שיעור בוקר 30.03.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

בעל הסולם, עמ' 167 "פתיחה לחכמת הקבלה" אות כ"ג

קריין: "כתבי בעל הסולם", עמ' 167, "פתיחה לחכמת הקבלה" אות כ"ג.

יש שאלות ב"פתיחה" עד כה?

שאלה: מה שלמדנו עכשיו על המסך שמזדכך, מדובר על ההשתלשלות מלמעלה למטה, שהוא הולך ומתמעט.

מלמעלה למטה המסך מתמעט לפי העבודה בין האור והמסך והרצון שמעל המסך.

תלמיד: לכן במדרגה הכי גבוהה יש לו את הכוח הכי חזק לתת יחס לעליון, ובמדרגה הכי נמוכה כאילו אין לו כבר כוחות לתת יחס לעליון.

כן, עד האפס.

אות כ"ג

"אמנם עוד נשאר לבאר, למה בחוסר כלי מלכות במסך שהוא בחי"ד, הוא נחסר מאור הכתר ובחוסר גם כלי הת"ת נחסר מאור חכמה וכו', ולכאורה היה צריך להיות בהיפך, שבחוסר כלי מלכות במסך שהיא בחי"ד, יחסר בקומה רק אור מלכות, ויהיה בו ד' אורות לכח"ב ות"ת. וכן בחוסר ב' כלים בחי"ג ובחי"ד, יחסרו האורות מת"ת ומלכות, ויהיה בקומה ג' אורות לכח"ב. וכו' עד"ז. (עי' לעיל אות כ')."

הוא שואל כך, יש לנו איזו חתיכת רצון, ברצון הזה יש בחינה ד' דעביות. יש רצון אחר, בחינה ג'. יש רצון אחר, בחינה ב' דעביות. אז בבחינה ד' דעביות יש צמצום הכי גדול ואור חוזר הכי גדול, ובזה הוא משיג את האור ישר בצורה יותר גבוהה, מבין ומרגיש את הבורא בצורה יותר ברורה, ונמצא עימו בקשר הכי חזק.

זאת אומרת, עם המסך יוצא לנו שהרצון לקבל שהמסך מכסה אותו והופך מעליו את הכוונה לעל מנת להשפיע, כשהרצון לקבל דבחינה ד' נשאר בתוך הרצון לקבל, אבל למעלה מהרצון לקבל יש כוח התנגדות, שהוא רוצה את כל הרצון הזה לשייך לבורא, להַנות לבורא, אז יש לו אור חוזר הכי גדול. ובאור חוזר הכי גדול הוא משתווה עם הבורא בקומה הכי גבוהה, בקומת יחידה. אם הרצון לקבל הוא פחות, גם הצמצום הוא פחות, המסך פחות, האור חוזר הוא פחות ואז הקשר עם הבורא הוא גם פחות, לא בקומת יחידה אלא חיה וכן הלאה.

זאת אומרת, אנחנו שוב רואים, ככל שהרצון לקבל יותר גדול, יש לו אמנם צמצום גדול והתגברות גדולה יותר, אבל הוא משיג קומה יותר גדולה מהמאציל, יש לו התקשרות יותר חזקה.

זאת אומרת אתה חייב להיות עבריין גדול מאוד ולתקן את עצמך, ואז אתה מגיע להיות צדיק גדול מאוד. רק בצורה כזאת, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". לכן לא להתבייש, לא לפחד, לא להצטער שאנחנו כאלה רשעים. עוד נגלה איזה רשעים אנחנו, אתם תראו, ומהו בדיוק הרֶשע.

אות כ"ד

"והתשובה היא, כי יש תמיד ערך הפכי בין אורות לכלים, כי מדרך הכלים הוא שהכלים העליונים נגדלים תחילה בפרצוף, שמתחלה נגדל הכתר ואחריו הכלי דחכמה וכו' עד שכלי המלכות נגדל באחרונה."

מה זה כלי? כלי לקבלת האור. לא רצון לקבל, לא עביות, זה לא כלי. אחרי צמצום א', הרצון לקבל נפסל להיות כלי קבלה ותמורתו בא כלי חדש שנקרא צמצום, מסך ואור חוזר. אז איפה שאור חוזר יותר גדול, שזה תלוי בעביות גדולה, הכלי יותר גדול. לכן עכשיו הכלים משתלשלים מלמעלה למטה, נחלשים במסך שלהם ולכן בוחרים כנגד זה להשתמש בעביות יותר ויותר קטנה.

שאלה: גם עכשיו שהגדרת מה זה הכלי החדש, וגם מה שאמרת קודם ביחס לזה שאנחנו צריכים להיות יותר ויותר עבריינים, לא ברור מי קובע את גודל הרצון, מה קובע את גודל הרצון?

אני לא יודע, אני לא אחראי על הרצון. אני אומר כך, יש בצד אחד רצון לקבל של עשרים קילו, ובצד שני רצון לקבל של עשרה קילו. הרצון לקבל של עשרים קילו יכול להעלות אור חוזר, זאת אומרת הוא רוצה להשפיע לבורא על ידי עשרים קילו וצמצום ומסך. ואור חוזר, נגיד עשרים מטר גובה אור חוזר. מה מסמל הגובה הזה של עשרים מטר? כמה אני רוצה להשפיע לבורא, כמה אני יכול לתת לו, לתמוך בו.

ולידו החבר שלו, רק עשרה קילו רצון ואז הוא יכול להשפיע בעשרה קילו פחות, יש לו אור חוזר בגובה עשרה מטר במקום עשרים.

תלמיד: זה דווקא מאוד ברור, אבל לפני רגע אמרת שאנחנו צריכים להיות כמה שיותר עבריינים. זה כאילו שאני משפיע על גודל הרצון לקבל.

אנחנו לא דיברנו על מי משפיע על הרצון לקבל להיות יותר גדול או יותר קטן, אנחנו דיברנו על כך שהרצון לקבל כבר נתון. ואם הוא גדול, הוא יכול להשפיע אחרי התיקונים יותר, לעומת רצון לקבל קטן שיכול להשפיע פחות.

תלמיד: זה דווקא ברור, אני רק לא מבין את המשפט שהיה קודם, כך אני שמעתי, שאנחנו צריכים להיות כמה שיותר עבריינים. כאילו שאם אהיה יותר עבריין, הרצון לקבל יגדל.

כן.

תלמיד: אז כן אפשר להשפיע או אי אפשר להשפיע?

קודם כל אתה מסכים עם זה, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" ואז הוא גדול.

תלמיד: כן.

עכשיו אתה שואל, מאיפה בא רצון יותר גדול? מאיפה בא תיקון על הרצון הזה?

תלמיד: כן.

יופי, זאת שאלה טובה. אבל אתה שואל, אם אני רוצה להיות צדיק גדול, אז אני צריך להיות קודם כל ברצון לקבל אכזרי, יותר גדול?

תלמיד: נכון.

זאת אומרת, אני כבר לא מתפעל מזה שמתעוררים בי רצונות גדולים. לא מתפעל מזה, יופי, זה בדרך. כבר אתה מבין את התהליך, שאתה לא צריך להיות זך וכל הזמן מלאך. זה חשוב מאוד, כי אם תדבר עם האנשים ההם, הם יגידו לך, איזה אדם קדוש, הוא לא נגע באצבע שלו במשהו לא כשר, לא עשה משהו חס ושלום, לא הסתכל על שום דבר. אצלנו זה לא בדיוק כך.

תלמיד: דווקא בקמפוסים שאנחנו מעבירים, אחד הדברים שהכי רואים על התלמידים שלנו זה שהם מבינים שזה ההבדל בין חכמת הקבלה לבין יתר החכמות.

