שיעור בוקר 01.05.20201 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הגישה ללימוד חכמת הקבלה – קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: ממשיכים ללמוד את הנושא "הגישה ללימוד חכמת הקבלה", קטעים נבחרים מהמקורות, הכנה ללימוד, מקטע מס' 28.

"הגישה ללימוד חכמת הקבלה", הכנה ללימוד.

ההכנה ללימוד חכמת הקבלה חשובה יותר מהלימוד, כי הכול תלוי בכוונה, הכול תלוי בהכנה. ולכן אנחנו צריכים לשים לב באיזו צורה אנחנו מגיעים ללימוד, מה אנחנו רוצים מהלימוד והלימוד עצמו זה רק אמצעי, אבל אמצעי להשיג מה שהוחלט בכוונת הלימוד, בגישה.

לכן מקובלים היו תמיד שמים לב שחוץ מזה שלומדים, שלא ילמדו סתם ספרים למיניהם, כי יש לכם בחכמת הקבלה אלפי ספרים, שכותב אותם כל אחד שרוצה וקורא לזה "קבלה" ומי שמתחיל יכול להתבלבל בהם ולהישאר ממש כאילו נכנס ליער ושם נעלם בין העצים, כך גם יכול להיות בחכמת הקבלה בקלות. כי כאן אף אחד לא יודע מהי חכמת הקבלה, מה צריך להשיג, באיזו צורה ללכת. אין שבילים, אין דברים שזה ברור לכולם והוסכם שכך צריך להיות.

ולכן מקובלים דאגו רק להכְוונה, איך לכוון את האדם בצורה נכונה, כמה שהוא מבין לפי נכונות הלב שלו, לפי כמה שהוא נמצא בהכנה פנימית שלו מצד הטבע שלו ומוכן לגלות את האמת ולא שום דבר אחר חוץ מהאמת, שלא יפול לאילו אמונות, לאיזה פעולות אלא ירצה רק להשיג את הכוח העליון בלבד.

וכל יתר הדברים, לא טקסים ולא צורות חיצוניות של העולם הזה ולא שום דבר בקיצור, אפילו לא ידע, כמה לדעת, כמה שמתקדם בידיעת המקורות, הפסוקים, לדעת בעל פה, ללמוד סתם נתונים שהוא לא מבין אותם, לא משיג אותם אלא שהם מופשטים נשארים ממנו, זה הכול לא מקובל על הלב האמיתי של האדם אם הוא מתגלה לאדם ודורש באמת השגת הבורא. ולכן הכול תלוי בכוונת הלימוד, זאת אומרת בהכנת לב האדם להכיר את הבורא, לגלות אותו.

לכן אנחנו היום בעצם מסיימים את הקטעים האלה של ההכנה הנכונה לחכמת הקבלה ונקווה שנוכל לברר את זה כך שיהיה ברור לכל אחד.

קריין: קטע 28, כותב רב"ש:

"אם אין בתחילת לימודו, שהאדם הולך ללמוד, שרוצה על ידי זה להגיע לבחינת "אמונה שלימה". שזה יכול להשיג על ידי המאור שבתורה, בזה שהוא רוצה להתדבק בהלובש, שהוא מלובש בהתורה. שהוא נותן את מאור התורה, ולא אחר. נמצא, שהוא לומד תורה, שהם לבושיי של הקב"ה. ועל ידם הוא רוצה להגיע לאמונה שלימה, להתדבק בהלובש, שהוא הנותן התורה.

ויש כבר כאן ייחוד של ג' בחינות:

א. אורייתא, שהם לבושיי הקב"ה,

ב. קוב"ה, שהוא מלובש בהתורה,

ג. ישראל, האדם, הלומד תורה על הכוונה הנ"ל.

וזה נקרא "ייחוד", הנקרא "אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא". "

(הרב"ש. מאמר 12 "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'" 1988)

מה רב"ש רוצה להסביר לנו כאן, שאדם צריך להבין שלפניו ישנה מטרה, שזה כוח עליון ואדם צריך לעשות מעצמו לבוש, כיסוי. ניתן כזאת דוגמה, שיש משהו שאנחנו רוצים להדביק על משהו, איזה בד או פלסטיק, אז אנחנו מדביקים עליו, זה בעצם מה שהאדם רוצה. הוא רוצה לעשות מהרצון שלו כזה דבר, שיוכל לעטוף, להדביק את עצמו על הבורא. האמצעי שהוא מדביק את עצמו לבורא נקרא "תורה", זה האורות שמגיעים לאדם ועוזרים לו להיות לבוש על הבורא.

הבורא עצמו זה הבורא, זה שמשיגים במידה שמתלבשים עליו, ואדם זה הרצון שהוא נקרא לא סתם אדם אלא "ישראל", ישר אל, שרוצה בלבוש הזה להשיג אותה צורה, אותן התכונות כבורא.

אז בסופו של דבר יוצא לנו ככה, שהבורא והלבוש והאורות שעוזרים לאדם להיות כלבוש על הבורא, הכול הופך להיות יחד, "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא". לזה אנחנו צריכים להגיע. ובזה יהיו לנו ידיעת הבורא, תכונות הבורא, המצב של הבורא, זו מטרת ההתפתחות שלנו.

בסופו של דבר צריכים הם להיות כאחד, "ישראל" שזה אדם המשתוקק להגיע לדבקות בבורא, "אורייתא" זה אותם התכונות, חוקים, תנאים שעל ידם האדם שרוצה מתאים את עצמו לבורא, והבורא זה אותו השורש שאליו האדם משתוקק להידבק, לקבל צורתו. ולכן ישר-אל, מי שמשתוקק לזה הוא מקבל צורת הבורא, זה נקרא "ויהיה שם ה' עליך".

שאלה: לא הבנתי מה זה אומר שאדם צריך להיות לבוש על הבורא.

להתלבש עם כל התכונות [שלנו] על התכונות של הבורא, להתאים את עצמנו. זה נקרא "שובו בני ישראל עד ה' אלוהיך"¹.

תלמיד: מה זה אומר להידבק לבורא ומה הדרך הנכונה לעשות את זה?

להידבק בבורא זה נקרא שאני רוצה לבטל את עצמי כי אני הפוך מהבורא בכל מיני צורות, ואז אני צריך לבטל את עצמי, זה קודם כל ואחר כך להשתדל לקבל כל מיני תכונות של הבורא, ואז אני נדבק אליו. זה כמו שאמרתי, שיש לך איזושהי צורה גשמית, ואתה לוקח איזה חומר גמיש, איזה פלסטיק דק ואתה מדביק אותו על הצורה הזאת. אז החומר הדק הזה מקבל אותה צורה כמו שאתה מדביק אותו עליו. כך אנחנו צריכים להחליף תכונות שלנו לתכונות של הבורא. זה נקרא להידבק אליו, אמנם אנחנו נמצאים בחומר הפוך ממנו, ברצון לקבל והוא ברצון להשפיע. העבודה הזאת נקראת "דבקות".

שאלה: איך דברים כל כך מושלמים כמו התורה והבורא יכולים להכיל גם את הדבר השלישי, שזה הרצון להידבק לצורה שלו? כי לא משנה כמה מאמצים אנחנו עושים, התנאי הזה נשאר עדיין בגדר אוטופיה. אז למה זה עדיין נתפס כך שכמעט אי אפשר להשיג אותו.

זה לא נכון שאי אפשר להשיג אותו, זו מטרת ההתפתחות שלנו ושם כולנו קיימים, אנחנו כבר קיימים במצב המתוקן השלם, הסופי, אלא אנחנו צריכים לעבור את כל הדרך הזאת כדי להבין, להרגיש, ללמוד את הבורא עצמו. כי בלי שאתה תעבור את כל שלבי הדבקות עד שאתה מתאים את עצמך במאה אחוז לבורא, אתה צריך לאט לאט להשיג את זה בלהבדיל בין הרצון לקבל שלך לרצון להשפיע שלו, בלהתאים את עצמך אליו בדיוק בכל אותן הצורות שישנן בבורא עם הרצון לקבל שלך שהפוך ממנו. אתה על ידי זה משיג אותו, אתה על ידי זה לומד אותו.

זה כמו ילד קטן שלומד את החיים מתוך זה שמתאמץ וקשה לו ובכל זאת אתה רואה איזו עוצמה ואיזה כוח ואיזו נחיצות יש לילד להרגיש, להשיג את הכול, איך שהוא זוחל על הרצפה ואיך שהוא רוצה להשיג את הכול, זה הטבע שמחייב אותו. כך אנחנו צריכים לעשות עם השגת הבורא, איך אנחנו נדבקים בו כמו צורת פלסטיק עליו, שעם כל הרצון לקבל ההפוך ממנו, שאנחנו נדחים ממנו, אנחנו מחפשים איך בכל זאת לעשות זאת.

תחשבו על התהליך הזה ותראו שמתוך התהליך הזה, מדבר והיפוכו, מהבורא והרצון להשפיע והפוך ממנו, מאיתנו ברצון לקבל, דווקא שאנחנו לומדים משתי הצורות האלו ההפוכות, אנחנו מגיעים לידיעת הבורא, להשגת הבורא, לזה שאנחנו באמת נעשים כמוהו למרות שאנחנו יצורים, וזה מה שהוא רוצה לעשות מהבריאה.

ואדם שהולך להיות דבוק בבורא, הוא מעלה לדבקות הזאת את כל דרגות העביות שלו, ד', ג', ב', א', שורש, וכל הבריאה באה איתו ובזה מקדש את כל הבריאה לדבקות בבורא.

שאלה: מה זה להיות בעל אמונה שלמה, ומה זה הרצון הזה שאנחנו צריכים שיהיה לנו לאמונה שלמה?

את זה אנחנו נלמד. אנחנו צריכים העיקר להשתוקק להגיע למצב שאנחנו מבצעים כל מה שהבורא מגלה לנו ממנו. וכל החוקים האלה, כל התכונות האלו מה שהוא מגלה לנו מעצמו, אלה תכונות של השפעה ואהבה. סך הכול.

שאלה: איזה סוג של חיסרון עלינו להרגיש כדי שיוכל להתעורר בנו כזה רצון פנימי?

חיסרון התחלתי יש בנו בכולנו, אחרת לא היינו מגיעים לארגון כזה כמו בני ברוך, שעוסק רק בדבקות בבורא. וחוץ מזה, לבצע מה שאנחנו לומדים. אבל לא סתם ללמוד בעלמא אלא לבצע את הפעולות האלה בפועל בינינו. בלהרגיש, בלחזק, ביחד לעשות את העבודה הזאת. "איש את רעהו יעזורו", כך מגיעים.

שאלה: יש לנו כל כך הרבה ספרים לקרוא וכל כך מעט זמן במשך היום. האין זה עדיף שאנחנו פשוט נידבק במה שאנחנו לומדים איתך כל יום?

בדיוק, זאת התשובה. אם אתם חוזרים על שיעור בוקר אחר כך במשך היום זה מספיק לכם כדי להתקדם כל יום עוד קצת ועוד קצת קדימה. הייתי אומר כמה שפחות לקרוא וכמה שיותר ללמוד מהשיעור.

שאלה: איך לומדים תורה נכון ובאיזה כוונה לומדים את התורה הזאת? ומה זה לימוד תורה?

זה בדיוק אנחנו עכשיו צריכים ללכת ללמוד עוד מעט. ממש הכותרת הבאה אצלנו היא ה"כוונה בזמן הלימוד".

תלמיד: אמרת שאנחנו צריכים לעטוף, להתלבש על הבורא כמו פלסטיק. אז זה צריך להיות הרי משהו קשה כדי שאנחנו נוכל להלביש אותו, בינתיים הבורא זה לא משהו קשה. איך באמת אפשר לעטוף אותו?

כשאתה תגלה אותו ממש, התכונות שלו, אתה תראה שהן כברזל, כפלדה, ולא פחות. אבל למה נתתי דוגמה כזאת? כי אני בכל זאת צריך לתת משהו שיהיה כולל לכולם ומובן לכולם ואיכשהו מוחשי. לכן אמרתי כך שיש לך משהו שאנחנו רוצים להידבק אליו. "להידבק", זאת אומרת כל מה שיש לי זה לא חשוב, רק לקבל את הצורה לְמָה אני רוצה להידבק. זה חשוב בשבילי.

