שיעור בוקר 23.03.2017 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכנה לכנס קבלה העולמי בקייב "כולנו כאחד"

שאלה: אנחנו נמצאים בשיעור הכנה לכנס קבלה העולמי בקייב, "כולנו כאחד". אנחנו נקרא מכתבי רב"ש כרך א' עמוד 574 את המאמר "מהו כריתת ברית בעבודה".

כריתת ברית, זה הדבר הכי חשוב, הנקודה הכי חשובה בדרך שלנו, כי עד הברית אנחנו לא נכנסים למגע עם הבורא. אנחנו כביכול לא מתחייבים והוא לא מתחייב, אין בינינו קשר הדדי בעבודה הרוחנית שלנו. ואחרי שאנחנו כורתים את הברית אנחנו יכולים להיות בטוחים לפי הסימנים שאם אנחנו מקיימים, הבורא מקיים, וכמו שכתוב, "ברית אבות לא תמה", אז אנחנו יכולים נכון, בטוח, להתקדם כבר לקראת המטרה.

לכן, נקודת הברית היא נקודה מאד חשובה בדרך ההתפתחות שלנו הרוחנית, וכדאי לנו לשים לב אליה כי בכל זאת היא כוללת בתוכה את כל התהליך שעברנו עד הברית, וכל התהליך שאנחנו אז מתחייבים להמשיך ולקיים עד שמגיעים למטרת הבריאה.

נקודת הברית מסמלת לנו את תחילת העבודה הרוחנית. גם לפני זה הייתה עבודה רוחנית, אבל לא עבדנו עם הבחנות רוחניות ממש, אלא היינו שקועים בתוך רצון לקבל. ואמנם היינו לפעמים זוכים לאיזו הרגשה של התעלות, אבל זה לא היה משהו ידוע, מובן, מורגש בצורה שאנחנו מכירים, יודעים, מודדים, ופוסעים מחיל אל חיל. ונקודת הברית כבר מסמלת לנו נקודה שממנה והלאה אנחנו יכולים להתחיל להתקדם בתהליכים שחכמת הקבלה, התורה מדברת עליהם.

אנחנו מתחילים להגיע למצב שבירידות אנחנו מרגישים מצב של ירידה, ומצב של עליה שהיה, שהוא נכלל במצב של ירידה, זה במצב של ירידה. ובמצב של עליה אנחנו מרגישים מצב של עליה, ולעומתו מצב של ירידה שנכלל במצב של עליה. וכך תמיד יש לנו עליה וירידה, רק פעם זו ירידה ובה נכללת עליה, ופעם זו עליה ובה נכללת הירידה. וכך אנחנו מתחילים למדוד זה לעומת זה.

לכן, ברית מסמלת לנו כבר נקודת מפנה כזאת שאנחנו ממנה והלאה מתחילים להתקדם בדרישה לבורא יותר הכרתית, ובדרישה אלינו ולקבוצה ולחברים. בקיצור, לייצב את עצמנו גם בכוח העליון וגם בכוחות שלנו כמה שאפשר לעשות זאת באמת בכל פעם ופעם.

אז נראה מה זו "כריתת הברית בעבודה"? האם אנחנו צריכים כל פעם לכרות את הברית, בכל מצב ומצב, או שהנקודה הזאת היא כבר נותנת לנו כוח בסיסי לכל כריתות הברית שאנחנו נעשה אחר כך? למה עד הנקודה הזאת לא מסוגלים לכרות את הברית, והאם היחס אל הבורא עובר תמיד דרך נקודת הברית?

מהו כריתת ברית בעבודה

"הכתוב אומר "לעברך בברית ה' אלקיך, אשר ה' אלקיך כורת עמך היום". ופירוש רש"י, "לעברך בברית" דרך העברה. "כך היו כורתי בריתות עושין, מחיצה מכאן, ומחיצה מכאן, ועוברים בינתים". עוד שם הכתוב אומר "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת, כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלקינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום".

