שיעור בוקר 09.08.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: "מתחתית הסולם לדבקות תמידית"

קריין: שיעור בנושא "מתחתית הסולם לדבקות תמידית".

קיבלתי כמה טענות מאנשים וראיתי מה שקורה לנו. החברה שלנו היא מאוד מגוונת, ישנם אנשים שנמצאים בתחילת דרכם. "תחילה" זה יכול להיות כמה שנים הראשונות. אני מחלק את כל הדרך, לפחות החלק הראשון, וכשאדם נמצא באיזה מצב, הוא נמצא בו, הוא לא זוכר, ולא יכול לקבל בחשבון שהיו לו גם מצבים אחרים.

אתה מדבר איתו, "אבל היית בירידה, או ההיפך היית בעלייה ותראה איך אתה עכשיו", זאת אומרת, שיכול להיות בין שני המצבים. למרות שהיה פעם בעלייה ובהתפעלות כשבאה הירידה הוא לא זוכר מה היה, כולו נמצא תחת ההתרשמות הזאת שיש לו עכשיו, חושך וזהו. ואם אתה אומר אבל היה לך אור והכול, הוא שומע ויכול להגיד כן, כן, אבל הוא לא מסוגל בפנים לעורר במקצת אותה הרגשת האור שהייתה קודם, ידיעה, קצת נעימות, השתוקקות. לא יכול.

זאת אומרת הוא נמצא כמו ילד קטן שבוכה וצורח ואחרי רגע אחד זה עובר, והוא יכול לצחוק ולרוץ כאילו לא היה. כך אנחנו בתחילת דרכנו, שאם עוברים ממצב למצב נמצאים תחת השפעת המצב בצורה שהמצב הנוכחי תמיד שולט עלינו וזהו.

רק אחר כך, מתוך הניסיון, מתוך ההתרשמות, ניסיון זה נקרא שבכלי נרשמים כל מיני מצבים, אנחנו יכולים להיות כלולים משני המצבים האלה. כך שאמנם אני נמצא בירידה, אבל אני יודע שישנה עלייה ושיש מצב אחר והוא יבוא ואני יכול גם להכין את עצמי ממצב זה למצב זה. אני כבר בעל ניסיון ויודע שהכול משתנה, ולכן בכל מצב ומצב אני צריך להתחשב בשני מצבים האלה ובתחלופה ביניהם.

צריכים לקחת את זה בחשבון למתחילים. כשאנחנו אומרים אמונה למעלה מהדעת, מסירות וכולי, זה אך ורק בתנאי שאדם כבר כולל בתוכו התרשמויות מעליות וירידות ויכול להתעלות מעל המצב הנוכחי במקצת עם המצב הקודם. ואז ההחלטות שלו הן החלטות יותר רציניות, לא מתוך המצב עצמו אלא מתוך חילופי המצבים והפרספקטיבה, החזון, הראייה של העתיד, שכבר רואה את הנולד.

לכן למתחילים אנחנו צריכים לתת יותר חיזוק, שהם ישתמשו בכל זאת, כמה שאפשר. זה גם לא כל כך משפיע עליהם, הם נכנסים למצב של ייאוש, וכולם שם בבכי פנימי, הכול חשוך, לא שווה כלום וכולי. אבל אנחנו כבר יודעים, "מה שלא עושה השכל עושה הזמן", ואפשר ודאי לזרז את הזמן על ידי התכללות בקבוצה ובהפצה, בכל מיני צורות, אבל הכול עובר. ואז אנחנו צריכים לראות את החברים שלנו שנמצאים בכאלו מצבים אפלים וכמה שאפשר לעזור להם בעדינות, בצורה עדינה, רכה, לצאת מזה.

זה טוב לחברה אם החברה כולה תהיה נכללת משני המצבים האלו יחד, אלה בעליות ואלו בירידות, וכך אנחנו נתקדם לא בחילופי המצבים. המצבים כל הזמן יתחלפו, אבל החברה בסך הכול כל הזמן תהיה בעלייה. ואז יהיה בכל אחד מאיתנו המצב הפרטי שלו, עליה וירידה, והמצב הכללי, שאנחנו כל הזמן עולים. עד שנגיע שהמצב הכללי הוא העיקר, שאני נכלל בו והמצבים הפרטיים שלי רק מוסיפים לשם ואני עובד במצבים פרטיים כדי לעדן את המצב הכללי.

זה כאין הקדמה, כי ראיתי אתמול שיש עוד הרבה אנשים שנמצאים במצבים של או עלייה או ירידה, ואז הם מאבדים את עצמם, ולא שולטים במצב עצמו אלא המצב שולט עליהם. זה עובר.

אז ניגש לנושא.

קריין: שיעור בנושא "מתחתית הסולם לדבקות תמידית", קטע מס' 45 מתוך כתבי רב"ש ב', "מהו למעלה מהדעת, בעבודה"

"ענין אמונה למעלה מהדעת בעבודה, פירושה, שצריכים להאמין, אף על פי שהשכל לא רואה שהוא כך, ויש לו כמה הוכחות שאינו כך, כמו שהוא רוצה להאמין, זה נקרא, אמונה למעלה מהדעת. היינו, שהוא אומר, שהוא מאמין, כאילו היה רואה זה בתוך הדעת. זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת" בעבודה. כלומר, שזוהי עבודה גדולה, שהאדם יקבל על עצמו זה, הוא נגד הדעת. זאת אומרת, שאין הגוף מסכים לזה, מכל מקום הוא מקבל על עצמו, כאילו זה היה בתוך הדעת. ולאמונה כזאת צריכים עזרה מה'. לכן על האמונה בצורה כזו, האדם צריך להתפלל, שיתן לו כח, שיהיה דומה אליו, כאילו השיג זה בתוך הדעת. כלומר, אין להאדם להתפלל לה', שיתן לו להבין הכל בתוך הדעת. אלא שיתפלל לה', שיתן לו כח לקבל את האמונה למעלה מהדעת, כאילו שזה היה בתוך הדעת."

(רב"ש - ב'. מאמר 6 "מהו למעלה מהדעת, בעבודה" 1989)

סדנה

מה התועלת, מה ההבדל בין דעת שהיינו נניח מקבלים יותר רחבה, יותר עמוקה, ידיעה ברורה, או שאנחנו מקבלים את זה כאמונה למעלה מהדעת? מה ההבדל בין דעת לאמונה למעלה מהדעת?

למה אנחנו דווקא צריכים להיות באמונה למעלה מהדעת ולא בדעת, ודעת אנחנו צריכים רק כדי לעדן, כדי לעלות לדרגת אמונה למעלה מהדעת יותר גבוהה?

*

שאלה: למה צריך דעת כדי לעבוד למעלה מהדעת? למה אי אפשר ישר לעבוד למעלה מהדעת, למה צריך את הכלי הזה?

