שיעור בוקר 21.04.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 428, מאמר "החרות"

קריין: "כתבי בעל הסולם" מאמר "החרות", עמוד 428, כותרת "שתי יצירות: א' האדם. ב' נפש חיה".

שתי יצירות: א' האדם. ב' נפש חיה

"מהמתבאר מובן לנו היטב הכתוב: "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". כי אנו מוצאים כאן שתי יצירות שהם:

א. האדם לבד,

ב. ונפש חיה לבד.

והכתוב משמיענו, שמתחילה נברא האדם בבחינת עפר מהאדמה, דהיינו, קיבוץ מספר מסויים של פרודות, שבתוכם כלול עצמותו של האדם, דהיינו, ה"רצון לקבל" שלו. אשר כח הרצון לקבל הזה, שרוי בכל הפרודות שבמציאות, כמו שביארנו לעיל, שמהם נבראו ויצאו כל ד' הסוגים:

א. דומם

ב. צומח

ג. חי

ד. מדבר.

ובדבר הזה, אין שום יתרון לאדם על יתר חלקי הבריאה. וזה שמשמיענו הכתוב במילים: "עפר מן האדמה".

אולם, כבר נתבאר, שאין מציאות לכח הזה, שנקרא רצון לקבל, שיתקיים בלי התלבשות ופעולה בדברים הרצויים להתקבל. אשר פעולה זו נקראת "חיים", שלפי זה נמצא, שבטרם שהגיעו לו לאדם צורות קבלת ההנאה האנושית, השונות מצורות של שאר בריות - - - הרי הוא נבחן עוד לאדם מת בלי חיים, שהרי הרצון לקבל שלו, לא היה לו מקום שיתלבש, ויגלה שם פעולותיו שהם גילוי החיים כאמור.

וז"ש: "ויפח באפיו נשמת חיים", שהוא כללות הצורות של קבלה, הראויות למין האדם. - ומילת נשמת - היא מלשון "שמין" לו את הקרקע, שהוראתה כמו "ערך" (ומקור השם של נשמה תבין מהכתוב איוב ל"ג, "רוח אל עשתני ונשמת שדי תחייני, ועי' פי' המלבי"ם שם) ונשמה היא מבנין נפעל, כמו השם, נפקד, נאשם, נאשמה.

ושיעור הכתוב הוא: "ויפח באפיו" כלומר, שהביא לתוך פנימיותו ותוכיותו נשמה, והערכה של חיים, שמשמעותו כל סכום הצורות הראויים להתקבל אל "הרצון לקבל" שלו כנ"ל. ואז, אותו הכח של הרצון לקבל שהיה צרור בפרודות שלו, מצא המקום שיוכל להתלבש ולפעול שם. דהיינו, באותן הצורות של קבלה שהשיג מהשי"ת. אשר פעולה זו, נקראת "חיים", כמבואר לעיל.

וזהו שסיים הכתוב: "ויהי האדם לנפש חיה", כלומר, כיוון שהתחיל הרצון לקבל לפעול על פי המדות של אותן צורות של קבלה - תיכף נגלה בו החיים והיה לנפש חיה. מה שאין כן בטרם שהשיג הצורות של קבלה, אף על פי שכבר הוטבע בו אותו הכח של "רצון לקבל" - מכל מקום נחשב עוד כגוף מת בלי חיים, משום שאין לו המקום להתראות, ולבוא לידי גילוי הפעולה, כמבואר.

