שיעור בוקר 13.04.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

בעל הסולם. עמ' 591. "שמעתי". מאמר פ"ו. "ויבן ערי מסכנות"

פו. ויבן ערי מסכנות

שמעתי מאאמו"ר זצ"ל ג' שבט תש"א

"הנה הכתוב אומר "ויבן ערי מסכנות לפרעה, את פתום ואת רעמסס" (שמות א').

ויש לשאול, הלא פתום ורעמסס משמע שהם ערים יפים. וערי מסכנות משמע שהיא עניות ודלות. וגם מלשון סכנה. וכן יש להבין, במה ששאל אברהם אבינו עליו השלום: "ויאמר וכו', במה אדע כי אירשנה?" (לך לך ששי). ומה השיב לו הקב"ה. כתוב: "ויאמר לאברם, ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה".

לפי הפשט קשה להבין: היות שהשאלה היתה, שהוא היה רוצה בטוחות על הירושה. ולא נראה שום בטוחות בהתשובה, שהקב"ה השיב לו, כי זרעך יהיו בגלות. ומשמע שזה היה תשובה מספקת עבורו.

כי אנו רואים, כי אברהם, כשהיה לו וכוח עם הקב"ה בענין אנשי סדום, היה לו וכוח ארוך עם הקב"ה. וכל פעם אמר "אולי...". וכאן, כשהקב"ה אמר, שזרעך יהיו בגלות, כבר קבל זה בתור תשובה מספקת. ולא היה לו שום וכוח לומר "אולי...". אלא שקבל זה בתור בטוחות על ירושת ארץ.

ולפי זה יש להבין את התשובה הזו. וכן יש להבין מה שפירש הזה"ק על הכתוב "ופרעה הקריב". ומפרש, שהוא הקריב אותם לתשובה. היתכן, שפרעה הרשע ירצה לקרבם לתשובה?

ולהבין כל זה יש להבין את מאמר חז"ל וזה לשונם: "כדריש ר' יהודה, לעתיד לבוא מביא הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה. ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים, האיך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה. ורשעים בוכין ואומרים, האיך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה". (סוכה נ"ב ע"א).

והמאמר הזה כולו מוקשה:

א. אם כבר שחט את היצר הרע, מאיפה יש עוד רשעים?

ב. צדיקים למה בוכין, אדרבא הם היו צריכים לשמוח.

ג. איך יכול להיות שני דעות במציאות, בזמן ששניהם כבר הגיעו למצב של אמת, שהמאמר הזה המדובר הוא בעתיד לבוא, שאז בטח מצב של אמת, ואיך יכולים להיות שנוי במציאות במרחק כזה, מבין חוט השערה להר גבוה?

ופירש זה עם מה שאמרו חז"ל (שם) "אמר רבי אסי: "יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא (של עכביש), ולבסוף דומה כעבותות העגלה, שנאמר "הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה" (ישעיה ה').

אנו צריכים לדעת כלל גדול, שעבודה שלנו, שניתן לנו, שיהיה על בסיס אמונה למעלה מהדעת. אין זה מטעם, שאין אנו ראויים למדרגה גדולה, ומשום זה ניתן לנו, שנקח הכל בכלי של האמונה. וזה נדמה לנו לבחינת שופלות ופחיתות ערך. והאדם מצפה, מתי נוכל לפטור את עצמו מעול הזה, שנקרא אמונה למעלה מהדעת.

אלא הוא מדרגה גדולה וחשובה מאוד, שאין סוף ותכלית לרוממותה. ומה שנראה בעינינו לבחינת שופלות, הוא מסיבת הרצון לקבל שבנו. ובהרצון לקבל יש להבחין בו בחינת ראש וגוף, שהראש נקרא ידיעה והגוף נקרא קבלה. ומשום זה כל מה שהוא נגד הידיעה, נבחן אצלנו לבחינת שופלות ומעשה בהמה.

ובהנ"ל יש לפרש, מה שאברהם אבינו עליו השלום שאל להקב"ה "במה אדע כי ארשנו?" כי איך יהיה מציאות, שיוכלו לקבל עליהם עול האמונה? היות שזהו כנגד הדעת. ומי יכול ללכת נגד הדעת? אם כן איך יהיה מציאות, שיזכו לאור האמונה, היות שכל השלימות תלוי רק בזה.

ועל זה השיב לו הקב"ה: "ידוע תדע וכו', שהם יהיו בגלות". שפירושו, שהוא הכין קליפה, שהוא היצר הרע אדם בליעל, שהוא פרעה מלך מצרים, שאותיות פרעה הוא אותיות ערף, כמו שאמר האר"י ז"ל בשער הכוונות לפסח, שפרעה הוא בחינת עורף מצר-ים, שהיה מוצץ את השפע כשיורדת לתחתונים, עם השאלה שלו, שהוא בא ושואל "מי ה' אשר אשמע בקולו?" (שמות, שביעי). ותיכף עם השאלה הזאת כבר נמצאים ברשות הקליפות, כמו שאומר הרמב"ם (בהלכות דעות) מה שכתוב "אל תפנו לאלילים", עם הפניה לבד, היינו עם השאלה לבד, כבר עוברים על הלאו "דלא תפנו".

והיות שהס"א, רוצה שתוכל לינוק שפע מהקדושה. ומה היא עושית אז שתוכל לינוק שפע מהקדושה? וזה שאומר לנו הכתוב "ופרעה הקריב". ומפרש הזה"ק, שהקריב אותם לתשובה. ושאל כנ"ל: "איך שייך לומר, שפרעה קרב אותם לתשובה, הלא הדרך של הקליפות הוא לרחק את האדם מהקב"ה?"