דעת זה רצון לקבל, מה שאני תופס בתוך הרצון לקבל זה נקרא "דעת". "לפי דעתי", מה יש לי לפי דעתי? יש לי רק כלים שלי, שברצון לקבל אני תופס, מבין, מרגיש. זה נקרא דעת. וזה מוגבל, כי זה שלי, כמה שיש לי כלי. כלי שנמצא בהשפעה לעומת כלי שנמצא בקבלה זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". זאת אומרת אני בונה כלי דהשפעה על פני רצון לקבל. זה נקרא "אמונה", השפעה "למעלה מהדעת", על פני רצון לקבל.

אני לא יכול לבנות אחרת. כמו שאנחנו לומדים, יש לנו רצון לקבל, עליו צמצום, מסך, אור חוזר וכל זה. ואז אנחנו עושים מעצמנו משהו דומה לבורא, ולפי חוק השתוות הצורה אנחנו מגלים אותו, מרגישים אותו. אי אפשר לבנות משהו אחר.

אז דעת חייבת להיות, זה הרצון לקבל שלנו, ולמעלה מהדעת זה רצון להשפיע שאנחנו בונים על פני רצון לקבל. וכמה שיש לי רצון לקבל יותר גדול, "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", אני יכול לבנות כלי דהשפעה יותר גדול. זה סך הכול.

שאלה: האם את גדלות החברים אפשר להרגיש בתוך הדעת, או שזה כמו הבורא, שאפשר להרגיש רק למעלה מהדעת?

תופעות רוחניות אנחנו יכולים להרגיש לפי השתוות הצורה. כמו גם התופעות הגשמיות, החוק הוא אותו חוק. אם אין לי כלי שיכול לתפוס איזה גלים, של שמיעה, ראייה או משהו אז אין. והכלי הזה נמצא בהשתוות הצורה. לכן אני חייב לבנות כלי למעלה מהדעת, זאת אומרת השפעה על פני כוח קבלה כדי לגלות את הבורא, מקור החיים שלי, כדי לדעת מה איתי, מאיפה אני, וכולי.

אז מעלים לי ברצון לקבל לאט לאט באבולוציה, עד שאני מתחיל להשתוקק לדעת מה איתי, מאיפה, לאן וכן הלאה, ואז אני זקוק לגלות את הבורא. וכשאני מזדקק לגלות את הבורא, אני עובר דרך כל מיני אמונות למיניהן, דמיונות אפשר להגיד, עד שאני לא מגלה, כי לבד אי אפשר כל כך לגלות, אבל בכל זאת, עד שאני מגלה שישנו העניין של אמונה למעלה מהדעת. לפי השתוות הצורה, אני צריך לחפש איפה החוש אצלי, בי, שיכול להיות בהשתוות הצורה עם משהו שנמצא מעבר לחושים הגשמיים, עם הבורא.

אז אני צריך לבנות משהו שנמצא מעבר לרצון לקבל, אם הוא רצון להשפיע איך אני ארגיש אותו? לכן בא הרצון לקבל ועליו היכולת להרכיב מסך. צמצום, מסך, אור חוזר. ואז במידת ההשפעה שזה נקרא אור חוזר, אני יכול להתחיל להרגיש לפי מידת ההשתוות את הבורא וכך אני מתקדם. וכל העבודה שלנו, כל המטרה שלנו היא לפתח עד כדי כך כלי דהשפעה, שאנחנו נרגיש לפי ההשתוות את הכוח העליון הזה במלואו.

תלמיד: אני שואל על התופעה שנקראת, "החברה", לא על חבר שיש לי איתו משהו ואני מרגיש את הגדלות שלו, כי הוא עשה איזה מעשה, אלא לגבי החברה, אפשר להגיד שיש איזו התפעלות בתוך הדעת מגדולתה, או שזה כמו הבורא, למעלה מהדעת?

לא, יש לך מלא דוגמאות בעולם הזה שאנשים מעריכים את החברה. יכולה להיות מאפיה, יכול להיות צבא, יכולה להיות מפלגה. אנשים מאוד מעריכים את הכוח, מה זה חייל אחד? אבל מיליון חיילים זה כבר משהו. וכך זה בכל דבר. יש גיבור בכמות וגיבור באיכות.

אבל כאן זה לא גיבור בכמות, כאן זה עניין של השתוות הצורה. שוב, החוק הזה פועל כי אם אני בונה מבנה שהוא דומה [לצורה] שבה הבורא רוצה להציג לי את עצמו, ה-ו-י-ה.

אני משתדל לבנות תבנית, מטריצה, מבנה כזה, סנסור, חוש, מעשרה חברים שאני מסדר אותו בעצמי מלמטה בצורה כזאת, כמה שאני מסוגל עם כל החברים האלה להידמות לבורא, ואז אנחנו מגיעים למצב שאנחנו תופסים אותו, ופעם ראשונה מגיעים להשתוות.

איך אנחנו מרגישים אותו? מרגישים שהוא ממלא אותנו. זה נקרא "נפש דנפש דנפש דעשיה", זהו. תפסנו. מרגע זה והלאה אנחנו כבר מתחילים לצבור ניסיון וגם להגדיל את הכלי ולהגדיל את השתוות הצורה, כך עושים. אבל זה אך ורק אם אנחנו נבנה את העשירייה ונשתדל במאמצים שלנו, בעזרת אותו הכוח העליון שאנחנו רוצים לגלות, לבנות את עצמנו. אנחנו בעצמנו לא יכולים, כי מתוך הרצון לקבל אין לנו הבנה איך צריכה להיות התבנית, הצורה של הרצון להשפיע, איך הרצונות לקבל שמתחברים יחד, בונים רצון להשפיע.

אפילו שאנחנו מבינים שאנחנו נבטל זה את זה כלפי אחרים, ואנחנו נהיה כאחד, ואנחנו כל אחד נתעלה מעל עצמו, מה שלא נעשה, נקיים כל מה שרב"ש אומר, בכל זאת אנחנו לא נגיע להזדהות עם הבורא מפני שכולנו רצונות לקבל. אנחנו צריכים לקבל על המאמצים שלנו הארה מלמעלה. וכך אנחנו משיגים רצון להשפיע כי עובדים יחד עם הבורא. אנחנו עושים מעצמנו מה שאפשר והוא נותן מעצמו מה שאנחנו צריכים. ורק בצורה כזאת אנחנו מצליחים.

ובזה אנחנו נמצאים עימו בהתקשרות של חוקים שנקבעו מראש, במעמד שבין הרצון להשפיע לבין הרצון לקבל, רצון להשפיע משלו, רצון לקבל שהוא ברא מאיתנו. אין כאן איזה מין "בא לי, לא בא לי", גם מצד הבורא, אנחנו אומרים "רצון ה'", לא. רצונו להיטיב לנבראיו בצורה אופטימלית בכל מצב ומצב שלנו. ואנחנו צריכים רק להביא את עצמנו למצב שמצידנו עשינו את הכול ודורשים ממנו לעשות את החלק שלו. זה נקרא "נצחוני בניי". יש חלק בעבודה משלנו ויש חלק בעבודה משלו והכול לפי החוק.