ויש להבין:

א. מהו ענין "כריתת ברית" בעבודה. כלומר, מה זה נותן לנו את הכריתת ברית, שע"י זה יהיה לנו תיקון בעבודה.

ב. מה שפירש רש"י, שכורתי בריתות היו עושין מחיצה מכאן. מה מרמז לנו זה בעבודה.

ג. מה מרמז לנו בעבודה "את אשר ישנו פה עמנו עמד היום, ואת אשר איננו, היום". מהו הב' זמנים בעבודה.

אאמו"ר זצ"ל אמר, מהו המעלה של "כריתת ברית". כי לכאורה הוא דבר מיותר. כי מדוע הם כורתים ברית ביניהם. היות שבאו לכלל דעה, שהם צריכים לאהוב אחד את השני. וממילא כיון שאוהבים זה לזה, מה מוסיף לנו הכריתת ברית. ואמר, היות שיש לפעמים, שיכולים לבוא לידי מצב, שכל אחד רואה על השני, שהוא לא מתנהג עמו בסדר. אם כן הוא צריך לשנאו את השני.

וכשהוא כורת ברית עמו, הכוונה, אפילו שיראה שהוא לא מתנהג עמו כשורה, אז הוא הולך למעלה מהדעת, ואומר "היות שכרתי ברית עמו, אני לא מפר את בריתי".

נמצא, שהברית הוא לא על ההווה, אלא על העתיד. שיכול להיות שאהבה שביניהם יתקרר, לכן כורתים ברית, שגם העתיד יהיה כמו עכשיו בההוה.

הנה עיקר עבודה בתו"מ הוא, כשמתחילים ללכת בדרך המביא לשמה. כלומר, שבזמן שהאדם התחיל את העבודה, מתחילים בשלא לשמה, כמו שאמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה באים לשמה".

ומשום זה תחילת עבודתו היתה בחשק, מתוך שהיה רואה, שע"י קיום תו"מ הוא יגיע לבחינת אושר בחיים. אחרת לא היה מתחיל. לכן בתחילת עבודתו, כלומר, זמן שעדיין עוסק בשלא לשמה, זאת אומרת, שכל זמן שהוא עובד, הוא מסתכל על השכר שיקבל לאחר עבודתו, לכן יש לו כח לעבודה.

היות כמו בגשמיות, האדם רגיל לעבוד במקום, שידוע שיקבל שכר תמורת עבודתו. אחרת אין האדם מסוגל לעבוד בחנם, אם לא בשביל תועלת עצמו. ורק בזמן שהוא רואה, שיצא מעבודה זו לתועלת עצמו, יש לו כח לעבוד בחשק וברצון. היות שהוא מסתכל אז על השכר ולא על העבודה.

אף העבודה לא עולה בחשבון, אם האדם מבין, שהוא מקבל כאן אצל בעל הבית זה פי כפל שכר מכשהיה עובד אצל בעל הבית הקודם, מטרם בא למקום עבודה שמשלמים פי כפל. זאת אומרת, כפי גודל השכר, כן נעשה בשיעור זה העבודה יותר קלה ויותר קטנה.

ובזה יש לפרש על דרך העבודה, שענין "כריתת ברית" יהיה הפירוש, כשהאדם מקבל על עצמו העבודה, אפילו בשלא לשמה, הוא צריך לכרות ברית עם הקב"ה, שיעבוד אותו בין שיש לו חשק ובין שאין לו חשק.

אבל יש להבין, במה תלוי החשק. זה תלוי רק בהשכר. כלומר, בזמן שנותנים הרבה שכר, אז החשק לעבודה לא מתפסק. ורק בזמן שהשכר מוטל בספק, אז עובר חשק של עבודה, ועובר למנוחה. כלומר, שמרגיש אז יותר טעם במנוחה. עד כדי כך, שהוא אומר "אני מוותר על העבודה, עבודה זו יכול לעבוד מי שרוצה, כי זה לא בשבילי".