וזה יש להבין על דרך, מה שכתוב בזהר, וזה לשונו: "אבל בך אתרשים פשע בטמירו, כגוונא דחויא דמחי ואעיל רישיה בין גופיה [אבל בָּךְ, מתרשם פשע בִּטְמִירוּ, כמו הנחש שֶׁמַּכֶּה, ומכניס ראשו לתוך גופו]". ובהסולם "כגוונא וכו', כי הפשע הזה, להיותו בטמירו, נמצא כח הנחש, דמחי לבני עלמא והביא מיתה לעולם, עודו בכל תוקפו. ואי אפשר להעביר אותו, בדומה לנחש, הנושך לאדם, ותיכף מכניס ראשו לגופו, שאז אי אפשר להרגו". (הקדמת ספר הזהר דף מא, ובהסולם).

ועוד מאמר יש בזהר, שהנחש כפף לרישא ומחי בזנביה [שהנחש כופף ראשו וּמַכֵּה בזנבו]. היינו, שלפעמים הוא נותן לאדם, שיקבל עליו את עול האמונה, שהוא בחינת למעלה מהדעת. שזה הוא ענין "כפיף לרישא", אבל מחי "בזנביה". בזנביה, אפשר לפרש, בסופו. שמה שכף לרישא, היה בכדי שבסופו יקבל בעמ"נ לקבל. זאת אומרת, מה שנתן לו מקודם רשות לקבל עליו את האמונה, היה בכדי שאח"כ יקח הכל לרשותו. כי הקליפה יודעת, שאין מקום לקבל שפע, אלא על ידי הקדושה.

וזה פירוש, שפרעה הקריב. שדרשו, שהקריב את ישראל לתשובה. וזה היה בכוונה תחילה, כדי שאח"כ יקח מהם הכל לרשותו. וזהו שכתב האר"י ז"ל, שפרעה היה יונק כל השפע, שהיה יורד לתחתונים, היה יונק מבחינת עורף ומצד הגרון, שהוא בחינת רישא דגופא [תחילת הגוף], שהיה לוקח הכל בכלי קבלה שלו.

וזהו פירוש "ויבן ערי מסכנות", היינו שזה היה לישראל. זאת אומרת, שכל כמה שהיה עובדים בזמן גלות, הכל לקח פרעה לרשותו. וממילא היו עם ישראל עניים, שנקרא מסכנא, בחינת עני.

ועוד יש לפרש מסכנות מלשון סכנה, שהם היו בסכנה גדולה, שלא ישארו במצב זה כל ימי חייהם. אבל לפרעה היה עבודתם של ישראל פיתם ורעמסס, היינו ערים יפים מאד מאד.

לפי זה יהיה הפירוש "ויבן ערי מסכנות" - לישראל, ולפרעה - את פיתם ורעמסס. היות שכל מה שעבדו ישראל, נפל לקליפות, ולא היו רואים שום ברכה בעבודתם. ובזמן שהיו מתגברים בעבודת האמונה ובבחינת השפעה, אז כן ראו פריה ורביה. וברגע שנפלו לבחינת ידיעה וקבלה, היו תיכף נופלים לרשות קליפת פרעה. ואז באו לידי החלטה גמורה ומוחלטת, שהעבדות צריך להיות בבחינת אמונה למעלה מהדעת, ובבחינת השפעה.

אבל ראו, שאין כח בידי עצמם לצאת משליטת פרעה. לכן כתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי פחדו, שלא ישארו שם בגלות לעולמים. אז "ותעל שועתם אל ה'", וזכו לצאת מגלות מצרים.

נמצא, שמטרם שראו את המצב, שבו הם נמצאים ברשות הקליפות, וכואב להם ומפחדים שלא ישארו שם לעולמים, אז אין שום צורך, שה' יעזור להם מכלי קבלה, אם לא מרגישים את ההזק והחסרון, שיש בזה, שזהו כל המפריע מלהתדבק בה'. כי אחרת אדם מחשיב יותר את העבודה בבחינת ידיעה וקבלה. מה שאין כן בחינת אמונה נחשב לבחינת שופלות. ובוחרים יותר בידיעה וקבלה, כי כך מחייב שכל החיצון של האדם.

ולכן הוכן להם הגלות, שירגישו שאין להם שום התקדמות בהתקרבות לה', כל עבודתם נשקע בתוך קליפת מצרים. ואז ראו, שאין להם שום ברירה, אלא הם מוכרחים לקבל על עצמם עבודה של שיפלות, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת, ולהשתוקק לבחינת השפעה, אחרת הם מרגישים, שהם שנמצאים ברשות הס"א.

נמצא, שהאמונה שקבלו עליהם, היה מטעם, שראו, אחרת אין להם שום עצה. ומשום זה הסכימו לעבודה של שיפלות. וזה נקרא "עבודה, התלויה בדבר". מסיבת שלא יפלו לתוך רשת הקליפות, לכן לקחו עליהם עבודה זו. אבל אם בטל הדבר, בטלו אהבה לעבודה זו. זאת אומרת, אם בטל היצר הרע, שכבר אין מי שיביאו להם מחשבות דלא תפנו לאלילים, בטלו אהבה של עבודת השיפלות.