לכן עם כל הרצונות שלי, המחשבות שלי שהן הפוכות ואיזו צורה, אני לא יודע, לפי שורש הנשמה שלי, אני רוצה להידבק בבורא. זאת אומרת, אני רוצה לגלות אותו בזה שאני נדבק אליו.
"נדבק אליו", זאת אומרת שאני מבטל את עצמי בכל פעם אולי בצורות אחרות, אבל מבטל את עצמי, ומקבל את הצורה שלו, זאת אומרת תכונות שלו דלהשפיע, עליי, ואז נקרא שאני מגיע לדבקות בו.

תלמיד: אתה אומר שהוא יהיה קשה כמו פלדה, הבורא, מה זה אומר?

שהוא לא משתנה. הבורא לא משתנה, אלא אני צריך להשתנות כל פעם ולהתאים את עצמי כל פעם אליו. כמו תינוק נדבק לאמא, היא מחזיקה אותו על הידיים, הוא כל הזמן רוצה להיות דבוק אליה, ממש כאילו להיכנס פנימה, לקבל את הצורה שלה, כך אנחנו צריכים להידבק לבורא.

תלמיד: כתוב כאן שהנקודה הראשונה בהתחלה זה הבורא מתלבש בתורה, אחרי זה להיפך. מה ההבדל?

"תורה" זה אותם האמצעים שעל ידם אנחנו דבוקים בבורא, הבורא נמצא בתוך הלבושים האלו שאנחנו משיגים, ואנחנו הם אלה שרוצים להשיג. שלושת הדברים, מצד אחד זה הבורא, מצד שני אני, ובאמצע מה שנקרא "תורה". זאת אומרת, אותם האורות שמגיעים אליי ומשנים אותי שאני אוכל להיות בעל מנת להשפיע ובזה להתאים את עצמי לבורא. האמצעי ביני לבין הבורא, זאת התורה. זאת אומרת, האור העליון שמגיע אליי בהתאם לפעולות שלי שזה חיבור עם החברים, לימוד, פעולות כאלה של השפעה, ואז אני מתאים את עצמי לבורא.

אמצעי להגיע להתאמה לדבקות בבורא, לאדם, אמצעים האלה נקראים "תורה". זה לא חשוב איזה אמצעים, בסך הכול יש בהם איזה מאור המחזיר למוטב, איזה כוח שעושה מאיתנו בדיוק אותה צורה שאנחנו מתאימים את עצמנו לבורא. שבפנים אנחנו נמצאים אותו רצון לקבל, אבל הפעולות שלנו מבחוץ נראות כהשפעה.

שאלה: האם גם בלי כוונה תחילה, האם עצם הלימוד והמאור, בונים אצל האדם את הכוונה?

ודאי שאנשים שמגיעים לחכמת הקבלה, אי אפשר לדרוש מהם שום דבר, זה ברור שאין להם שום הכנה קודמת, ולכן מתחילים ממה שהם מתחילים. אלא לאט לאט, לאט לאט, הם מתחילים לקבל מהקבוצה, מהמורה, מהלימוד, מכל מיני פעולות, מתחילים לקבל איזו התפעלות, השפעה, וכך הם משתנים ומתחילים להבין. אבל בכל זאת, כדאי להעביר להם את הצורה הזאת, שזה הבורא, ואנחנו, הפוכים זה מזה, ולהתאים את עצמנו לבורא זה נקרא על ידי האורות שמקבלים מהבורא, והם עושים מאיתנו אותה צורה כמו הבורא, ואז אנחנו כמו אותו פלסטיק יכולים להדביק את עצמנו על צורה שהיא נקראת "בורא".

תלמיד: אמרת מקודם להחליף את התכונות בתכונות של הבורא. מה זה נקרא להחליף את התכונות שלנו בתכונות של הבורא?

זה נקרא שאנחנו כולנו בעל מנת לקבל, וצריכים להגיע לכל המצבים שלנו שהם יהיו בעל מנת להשפיע, שאני ארצה מעצמי, מכל דבר שיש לי, שהוא יהיה בצורה כמו הבורא, שאני אוכל להידבק מכל הרצונות, מכל המחשבות, מכל הפעולות שאני עושה מהן צורה שהיא מתאימה להיות דבוקה לבורא.

שאלה: אנחנו מתחברים, מתחילים להרגיש אחד את השני, וחסרה לנו איזו עוצמה בחיבור. אז השאלה היא, איך אנחנו משתמשים בחוסר העוצמה, כדי להתלבש על הבורא, כדי שיהיה לנו רצון חזק יותר?

אתם צריכים להזכיר אחד לשני במשך היום שעל הנטייה הזאת לתאר את התמונה הזאת שאתם מגיעים להידבק בבורא, שהתמונה הזאת היא תהיה כל הזמן לנגד עיניכם. שבפנים, בהתרגשות, בהתפעלות שלי הפנימית, אני רוצה להיות כל הזמן דבוק בבורא, כמו תינוק באמא, בכל התכונות, מחשבות, רצונות, בכל מה שאני עושה, שאני אראה את הנטייה שלי עוד יותר ויותר להיות דבוק אליו.

שאלה: האם אני צריך לברר את ההשפעה של הבורא עליי כדי שאני אוכל ללמוד ממנו?

אתה לא יכול לעשות את זה לפני שאתה מגיע לגילוי. אתה צריך על ידי כל הפעולות שאומרים לך מקובלים לעשות שאנחנו לומדים, לעשות מעצמך מישהו שרוצה להיות דבוק בבורא, להצטרף אליו, ממש להידבק, כמה שיותר, שלא יהיה משהו שמבדיל בינך לבינו.

שאלה: עדיין לא בדיוק ברור. אם אנחנו כל כך הפוכים כמו שני מגנטים שנדחים, איך נידבק אליו? יש פה איזה נס או איזה חוקיות שאפשר להבין בהיגיון?

יש כאן חוקיות, ואנחנו על ידי הלימוד בפעולות מה שהמקובלים ממליצים לנו לעשות, אנחנו מגיעים להתאמה. בפנים אנחנו לא משתנים, אנחנו נשארים הפוכים מהבורא. אבל בצורה החיצונה, שאנחנו עושים עלינו צמצום, מסך, אור חוזר, אנחנו הופכים את הרצון לקבל שלנו דווקא לרצון להשפיע, ואז מזה יהיה לנו דבק ומגיעים לדבקות בבורא. אפילו תראה את המילים עד כמה הן מתארות לנו נכון את המהות הפעולות.

שאלה: מה ההבדל בין העבודה הפנימית שאנחנו צריכים לעשות במשך היום לבין העבודה הפנימית שאנחנו צריכים לעשות בשיעור?

אני לא חושב שיש הבדל בעבודה פנימית. יש הבדל בביצוע, זה נכון, אבל לא בעבודה פנימית. אנחנו כל הזמן צריכים להשתדל לדמיין את עצמנו שאנחנו נעשים יותר ויותר מותאמים לבורא, ושום כוח או מקרה שבעולם שגם הוא ודאי מגיע מהבורא בלבד, אין עוד מלבדו, לא מפריד בינינו, בינינו לבורא. וכדי להידבק בבורא יותר, אנחנו צריכים יותר להידבק בינינו. זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'".

תלמיד: לא צריכים לחלק את זה כך, שבמשך היום אני חושב על כל פעולה שאני עושה כהכנה לשיעור?

זה יהיה הכנה לשיעור, מה שאנחנו עכשיו מדברים. הפעולה האקטיבית בחיבור בינינו ומאיתנו לבורא, זאת ההכנה לשיעור. לא להיכנס לכל מיני פילוסופיות המנותקות מהמציאות, אלא על פני כל המציאות צריכים להיות מקושרים בינינו ולבורא.

.

שאלה: אם הבורא הוא כמו אבן והחומר שלי כל הזמן משתנה, איך לעשות את החומר יותר יציב, או שככה זה צריך להיות?

כתוב בהרבה מקומות, שכל פעם שאנחנו משיגים איזו צורת דבקות בבורא, הצורה הזאת בעוד כמה זמן נעלמת ואנחנו מרגישים במקומה דווקא צורה הפוכה, שאנחנו יותר רחוקים, שאנחנו יותר חלשים, שאין לנו שום נטייה ורצון.

זה תמיד יהיה כך, עד גמר התיקון. לקראת התיקונים הגדולים, בכלל תהיה חולשה כזאת וניתוק נוראי, וכך אנחנו נרגיש את זה בדרך, כי מתגלים צורות יותר ויותר הפוכות, אבל בהתאם לזה יש בנו כבר הכנות להפוך אותן לדבקות.

ולכן "אין צדיק בארץ אשר עשה טוב ולא יחטא"², וכך אנחנו הולכים.ובכל מקום ומקום, אנחנו נופלים וקמים, נופלים וקמים. וכל פעם אנחנו רוצים לתאר לעצמנו שיש לפנינו בורא ואנחנו רוצים להידבק אליו, ממש להידבק כמו שדיברנו על אותו ניילון נניח או משהו שנדבק על איזו צורה. כך.

שאלה: אתמול בעשירייה, הייתה לנו התרשמות מאוד חזקה משאלה מסוימת. החברים עושים כל מה שהם יכולים בצורה כמותית, אנחנו מתפללים כמה פעמים ביום, הרבה זמן. ואתמול הייתה ההתרשמות שאנחנו מפגרים מאחור, שאנחנו לא נמצאים בקצב ההאצה של האור, של התוכנית, וזה גורם להרגשה של פחד, ואנחנו ממש משתדלים לברר, לבדוק, איפה אנחנו יכולים להשתפר, במה אנחנו יכולים להוסיף באיכות, כיוון שבכמות כבר עושים כנראה כל מה שאפשר כבר. איך אנחנו יכולים להאיץ? במה להתמקד?

תחפשו. אין לי מה להגיד. יש על זה המון חומר, תחפשו. העיקר "איש את רעהו יעזורו"³. וגם נלמד עכשיו את כוונת הלימוד.

שאלה: איפה אנחנו צריכים להסתכל כדי לזהות את התכונות האלה שאליהן אנחנו צריכים להידבק?

לא חשוב לי איזה תכונות. אני צריך להידבק. "להידבק" זה נקרא שאני מאבד את האני שלי ומקבל את צורת הבורא. זאת אומרת, את הרצון לקבל שלי אני רוצה להפוך לעל מנת להשפיע, כמו שאני עם האופי שלי, אני רוצה עכשיו לעבוד רק על מנת להשפיע, ונהפוכו.

שאלה: מה היית ממליץ לנו לעשות כשחסרה לנו אמונה?

תיכף אנחנו נלמד. חברים, תיכף נלמד, רק תנו לי קודם לגמור עם כל האלה שאלות.

שאלה: מהי דבקות, ולָמה זה מורגש כמשהו כל כך מרוחק וההיפך ממני?

"דבקות" זה נקרא שאני עושה מעצמי צורה כמו הבורא, שצורתו הוא המשפיע ואני מגלה את עצמי שאני הפוך ממנו, המקבל. וכל פעם שמתגלה אצלי עוד ועוד צורת המקבל שלי יותר ויותר, על ידי זה שמגיע יותר ויותר אור עליון ומאיר עלי, אני מרגיש את עצמי הפוך יותר ויותר מהבורא, ואין לי כוחות ואין לי רצון, ואין לי תכונות, ואין לי כלום ממנו, ואז אני נמצא בנפילה, בייאוש, באכזבה.

וכאן כל העבודה שלנו, למרות ההרגשה הזאת אנחנו צריכים, עם כל ההרגשה הזאת, להגיד זה לא חשוב לי, לא חשוב לי מה אני מרגיש, לא חשוב לי מה מתגלה, אני רוצה בכל זאת להיות דומה לבורא, לבטל את עצמי סך הכול, כאילו שאני לא קיים, פשוט מאוד.

