שיעור בוקר 27.02.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1053,

מאמר "מהו, שברכת האדם היא ברכת הבנים, בעבודה"

מהו, שברכת האדם היא ברכת הבנים, בעבודה

תשנ"א - מאמר י"ד
1990/91 - מאמר 14

"הזה"ק (ויחי דף קט"ז, ובהסולם אות שע"א) שואל, על מה שכתוב, "ויברך את יוסף ויאמר, יברך את הנערים. וזה לשונו, במקרא זה יש להסתכל בו, שכתוב "ויברך את יוסף". ולא מצאנו כאן ברכה, שיברך את יוסף, אלא לבניו. ומשיב, אמר רבי יוסי, את, הוא בדיוק, כי את רומז על המלכות. וכתוב את יוסף, שהוא ברכת בניו, כי בניו, מנשה ואפרים, הם בחינת מלכות, הנקראת את. וכשמתברכים בניו, הוא מתברך תחילה. על כן כתוב גם כן יוסף, כי בניו של אדם ברכתו הוא", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מהו, שאם הבניו מתברכים, גם יוסף מתברך, בעבודה, מה משמיענו בזה.

ידוע כי כל עבודה שלנו היא, שאנחנו צריכים להגיע לידי דביקות בה', שענינה הוא השתוות הצורה, שפירושו הוא, להיות משפיע כמו שהבורא הוא המשפיע לתחתונים. ובגלל זה ניתנה לנו העבודה בתו"מ, לעשות אותם בעל מנת להשפיע, שעל ידי זה האדם מתקן בשורש נשמתו, שהוא המלכות דאצילות, שהיא בחינת הכלל ישראל. לכן מכונה מלכות "כנסת ישראל", היות שכל הנשמות באות ממנה.

לכן, בשיעור שהם עושים מעשים דלהשפיע, הם גורמים שמלכות, הנקראת שכינה, יהיה לה יחוד עם קוב"ה, הנקרא ז"א או יסוד דז"א, שיסוד נקרא בחינת "צדיק" המשפיע למלכות. אולם בזמן שהמלכות היא בבחינת הקבלה לעצמה, אין לה השתוות עם המשפיע, הנקרא קוב"ה. וזה נקרא, שהשכינה היא נמצאת מרוחקת מהקב"ה, מסיבת שינוי צורה. וזה נקרא, שאין הקב"ה יכול להשפיע למלכות, וממילא אין שפע להנשמות.

ובזמן שאין הקב"ה יכול להשפיע להתחתונים, מסיבת שינוי צורה שיש ביניהם, זה נקרא "צער השכינה". היינו, מצד המקבל, שאינה יכולה לקבל שפע, מטעם שאם היא תקבל שפע עבור התחתונים, ילך הכל לקליפות, הנקראות "מקבל בעל מנת לקבל". וגם זה נקרא "צער", מטעם הנותן, היות שמחשבת הבריאה היא להטיב לנבראיו, ועתה הוא לא יכול לתת להם את הטוב ועונג, מטעם שכל מה שיהיה ביד הנבראים, ילך הכל לקליפות.

לכן יש צער להנותן, שאינו יכול לתת. כדוגמת האם, שרוצה לתת לאכול להתינוק, והתינוק חולה, ואינו יכול לאכול. אז יש צער מצד הנותן. וזה נקרא בלשון הזה"ק, שיש צער למעלה, שלא יכול להיות יחוד, היינו שהמשפיע יתן שפע להמקבל, והמשפיע שפע לתחתונים נקרא מלכות, המקבלת שפע מז"א, שזה נקרא בלשון חז"ל, "ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים". ומהי הפרנסה. זה שישראל מכשירים עצמם, שיהיו ראויים לקבל שפע, זוהי הפרנסה שלו, מטעם שזו תהיה מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.

לכן בזמן שהתחתונים עוסקים בתו"מ על הכוונה דלהשפיע, הם גורמים למעלה יחוד, היינו, שגם מלכות, שהיא המקבלת את השפע עבור התחתונים, תהיה בחינת משפיע. וזה נקרא "יחוד קוב"ה ושכינתא", היינו שיש נחת רוח למעלה, מזה שהתחתונים גורמים שישפע שפע למטה.

מה שאין כן אם אין התחתונים עוסקים על הכוונה דלהשפיע, זה גורם צער השכינה. היינו, שיש צער למעלה, מזה שאין המלכות, הנקראת "שכינה", יכולה להשפיע טוב ועונג להנבראים.

אולם בענין צער השכינה יש להבחין גם כן ב' בחינות, כנ"ל. היינו, שיש להבחין צער מצד הנותן, הנקרא בחינת "קוב"ה". ויש צער השכינה, שהיא נקראת "אם הבנים", היינו "כנסת ישראל", שהיא הולידה את "נשמות ישראל". וכן מייחסים למלכות, שהיא נותנת חיות להקליפות, בסוד מה שכתוב "ורגליה יורדות מוות", שפירושו "ורגליה" היינו מלכות בסופה, הנקראת "רגלין", יורדת להשפיע חיות להקליפות, הנקראות בחינת "מוות", בכדי קיומן, אחרת לא היו הקליפות מתקיימות. והיות שהקליפות הן צריכים אותם, כמו שכתוב "והאלקים עשה שיראו מלפניו", לכן המלכות מפרנסתן, בכדי קיומן בלבד, היינו בשיעור שיוכלו להתקיים.