נכון, לבין הדתות.

תלמיד: כן. דווקא ככל שהרצון גדל, יש לנו יותר יכולת להשיג השתוקקות לבורא.

אנחנו רואים את זה גם לפי איך שהאנושות מתפתחת. שכל הזמן האגו גדל ולכן אנחנו זוכים למצב שכולם ראויים לתיקון.

תלמיד: אז מה זה שאני צריך לרצות להיות עבריין, הרי אין לי שליטה אם אהיה רשע או לא אהיה רשע.

אבל תדע שהתוצאה מהמעשים הטובים שלך, היא שתקבל רצון לקבל יותר גרוע.

תלמיד: זה מובן.

אז אתה צריך להכין את עצמך לזה, שאם תקבל רצון לקבל יותר גרוע, תגיד לבורא "ברוך ה', אתה נותן לי מקום עבודה". לא תשכח?

תלמיד: אני לא אשכח, גם למדנו את זה במאמר הקודם.

ממש.

תלמיד: אני חוזר לדוגמה הראשונה. יש רצון לקבל שהוא עשרים קילו, יש רצון לקבל של עשרה קילו. האם יכולה להיות לי איזו השפעה על הרצון לקבל, על הגודל של הרצון?

כן. כמה שיותר תשקיע בחברה, שזה מביא לך את המאור, ושתצטרך בעצמך להתגבר, בלימוד, בחיבור, בהפצה, בכל הנסיבות, אתה תזכה להתקדמות יותר גדולה. ודאי. תשקיע, אבל תדע שהתוצאה מהשקעה, התוצאה ממעשים טובים היא ירידה, נפילה, מכה.

זה מה שאנחנו שרים "איש חסיד היה בלי מזון ומחיה", שאם אתה עובד טוב, אתה זוכה למכות.

שאלה: איך זה מסתדר עם גלגלתא, שהייתה עם הרצון הכי אכזרי?

זו לא עבודה, גלגלתא לא עושה שום עבודת ה'. זו מערכת שהיא משתלשלת, אין שם נקודה של הנברא, זאת מערכת. אתה מבין מה זו מערכת? מכונה שמשתלשלת מלמעלה למטה ועושה כאלה פעולות. זה כמו שאתה לוקח איזה דומם, צומח, אפילו חי ואתה רואה איך שהם מתנהגים. מתנהגים לפי החוקים שיש בהם.

במלכות דאין סוף יש חוקיות. יש אור עם התכונות שלו, ויש רצון עם התכונות שלו, ואז הם פועלים אחד על השני ומשהו יוצא. וכך יוצא מלמעלה למטה, אין כאן משהו שמתעורר מצד הבחירה החופשית. אין עדיין נברא, זו מערכת. ואנחנו לומדים את זה כמערכת בלבד.

תלמיד: זה לא מובן. אם יש רצון דבחינה ד', הרצון הכי אכזרי, איך זה שמה שהוא קיבל זה את אור הנפש ולא יותר מזה? למה היכולת שלו להשפיע עם כל הרצון הזה הייתה כל כך דלה, רק אור הנפש?

לא היה מבחינה ד' ולא מאף פרצוף ולא מאף עולם שום דבר מעצמו. אין בחירה חופשית, אין נקודת הנברא, אין מישהו שאומר, "זה אני". אין. עדיין הכול מתגלגל מהבורא מלמעלה עד למטה. והכול נמצא בשליטת הבורא שהוא דוחף ודוחף את הרצון לקבל, שיקבל את כל צורות המדרגות עד הסוף, ואין בזה שום נברא.

אחרי שכל העולמות התעצבו, יש מקום לברוא בהם משהו שנקרא נשמה, אדם הראשון. וגם היא צריכה לעבור איזה עיבוד, היא מגיעה לקטנות, אחר כך לגדלות, אחר כך היא מתפוצצת, מתערבבת, נופלת כולה, ואז מתחילה היווצרות האדם העתידי. לא אדם בליעל כמו שהיה, אלא האדם העתידי.

וגם האדם העתידי הזה הוא עובר שלבים של דומם, צומח, חי, שזה עדיין לא אדם. וגם כשמתחיל להיות אדם, צורת אדם, גם בו יש דומם, צומח, חי ומדבר. בדרגת מדבר שבמדבר, שם מתחילה להיות העבודה של הרצון לקבל, שמרגיש את עצמו שייך לבורא ומנותק מהבורא, ואז מתוך ההרגשה הזאת, ההתפעלות הזאת, הוא מתחיל להגיב בעצמו.

זו יצירת החיים, חיים רוחניים שלא היו קודם. תראה איך היקום שלנו התפתח עד שהגיע לחיים בהמיים, וכך גם אנחנו מתפתחים עד שיהיו לנו חיים רוחניים. זה לא פשוט. מתי? אומרים שרק לפני ששת אלפים שנה התחילה כל ההתפתחות הרוחנית. ולפני זה? דומם, צומח, חי. וגם כן, במובחר שבמובחר שבכל התהליך. קודם באדם, אחר כך עד שהגיע לאברהם בקבוצה, אחר כך זה הגיע לחורבן בית המקדש הראשון, השני, היום זה מתחיל להיות בקבוצה, עם כל החורבנות שעברנו וכל זה.

אפשר להגיד שרק אנחנו היום נמצאים בבחירה חופשית מיוחדת, עם הכבדת הלב מיוחדת. כל הדורות הקודמים לא היו בצורה כזאת בהכבדת הלב. היתה להם אפשרות להשיג בצורה הרבה יותר קלה הייתי אומר, זה סגנון אחר. אפילו "פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה", תראה איך שהיו משיגים את הא-לוהות, על ידי דיכוי הרצון לקבל בדרגות כאלה נמוכות. אנחנו לא מסוגלים, כי אצלנו הדרגות הנמוכות האלה הן בגובה גדול מאוד, אתה לא יכול לעשות את זה. למען דיאטה, למען הבריאות אתה יכול, אבל לא למען השגת הא-לוהות. על זה צריכים לחשוב.

שאלה: כשהרצון לקבל גדל מצד אחד, איך האדם משנה את הכוח ההפוך הזה לרצון להשפיע?

רצון לקבל אף פעם לא יכול להיות רצון להשפיע. זה רצון לקבל, איך אתה יכול? רק אם אתה מסדר אותו כך שהעבודה שלו תהיה להשפיע. אז רצון לקבל צריך לעשות על עצמו צמצום, להכיר שהוא הפוך מהבורא ולעשות צמצום על זה שהוא הפוך. אחר הוא צריך לרכוש רק רצון להשפיע לבורא. עוד לא משפיע, זה רק רצון להשפיע לבורא. זה נקרא שהוא מגיע לדרגת בינה, לדרגת קטנות. קטנות זה לא שהוא עושה חצי מהפעולות, הוא עושה פעולות על כל הרצון לקבל, על מאה אחוז, אבל רק פעולות כאלה שהוא לא מקבל, שהוא היה רוצה בזה להשפיע. ואחר כך הוא מתחיל לעבוד על כל הפעולות האלה בעל מנת להשפיע. זה התהליך. אבל הרצון לקבל נשאר אותו רצון לקבל, רק הכוונה על זה, איך שהוא עובד עם עצמו, היא משתנה.

תלמיד: כשאני עושה פעולה כלשהי ברצון לקבל, הרצון להשפיע לא קיים, כי הפעולה נעשית מתוך הרצון לקבל.