וכריתת ברית הוא, בזמן שהתחיל ללכת בעבודה אפילו של שלא לשמה. והיות כעת יש לו חשק לעבודה, אחרת מי היה מכריח אותו להכנס בעבודת ה'. לכן האדם צריך לכרות ברית עכשיו, ולומר "אפילו שיבוא איזה זמן של ירידה, כלומר, שלא יהיה לו חשק לעבודה, מכל מקום הוא מקבל עליו, שלא יסתכל על החשק שלו, אלא יעבוד כאילו היה לו חשק". וזה נקרא "כריתת ברית".

אולם יש להבין, מהי הסיבה שהוא בא למצב של ירידה. הלא אנו רואים בגשמיות, שהאדם עובד בכדי לקבל שכר, האם נוהג שם ענין של ירידה ועליה. ומדוע בעבודת ה' אנו רואים, שיש עליות וירידות. וענין זה יש להבין בב' אופנים:

א. אפילו במצב דשלא לשמה, היינו שהוא עובד עמ"נ לקבל שכר. אבל השכר יכולים להבין רק בבחינת אמונה, כי "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא". פירוש, שאין שכר המצות מקובל בעולם הזה, אלא השכר הוא יקבל בעולם הבא, כמו שכתוב "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם", היינו בעולם הבא.

והיות שהבסיס של השכר תלוי בהאמונה, כמו שכתוב (אבות, פרק שני) "ונאמן בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך, ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא". וידוע, שבענין האמונה יש עליות וירידות, כי כל ענין אמונה, להאמין למעלה מהדעת.

פירוש, שהאדם יש לפעמים בכוחו ללכת למעלה מהדעת, במקום שהאמונה היא בסתירה להדעת. נגיד על דרך משל, עשרים אחוז האמונה נגד הדעת, ועל עשרים אחוז שהוא נגד הדעת הוא יכול להתגבר.

אבל לפעמים הוא רואה, שנעשה עכשיו שינוי, היות שהוא רואה, שהאמונה היא בסתירה שלושים אחוז. ובשיעור כזה הוא עוד לא מחוסן, שיהיה לו כח להתגבר וללכת בבחינת אמונה. לכן הוא מוכרח אז לרדת ממצבו, שהיתה אצלו מאירה בחינת אמונה. וזהו הגורם לו ירידות ועליות, שזה הלא לפי כח ההתגברות שלו. מה שאין כן בשכר גשמי, שאין ענין אמונה נוהג על השכר. לכן אין בגשמיות מקום לומר, שיש לו ירידה בעבודה גשמיות, כנ"ל. והוא, שענין השכר הוא בעולם הזה, ואינו צריך לאמונה.

ב. במצב דלשמה, שאינו שום תמורה עבור עבודתו. שהגורם לירידות הוא גם כן הטעם, היות שהוא בנוי כל עבודתו, על בסיס אמונה. אלא שיש הפרש, לא על השכר, אלא על בעל הבית. כלומר, בשיעור שהוא מאמין בבעל מלאכתך, שהוא כל כך חשוב, שכדאי לשמש אותו. היינו, שזו זכיה גדולה לשמש את מלך מלכי המלכים, שישלם שכר פעולתך.

זאת אומרת, ששכר עבור העבודה הוא בשיעור אמונה בגדלות ה'. היות שיש בטבע הבריאה הנאה גדולה לאדם, אם הוא משמש לאדם חשוב. כמשל הידוע, שאנו רואים, אם בא רב חשוב, ורוצה לתת למישהו, שיקח את החבילה שלו למונית. הסבל בטח יקבל כסף עבור זה. ואם הרב יתן זה להתלמיד, בטח התלמיד לא יקבל שום תמורה עבור העבודה. כי השימוש, מה שהוא משמש את הרב, זהו שכרו, ולא צריך יותר.

ולפי זה יהיה הפירוש "ונאמן בעל מלאכתך", כלומר, לפי שיעור האמונה, שהוא מאמין בגדלות ה', בשיעור זה הוא גודל השכר, שהוא נמדד בשיעור האמונה שהוא מאמין בגדלות ה'.