וזה נקרא גם כן בשם "נהירו דקיק", בכדי שיוכלו להתקיים. זאת אומרת, זה שאנו רואים, שיש תענוג בעולם הגשמי, שעל תענוג הזה כל העולם רצים בכדי להשיג אותו. ובאופן כללי התענוג הזה מלובש בג' דברים, המכונים קנאה ותאוה וכבוד. ואם לא היה שם "הנהירו דקיק", שהיא נותנת את התענוג בתוך אלו דברים הגשמיים, מי היה יכול להתקיים בעולם. כי בלי תענוג אי אפשר לחיות, מסיבת כי מטרת הבריאה היתה על הכוונה דלהטיב לנבראיו. לכן בלי טוב ועונג אי אפשר לחיות.

אולם יש להבין, מדוע נקרא זה "צער השכינה", הלא הבורא ברא את העולם להטיב לנבראיו. אם כן היו צריכים לומר "צער הבורא". כלומר, זה שהנבראים לא עוסקים בתו"מ בעל מנת להשפיע, זה גורם שאין הבורא יכול להשפיע. נמצא, שהצער צריכים ליחס להבורא, ולא להשכינה, הנקראת "מלכות".

ואאמו"ר זצ"ל אמר, מהו ההבדל בין הבורא להשכינה. ואמר שזהו דבר אחד. וזהו כמו שאומר הזה"ק "הוא שוכן ואיהי שכינה", שהפירוש הוא, ששני שמות הללו הם ענין אחד, אלא שהם אור וכלי. כלומר, במקום שהשוכן מגולה, נקרא שכינה. לכן הם דבר אחד, אלא במקום שהאור אינו יכול להיות מגולה, מסיבת שינוי צורה שיש בין אור וכלי, זה נבחן שהשכינה, ששם צריך להיות מגולה השוכן, היא בחסרון.

לכן מיחסים להשכינה. כלומר, אין השוכן יכול להיות מגולה להתחתונים, מסיבת שינוי צורה. והיות שאנו מדברים רק מהכלים, לכן אנו קוראים להגלות "שכינתא בעפרא", "שכינתא בגלותא", מטעם שאנו מדברים מהכלים ולא מן האורות. לכן נקרא זה "צער השכינה", כאילו היא סובלת מזה, מה שהיא לא יכולה להשפיע לתחתונים. אבל אם נדבר מפרטים, צריכים לומר, שיש כאן ענין צער מצד הנותן גם כן, הנקרא המשפיע להתחתונים. אלא כשמדברים מבחינת הכלים, לכן אנו מכנים "צער השכינה".

ובהאמור יוצא, בכדי שיהיה נחת רוח למעלה, מטעם "אמר ונעשה רצונו", היינו, היות שרצונו להטיב לנבראיו יצא לפועל, היינו שהנבראים מקבלים ממנו טוב ועונג, זהו השמחה, שהנבראים גורמים למעלה, כמו שאמרו חז"ל "לא היתה שמחה לפניו, כיום שנברא בו שמים וארץ".

לכן, בזמן שהנבראים הולכים בדרך הישר, הנקרא שכל מעשיהם הם בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז הם גורמים במלכות, שהיא שורש הנשמות, שתהיה בעל מנת להשפיע, מה שהיא תקבל עבור הנשמות, היינו לצורך הנשמות, שהם מוכשרים לקבל בעל מנת להשפיע, שזה נקרא שהנבראים גורמים יחוד קוב"ה ושכינתיה.

ועל ידי זה מושפע שפע להתחתונים, מטעם שהשפע שנמשך הוא על דרך התיקון. היינו, שעל ידי קבלה זו, באופן, שהוא בדרך השתוות הצורה, יש תענוג למעלה, היות שבזמן קבלת השפע, אין שם בחינת בושה, מטעם התיקון שמקבלים בעל מנת להשפיע.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו "ברכת האדם היא ברכת הבנים". אלא, היות שבזמן שהבנים, היינו הנבראים, הנקראים "בנים למקום", מקבלים את השפע בתיקון של ברכה, היינו שכל מה שהם רוצים לקבל, הוא מטעם שרוצים להשפיע נחת רוח ליוצרו, שענין "ברכה" נקרא בחינת השפעה, שהוא בחינת חסד, היינו להשפיע, כמו שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר דף נ"א, ובהסולם אות ל"ז), שאות ב' היא בחינת חסד, המראה על ברכה, שהוא חסדים, שהוא היכל לחכמה, הנכלל בב'.

נמצא, שע"י זה שהבנים עוסקים בבחינת הברכה, היינו שעוסקים בעל מנת להשפיע, בזה הם גורמים, שגם למעלה שמלכות תתחבר עם ז"א, הנקרא "יחוד קוב"ה ושכינתיה", שמיחוד הזה גם למעלה יכולים להשפיע, מטעם שהבנים עוסקים בהשפעה. וזה גורם, שגם בשורש למעלה תימשך הברכה למטה להבנים. וזה נקרא, ש"עם ישראל מקבלים את השפע מאביהם שבשמים".