אין רצון להשפיע בנברא. כשאנחנו אומרים רצון להשפיע בנברא, זה פשוט קיצור מילים, אנחנו צריכים להגיד, זה רצון לקבל שעובד בצורת ההשפעה. להגיע לזה, זה לא פשוט. נגיד שאני ילד ורוצה לעשות פעולת השפעה לאמא. לא מספיק שאפתח את הפה ואקח ממנה משהו, אני צריך קודם כל לגלות שחסר לי מה שהיא נותנת, ואני מסכים למה שהיא נותנת, ולזה דווקא יש לי חיסרון. זאת אומרת, אני מעצב את הרצון לקבל שלי לפי מה שהיא נותנת לי.

הלאה, אני צריך להרגיש שהיא נותנת לי מתוך האהבה, ואני צריך לגלות אצלי יחס אליה של אהבה, ועד כמה אני יכול לענות על הרצון, על האהבה, על הרצון להשפיע שלה. ואני צריך גם להיות בטוח, שאם פיתחתי עכשיו רצון לקבל, רצון ליהנות ממה שאני מקבל ממנה, זה יהיה כל כך מתוק. לאו דווקא שאני מקבל ממנה משהו מתוק, אלא בגלל שממנה אני מקבל, לכן זה מתוק. איך אני אעמוד בזה ואשמור את עצמי, שזה לא יהיה להנאתי. אבל אני צריך ליהנות, בלי שאני נהנה אני לא מחזיר לה תענוג, לא גורם בה תענוג. אז איך אני נהנה, ואני נהנה, אני לא משקר, זה בלתי אפשרי, אני נהנה ממש בכלים שלי, אבל כדי שהיא תהנה.

וההנאה שלי היא כפולה, אני מקבל מאמא, אני מקבל מזה שאני פיתחתי לעצמי רצון לזה, מזה שהיא ממלאה אותי, מזה שהיא עוטפת את זה באהבה שלה, ובזה שעל כל זה אני יכול להחזיר לה, ולגרום לה תענוג. ואני מרגיש איזה תענוג אני גורם לה, ועוד מהתענוג הזה שאני גורם לה, אני נהנה שגרמתי לה. אתה מבין איזה חשבונות יש כאן? אנחנו צריכים על כל הדברים האלה לעבור, ולסדר את עצמנו כך, עד שמגיעים לזיווג השלם. נעשה, אל תדאג, נעשה יחד.

שאלה: למה קוראים לזה ערך הפוך אורות וכלים, עביות גדולה, אור חוזר גדול, למה זה ערך הפוך?

ערך הפוך אורות וכלים זה שבעביות הגדולה ביותר יש לי את ההשפעה הגדולה ביותר, יש לי את האור הגדול ביותר, שהאור הוא בעצם הפוך מהעביות. אז צריך להיות כמה שהעביות יותר גדולה, האור פחות. וכאן על ידי צמצום ומסך, כמה שהעביות גדולה, האור גדול. זאת אומרת, לפי הנתונים.

שאלה: הנושא הזה של כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, שובר את כל ההפצה. כי אם המקובל הוא האכזר הכי גדול, הוא כך יכול להצדיק.

אני מבטיח לך שעד שאתה תעבור להיות מקובל גדול, יעברו עליך כאלה צורות, שאם היום היית יודע, היית עף מפה.

תלמיד:, אני יכול לקחת את בעל הסולם כדוגמה.

אתה לא יכול לתת דוגמה, כי אתה לא מבין, לא מכיר ולא יודע.

תלמיד: ניקח באופן עקרוני. אם האדם מגלה את כל האכזריות שבו, ויש לו חסרונות מטורפים ענקיים, למה הוא צריך לצאת ולקבל חסרונות מבחוץ, למה הוא צריך את זה אם יש לו את זה בתוכו?

לא צריך, אף אחד לא אומר שאתה צריך עכשיו ללכת ברחוב ולתפוס חסרונות שיש ברחוב. הם יבואו אליך, אם צריך. אתה לא צריך לחפש.

תלמיד: אבל זה משהו שהוא מתבקש. גם באגרת כ"א, בעל הסולם לא מתייחס לכל הנושא החיצוני, הכול פנימי בתוך הסביבה הזאת. אז מה זו ההפצה, למה אני צריך להפיץ?

אתה צריך להפיץ כדי לקבל מהם חסרונות, כדי למלאות את החסרונות האלה בצורה נכונה. אתה צריך לא להתרחק מהציבור, אלא להתכלל עם הציבור. אתה קיים כדי למלאות את הציבור, כדי להגיע לתיקון הציבור. הציבור זה הכלי שלך. כל מה שיש חוץ ממך. כלפי הבורא יש לך לפתח גלגלתא עיניים ואח"פ, וכל הציבור זה האח"פ שלך. כל העולם זה הכלי שלך. בסופו של דבר תצטרך לקחת את כל העולם ולחבר אותו לבורא, כל אחד ואחד, אחרת אתה לא מגיע לקיום של אדם הראשון.

תלמיד: אז מה בעצם בפועל אנחנו עושים? יש פה עבודה עם שני קוים שמושכים אורות, ואת זה אני מעביר עכשיו לכל העולם? מה אני יכול לעשות? הרי אני לא עושה כלום, אני מגיע מדבר עם אנשים, הם נמצאים בחיצוניות שלהם, לי יש איזו הרגשה פנימית, וזה יוצר תסכול מאוד גדול.

תסכול, יופי.

תלמיד: אני לא מצליח להעביר את ההרגשה הזאת לאף אחד?

לא צריך. לבורא תעביר.

תלמיד: אז למה אני צריך את כל הגופים האלה בחוץ?

כדי שיהיה לך עם מה לפנות לבורא.

שאלה: דיברנו עכשיו על קבלה מאמא, שאני נהנה יותר מכפול. מאיפה מתפתח, מאיפה צומח יחס כזה לבורא?

זה הכול במדרגות. זה הכול בהדרגה. אתה תתחיל לגלות את הדברים האלה, אבל בינתיים זה עיבור. קודם תיוולד, או אפילו תיכנס לעיבור. עכשיו אנחנו נמצאים בכניסה.

שאלה: העיבור הוא גם מול הבורא, הוא גם מול האמא הזאת, אני גם צריך את הגדלות שלה?

עיבור מול הבורא זה שאנחנו מסכימים לכל התנאים, רק להיטבע בו, רק לבטל את עצמנו כדי להיות בו. שמה שמקבלים זה ממנו, מה שעובר זה ממנו, מה שמבקשים ופונים זה אליו, הכול לתלות בו, זה עיבור. אם אתה תבטל את עצמך לגמרי, אז נקרא שזה סוף בי"ע, וטיפת זרע נכנסת לתוך הרחם.

תלמיד: למה זה כדאי, זה משחרר אותי מלחצים, מכאבים?

לא, יש לך לחצים וכאבים אחרים, רוחניים. אתה לא משתחרר בשום דבר. אתה לא זורק את הכול וחושב על רוחניות. הרוחניות מביאה לך עוד יותר בעיות, צרות בכל רגע ורגע, שאתה צריך לדאוג, לדאוג, לדאוג. אם קודם דאגת לעצמך, עכשיו אתה מפסיק לדאוג לעצמך ובמקום זה דואג לכל האנושות, לכל העולם, לבורא, וזה לא פחות, זה הרבה יותר. כי אם דאגת קודם גם בעוצמה וגם בזמן מוגבל, עכשיו אתה תהיה עסוק כל הזמן.

שאלה: אפשר לומר שגודל האור החוזר הוא כגודל ההזדקקות לבורא? ככל שיש עביות יותר גדולה, אני זקוק לבורא יותר.

זה בדיוק. כן.