כי כל צורה שהיא מתחילה להיות ברוחניות, היא מתחילה מצורת עיבור, ועיבור זה שאנחנו מבטלים את עצמנו לגמרי כלפי העליון. זה לא שאנחנו קטנים כאלה, כמו עובר ברחם אימו שמתחיל להתפתח. אלא זה אומר שאני עושה מעצמי אפס, כמו שהבורא שברא אותי, זה נקרא "רשימו", נקודה, טיפת זרע, זה יש לי ממנו, רק זה, יותר מזה לא.

אז כל פעם אנחנו מתחילים מאותה צורה, ואז מתחילים להתפתח יותר ויותר. במה? בזה שאני רוצה יותר ויותר להיות דבוק אליו. לא חשוב לי באיזה מצב, לא חשוב לי באיזו צורה, העיקר להיות דבוק אליו כמו תינוק שמחזיק את אימא, זה העיקר בשבילו, וכך נתקדם. לכן כל המצבים שאנחנו עוברים ודאי שהם באים מהבורא בלבד, כי אין עוד מלבדו, ואנחנו צריכים על פני כל המצבים האלה להרגיש את עצמנו בדבקות אליו, זה הכול.

שאלה: אתה כל הזמן מבקש מאיתנו שאנחנו נתחבר, אבל למרות כל המאמצים נראה שהחיבור בינינו הוא עדיין חלש, מה עדיין חסר לנו?

חסרה לכם ידיעה, הרגשה, עובדה, התרשמות יחסית,שבלי חיבור אתם לא מגיעים להידמות לבורא. לפי מה אתה תידמה לו? תגיד לי, לפי איזה דוגמה, לפי איזו צורה, לפי איזה חוק, לפי משהו, איך אתה יכול להגיד שזאת הצורה שדומה לבורא? לכן הבורא שבר את הכלי ונתן לנו אפשרות להידבק, ואנחנו על ידי החיבור בינינו המתגבר יותר ויותר יכולים להגיד, בזה אנחנו מגיעים לצורת הבורא, מגיעים להתאמה בינינו בעביות שורש, בעביות א', בעביות ב', ג', ד', זה נקרא דרגות ההתאמה שלנו לבורא.

לכן זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'", זה בשבילנו דוגמה, עשירייה זה דוגמה שבה אנחנו מגיעים למצב שאם מתחברים, אז בטוח שאנחנו מגיעים לצורת הבורא. אולי עדיין לא בעוצמה שאנחנו יכולים לגלות אותו, אבל בדרך לזה צריכים לעשות כמה פעולות של הדבקות בין החברים, ואז אתם מגיעים למצב שאתם מגלים את הבורא, מתוך החיבור ביניכם.

שאלה: הסברת שהתורה נמצאת בין הבורא לבין האדם, באמצע, ומובן שהעשירייה גם כן נמצאת בקו הזה, כנראה בין האדם לבין התורה. אבל בצורה יותר מדויקת, איפה היא נמצאת, מה המיקום של העשירייה, בין האדם לבין התורה, לבין הבורא?

העשירייה היא אותה הצורה שדרכה אתה נדבק לבורא, ובעשירייה אתה צריך לגלות את הבורא ואת עצמך יחד, זה האמצעי. אם אתה רוצה לגלות את הבורא, בבקשה, תגיע לעשירייה, תידבק, תיכנס בה, יש לך כאן אפשרות להידבק אליה, להתקשר, להשתתף יחד עם החברים. אם אתה משתתף איתם בכמה כוחות שיש לך, אז יוצא שמתוך הפעולה הזאת אתה מתחיל לגלות את הבורא. כי העשירייה הופכת להיות לעשר ספירות, ובהם אתה מתחיל לגלות את הכוח המשותף של עשר הספירות, שהוא הכתר שלהן, ואז אתה מגלה את הבורא. זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'", שהעשירייה הופכת להיות כלי ובו מתגלה הבורא.

שאלה: אנחנו מתקרבים לבורא על ידי התמוססות בעשירייה, שם במרכז?

אני לא יודע את ההגדרות שלך, מה שאמרתי אמרתי, ומה שאתה אומר אני לא מסכים. אתה תסכים עם מה שאני אומר, עם המילים שאני אומר.

קריין: 29.

"חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים. ולשון כיוון, הוא ישרות הלב והוא ליישר הלב, שלא יהיה פזור בתאוות וחמדות עניני עולם הזה, רק שיהיה מכוון ומיושר לאביו שבשמים."

("פרי צדיק". פרשת "וישב", אות ג')

העיקר בשבילנו זה שאנחנו כל הזמן נכוון את עצמנו להתקדם, להתקרב, להידבק, להתלבש על הבורא, וזה הכול מושג על ידי החיבור בינינו. לכן כל התפילות שלנו הן גם תפילות בעשירייה, ב"מניין", מה שנקרא.

אולי תקרא שוב.

קריין: שוב קטע 29.

"חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים." זה נקרא "לפני הלימוד", היו כך מכינים את עצמם. "ולשון כיוון, הוא ישרות הלב והוא ליישר הלב, שלא יהיה פזור בתאוות וחמדות עניני עולם הזה, רק שיהיה מכוון ומיושר לאביו שבשמים."

("פרי צדיק". פרשת "וישב", אות ג')

שאלה: אם החסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת, אנחנו כביכול צריכים הרבה יותר.

אין לנו על מה. תנסה להיות חמש דקות בזה ותראה כמה שהמחשבות שלך פורחות לכל הכיוונים.

תלמיד: בדיוק, אז מה עושים?

משתדלים, הכול תלוי בכוונה. אנחנו עושים איזו הכנה לפני השיעור ואני שמח לראות את זה, ואני נמצא בזה, אני גם כבר מגיע, אני קם הרבה לפני השיעור, אבל לפחות בהכנה עם כולם, עשרים דקות או רבע שעה, אני גם נמצא אתכם. מה לעשות, לאט לאט, זה ישתנה.

קריין: אנחנו עוברים לכותרת הבאה שלנו, הנושא הוא "כוונה בזמן הלימוד".

כן, זה הדבר העיקרי.

קריין: 30, כותב רב"ש,

"האדם צריך להשתדל ולא לשכוח את המטרה בעת לימוד התורה, שיהיה תמיד לנגד עיניו, שהוא רוצה לקבל מהלימוד, שהלימוד ישפיע גדלות וחשיבות הבורא."

(הרב"ש. מאמר 29 "לשמה ושלא לשמה" 1986)

קריין: 31, כותב רב"ש,

"צריכים לתת תמיד תשומת לב בעת הלמוד, מה המטרה שלו מלמוד התורה, היינו מה הוא צריך לדרוש מהלמוד התורה. אז אומרים לו, שהוא צריך לבקש קודם על "כלים", היינו שיהיו לו כלים דהשפעה, המכונה "השתוות הצורה", שבזה מסתלק הצמצום וההסתר, שנעשה לגבי הנבראים. ובשיעור זה מתחיל להרגיש את הקדושה, ומתחיל להרגיש טעם בעבודת ה'. ואז הוא יכול להיות בשמחה, משום שקדושה מולידה שמחה, ששם מאיר האור דלהטיב לנבראיו."

(הרב"ש. מאמר 22 "כל התורה היא שם אחד קדוש" 1985)

כך מגיעים לשמחה, כתוצאה מהתורה, שהתורה משמחת.

שאלה: מה זה אומר להרגיש טעם בלשרת את הבורא?

אני לא יכול להסביר לך מהו הטעם, אלא על זה כתוב "טעמו וראו כי טוב ה'"⁴. מי שמגיע לאיזה מגע, לאיזו דבקות, לאיזו התאמה לבורא, כמו שאתה מדביק את עצמך לבורא, והדבק זה התורה, שאתה מתאים את התכונות שלך, הרצונות, המחשבות שלך לבורא, שהכול מכוון כדי להיות דומה לו, בזה שאתה מבטל עצמך, זה נקרא "פעולת הצמצום", ואחר כך אתה מתאים את עצמך אליו שזו כבר פעולות ההתאמה, תעשה רצונך כרצונו, בזה אתה מתחיל להרגיש את תכונות הבורא בעצמך, בך. זה נקרא "השגה". ואז אתה משיג את תכונות הבורא שהן ממלאות אותך, נכנסות בך, ובזה אתה משיג אותו. ואז אתה מרגיש ורואה בחושים שלך עד כמה הוא טוב ומיטיב, אתה משיג את ההרגשה הזאת, אתה משיג את הידע, את הרגשת העולם. מה שיש לבורא ובאותה מידה שאתה דבוק בו, אתה מתחיל גם כן להרגיש את עצמך באותו הגובה, מאותן התכונות כמוהו.

לכן כתוב, "שובו בני ישראל עד ה' אלוקיך". מי שנמשך לבורא נקרא "ישר אל", "ישראל", ואז עד ה' אלוקיך, זאת אומרת, להגיע למצב שמה שיש לבורא אתה משיג, וזה נקרא "דבקות שלמה".

שאלה: מה זה חסדים?

אנחנו לא למדנו את זה עכשיו.

תלמיד: אולי הכוונה לחסידים ראשונים, מהציטטה הקודמת.

"חסידים ראשונים" אלה אנשים שמשתוקקים להשפעה, הם נקראים "חסידים". כי "חסדים" זה נקרא אורות שנמצאים בדרגת הבינה, והאדם שעושה פעולות השפעה הוא נקרא "חסיד", והפעולה עצמה של ההשפעה היא נקראת "חסד". זה הכול שייך לדרגת הבינה. דרגת הבינה נקראת "כי חפץ חסד". אולי את זה אתה שואל?

תלמיד: מה זה אור חסדים?

אור שמתפשט בכלי שרוצה רק להשפיע, שעושה על עצמו צמצום, על הרצון לקבל שלו, כי הכלי ביסודו הוא תמיד רצון לקבל והפוך מהבורא, אז כשהכלי הזה עושה על עצמו, על הרצון לקבל שלו צמצום, ואחר כך רוצה עוד להיות בהשפעה, הוא נקרא שנמצא בחסדים.

גם אנשים שרוצים להגיע לדרגת חסדים הם נקראים "חסידים", אבל צריכים לבדוק האם הם באמת כאלה כמו שהם קוראים לעצמם. כרגיל בין בני אדם יש ויש. אנחנו מדברים על הלימוד עצמו, אז הלימוד הוא כך. הרצון לקבל שנקרא "הכלי", "הנברא", כשהוא מקבל את תכונת השפעה אז הוא נקרא "חסדים", שנמצא בדרגת חסדים, בדרגת בינה. ומדרגת בינה הוא כבר יכול לגדול בזה שאפילו מקבל על מנת להשפיע, שאלה כבר דרגות חכמה וכתר, אבל זה בתנאי שיש לו למעלה מדרגת חסדים גם עוד כוחות. אבל מי שמגיע לדרגת בינה, לדרגת חסד, הוא כבר נקרא "חסיד" ו"צדיק", אמנם צדיק אינו גמור, אבל צדיק.

שאלה: כתוב שבהשתוות הצורה מסתלק הצמצום וההסתרה, הסתרה ממה?

הסתרה מזה שאני מרגיש חושך. כי בזה שאני רוצה להידבק בבורא אבל אני לא מרגיש את התכונות שלו, הן הופכות להיות אצלי לחושך. והחושך זה כבר עזרה מלמעלה, מהבורא שמאיר לי בחושך. החושך זה גם האור, רק אחוריים של האור. כי ישנם הרבה אנשים בעולם שלא אומרים שיש חושך, איפה החושך, אין חושך, הכול בסדר. אז אדם שמתקרב לבורא אבל עדיין לא משיג את האור, לא משיג את תכונות הבורא, נקרא שהוא נמצא בחושך, כך הוא מרגיש.

תלמיד: מה זה "בהסתלק הצמצום"?

שאם הוא מוכן לעבוד בעל מנת להשפיע, במידה הזאת הצמצום מסתלק. זה אחר כך, זה לא לעכשיו.