כמו שכתוב בזהר (בראשית ח"א דף קכ"ג) וזה לשונו, "ומה שהמוחין הגדולים דשבת מכונים בשם ירושה, הוא, שכל המוחין שבני ישראל מקבלים מאביהם שבשמים, הוא ע"י אתערותא דלתתא, על דרך שאמרו "יגעתי ומצאתי תאמין". והוא על דרך שבני אדם רוכשים קניני עולם הזה. שכל קנין הגדול ביותר, הרי היגיעה שנותנים תמורתו, צריכה להיות גדולה ביותר. אמנם האורות דשבת אינם מחייבים שום יגיעה אחריהם".

והטעם, שאורות דשבת אינם צריכים יגיעה, הוא, כי שבת היא בחינת תכלית שמים וארץ, מעין גמר התיקון, שאז יהיה הכל מתוקן. לכן יש לפני שבת ששת ימי החול, המרומז לבחינת "שיתא אלפי שני", שהיא בחינת עבודה, עד שמגיעים לגמר התיקון. כמו כן יש "ששת ימי המעשה", שאז הוא זמן עבודה. ושבת היא בחינת המנוחה.

לכן אמרו חז"ל "מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת" (עבודה זרה ג').

נמצא, שעל ידי זה, שנותנים יגיעה לצאת משליטה של אהבה עצמית, ולזכות לכלים דהשפעה, שהוא בחינת ברכה. ובזה יש נחת רוח למעלה, בזה שהם יכולים להשפיע להבנים.

ובהאמור נבין מה שהזה"ק מתרץ, על מה שכתוב "ויברך את יוסף", ולא מצאנו כאן ברכה, שיברך את יוסף, אלא לבניו. ומתרץ "וכשמתברכים בניו, הוא מתברך". על כן כתוב גם כן "יוסף", כי "בניו של אדם ברכתו הוא". היינו כנ"ל, כי "יוסף" נקרא המשפיע, ו"בניו", מפרש הזה"ק "כי בניו, מנשה ואפרים, הם בחינת מלכות, הנקרא את".

שפירושו, שמלכות הנקרא את, הוא מטעם, שהיא כוללת כל האותיות, שהם מ - א' ועד ת', כי האותיות נקראות כלים, שהם מקבלי השפע, שזה נקרא "בניו", היות שהיא המקבלת בשביל הנבראים. נמצא, ע"י זה שבניו מתברכים, גם הוא מתברך, היינו המשפיע, שהוא יוסף, הנקרא יסוד, המשפיע למלכות, בזמן שמלכות יכולה לקבל עבור הבנים, נקראת אז המלכות בשם "אם הבנים שמחה הללויה".

כי בזמן שהתחתונים עוסקים בתו"מ בעל מנת להשפיע, כנ"ל, שע"י זה הם גורמים בשורש נשמתם, שהוא מלכות, שיהיה בהשתוות הצורה עם המשפיע, שזה נקרא יחוד, אז השפע מושפע לתחתונים. נמצא, שהם גורמים, שהמלכות יכולה לקבל שפע בשבילם. לכן המלכות נקראת אם הבנים שמחה.

הללו-יה, היינו הללו י"ה, הנקראים חכמה ובינה, שהם המשפיעים את השפע לבחינת יוסף. ומיוסף, שהוא יסוד, למלכות, הנקראת את. וזהו מה שכתוב "ויברך את יוסף". וזהו הפירוש, ש"ברכת האדם הוא הבנים". אם הבנים מתברכים, זה נקרא ברכה אצל האדם, בזמן שהוא יכול להשפיע טוב ועונג.

אולם עבודה זו, שיהיו כל מעשיו בעל מנת להשפיע, זוהי עבודה קשה, היות שכל אברי הגוף מתנגדים לזה. וזהו נגד הטבע של האדם, שנברא ברצון לקבל לתועלת עצמו. וזה שכתוב (תהילים ל"ב) "ואנכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם".

שיש לפרש, אנכי הכוונה ל"אנכי ה' אלקיך", שבחינה זו אצלו היא בבחינת תולעת, היינו שהיא חלשה אצלו כמו תולעת. "ולא איש", זאת אומרת, מתי שאני רוצה להתדבק ב"אנכי ה' אלקיך", הם אומרים, הפעולה הזו אינה מתאימה לאיש, שיש לו שכל ודעת, שהוא ילך למעלה מהדעת. זה מתאים לאיש שאינו שפוי בדעתו.

חרפת אדם עבודה זו של אמונה למעלה מהדעת. זוהי חרפה לאדם, שחושב, שעיקר תכלית האדם הוא להידבק ב"אנכי ה' אלקיך". היינו זה, שרוצה לזכות שה - אנכי, יהיה בבחינת ה' אלקיך, היינו שהוא יזכה באופן פרטי, שזה נקרא אלקיך, אז הם מחרפין ומגדפין, היינו הם אומרים, שעבודה זו שייכת לבחינת מלאכים ולא לבני אדם, שזהו בזיון לאדם, שהוא רוצה לעשות כך, הגם שהוא אומר להם, הלא אתם רואים, שיש הרבה אנשים שהולכים בדרך להגיע, לזכות, להיות בבחינת ש"ה' יהיה אלקיך".