שאלה: לגבי זה שכלי קבלה הוא פסול לקבל. מה גורם לו להיות פתאום פסול?

בושה. הוא מרגיש שהוא הפוך מהבורא, שהבורא פעולתו לתת ופעולת הרצון שלו היא לקבל, והפער בין זה לזה נותן לו הרגשת הצער. והוא לא יכול להמשיך, זה עוצר אותו. כי אם אחרי שמרגיש צער, שזה ההפך, שזה נורא, שזה רע, שזה כואב, אם הוא ימשיך, הוא יעשה לעצמו יותר כאב. לעצמו יהיה יותר כאב. אז הוא עושה את צמצום א' בגלל שרע לו, או בגלל שרע לו שהוא לא כמו הבורא? על זה דיברנו, את זה עוד צריכים לברר. גם זה לא ברור.

תלמיד: מהות הכלי זה לא לקבל?

מהות הכלי, הרצון, תלוי מה זה נקרא כלי. רצון לקבל נפסל להיות כלי קבלה, ותמורתו בא כלי חדש שזה מסך ואור חוזר. כלי הוא זה שמסוגל לקבל מהבורא מה שהבורא רוצה לתת. ולכן בכל מצב יש כלי חדש, אחר.

תלמיד: אותה בחינה ד' המהות שלה, המטרה שלה היא לא לקבל בסוף?

הרצון שלה זה לקבל, אבל היא נפסלה להיות כלי קבלה. לא מסוגלת לקבל. למה? כי ברגע שהיא מקבלת, היא סובלת. אז מה לעשות, אני כבר לא יכול, מה עושים?

תלמיד: את זה אני מבין, אבל כל הטבע, כל הבריאה זה רק לקבל, אז למה זה מסודר ככה שזה פסול?

כדי שכולם על ידי ההבחנה הזאת שרע ברצון לקבל, יוכלו בעצמם לרצות לשנות את הרצון לקבל, את הטבע שלהם להיפך, לעל מנת להשפיע, ובזה הם מגיעים לדרגת הבורא.

תלמיד: מה זה לקבל באור חוזר?

על מנת להשפיע לבורא, כמו אורח ובעל הבית. האורח אומר, "לעצמי אני לא מקבל". בעל הבית אומר, "תקבל". אז מה הוא יגיד לבעל הבית? הוא צריך להגיד לבעל הבית, "אני נהנה מאוד אם אני אקבל, מצד אחד. אבל מצד שני, אני לא רוצה לקבל בגלל שאני יודע, אני רואה, מרגיש בזה עד כמה אני הפוך ממנו". זה נקרא שהבורא נותן לו הבחנה שהוא המקבל, בצורה בלתי ישירה. ואז הבורא משפיע לנברא בשני ערוצים. בערוץ אחד בצורה ישירה, ישר לרצון לקבל. בערוץ שני, מעורר בו בושה, אי נעימות, גורם לו שיצטמצם.

תלמיד: אותו כלי של אור חוזר, זה תמיד ביחס למי שנותן? כלי של אור חוזר, זה לקבל ממי שנותן לך?

כלי של אור חוזר זה התנאי, הנברא אחרי שמרגיש שהוא הפוך מהבורא, שהוא יכול לקבל מהבורא כדי לעשות לו נחת רוח, לבורא. הוא מחייב את הבורא. הוא אומר לבורא, "אתה רוצה שאני אקבל? אני אקבל בתנאי שאני גורם לך נחת רוח בזה שאני מקבל". הבורא אומר, "תקבל, עזוב אותי, אם אתה מקבל, אתה כבר עושה לי נחת רוח". הוא אומר "לא, אם אני מקבל ממך בצורה ישירה, אז אני המקבל ואתה הנותן, ואין לי שום צורה של הבורא. אני רוצה שתהיה לי צורה כמוך, שאני אהיה אדם". ואז הוא מתנגד. לכן הצמצום זה נקרא "חמור שבחמורות", כי הוא זורק בחזרה לבעל הבית מה שבעל הבית הכין לו.

תלמיד: אז מה המילוי באור חוזר?

יחס. המילוי לא חשוב, גשמי או משהו שם, אלא היחס, הכול נמדד לפי הקומה, והקומה היא היחסים ביניהם. יכול להיות שנותן לך כוס מים, זה לא חשוב מה, אבל היחס הוא קובע.

תלמיד: אז כאילו המעבר בכלי זה ממילוי בתוך הרצון למילוי של יחסים?

ודאי, זה מה שהנברא דורש, "אני לא רוצה להיות כבהמה, שהיא מקבלת ולא אכפת לה ממי, העיקר כמה יש לפניה עשב או גרעיני חיטה יפים אפילו. אלא אני רוצה יחס, אני רוצה להיות איתך בקשר אך ורק אם אני מתייחס אליך כמו שאתה מתייחס אלי, ואנחנו בזה משתווים". לכן זה הופך להיות לכבוד.

תלמיד: אז בכניסה לעיבור האם זה נכון לראות כמעבר מהצורך למלא את הרצון אל מה שעכשיו אתה מתחיל לעבור למציאות של יחסים, יחס עם הבורא. זה מה שקורה בעיבור?

כן, הכול. עוד לפני העיבור כשאתה מתחיל להרגיש שחשוב לך מה קורה אצל הבורא, אתה רוצה לעשות לו נחת רוח. קודם כל, לפני זה אתה מרגיש עד כמה טוב שהבורא קיים. שעל כל הצרות שלי יש לי הצדקה, על כל הבעיות שקורות לי הוא עושה את זה, אז כבר אני כאילו רגוע, יש מישהו שעושה, יש מישהו שאחראי. מי אני? חומר וזהו, מה אני יכול לעשות. זה שלב.

אחר כך יש שלב שאתה לא רץ לבורא כל פעם שרע לך, אלא שאתה מתחיל לדאוג איך אני עושה לו בחזרה את הנחת. הוא עושה לי נחת בזה שליד כל הרע, הוא מזכיר לי שזה בא ממנו ואז זה ממתיק את הרע. עכשיו אני מתוך זה שאני מקבל כאלו יחסים ממנו, אני פונה אליו בכל דבר ודבר המזדמן כדי שאם אני פונה אליו אני גורם לו נעימות. אני רוצה שיהיה טוב לו, כאילו שאני גורם לבורא טוב, מצב רוח טוב, לעשות נחת רוח לבורא, מה שנקרא. אבל זה עדיין לא רוחניות, זה עדיין כניסה, זה עדיין כניסות, זה "ארעות" מה שנקרא, תחילת הבי"ע.

תלמיד: בתהליך הכניסה, זה שהרצון מרגיש לא נעים מכל מה שעובר עליו, זה בסדר, או גם זה צריך להיפסק וכל הזמן לראות איך אתה חוזר לקשר עם הבורא?

כן, קורה כך, הרצון דוחף אותך לקשר יותר ויותר עם הבורא.

שאלה: אמרת קודם שאני רוצה להיות דומה לך, להידמות. ברצון שאדם מפתח להידמות לבורא שם הוא מפתח את הרוחניות שלו, את הנשמה שלו, את השתוות הצורה. במהלך התהליך הזה איך הוא צריך להתייחס לצרות שהוא סופג ברצון לקבל?

הוא רואה כבר שזה לא צרות, הוא מתחיל להצדיק אותן. צרות זה יחסית, כי זה לא כאלה שהוא לא יכול להצדיק אותן. הוא לאט לאט מצדיק את הצרות, ולא אחרי שהצרות עוברות בדיעבד, אלא הוא כבר כשמקבל דברים לא נעימים, מרגיש שזה כדי שהוא יתגבר וידביק אותם לבורא. ברגע שאנחנו מדביקים את הצרות לבורא הן מקבלות המתקה.