תלמיד: האם נכון להגיד שאת גדלות הבורא מרגישים למעלה מהדעת, ואת גדלות החברים אפשר להשיג בתוך הדעת ללא שינוי בטבע האדם, או לא?

את גדלות החברים אני יכול להשיג בתוך הדעת וזה עדיף, אבל אפילו לפני זה אם אני לא עושה את זה, אני צריך לקבל אותם למעלה מדעתי, [לקבל] שהם גדולים, לא כמו שהאגו שלי מצייר לי, ושאני חייב ממש לראות אותם גדולים ואת עצמי קטן, למרות שאולי לא נראה לי כך. הכול למעלה מהדעת עד שאני מגיע למצב שכשאני נכנס איתם למעגל, לחיבור, אני מתחיל לקבל אותם ולהרגיש אותם, להעריך אותם, למדוד אותם בתוך הדעת. כי אנחנו כולנו נמצאים בכלי אחד וכל אחד נותן את שלו, ואז מרגישים עד כמה שאנחנו מחוברים.

זה כמו עסק, שבהתחלת העסק כל אחד חושב מה יכול להביא לשני, ומי יודע מה, אפילו שומע מהם הבטחות גדולות להצלחת העסק. אבל כשאנחנו כבר מתחילים להתחבר בינינו ובאיזו צורה, איכשהו מתחילים לפי זה לקבל את גילוי הבורא בנו, אז אני כבר מגיע לתוך הדעת, שהחברים עומדים בליבי ממש.

תלמיד: לא מובן, לדוגמה אתה נניח שומע את "מאמר הצהריים" שלנו ואתה בשיא ההתפעלות, אני לא מבין איך יכול להיות כזה דבר שבתוך הדעת מרגישים את גדלות החברים שלנו, ואלה חברים רוחניים, לא אחרים. חייבים להיות שני מצבים ביחד, למעלה מהדעת ברור לי, ובתוך הדעת תמיד אתה מרגיש מה שאתה מרגיש בכלים הטבעיים. לכן לא מובן איך יכול להיות כזה דבר.

זה בא.

תלמיד: אז בשביל מה לשנות את הטבע אם אני ארגיש בתוך הכלים הטבעיים שלי את גדלות החברים?

לא "זה בא", הכוונה שזה למעלה מהטבע שלנו. זה בא על ידי העבודה, על ידי היגיעה. רק תבין, שבתוך האגו שלי, בתוך הרצון לקבל שלי אני לא מסוגל להרגיש את השני שהוא גדול ממני, אלא במידה שיש לי ממנו רווח בתוך הכלים דקבלה שלי, אז אני מוכן להעריך אותו ורק באופן הזה כגדול. או שהוא מאיים עלי או שאני מרוויח ממנו.

כאן מדובר על החיבור בינינו שמגיע ומוכיח לי שכולם גדולים ואני תלוי בהם, שבהם ישנה תבנית של הבורא, שהבורא מתגלה[להם], ולי לבד לא יכול להיות. ואז אני מתחיל להעריך אותם כבורא, כאמצעי לזה, ככלי לזה. אני מתחיל להיות תלוי בהם, קשור בהם וכן הלאה. וזה לא למעלה מהדעת, זה מתוך החיבור איתם, לכן זה בתוך הדעת.

למעלה מהדעת, בתוך הדעת ועוד כל מיני, אלה מצבים ברורים, מוגדרים.

שאלה: אבל זה נכון על כל דבר. יש לי בפנים מחשבון קטן שכול הזמן מחשב את התועלת. אני לא מצליח להעלות על הדעת דוגמה שהיא לא כזאת.

ודאי שאנחנו צריכים לעבוד לפי התועלת, מי אמר לך שלא? הרוחניות כולה תועלת, אלא מה, אנחנו הולכים כמו משוגעים ללא שום חשבון, כמו מסוממים? אני עושה חשבון, אני רוצה להשיג טעם בחיים, מטרת החיים, א-לוהות ככוח הגדול ביותר. עם מה אני עובד אם לא עם הרצון לקבל שנתן לי?

תלמיד: אז איזה פעולות בדיוק אני עושה למעלה מהדעת?

עם הדעת שלי אני עושה פעולה למעלה מהדעת. אני רוצה לעלות לדרגת השפעה, ולהפוך את הכלי שלי מכלי שמקבל לכלי שמשפיע. למה? כי בזה אני מדמה את עצמי לבורא ויכול להשיג, להרגיש, לחיות במצב כמוהו. זה לא חשבון? תגיד שזה חשבון אגואיסטי, אני מסכים איתך.

תלמיד: חשבון אגואיסטי מאוד.

כן. אבל אתה עושה מעצמך מישהו שמשפיע, שנותן, שתורם, עד מסירות הנפש כלפי החיים הגשמיים שלך. תגיד שזה "אגו רוחני" אז מה. להשפיע לבורא ודאי שזה הרצון הגדול ביותר, אתה משתמש בכל הרצון. בגשמיות אין לך אפשרות להשתמש ברצון שלך אלא במידה מאוד קטנה, אוכל, מין משפחה, כסף כבוד מושכלות. כמה תענוגים יש לך כאן, מוגבלים בכמות, באיכות ובזמן?

תלמיד: אבל אם אני אגיע לקשר עם הבורא ולמודעות שאני משפיע לו, שוב זה כבר לא יהיה בתוך הדעת?

כל פעם זה יהיה בתוך הדעת, וכל פעם תצטרך לעלות למעלה מהדעת, ודאי. אתה [מתקדם] בשמאל ימין, שמאל ימין, ותמיד השמאל שלך גדל על ידי מה שהשגת בלמעלה מהדעת, ונכנס לתוך הדעת. אז גם השמאל גדל. "כל הגדול מחברו", בלמעלה מהדעת, "יצרו גדול ממנו", מקודם.

הכול לפי הכלים שלנו. רק הבעיה שוב, כמו שאמרתי בהקדמה לשיעור, שאנחנו צריכים להשתדל כמה שיותר מהר להגיע לנקודת המומחה, שאני, יכול להיות שנמצא גם מחוץ לרגש שלי, קצת רוצה לעלות למעלה ממנו. עכשיו אני מרגיש את עצמי אבוד, עכשיו רע לי. אין שום דבר, חושך. הכול נמאס לי, נמאס לי מכולם, נמאס לי מהחיים, הכול. אבל אני זה שקובע את זה כמו רופא שקובע את הדיאגנוזה של החולה שלו.

אחר כך אני נמצא באיזו אופוריה, טוב לי, כמו מלאך שטס עם הכנפיים בשמיים. ואני יודע שזה המצב שקיבלתי מההארה העליונה, ואני ממש לא שולט בעצמי אפילו, אבל יחד עם זה ישנה נקודה, אותה נקודת המומחה, שאני קובע שכן, זה מה שקורה לי, זה המקום שבו אני נמצא.