שאלה: איך להתגבר על ההפרעות של העולם הזה ולהיות מכוון נכון?

כל הזמן רק לא לעזוב את הבורא ולהתפלל. אנחנו למדנו שהכול מושג רק בכוח התפילה. כל הזמן להיות מכוון לבורא ולהתפלל, לבקש. אפילו לא לבקש, אלא כל הזמן תדבר עימו. אפילו שאתה לא שומע ולא מבין איך שהוא עונה לך, באיזו צורה, כל הזמן תפנה את עצמך אליו.

תלמיד: מה חשוב לבקש מהבורא?

את זה כבר אתה צריך לברר. מה יש לנו לבקש מהבורא? רק דבר אחד, שאנחנו נרצה להשפיע כמוהו, להיות כמוהו. "לגדול" זה נקרא להיות כמוהו.

שאלה: מה ההבדל בין כוונה לפני הלימוד לבין כוונה בזמן הלימוד?

כוונה לפני הלימוד זו כוונה למה שאני רוצה, למטרת הלימוד. כוונה בזמן הלימוד, זה שאני בצורה קונקרטית רוצה להיות דבוק עם החברים ובין כולם לבורא לפי אותו נושא שאנחנו לומדים.

תלמיד: לא הבנתי מה ההבדל בין זה לבין זה, זה נשמע כאילו אותו דבר.

זה לא אותו דבר, ודאי שזה לאותו כיוון, אבל זה לא אותו דבר. כי לפני הלימוד אני רוצה להגיע בצורה הכללית לדבקות עם החברים ולבורא, ובזמן הלימוד אני רוצה להגיע לדבקות בבורא לפי אותו נושא, לפי אותו פסוק שאנחנו לומדים.

שאלה: לדבר כל הזמן עם הבורא, האם חשוב התוכן, על מה לדבר איתו?

הכי חשוב זה כל הזמן להיות בדיבור עם הבורא.

תלמיד: אם התוכן לא חשוב, אז זה עצם העובדה שאני בדיאלוג איתו ובקשר איתו, לא משנה התוכן, הדיבור?

כן.

תלמיד: האם הדבקות היא עבודה פסיכולוגית שאתה דבוק במשהו?

נניח שזה פסיכולוגי, אבל זה הופך להיות לאמת. אתה כל הזמן פונה, אפילו שאתה לא יודע בדיוק מה אתה אומר ואפילו שאתה לא מזהה מה הוא עונה לך, אבל אתה כל הזמן נמצא בנטייה אליו. מה יכול להיות יותר חשוב?

קריין: קטע מספר 32. כותב רב"ש

"בזמן שלומד תורה לשם לימוד תורה, גם כן יש להבחין על איזו כוונה הוא לומד. כלומר, לקיים מצוות ה', כמו שכתוב "והגית בו יומם ולילה". או שלומד בכדי לקבל מאור התורה, היות שהוא צריך את מאור התורה, בכדי לבטל את הרע שבו. כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". נמצא, שהוא לומד תורה, בכדי להשיג את התבלין, כמו שאמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב"."

(הרב"ש. מאמר 12 "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'" 1988)

זאת אומרת, הכול תלוי מהרצון שבאדם, מה הוא רוצה. אם אני מגיע לשיעור ואני לא רוצה בעצם כלום, בסדר, אז אני יושב עם כולם, שומע, מקבל איזו אינפורמציה, מידע, ידע. אבל אם אני מגיע לשיעור ואני מבין שאני חייב לקבל עזרה, תרופה, אחרת אני נמצא במצב רע, חשוך, לא משיג מה שאני רוצה, החיים עוברים סתם וכל מיני דברים כאלה. אפילו הרצונות האגואיסטיים שלי אומרים לי, "בשביל מה אתה חי, בשביל מה אתה לומד, מה יש לך, תברר", וכן הלאה. אז אני מגיע למצב שאני חייב להשיג תשובות לזה.

לכן יש כאן שני דברים. בזמן שלומד תורה לשם לימוד תורה, שהוא רוצה לדעת, רק רוצה לדעת, אז יש להבין על איזו כוונה הוא לומד, הוא לומד. אנחנו קוראים מאמרים, עוד מעט נלמד תע"ס, בשביל מה? זה לא סתם לימוד לדעת לעצמו מה שכתוב, אני לא אדע יותר ממחשב שזוכר הכול, אלא מה? "לקיים מצוות ה' כמו שכתוב והגית בו יומם ולילה".

זאת אומרת, או שאני צריך רק למלאות את עצמי ולהיות בלימוד תורה יום ולילה. ישנם אנשים שרק לומדים וזה נקרא שלא חשוב להם מה לומדים כל כך, אלא העיקר שמקיימים את המצווה שלומדים. "או בכדי לקבל מאור התורה", זה כבר משהו אחר.

אז יש כאן שתי גישות ללימוד. או ללמוד מפני שכך כתוב, ואני קורא וזה נקרא שאני לומד תורה, אז אני לא דורש שום דבר מהלימוד, חוץ מזה שאני השקעתי כך וכך זמן, ועל זה אני מקווה שיהיה שכר, בעולם הבא בדרך כלל.

"או שלומד בכדי לקבל מאור התורה, היות שהוא צריך את מאור התורה," האדם הזה, "בכדי לבטל את הרע שבו. כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". נמצא, שהוא לומד תורה, בכדי להשיג את התבלין," מאור "כמו שאמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב". (הרב"ש. מאמר 12 "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'" 1988)

אז יש כאן שתי גישות ללימוד תורה. יש כאלה שלומדים בגלל שכך כתוב בספרים, כתבו אנשים חכמים ואני לומד מה שהם כתבו. אם כך חשוב לי מה הם כתבו, אני אפילו לומד כדי לזכור מה שהם כתבו, אפילו לומד בעל פה מה שהם כתבו, ונעשה בזה חכם. במה חכם? בזה שאני יודע מה כתוב בספרים.

וישנם כאלה שלא זוכרים מה שכתוב בספרים מתוך זה שהם לומדים, אבל הם מקבלים שינוי בטבע שלהם. וסך הכול זה מה שהם רוצים שיהיה, לא חשוב מה לומדים, אלא חשובה התוצאה מהלימוד, לכן לומדים דף, עוד דף מהספר, עוד דף מהספר. אני לא סופר דפים, אני סופר את השינויים שבי, שקיבלתי על ידי זה שעברתי את הדפים האלה. אם לא עברתי נכון את הדפים, לא אקבל שינויים. איזה שינויים צריכים להיות? בזה שאני אראה יותר עד כמה אני נמצא בעל מנת לקבל, בכמה שאני בכל זאת משתוקק לעל מנת להשפיע וכו'.

זאת אומרת, סך הכול אני צריך לבקר את עצמי ולראות, למה אני משתוקק. מקובלים מתפללים לא לדעת, אלא להשיג דבקות בבורא. לכן כתוב "לא החכם לומד". חכם נקרא, לא כמה שהוא זוכר מה שכתוב בכל מקום, כמו החכמים בעולם שלנו, אלא החכם בקבלה נקרא מי שמשיג את אור החכמה. זה קורה על ידי זה שהוא מתקן את הרצון לקבל שלו בעל מנת להשפיע.

שאלה: לפני כן אמרת שלשמוע את השיעור עוד פעם במהלך היום, זה אפילו הרבה יותר חשוב מלקרוא את הכתבים וזה משהו שאני עושה הרבה זמן. ואני רואה שכשאני מקשיב לשיעור עוד פעם יש הרגשה אחרת, קורה משהו, יש איזו תאוצה. אתה יכול להסביר מה קורה בצורה הזאת שלהקשיב פעם שנייה לשיעור הופך להיות תאוצה מאוד חזקה?

ודאי שכן. ואם תעשה את זה עוד כמה פעמים, תראה שכל פעם אתה רואה שם דברים חדשים. אתה תראה דברים חדשים בטקסט עצמו, וחוץ מהטקסט, בהבנת הטקסט. אתה תראה שפתאום בתוך הטקסט מתגלות לך הבחנות אחרות, חדשות. תנסה, תמיד כך. כתוב עוד יותר מזה, מי שחוזר מאה פעם על הלימוד, לא דומה למי שחזר מאה ואחת פעם. אפילו בדרגות כאלה.

שאלה: אמרת שאנחנו מגיעים לשיעור לקבל תרופה. מי רושם את המרשם, מאיפה לקבל חסרון לשיעור?

מהמאור המחזיר למוטב. המאור המחזיר למוטב צריך להביא לך את החיסרון, והוא צריך להביא לך את המילוי. הכול תלוי בו.

תלמיד: אבל זו כבר התרופה עצמה. איך מגיעים לזה שאנחנו כבר מבינים שאנחנו צריכים להתרפא? תחילה אתה צריך מרשם לפני שאתה מגיע לבית המרקחת, מאיפה לקבל את ההתעוררות הראשונה?

גם זה על ידי הלימוד. אין לך שום דבר חוץ מזה. אתה צריך להגיע למצב שהכול תלוי בלימוד, בקבוצה. שאתה נמצא בקבוצה ואתה חייב להגיע לחיבור עם החברים וחיבור עם הטקסט, ודרך זה חיבור עם הבורא. ולהדביק את עצמך דרך החברים, איתם יחד על הבורא, כך אתם עושים נחת רוח, בזה שאתם מתלבשים עליו.

שאלה: האם על מה שהסברת עכשיו נאמר "קנאת סופרים תרבה חכמה", שסופרים את התיקונים שעשיתי עם עצמי, והקנאה היא שלא תיקנתי מספיק?

כן, ודאי, אתה צודק.

תלמיד: אם כן, איך למעשה ממשיכים בתיקונים, כי אני מקנא בעצמי שלא הספקתי, אז מה אני עושה כדי להגביר את הרצון לתקן, להוסיף תיקונים?

תמשיך ללמוד ותראה. בעיקר מדובר על זה שדבוקים בחברים ובלימוד, ואז על ידי זה מגלים את הבורא ודבוקים בו. אין יותר, סך הכול ג' דברים, "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא" וזהו. "ישראל", זה אתה שמשתוקק להגיע לבורא. "אורייתא", זה על ידי הקבוצה שאתה משיג את כל התנאים כדי להידבק בבורא. והבורא, זה שאתה מגלה אותו על ידי הדבקות דרך החברים אליו, לבורא.

תלמיד: אם כך, איך אני מעורר את זה יותר בעשירייה כדי שזה יקרה?

אני חושב שכל הפסוקים האלה אם אתם דנו עליהם, זה יביא לכם הבנה, הרגשה, התפעלות. אין לי יותר מה להגיד, כמה שאני אדבר, הכול כתוב כאן.

שאלה: אתמול הסברת לנו שעיקר הלימוד צריך להיות בשמחה, כי בלי שמחה אנחנו לא מתקדמים. במהלך היום עשינו סדנה ודיברנו על הלימוד שיבוא עלינו בתע"ס, והחברים שיתפו קצת איך הם מתייחסים לזה. ומתוך השיחה עם החברים, עלתה ממש דאגה, עלה פחד, יראה אולי, שהלימוד הזה של התע"ס לא יתקבל בנו בשכל, אלא נביא משהו חדש כמו שאתה מאוד מצפה מאיתנו.

גם אצלי, גם אני מאוד מפחד שנתחיל ללמוד את התע"ס בצורה שאנחנו פתאום נגלה שאנחנו לומדים כמו פיזיקה כל מיני דברים, או פסיכולוגיה, ולא שאנחנו בזה רוצים להיות דבוקים בבורא, ולומדים איך יותר ויותר להידבק. "חסדים", "חכמה", עביות כזאת או כזאת, "צמצום", "מסך", "אור חוזר", אלה דברים שאנחנו צריכים לתאר בפנים יותר ויותר, לאתר אותם, לפתח אותם. ונקווה שבכל זאת אנחנו איכשהו נשתדל, נתחיל ונראה. אבל לימוד אחר, זה ירחיק אותנו מהמטרה.