ובזה נבין מה שאמרו חז"ל: "יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא (עכביש), ולבסוף דומה כעבותות העגלה".

ידוע, שיש בחינת אונס, שוגג, מזיד. הרצון לקבל, המוטבע באדם, הוא בחינת אונס, מטעם שאין זה בידו לבטלו. וממילא לא נחשב זה לחטא, אלא זה נחשב לעון, כמ"ש: "הוי מושכי העון בחבלי השוא". אם כן, אי אפשר לדחותו או לשנוא אותו, מטעם שאין הוא מרגיש, שזה יהיה חטא. אבל מזה יוצא אח"כ "כעבותות העגלה", חטאה. ומהרצון לקבל הזה נברא אח"כ קליפות, שיש להם מרכבה שלימה, בסוד "זה לעומת זה עשה אלקים". ומשם נמשך היצר הרע. היינו הכל מהחוט השערה הנ"ל.

וכיון שכבר נתגלה שזהו חטא, אז כבר יודעים לשמור את עצמם מחוט השערה הזו. ואז מבינים, שאין עצה אחרת, אם רוצים להכנס לקדושה, אלא לקבל עבודה של שיפלות, היינו אמונה והשפעה. אחרת הם רואים, שנמצאים תחת שליטת קליפת פרעה מלך מצרים.

נמצא, שתועלת הגלות היה, שירגישו, שהרצון לקבל הוא חטא. וזהו סיבה, שיחליטו, שאין עצה אחרת, אלא להשתדל להגיע לכלי השפעה. וזה ענין, שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו עליו השלום, על השאלה, שהוא בקש בטוחות על ירושת הארץ: "ידוע תדע, כי גר יהיו זרעך וכו' וענו אותם". כי על ידי הגלות, אז הם יבואו לידי גלוי של החוט השערה, שהוא חטא. אז יבואו לידי קבלת עבודה אמיתית, כדי להרחיק עצמם מן החטא.

וזה שאמר רבי יהודה, לעתיד, שיהיה "בלע המות לנצח", דהיינו שהקב"ה שוחט ליצר הרע, וממילא לא נשאר ממנו אלא חוט השערה, שזה לא מורגש לחטא כלל (שחוט השערה הוא דבר שלא יכולים לראות זה בעין). ומכל מקום נשארים עוד רשעים וצדיקים. ואז כולם רוצים להדבק בו ית'. והרשעים, שעוד לא תיקנו את החוט השערה שלהם, מזמן שהיצר הרע היה קיים, שאז היה יכולת להרגיש, שזהו חטא.

מה שאין כן עכשיו, שאין יצה"ר לא נשאר אלא בבחינת חוט השערה, אז אין להם סיבה שיצטרכו להפוך את הכלי קבלה לכלי השפעה. כנ"ל, שחוט השערה לא מרגישים. אבל מכל מקום להדבק בו ית' לא יכולים, כיון שיש שנוי צורה ו"אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". והתיקון שלהם הוא, שיהיו אפר תחת כפות רגלי הצדיקים. שהכוונה הוא, היות שהיצר הרע נתבטל, נמצא שאין לצדיקים סיבה, שיצטרכו ללכת בבחינת אמונה למעלה מהדעת.

אם כן, כיון שאין להם סיבה, אז מי מכריח אותם? לכן כשהם רואים, שהרשעים, שנשארו עם חוט השערה, ולא תיקנו את חוט השערה, בזמן שהיה היצר הרע, שאז ראוי היה שיוכלו לתקן, מטעם שאז היה מגולה את הרצון לקבל לחטא. מה שאין כן עכשיו לא ניכר לחטא, אלא לחוט השערה.

לכן, אם אין סיבה, אין עכשיו מקום לתקן. אבל יחד עם זה, אין מקום לדביקות, כי השנוי צורה נשארו. וכל התיקון שלהם הוא בזה, שהצדיקים הולכים עליהם. היינו, כשרואים שעכשיו כבר אין פחד מפני רשת הקליפות, שכבר נשחט היצר הרע.

אם כן, מדוע עכשיו הם צריכים לעבוד בבחינת אמונה למעלה מהדעת? אבל כשהם רואים, שאין הרשעים יכולים עכשיו להגיע לדביקות, מטעם שאין להם עכשיו סיבה, היינו יצר הרע, שיהיה ניכר להם לחטא, ויחד עם זה הם נשארו בחוץ, שסוף כל סוף נשאר שנוי צורה.

לכן הצדיקים, כשרואים את זה, אז הם מבינים מה טוב היה להם, שהיה להם סיבה לעבוד בבחינת השפעה, שהיה נדמה להם, שעסקו בבחינת השפעה רק מטעם היצר הרע. אבל הם רואים, שענין החטא, שראו אז, היה לטובתם. היינו, שבאמת העבודה זו הוא עיקר. ולא מטעם פחד, שיפלו לרשות הקליפות, עושים עבודה זו. וראיה לזה הם רואים אצל הרשעים, שלא תיקנו את החוט השערה. ועכשיו אין להם סיבה. ונשארו מבחוץ, שלא יכולים לבוא עכשיו לדביקות בה'.

נמצא, שהצדיקים מקבלים כח ללכת מחיל לחיל ע"י הרשעים. וזה שהרשעים נעשה אפר תחת רגלי הצדיקים. שהצדיקים הולכים על בחינת שנשארו בבחינת רשעים. אם כן "אגלאי מילתא למפרע [מתברר העניין מלכתחילה]", שדוקא עבודה זו הוא חשובה. ולא מטעם הכרח, כמו שנדמה להם מקודם, בזמן שהיה להם יצר הרע. עכשיו הם רואים, אפילו בלי יצר הרע, כדאי לעבוד בבחינת השפעה ואמונה.