וכפי שנתבאר לעיל אשר אע"פ שעיקרו של האדם הוא רק ה"רצון לקבל" מ"מ הוא מובן כמו חצי דבר להיותו מוכרח להתלבש באיזו מציאות המזדמנת לו, אשר ע"כ הוא ותמונת הקנין שמצייר הם יחד ממש דבר אחד, כי אין לו זכות קיום על רגע קטן זולתו כמבואר. ולפיכך בשעה שמכונת הגוף על היכנה ועל מלואה דהיינו עד אמצע שנותיו הרי "האגו" שלו עומד בכל קומתו המוטבע בו מלידתו שמשום זה מרגיש בעצמו רצון לקבל במדה גדולה וחזקה, דהיינו, שרוצה להשיג עשירות מרובה וכבוד גדול וכל המזדמן לנגד עיניו, והוא מטעם השלמות של ה"אגו" של האדם אשר הוא מושך לעצמו צורות של בנינים ומושגים שהוא מתלבש בהם ומתקיים על ידיהם, אולם כעבור אמצע שנותיו אז מתחילים ימי ירידה אשר לפי תוכנם המה ימי מיתה, כי אין האדם מת ברגע אחד כמו שאינו מקבל גמר צורת החיים ברגע אחד, אלא נרו, דהיינו ה"אגו" שלו הולך וכבה לאט לאט ויחד עם זה הולכים ומתנונים תמונות הקנינים שרוצה לקבל, כי מתחיל לותר על הרבה קנינים שחלם עליהם בנערותו וכן נעשה להולך ומותר על גדלות הקנינים כפי שני השקיעה של החיים, עד שבימי זקנה האמתיים שצלה של המיתה כבר מרחפת על כל קומתו, נמצא האדם בימים שאין בהם חפץ לגמרי, כי הרצון לקבל שלו שהוא ה"אגו" נכבה והלך לו ולא נשאר בו רק ניצוץ קטן ממנו הבלתי מגולה לעינים, דהיינו בהתלבשות של איזה קנין, לכן אין בימים אלו שום רצון ותקוה אל איזה תמונה של קבלה.

והנה הוכחנו אשר הרצון לקבל עם תמונת החפץ שמצטייר לו להתקבל הם ממש דבר אחד, אשר גילויים שוה וקומתו שוה ושעור חייהם שוה, אולם יש כאן הבחן חשוב בצורת הויתור שאמרנו בימי שקיעת החיים, שהויתור הזה אינו מחמת שביעה כמו האדם שמוותר על דברי אכילה בשעת שביעתו אלא הם מחמת יאוש. כלומר שה"אגו" כשמתחיל למות בימי הירידה הוא עצמו מרגיש חולשתו ואת מיתתו, וע"כ הוא הולך ומתיאש ומוותר על חלומותיו ותקוותיו של ימי השחרות. והתבונן היטב בהבחן הויתור מחמת שביעה שאין זה גורם שום צער ולא יתכן לכנותו בשם מיתה חלקית, אלא כפועל שגמר פעולתו. אכן הויתור מחמת יאוש הוא מלא צער ומכאובים וע"כ יתכן לכנותו מיתה חלקית והבן זה היטב."

שאלה: מה זו הנקודה הזאת שמשם ואילך האגו מתחיל להתנוון, מתחיל להיכנס לירידה? כל הזמן הוא הלך וטיפס ורצה.

אמצע החיים מה שנקרא.

תלמיד: מה זו הנקודה הזאת שזה פתאום מתהפך? למה?

כי את מה שהוא רצה לקבל הוא לא קיבל, ומה שעוד צריך להשקיע בעבודה כדי אולי לקבל משהו, אז כבר לא כדאי, ומסכים לזה שהכול נגמר.

תלמיד: האם בנקודה הזאת האדם צריך ללמוד משהו, לעשות משהו, או שזה ציור של התפתחות האדם?

זה ציור של התפתחות. ככה זה, האדם הוא נפעל.

תלמיד: האם הנקודה הזאת אמורה להביא את האדם לשאלה על משמעות החיים?

לא, מה פתאום. אם אין לו שאלה, אז מאיפה היא תגיע?

תלמיד: מתוך ההיפוך של החיים שלו, הוא רצה כל החיים ועכשיו הוא פתאום התהפך.

הוא רצה, ואחר כך כבר לא כל כך רוצה, מסכים עם זה ומוותר על משהו, וכך מתקדם לסוף החיים.

שאלה: כתוב, "ויפח באפיו נשמת חיים". כאילו יש פרודות של רצון לקבל, ואז פתאום קורה משהו, הוא קורא לזה "שמין", "נשמה", מקבל הערכה לחיים מסוימים, ופתאום נולד בו אדם. קודם זה היה רצון לקבל, כאילו פרודות כמו כל יתר החיות. מה זה "ויפח באפיו נשמת חיים" בתהליך שלנו?

בתהליך שלנו אנחנו מתחילים להרגיש שיש לנו חלק בה', או חלק מה' בנו.

תלמיד: האם זה כאשר מתפתח הרצון ומביא אותנו לפה, או כשכבר האדם משיג נשמה?