שאז הם אומרים על אנשים האלה, שהם פשוט "בזוי עם", כלומר שהאומות העולם שישנם בגופו של אדם, אומרים לו, שהעבודה זו, לעבוד שהאדם יזכה לבחינת "אנכי ה' אלקיך", שייכת לבזוי, היינו לאלה אנשים שפלים, שאפילו לדבר אליהם הוא בזיון, מטעם שהם הולכים בדרך ה', כמו טפשים שאין להם דעת.

ומכל מקום, כשהאדם רוצה להתגבר על טענותיהם, יש לו עבודה קשה. ונוהגות כאן בעבודה זו עליות וירידות. והאדם צריך להתגברות יתירה, כי טענותיהם של האומות העולם שבאדם, עומדים מוכנים למצוא איזה חולשה בעבודה, בכדי להראות לאדם, שחבל על יגיעתו, היות שהעבודה זו אינה בשבילו. ומיעצים לו לברוח מן המערכה. ואין להאדם שום כח לעמוד נגדם, אלא להתגבר בתפלה, שה' יעזור לו לנצח את האויבים שבקרבו.

וזה שכתוב (תהילים ל"ב) "רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה', חסד יסובבנו".

ויש להבין, מהו ש"רבים מכאובים לרשע". משמע שבגלל זה, "הבוטח בה' חסד יסובבנו". אלא, שבדרך העבודה מדברים באדם אחד, שהוא כלול מכל העולם.

ויהיה הפירוש, כפי שידוע, שכל זמן שהאדם נמצא תחת שליטת הרצון לקבל, הוא נקרא רשע, מטעם, שאינו יכול לומר, שהשגחתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב. לכן הוא סובל מכאובים, בזמן שהוא רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע. והאדם שואל, מדוע מטרם שנכנסתי לעבוד את עבודת הקודש, שתהיה בעל מנת להשפיע, לא היה לו מכאובים, בזמן שהיה עוסק בתו"מ, והיתה לו שמחה מהעבודה, והיה תמיד שמח, שהיה מאמין בשכר ועונש, ובגלל זה הוא היה שומר תורה ומצות.

ועתה, כשהתחיל בעבודה דלהשפיע, הוא מרגיש מכאובים, בעת שהוא רוצה לעסוק בתו"מ. וקשה לו לעשות משהו לתועלת ה'. והוא רואה כל פעם, איך שהוא רחוק מקדושה, שקדושה נקראת בחינת "השתוות הצורה". ועתה הוא רואה, איך שהוא רחוק מזה.

והתשובה היא, שהאדם צריך להאמין, זה שעתה נעשה הוא יותר מרוחק מה', והאדם שואל, הלא ההרגשה זו, שהוא מרגיש, שעכשיו הוא יותר גרוע מהזמן שהיה עובד בעל מנת לקבל שכר, אין זה מטעם שבאמת הוא יותר גרוע עכשיו מזמן הקודם, אלא לא שעתה נתווסף לו רע, בגלל זה הוא יותר גרוע, אלא מטעם שעתה, שהרבה מעשים טובים, לכן גילו לו את האמת, איך שהרע שבו שולט עליו. מה שאין כן מטרם שהיה לו טוב, לא היו יכולים לגלות לו את האמת, כי תמיד צריך להיות הרע מאוזן עם הטוב. נמצא, שאין האדם עומד במצב של ירידה, עד כדי כך, שהאדם חושב שהעבודה זו היא לא בשבילו, ורוצה לברוח מהמערכה. אלא הרגשה זו באה לו דוקא בזמן שיש לו טוב דוקא.

אלא הוא מאמין בה', כי מלמעלה נתנו לו להרגיש את אלה מצבים של מכאובים. ובמצב שהאדם עדיין נמצא במדרגת רשע, בזה שלא יכול להאמין בהשגחת טוב ועונג, והאדם הזה, כשמתגבר, נקרא "והבוטח בה'", אז הוא זוכה ל"חסד יסובבנו". ויש לפרש יסובבנו הוא מלשון מסובב. היינו, שהמכאובים, שהיו לרשע, זו היתה סיבה לחסד, היינו שיזכה לבחינת חסד. נמצא, ש"רבים מכאובים לרשע", היו גורמים שיזכה לחסד."

שאלה: מה אנחנו יכולים לעשות כדי למנוע את צער השכינה?

הכול בידינו. עלינו לתת לבורא יכולת להתגלות בכלים שלנו בחוק השוואת הצורה.

שאלה: איך להבחין בין חיבור בכמות לחיבור באיכות בעשירייה?

חיבור באיכות זה ברור שהוא בין שניים או בין כמות קטנה, כך אנחנו יכולים איכשהו לברר אותו. חיבור בכמות יכול להיות בעשירייה ולא יותר מזה. אומנם אפשר יותר, אבל זה בתנאי שהם כבר מתחברים ביניהם, עשירייה כאחד, ואז החשבון הוא לפי עשרות, אחר כך מאות ואחר כך אלפים, זה עניין של הצטברות.

שאלה: האם קיים טוב ומיטיב לפני שיש הכרת הרע?

כלפי מי? צריכים להיות בני אדם שעברו את כל הדרך בתיקון הכלים שלהם, ובסוף, בכלים המתוקנים הם קובעים טוב ומיטיב.

שאלה: מה זה אומר "ברכת הבנים, בעבודה"?

זה שהבורא מברך את הבנים, את הנערים, שהם התוצאות הטובות מהאדם.

המאמר בעצמו הוא לא מסובך, הוא פשוט.

