ומה לרכז את תשומת הלב שלי ולהבין מהו החשבון החדש. הנכון?

כנראה שזה כך. אני לא יכול להגיד במאה אחוז.

שאלה: האם השאלה הפנימית שאיתה אנחנו צריכים להתקרב לבורא היא שונה לכל אחד?

כל אחד חווה אותה כשלו.

תלמידה: מה השאלה שהבורא מצפה מאיתנו?

איך אנחנו יכולים להיות קרובים אליו במקסימום.

(סוף השיעור)