אנחנו צריכים לראות את הלימוד כאמצעי להשגת הבורא. זאת אומרת, שכל פעם אנחנו נגדיל את הרצון להשפיע שלנו, שכל פעם נרצה יותר על מנת להשפיע, שכל פעם נראה כמה אנחנו חייבים עוד יותר להיות דחוסים, מחוברים בעשיריות וכן הלאה, כדי שסוף סוף הבורא יתחיל להתגלות בינינו.

תלמיד: נשמע שהלימוד הזה תלוי מאוד בשינוי פנימי. ואנחנו, לפחות בעשירייה כשדיברנו, הייתה איזו הרגשה שאנחנו עוד לא שם. איך מגיעים לשם, או מה יכול לקדם אותנו לשם?

רק מחשבה בלב כל אחד. מה אני צריך לעשות כדי לקיים את מה שנדרש ממני ולהגיע לדבקות, לגילוי הבורא, זה הכול. זאת אומרת, שאותו מאור המחזיר למוטב שאנחנו מעוררים בלימוד, הוא צריך להתעורר על ידי כולנו, על ידי העשירייה, ושאנחנו מתוך העשירייה דורשים את הבורא שיתגלה כמאור המחזיר למוטב, שיחבר בינינו, וכך נגלה.

שאלה: אני מרגיש שאנחנו מתקדמים כביכול דרך הכלי העולמי, ועכשיו כשנכנס לתע"ס, איך נדאג שגם הכלי העולמי יכנס לתע"ס? כי זה דווקא קרוב יותר לכלי הישראלי בגלל העברית.

אנחנו נצטרך לעזור לכולם. אנחנו נמצאים במצב של הדור האחרון, וכל העולם יבואו לשלבים האלה. ולפחות חלק מתע"ס, חלק א', אולי קצת חלק ב' ועוד כמה חלקים כאלה, אנחנו נצטרך ללמוד אותם בצורה כזאת שכולם יבינו, ושהשיעורים האלה יהיו בהישג יד לכל אדם שבעולם. אחרת בשביל מה אנחנו קיימים? אנחנו לא נהיה אותו המעבר בין הבורא לבין כל הנבראים, זה לא נקרא שאנחנו לומדים בדור האחרון.

תלמיד: כי בדרך כלל כשהיינו לומדים, כל השאלות היו דווקא מדוברי עברית.

טוב, מה שהיה היה.

שאלה: איך לבנות כוונה משותפת בתוך העשירייה?

תדברו על זה ביניכם, ותקראו את כל מה ששייך לזה, לאיחוד הכוונות, איך עשרה מתחברים לאחד, תקראו את מאמרי רב"ש על העשירייה, איך לבטל כל אחד את עצמו כלפי העשירייה, וכך תתקדמו. במידת הביטול ביניכם תהיה לכם כוונה אחת, בורא אחד, את הצעדים תעשו כאחד. כי אי אפשר לעשות צעד קדימה אם אתם לא מתחברים יותר, כל צעידה קדימה היא על ידי זה שאנחנו יותר ויותר מתחברים פנימה, למרכז המשותף. אנחנו כביכול העיגול הכי חיצוני, ואנחנו צריכים להתקדם ולהתקרב בינינו לעיגול הכי פנימי, לנקודה הפנימית, ושם אנחנו דבוקים בבורא.

שאלה: להבנתי הרגשנו שהמתודה והניתוח של הטקסטים הוא מאוד חיוני להתקדמות שלנו. איך אתה יכול להשתמש באותה מתודה בשביל ללמד אותנו תע"ס?

אני לא יודע, אנחנו נעשה את זה יחד. נלמד, נשתדל לפרש כל מילה ומילה בצביונה הפנימי, ואז לפי זה אנחנו נראה את מה שכתוב בתע"ס, וגם נבין את ההקדמה לתע"ס. ההקדמה לתע"ס היא מאוד לא פשוטה, בעל הסולם כותב שם בצורה כזאת נסתרת הייתי אומר, איך צריכים להגיע ללימוד התע"ס, איך צריכים לפרש את התע"ס, איך צריכים להידבק דרכו לבורא.

הוא כתב את הלימוד הזה לא כדי שאנשים יידעו את מה כתוב שם, "לא החכם לומד", אלא אך ורק לפי דרגות הדביקות משיגים את התע"ס. נקווה שאנחנו נבין את העיקרון הזה וניישם אותו במשך כל הלימוד שלנו, ולא ניתן לשכל ולרגש גשמי למשוך אותנו ללימוד שטחי. נקווה שאתם תבינו את כל הדברים האלה, נבין אותם יחד, וכולנו נסביר אותם לכל העולם, שיבואו גם אחרינו עוד ועוד אנשים ללימוד הנכון. שלא תהיה להם כוונה מיד לעשות משהו, אלא להשתמש בכל האלמנטים של הבריאה כדי להשיג את הבורא בצורה כמאור המחזיר למוטב, ואחר כך כאור העליון הממלא את כל המציאות.

שאלה: האם אנחנו יכולים בנוסף לפגישות שלנו בעשירייה לעבור על הקדמה לתע"ס, או תע"ס, לא בזמן השיעור דווקא?

בטוח שבזמן שאתם נמצאים בעשירייה, אתם יכולים לחזור על הנושאים שלמדנו בשיעור בוקר. האם כדאי לעשות אותו דבר עם התע"ס כשנתחיל ללמוד תע"ס, אני לא יודע. נחשוב, נראה איך שזה יילך, כי זה לא נראה לי כל כך פשוט להיכנס ללימוד התע"ס בצורה נכונה, ויש לי לזה רתיעה גדולה. נראה, נעשה את זה יחד ונראה.

שאלה: מה הם הכלים הנקראים השתוות הצורה?

כלים שנמצאים בהשתוות הצורה אלה כלים שמכוונים בעל מנת להשפיע. אין כלים אחרים, אלא הרצון לקבל שהבורא ברא. ולכוון את הכלים האלה של הרצון לקבל שיהיו בעל מנת להשפיע מחוצה לו, לזולת או לבורא, זה נקרא תיקון הכלים.

שאלה: האם שמירת מצוות הבורא זה מה שמביא את האור?

יש לנו מצווה אחת, ציווי מהבורא יש רק אחד, להיות בעל מנת להשפיע. אם אתה יודע מה הרצון שלך ומה הרצון של השני, אם אתה פועל לטובת השני וזה יוצא בניגוד מהרצון שלך, אז אתה נמצא בעל מנת להשפיע, אתה נמצא בזה דומה לבורא. ואז במידה הזאת, אם אתה עושה נכון, אתה צריך להרגיש את מה שהבורא מרגיש. בזה אתה צריך לגלות את הבורא.

קריין: קטע 33.

"כשלומד צריך ליישב עצמו לפני מי הוא לומד, שלפעמים מתרחק עצמו בלימודו מהבורא ית', לכך צריך ליישב עצמו בכל עת ובכל שעה." 

("צוואת ריב"ש והנהגות ישרות")

אדם צריך לכוון את עצמו שדווקא הלימוד שלו יקרב אותו לבורא, ולא ירחיק, כי יכול להיות שיש לימודים כאלה שהם דווקא מרחיקים את האדם מהבורא. קודם כל זה לא בתוך העשירייה ולא מתוך הקבוצה, זה הדבר הראשון, והדבר השני שזה לימוד ממקורות לא נכונים. לכן כתוב "כשלומד צריך ליישב עצמו לפני מי הוא לומד," לפני הבורא בלבד, ולא לשם מטרה אחרת, אלא רק להגיע להשפעה חלוטה, "שלפעמים" אם לא עושה את זה נכון, יכול להיות ש"מתרחק עצמו בלימודו מהבורא ית'," מתרחק מהבורא, "לכך צריך ליישב עצמו בכל עת ובכל שעה." כדי להיות מכוון דווקא לעל מנת להשפיע, שזה נקרא הבורא.

קריין: קטע מספר 34, כותב בעל הסולם בהקדמה לתע"ס, אות י"ח.

"הבורא ב"ה, שברא אותו, ונתן לו ליצה"ר את תוקפו, ברור, שידע גם כן, לברוא את התרופה והתבלין, הנאמנים להתיש כחו של היצה"ר, ולמחותו כליל. ואם מי שהוא, עסק בתורה, ולא הצליח להעביר היצה"ר ממנו, אין זה, אלא: או שהתרשל, לתת את היגיעה והעמל, המחויב ליתן בעסק התורה, כמ"ש: "לא יגעתי ומצאתי, אל תאמין". 

או יכול להיות, שמילאו את "כמות" היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו ב"איכות", כלומר, שלא נתנו דעתם ולבם, במשך זמן העסק בתורה, לזכות להמשיך את המאור שבתורה, המביא האמונה בלב האדם, אלא שעסקו בהסח הדעת, מאותו העיקר הנדרש מהתורה, שהוא המאור, המביא לידי האמונה, ואע"פ, שכיוונו לו מתחילה, הסיחו דעתם ממנו, בעת הלימוד." 

(בעל הסולם. "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י"ח)

שאלה: מה זה נקרא שהלימוד שלנו מתיש את כוחו של היצר הרע?

אם אנחנו נמשכים לקבל תכונות הבורא כתוצאה מהלימוד, והלימוד הופך להיות רק אמצעי, שהעיקר בשבילי כמה אני מחליף את הכוונות שלי על מנת לקבל לכוונות על מנת להשפיע, אם אני מתכוון לזה, אז הלימוד שלי הוא הלימוד הנכון, ולא חשוב לי כמה לדעת אלא כמה שאני רוצה להיות המשפיע. בזה, לפי המידה הזאת אני נעשה יותר קרוב, דומה, דבוק בבורא.

תלמיד: אם אני מתייחס למה שאנחנו לומדים עכשיו, ברגע הנתון אז אנחנו צריכים את כל המחשבות והרצונות שלנו להחליף לדאגה לחברים למשל?

לא עד כדי כך, אבל כן, כאמצעי, דרך דאגה לחברים אני צריך לכוון את עצמי לדאגה לבורא.

תלמיד: מה זה נקרא לחלוטין למחוק?

שכוונות על מנת לקבל אני לא רוצה שיהיו בי, אני לא רוצה שתהיה לי אף כוונה על מנת לקבל, ואם היא מתעוררת, אז אני שמח שהיא כבר הייתה ועכשיו מתגלה סוף סוף, ואז אני מתחיל לעבוד כדי להפוך אותה לעל מנת להשפיע. זה כמו שבעל הסולם כותב ששמח אני ברשעים שמתגלים, כמו שכתוב, שים עיניך בהם ויהיו לגל של עצמות.

שאלה: בעל הסולם מקדיש תשומת לב מיוחדת לאיכות המאמצים, שצריך לכוון את הלב ואת השכל להמשכת המאור. מה הן אותן פעולות שגורמות להמשכת המאור בשכל?

חיבור בינינו, שום דבר חוץ מזה, אתה יכול לעשות כל מה שאתה רוצה וזה לא יעזור לך כלום, אלא סך הכול אתה אולי תגלה שאתה לא נמצא בכיוון הנכון, אבל אם אתה עובד על החיבור עם החברים, כדי להגיע לחיבור עם הבורא, יוצא לך שאתה פתאום מרגיש עד כמה אתה משתנה. נעשה יותר גרוע, יותר טוב, יותר גרוע, יותר טוב, עליות, ירידות, כל מיני מצבים.

תלמיד: אנחנו עוסקים בזה כל הזמן, באיחוד בעשירייה, אז האם הכוונה היא לכוח הרצון בחיבור?

כן, נכון, על איכות החיבור, לא על כוח החיבור, או עוצמת החיבור, אלא איכות החיבור, בשביל מה, למה, לאיזו מטרה, זה חשוב יותר.

תלמיד: איכות המאמצים בחיבור, האם הכוונה היא עד כמה אני עושה יותר כדי שלחברים יהיה טוב יותר והם יתקדמו? איך בזה אני יכול להיטיב, ליהנות לבורא? מעל כל ההפרעות שהבורא נותן לי, ואני מתעלה מעליהן עוד ועוד, וכך מברר את הפרטים, את הדקויות, זאת הכוונה?

