שיעור 30.05.14 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה
ספר "כתבי בעה"ס", חלק "אגרות", עמ' 761, אגרת נ"ו
"הנה רבים אומרים "מי יראני טוב", ועם כל זה, מיעוטא דמיעוטא מוצאים את זה. וצריך אם כן להבין, איה טמון המכשול הגדול הנמרץ הזה, המכשיל את הרבים בלי חמלה.
כבר העירותיך כמה פעמים, על החוק המפורסם בספרים הקדושים: שאין שום דבר ניתן אלא "בזכות". דהיינו, על ידי יגיעה, המכונה בכל מקום: "אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה]". שזולתה לא יארע לעולם בשום פנים, כל השפעה מלעילא המכונה: "אתערותא דלעילא [התעוררות מלמעלה]".
הדברים והחוקים הללו מפורסמים לכל, אולם שעורם לא ידוע, או לא ירצו לדעתם, ובגלל זה, יש בנין גדול של הס"א, העומד ומיקל בדבר - אשר א"צ יגיעה למעלה מכח אנושי. ובשעת הדחק, יש לו תורה שלמה מפי סופרים וספרים, להראות טובו ורחמנותו של הנהגתו ית', עם האדם שאינו מקפיד כל-כך. ויש לו מן המוכן אלף ראיות על זה ברגע אחד, כמ"ש: "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", וכדומה.
ועל זה וכיוצא בזה, אמרו ז"ל - שהתורה נקראת ס"ם. משום שאם לא זכה נעשה לו התורה עצמה סם המות, משום שלומדים תורה מפי ס"ם הרשע ר"ל, וממנו המה מבינים, ודברי תורה שלו מתקבלים מיד על הלב, גם שמורים בזכרון תמיד, שהוגים בהם יומם ולילה - ר"ל ממנו ומהכרוכים אחריו.
ומה נעשה לאלה ואיך נוכל להושיט להם ידינו, או להזיזם בשעור מה ממקומם, באותה שעה שאינם מוכנים כלל לאתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה]? רצוני לומר, אפילו אם נצליח על-ידי רחמי שמים, להמשיך עליהם התעוררות הגדולה ביותר של הגוף, לנהום ולחשוק אליו ית'. עם-כל-זה לא ירצו, או לא יוכלו עם כוחם זה, לתת את שעור אתערותא דלתתא המשוער לאתערותא דלעילא [שעור ההתעוררות מלמטה המשוער להתעוררות מלמעלה]. אשר הקב"ה לא ותר על-זה מימות עולם עד היום הזה, ותמיד. כי "חוק נתן ולא יעבור".
ועל-זה נאמר: "בסאסאה בשלחה תריבנה", אשר הקב"ה מודד לאדם סאה בסאה. וכן מקרא כתוב: "כי לא שלם עון האמרי עד הנה", שהכונה גם-כן על הנדון שלנו. כי עון האמורי הוא ענין הקליפה השומרת ומסבבת על הפרי, הנקראת "אתערותא דלעילא [התעוררות מלמעלה]", או ארץ ישראל. והקליפה הזאת לא תזוז ממקומה כחוט השערה, בטרם שישראל משלימים בדיוק נמרץ את שעור "אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה]", המחוייב שנקרא "זכות". דהיינו, היגיעה ועמל למעלה מכח אנושי.
כי כל שבכחו לעשות נקרא עבודה סתם, ואינו נקרא עוד יגיעה, וכשבאים ישראל עד לנקדה זו, אז משלימים שעורם, ואז מכונה: "כי שלם עון האמורי". כלומר, שניכר לכל, שאין ארץ-ישראל וכבוד ה', שה"ס השכינה הקדושה, שייכת להם. ואז שוברים אותה הקליפה שנקר' "אמורי", ומקימים שכינה מעפרא, ולא קודם לזה אפילו רגע כמימרא. שז"ס, המספר המפורש "ד' מאות שנים", המראה לנו בדיוק הגדול, השייך בענין הזה, שאין ענין ויתור נוהג כאן כלל וכלל. וכמו שאמרו ז"ל, שענין דילג את הקץ, שהיה מחויב ומוכרח בשביל כלל ישראל, הנה, הדילוג הזה, גרם לכל הגלויות עד הנה, כנודע.
ונודע גם-כן, שכלל ופרט שוה, כי גם לכל פרט מישראל, בנוגע לנשמתו, נוהג בו ענין ביאת הארץ, וכל האמור בכלל ישראל. וכי באתערותא דלתתא [בהתעוררות מלמטה] שלו יש לו גם אותו המספר "ת" שנים, שה"ס "ת" מות, "ת" חיים. שאמרו ז"ל עש"ה - שענין ת' שנים של השעבוד, הוא ענין המקום שנותנים לו לפרוע שעור היגיעה שלו, בדיוק, שבזה אין ויתור אפילו כחוט השערה, כאמור.