נמצא לפי זה, בזמן שהוא מאמין, שה' הוא גדול מאוד, אז השכר שלו גדול מאוד. ואם האמונה שלו בה' אינו כל כך גדולה, ממילא גם השכר אינו גדול כל כך. ונמצא לפי זה, בין זה שעובד לשמה, ובין זה שעובד שלא לשמה, כל הבסיס הוא רק על האמונה. אלא ההבדל הוא בזה:

בשלא לשמה האמונה היא על השכר,

בלשמה האמונה הוא למי אנו עובדים. כלומר, שגדלות הנאה תלויה בגדלות של הבורא. כמו שאמרו חז"ל (אבות, פרק שני) "רבי אלעזר אומר, ודע לפני מי אתה עמל, ומי הוא בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך".

וזה הוא כנ"ל, שצריכים להאמין בגדלות של בעל מלאכתך. כי בזה תלוי, שישלם לך שכר פעולתך. כלומר, גדלות השכר תלויה בגדלות של הבעל מלאכתך, שהוא הבורא. זאת אומרת, יש הבדל בהנאה, אם האדם משמש גדול העיר, או שמשמש גדול המדינה, או שמשמש גדול העולם. ובזה נמדד השכר, היינו לפי גדלות המלך.

והיות שהבסיס הוא אמונה, לכן יש כאן עליות וירידות. וזה הוא מטעם, שכל זמן שהאדם לא זוכה לאמונה בקביעות, מוכרח להיות עליות וירידות. ובהאמור יוצא, היות שיכול לבוא זמן, שאהבה שביניהם תתקרר, לכן עכשיו, בתחילת עבודתו, הוא מקבל עליו עול מלכות שמים, שיהיה בכריתת ברית, בין שהגוף יסכים להיות עובד ה', ובין שהגוף לא יסכים, הכל הוא מקבל על עצמו, שלא יהיה שום שינוי. אלא שיאמר, אחת דברתי ולא אשנה. אלא אני אלך למעלה מהדעת, על סמך שקבלתי על עצמי בעת כריתת ברית בתחילת העבודה.

בזה נבין מה שפירש רש"י "לעברך בברית דרך העברה, כך היו כורתי בריתות עושין, מחיצה מכאן ומחיצה מכאן, ועוברים בינתים". וזה יש לפרש על דרך הנ"ל, שדרך הכורתי בריתות היו מרמזים, שלפעמים יבוא זמן שיהיה מחיצה מכאן, היינו מחיצה המפרדת לזה, ומחיצה מכאן, היינו גם להשני יש מחיצה המפרדת.

כלומר, אפילו שיהיה לשניהם מחיצה המפסקת לאהבה שהיה ביניהם, מכל מקום הם מקבלים על עצמם עכשיו, שלא יפרידו את עצמם זה מזה. אלא שיזכרו לעצמם את הכריתת ברית שעשו. ובזה תהיה האפשרות, שהברית לא תופר. ועוברים בינתים. פירוש, שהם עוברים על הפירוד שנעשה ביניהם. והכל הוא מכח שעשו את הברית.

ובעבודה יהיה הפירוש, שהאדם מחויב לכרות ברית עם הקב"ה. שכמו שהתחיל עתה בעבודה, ובטח יש לו עכשיו בחינת אהבה לה', אחרת מי גורם לו, שיקבל עכשיו על עצמו את עול קבלת מלכות שמים. והוא צריך עכשיו לכרות ברית עם הקב"ה לעולמים. כלומר, אפילו שיבוא זמן, שהוא ירגיש, שאהבת ה' נתקרר אצלו, יזכור את הברית שעשה עם ה'.