שאלה: למה המערכת בנויה כך שיש משפיע, מלכות, בנים? למה לא מספיק לדוגמה בורא ונבראים? למה יש מערכת שנקראת מלכות?

כדי שהאדם יוכל לתאר את הכלי שעל ידו הוא קשור עם הבורא, שנמצא מחוץ לו ומחוץ לבורא, שיש משהו ביניהם, כך שיוכל להתקרב ויוכל לדבר על משהו. אם האדם היה מרגיש בתוך עצמו, אז על מה הוא יכול לעבוד.

תלמיד: ואם לא הייתה המערכת הזאת וכביכול הייתה שמחת הבורא?

אז איך האדם יתאר לעצמו שהוא נמצא מחוץ לבורא ולאט לאט יכול להתקרב אליו ולהידבק?

תלמיד: למה הנבראים, לצורך העניין אנחנו, לא יכולים להתחבר ולהיות בקשר עם הבורא? למה צריך את אם הבנים שתהיה מתווכת בין הבורא לבינינו?

זה כדי שנוכל לעבוד עם הכוחות של הבורא, אבל אנחנו. לכן אנחנו יכולים לעזוב את הטבע שלנו ולהתחבר לטבע הבורא, לדרגות שבינינו, ומשם להשפיע. זה בכוונה נעשה כך.

תלמיד: אם לא היה המושג שנקרא שכינה אלא היה בורא ונבראים, והנבראים היו צריכים להתחבר ולהיות בקשר עם הבורא.

איך הם יכולים?

תלמיד: למה לא?

הנבראים צריכים לתאר לעצמם את המציאות שהם מתנתקים ממה שהיה קודם ומתקרבים לבורא, ואז יש להם כביכול שליטה על המצב שלהם. זה נותן לאדם אפשרות להבין מי הוא, מה הוא, איפה הוא היה, איפה הוא רוצה להיות וכן הלאה.

תלמיד: כשאנחנו רוצים להתקרב לבורא, מה אנחנו צריכים לצייר לעצמנו?

דבקות.

תלמיד: האם דבקות בו או דבקות בכלי שנקרא שכינה, שהוא שלם?

הכלי שבו כולנו נכללים נקרא שכינה. ומה שממלא את השכינה, האור העליון, נקרא בורא. לכן כתוב, היא שכינה והוא בורא, וכך הם צריכים להיות יחד. אנחנו צריכים לגרום מילוי בשכינה על ידי הבורא, ששניהם יהיו כמשלימים זה את זה.

תלמיד: האם המטרה שלנו לגרום לשלמות השכינה?

כן.

תלמיד: או האם המטרה לגרום לשמחת הבורא שישפיע לשכינה?

בסופו של דבר ודאי שאנחנו צריכים לגרום לשמחת הבורא, וזה יכול להיות על ידי שהשכינה תתגלה בכל כוחה על ידי המעשים שלנו.

שאלה: רב"ש כותב, "ע"י זה שבניו מתברכים, גם הוא מתברך". האם העיקרון הזה הוא העיקרון שפועל בעשירייה?

זה עיקרון שפועל בכל פעולה רוחנית.

תלמיד: מה זה אומר?

שאנחנו פועלים על הכלים, ובכלים האלה אחר כך מתגלה הבורא.

תלמיד: האם יש עוד דרך להתברך, או רק דרך אחרים אנחנו מתברכים?

על ידי זה שאתה גורם להתאספות הכלים השבורים, ובמידה שהם מתחברים, אז האור לפי השתוות הצורה מתגלה בהם.

שאלה: איך אדם במדרגת רשע מגיע למצב של הבוטח בה'?

דרגת רשע זה לא שהוא רשע, כי הכול בא מהבורא, משבירת אדם הראשון, מחטא אדם הראשון. זאת אומרת לא להתחיל מזה ש"אוי ואבוי", אלא זה המצב. אנחנו צריכים לגלות את המצב הזה, ולראות מה הם הצעדים שבהם אנחנו יכולים להקים אותו לתחיה ולהביא אותו לתיקון כדי שיוכל למלאות את עצמו.

תלמיד: אבל כשאדם מרגיש את עצמו כרשע, אומנם זה מגיע מהעליון, איך הוא מגיע למצב של הבוטח בה'?

כי זה מלכתחילה. בשביל מה הוא מגלה את עצמו כרשע? כדי לתקן את עצמו ולהזדהות עם הבורא.

תלמיד: מה זה הבוטח בה'?

הבוטח בה' זה שהוא גם נכלל מאור החסדים.

שאלה: הוא כותב "כשמדברים מבחינת הכלים, לכן אנו מכנים "צער השכינה"". האם צער השכינה מורגש בכלים שלנו או שבאמת יש גם צער באור עצמו?

מלכות הכללית נמצאת במצב שנקרא צער. צער זה חוסר חסדים, ולכן היא לא יכולה למלא את עצמה באור החכמה.

תלמיד: הרגשת צער או הרגשת שמחה שהוא מתאר פה, זו הרגשה שלנו את השכינה, לא שבאמת היא בצער או בשמחה.

אנחנו לא יכולים להגיד באמת ולא באמת. אנחנו מרגישים שהיא בצרה, שהיא בעצבות, ושהסיבה למצב היא אנחנו.