מכאן אמרו ז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמן". וכן: "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה". וכן: "הרוצה לחיות ימית את עצמו". ועוד כהנה רבים." זאת אומרת שהזדכך מהמדרגה שהוא נמצא בה למדרגה הבאה, באיכות.
"וכנגד זה אמרו: "יגעתי ולא מצאתי אל תאמן", כי ידעו ז"ל שאותו ס"ם הרשע שתורתו בידו להראות כי אפשר למצוא את ישועת השי"ת, בלי יגיעה למעלה מכח אנושי, שבו מרפים ידיו מ"מאתערותא דלתתא [מהתעוררות מלמטה]", ודוחים אותו יום יום לתהום רבה.
הנה אחר-כך, כשחוזר ומכיר בשקרו, ומוצא אמונתו בדברי חז"ל - אשר חסרון היגיעה ואתערותא דלתתא הורידו אותו לטמיון, ועל-כן רוצה להתחזק ולמסור נפשו בעבודת ה', - הנה אז מיד חוזר עליו בכפירה חדשה. אשר גם יגיעה אינה מועלת כלל, כי ח"ו אינו שומע תפלת כל פה. דהיינו, שיש לו ראיות מן המוכן, להראות שישנם מתיגעים ואינם מוצאים כלל ח"ו. ועל-כן הזהירו: "יגעתי ולא מצאתי אל תאמן" ח"ו.
הנה הראיתי לך את הרשת שבו נדונים נשמות העשוקות שאין להם מנחם. דהיינו, הטעות הזה, בפירוש המלה של יגיעה, אבל אמת הכתוב "ומשחרי ימצאנני".
עוד רעה רבה אראה בעולם, אשר הנלכדים ברשת הס"א, נמצאים שמתיגעים שלא לצורך, שהוא רק ציור של עונשים. כלומר, שאינו מצטרף כלל בחשבון "ת" שנים. ועל-זה לבי דאבה יותר מהכל. ועל כיוצא בזה צריך אדם להתחזק בתפלה: "יהי רצון וכו', שלא ניגע לריק" ח"ו. כי צריכים הצלחה גדולה בדבר הזה.
גם תדע שענין היגיעה והעמל המתגלה בלב האדם בשעת תפלתו, היא היותר נאמנה ויותר מצלחת ומגיעה למטרתה מכל הענינים שבמציאות."
כמו שבעל הסולם אומר, צריכים תמיד להשתוקק לתוספת ההיא, הנקייה, המיוחדת שנקראת יגיעה, שהיא למעלה מהכוח האנושי, לכן היא באה, מתפרצת בצורת תפילה, בקשה. והאדם צריך תמיד לפחד מזה שהפעולות שלו יהיו רגילות, אפילו שעושה מאמצים גדולים כביכול. זאת אומרת, אם הוא יכול לעשות מאמצים, זה לא נקרא יגיעה, אלא סתם עבודה. אז הוא עושה, בסדר. נתנו לו רצון מלמעלה, הזדמנות מלמעלה, הכל מלמעלה והוא מבצע. כמו כל אדם בעולם שלנו, מלמעלה נותנים לו הכל והוא בכל זאת מרגיש שהוא מתייגע, קם מוקדם, הולך לעבודה, עושה, נמצא ממש בטרחה כל היום. איך יגלה אחר כך שכל מה שעשה זה לא הוא עשה, אלא נתנו רצון, וכנגד הרצון שלו נתנו לו איזו התנגדות, ואז הייתה לו הרגשה שהוא עובד, שהוא פועל, שהוא בכוחות שלו ממש נמצא כך מהבוקר עד הלילה, חיים קשים עוברים עליו, וכל זה נעשה מלמעלה על חתיכת החלבון. בכל זאת על ידי זה הוא עובר איזה שלב בהתפתחות, אבל זה לגמרי לא רשום על חשבונו, אלא מלמעלה עובדים על החומר כך, זה מה שהיה.
וגם כן כל הרגש הזה, שהוא הרגיש את עצמו שעובד קשה, שמתאמץ וכן הלאה, גם זה לא שלו. אם נראה את העוּבר בתוך הרחם, איך הוא מתפתח, או חלקיקים בכל המולקולות בכל המרכיבים של הגוף שלנו, גם הם נמצאים במאבק לשרוד ובהתגברות. מתוך שיש מלכתחילה שני כוחות מנוגדים, אז כבר הדבר הזה קיים.
לכן כדי להגיע למצב שנוכל לעשות מאמץ משלנו, אנחנו עוד נצטרך לברר דברים.
שאלה: אז מה זה נקרא יגיעה?
אצלנו יגיעה נקרא כל דבר שאנחנו עושים נגד הרצון. אחר כך, אתה תראה שגם את זה נתנו לך מלמעלה, ואז יש לך לעשות יגיעה עוד למעלה מזה. יגיעה זה נקרא שאתה עושה משהו נגד הבורא. זהו, בפשטות. נגד הרצון לקבל שלך היינו, זה מה שיש לך ממנו.