אולם בעבודה, צריכים לזכור, שענין כריתת ברית בין הקב"ה להאדם, יכול להיות שהאהבה יכולה להתקרר רק בין האדם להבורא. אבל מה שייך לומר, שאצל הקב"ה תתקרר האהבה. כלומר, כיון שהכריתת ברית חל על שניהם. משמע, שיכול להיות ירידה בין שניהם בענין כריתת ברית. אבל מה שייך שינויים או ירידה בהבורא.

ואאמו"ר זצ"ל אמר, שאצל האדם והבורא נוהג ענין "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם". ופירש על מה שכתוב (כי תשא, רביעי) "ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך, הודיעני נא את דרכך, ואדעך למען אמצא חן בעיניך".

ושאל, מאיפה ידע משה, בזה שאמר "אם נא מצאתי חן בעיניך". והשיב, היות שלפני זה כתוב "ואתה אמרת ידעתיך בשם, וגם מצאת חן בעיני", מכאן ידע משה, שמצא חן בעיני ה', היות שהקב"ה מצא חן בעיני משה, שזה לפי הכלל "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם", (משלי כ"ז).

ובהאמור יש לפרש, זה שאומרים, שאהבה מתקררת אצל האדם, והאדם מרגיש שהוא במצב ירידה, כלומר שאין לו עכשיו כל כך אהבה לה', כמו שהיה לו בתחילת עבודתו, זה גורם שהאדם מרגיש, שגם ה' לא אוהב אותו, ואינו שומע לתפלתו, למה שהאדם מבקש מה'. וזה גורם לאדם ירידה יותר גדולה. כי האדם מקבל ספיקות בענין מה שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה". והוא חושב אז, שהקב"ה אין לו שום קשר עם הנבראים. וזה גורם לו ירידות גדולות, היות שהוא נעשה כל פעם יותר חלש בבחינת האמונה.

נמצא, שהגם אצל ה' לא שייך לומר שינוי, אבל האדם, מטעם "כמים הפנים להפנים" מרגיש כך. וזהו לפי הכלל, שכל השינויים שלומדים ברוחניות, הכל הוא לפי ערך המקבלים.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו בעבודה "את אשר ישנו פה עמנו, עמד היום לפני ה'". שהכריתת ברית היא, בין שהוא עומד היום לפני ה', שהוא בזמן עליה. אלא הוא לוקח על עצמו, שאפילו, שיבוא זמן ירידה, הנקרא "ואת אשר איננו פה עמנו היום לפני ה' אלקינו", שאינו מרגיש, שהוא עומד "לפני ה' אלקינו", מכל מקום מקבל על עצמו למעלה מהדעת, שלא ישגיח על שום דבר, אלא שהוא יזכור בכריתת ברית, שזה יהיה בבל תמוט."

שאלה: מה מבטיח לי שבמהלך הירידה אני אמלא אותן חובות, התחייבויות שנתתי כשחתמנו על הברית עם הבורא?

אני לא יכול להבטיח שום דבר. לפי מה שאנחנו לומדים מהעליות והירידות אנחנו רואים שאדם שמבטיח משהו, זה הכול פשוט שקר. הוא לא מכיר את הטבע שלו שפשוט לא שולט בשום דבר, ולכן, ההבטחה שלו בברית כנראה שזה רק בבורא.

אז מה האדם מבטיח לבורא כדי שהבורא יבטיח משהו לאדם? זאת השאלה. איך אנחנו מכינים את עצמנו לברית? או שאנחנו מגיעים עימו לברית באיזו החלטה שאנחנו, מה אנחנו, בטיפשות שלנו חושבים שאנחנו יכולים לעמוד בה? הרי אנחנו יודעים שברגע הבא, אם מצבנו ישתנה, היינו, נקבל יותר אור או פחות אור מלמעלה, אז לפי זה אנחנו נתנהג. לא יכול להיות שום דבר אחד, כי אני תלוי באור כמו כלי, כמו רצון שהאור ברא, אז אני כולי תלוי בו. איך אנחנו אם כך יכולים להיות שותפים, לכרות ברית, לחתום חוזה, במה? כאן זאת השאלה העיקרית כביכול.