תלמיד: מי בצער, האם הנברא או הבורא?

השכינה. המקום שהנברא מכין להתגלות הבורא.

שאלה: הוא כותב "ועתה, כשהתחיל בעבודה דלהשפיע הוא מרגיש מכאובים בעת שהוא רוצה לעסוק בתו"מ". מה זה המכאובים שמרגישים?

חוסר חסדים, אני חושב.

תלמיד: כשמרגישים ריקנות זה נקרא מכאובים?

כן. שהוא יכול לעשות נחת רוח לבורא ובינתיים עושה לו רק צרות.

תלמיד: אני לא יודע מה זה על מנת להשפיע, אבל כשאדם מנסה לפחות לעשות על מנת להשפיע גם אז מרגישים באותו זמן ריקנות, כאילו מוותרים על משהו. האם ההרגשה של ריקנות היא גם להשפיע לבורא, הבורא אוהב את זה שהאדם מרגיש ריקן?

לא. אין דבר כזה. אם זה בדרך ומיד אחרי זה יכולה להיות פעולת תיקון ומילוי זה משהו אחר.

תלמיד: כן, בדרך. הכוונה ריקנות שמנסים להשפיע, מנסים לעשות כל מיני פעולות הפוכות מלקבל, אז הכלי מרגיש ריקן. האם הריקנות הזאת גורמת נחת רוח לבורא?

לא. רק המילוי.

תלמיד: רק המילוי גורם. אבל הריקנות שמרגישים במאמצים שאנחנו עושים היא תנאי למילוי.

מי יודע אם זה תנאי או לא תנאי.

תלמיד: איך הבורא ייכנס אם אין לו מקום?

זה לא עניינך לדאוג למקום הריק. אתה כל הזמן רוצה לרגש את כולנו למצב שבו אנחנו נאהב את הריקנות. לא נרצה להגיע לזה.

תלמיד: אני שואל את זה כי קשה להיות שם במצב הזה.

בשביל מה? תנסה כמה שיותר להמשיך תיקונים ומילויים.

שאלה: איך משהו לא מוחשי הופך למוחשי? הוא מדבר על צער, על שמחה.

הם לא היו מגולים ועכשיו מגולים.

תלמיד: איך פתאום צער ושמחה הופכים להיות מוחשיים?

כי האדם כבר מתקרב לבורא בזה שרוצה לעשות משהו לטובת הבורא, לטובתו, ואז בשבילו להיות בכלי ריק או בכלי מלא - זו כל המטרה.

תלמיד: אבל כשהוא מתחיל וקורא את זה כצער ושמחת השכינה, הוא לא יודע מה זה. ואז בשלב מסוים הוא כן יודע. איך נעשה משהו שהוא לא בחושים, פתאום כן בחושים?

אדם שנמצא בלימוד ובפעולות מסוימות - מגלה שכל העולם בעצם נמצא בחיסרון. אומנם החיסרון הזה לא מגולה להם. וכל העולם סובל מזה שהבורא נסתר, מזה אדם מגיע למצב שההסתרה גורמת לו צער לא בגלל שאין לו אלא בגלל שהבורא לא מתגלה כלפי הנבראים. ואז הוא מתפלל עבור השכינה, זה מקום גילוי הבורא לנבראים.

תלמיד: האם המושג "שכינה", הופך להיות כלי הרגשה חדש שבו הוא מרגיש צער ושמחה?

כן. הכול עבור השכינה.

תלמיד: אפשר לומר שהשכינה היא כלי הרגשה של הבורא ששם הוא מרגיש צער או שמחה?

כן.

תלמיד: האם זה אומר הוא מקבל איזה כלי הרגשה חדש שמשותף לו ולבורא?

כן.

תלמיד: רב"ש מתאר בצורה סכמתית קצת מה זה שכינה וכנסת ישראל. אולי אפשר לצייר את זה קצת יותר ברור. הוא אומר שכנסת ישראל זה מלכות דאצילות.

כן.

תלמיד: וזעיר אנפין או יסוד דזעיר אנפין זה הקדוש ברוך הוא. אז מה זה זעיר אנפין, כאילו זעיר אנפין דאצילות נקרא "הקדוש ברוך הוא"?

זעיר אנפין דאצילות זה כקדוש ברוך הוא כלפי הנבראים.

תלמיד: אם אנחנו נרגיש את צער השכינה זה אומר שיש הבחנה במלכות דאצילות, או שזה מקרין יותר נמוך איכשהו? אדם שמרגיש צער השכינה, זאת אומרת שיש לו הבחנה במלכות דאצילות.

נגיד.

תלמיד: מה זה רגלין של המלכות, הוא אומר שזה כל עולמו בי"ע אחרי זה? הוא אומר שרגלין זה מלכות בסופה.

כן.

תלמיד: זה כבר מתחת לאצילות?

במיוחד אלה כלים מחזה ולמטה דעולם היצירה.

תלמיד: האם ייתכן שיורגש צער בבורא או שההבחנה של הצער היא רק בשכינה?

בבורא לא מרגישים, רק דרך השכינה.

תלמיד: כי רב"ש כתב פה משהו, ולא הייתי בטוח. קודם הוא אומר שההרגשה של הצער היא בשכינה, אבל יש גם צער מצד הנותן שהוא לא יכול..

למלא את הכלים.