הוא עוד לא משיג נשמה.

תלמיד: אז מה זה "ויפח באפיו נשמת חיים"?

הכוונה לכל אדם ואדם, לא מישהו מיוחד שמקבל נקודה שבלב, או יותר מזה, חלק מהנשמה.

תלמיד: האם לכל אדם יש הערכה של החיים שנקרא אדם?

כן. פחות או יותר, אבל יש.

שאלה: לגבי התנוונות הרצון לגשמיות. הרצון לגילוי רוחניות לא שייך לרצון במשך חצי מהחיים שנגמר.

לא.

תלמידה: זו מערכת אחרת.

כן.

שאלה: האם המקובל חווה את אותם מצבים שהוא תיאר פה? האם הדעיכה של האגו משפיעה על המקובל, או שאין קשר, אלא יש רצון בהמי של הגוף ואצלו זה תהליך אחר?

זה שקול. המקובל משתמש ברצונות שלו ככל שהוא מרגיש שהוא חייב כדי לממש את הנשמה.

תלמיד: באמצע החיים של המקובל, האם הוא גם מרגיש פתאום שהאגו מתחיל לדעוך, שהרצונות שלו דועכים?

לא. כי יש לו טיפול בנשמה שלו ובאגו ככוח המרכזי בנשמה, והוא ממשיך.

שאלה: מה זה אומר שהרצון לקבל דועך, למה שהוא ידעך? אמרנו שהרצון לקבל לא מאט, הוא לא נעלם, זה חומר הבריאה.

הוא מתעייף.

תלמיד: הגוף מתעייף. אנחנו רואים איך גוף האדם, הגוף הפיזי, ככל שהשנים עוברות, אז יש איזו נקודה שמשם הוא מתחיל לדעוך.

כך גם הרצון לקבל.

תלמיד: אבל מה זה אומר שהרצון לקבל מתעייף? הוא רוצה לקבל, במה הוא מתעייף, האם הוא מפסיק לרצות?

כן.

תלמיד: מה זה אומר שהוא מפסיק לרצות, הוא מתקרב להשפעה?

לא קרה לך בחיים שמאוד השתוקקת לכל מיני דברים, קיבלת אותם ונהנית, ואחר כך לאט לאט עזבת אותם ובדרך כלל עברת לדברים אחרים, או בכלל לא, העדפת מנוחה.

תלמיד: בעולם הגשמי אני מבין את התהליך הזה. בן אדם נולד, גדל, מתפתח, דועך ומת. אבל אנחנו לא מדברים על העולם הגשמי, אנחנו אומרים שרצון לקבל הוא חומר הבריאה, הוא לא משתנה, הוא לא מת, הוא לא נעלם, לא קורה לו כלום. אז מה זה אומר שהרצון לקבל דועך? מה זו הפעולה הזאת של דעיכה?

הוא כבר לא דורש בתוך האדם כל מיני מילויים חדשים. לכן זה מה שאנחנו רואים באדם.

תלמיד: האם זה נובע מהרצון לקבל או מהגוף של האדם?

מה ההבדל בין רצון לקבל וגוף?

תלמיד: רצון לקבל לא משתנה או אמור לא להשתנות, אז איך הוא מושפע מהגוף שדועך או לא דועך? למה שהוא ידעך?

הגוף שלנו זה הגילוי של הרצון לקבל.

תלמיד: לרצון לקבל שהוא חומר הבריאה שלעולם לא נעלם, יש תהליך שהוא מזדקן, דועך, לא כמו שהוא כותב פה. מה קורה לו בסוף, הוא מת?

לא, הוא נעלם. הוא נעלם מהאדם.

תלמיד: הרצון לקבל שיש בי שלאט לאט דועך, לאן הוא נעלם?

מה שנקרא "חוזר למקורו".

תלמיד: האם הרצון לקבל של האדם הוא מין השאלה כזאת שהוא מקבל?

כן.

תלמיד: ואז מתישהו הוא מחזיר את מה שהשאילו לו?

כן.

תלמיד: ובעבודה הרוחנית, ההשאלה הזאת שקיבלתי אני אמור לעבוד עליה, להצליח להעביר אותה לעל מנת להשפיע, ואז זה סימן שעשיתי משהו עם ההשאלה שלי. ואם לא, אז כמו שקיבלתי אני מחזיר ומתגלגל לבא?