וענין הללו בוכין והללו בוכין, כידוע, כי בכיה הוא בחינת קטנות, שהוא בחינת ו"ק. ויש חילוק בין ג"ר לו"ק. שמוחין דו"ק מאירים מבחינת העבר, היינו שהם לוקחים חיות ואור ממה שעבר עליהם. מה שאין כן מוחין דג"ר מאיר בהוה, ע"י שהוא מיחד את הזווג.

וזה פירוש, שהצדיקים בוכין ואומרין: "איך יכולנו לכבוש הר גבוה?" שעכשיו הם רואים, מה שהיה לפני שחיטת יצר הרע, שהיה שליטתו גדולה מאד, בסוד "זה לעומת זה עשה אלקים". והיה להם רחמים גדולים מצד השם ית', שנתן להם כח לנצח את מלחמת היצר. ויש להם עכשיו ששון ושמחה מהנס שהיה להם אז, היינו מזמן העבר. וזה נקרא "מוחין דקטנות".

והרשעים בוכין, כיון שעכשיו אין להם שום עצה להדבק בו ית', אף על פי שעכשיו הם רואים, שאין זה אלא חוט השערה. אבל היות שאין עכשיו יצר הרע, אין להם סיבה, שיוכלו להפוך את הכלי קבלה להשפעה. רק רואים שהם מבחוץ, לכן הם בוכין.

אבל התיקון שלהם הוא בזה, שנעשה אפר תחת כפות רגלי הצדיקים. היינו כנ"ל, שעל ידי זה שהצדיקים רואים, אף על פי שאין עכשיו יצר הרע, ומכל מקום אין הרשעים יכולים לזכות לדבקות. אז הם אומרים, על מה שהיה חושבים, שרק מטעם סיבה של יצר הרע צריכים ללכת בדרכי השפעה. אלא הם רואים, שזהו הכלי אמיתית. זאת אומרת, אפילו שלא היה יצר הרע, גם כן דרך זה הוא אמת, שדרך האמונה הוא דרך נפלאה.

ובזה נבין, למה נשארים רשעים אחר שחיטת יצר הרע. זהו מטעם כדי שיהיו אפר "תחת כפות רגלי הצדיקים". שאם לא היה נשארים רשעים, אז לא היה מי שיגלה את הענין הגדול הזה, שדרך האמונה הוא לא מטעם אהבה התלויה בדבר. היינו שלא מטעם יצר הרע צריכים ללכת בדרך האמונה, אלא זהו אהבה שאינו תלויה בדבר. היות שעכשיו כבר אין יצר הרע, ומכל מקום רק בדרך האמונה יכולים לזכות לדביקות ה'.

ושמעתי פעם אחרת: הנה מה שאנחנו צריך דוקא לאמונה, הוא מסיבת הגאות שיש בנו, שאז קשה לנו לקבל האמונה. זאת אומרת, שאף על פי שהאמונה הוא בחינה גבוה, ומדרגה נפלאה, שאין התחתון יכול להשיג ולהבין את יקר ערכה ותכלית רוממותה, הוא רק מסיבת הגאות שבנו, דהיינו הרצון לקבל, נדמה לעינינו שהוא בחינת שופלות ומעשה בהמה. אשר לסיבה זו הוכן לנו אדם בליעל.

ושמעתי פעם אחרת: אשר אנחנו רואים, שבזמן שאנו לא רוצים לקבל את האמונה אנחנו נופלים ממצבנו. ובכל פעם ופעם אנחנו עולים ויורדים, עד שנקבע בליבנו שאין לנו עצה אחרת אלא לקבוע את האמונה. וזהו היה בכדי לקבל את האמונה. וזה ויבן ערי מסכנות (לישראל) לפרעה."

שאלה: כל הלימוד בפסח מחדש כאילו את ההגדרות של "לשמה", "לא לשמה", "הכנה", "יראה", "אהבה". כל הדרך פתאום נעשית מאוד לא ברורה.

כן. כך קורה תמיד אם אדם משנה את גישתו לדברים החשובים בחיים. מכאן ברור לנו שמתגלה הסיבה למה הבורא ברא הכול בצורה הפוכה, ואנחנו צריכים לפתוח זאת בצורה ישירה ולראות כמה זה משתווה עם דרכנו.

שאלה: נראה שפרעה בונה בתוכנו את היחס הנכון לאמונה מעל הדעת. הוא כותב פה שפרעה לקח את כל השפע והשאיר לנו ערים מסכנות שהן המחשבות על מנת לקבל. הוא ממשיך ואומר שערים מסכנות הן ערים מסוכנות, כלומר סכנה שמא אותה מחשבה של הרצון לקבל תישאר אצלנו. במצב כזה תמיד נפתח את האמונה מעל הדעת, ומדוע? כי פרעה זורק אותנו לקליפות, לירידות, ואז יש צורך לעלות משם ולפתח את האמונה מעל הדעת. זה נראה לי חלק מהתובנה הנלמדת פה במאמר, הכול כך מורכב. האם נכון לראות את הדברים באופן כזה?

כן.