נכון.

שאלה: מה זה נקרא שהסיחו דעתם בזמן הלימוד?

מה זה נקרא שאנחנו מסיחים את דעתנו בזמן הלימוד? זאת אומרת מסיחים דעתנו מאותו עיקר שיש לנו בתורה, זאת אומרת להביא אמונה, להביא כוח השפעה בלבנו, ברצון שלנו, לב זה נקרא רצון, אז כמה שהרצון שלנו יתמלא בכוונה על מנת להשפיע, בהשפעה, זו מטרת הלימוד. כי אם הרצונות שלנו יתמלאו בכוונת להשפיע, אנחנו נוכל לעבוד עם הרצונות האלה כדי להתחבר עם האחרים בעל מנת להשפיע, ודרכם להתחבר עם הבורא, ובזה אנחנו מעלים את עצמנו בכל דרגות הסולם עד גמר התיקון.

תלמיד: במצבים של יציאות וכניסות, כמו שכתוב במקורות, גם זה נקרא להסיח דעת?

לא, זה שאנחנו יוצאים ונכנסים בחזרה לרוחניות, דווקא על ידי זה אנחנו רוכשים דרגות חדשות, מצבים חדשים, תכונות חדשות, לכן אי אפשר לעשות עליה ברוחניות אם לא על ידי סטרט סטופ, כאלה שינויי מצבים, כי אנחנו מרגישים רצון לקבל חדש, כבד, שאני שוב נמצא בחושך, בחוסר הבנה, בריחוק, זה נקרא שהתגלה בי רצון חדש, שהוא נמצא בי, אבל מתגלה יותר ויותר בהדרגה, זה סימן שאני יכול להתגבר עליו, ולהגיע להבנה ולהתקשרות לבורא, לדבקות בצורה חדשה, יותר גבוהה. כמה שהנפילה יותר עמוקה, יש כאן עליה יותר גבוהה, וכך אנחנו מתקדמים.

תלמיד: אם בזמן השיעור אני מחזיק בכוונה. ואחרי זה אני מגלה את עצמי במקום אחר לחלוטין פתאום. זה אומר שהסחתי לדעתי?

זה נקרא שאתה התרחקת מהחברים, לכן איבדת את הקשר.

שאלה: מהי המשמעות של להיות רשלן באיכות בעבודה, סביב האיכות?

רשלן זה שאני לא מחפש התקשרות חדשה בכל מצב ומצב עם החברים, ודרכם עם הבורא. שאני שוכח בדרך כלל על המתאם הזה שיש ביני לבין הבורא, שזאת הקבוצה וחושב שאני בעצמי יכול להיות דבוק עם הבורא. ובדרך כלל זה הכישלון של כל אלה שאחר כך עוזבים, הולכים, שמתייאשים מתוך זה שלא הולך להם. זה מפני שהם מאבדים את הקשר הנכון, "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא", שלושת הדברים.

"ישראל" זה האדם שמשתוקק לבורא, "אורייתא" זה אותה עשירייה שבה מתלבשת התורה, האור המחזיר למוטב, והבורא זה בפנימיות העשירייה שמתגלה, עם אותו ישראל הוא מתחבר עם העשירייה, ומושך מאור המחזיר למוטב, והוא מגלה שם את הבורא. ואז יש להם שלושת המרכיבים האלו יחד, ישראל אורייתא קודשא בריך הוא, ישראל תורה והבורא, אחד.

שאלה: למה המאמץ בכמות נתפס כיותר קשה להשגה מאשר המאמץ באיכות?

אני לא יודע. תעבדו גם על זה, גם על זה, ואז נראה. אני לא חושב שזה כך. צריכים לברר, תבררו את זה. העבודה באיכות היא עבודה הרבה יותר קשה.

שאלה: איך נוכל לא לסטות מהכוונה בזמן הלימוד, כי בזמן הלימוד מגיעות אלפי מחשבות שתמיד מסיחות אותי?

עכשיו אתם מבינים למה אני כל כך הרבה זמן הלכתי איתכם, עד שהגענו עכשיו ללימוד הכוונה של הלימוד. כדי שכל הדברים הקודמים אולי קצת יתיישבו בנו, יעבדו בנו, שאנחנו נוכל סוף סוף להגיע למצב שאנחנו מבינים שהכוונה היא קובעת איך אנחנו נתקדם. או סתם נדע מה שכתוב בספר, נספור דפים מה שנקרא, או שאנחנו נלמד איך להגיע לבורא, ונגיע, שהוא יתגלה מתוך הלימוד שלנו. זה כל ההבדל. ולכן המקובלים, כל ההבדל ביניהם לבין כל יתר החכמים, העולם, דתות, אמונות, צורות, גם בעם ישראל, לא חשוב מה שלומדים, המקובלים זו קבוצה מיוחדת שהיא לומדת כדי להשיג את הבורא מתוך הלימוד ולהידבק בו. שרק במידה שהם דבוקים, הם מגלים. אבל מגלים אותו.

שאלה: איך להיות בשמחה יחד עם הרגשת היראה שכל הזמן קיימת שאני לא נותן מספיק יגיעה, ודאגה שבגלל הבלבול אני לא מכוון במדויק למטרה, דאגה שאני נמצא במצב שלא יגעתי ומצאתי, או שאני מתרשל באיכות?

תמשיך יחד איתנו. כל פעם תנסה לכוון את עצמך נכון, יותר נכון ויותר נכון, למטרת הלימוד, ותראה איך שזה מיתקן ומיתקן, עד שאתה מגיע למצב שכּן, זה קורה.

שאלה: האם זה אומר שכל מה שעלינו לתקן עד גמר התיקון כבר נמצא בי, והבורא מגלה את זה פעם אחר פעם?

כן. והעיקר אני רוצה להגיד לכם, בכל זאת, זה חיבור. אנחנו רואים שאלו שמשתדלים להתקרב לאחרים ולא מבדילים את עצמם מהכלל, מהקבוצה, מהעשירייה, הם ממשיכים. ואלו שמבדילים את עצמם מהעשירייה, במשהו, שהם יותר גדולים, יותר מבינים, יותר יודעים, יכולים לסובב את העשירייה איך שהם נמצאים שם, ועוד כל מיני כאלה דברים, הם בדרך כלל נופלים, עוזבים אותנו, ולכן אני דווקא לא כל כך מצטער על זה שהם עוזבים, כי גם כך הם לא היו מחוברים, גם כך היו עושים ביקורת, גם כך לא הייתה בהם נטייה לחיבור.

שאלה: למה אתה אומר שהעיקר בכוונה זה "איש את רעהו יעזורו"?

כי בזה אנחנו מגיעים לגוף שהבורא יכול להשפיע לו. אם אנחנו מחוברים, ועל ידי זה שכל אחד רוצה לעזור לשני, אז הכוונה הזאת שכל אחד רוצה לעזור לשני היא קושרת בינינו. ואז בקשר בינינו, למרכז הקשר בינינו, הבורא יכול להשפיע ושם להתגלות.

תלמיד: איך אני משכנע את עצמי לעזוב את עצמי בזמן שאני מייצב כוונה?

התמדה, התמדה והתמדה. זה לוקח המון זמן, אבל כל המאמצים לקראת זה הם מאמצים של התיקון. כי חייב בכל זאת להתברר יותר, גם בעליות וירידות, שמרכז הקשר בין כולם הוא אותו מקום ששם הבורא יתגלה. ואין שם אחד גדול ואחד קטן, אלא כולם מצטרפים ומשתתפים באותו המרכז. אנחנו לא יכולים להגיד שזה יותר וזה פחות אפילו, כי כל אחד לפי התכונות שלו, יכול להיות שכאילו לא נראה שהוא כל כך שמשתתף ולוחץ, אבל לפי התכונות שלו הוא נמצא, הבורא מכוון את כולם בצורה שצריך. העיקר בכל זאת להגיע למצב שכולנו נמשכים למרכז המשותף.

שאלה: כשאנחנו ניגשים לטקסט אנחנו צריכים להחזיק יחד איתנו את החיסרון הקיים בעשירייה עם הרצון להתחבר בינינו, האם זה עוזר לנו להבין את הטקסט?

בזה שאנחנו מכוונים את עצמנו אחד כלפי כולם, בזה אנחנו בונים בנו תכונה שבה מתגלה הבורא. כל עוד אני לא יוצא מעצמי אני לא יכול להרגיש את הבורא, אני מרגיש את האגו שלי, את הרצון לקבל שלי. כשאני רוצה לצאת מעצמי ולהתחבר עם החברים, במרכז המשותף בינינו, בזה אני בונה את המקום שאני מגלה את הבורא. הוא לא מתגלה בי, הוא מתגלה בלב המשותף שלנו.

וכך אנחנו מגיעים להרגשת כל המציאות. את כל היקום וכל העולמות, הכול מתחילים להרגיש כך. כי אנחנו יוצאים מעצמנו, מהאגו, מלהיות כל הזמן מחובר לאגו שלי, אני יוצא החוצה על ידי העשירייה, ואז אני מתחיל להרגיש מה שיש מחוצה לי, ללא הפרעות מעצמי, ואז אני מרגיש את המציאות כמו שהיא.

שאלה: האם "אני לדודי" זה אני כלפי החבר בעשירייה?

דרכו.

תלמיד: מה זאת אומרת דרכו, ואיך הערבות ההדדית מתקיימת בין כולם?

על ידי זה שאנחנו נמשכים כל אחד לצאת מעצמו ולהתחבר בקשר בינינו בצורה שווה, כמו שרב"ש כותב על העשירייה, אנחנו מייצבים מקום לגילוי הבורא.

תלמיד: זאת אומרת שאם אין ערבות, אין אהבה?

אם אין ערבות ודאי שאין אהבה. על מה אתה מדבר, מאיפה אתה באת.

תלמיד: מצטער. אבל המשימה שלנו היא אחד כלפי השני באופן הדדי?

יחסית. כל אחד כמה שהוא מסוגל לפי שורש הנשמה שלו.

תלמיד: אבל כולנו שונים?

לכן כל אחד שונה, נכון. לכן כל אחד צריך לפתח את עצמו במידה אינדיבידואלית שלו.

תלמיד: אז איך תהיה ערבות אם אנחנו שונים?

אנחנו לא יכולים גם להשוות בינינו.

תלמיד: אז איך זה מתאזן?

בזה שכולנו, כל אחד נותן כמה שהוא יכול לחיבור בינינו.

אבל אתה צריך כנראה להשלים את החומר. לפי מה שאתה מדבר אני מרגיש שיש שם חוסר בהבנות עיקריות. תשתדל.

שאלה: בעבודה הפנימית, כאשר אני כל פעם מחזיר את עצמי לעשירייה, זו עבודה בכמות, מה זה אומר עבודה באיכות בעבודה הפנימית?

ככל שאני יכול במאמץ שלי נגד ההפרעה להשתוקק ולדרוש חיבור בינינו ולכוון את החיבור בינינו לבורא, זה נקרא "עבודה באיכות". כי זה לא נגמר בזה שאנחנו מתחברים, החיבור בינינו צריך מלכתחילה להיות מכוון לבורא.

קריין: קטע מספר 35.

"אין בידי אדם לתקן את המחשבה, אלא רק הלב יש לכוון, שלבו יהיה ישר לשם השם ית'. ואזי ממילא כל מחשבותיו יהיו רק להשפיע נחת רוח ליוצרו. וכשמתקן את לבו, שיהיה לב ורצון דקדושה, אז הלב הוא הכלי להשרות בו אור עליון. וכשהאור עליון מאיר בתוך הלב, אז הלב מתחזק. ובכל פעם הוא מוסיף והולך.

וזה נוכל לבאר מאמר חז"ל "וגדול התלמוד, שמביא לידי מעשה". שפירושו, שע"י אור התורה הוא בא לידי מעשה, שהמאור שבה מחזירו למוטב. וזה נקרא בחינת מעשה. זאת אומרת, שהאור התורה עושה לו בנין חדש בהלב."