ההבדל בין תינוק, לילד ולאדם מבוגר גדול, "בעל ניסיון" זה מה שנקרא בחכמת הקבלה, שהוא יכול להיות למעלה משני המצבים האלו. עד כדי כך שיכול להיות שהוא יודע שאני עכשיו לא מסוגל לשלוט על עצמי, אבל אני יודע שזה המצב שאני לא מסוגל לשלוט על עצמי. אתם מבינים את זה, אבל להשתדל לייצב את המצבים.

תלמיד: דיברנו אתמול על הפצה יש שני סוגי הפצה. אחד לראש והשני לגוף. האם אפשר להגיד שכל האנושות שהתפתחה במשך אלפי שנים, לא חשוב באיזו פילוסופיה או באלו שיטות, אם ניקח את בני האדם כאדם אחד, אז זו דעת והקבלה היא האמונה מעל הדעת שצריך לבנות מעל זה.

כן, יפה אמרת. כל מה שאנחנו השגנו במשך כל ההיסטוריה של האנושות זה נקרא "דעתנו". שעל זה אנחנו עומדים. אבל שוב, כאן אתה אומר פילוסופיות וכל זה. אני מדבר על מה שאנחנו השגנו מתוך הטבע שבזה אין לנו שום ספק, זאת אומרת, מדע.

יש הרבה פילוסופיות, כל אחד יכול להמציא מה שבא לו. אלא כל מה שאנחנו השגנו מתוך החיים שלנו, שזה אצלנו כעובדה בכלים ריאליים שלנו, זה נקרא "דעת". ומזה אנחנו מתחילים להתעלות לאמונה למעלה מהדעת.

מה זה לאמונה למעלה מהדעת? אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו נגיד כך, כל מה שהשגנו וזה דעתנו ואין לנו ספק שככה זה, כי אנחנו רואים את זה ממאורעות החיים, אבל אנחנו צריכים להחליף את הפרדיגמה, את תפיסת העולם, את היחס בקיצור. אנחנו צריכים להחליף את היחס שלנו, לא לעבוד יותר בכלים דקבלה כי הם מביאים אותנו לתהום, למוות.

למה? כי הכלים דקבלה שלנו זה האגו שכל הזמן גדל, גדל ורוצה פשוט שאנחנו נמית זה את זה וכולנו נמות, ואנחנו רואים איך שזה מתפשט בימינו, ועד כדי כך שהאגו שלנו שולט עלינו, שאנחנו לא יכולים לעצור את זה. אין לנו כוח לידו שנוכל להיאבק עימו ואין לנו אפשרות לעצור אותו.

והוא מביא אותנו עד למצב כמו שבחכמת הקבלה יש לנו דוגמאות כאלה שמלאך המוות נותן טיפה מרה והאדם מאין ברירה בולע אותה ומת. אז אנחנו צריכים להבין או שאנחנו הולכים למות כל האנושות וזה יתגלה עוד מעט בקרוב או שאנחנו חייבים לעלות למעלה מהטבע שלנו, זהו, לעלות מעל הטבע שלנו.

אנחנו עיצבנו את דעתנו האגו הגדול עם המדע, עם כל החיים והכול ורואים שהוא אוכל אותנו, זה כבר בוא נגיד שלושים או חמישים שנה אחרונות זה כבר נמצא בנסיגה, ואנחנו חייבים להחליף את הפרדיגמה, את היחס לחיים. ואין ברירה יש לנו רק כוח אחד, רצון לקבל ולהחליף אותו זה נקרא להתעלות מעליו ולעבוד בההיפך ממנו, להשתמש בו בצורה אחרת, הפוכה, רק זה ניתן.

תלמיד: זו אולי נקודה טובה שכשאנחנו מספרים על מהי חכמת הקבלה ומה זה שיטות האחרות, אפשר להגיד שהן זה כמו הכנה לחכמת הקבלה.

כן. כל השיטות האחרות הן מדברות בתוך הדעת, כולל דתות, אמונות לא חשוב מה. כל מה שהאנושות פיתחה זה הכול נמצא בתוך הדעת, וחכמת הקבלה מלמדת אותנו איך אנחנו נתעלה למעלה אם נשתמש ברצון שלנו בצורה הפוכה.

תלמיד: כשאנחנו חוזרים להתפתחות האישית הרוחנית של האדם ומדברים על דעת ואמונה מעל הדעת, האם זו בעצם המלחמה המתמדת בין האגו שלנו לבין הנקודה שבלב, שאם האגו מנצח אנחנו בתוך הדעת, אם הנקודה שבלב מנצחת אנחנו מעל הדעת?

אני לא הייתי אומר שאנחנו נמצאים כאן במלחמה, אפשר להגיד אבל זו לא מלחמה. אנחנו צריכים על ידי הקבוצה לראות את עצמנו הולכים לשלוט על הרצון לקבל שלנו ולנהל אותו בצורה כזאת שהוא יעבוד לפי השיטה החדשה, שאנחנו על ידו דווקא נתעלה מעליו.

וכמו שעושים צמצום, מסך, אור חוזר ואז מגלים את הבורא ומקבלים כל הכוחות מהבורא ואז הרצון לקבל שלנו הוא הופך להיות באמת המשרת אותנו. זאת השיטה. לכן היא נקראת חכמת הקבלה שאנחנו בצורה חכמה מגיעים לכלי דקבלה ועושים ממנו את עצמנו להידמות לבורא, עושים מעצמנו אדם, הדומה לבורא.

שאלה: איך אני יודע איפה נגמרת העבודה שלי ומתחילה עבודת הבורא? איך אפשר להרגיש את הגבול בו נגמרת העבודה שלי ואיפה מתחילה עבודת הבורא?

היא לא נגמרת, העבודה שלי. אני נמצא כל הזמן בפנייה לבורא דרך הקבוצה, או בבקשה או בהודאה. כל הזמן. או בזה, או בזה. יכול להיות שבשניהם יחד, אבל כל הזמן אני פונה לבורא. זאת העבודה שלי, אין לי שום עבודה אחרת. אני לא צריך להתגבר על שום דבר, זה שכתוב שצריכים להתגבר, זה להתגבר רק בתפילה. כל הזמן הפנייה היא צריכה להיות אליו, כמו תינוק שדורש כל הזמן מאמא, תביאי את זה, תעשי את זה, ככה אני רוצה, וזה וזה.

זה מה שהבורא רוצה. כי גם כך צריך להיות ברור לנו שאנחנו לא בעלי פעולה. אף פעם אנחנו לא מבצעים כלום. כל הביצוע שאנחנו משתדלים לעשות זה רק כדי לגלות את אפסיות הכוחות וההבנות שלנו. לכן אני צריך להיות בעבודת ה' כל הזמן. עבודת ה', זאת אומרת הפנייה אליו, בצורה או שזו בקשה או זו הודאה, או בין זה לזה אבל כל הזמן אליו. אין שום דבר חוץ מזה.