שאלה: הוא אומר שכשהגיעו למצב בו שוחטים כבר את היצר הרע ואז אלה בוכים ואלה בוכים והמצב הזה בעצם הוא ששון ושמחה מאוד גדולים. אז מה זו בכיה?

זה מצב בו הם שואלים איך לא יכולנו לעמוד, להתמודד נגד זה וזה וזה. זאת אומרת, איך הדברים שסידרו לנו יכלו לבלבל אותנו כל כך.

תלמיד: אולי שם מדובר כבר על גמר התיקון, אבל אנחנו תמיד אומרים שעלינו להסתכל על מצבנו ועל המצב אליו אנחנו רוצים להגיע, ותמיד לשאוף להשוות ביניהם ולהגיד מה צריך כדי להגיע למצב הרצוי. זו פחות או יותר העבודה.

זו לא פחות או יותר העבודה, זה כך מאין ברירה כי מי יודע מה הוא המצב הנכון הסופי.

תלמיד: כתוב, "וענין הללו בוכין והללו בוכין, כידוע, כי בכיה הוא בחינת קטנות, שהוא בחינת ו"ק. ויש חילוק בין ג"ר לו"ק. שמוחין דו"ק מאירים מבחינת העבר, היינו שהם לוקחים חיות ואור ממה שעבר עליהם. מה שאין כן מוחין דג"ר מאיר בהוה, ע"י שהוא מיחד את הזווג. וזה פירוש, שהצדיקים בוכין ואומרין: "איך יכולנו לכבוש הר גבוה?" שעכשיו הם רואים, מה שהיה לפני שחיטת יצר הרע, שהיה שליטתו גדולה מאד," "בסוד "זה לעומת זה עשה אלקים". והיה להם רחמים גדולים מצד השם ית', שנתן להם כח לנצח את מלחמת היצר. ויש להם עכשיו ששון ושמחה מהנס שהיה להם אז, היינו מזמן העבר. וזה נקרא "מוחין דקטנות"." אז יש בכיה ויש ששון ושמחה, מה זו בכיה?

בכיה זה כל מצב ומצב בפני עצמו בו הם מאוד פחדו מזה שיישארו בשליטת היצר הרע.

שאלה: אבל עכשיו הם כבר עברו את המצב הזה והם שמחים על כך, אז היחס לעבר הוא בכיה ולהווה הוא שמחה?

מה כתוב? "הללו בוכין והללו בוכין".

תלמיד: כן.

למה?

תלמיד: הצדיקים בוכים כי אמרו איך יכולנו לכבוש הר גבוה. והרשעים בוכים כי מדובר בסך הכול בחוט השערה ואיך לא יכולנו.

כן. אז בעצם לשניהם יש סיבה לבכות.

שאלה: תמיד אומרים, "זכר ליציאת מצרים", מה הסיכום של מצרים? הוא אומר שההפרעות וההתמודדות עם היצר הרע גרמו לאדם להיות באמונה, אחר כך הוא אומר שזאת לא צריכה להיות הסיבה להיות באמונה.

הסיבה היא, שהבורא הוציא אותנו ממצרים.

תלמיד: ומה זה חורט בלב האדם שמרגע היציאה הוא יהיה באמונה לא רק בגלל ההפרעות. האם תהיה לו עוד גישה לדבוק בבורא?

כן.

תלמיד: איך מקובל נשאר דבוק בבורא בלי קשר להפרעות? מה הסיכום של מצרים שאחריו יש דבקות בלי הפרעות, איך זה עובד?

זה לא עניין של יש או אין הפרעות.

תלמיד: כתוב פה, "אז לא היה מי שיגלה את הענין הגדול הזה, שדרך האמונה הוא לא מטעם אהבה התלויה בדבר. היינו שלא מטעם יצר הרע צריכים ללכת בדרך האמונה, אלא זהו אהבה שאינו תלויה בדבר. היות שעכשיו כבר אין יצר הרע, ומכל מקום רק בדרך האמונה יכולים לזכות לדביקות ה'." יש בירור אחרי שיוצאים ממצרים, כשבכל העבר נלחמנו עם היצר הרע.

אני רוצה לקבל הכול על עצמי, אומנם שיש לי אפשרות להיפטר מזה.

תלמיד: האם אחרי כנס או חיבור מאוד גדול בו הייתה לנו עבודה פנימית מאוד חזקה ואנחנו כאילו יוצאים לאוויר העולם, יש עוד עבודה בה נוכל ללחוץ חזק על עניין הדבקות בלי שיהיה לנו אירוע חיצוני?

רק על הבורא שיתגלה וייקח אותנו ממצרים. אין לנו מה לעשות.

שאלה: אני רוצה לשאול על הצורך לצאת ממצרים. כתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי פחדו, שלא ישארו שם בגלות לעולמים. אז "ותעל שועתם אל ה'", וזכו לצאת מגלות מצרים. נמצא, שמטרם שראו את המצב, שבו הם נמצאים ברשות הקליפות, וכואב להם ומפחדים שלא ישארו שם לעולמים, אז אין שום צורך, שה' יעזור להם מכלי קבלה, אם לא מרגישים את ההזק והחסרון, שיש בזה, שזהו כל המפריע מלהתדבק בה'. כי אחרת אדם מחשיב יותר את העבודה בבחינת ידיעה וקבלה. מה שאין כן בחינת אמונה נחשב לבחינת שופלות. ובוחרים יותר בידיעה וקבלה, כי כך מחייב שכל החיצון של האדם."