זה לוקח זמן, אבל כמה שבאינטנסיביות נעסוק בזה העיקר בקבוצה, זה ימשוך אותנו קדימה.

שאלה: יש קשר בין השיעור הזה והמאמר האחרון. מה זה אומר שבן אדם רוצה שהבורא ישלוט על הרצון לקבל, זה שהבורא יצמצם בשבילנו?

לא, אדם לא קובע לבורא שיצמצם או שיגדיל את הרצון לקבל, הוא רוצה רק לקבוע שהבורא מנהל את הרצון לקבל בכל מצב ומצב, שאין עוד מלבדו.

תלמיד: האם הפעולה לצמצם זה מלמטה, כדי להגיע לכניסה עיבור?

כניסה לעיבור זה שמוסר לבורא את הכול וממש נעלם מכל אישיותו, שהכול שייך לבורא, זו כניסה לעיבור. כי מעבר לזה מתחיל להיות כבר תהליך אחר. העיקר זה הכניסה לעיבור, זה מעבר מעולם לעולם, מהעולם הגשמי לעולם הרוחני.

תלמיד: איך לעשות את זה בתפילה? תפילה זו בקשה, "תן לנו".

ודאי שזה בא גם עם התפילה, אבל אדם צריך לקבוע כאן מצבים ברורים שבהם הוא רוצה להיות או שכבר נמצא.

אות כ"ד

"והתשובה היא, כי יש תמיד ערך הפכי בין אורות לכלים, כי מדרך הכלים הוא שהכלים העליונים נגדלים תחילה בפרצוף, שמתחלה נגדל הכתר ואחריו הכלי דחכמה וכו' עד שכלי המלכות נגדל באחרונה. וע"כ אנו מכנים לכלים בסדר כח"ב תו"מ מלמעלה למטה, כי כן טבע גידולם. והפכי אליהם האורות, כי באורות, האורות התחתונים נכנסים תחלה בפרצוף, כי מתחילה נכנס הנפש שהוא אור המלכות, ואח"כ הרוח שהוא אור הז"א וכו' עד שאור היחידה נכנס באחרונה. וע"כ אנו מכנים לאורות בסדר נרנח"י ממטה למעלה, כי כן סדר כניסתם מתתא לעילא. באופן, בעת שעוד לא נגדל בפרצוף רק כלי אחד, שהוא בהכרח כלי העליון כתר, כנ"ל, הנה אז לא נכנס בפרצוף אור היחידה המיוחס לכלי ההוא, אלא רק אור התחתון מכולם, שהוא אור הנפש, ואור הנפש מתלבש בכלי דכתר. וכשנגדלו ב' כלים בפרצוף שהם ב' העליונים כתר וחכמה, הנה אז נכנס בו גם אור הרוח ויורד אז אור הנפש מכלי דכתר אל כלי דחכמה ואור הרוח מתלבש בכלי דכתר. וכן כשנגדל כלי ג' בפרצוף שהוא כלי הבינה, אז נכנס בו אור נשמה, ואז יורד אור הנפש מכלי דחכמה לכלי דבינה, ואור הרוח לכלי דחכמה ואור הנשמה מתלבש בכלי דכתר. וכשנגדל בפרצוף כלי ד' שהוא כלי דת"ת, הנה נכנס בפרצוף אור החיה, ואז יורד אור הנפש מכלי דבינה לכלי דת"ת ואור הרוח לכלי דבינה ואור הנשמה לכלי דחכמה ואור החיה בכלי דכתר. וכשנגדל כלי חמישי בפרצוף, שהוא כלי מלכות, נכנס בו אור היחידה. ואז באים כל האורות בכלים המיוחסים להם, כי אור הנפש יורד מהכלי דת"ת לכלי דמלכות, ואור הרוח לכלי דת"ת ואור הנשמה לכלי דבינה, ואור החיה לכלי דחכמה, ואור היחידה לכלי דכתר."

שאלה: עכשיו הוא מתאר איך האורות חוזרים פנימה לתוך הפרצוף לעומת קודם, שהמסך שהתמעט דחה את האורות?

יש "ערך הפוך אורות וכלים", זאת אומרת, אני עובד כביכול עם כלים יותר עבים ומקבל אורות יותר קטנים. איך זה? כאן הוא מסביר לנו את זה בערך הפוך אורות וכלים. כמה שאנחנו קראנו "תלמוד עשר הספירות" בכל מיני מקומות, הוא כל הזמן חוזר על הכלל הזה, שזה מאוד מאוד לא פשוט, מבלבל מאוד.

תלמיד: האם פה הוא רק תיאר לנו את העיקרון?

כן.

שאלה: המלכות, כשהיא במצב השלם, יש כבר חמש בחינות, שורש, א', ב', ג', ד'. האם בכל בחינה היא עדיין מרגישה כל אור בנפרד?

כן, ודאי, זה כמו חמש מנות. היא לא יכולה להרגיש אחרת, כי יש לה חמישה רצונות, חמש דרגות של רצונות. אני רוצה לאכול, בסדר, אבל אני רוצה גם מים וגם מיץ, וגם סלט, וגם דגים, וגם בשר. אני רוצה חמישה, לכל דבר יש לי צמצום משלי והתנגדות משלי, ואור חוזר ואור ישר, ודבקות אחרת, לכל דבר ודבר, הוא אומר אפילו שאני מקבל את זה בהדרגה, מהקל לכבד.

שאלה: והקשר בין הבחינות האלה בא כמו קשר בד' בחינות דאור ישר, זאת אומרת, שד' קשורה לג', ג' קשורה לב'?

ודאי שיש קשר, אנחנו לומדים אחר כך בין הפרצופים איך פרצוף אחד מוליד את השני. לא יכול לקפוץ לזה, הקשר הוא ברור, כסיבה ומסובב.

שאלה: איך העניין של "ערך הפוך אורות וכלים" מסתדר עם זה שאנחנו כל הזמן מגלים שאנחנו יותר עבריינים, מגלים רצונות יותר גדולים, יותר עבים?

אתה מגלה רצונות יותר גדולים במידה שאתה מסוגל להצדיק אותם, אחרת לא. ולכן "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" והצרות שלו יותר גדולות ממנו, אבל הוא יכול לשייך אותם לכוח עליון ולהתמודד איתם.

תלמיד: אני מנסה להבין איך זה מסתדר עם העיקרון שלמדנו עכשיו.

מה שאנחנו עכשיו קראנו, השאלה איך אתה לומד את זה? גלגלתא, ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, נניח, זה הזדככות מהמצב הגדול למצב הקטן. או שאתה לומד נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, איך שהפרצופים עולים ממטה לעילא. יש הבדל, מאין סוף למטה זה אחרת ממה שמהעולם הזה לאין סוף.

שאלה: ופה הוא מדבר מאין סוף למטה?

כאילו כן.