זאת אומרת, אנחנו רק באותה מידת האור שמשפיע עלינו יכולים להיות מוכנים לאיזה פעולות על מנת להשפיע. אבל אם האור לא ישפיע עלינו אין שום יכולת, צורה, חשיבה, כלום. אנחנו מבינים עד כמה שהשכל שלנו, המחשבות שלנו, הכול, תלויים באותה ההארה שמאירה עלינו.

אז על מה אנחנו מדברים, על איזו ברית, אם אנחנו כולנו תלויים בבורא במאה אחוז? עם מי הוא כורת ברית? לא מובן כל כך.

שותפים? איך אנחנו יכולים להיות שותפים? במה אנחנו יכולים להתחייב? במה אנחנו עצמאים? מה הבורא רוצה מאיתנו שאנחנו יכולים להביא איתנו להסכם עימו?

סדנה

מה בדיוק אנחנו מביאים לברית, מה אנחנו רוצים, מה אנחנו מבקשים, לאיזו ברית עימו אנחנו מקווים, ומה חלקנו בזה?

*

מי מזמין את הברית, הנברא או הבורא?

*

אם הבורא הוא טוב ומיטיב ומלכתחילה נמצא באהבה ובכל טוב ומטרת הבריאה שלו כזאת ומצדו הכול פתוח, למה אנחנו צריכים לכרות עימו הברית. כמו עם אבא, אנחנו צריכים עם אבא לכרות ברית? איך זה שייך, למה עם הבורא זה שייך? למה אנחנו עימו צריכים להתנהג כמו שני אויבים שצריכים להגיע לאיזה הסכם, פשרה, הדדיות, תמיכה, עזרה, עד שמגיעים לאהבה?

אם אני ברצון לקבל ואני הפוך ממנו בסדר אני כמו ילד קטן, אבל אבא הוא תמיד באהבה. למה אנחנו צריכים לכרות ברית בין שנינו?

*

איזה תנאי אנחנו צריכים לקבל מהבורא, כי אם הוא טוב ומיטיב, זהו אין יותר, הוא לא משתנה. אז איזה הסכם צריך להיות. זה רק מצידי כאילו. אז מצידי הסכם זה ברור, עד כמה שאני אהיה מתאים לו, יהיה לי טוב. עד כמה שאני לא אהיה מתאים, אבא יתייחס אלי לא כל כך טוב, כדי לתקן אותי, לשנות אותי לטובה. אז איזה הסכם יש כאן, אין לזה מקום.

*

בעולם שלנו אנחנו לא צריכים ברית עם אבא, מפני שאנחנו ואבא נמצאים באותו הטבע. ברוחניות מתי אני כורת ברית? שאני רוצה להתחיל ללכת למעלה מהטבע שלי שנקרא, למעלה מהדעת, ואז אני צריך ברית. למה אני צריך ברית כדי שאני אלך למעלה מהדעת?

*

כנראה שזה בגלל שברצון לקבל יש לנו שכר אחד, וברצון להשפיע יש לנו שכר שני אחר לגמרי. ולכן הכלים האלה הם כלים שונים, כלים גשמיים, גופניים, בהמיים וכלים רוחניים ואז אנחנו צריכים כאן איזה יחס אחר מהבורא. אנחנו צריכים לפנות, לבקש ורק אם אנחנו מבקשים הוא נותן לנו ואחרת, הוא לא נותן. לא כמו מאבא שתמיד מוכן לתת לנו דברים טובים. כאן זה דווקא לא כך, הוא לא תמיד מתייחס אלינו כמו אבא טוב, אלא על תנאי. מה זה "על תנאי" הזה שהוא מתייחס אלינו, ולכן אנחנו צריכים הסכם?