בעל הסולם כותב שלא יוצאים ממצרים לפני שמרגישים היזק ופחד מזה שנמצאים ברצון לקבל. מאיפה צץ הפחד הזה או החשש?

הם רואים בתוך הרצון לקבל את המצב שלהם, ונעשה להם ברור שהוא זה שמחזיק אותם.

תלמיד: אבל הוא נותן להם מילוי. מאיפה נוצר הפחד או תחושה?

זאת כל הבעיה, שהוא נותן להם מילוי.

תלמיד: כל עוד האדם לא יפחד או ירגיש שהטבע שלו מזיק לו, הוא אף פעם לא יקבל צורך לצאת מתוך הטבע שלו.

כן.

תלמיד: מאיפה מגיעה התחושה הזו, ההרגשה שהטבע שלי מזיק לי, שהוא לא טוב לי? מתי אני מתחיל לפחד בכלל?

כשהוא רואה עד כמה זה מנוגד למצב הנכון, הסופי.

תלמיד: אבל הוא גם כותב פה שהמצב הנכון, הסופי, אותה האמונה, נחשב לבחינת שופלות. זאת אומרת, זה לא נחשב בעיניי האדם.

זאת הבעיה.

תלמיד: את הבעיה אני מבין. עליה אני שואל, איך פותרים אותה, איך יוצאים מזה?

פותרים אותה על ידי אור האמונה שמגיע וממלא את הכול, ובאור האמונה האדם יכול לעלות, ואז אין שום בעיה.

תלמיד: מה גורם לאור האמונה להופיע פתאום בתוך האדם, אותו אור אמונה שנותן לו תחושה שהוא פוחד להיות ברצון לקבל, בונה בו צורך לצאת, לבקש, להיאנח, לזעוק? מה גורם לאותו אור אמונה פתאום לשכון בלב האדם?

אני מבקש מכולם לחשוב על השאלה הזאת, ומצפה לשמוע מכם תשובה.

תלמיד: אני חושב שענית, אור האמונה ייתן את התשובה. עם השכל שלנו אנחנו לא יכולים להבין את זה.

כן.

שאלה: אולי השאלה הזאת תהיה גם התשובה. האם כשאני מבקש את תכונת ההשפעה בלי טעם, כשאין לי טעם לזה, אני מושך את אור האמונה?

יכול להיות. זה לא לכיוון הפתרון.

שאלה: אם אדם מגלה שחוץ מהרצון לקבל אין בו כלום, האם באמת האדם בוחר לצאת מהטבע שלו, או שזה כמו סרט שמוקרן לנו ואנחנו רק הצופים?

זאת שאלה, אבל נניח שכן. הוא רואה שהיצר הרע שנמצא בו הוא לרעתו.

שאלה: איך משפיע אור האמונה על הלב?

הלב מתחיל להרגיש את אור האמונה.

תלמיד: בפסקה האחרונה של המאמר כתוב, "בכל פעם ופעם אנחנו עולים ויורדים, עד שנקבע בליבנו שאין לנו עצה אחרת אלא לקבוע את האמונה". חשבתי שאמונה היא דווקא נגד הדעת, ופה האמונה צריכה להיכנס לתוך הלב. במה היא משפיעה על הלב?

היא ממלאה את הלב.

תלמיד: אבל הרי הלב צריך לרצות לאהוב, להשפיע.

אור האמונה שנכנס ללב, נותן ללב להוציא מתוכו את ההרגשות האלה.

תלמיד: לפני כמה ימים דיברתי עם הבן של החבר שלי על פחד, ילד בן חמש, ואמרתי לו שאני מפחד לשכוח את החברים שלי. הוא הסתכל עליי ואמר "מזה כולם מפחדים". וחשבתי איך לילד בן חמש שגדל איתנו פה יש את הידיעה הזו, את ההרגשה, שמזה כולם מפחדים. ואז הבנתי שלמעשה הסביבה היא שמשפיעה עליו, שרק החברים שלו, מי שנמצא סביבו, מספרים לו כל היום, אז זה מה שהוא מרגיש, שכולם מפחדים לאבד את הקשר עם החברים.

כן.

שאלה: אני יודע מה זה להרגיש פחד, נראה לי שכל אחד פה יודע מה זה לפחד, ואני קורא שאני צריך לפחד מזה שאני נמצא ברצון לקבל. אני לומד יותר מיום או יומיים ומעולם לא הרגשתי פחד כזה. אני רוצה להבין איך אני מגיע לתחושת פחד, כי אם אני לא אפחד שאני נמצא ברצון לקבל, אז אני אף פעם לא באמת ייאנח ויזעק לצאת ממנו. מאיפה מגיעה ההרגשה הזו, הפחד הזה?

מהבורא.

תלמיד מה יגרום לו לעורר בי פחד כזה?

פחד ממה בדיוק?

תלמיד: מזה שאני נמצא בתוך הטבע של על מנת לקבל, ואני נמצא בסכנה. אני קורא על זה, יכול להבין את זה, אבל אני לא מוצא מה באמת יביא את ההרגשה של הפחד, החרדה, שתגרום לי לתפילה. בעל הסולם כותב שחור על גבי לבן, שאדם צריך לפחד. אולי אני לא מתאר נכון את הפחד הזה?

לא, פחד זה דבר מוכר לאדם. רק כאן זה עניין מיוחד, ממה הוא מפחד? איך מגיעים לפחד כזה?

שאלה: את זה אני שואל, איך אני מגיע לפחד שאני לא אשפיע? אדם מספר לעצמו סיפורים, אז תגיע לעוד גלגול, בסוף תשפיע.