ואליו לפנות זה כל הזמן דרך הקבוצה. וכמה שיותר לייצב את עצמנו נכון, שאני אהיה מכוון לבורא שנמצא במרכזה, במרכז הקבוצה. וזאת העבודה, כלום חוץ מזה. מי שחושב שהוא עושה משהו באיזה פעולות שלו, זו טעות גדולה. אנחנו צריכים לעשות פעולות בעולם הזה, בלימוד, בהפצה, בלהתארגן, אבל לא כלפי עבודה רוחנית, רק כהכנה.

תלמיד: אנחנו מדברים כל הימים האלה על מעל הדעת. אתמול התחברנו עם קבוצת תורכיה. הייתה הרגשה מאוד מיוחדת, הייתה פשוט הרגשת זכות וממש אתה לא מבין איזו מתנה הבורא נותן לך. וכאילו לא היה מקום למעל הדעת, המעל הדעת היה רק להיות עוד יותר בהודיה.

האם אתם, אחרי שאתם מברכים כל אחד את החברה ומרגישים את החום והקשר, מדברים בשביל מה אתם צריכים את החום והקשר, איך אתם יחד מתקשרים ופונים לבורא, איך אתם מצפים שהבורא יגיב לכם, על איזה תשוקות שלכם, חסרונות? מה זה נקרא שאין זמן לפנות לבורא, אז בשביל מה אז מתאספים?

תלמיד: זה לא שלא היה זמן לפנות לבורא, הייתה המון הודיה לבורא.

הודיה זה לא מספיק.

תלמיד: שהיה מסודר מלמעלה. העניין פה באמת איפה להוסיף בצורה הכי אפקטיבית?

כמו שאנחנו רואים בתפילות. צריכה להיות הודיה בהתחלה, "ברוך ה'", שאתה מברך אותו שהוא כן מסוגל, רב"ש כותב על זה, כותבים על זה הרבה בביאור התפילה, ובסוף, שאתה בטוח שאתה מבקש, שאתה תקבל. אבל באמצע חייבת להיות כמות גדולה מאוד של בקשות. בקשות, טענות למיניהן, לא חשוב מה, כל מה שאנחנו רוצים בסך הכול בקבוצה, מה חסר. תבררו. אני לא יודע איך להגיד, זה כמו שאתה לוקח לתוך הפה משהו, איזה אוכל ומתחיל לבדוק אותו, מה חסר ומה לא ומה יש ומה לא. ואתה רוצה ממנו שיבשל לך את זה בצורה כזו. אני לא יודע איך להגיד, אבל בקיצור, שאתם יחד מבררים מה חסר לכם כדי להידמות לבורא.

אפילו שאתם לא יודעים בדיוק, לא חשוב אבל אתם מנסים. הבורא לא שומע מה שאתה רוצה, הוא שומע את החיסרון. והוא כבר יודע מה שאתה צריך. לכן להשתדל, להשתדל. זה מאוד חשוב. בפגישות שלכם רק להגיד יופי, איזה טובים אנחנו, איזה יפים אנחנו או אפילו איזה קשר יש לנו כבר בינינו, ואפילו יש לנו קשר עם הבורא. לא. הוא מצפה לבקשות. אנחנו סך הכול נמצאים בעבודת ה', הוא צריך לעבוד. תן לו עבודה, בשבילו זה תענוג. אתה נותן לו תענוג רק בתנאי שאתה פותח מקום ואומר, "צריך אני".

תלמיד: מעולה נתקדם בזה.

מי שנמצא באהבה, דיברנו על זה, מי שאוהב אז בשבילו לתת למי שהוא אוהב, זה התענוג. אם הוא לא יכול, זה כמו פרה שרוצה להיניק. לכן אנחנו צריכים לחשוב על דבר כזה. שכל ההתקשרויות שלכם יהיו על זה. וגם תנסו לחשוב על הפגישות שאתם עושים, נניח פעמיים ביום, שלוש פעמים ביום, שאתם מראש כבר יודעים על מה תדברו, על מה תבקשו. בלי להתקשר אחד עם השני, אלא כל אחד שייצב את עצמו לפני הפגישה, ואני חושב שכדאי על זה להוסיף לאחרים, כי גם אחרים. ואז שיהיה לנו בסך הכול בקשה נכונה, תפילה נכונה, הודיה נכונה וכן הלאה.

שאלה: מה הפירוש לפנות לבורא דרך הקבוצה?

שאני לפי עשרה, חמישה עשר מאמרים הראשונים של הרב"ש מתקשר אליהם לקבוצה, לחברים, יוצר איתם גוף אחד, רצון אחד, מטרה אחת, תשוקה אחת, וסך הכול אנחנו לא שונים בינינו ברצון להתחבר ובמטרה, בלהגדיר את הבורא, אלא אנחנו שונים בינינו רק בנקודות שבלב שזה באמת לכל אחד ואחד זה משלו. אבל חוץ מזה, לא.

יוצא שאת הנקודות שבלב ייצב הבורא בנו, ואת הדביקות בו גם הוא הציב כמטרה, ואנחנו באמצע רק מוסיפים את היגיעה שלנו לבקש ממנו שיביא אותנו ממצב שהנקודות שבלב יתחברו עד שתהיה מהם ה-ו-י-ה והוא יתגלה. זו העבודה שלנו.

שאלה: מה זה לקבל אמונה למעלה מהדעת כמו בדעת?

אחרי שאנחנו משיגים אמונה למעלה מהדעת, מה שהשגתי נכנס לתוך הדעת שלי, כי אני השגתי את זה. זאת אומרת, אני השגתי במקצת כוח השפעה שקיבלתי מהבורא, כוח השפעה, כוח של אור חוזר, אני השגתי בראייה מחוצה לגבול הגשמי, אני השגתי חלק מהעולם העליון, בהבנה, בהרגשה, בהתפעלות, בהתרשמות, משהו ששייך כבר לא לגדר הגשמי ממש ואז זה נכנס לתוך הדעת. אני כבר יודע שזה כך, אני מבין, אני מרגיש, זה נמצא בכלים שלי. זה כלי רוחני כבר, לא כלי גשמי, אבל זה שלי. ועל זה כבר אני לא צריך לעבוד.

עכשיו אני צריך לקבל ירידה, תוספת רצון לקבל המקולקל, להשתדל שוב להתחבר עם החברים, לדרוש את המאור המחזיר למוטב, להתעלות למעלה מהרצון לקבל האגואיסטי באמונה למעלה מהדעת. לרכוש עוד חלק מהמרחב הרוחני, זאת אומרת שבעל מנת להשפיע כמה שאני יוצא מעצמי כלפי החברים וכלפי הבורא, במידה הזאת אני מפנה בי שטח ברצון לקבל שלי שגדל, מפנה בו שטח שאני שם מרגיש את תכונת ההשפעה ובתכונת ההשפעה אני מקבל איזו התרשמות ממרחב ההשפעה, מהבורא.