*

איזה הם המקרים שבהם אנחנו צריכים הסכם? נניח שאני נמצא במצב שלא אכפת לי כלום, אני לא רוצה שום דבר, גם לא טוב לי ולא רע לי. אם טוב לי, אז אני משתוקק לבורא, יש לי מרץ. אם רע לי, אז אני גם כן משתוקק איך לצאת מהרע אולי. ואם אני נמצא במצב שלא רוצה שום דבר, ניתוק, באיזה מצבים ובאיזה אופנים אני צריך הסכם?

*

אומרים מקובלים שהסכם מצד האדם, שהאדם כל הזמן מחזיק את עצמו בגדלות הבורא. מה זאת אומרת להחזיק את עצמו בגדלות הבורא?

*

שאלה: אם הכול מגיע מהבורא והוא פועל בי באופן מוחלט ב-100%, אז על איזו ברית מדובר? יוצא שהבורא חותם ברית עם עצמו?

עם עצמו, או לא עם עצמו, את זה אני לא שואל, את זה אני לא יודע. ודאי שהוא משחק כאן כמה תפקידים. כמו ההורים שלנו אפילו עימנו כשהיינו קטנים, כי הם חושבים דבר אחד, עושים משהו שני, ומתכוונים למשהו שלישי, כלפינו, כדי לגדל אותנו. אבא משחק איתי, מבטיח לי משהו, מפסיד או מרוויח יחד במשחקים כשמשחק איתי. יש לי בזה מטרה לשחק ולהרוויח נניח יש איזה פרס, יש לו בזה מטרה לשחק ולהרוויח שאני אהיה יותר חכם עוד ועוד.

זה שהבורא מסדר את כל הבריאה זה לא אומר שום דבר על זה, ודאי שהוא מסדר גם את הכל הקושיות והבעיות, וזה הכול כדי לגדל אותנו. כאן זו לא השאלה, או שאני לא הבנתי מה הם שואלים. הוא משחק מצד אחד, שמסדר את הכל הבריאה, וודאי שמסדר את כל הקושיות והבעיות בדרך, ונותן לנו פתרונות שאנחנו נטעה בהם כדי שאנחנו נמצא הפתרונות המתאימים האמיתיים. וכך זה סיבוב אחר סיבוב, סיבוב אחר סיבוב עד שאנחנו מאתרים את מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו במה היא בדיוק מתחילתה ועד סופה, דרך כל הסיבובים האלה, עד שהם כולם מתקשרים ומסתדרים בעצם למשפט האהבה.

שאלה: במאמר כתוב שאם יש אמונה יש עליות וירידות. האם אפשר לומר שהברית מאפשרת להגדיל, לחזק את האמונה?

עליות וירידות אנחנו צריכים ואסור לנו לטשטש אותם, אלא להרגיש ולעבוד על פניהם. כשבאה נגיד ירידה ואדם מרגיש שהוא לא רוצה כלום ואין לו שום דבר לא בלב ולא בראש, הוא רוצה רק לישון. אומר רב"ש, מצד אחד לקבל כדור שינה לכמה שנים, מה טוב. מצד שני בעלייה הוא אומר, איך כל רגע ורגע אני לא משתמש נכון כדי להתקדם, כדי להרוויח וכולי. זאת אומרת יש כאן שני דברים הפוכים. כשאנחנו קובעים ברית, כלפי איזה מצב אנחנו קובעים אותו, כלפי העליות, כלפי הירידות, התנהגות הבורא, ההתנהגות שלנו שהיא תלויה בבורא שאנחנו רוצים שהוא ינהיג אותנו כך או כך, מה אנחנו חותמים בברית?

קחו לכם חתיכת נייר קטנה, זה מספיק, תתחילו לעשות הסכם עם הבורא. "אנחנו מתחייבים מצידנו כך וכך, מצידך שיהיה כך וכך." אבל בתנאי שאנחנו לא סתם חותמים. אנחנו יודעים שמטרת הבריאה להיטיב לנבראיו, כדי להגיע להיטיב לנבראיו כמו שאנחנו מבינים היום מהי, זה דבר מחויב. הטבע שלנו הנוכחי גם כן זה כבר דפקטו, אנחנו נמצאים בו, מחויב. אז בין שתי הנקודות האלו הברורות, הדרך שלנו. מה אנחנו נותנים מצידנו כדי לקיים את הברית, מה כבודו אתה נותן מצידך כדי לקיים את הברית. בוא נחתום, נקיים ונלך.