אות כ"ד

"והתשובה היא, כי יש תמיד ערך הפכי בין אורות לכלים, כי מדרך הכלים הוא שהכלים העליונים נגדלים תחילה בפרצוף, שמתחלה נגדל הכתר" הזך ביותר, קטן. "ואחריו הכלי דחכמה וכו' עד שכלי המלכות נגדל באחרונה." לפי העביות, שכך הוא גודל, עבה פחות, יותר, יותר, יותר, עד עבה ביותר. זה הכלי, רצון. "וע"כ אנו מכנים לכלים בסדר כח"ב תו"מ מלמעלה למטה, כי כן טבע גידולם. והפכי אליהם האורות, כי באורות, האורות התחתונים נכנסים תחלה בפרצוף," הקטנים, נפש. "כי מתחילה נכנס הנפש שהוא אור המלכות, ואח"כ הרוח שהוא אור הז"א וכו' עד שאור היחידה נכנס באחרונה. וע"כ אנו מכנים לאורות בסדר נרנח"י ממטה למעלה, כי כן סדר כניסתם מתתא לעילא. באופן, בעת שעוד לא נגדל בפרצוף רק כלי אחד, שהוא בהכרח כלי העליון כתר, כנ"ל, הנה אז לא נכנס בפרצוף אור היחידה המיוחס לכלי ההוא, אלא רק אור התחתון מכולם, שהוא אור הנפש, ואור הנפש מתלבש בכלי דכתר. וכשנגדלו ב' כלים בפרצוף שהם ב' העליונים כתר וחכמה, הנה אז נכנס בו גם אור הרוח ויורד אז אור הנפש מכלי דכתר אל כלי דחכמה ואור הרוח מתלבש בכלי דכתר. וכן כשנגדל כלי ג' בפרצוף שהוא כלי הבינה, אז נכנס בו אור נשמה, ואז יורד אור הנפש מכלי דחכמה לכלי דבינה, ואור הרוח לכלי דחכמה ואור הנשמה מתלבש בכלי דכתר. וכשנגדל בפרצוף כלי ד' שהוא כלי דת"ת, הנה נכנס בפרצוף אור החיה, ואז יורד אור הנפש מכלי דבינה לכלי דת"ת ואור הרוח לכלי דבינה ואור הנשמה לכלי דחכמה ואור החיה בכלי דכתר. וכשנגדל כלי חמישי בפרצוף, שהוא כלי מלכות, נכנס בו אור היחידה. ואז באים כל האורות בכלים המיוחסים להם, כי אור הנפש יורד מהכלי דת"ת לכלי דמלכות, ואור הרוח לכלי דת"ת ואור הנשמה לכלי דבינה, ואור החיה לכלי דחכמה, ואור היחידה לכלי דכתר."

שאלה: מה ההבדל בהשלמה הזו, בין כלי דמלכות לאור הכי קטן, לבין ההשלמה ההפוכה הזו?

הכלי קובע את המילוי שמגיע אליו, לכן כך קורה. אני לא נותן לשום אור להיכנס אליי. אחר כך אני נותן לאור הקטן ביותר להיכנס בכלי שלי הזך ביותר כי שם אני משתווה עם האור ושם בטוח שאם אקבל, אני אקבל שם. אחרי שקיבלתי את אור הנפש בכלי דכתר, יפה, טוב, עכשיו אני יכול את אותו האור, זה לא בדיוק אותו האור, אבל את אותו אור הנפש לקבל אפילו בעביות יותר גדולה.

נניח, אכלתי עכשיו איזה ביסקוויט וחשבתי על הבורא, הייתי רעב בעשרה גרם. עכשיו אני אנסה לאכול את אותו ביסקוויט למען הבורא עם חיסרון של עשרים גרם. אני קובע. הנברא קובע. ואז אני מרגיש שבעשרים גרם רצון, אם אני אוכל את אותו ביסקוויט, אני נהנה כאור הרוח. למה? כי נתתי לבורא יותר תענוג על ידי זה שאני רוצה להתקשר אליו ברצון לקבל יותר גדול. האור הוא אותו אור.

האמת, יש לנו בסך הכול רצון, אני לא יודע איך להגיד, זה גרגיר קטן, והאור לעומתו גם. אנחנו אומרים ממלא את כל העולם, מה זה העולם? הכול הוא ביחס, היחסים קובעים. זה הכלי, כלי זה היחס, לא הרצון עצמו. הרצון עצמו הוא רק יסוד שיהיה על מה לבנות בניין, כמו כל היקום, אבל יסוד צריך להיות גרגיר אחד. זאת אומרת, אני קובע תמיד באיזו עביות שלי אני יכול לעשות נחת רוח ליוצרי ולפי זה אני קובע את המדרגה שלי, אני קובע איפה האור ייכנס וכן הלאה. וכאן ודאי ש"ערך הפוך אורות וכלים", כי כמה שאני נהנה בעביות יותר גדולה אני בזה עושה תענוג יותר גדול.

אבל, איפה מתלבש התענוג היותר גדול? הוא מתלבש לא ברצון שאני עובד עימו, אלא ברצון שנמצא עם הבורא בקשר הכי גדול. לכן כתוב "הכול במחשבה יתבררו", כי הדביקות שלי היא לא באותו מקום איפה שאני עושה את הפעולה, ולכן יש לנו בזה בלבול גדול. אני יכול לעשות פעולה גשמית מאוד, ודביקות אני מרגיש ממש בנשמה. דביקות מרגישים באור שנכנס לכתר, שם נקבע באיזו דרגה אני נמצא.

נניח נכנס אור הרוח, אז אני כבר באור הרוח דבוק בבורא, אבל עם מה אני עובד? אני עובד תמיד עם הכלי הנמוך, אני עובד עם כלי דבחינה א', לא עם בחינת שורש. זאת אומרת יותר רחוק מהבורא, יותר עבה, זאת אומרת לפי עביות. לפי זכות זה כלי אחר ושם אור אחר. וזה מבלבל מאוד. כדאי כל הזמן לחשוב על זה מפני שזה מברר את היחס אורות וכלים וזה מקדם, מקרב לתיקון, אם כי לא יהיה ברור עד שזה יתלבש בתוך האדם.

לקח הרבה זמן עד שבעל הסולם גילה את זה בצורה כזאת מפורטת שיוכל להסביר. כי זה לא כל כך ברור לאדם אפילו שמקבל, איך הוא מקבל, באיזה כלים, באיזה אורות באיזה תנאים, זה כאן וזה שם כאילו, הכלי נעשה מחולק. החלק העבה, החלק הזך, מה הקשר בין שני חלקים האלו. זה לא פשוט.

שאלה: לפני עולם הצמצום כשמדברים על ד' בחינות דאור ישר, הכלים גדלו ובחינה ד' נהייתה כלי לאור היחידה, זה נכון? כאילו היא רק רוצה, כמה שהיא רוצה יותר היא מקבלת יותר בלי חשבון, בלי מסכים, בלי כלום?

אתה רוצה להגיד כך, בחינה ד' כוללת בתוכה שורש, א', ב', ג', ד' דרגות העביות והן כולן התמלאו באורות, ואיפה היה האור הכי גדול בבחינת שורש דבחינה ד' או בבחינה ד' שבבחינה ד'?

תלמיד: כן.

בבחינה ד' שבבחינה ד'.

תלמיד: זה לפני עולם הצמצום?

כן.

תלמיד: אחרי עולם הצמצום שאנחנו מדברים כבר במסכים ואור חוזר, כאילו עדיין החוקיות הזאת נשמרה. זאת אומרת, עד שגדלה בחינה ד' לא נכנסים בפרצוף אורות דיחידה, אבל כאילו רק התהפכו האורות, מלכות עכשיו מקבלת את אור הנפש וכתר מקבל את אור היחידה, זה השינוי?

כן.

תלמיד: פשוט האורות התהפכו?

כן, כי יש עכשיו עיקרון הפוך, לפי הדבקות של הרצון לקבל במאציל, ולא לפי העביות של הרצון לקבל שבנאצל.

תלמיד: רציתי לברר את הקטע הזה של החוקיות שלא השתנתה. במלכות, הכלים הולכים וגדלים גם לפני הצמצום וגם אחרי הצמצום. והאורות הולכים וגדלים?