תלמיד: כן. אז יש גם הרגשה כזאת, שהבורא נמצא בצער?

כנראה שכן.

תלמיד: זה מוזר, כי מצד הבורא, הוא תמיד רואה את הבריאה כשלימה ומלאה.

תלוי באיזה מצבים.

שאלה: כתוב, ש"בזמן שהתחתונים עוסקים בתו"מ על הכוונה דלהשפיע, הם גורמים למעלה יחוד, היינו, שגם מלכות, שהיא המקבלת את השפע עבור התחתונים, תהיה בחינת משפיע." איך המלכות הופכת למשפיעה?

לנשמות, כלפי הנשמות, ודאי שהיא משפיעה.

תלמיד: אבל אנחנו לומדים שהתכונה של מלכות היא לקבל?

לקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: אז בעצם, כל הפעולות שאנחנו כתחתונים עושים, לקבל על מנת להשפיע זו ההזדהות שלנו עם מלכות?

אנחנו גורמים למלכות שהיא תרצה לקבל בעל מנת להשפיע.

תלמיד: כן, אבל אנחנו גם אומרים על האדם עצמו, שהוא צריך להגיע לדבקות, לקבל בעל מנת להשפיע, ובסופו של דבר, הכול קורה במלכות עצמה.

אבל האדם בסוף התיקונים נכנס למלכות. הוא חלק מהמלכות, חלק מהשכינה.

תלמיד: זה לא ברור איך, כי יש כן חלוקה, יש נשמות, ויש מלכות.

אולי נמצא עוד משהו שכתוב. אני לא מבין את החלוקה הזאת.

שאלה: רב"ש מתאר מצב שהאדם טוען, "לפני שהגעתי לדרך, קיימתי תורה ומצוות והיה לי טוב, ועכשיו לא טוב לי מתגלים מכאובים, וכל מיני בעיות".

לא פעם אני שומע חברים שטוענים שמאז שהם בדרך, מתגלות אצלם בעיות גשמיות, בריאותיות, וכלכליות. אפילו אנחנו נותנים דוגמה, שעם ישראל עובר עכשיו בעיות "גשמיות", נקרא לזה, אבל זו בעצם התקדמות. אז מה הקשר בין דברים גשמיים שמתגלים ברמה של דומם, צומח וחי, להתקדמות ברמת המדבר?

אני לא יודע, ולא יכול להעביר לכם נוסחה, איזו התקדמות יש בנו, בדרגת המדבר לעומת הסבל שסובל הגוף, הסביבה וכן הלאה. כנראה שיש נוסחה, אבל אני לא יכול לתאר אותה.

תלמיד: זאת אומרת, שזה לא דמיון שהאדם טוען כך. הייתי מצפה שכשהאדם מגלה את הרע, אז בהרגשה שלו הוא מרגיש לא טוב. הוא מרגיש את הפער בין תכונת ההשפעה לרע שבו, אז זו הרגשה.

כן.

תלמיד: אבל האם זה לא דמיון שפתאום אדם מרגיש חולה יותר או משהו? אני חושב שזה סוג של דמיון שהוא אומר שזה קשור.

לא. יכול להיות שזה גם קשור.

תלמיד: אבל אתה לא יכול להסביר את הקשר?

לא. גם לא תגלו את זה. לא תגלו אם במידת חוסר הקשר או הקשר, אתה נמצא בקשר יותר פתוח, או יותר נסתר כלפי הבורא, וכלפי ההשגחה העליונה.

תלמיד: יכול להיות גם מצב הפוך, שהאדם מגלה את הרע שבו, את ההפכיות שלו מתכונת ההשפעה, וגם מצליח כלכלית, ומרגיש גופנית טוב? זה גם יכול להיות, או לא?

אני כמעט ולא ראיתי דבר כזה.

תלמיד: אז זו התשובה.

כן. זה לא שאנחנו צריכים להסכים לכך שהאדם נכנס לבעיה כספית, חולי, או משהו. אבל זה יותר מתאים מאשר לתאר לעצמנו איזו עליה.

תלמיד: רב"ש כותב, שאדם מתגבר ובוטח בה', למרות המכאובים, אז הוא זוכה לחסד. מה נותן לאדם את כוח ההתגברות?

מנת האור שמשפיעה מלמעלה.

תלמיד: כלומר טיפה ועוד טיפה שמצטברת?

כן. גם כך אפשר להגיד.

שאלה: אמרת שברגע שהמלכות משפיעה לנשמות, התכונה שלה הופכת להיות מקבלה להשפעה.

היא מתחילה להיקרא "שכינה".

תלמיד: התכונה של המלכות זה לקבל, וברגע שהיא משפיעה לנשמות, כתוב שהיא הופכת להיות משפיעה. אז איך הנשמות הופכות להיות משפיעות, ולמי?

למי הן משפיעות?

תלמיד: איך הקבלה שלהן הופכת להשפעה?

הן מקבלות על מנת להשפיע.

תלמיד: אבל למה?

כי בזה הן עושות נחת רוח לבורא. זה לא מובן? הבורא רוצה להשפיע, אומרים שזה כמו פרה שיש לה עודף חלב, והיא ממש מתפוצצת. אז ככה מקבלים, באים ומוצצים את המילוי מהבורא.