כי מה זה כל 125 המדרגות? זה עיגולים של העולמות, עיגול עיגול עיגול עיגול, מה בתוך העיגולים האלה? תכונת ההשפעה, הבורא. וכמה שאני יכול להידמות לאיזה עיגול, אני לא יכול לקפוץ למעלה מהעיגול שלי, אבל כל פעם אני יכול הרחיב את העיגול בהשפעה, וככה אני מתקדם.

שאלה: כיצד להתקדם באמונה למעלה מהדעת כשאתה בנפילה ועוד להגדיל אותה אחרי זה?

כל הכיוון שלנו בהתפתחות זה להגיע לאמונה למעלה מהדעת, לכלים דהשפעה, להידמות לבורא. זה אותו דבר, זה רק נקרא כך. קודם כל אנחנו צריכים להתרגל אפילו למילים האלה "אמונה למעלה מהדעת". אני זוכר שאני לא הבנתי על מה מדובר. אני שואל, רב"ש לא עונה, "אמונה למעלה מהדעת". או שאמר משהו, אבל אני לא שומע כי הוא אומר "להתגבר, לעשות משהו ההיפך", ואני לא מבין וגם המילים הן לא בהרגשה שלנו.

עד שמתחילים לגלות. בהתחלה אני זוכר פשוט מהציור. אני מצייר ריבוע, זה הרצון לקבל שלי, מעליו צמצום, מסך מעליו אור חוזר, אהה, מה שקורה לי למעלה מהרצון לקבל בראש של הפרצוף, זה כוח השפעה. כוח ההשפעה הזה, האור החוזר שאני יכול להפעיל למעלה מהרצון לקבל נקרא "כוח האמונה ולמעלה מהדעת", למעלה מכוח הרצון לקבל. וכך אני תיארתי לעצמי יותר ויותר עד שיהיה קרוב, עד שאני אספוג את זה.

אבל כל פעם כשנופלים זה נעלם. זה נעלם כי אתה צריך להיכנס, להיטבע בתוך הרצון לקבל הגשמי ואתה שוב מצייר לעצמך דברים כאלה פשוטים ומתוכם אתה עולה יותר ויותר. כמו הסיפור שהבעל שם טוב שוכח אותיות, משהו דומה לזה.

שאלה: מה זה לעשות לבורא נחת רוח, זו פעולה מדעית?

נחת רוח לבורא, אנחנו מתחילים להרגיש את התופעות מזה שנמצאים בפעולת ההשפעה ומתגלה כוח מיוחד שאנחנו משפיעים לו, נניח. זה קשה לבטא.

שאלה: למה את גדלות החברים ניתן ומומלץ לתפוס בתוך הדעת, ואת הבורא אי אפשר לתפוס בתוך הדעת?

כל פעם שאנחנו רוכשים עוד עיגול ועוד עיגול בעל מנת להשפיע, בדרך הבאה מעל מנת להשפיע נכנס לעבודה שלי כבר לקבל על מנת להשפיע. ולכן אני מרגיש את זה בתוך הדעת, בכלים שלי. כלי למעלה מהדעת וכלי בתוך הדעת זה אותו רצון לקבל רק שיש בו שימוש שונה, איך אני משתמש בו.

נניח מה ההבדל אם יש לי רצונות בגוף דגלגלתא או בראש דגלגלתא? בראש דגלגלתא אני עושה איתם חשבונות מה לעשות, איך לעשות וכולי, לכן זה נקרא "ראש". ואחר כך הרצונות האלו שאני החלטתי, חלק מהרצונות בראש אני החלטתי שאני יכול לעבוד איתם, אני משתמש בהם, זה נקרא "תוך הפרצוף". אז מה ההבדל בין ראש הפרצוף, ותוך הפרצוף? השימוש ברצונות. אם אני משתמש ברצונות, בראש אני מתכנן רק איך אני אשפיע, ובגוף אני כבר משתמש בהם כדי להשפיע, אבל זה רצון לקבל, אין לי שום דבר חוץ מזה.

אז בתוך הדעת ואמונה למעלה מהדעת, על מנת להשפיע זה למעלה מהדעת, על מנת לקבל זה בתוך הדעת. פשוט מאוד, אלה שמות.

שאלה: מה גורם לאדם להיות מעל הדעת? ובכלל מה ההבדל בין דעת לבין מתחת לדעת?

עוד צריכים לברר. השאלות האלה הן לאורך כל הדרך, אני לא יכול סתם כך להתחיל לברר.

שאלה: יש עצה של מקובלים "חוץ מצא". נראה שדווקא בתקופה הזאת היא אקטואלית במיוחד. מה מפסיד אדם שממש עכשיו עוזב את הלימוד מסיבות כאלו ואחרות, חוץ מזה שהוא אולי ישיג רוחניות בחלוף 5 או 10 שנים אם הוא יחזור אחרי זה, מאשר כלי עולמי ובני ברוך?

האדם שעוזב מוחק את עצמו מהנבראים שנקראים "בני אדם". הבורא נותן לו הזדמנות להתקרב ולהיות כמוהו. אנחנו לא יכולים כל כך להשפיע על האדם כי אין כפייה ברוחניות, אבל צריכים להשתדל איכשהו. כשיוצא, אתם יודעים איך אני מתייחס לזה. צריכים לעורר אבל יוצא, יוצא. אני לא אחראי, אני לא בעל הבית, אני לא מסוגל להחזיק אותו בכוח. יש כאלה שיוצאים, יש כאלה שחוזרים, הכול תלוי איך הבורא מאיר עליהם ואיך הם מכינים את עצמם להיות רגישים להשפעת הבורא.

הזדמנות ישנה לכולם. כשאנחנו נראה את האמת, אנחנו נראה שאפילו לאנשים הפרימיטיביים ביותר, חי עם החמור והעז שלו בפקיסטן, או איפה, גם היתה לו הזדמנות. זה קשה להבין אבל לאף אחד לא יהיה פתחון פה להגיד לבורא "שכחת עלי, זרקת אותי לקצה העולם ואני כאילו לא מסוגל, לא יכולתי". לא, אנחנו נגלה את זה. אבל כך, שייצאו.

שאלה: אם כל המחשבות שלי, הרצונות שלי והפעולות שלי הכול נקבע על ידי הבורא, מה אם כך עבודתי כלפיו? אם הוא קובע את הכול, אז מה עלי לעשות פה?

הבורא קובע הכול חוץ מבחירה חופשית, כי אם הוא היה קובע גם את זה, אז אין שום צורך בבריאה. כי אז כל הבריאה היא אפילו בבחינת דומם, אין לה שום סיבה להתקיים. לכן מה שקורה לנו, אנחנו צריכים להבין שהכול תלוי בבקשה שלנו. אם לא הבקשה שלנו, אז הבורא מפעיל עלינו כל מיני לחצים מכל מיני כיוונים כדי שאנחנו נזדקק לו. כך כלפי אלו שכבר נמצאים איתו באיזה קשר כמונו, או שלא נמצאים איתו בשום קשר מצידם, כמו כל באי העולם.