מעניין. זאת אומרת, אני יכול להירגע אפילו מזה שאם לא עכשיו אז בגלגול הבא.

תלמיד: אפילו ככה.

כן. אז מה עושים?

תלמיד: שואלים את הרב.

לא. אז מתפללים לבורא, אם השאלה דווקא כזאת. ולמה אנחנו מצפים?

תלמיד: שייתן צורך ורצון להשפיע.

אחרת?

תלמיד: הלוואי והייתי יכול להגיד לעצמי, אחרת יהיה לך לא טוב. אני יכול להגיד הרבה דברים, אבל העניין הוא שהלב צריך לרצות.

כן.

תלמיד: צריכה להיות דרישה, אני לא יכול ללכת שנייה בלי שהדרישה הזו תחייה בי ואני שואל, מאיפה היא מגיעה? אני מבין שהיא מגיעה מהבורא, מהאור העליון, בטוח שזה מכוח אחר, אבל מה יגרום לה סוף סוף להגיע?

יש למישהו תשובה?

שאלה: כתמיד, התשובה היא בצורת שאלה. איך להחליף כלים, להחליף את האות ע' באות א'? שפרעה יהיה רופא? במקום רצון לחכמה, אנחנו רוצים קודם להכניס את בינה, את האמונה למעלה מהדעת. איך להחליף את הכלים?

להחליף זה על ידי התפילה.

תלמיד: מה קורה עם פ', ע', ר', עם עפר, הפרעות, פרעה, כל הסיפור מסביב לשלוש האותיות האלה? אולי זה לא משנה וזה בלבול?

זה שאנחנו צריכים להפוך את ההבחנות אלו על אלו, זה נכון.

שאלה: כשהאדם נמצא במצב שהוא פוחד ליפול לקליפות, איך הוא יכול להתעלות מהמצב הזה מעל הרצון הגשמי שלו?

זאת השאלה. מה לענות?

שאלה: רק דרך החברים, הבדיקה היא כלפי החברים. ולא להסתכל בתוך עצמי, כי בעצמי, אני שקוע ברצון לקבל. אני בטוח שכל מה שאני עושה, ילך לקליפות. אולי זו תשובה חלקית גם לחבר ששאל קודם.

שאלה: קראנו משל של בעל הסולם על חדר, שכאשר מדליקים את האור או פותחים חלון רואים שיש בו הרבה לכלוך. המצב הזה שמרגישים שיש לכלוך בחדר הוא לא נוח, לעומת זאת, האור שנכנס מגלה את האמת. השאלה, מי פותח לאדם את החלון הזה, כדי שייכנס קצת אור, שיבין מה קורה אתו? ואז הוא מבין שאת החלון פותחים לו החברים, הלימוד, הרב, המקובלים. וזה גם מעמיד אותו במצב לא נוח, כי היצר שלו רע, הוא צריך לתקן, והוא לא יכול ללכת סתם לישון ולהיות מרוצה מעצמו. הוא צריך להיות בפחד על הקשר שלו עם החברים ועם הדרך, כדי שייכנס אור לחדר, אחרת הוא ימות בלי דעת.

בכל עניין האמונה, יש עדינות כזאת, כי כל אמונה יכולה להיכנס לידיעה, ואז נעלמת העבודה. אנחנו אומרים דברים במשך הרבה שנים ואדם יכול להסכים לזה, מצד אחד זה טוב, ומצד אחר זה גונב לו את העבודה. איך לשמור על העדינות הזאת ולבחור בדרך של אמונה ולא לחפש להכניס את זה לתוך השכל?

אני מבין את השאלה. להתפלל, רק להתפלל.

תלמיד: ישבתי אתמול בסעודה ליד חבר והוא זרק לאוויר שרב אמר שסעודה חשובה יותר משיעור. שמעתי את זה אלף פעם, אבל אתמול כשהחבר דיבר על זה, זה התחיל להיות מורגש יותר. אבל אני מפחד שאם אני אכניס את זה לתוך האוטומט שלי אז לא תהיה לי עבודה. מה יצא לי מזה שהבנתי, איבדתי את הנחיצות להחזיק משהו גבוה שהשכל שלי לא תופס, להחזיק אותו מעלי ולהגיד אני מסכים אתו כך כשזה מעלי. יש משהו לא סגור.

טוב, יש לו מצב טוב.

תלמיד: למשל מישהו עשה עבירה קשה, אבל הרוויח מזה הרבה והוא שמח. מידי פעם הוא חושב על כל הכסף שיש לו עכשיו ופתאום הוא מגלה שהוא השאיר משהו לא סגור ויש במקום הפשע ראיה שאם מישהו יעלה עליה, אז יוכל לתפוס אותו. והוא נכנס לחרדה שאולי יום אחד יבוא מישהו וישאל מי עשה את הדבר הזה.

אור האמונה שיבוא אלינו יגלה לכל אחד באופן אישי, את הרצון שלו כרע, את הפשעים שהוא עושה. למצב הזה אנחנו צריכים לשאוף, וכל עוד אנחנו לא שם, אז הטבע שלנו מכסה על זה. הנטייה הטבעית שלנו היא להגן על עצמנו ואת זה צריך להסיר מעצמנו.

אז על מה להתפלל?

תלמיד: על אור האמונה שבאמת יבוא ויגלה לנו את הטבע שלנו. כי בלי זה, אם אדם לא מרגיש את עצמו כפושע, אז גם לא תהיה לו בקשה, לא יהיה בו פחד.