כן.

שאלה: האם אדם שמפתח נשמה יש לו שתי מערכות, מצד אחד הוא כל הזמן משתוקק בנשמה, ומצד אחר הגוף שלו, האגו כל הזמן דועך, כבה, הוא כבר לא רוצה כלום?

כן.

תלמיד: האם אלו שתי מערכות שונות?

הן נמצאות באיזו התקשרות יחסית ביניהן.

תלמיד: האם אצל מקובל האגו דועך או לא?

האגו משתנה אצל כל אחד ואחד, גם במקובל וגם באדם רגיל.

תלמיד: אבל יש לי עכשיו המון רצונות, אז האם בעוד עשרים שנה אני כבר לא ארצה כלום, אלא סתם ככה אשב על הספה וזהו?

כן.

תלמיד: והנשמה עדיין תשתוקק לכוח העליון.

נשמה היא משהו אחר, כן.

תלמיד: לכן אני שואל, אלו שתי מערכות, כן?

כן.

תלמיד: במערכת הזאת, אתה רוצה או לא רוצה, הספה זה מה שמחכה לך.

כן.

שאלה: בשביל מה הוא מספר לנו את זה? זה תהליך טבעי לגמרי.

זה תהליך טבעי, אבל טוב שנדע, כדי שתהיה לכולנו ידיעה כללית אחת.

תלמיד: יכול להיות שהוא רוצה להגיד שכל עוד יש לנו זמן וכוח, אז נמהר להשיג?

אין לו מה להגיד, לא.

שאלה: אדם שיש לו משמעות בחיים הוא נשאר בחיים, הוא נשאר ערני. אני זוכר כשהייתי ילד קראתי ספר של ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות", זה ידוע. מה ההבדל בין המערכת שלנו, שאנחנו מחפשים משמעות ומוצאים אותה, לבין כל אדם אחר שמחליט שמשהו חשוב לו וזה משמעותי בשבילו?

ההבדל במטרה.

תלמיד: אבל מבחינת החיוּת. רואים שמדענים חיים יותר זמן כי יש להם בשביל מה, הם חוקרים. ואצלנו זה מנגנון אחר לגמרי, ובכל זאת הוא משאיר את האדם צעיר מבפנים למרות שהגוף מזדקן.

כן.

תלמיד: אז מה ההבדל בין שתי המערכות האלה, כלומר אצלנו ומשמעות אחרת שאדם מוצא?

ככל שהמשמעות היא יותר עליונה, אז הוא ממשיך יותר בחיים, יש לו יותר רוח חיים.

תלמיד: כלומר מקובל נהיה יותר צעיר, הוא לא דועך כמו הגוף שלו.

ודאי, אתה לא רואה את זה עליי?

שאלה: אם אני רואה חבר שאין לו רצונות כמו פעם, פעם הוא אהב לאכול, לבלות, לטייל, לעשות דברים, עכשיו אין לו כל כך רצון לזה, האם אני צריך לכבד את הדעיכה הטבעית שיש בו, או דווקא הפוך, לעורר ולהלהיב?

יכול להיות שהוא מחליף רצונות, וזה לא פלא. אנחנו רואים את זה בחיים, יש הבדל בין מה שהשתוקקת אליו כשהיית קטן והיום.

תלמיד: בוודאי.

זהו.

תלמיד: האם צריך לכבד את הדעיכה הטבעית שיש באדם?

לא את הדעיכה. הוא מחליף את הרצונות שלו מקטנים ליותר גדולים, מארציים ליותר גבוהים, את זה צריכים לכבד.

תלמיד: למשל בעשירייה, חבר נגיד מחליף רצון בצורה טבעית, האם אני צריך לנסות לדרבן אותו, או הפוך, להבין שזה עכשיו הרצון של החבר ולא לנסות לפעול עליו או לעודד אותו למה שנראה לי שנכון?

אצלנו זה קורה בצורה אחרת. אם אדם קשור לחברה שלנו ונכלל בה, אז הוא כבר הולך לכיוון אחר לגמרי בהתפתחות שלו, וזה כבר שייך לאנשים ששייכים להתפתחות תחת שליטת הבורא.