כן, ודאי.

תלמיד: רק האורות מתהפכים, זה הכול?

כן. "זה הכול". זה בדיוק "זה הכל", חוץ מזה אין כלום, זה נקרא זה הכול.

שאלה: האם כאשר אור הנפש נכנס לכלי דכתר הוא מורגש במלכות?

כן. זו שאלה יפה, נכונה. כי אנחנו לא מרגישים שום דבר חוץ ממה שקורה במלכות. לכן כשאנחנו אומרים כאן כלי שהאור נכנס בו זה כבר מלכות. מפה דפרצוף ולמטה זה כבר מלכות. הראש זה ט' ראשונות או ג' בחינות. וכל התוך וסוף של הפרצוף זה מלכות.

שאלה: איזו נפש הייתה בגלגלתא ואיזו נפש הגיעה לע"ב, אם אפשר להגדיר את זה?

נפש דגלגלתא הייתה בגלגלתא, ונפש בע"ב הגיעה לע"ב. אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר עם זה, כל דבר מורגש בכלי שלו, כל אור מורגש בכלי שלו.

שאלה: מה אנחנו יכולים ללמוד על העבודה מכך שהכלי העב ביותר מושך את האור הזך ביותר?

זה גם כל הבלבול שלנו, שאנחנו לא מבינים בפעולות רוחניות. צמצום, אפשר להבין, מסך שדוחה ורוצה להיות בקשר, אפשר להבין, זה ברצון לקבל שלנו, על ידי האגו, על ידי בושה, אנחנו יכולים להבין את הפעולות האלו, אחר כך, אור חוזר, גם אפשר להבין, אני רוצה להשפיע לבעל הבית כמו שהוא משפיע לי, וודאי יוצא שעל ידי התענוגים הגדולים אני יכול להשפיע לו יותר, ועל ידי תענוגים קטנים פחות. כול זה ברור ואנחנו מסתדרים עם זה יפה מאוד, חמש דרגות ברצון לקבל שלי, חמש מנות לפניי, חמש דחיות, חמישה אור חוזר, הכול בסדר, רק כניסת האורות ברצון לקבל מבלבלת אותנו. זה מחלק אותנו, שובר אותנו. איך יכול להיות שאני עובד בכלים גדולים, ובזה אני עובד כאילו עם הכלים הזכים, הקטנים? זה לא מובן. הדברים האלה הם לא מובנים. לאט לאט מתרגלים אליהם, אבל הם מתבהרים רק מתוך ניסיון. יש הרבה דברים שעד שאתה לא רואה אותם, אתה לא מכיר, אתה לא מקבל.

שאלה: איך זה שיש חוקיות בין אור פנימי לאור חוזר? זה כאילו שאור פנימי אמור להיות לגמרי בבחירה חופשית.

אבל הכלי הוא כלי אחד והוא קושר את כול הדברים האלה יחד. אצלו חשובה נקודת הדבקות, השתוות הצורה תגיד, זה מה שחשוב. וקודם זה היה חשוב רק לפי תענוג ורצון, ועכשיו חשובה השתוות לפי הכוונות, לא לפי הרצונות.

רצון לקבל ורצון להשפיע. אם הרצון לקבל לא מתנגד, יש קשר יפה מאוד בינו לרצון להשפיע. כמו אימא עם התינוק הגשמי, היא נותנת, הוא מקבל, כולם מרוצים, היא מרוצה, הוא מרוצה, הכול בסדר גמור. תכניס ביניהם עכשיו תנאים של ההשתוות, שהתינוק מקבל רק במידה שהוא משתווה לאימא. אתה מתאר את התינוק על הידיים שלה? כשהוא משתווה איתה רק בצורה כזאת הוא יכול לקבל. איזה תנאים הוא שׂם לה, ומה היא יכולה לעשות לו. והוא אומר "אני לא רוצה למצוץ". למה? "עד שלא יהיה לי כוח להשפיע, אני לא מוצץ". מה צריכה לעשות אימא, בינה, איזה מערכות עכשיו היא מחויבת לבנות בה מהר מהר כדי להשפיע על התינוק, שתהיה בו מערכת שהוא יוכל להשפיע לה בצורה כזאת שיקבל ממנה את כל החלב שהיא רוצה לתת. זה נקרא שיש כאן "מ"ן" מצד התינוק, ו"מ"ד" מצד האימא, שנעשו כלים חדשים תמורת כלים ישנים, וזה עובד.

תלמיד: איזה יחס נוסף יש באור הפנימי שהוא על פני האור החוזר? זאת אומרת, באור חוזר התינוק כבר נותן איזשהו יחס כלפי אימא.

זה רק תנאי. זו רק טענה לאימא. "אימא, אני אקבל ממך רק בתנאי שאני אהיה שווה לך".

תלמיד: ומה מוסיף האור הפנימי?

אור פנימי לא מוסיף. אור פנימי מגיע אחרי שהם מצאו ביניהם התקשרות כזאת לשביעות הרצון של שניהם, הם עכשיו נכנסים לחיבור, לזיווג, לדבקות.

תלמיד: ובזה גם יש חוקיות, או שזה לגמרי בבחירה חופשית של הנברא?

איזו בחירה חופשית של הנברא? בחירה חופשית של הנברא זה לדרוש מהבורא שיקרה. הנברא אף פעם הוא לא בעל הפעולה, הוא יכול להיות רק בעל הבקשה.

לאט לאט, אלה יסודות העבודה, הם ייכנסו.

שאלה: עביות תלויה ביחס? כל הזמן אנחנו מדברים על גודל הרצון, ופתאום עכשיו הסברת שהיחס הוא בעצם העניין. ככל שאני מתייחס יותר ויותר בחשיבות למשהו, העביות שלי גדלה? ככה מסתכלים על זה?

מה זו עביות?

תלמיד: זאת בעצם השאלה.

או עביות שאני רוצה לקבל, או עביות עד כמה שאני שונה ממנו, וזה לגמרי משהו אחר. אז על מה אני עובד?

תלמיד: אז העביות שאנחנו מדברים עליה היא כל הזמן בירור.

רק על השוני. עביות אחרת אין. כי הבורא אומר "תקבלו, תעשו, מצדי הכול פתוח". אנחנו אומרים "לא, אנחנו הפוכים. רק במידה שאנחנו משווים את עצמנו אליך אנחנו הולכים לקבל". זאת אומרת, הרגשת העביות היא הרגשת השוני בכוונות, לא בדרגת העביות עצמה, אלא אנחנו מתעלים מזה לכוונות הבורא והנברא. שאכפת לי להיות בכוונה על מנת להשפיע, וכמו שהוא במאה אחוז, אז במידה שאני יכול בעשרים אחוז, אני נכנס איתו בשותפות. כאן העניין גם של פי תר"ך פעמים, מאיפה באות ההכפלות האלה, מתוך זה שאנחנו עוברים מְחֵשבון במילוי לחשבון ביחסים.

תלמיד: יש בלבול.

בלבול זה טוב, אל תפחד. בלי בלבול אי אפשר.

תלמיד: אני גם רוצה קצת להגדיל את הבלבול. אור הנפש נכנס מלמעלה למטה.

דרך כתר, חכמה, בינה ומגיע לתחתון, למלכות.

תלמיד: נכון. מלכות שעושה את הפעולות, היא מרגישה מה שהעליון מרגיש? זאת אומרת התענוג הוא בעליון, והמלכות היא שמרגישה מה מרגיש העליון?

אתה מדבר על הכלי שמקבל, או על הכלי שעשה צמצום, או על הכלי שעושה אור חוזר, עביות? על מה אתה בדיוק מדבר?