בסדר, טוב. מה יש לנו עוד?

שאלה: במאמר נאמר שלא רק בגלל הרצון לקבל צריכה להיות לנו אמונה שהיא תהיה אהבה ללא תנאי. כדי להגיע לאמונה למעלה מהדעת צריך שיהיה לנו כלי עבור זה.

כן.

תלמיד: אני מבין שהכלי יכול להיות כמו לדעת שאנחנו צריכים את עזרת הבורא בכל מצב, בכל דבר, אנחנו צריכים את זה כמו אוויר לנשימה, וברגע שאנחנו מקבלים את ההרגשה הזאת אנחנו מתפללים לבורא שייתן לנו את המילוי הזה ואז נגיע לאמונה למעלה מהדעת. האם זה נכון?

אני לא הבנתי. איזה שני שלבים יש לנו כאן?

תלמיד: כדי להגיע לאמונה למעלה מהדעת אנחנו צריכים שיהיה לנו כלי עבור זה.

כן.

תלמיד: והכלי הוא הידיעה שאנחנו חייבים את העזרה של הבורא בכל דבר, אנחנו צריכים את עזרת הבורא כמו אוויר לנשימה. כשאנחנו מגיעים למצב הזה אז הבורא יכול לתת לנו את המילוי שנקרא "אמונה למעלה מהדעת". כך אני מרגיש.

כן, אני מבין אותך, מצדך זה צריך להיות כך.

תלמיד: אני חושב שאת התשובה לשאלה, מאיפה מביאים את הפחד ואת התפילה שהבורא יעזור לנו אנחנו צריכים לחפש במאמר. כתוב "והרשעים בוכין, כיון שעכשיו אין להם שום עצה להדבק בו ית' אף על פי שעכשיו הם רואים, שאין זה אלא חוט השערה. אבל היות שאין עכשיו יצר הרע, אין להם סיבה, שיוכלו להפוך את הכלי קבלה להשפעה. רק רואים שהם מבחוץ, לכן הם בוכין."

נראה שזאת סיבה טובה וגדולה לפחד, ואפשר לפרש את זה גם בעבודה באדם אחד וגם בכל החברה. ואז רב"ש ממשיך, "אבל התיקון שלהם הוא בזה," של הצדיקים, "שנעשה אפר תחת כפות רגלי הצדיקים. היינו כנ"ל, שעל ידי זה שהצדיקים רואים, אף על פי שאין עכשיו יצר הרע, ומכל מקום אין הרשעים יכולים לזכות לדבקות. אז הם אומרים, על מה שהיה חושבים, שרק מטעם סיבה של יצר הרע צריכים ללכת בדרכי השפעה. אלא הם רואים, שזהו הכלי אמיתית. זאת אומרת, אפילו שלא היה יצר הרע, גם כן דרך זה הוא אמת, שדרך האמונה הוא דרך נפלאה."

בסדר. אז איך בכל זאת הרשעים מגיעים לדבקות?

תלמיד: הם לא מגיעים לדבקות, זה מה שאני מבין שהוא אומר.

גמר התיקון הוא לא לכולם?

תלמיד: הוא כן לכולם, אבל הרשעים יהיו אפר תחת כפות רגלי הצדיקים. השאלה אם אתה נשארת בין אלה שדורכים עליהם או שאתה נמצא עכשיו בדביקות איתו יתברך. הכול יהיה גילוי, כבר לא תהיה בחירה. זאת אומרת אנחנו יודעים שההסתרה היא בשבילנו, ברגע שהכול יהיה מתוקן אז מי שלא תיקן בהסתרה לא יוכל לתקן בגילוי. זה מה שאני מבין, ואז הוא יישאר זה שדורכים עליו, זו סיבה טובה לפחד.

בסדר.

תלמידה: בהמשך לשאלה מאיפה מקבלים את הדרישה לשנות את הטבע שלנו, חשבתי שמקבלים הכול רק מהתכללות עם החברים בעשירייה ובקבוצה, מכך ששומעים ורוצים להתכלל ולקחת את החסרונות שלהם. ודבר נוסף, מההתחייבות כלפי החברים, שהם דורשים ואנחנו מקבלים את זה.

בסדר, תודה.

שאלה: השאלה שלי היא לגבי תפילה. כביכול אם תפילה לא יוצאת מהלב היא לא מועילה כי אם אין לי פחד אמיתי אז איך אפשר להגיע לתפילה אמיתית, אלא אם כן תפילה מלאכותית יכולה להביא לזה. כי בשכל אני מסכים עם הכול, אבל איך להגיע לצורך אמיתי, לפחד אמיתי?

צריכים לשחק, כן.

שאלה: אני חושב שאנחנו לא רואים את עצמנו כעולם קטן, שהבורא מאיר מסביבנו ומראה את כל הרוע שיש בעולם, אלא אנחנו דוחים אותו, אנחנו אומרים, זה לא ממני זה מישהו אחר. כל עוד לא נקבל את כל הרע שבעולם כרע שלנו, לא נרגיש את הפחד הזה. הפחד הזה הוא מסביבנו, הבורא מאיר, הוא מראה לנו את הלכלוך, אבל אנחנו אומרים, זה לא הלכלוך שלנו. כל עוד לא נקבל את הלכלוך הזה על עצמנו לא נרגיש את הפחד הזה.

בסדר.

(סוף השיעור)