אבל הבחירה החופשית ניתנה דווקא לאנשים שכבר קיבלו את שיטת הקבלה, ומבינים שיש להם פעולה חופשית בהעלאת מ"ן, ויודעים איך לארגן העלאת מ"ן. אלו במיוחד צריכים לעבוד בבחירה חופשית. אין יותר מלבד מהעלאת מ"ן. אבל כדי לעשות העלאת מ"ן, אתה צריך לצאת לאנשים זרים בנוסף לחיבור בקבוצה, כדי להתפעל מהם, להתרגש מהם ולהעלות את החסרונות שלהם ביחד עם החסרונות שלך לתפילה לבורא.

שאלה: האם מימוש למעלה מהדעת זו פעולה מחשבתית, פעולה פיסית או שתיהן?

זו פעולה מחשבתית באמונה למעלה מהדעת, במחשבה וברגש, ויכול להיות גם פעולה פיסית, כשאני אוסף אנשים, כשאני מתחבר אליהם, עושה כל מיני פעולות בחיבור. גם בגשמיות, אנחנו פועלים מתוך העולם הגשמי.

שאלה: מה החומר של החיבור בינינו?

החיבור בינינו זה חומר מיוחד. הוא נמצא באיכות מיוחדת שבו יכולות להתקיים צורות החיים. ישנם גלים, הגלים בונים גופים קטנים, אלקטרונים, פרוטונים, בוזונים ביונים, ועוד הרבה כאלה. יש ארבע מאות חלקים כאלה שאנחנו מכירים. החלקים האלה הם כולם דומם, יש שם רק פלוס ומינוס, לא יותר. יש מינוס לחוד, ויש פלוס לחוד והם מתחילים להתחבר. אלקטרון, פוזיטרון וניוטרון, הניוטרון הוא ניטראלי וקיים כדי לבודד ולהחזיק ביניהם ואז הם בונים צורה שנקראת אטום.

לאטומים כבר יש איכות מיוחדת. זה לא סתם אלקטרון או סתם פוזיטרון, אלא כשהם מחוברים יש להם מסה מיוחדת, יש להם מטען חשמלי מיוחד ויש להם תכונה מיוחדת. את האטומים אנחנו כבר יכולים לחלק לפי טבלת היסודות של מנדלייב. מנדלייב היה כימאי וכתוב שהוא דווקא חלם על הטבלה מתוך שינה. הוא חלם שאפשר לסדר את הדברים האלו בטבלה, למערכת, לשיטה. ואז יש לך מחלקים, אותם החלקים אבל כשהם מתחברים בצורות שונות, יש לך תכונות שונות. יש גזים, יש נוזלים, יש גושים, אפילו חומרים רדיואקטיבים, כל מיני כאלו דברים, והכול מחיבור שונה של פלוס, מינוס וניוטרל באמצע.

כשהאטומים מתחילים ביניהם להתחבר זה כבר הופך לחיבורים מורכבים, למולקולות, וחיבור מיוחד מאוד ביניהם מביא לצורת החיים. צורת החיים זה משהו אחר, זה לא שסתם אחד מחובר לשני ואז הם נמצאים ביניהם בהשפעה הדדית חשמלית, מגנטית. אלא הם מתחילים להחליף ביניהם אנרגיות פנימיות ואז הם הופכים לתאים חיים.

איך זה קורה אף אחד לא יודע. זו דרגה אחרת של הקיום. איך חומר גולמי, בחיבור שלו מתחיל להיות חי, ובתוכו יש חיים פנימיים, חילוף חומרים, ובעיקר חילוף אנרגיות. וזה נקרא "חי", מה זה חי? כי יש מצב שהוא מת ויש מצב שהוא חי, וההבדל הוא כמה אנרגיות, כמה החומרים מתחלפים בין החלקים האלה לפי תוכנה מיוחדת. לא שבא להם כך או בא להם כך אלא הם כבר קשורים לתוכנה אחרת לגמרי. לא כמו הפלוס והמינוס שאת זה אנחנו יכולים לחקור ולהבין, כי זה בפיסיקה. אבל אם זה קורה בכימיה וכימיה מולקולרית, שם אנחנו לא יודעים למה זה ככה. אבל שם כבר פועלים על החומר, שביסודו יש פלוס, מינוס וניוטרל חוקים אחרים לגמרי, שאותם אנחנו לא יודעים כי הם כבר שייכים למקור החיים.

אחר כך הדרגה הבאה אחרי חילוף החומרים אלו הצורות, כי כשהחומרים האלה מתחברים הם בונים כל מיני צורות, אורגניזמים, גושים, חיות, מיקרובים, כל מיני דברים. אלו צורות חיים מוגדרות שקיימות בפני עצמן. כל אחד מוגדר כבר בשטח, בכוח, בנפח, וכן הלאה. כך אנחנו רואים, אבל אנחנו לא יודעים איך כי מקור החיים נעלם מאיתנו. הכי נכון אנחנו יודעים לעבוד החומר הדומם. עם הצומח, ושאר החומרים גם אבל ללא ידיעת התוכנה, למה זה מתקיים, ואיך זה מתקיים, מה מקור הקיום שלהם? אנחנו נמצאים ממש באפלה, מגששים באפלה.

תלמיד: אז הקשר בינינו זה חומר של הרצון שלנו?

כן.

תלמיד: או התפילה שלנו זה כלפי זה, או הכוונה זה המטרה לתת נחת רוח? איפה בדיוק החיבור?

לא בזה ולא בזה ולא בזה. כמו שאמרתי, שאנחנו לא יודעים מה מקור החיים, אנחנו קשורים לא בצורה כזאת שנראה לנו שהאלקטרונים, פרוטונים גם מתחברים ביניהם, אחד משפיע על השני. לא. הבורא נמצא באמצע. וכשאנחנו מתחברים הוא נמצא באמצע. אנחנו לא יכולים לקחת אותו בחשבון ולכן אנחנו לא יודעים בדיוק איך נכון להתקיים. אנחנו לומדים פעולות פשוטות מתוך הניסיון בלבד, אבל לא יותר מזה.

אני כבר לא מדבר על בני אדם שמתקשרים אחד עם השני, יש בינינו בורא, תוכנה, תוכנת ההתקשרות תקרא לזה, לא בורא, כי אולי זה מבלבל אנשים, אבל תוכנת ההתקשרות. באיזה שדה אנחנו מתקשרים, איך אנחנו משפיעים זה על זה, זה הכול לא ידוע לנו. רק מתוך הניסיון שלנו אנחנו מתמצאים במקצת, אבל ידיעת הבורא פותרת לנו את כל הבעיות, לכן חכמת הקבלה כוללת את כל החכמות, כי היא מביאה לנו מה שחסר. התוכנה הכללית, הכוח הכללי שאנחנו נמצאים עליו. זה כמו שדה, ואנחנו כמו צלחת ואנחנו בתוך הצלחת הזאת.