תלמיד: אבל אמרת שכל המאמצים שהאדם עושה, זה פעולות, זה לא אומר שזה יגיעה.
כן, אבל בדרך. כל אחד לפי הדרגה שלו. שוב, הדרך הכי מוצלחת זה כמו שכתוב "מאהבת הבריות לאהבת ה'", אין לך במה עוד לברר את הדברים, איפה אתה יכול להוסיף לרצון לקבל שהוא ברא השתוקקות משלך. הדברים האלה מגיעים לאט לאט ומתבררים לאט לאט, כמו שאנחנו לומדים את זה אפילו בד' בחינות דאור ישר. מסבירים לנו שם שיש רצון ויש השתוקקות. השתוקקות זה תוספת מהרצון, רצון בא מלמעלה והשתוקקות באה מלמטה.
אתה יכול ללחוץ על הבן שלך שילמד, שיעשה משהו, שיהיה ילד טוב. בסדר, הוא יעשה את זה בגלל שאתה לוחץ, כי ברצון לקבל שלו הוא לא רוצה צרות. אבל אתה רוצה שהוא בעצמו ישתוקק לזה, שתהיה לו השתוקקות למה שאתה רוצה ולא למה שהוא רוצה, זה כבר דורש מהפך פנימי גדול בו. איך תעשה את זה? הוא לא רוצה, לא מסוגל, אפילו לשמוע על זה הוא לא מסוגל, זה לא לפי טיבעו, מה תעשה? תלחץ, תעשה. כך עשו את הקומוניזם ברוסיה, כך עשו את הקיבוצים, ועוד כל מיני דברים. הכל נעשה תחת לחץ, פנימי או חיצון לא חשוב, תחת לחץ, מחוסר ברירה. וכך זה נגמר.
איך אתה תהפוך את הטבע, שבאמת זה יתקיים, שאותו ילד שלך ירצה מעצמו להפעיל את עצמו כמו שאבא רוצה, בהשתוקקות משלו. זאת אומרת, יותר ממה שהיית רוצה שיהיה לו, הוא מוסיף עוד יותר אפילו. לא רק מתוך הטבע שלו, כי אם הוא מחפש ומפעיל את עצמו לפי הטבע שלו מאותו כיוון כמוך, כמו שאתה רוצה, הוא עדיין משתמש במה שאתה גרמת לו, ברצונות שלך, בגנים שלך, בכל מה שהבאת לו. איך הוא מוציא על פני זה עוד גירומין נוספים, עוד השתוקקות משלו? יש כאן משהו שאנחנו צריכים לברוא, חיסרון נוסף שלא היה קודם.
תלמיד: התוספת הזאת מצד התחתון, זה תלוי בו או בעליון?
זה לא חשוב, יש דברים שאנחנו לא יכולים עכשיו להבין, תלוי או לא תלוי. מה שבידך לעשות, תעשה, אל תהיה פילוסוף.
שאלה: הוא כותב, כי כל מה שבכוחו לעשות נקרא עבודה סתם. אם כך, מה מהות המשפט הזה "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה"?
אלה שני דברים שהם לגמרי לא דומים זה לזה. מצד אחד, שאני אעשה כל מה שבידי. האם אני יכול לעשות משהו שלא בידי? לא. מצד שני, כל מה שאתה מסוגל לעשות זה נקרא עבודה סתם. זאת אומרת, אני צריך לעשות משהו שהוא בידי? כן. אני צריך לדעת שמה שאני עושה זה עבודה סתם? כן. איך אני מגיע למצב שאני עושה עבודה מעל העבודה הרגילה? אז הוא אומר כך, אתה צריך להתפתח, אתה צריך לאכול כמעט ליטר לחם, ואם אתה אוכל אותו נכון, אז אתה מגיע ל"כזית האחרון", שבזה דווקא אתה משלים כל מה שקיבלת מלמעלה בהשלמה לסעודת מצווה.
תלמיד: מה זה לאכול נכון את ליטר הלחם?
שאתה מקבל את זה מלמעלה, ואתה עובד על חומר דלק מלמעלה. אתה צריך כאן לבנות מקדם, תוספת משלך, שזה יהיה משלך, אבל היא מתבססת על כל החומר שניתן לך.
אני מרגיש שאנחנו לא יכולים לברר את הדברים האלה יותר מזה, לכן אני נותן דבר פרקטי, "מאהבת הבריות לאהבת ה'". כל מה שאנחנו עושים, אנחנו צריכים לעשות בכוונה שמעבירים את זה דרך מרכז הקבוצה. שָם אנחנו נמצא את היכולת לעלות לבירור באיכות עליונה יותר.
(סוף השיעור)