*

אז אנחנו מדברים כך, אחד, שניים, שלושה, כמה שיהיו סעיפים מצידנו, כמה שיהיו סעיפים מצידו. כדי להגיע למטרת הבריאה. הנקודה הראשונה היא קיימת, נקודה הסופית היא קיימת, זה היה כבר לפני השבירה, לפני חטא עץ הדעת, אחרי חטא עץ הדעת, אנחנו צריכים להגיע מנקודה א' לנקודה ב'. מה בדרך אנחנו צריכים להתחייב זה לזה אני והבורא? אחד שתיים שלוש. פתק אחד מכל עשירייה.

*

אולי במקום שאנחנו נגיד שאנחנו צריכים מצידנו לעבוד בביטול, לעבוד בזה, ולעבוד בזה, נזרוק את זה לצידו, שאת זה הוא יעשה, הוא יעשה שאנחנו נהיה בביטול, הוא יעשה שאנחנו נהיה באהבה, הוא יעשה שאנחנו נהיה כך וכך, שהוא והוא.

שאלה: אז מה אנחנו?

אז מה אנחנו? אנחנו דורשים. האם אנחנו יכולים משהו אחר לעשות?

תלמיד: אנחנו צריכים לחייב את הבורא לעשות את זה.

לחייב אותו, יפה. אז במה אנחנו צריכים לחייב אותו, על ידי איזה פעולות מחייבים אותו ובמה בדיוק מחייבים? אנחנו רוצים להביא חיסרון שלנו, "תעשה רצונך כרצונו"¹. ואז הוא יעשה. כל הבעיה שלנו להתאים, זה כמו חור מול חור, ככה ששניהם יהיו, חיסרון משלנו מול חיסרון משלו. תכתבו.

*

לפי ההסכם איתנו במה הבורא צריך להתחייב? אנחנו אומרים שאנחנו חותמים הסכם כי אחר כך אנחנו מתקררים, שני הצדדים יכולים אולי להתקרר. עכשיו יש איזה חיבור, חותמים, רוצים להחזיק, לחזק. ומה קורה אחר כך? גם מצד הבורא ישנה התקררות, התרחקות או רק מצדנו? למה אנחנו מתחייבים ולמה הוא מתחייב בזמן ההתרחקות, ההתקררות?

*

האם אפשר להגיד, שאם האהבה שלי לבורא מתקררת, זה סימן שהבורא דווקא דורש הגברת האהבה? לא? או שהפוך, אם הוא מגדיל את האהבה שלו, אז גם זה מחייב אותי להגדיל את האהבה או יותר שזה פועל הפוך?

*

זאת אומרת, הבורא כל פעם מוסיף באהבה, וזה פועל אצלנו בגלים, פעם זה לבירור הכלים החדשים, לתיקון שלהם ולמילוי שלהם. ושוב בירור, תיקון, מילוי. וכך אנחנו נמצאים כאילו בירידות ועליות, בירידות ועליות, אבל זה בעצם כל פעם מצידו זה תוספת, ותוספת, התקרבות, והתקרבות. אז על מה כותבים את הברית?

אם הבורא נמצא כל פעם בהגברת האהבה, ובזה הוא מושך אותנו אליו או דרך הטוב או דרך הרע, וגם הרע הוא פועל כטוב בסופו של דבר, על מה אנחנו צריכים לדרוש את הברית? יש לך אפשרות לבקש, לדרוש, באיזה מצב אתה רוצה שהוא יקיים את ההבטחה שלו ואיזו הבטחה? במה אתה רוצה להבטיח אותו?

(סוף השיעור)

---

1. "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו" (אבות ב', ד')↩