תלמיד: האם זו ההשתוקקות או הקרבה לקשר הקולקטיבי שתגרום לאחרים שהנקודה שבלב שלהם לא התעוררה באופן מודע, להימשך לזה גם כן?

אנחנו נמצאים במערכת שלמה. זה שכאילו נשברה, כלפינו זה כך, ואנחנו לא רואים. זה שהיא נסתרת, גם כלפינו. אבל היא מערכת אין סוף, לא קרה שם שום דבר. זה הכול כלפינו כדי שאנחנו מלמטה נתחיל לטפס בסולם עד שאנחנו מגלים שזה אין סוף. אבל זה רק אנחנו מגלים, הוא קיים בלבד, "אני ה-ו-י-ה, לא שָניתי"¹, ולכן כך אנחנו צריכים להתייחס לעניין.

תלמיד: אז המטרה שלנו זה להיות הניוטרון?

המטרה שלנו להשיג את הכול כי בזה אנחנו משיגים פעולות הבורא, ומתוך זה שמשיגים רואים עד כמה שהכול יצא מאהבה. וכך אנחנו על ידי זה שרוכשים את תכונת האהבה מתחילים להבין אותו, להרגיש אותו, להתכלל עימו, ובזה אנחנו עושים לו נחת רוח.

תלמיד: אז האהבה היא הסיבה והאהבה היא המטרה ומה ביניהן? היצר הרע?

באמצע כל הפעולות, רק מתוכן. יצר הרע זה רק כדי לעדן את האהבה.

תלמיד: איך להשתמש ביצר הרע כדי לחבר יצר הרע לאחד?

זה כבר עניין של ג' קווים. שאני משתמש בקו שמאל, עד כמה שאני יכול להוסיף לאהבה מצד הימין, זו בדיוק העבודה.

תלמיד: בשבילי, כשאני שומע "תלמוד עשר הספירות", אני חושב על מתמטיקה, פיזיקה ואיך שזה מוסבר, אבל כשאני שר אני לא חושב על הדברים האלה, אני לא חושב על כל הטונים.

כי אתה מוגבל לכן אתה לא שואל, אבל אם לא היית מוגבל הייתי מבין איך אתה תופס ואיך אתה מוציא את הקול ואיך זה משפיע על אחרים, ואז היית רואה את כל התהליך. אבל אי אפשר לתפוס את הכול בכל כך הרבה רמות ולכן אנחנו מאוד מוגבלים בזה.

אני אגיד לך רק דבר יותר פשוט, מה שלומדים, רצון לקבל, צמצום, מסך, אור חוזר, ראש תוך סוף, אתה יכול לקחת את התבנית הזאת לקול שלך ולתפיסה ולפעולות ולכל מה שאתה רוצה. מהתחלת הבריאה ועד סוף הבריאה יש לך רק פעולה אחת, מה שאנחנו לומדים, סך הכול. זה לא חשוב, זה אלקטרונים, וזה כימיה וביולוגיה ורגש האדם וכל היקום, הכול פועל רק לפי פעולה אחת, רצון לקבל, צמצום, מסך, אור חוזר, מידת ההשתוות עם הבורא, זהו.

שאלה: אתה יכול להגדיר מה מביא להשתוות הצורה? מה צריך להיות בין שני הקווים כדי שתהיה השתוות הצורה?

בין השניים או עם הבורא?

תלמיד: אני רוצה קודם כל להבין את העיקרון.

בין השניים מביאה להשתוות הצורה המטרה המשותפת, שמשתחווים כלפי המטרה, מבטלים את האגו שלהם כלפי המטרה, מוכנים לא לשים לב אחד לשני בכלום, לתרום את הכול, לעשות הכול כדי להשיג את המטרה המשותפת. זאת אומרת אין שאחד מתבטל כלפי השני, לא, הרצון לקבל שלי לא מתבטל כלפי השני, הרצון שלי מתבטל כלפי המטרה.

תלמיד: אז החשבון הוא לא עם החבר, החשבון הוא רק עם המטרה?

רק עם המטרה, עם הבורא.

תלמיד: והמטרה היא בהשתוות הצורה שלנו?

השתוות הצורה שלנו זה בינינו כלפי המטרה.

תלמיד: כלפי הבורא, מה אנחנו נותנים לו?

כלפי הבורא אותו דבר, אם אני מתבטל כלפי החבר, באותה מידה אני נמצא בהשתוות עם הבורא, אין בורא ללא נברא.

תלמיד: במה אתה מתבטל כלפי החבר? כי הרגע אמרנו שהכול הוא כלפי המטרה, ששום דבר לא כלפי החבר, אז מה זה כלפי החבר?

אז זה בדיוק, שפעם זה כלפי הבורא ופעם זה כלפי החבר, תלוי איך אני מתאר את זה לעצמי.

תלמיד: אם כל החשבונות שלנו צריכים להיות כלפי המטרה ומשם זה נגזר עלינו, אז מה זה אומר שעכשיו כלפי המטרה אני מתבטל לחבר או כלפי המטרה אני מתבטל לבורא?

כי הבורא זה נקרא "כוח ההשפעה העליון" ואני שמתחבר לחבר רוצה להגיע למצב כזה. המצב של השפעה חלוטה, אהבה חלוטה, זה המטרה שלי ואליה אני עובד.

תלמיד: אז השתוות הצורה זה לא כמו לדוגמה שאני מביא כוס ריקה ומישהו ממלא לי אותה, זה לא נקרא השתוות הצורה?

לא. אני צריך תמיד לתאר לעצמי את שלושת הדברים, תמיד זה משולש, אני חבר בורא, זהו, או אני קבוצה בורא.

תלמיד: אז למה תפילה מביאה להשתוות הצורה? הרי אתה מביא לבורא חיסרון.

והוא עושה את התיקון.

תלמיד: הוא ממלא את החיסרון, לא?

מה זה ממלא חיסרון? זה עושה תיקון, החיסרון שלי הוא תמיד מקולקל, אני רוצה משהו.

תלמיד: אחרי שהוא עושה את התיקון זה נקרא השתוות הצורה או זה שהגענו לתפילה זה כבר השתוות הצורה?

גם שהגענו לתפילה זה כבר הישג, אבל זה עדיין לא השתוות, זה עדיין חיסרון, זה עדיין דרישה. השתוות הצורה זו המטרה.

תלמיד: זה נכון להתייחס לזה בצורה כזאת שכל ההתנהלות שלנו בסופו של דבר צריכה להיות כל הזמן כלפי המטרה, כלפי זה החשבונות שלי?

כלפי הדבקות.

(סוף השיעור)

---

1. (מלאכי פרק ג', ו')↩