תלמיד: יש את המשכת האורות, והתענוג הוא לא במלכות, התענוג הכי גדול הוא בכלי העליון, בכלי זך יותר, שם האורות הגדולים שמתגלים.

כן.

תלמיד: פה כאילו התענוג לא מתקבל במלכות, הוא כאילו עושה מאמצים בשביל למשוך את המאור.

התענוג מתקבל במקום שבו הרצון לקבל מזדהה עם הבורא ונמצא איתו באיחוד, בחיבור.

תלמיד: זאת אומרת המלכות בונה את הקשר כלפי העליון, זה מה שקורה.

תחשבו על זה. אנחנו לא רחוקים מלהרגיש את הדברים האלה. רצוי שאתם תנסו להמחיש את זה, להתבלבל בזה, לא חשוב. אני לא אתן בכל זאת. אם אנחנו קרובים למשהו שאתם צריכים לגלות, אסור לי לגלות. אתה יכול להמשיך, אבל אני לא אענה לך. זה כמו שילד יושב ליד האבא והוא צריך לתת תשובה [כמה זה] שלוש פלוס שתיים, ואבא אומר לו חמש. אז מה עשה האבא?

תלמיד: זה מה שהסברת לחבר, שזה בעצם העיקרון של העבודה, שהמלכות לא נהנית לעצמה היא כאילו עובדת עם המסכים כבר, היא מושכת את האור. בניית הקשר, והתענוג האמיתי הם רק כשכל הכלי יהיה מלא?

זה נכון.

שאלה: לפי ערך הפוך כלים ואורות איך אפשר להסביר שתיקון בית המקדש הראשון נקרא "מוחין דחיה" ותיקון בית המקדש השני נקרא "מוחין דנשמה"? יש פה ירידת הדורות, לא צריך להיות הפוך? כי הרצון לקבל בזמנים של בית המקדש צריך להיות יותר אכזרי.

זה לגמרי לא שייך למה שאנחנו עכשיו למדנו. אבל אור היחידה אנחנו לא יכולים להשיג זה רק בגמר התיקון. אחרי שכל האנושות נכנסת לזיווג אז זה יהיה אור היחידה. אור החיה היה מושג בבית המקדש הראשון. אור הנשמה היה מושג בבית המקדש השני. אנחנו עכשיו נמצאים ללא שום אורות, בדרך יתגלה גם בית המקדש הראשון וגם בית המקדש השני, ואנחנו צריכים להשיג את בית המקדש השלישי, כלי דיחידה עם אור היחידה. זה נקרא "בית המקדש השלישי". ודאי שזה לא בניין, ואני מקווה שאף אחד לא יחשוב על הבניין ולא יחשוב על איך לשחוט את הכבשים והפרות, אלא כולו רוחניות בלבד.

שאלה: אם יש אור אחד ו"אין עוד מלבדו", אז כתוצאה ממה גדלה העביות במלכות? איך להרגיש את זה מצידנו? איך העביות הזאת מתחזקת, איך אפשר להבין כלפיה משהו?

יש שאנחנו מקבלים את המילויים ונהנים מהם, ויש שאני מרגיש את העביות שלי והעביות הזאת היא מפריעה לי ליהנות מהמילוי, עד כדי כך שאני מרגיש את הרצון לקבל שלי שהוא כמעט ולא נהנה, ואולי הפוך אני מרגיש שהוא נעשה סובל. אני קיבלתי נניח איזו עוגת סברינה, אני אהבתי סברינה, היום כבר אסור לי, ואז כל התענוג הזה הופך להיות אצלי לסבל, כי אני השגתי על ידי זה הרגשת הריחוק, הפכיות.

נניח שאני אוכל טוב ומשמין מיד בשני מספרים, אז אני אחר כך סובל. יש כאן כמה צורות התפתחות, מצד אחד אני נהנה, מצד שני אני סובל, זה נקרא "הכרת הרע". מה אני עושה אחר כך אחרי הכרת הרע, האם אני בונה כאן מערכת שהיא עוזרת לי להתמודד עם הרצון ליהנות שלי. זה העניין של כל אלו שנמצאים באיזו הגבלה, איך הם בונים את ההגבלות.

אז כאן נותנים לנו המקובלים עצה ברורה, איך אנחנו יכולים לבנות את ההגבלות עלינו, שזה על ידי המאור המחזיר למוטב. אבל לפני זה אני צריך להיות בהכרת הרע, שקבלה לעצמי היא מנתקת אותי מכל טוב, מהבורא. ואני לא יכול לעשות את זה בצורה שאני רואה שזה ככה כי אחרת הצמצום הוא יהיה בעל מנת לקבל. וכשאני אתרחק מהמילוי זה גם על מנת לקבל, ואני יותר לא אקבל את המילוי מפני שזה טוב לרצון לקבל שלי, אז מה השגתי בזה, שנעשיתי רזה ובריא? אני על ידי זה לא יכול להתקרב לנותן.

בחינה ד' שהרגישה בה שהיא מקבלת והיא נהנית, מה רע? זה לא איסור, לא כלום. אחר כך מתפתחת בה הרגשת השוני מהמאציל שנקראת "בושה". מה זו "בושה"? הוא נותן ואני מקבל ולכן אני מתבייש. למה? ככה, הוא עשה את זה, זו בריאה בפני עצמה. אז מה שהיא עושה, היא עושה צמצום.

עכשיו השאלה שלנו שהייתה גם קודם, האם הוא עשה צמצום כדי לא להרגיש אי נעימות מזה שהיא מקבלת והפוכה מהמאציל, או שהיא עושה צמצום מפני שהיא לא יכולה להסכים עם זה שהיא מקבלת והפוכה מהמאציל. האם יש לה בזה השתתפות משלה או שהכוח מלמעלה מחייב אותה, זה ההבדל. אנחנו עדיין לבחינה ד' לא מייחסים את העצמאות שלה.

היא הרגישה שהיא הפוכה כמו נניח איזו מערכת חשמלית או אלקטרונית, זה הפוך מזה ולכן יש שם איזה חלק שעושה את ההשוואה ונותן פקודה. זה הכול. מה הוא מרגיש? מרגיש שזה הפוך מזה, פלוס ומינוס. כך הן המערכות האלה מלמעלה למטה, לכן אנחנו קוראים להן מדרגות, מדרגות העולמות בלבד, אין שם שום דבר אנושי. זה שאנחנו משייכים להן, רוצים, מתגברים, לא, כן, מקבל, כן, לא, דוחף אותו, כך אנחנו מדברים. אבל באמת, עולמות זה דומם, צומח, חי.

תלמיד: אני רוצה לשאול גם לגבי זה, שאנחנו כל הזמן מתבססים על הדבר היחיד שהוא האור המחזיר למוטב. איך לכוון את עצמנו נכון לאותו האמצעי היחיד שיכול לתת לנו כוחות מבלי לראות, מבלי להרגיש שום דבר?

אני פועל למאור המחזיר למוטב, זאת אומרת אני פועל לבורא אם אני מכוון לקבוצה ואני מתאר את הבורא שנמצא במרכז הקבוצה. "מרכז הקבוצה" נקרא ששם אנחנו כולנו מתחברים בלבבות שלנו, להיות מחוברים עימו, ודווקא מחיבור הלבבות בינינו אנחנו מגלים אותו קצת, איפה שהוא נמצא, שם באמצע בין הלבבות. ולשם אני מתכוון ולשם אני מפנה את התפילה שלי בתקווה שמהמקום הזה יבוא אלי עזרי.

(סוף השיעור)