תלמיד: אם אדם מחליט שמחר הוא לא רוצה להגיע לסעודה שאנחנו רוצים לעשות או לאיזו התכנסות, כי התחלפו הרצונות, לא מתאים לו כבר, איך להתייחס לזה? האם זה שינוי הרצונות שיש בו כחלק מהגדילה הטבעית של החיים?

אלו יכולות להיות אלף סיבות. זה לא אומר כלום.

תלמיד: אז איך לפעול? האם לכבד את הרצון שיש בו?

תמיד צריכים למשוך את האדם למקום שלו בחברה. בהתפתחות אנחנו מדברים רק על החברה הכללית.

שאלה: הוא כותב פה שאצל האדם "הרצון לקבל שלו שהוא ה"אגו" נכבה והלך לו ולא נשאר בו רק ניצוץ קטן ממנו הבלתי מגולה לעינים, דהיינו בהתלבשות של איזה קנין, לכן אין בימים אלו שום רצון ותקוה אל איזה תמונה של קבלה". האדם מחזיק באותה הנקודה, בניצוץ שזה הקניין.

כן.

תלמיד: הניצוץ שהוא רכש, מה הוא?

אין דבר שנעלם, אבל עכשיו זה לא מעניין אותו.

תלמיד: הוא רק מרוכז באותו הניצוץ.

כן.

שאלה: אנחנו לא תלויים בדעיכה של הרצונות האלה. ההתפתחות שלנו לא תלויה בזה שיש את הדעיכה הזאת.

אם אנחנו רוצים להתפתח לכיוון מעלה, אז זה לא פועל עלינו.

תלמיד: יכול להיות שנעלם לי רצון לים, לכבוד, לדברים כאלה, וזה לא משפיע על הרצון שלי להתפתח רוחנית. זה יכול לגדול וזה יכול לקטון במקביל.

כן.

שאלה: החומר לא משתנה, זה רצון לקבל. מה השוני שיש בין דומם, צומח וחי? מה ההבדלים פה שיוצרים את השינויים אם החומר הוא אותו חומר?

לרצון לקבל אתה מתכוון?

תלמיד: כן. הוא כותב שיש רצון לקבל אבל יש חלוקה. מה יוצר את החלוקה הזאת?

גובה הרצון, תוכן הרצון. אנחנו רואים כמה אנשים יש, ולכל אחד יש רצון משלו גם בכמות וגם באיכות.

תלמיד: יש דומם, צומח וחי, האם זה אותו רצון לקבל שמקבל מילוי?

זה לא אותו רצון לקבל, אלו דרגות.

תלמיד: זה מה שאני שואל, מה הן הדרגות האלה?

גודל הרצון לקבל שבאותו נברא.

תלמיד: אני לא מדבר על הנברא, אני מדבר על דומם, צומח, חי.

הם גם נבראים.

תלמיד: האם הכמות משתנה? מה זה גודל?

האיכות. כשאתה לוקח חול או צמח או חלק מן החי, האם יש הבדל בהם?

תלמיד: בטח.

אז מה אתה שואל.

תלמיד: מה גורם לשוני הזה אם זה אותו חומר?

לשוני הזה גורם השורש של כל אחד מארבעת החלקים האלה, עביות דשורש, א', ב', ג', ד'.

תלמיד: האם זה חומר שונה מהרצון?

זה הרצון.

תלמיד: אם אפשר להסביר זאת בהזדמנות.

אני לא יכול. לא תהיה לך הזדמנות עד שלא תשיג.

שאלה: הוא כותב, "ויהי האדם לנפש חיה", כלומר, כיוון שהתחיל הרצון לקבל לפעול על פי המדות של אותן צורות של קבלה". כלומר, הוא כבר עובד לפי צורות הקבלה, ובכל זאת הוא כותב בסוף, "שהשיג הצורות של קבלה, אף על פי שכבר הוטבע בו אותו הכח של "רצון לקבל" - מכל מקום נחשב עוד כגוף מת". מדוע הוא נחשב לגוף מת? הרי הוא השיג משהו מהצורות של הקבלה.

מה הוא כותב?