(בעל הסולם. "שמעתי". ס"ח. "קשר האדם אל הספירות")

שאלה: איך בכל זאת אנחנו משפיעים על המחשבות שלנו ומה זה אומר שזה מתקן את הלב?

אנחנו לא יכולים להשפיע על עצמנו, אלא אך ורק כשמגיעה איזו הארה מלמעלה היא משפיעה ומכוונת אותנו לכל דבר ודבר. וזה נעשה או כשמגיעות השפעות מלמעלה בצורה שזה נמצא בתוך מנוע כללי של הבריאה ואז מתעוררים כולם, וכולם בעולם מסתובבים ועושים כל מיני דברים. דומם צומח חי ובני אדם, כל אחד מתעורר ועושה פעולות, אטום ומולקולה, לא חשוב מה, כל זה מגיע אך ורק על ידי האור העליון שעושה שינויים.

והאור העליון שעושה שינויים מקדם את כול הבריאה לגמר התיקון, להתאמה הסופית בין האור לרצון, ובתהליך הזה יש דומם צומח חי בני אדם, ובבני אדם יש גם דומם צומח חי ובני אדם, ובני אדם האלה נקראים, אלה שרוצים להיות כאדם, כדומים לבורא, וכך זה מתקדם.

לכן אנחנו צריכים להשתתף בזה, אנחנו יכולים לזרז את ההתפתחות, אבל לזרז גם את ההתפתחות הכללית, לא רק את שלי, שלך או שלנו, אלא של כל האנושות ושל כל היקום ושל כל העולמות, כי זו מערכת, מנגנון אחד. דווקא אנחנו מסוגלים לעשות את זה, אנחנו נמצאים במרכז של כל המציאות ואנחנו בקשר בינינו יכולים למשוך מאור המחזיר למוטב והוא יעשה את ההתפתחות.

ההתפתחות שהוא יעשה, הוא יזרז את ההתפתחות, לכן כתוב "ישראל מזרזים את הזמנים", עושים אקסלרציה על הזמן, זה בעצם אנחנו. אם אנחנו לא רוצים לעשות את זה, אז האורות בכל זאת מאירים מלמעלה יותר ויותר ואז אנחנו מרגישים את עצמנו בייסורים יותר ויותר, והייסורים האלה מחייבים אותנו בכל זאת להתקדם.

עד הזמן הזה התקדמנו על ידי התפתחות גשמית, כי הרגשנו שאנחנו חייבים להתפתח בטכנולוגיה, במדע, בעוד כל מיני דברים. ועכשיו אנחנו נכנסים למצב וזה נקרא "הדור האחרון" בו לא תהיה יותר התפתחות גשמית. אתם תראו כמה שהאנשים לא ירצו לעבוד, לא ירצו כל כך להרוויח, הם ירצו יותר לדעת "בשביל מה אני עושה את זה, מה העניין בחיים שלי". אתם תראו כמה הדור הצעיר ודאי, ואפילו לא הדור הצעיר אלא דורנו, הדור הזקן, שעל ידי פנדמיה הפסיק לעבוד לא ירצו לחזור לעבודה, ואנחנו לא נוכל לעשות עם זה הרבה כי זה מגיע מלמעלה.

האנשים מאבדים קשר בין כמה שהם משקיעים בחיים שלהם ולבין כמה שהם מקבלים ורמת החיים. הם לא יבינו, כמו שילדים לא מבינים, אנחנו גם לא נבין מה הקשר בין זה לזה, "אני צריך יותר לעבוד אז יהיה לי יותר כסף?" לא.

אלא מה כן, אני אהיה יותר פנוי לשמוע, אבל אם אנחנו נתחבר יותר, בזה אנחנו יכולים להיטיב לחיים שלנו. זה בעצם המעבר שעכשיו מתרחש בכל העולם, רק שהעולם עדיין לא מבין מה קורה עמו. זה יהיה זמן מיוחד מאוד, אנשים לא ירצו לעבוד ובאמת בצדק, כאילו, כי אין קשר בין כמות העבודה, איכות העבודה ומה שאנחנו מרגישים בחיים שלנו. אנחנו נגיע למצבים שבהם נגלה שמהות החיים בכלל לא תלויה בעבודת כפיים, זה יהיה עוד מעט.

תלמיד: זה תהליך טבעי שיש בהתפתחות שלנו בזה שהוא כותב שאנחנו לא יכולים להשפיע על המחשבות שלנו, אז אנחנו לא צריכים להשתתף?

זה לא נכון. אנחנו צריכים להשתתף באותם אירועים שמתגלים, באותם מחשבות ורצונות שהאור העליון מעורר בנו. אנחנו צריכים להגיב על זה, אבל להגיב על זה בצורה מטרתית, זאת אומרת להבין יותר בשביל מה אנחנו פועלים, לשם מה אנחנו פועלים, איך אנחנו צריכים לפעול, האם התגובה שלנו צריכה להיות יותר איכותית וכן הלאה. זה זמן מאוד מיוחד, זמן שאנחנו יכולים לשנות אותו ממינוס לפלוס, ממלחמות עולם ל"מלחמות משיח" מה שנקרא, שכל אדם ואדם ירגיש שהוא חייב במשהו להתמודד עם היצר הרע שלו.

תלמיד: אמרת שאנחנו מזרזים את הזמנים, מה זה מזרזים את הזמנים?

זה שאנחנו מבינים בשביל מה אנחנו מקבלים כל רגע ורגע איזה שינוי פנימי, חיצוני, לכיוון הזה לכיוון ההוא. כשאנחנו מבינים את זה ועוזרים זה לזה, כשאנחנו מפיצים את שיטת התיקון, בשביל מה ולמה, בזה אנחנו ודאי ממהרים את הזמנים. ובמידה הזאת אנחנו מרגישים את עצמנו בנוח וטוב, בהתפתחות.

.

שאלה: אם האדם מישר, מתקן את עצמו ואת ההשתוקקות שלו לרוחניות עד כמה יש פה מקום לקנאה?

זה טוב שיש לנו קנאה, כתוב "קנאה תאווה וכבוד מוציאים אדם מהעולם", זאת אומרת מושכים אותו מגשמיות לרוחניות. אז טוב מאוד אם יש מישהו שאני מקנא בו, אני רוצה להידמות לו.

שאלה: אם הבנתי נכון מהקטע הזה, כשהלב מיתקן בסופו של דבר מיתקנת גם המחשבה זה נכון?

זה נכון, זה העיקר. העיקר זה לתקן את הלב כמו שכותב אבן עזרא, שכל מצוות התורה נתנו רק כדי לתקן את הלב.

שאלה: כמות ואיכות, איך אנחנו מחלקים את זה במעשים שלנו בעבודה בעשירייה?

העיקר זה האיכות.

תלמיד: מה זה אומר?

איכות, שאני חושב למה אני מתקדם, על ידי מה אני מתקדם, מה אני רוצה להשיג, זאת אומרת איכות הכוונה. הכמות גם חשובה אבל במקום השני.

שאלה: במשך היום קל לי יותר לשמור על תפילה ולבקש חיבור, אבל כשאני מגיע לשיעור הבוקר הרבה יותר קשה לי ואני מקבל יותר מדי דחיות, למה זה קורה?

כי אתה עדיין לא מגיע למצב שאתה מחובר עם האחרים, אבל עוד מעט יבוא מצב שדווקא כשאתה מגיע לשיעור יהיו לך כוונות נכונות, מחשבות נכונות. אומנם אתה מבולבל קצת, אבל אתה יכול דווקא על ידי הבלבול הזה להגיע לרמת חיבור יותר גבוהה.

שאלה: כיצד אדם קובע את הרגע הגילוי של הכוונה על מנת לקבל ואיך היא מתהפכת לעל מנת להשפיע?

הכוונה מתהפכת על ידי המאור המחזיר למוטב אם אדם חושב, רוצה, שכך זה יתהפך. במידה שהוא רוצה שהכוונות שלו יהיו כולן בעל מנת להשפיע, הוא מזמין את המאור המחזיר למוטב והוא מהפך לו את הכוונות מלקבל להשפיע.

שאלה: איך להתייחס לרצון לקבל חדש שמתגלה? האם לרצות לברוח ממנו או לכבד אותו, מה לעשות איתו?

לא לדחות אלא לתקן, ולא את הרצון עצמו אלא הרצון לקבל, זאת אומרת לקבל כוונה על מנת לקבל, את זה הוא צריך לתקן.

שאלה: מה עושים עם ההתנגדות הפנימית לשינוי צורה, עם הרצון לשמור על צורה אינדיבידואלית?

מצוין על זה שיש לו התנגדות פנימית, יש לו על מה להתנגד כנגד ההתנגדות הפנימית הזאת, שהוא צריך לבקש מהבורא שיעזור לו בזה, ואז בזה הוא יהיה שותף עם הבורא. אלא במה הוא יגיע לשותפות? רק על ידי זה שיש להם אויב משותף, זה שאדם לא רוצה להשתנות, רק בצורה כזאת.

שאלה: הוא עושה הבדל בין לב לבין רצון, מה ההבדל?

קשה להגיד, זה תלוי איפה זה כתוב. בדרך כלל "לב" זה נקרא אוסף של כל הרצונות, ורצון זה שבאותו הרגע על ידי מאור המחזיר למוטב מאיר על האדם רצון מסוים, מתעורר באדם רצון מסוים.

קריין: קטע 36 מתוך "זוהר לעם".

"אדם צריך לעסוק בתורה לשמו של הקב"ה. השכינה נקראת שם, כי כל מי שעוסק בתורה ואינו משתדל לשמה, טוב לו שלא היה נברא. 

[...] שאותה התורה שעוסק בה, תהיה כוונתו לרומם את הקב"ה, ולעשות אותו מכובד וחשוב בעולם. 

משמיענו פירושו של תורה לשמה, שהוא מסילות בלבבם, שיכוון בליבו, שבעסק תורתו ימשיך שפע הדעת לו ולכל העולם, כדי ששמו של הקב"ה יתגדל בעולם, כמ"ש, כי מלאה הארץ דעה את ה'. ואז יקויָם, והיה ה' למלך על כל הארץ.".  

("זוהר לעם". "תולדות". מאמר "ויקרא את עשיו ויאמר, לא ידעתי יום מותי" סעיף 125)

שאלה: בעל הסולם כותב, "כי מלאה הארץ דעה את ה'. ואז יקויָם, והיה ה' למלך על כל הארץ.". בשביל מה צריך את זה?

מה צריך?

תלמיד: למה הבורא רוצה את זה מאתנו? מה זה "מלאה הארץ דעה את ה'"?

הבורא רוצה להתגלות בנבראים כי בזה הוא מעלה אותם לדרגה שלו. זה נקרא "להיטיב לנבראיו.". זה לא כמו שנדמה לך באגו המלוכלך שלך שהוא רוצה בזה להרוויח, להתגאות, להתנשא. הוא רוצה בזה להעלות אותנו לדרגה שלו שהיא דרגה שלימה, נצחית ובעצם הכי גבוהה.

תלמיד: המשפט הזה "והיה ה' למלך על כל הארץ.". זאת אומרת שכאילו ה' שולט על כל הרצונות שלנו?

בוודאי שכל הרצונות והכול נמצא תחת השליטה שלו, גם לפני שהוא ברא את הרצון לקבל הוא היה אחד במציאות. יש כוח אחד שקיים במציאות, "וכשעלה ברצונו לברוא את הנבראים", אתה זוכר איך שכתוב בחלק א' תע"ס?

תלמיד: כן. האם יש בחירה חופשית לאדם? לפי מה שכתוב פה אין.

זה כבר משהו אחר. מפני שהבורא רוצה שבני אדם האלו, הנבראים האלו יהיו עצמאיים ממנו, אז הוא ברא בהם צורות של הסתרה ושל גילוי, יכולת להתקדם ולהבין אותו, להרגיש אותו, ברא בהם בחירה חופשית. את כל הדברים שהם צריכים כדי שמטיפת הזרע, כמו שאנחנו רואים מה שקורה עם האדם, ייוולד תינוק ויגדל ויגיע לאדם גדול.

תלמיד: כשיש לי בחירה חופשית אני נהיה עצמאי גם ממנו?

להיות עצמאי ממנו, ודאי.

תלמיד: גם להיות עצמאי ממנו וגם להיות תחת חסותו?

אפילו לא תחת חסותו, אלא להיות עצמאי. זה לא חסותו.

תלמיד: מה זה אומר "להיות עצמאי"?

זה כאילו שהבורא לא קיים אלא אתה עומד במקומו.

תלמיד: ואני מקבל את הכוחות שלו?

כן.

תלמיד: מה זה אומר לקבל את הכוחות כמו של הבורא?

זה נקרא שעל פני כל הרצונות שלך שהם הפוכים מהבורא, אתה רוכש כוונה בעל מנת להשפיע. אם לא תפתח את הפה נכון אני לא אתן לך לדבר.

תלמיד: יש בעיה באינטרנט. בקליטה יש לי פה בעיה.

לא, זו בעיה שלך. אתה לא רוצה שישמעו אותך יפה ונכון כולם, אתה לא עושה בשביל זה מאמצים.

תלמיד: אני אתאמץ יותר.

טוב.

שאלה: הקטע האחרון שקראנו הוא כתוב ביחיד, הוא לא כתוב ברבים. מה האחריות האישית של כל אחד חוץ מהעשירייה שאנחנו עובדים ביחד?

אני אגיד לך. האחריות של כל אחד ואחד, שכל אחד צריך להיות אחראי על כל העולם. כמו שכתוב, "כל העולם נברא אלא בשבילי.", שאני צריך לדאוג ולתקן את כולם.

תלמיד: זאת אומרת שאם יושבים ומחכים ביחד בעשירייה, זה לא מספיק, כל אחד צריך לעשות גם עבודה פרטית.

כן. ודאי שבינתיים כל אחד כך מרגיש.

שאלה: כתוב פה, "פירושו של תורה לשמה, שהוא מסילות בלבבם,". מה זה "מסילות בלבבם"?

שעל ידי זה שהוא לומד תורה כדי לסדר את הלב, לפי זה הלב שלו מתקדם מכאן ועד גמר התיקון במסילה אחת, כל הזמן להיות בהשפעה, בהשפעה. וזה כבר נבנה ומתייצב בתוך הלב.

שאלה: איך אנחנו יכולים להאיץ את החיבור שלנו בעשירייה במשך היום?

צריך לראות כמה אנחנו יכולים להיפגש, מה אנחנו יכולים לעשות, אולי אנחנו צריכים לעשות איזו עבודה נניח בעשירייה, אבל לאו דווקא בזמן שאנחנו קשורים בזמן אחד כולנו יחד, כמו במפגשים שלנו, אלא שכל אחד מקבל איזה חלק מעבודה אחרת. אני לא יודע, צריכים לחשוב. אבל בכל זאת, העיקר בשבילנו זה כמה אני מעסיק את עצמי בזה שאני קשור לאחרים.

בואו נעשה כך, שכל אחד ואחד יכתוב סיפור, כמו בבית ספר נניח, איך הוא חושב שאנחנו על ידי החיבור מגיעים למצב שאנחנו מחוברים, ומהחיבור הזה אנחנו מגיעים לגילוי הבורא שהוא מתחיל להתגלות בחיבור במידה שאנחנו מתקשרים בינינו יחד "כאיש אחד בלב אחד". וכשאנחנו יותר ויותר מתקשרים כך הבורא יותר ויותר מתגלה. וכך אנחנו צריכים להבין את כל הדרך שלנו. ובדרך הזאת אנחנו מגלים את כל הדרגות של ההתקדמות שאנחנו נלמד עוד מעט ב"תלמוד עשר הספירות", את מה שנגלה בכל שלבי התיקונים שלנו. בואו נתאר לעצמנו מה זה נקרא "להתחבר בינינו" ובהתאם לזה לגלות את הבורא. הדרגות של גילוי הבורא נקראות "מועדים", או "חגים", וכך אנחנו רוצים לגלות את השלבים האלה בדרך.

שאלה: בהמשך לשאלה קודמת, איך אנחנו מכוונים את הרגישות למסילות האלה, להוציא אותם למסילה אחת בעבודה שלנו בעשירייה בחיבור?

הבורא עושה לנו תרגילים כדי שאנחנו נלמד איך להתקדם בצורה עצמאית. ולכן אנחנו צריכים להבין שאין שום דבר שבא כדי לשבור או להפיל אותנו, אלא רק כדי שאנחנו נלמד עוד יותר נכון איך להתקשר כדי להחזיק את עצמנו. לכן כתוב "הקדוש ברוך הוא, במה שהוא מכה הוא מרפא".

שאלה: האם אנחנו צריכים לחלוק זה עם זה את הסיפור הזה, לספר אחד לשני את הסיפור?

כן. אחרי זה, כשאנחנו כותבים על החיבור בינינו, כמו שדיברנו עכשיו, אנחנו צריכים גם כן לקרוא בינינו את הדברים האלה ולתקן זה את זה, על מה אנחנו חושבים, ועל מה לא, ומה ההבדל בין זה לזה. על זה אפשר לדון חופשי. בתוך עשירייה אין בעיה, כי אנחנו צריכים להגיע ללב אחד, אז מה יש כאן להסתיר? רק לעזור אחד לשני. וכמה שאני לא יכול לפתוח את הלב שלי ולא מבין איפה ולמה, החבר שלי פותח את ליבו, ואז אני משלים מה שיש בי מליבי, בליבי מליבו. ואני עושה אותו דבר בשבילו.

זה נקרא ש"אנחנו מגיעים ללב אחד". בין החברים אין שום בעיה להסתיר משהו. לא צריכים להסתיר שום דבר, ממש, כי כולנו כבר מבינים שאין הבדל בינינו.

שאלה: לגבי הרצף בשיעורים, בשנה האחרונה מורגש בחדות שאם הפסדת שיעור אחד הפסדת חלק חשוב בפסיפס. כמה חשוב לשמור על הרצף ואיך עוזרים לחבר שמפסיד?

קודם כל צריכים לחייב אותו לחזור על אותם השיעורים שהוא הפסיד. צריכים לדבר על אותם השיעורים, אם יש זמן ומקום לזה, כי אין כאן מוקדם או מאוחר. את מה שעברנו לפני חצי שנה אנחנו יכולים להבין את זה רק היום בצורה הרבה יותר ברורה וקרובה. כך צריכים לעשות.

שאלה: האם עדיין תקפה ההמלצה שלך שאם חבר נאלץ, בגלל הכרחיות, לא להגיע לכל השיעור, שיעשה מאמץ להגיע לפחות לחלק הראשון?

לא, אני לא יודע להגיד כך. על החלק הראשון, השני, השלישי, אני לא יודע להבדיל. החלק הראשון והשני, זאת אומרת שעה ראשונה ושניה, זה העיקר. בשעה השלישית לפעמים אצלנו יוצא ככה שכבר מתקרבים לסוף, לסיום, וגם מורגש בזה שהרבה אנשים עוזבים את השיעור כי יש להם כבר סדר אחר להיום, צריכים לנסוע לעבודה וכן הלאה. אני לא יודע, אבל יש כאלה שאצלם זה הפוך, מגיעים קצת יותר מאוחר. תלוי באיזה מקום בעולם הם נמצאים. מה לעשות?

שאלה: כמו שחבר אמר בשיעור, האנשים יאבדו את הרצון לעבוד בצורה גשמית.

אני כבר אמרתי את זה לפני הרבה זמן, בתחילת הפנדמיה, לפני שנה לפחות. אתם יכולים לראות בשיעורים, אני אמרתי שאמנם אנשים בוכים שהם לא יכולים לעבוד, שסוגרים אותם, אחר כך הם לא ירצו לצאת לעבודה ולא ירצו אפילו לצאת למסגרות. יהיה להם טוב בבית.

שאלה: חבר ביקש להגיד שגם הוא מאבד כל רצון לעבודה גשמית והוא רק רוצה להקדיש את הזמן שלו להפצה. האם העבודה בהפצה יכולה להחליף עבודה גשמית?

ודאי שכן, רק אני לא יודע מאיפה הוא יחיה, מי ייתן לו משכורת? אבל ודאי שאם הוא מומחה גדול בהפצה יכול להיות שאנחנו נוכל. אני לא יודע, אני לא אחראי על בני ברוך. גם אני נמצא כמוכם, אבל יכול להיות שארגון בני ברוך יכול לשלם לו על משהו, על הפעולות שלו בהפצה אם הוא עושה הפצה כזאת מיוחדת. יש לנו אנשים שהם כותבים מאמרים, עושים משהו, אני לא יודע בדיוק מה זה אבל יש מחלקה, מחלקת הפצה, ושם אנשים עובדים עבור משכורת, לא גבוהה מאוד, מאוד רגילה. אבל יש לנו כאלה. אז אם יש ביניכם כאלה שהם מסוגלים לזה, כדאי לנסות. אני לא יודע. אני לא שייך לניהול המערכת. אני בעצמי נמצא כאן ככל אחד שעובד רגיל.

שאלה: אם אני הכי גרוע מכולם איך אוכל לתקן את כולם?

בזה שאתה תרצה לטפל בעצמך ולהגיע למצב שתהיה לא רק יותר גרוע, אלא תהיה יותר טוב. וגם כשאתה יותר גרוע ומתקן את עצמך אתה עושה בזה טובה לכולם בכך שאתה לא מושך אותם למטה.

שאלה: איך עלינו להתייחס למה שקרה במירון?

אנחנו צריכים להצטער על מה שקרה, ואנחנו בכלל לא בעד לעשות כאלה אירועים כי זה לא לטובה. אנחנו לא צריכים להיות בעד פעולות כאלה גדולות וגשמיות לעמך, אלא יותר כלפי הפעולות הפנימיות, במחשבה, בכוונה. זו בעצם הדרך של המקובלים ולכן אני לא חושב שכדאי להמשיך עם הדברים האלה הלאה. אני מבין שהעם רוצה לבוא, להתחבר ולחגוג את הדברים האלה, אבל נראה שאנחנו כבר נמצאים בתהליך יותר פנימי, וכדאי לנו לכוון את עצמנו לחיבור הלבבות, ולא לחיבור הגופים הגשמיים שיידחסו שם. אבל באמת אני מצטער מאוד, ונקווה שזה לא יקרה יותר ואנשים יבינו את הסיבה האמיתית לזה, שזה חוסר החיבור הפנימי. הוא מביא לנו את כל האסונות. ואת חוסר החיבור הפנימי זה בידינו לתקן, אז בואו נעשה את זה. התוצאה מזה צריכה להיות שאנחנו כולנו נתחבר יותר קרוב מלב ללב.

שיהיה לכולם יום טוב ותחזרו על החומר, תחזרו. ,אותם הקטעים שעברנו עליהם היום, הם הכי חשובים ללימוד חכמת הקבלה, וכל הלימוד הוא רק כדי לתקן את הלב שלנו. לעשות מהלבבות שלנו לב אחד שבו הבורא נכנס, ממלא את הלב הזה, עושה בו פעימות רוחניות מדרגה לדרגה, ומדרגה לדרגה, עד גמר התיקון. אנחנו צריכים להבין איך שהוא עושה את זה. אנחנו גם צריכים להבין איך שהוא עושה את זה בעולם שלנו. הפעימות הן תמיד בהתרחקות והתכווצות, התרחקות והתכווצות, התקררות והתחממות. אנחנו צריכים להרגיש את הדברים האלה גם במה שקורה בעולם, בהתקרבות לאדם בתוך הקבוצה שלנו ובתוך האדם עצמו, בכל הדרגות. אז בואו נלמד את זה.

(סוף השיעור)

---

1. שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך (הושע פרק יד פסוק ב)↩

2. "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז', כ')↩

3. "איש את-רעהו, יעזרו" (ישעיהו, מ"א, ו')↩

4. תהילים ל"ד, ט'↩