קריין: "וזהו שסיים הכתוב: "ויהי האדם לנפש חיה", כלומר, כיוון שהתחיל הרצון לקבל לפעול על פי המדות של אותן צורות של קבלה - תיכף נגלה בו החיים והיה לנפש חיה. מה שאין כן בטרם שהשיג הצורות של קבלה, אף על פי שכבר הוטבע בו אותו הכח של "רצון לקבל" - מכל מקום נחשב עוד כגוף מת בלי חיים, משום שאין לו המקום להתראות, ולבוא לידי גילוי הפעולה, כמבואר".

תלמיד: הוא השיג איזו צורה של נפש, משהו הוא השיג ממה שהעליון רוצה לתת פה.

אתה מתכוון שהתחיל להתפתח על ידי הכוח שבו?

תלמיד: כן, אבל הוא עוד לא סיים את ההתפתחות אלא מתחיל, והוא מגדיר אותו כגוף מת, "מכל מקום נחשב עוד כגוף מת בלי חיים".

כי אין לו תנועה מעצמו. חיים זה נקרא שיש לו תנועה מעצמו.

תלמיד: הוא מבחינת דומם עדיין.

כן.

צריכים עוד לדבר על זה, להיות בזה קצת.

חרות ממלאך המות

"ועתה אחר כל המבואר מצאנו פתח להבין את דברי חז"ל על היכנם במה שדרשו "חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות" שנעשה חירות ממלאך המוות כי נתבאר במאמר מתן תורה וערבות אשר בטרם מתן תורה קבלו עליהם לבטל כל קנין פרטי בשעור המתבטא בהמלות ממלכת כהנים ואת המטרה של הבריאה כולה, דהיינו, להדבק בו בהשואת הצורה אליו ית' כמו שהוא ית' משפיע ואינו מקבל כן יהיו המה משפיעים ולא מקבלים שהוא דרגה האחרונה של דביקות המתבטא במלים "גוי קדוש" כמ"ש בסוף מאמר הערבות.

וכבר הבאתיך לידי הכרה, שעיקר עצמותו של האדם דהיינו האנוכיות שלו המוגדר ברצון לקבל אינו אלא חצי דבר, ואין לו זכות קיום זולת בהתלבשו באיזה תמונה של קנין או תקוה של קנין כי אז נשתלם ענינו שיתכן לקרותו בשם עצמות האדם ולא זולת, נמצא אשר בני ישראל שזכו לתכלית הדבקות במעמד הקדוש היה כלי קבלה שלהם בהתרוקנות גמורה מכל קנינים שבעולם והיו דבוקים בו בהשואת הצורה, שמשמעותה שלא היה להם שום רצון של קנין לעצמם אלא רק בשעור של השפעת נחת רוח שיוצרם יהנה מהם. וכיון שהרצון לקבל שלהם התלבש בתמונה של קנין הזה הרי התלבש בה והתחבר עמה לעצמות אחד שלם, א"כ ודאי שנעשו בני חורין ממלאך המוות, כי המוות בהכרח הוא בחי' העדר ושלילת הקיום של דבר מה, וזהו יתכן בעוד שיש איזה ניצוץ הרוצה להתקיים לקנינו עצמו, יתכן לומר עליו שהניצוץ הזה אינו מתקיים כי נעדר ומת, משא"כ אם לא נמצא באדם שום ניצוץ כזה אלא כל ניצוצי עצמותו מתלבשים בהשפעת נ"ר ליוצרם וזהו לא נעדר ולא מת, כי אפילו כשהגוף מתבטל אינו מתבטל אלא מבחי' קבלה עצמית שהרצון לקבל מלובש בה ואין לו זכות הויה זולתה כנ"ל. אולם כשבא על הכונה של הבריאה והשי"ת יש לו נ"ר ממנו שנעשה רצונו, נמצא העצמות של האדם שמתלבש בנחת רוחו ית' הזה וזוכה לנצחיות גמורה כמוהו ית', ונמצא שזכה לחירות ממלאך המוות. וז"ש במדרש (שמו"ר מ"א ז') חרות ממלאך המוות, ובמשנה (אבות פ"ו) חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה וכו', ע"ש."

כולנו בעצם צריכים להגיע למימוש העצמאות שלנו, לזה שאנחנו נעורר את אור התורה, הוא ישפיע עלינו, ויביא אותנו לעצמאות אמיתית, לחירות אמיתית.

(סוף השיעור)