תלמיד: אז למה המלכות לא יכולה לעשות את זה בעצמה, למה היא צריכה את הנשמות, ואיך אנחנו כן יכולים?

זה לפי החיסרון. במלכות יש חיסרון לתת, ובנשמות יש חיסרון לקבל. רק צריכה להיות כאן כוונה בעל מנת להשפיע למלכות, לשכינה.

תלמיד: אנחנו אומרים שתכונת המלכות היא קבלה, אבל כשהיא משפיעה לנשמות, היא הופכת להיות משפעת.

כן.

תלמיד: הנשמות אותו דבר, התכונה שלהן היא קבלה.

כן.

תלמיד: המלכות צריכה אותנו כדי להפוך למשפיעה, אבל איך אנחנו הופכים למשפיעים? לא ברור הסדר. אם היה משהו בדרגה מתחתיי הייתי מבין איך זה פועל על אותה סכמה.

אתה לא מבין איך המקבל הופך להיות למשפיע בזה שהוא מקבל על מנת להשפיע? משתנה הכוונה.

תלמיד: למה המלכות לא יכולה לשנות את הכוונה שלה, למה היא צריכה אותנו?

כי זו מערכת, רק הנשמות נמצאות במצב שיכולות להחליף את הדרגה, הכוונה והפעולה.

תלמיד: זו בדיוק השאלה שלי, מה ההבדל בין מערכת הנשמות לבין המערכת העליונה?

מה שיש בנשמות זה חומר אחר, זה חומר של לקבל ולכן הן יכולות להיות יותר גמישות ופועלות על מנת לקבל או על מנת להשפיע. כל היתר חוץ מזה, זה הטבע.

שאלה: כתוב "ובהאמור יוצא, בכדי שיהיה נחת רוח למעלה, מטעם "אמר ונעשה רצונו", היינו, היות שרצונו להטיב לנבראיו יצא לפועל, היינו שהנבראים מקבלים ממנו טוב ועונג, זהו השמחה, שהנבראים גורמים למעלה, כמו שאמרו חז"ל "לא היתה שמחה לפניו, כיום שנברא בו שמים וארץ"." הם מקבלים כדי לגרום שמחה למעלה, הם לא מקבלים לעצמם.

כן.

תלמיד: לא כל כך מובן איך יכול להיות עניין כזה. פעם נתת דוגמה של בחור שבא הביתה לאימא והיא נותנת לו את האוכל שהיא אוהבת להכין לו. הוא לא רעב, אבל הוא אוכל כדי לגרום נחת רוח לאימא.

כן.

תלמיד: ברור שהוא משמח בזה את האימא, אבל הוא בעצמו לא רעב, לא נהנה מהאוכל. לא יכול להיות שלבורא יש תענוג ממשהו שאנחנו לא נהנים ממנו, אי אפשר לרמות אותו. האימא רואה את הילד אוכל ונהנית, אבל איך זה קורה עם הבורא?

הבורא נהנה מפני שהוא יכול להנות את הנבראים. הנבראים נהנים מזה שהם יכולים לעשות נחת רוח לבורא. מה לא מובן?

תלמיד: ביחסים האלה בינינו לבין הבורא, מהו האוכל שהוא רוצה לתת לנו?

את האור העליון, את האור הפנימי שממלא את הנשמות.

תלמיד: מה נקרא שאנחנו רוצים לקבל את האור הזה? מה נקרא שאנחנו רוצים לאכול?

יש לנו חיסרון.

תלמיד: חיסרון למה?

ברצון לקבל שלנו.

תלמיד: אבל מה אנחנו כביכול דוחפים לבטן?

אם אתה מדבר על הבטן ממש, אני לא יודע. אבל אם אתה מדבר על הכלי דנשמה, זה את האור העליון.

תלמיד: נאמר שאנחנו יושבים בעשירייה ונכנסים לשיעור, איך אנחנו מכוונים את עצמנו עכשיו כך שהאימא תהנה מאתנו, שנהיה בנים טובים שלה?

אם העשירייה חושבת ביחד איך להנות את אימא, אז אתם מבינים שחוץ מהכוונה, מ"ן, העלאת מ"ן, אין מה לעשות. אז אתם עושים את זה.

תלמיד: ומהו אותו מ"ן שאנחנו מעלים, מהי הבקשה?

שהעליון ייתן לנו את כל התנאים, שיהיה לנו ברור איך אנחנו מבצעים פעולת השפעה. והעליון מסוגל ורוצה ויכול לעשות זאת.

שאלה: באנלוגיה לאימא ובן, אם אני כנברא מתאמץ לחשוב עבור הנבראים, לחשוב עבור גילוי הבורא ואת זה לבקש, אם אני עושה מאמץ אבל לא מתגלה בי שמחה כתוצאה מהדבר הזה, אז משהו לא בסדר.

נכון.

תלמיד: אותו ילד שאוכל כדי לשמח את האימא, המילוי שלו הוא בכך שהוא רואה את השמחה של האימא. האם יש שלב בעבודה שלנו שאנחנו עושים מאמצים על מנת לעשות לבורא נחת רוח מתוך מה שאנחנו לומדים ומתאמצים לבקש עבור העשירייה וגילוי הבורא בעולם, אבל עוד אין פידבק מהבורא?

אני לא מבין על מה אתה מדבר, נדמה לי שסובבת את עצמך.

שאלה: כתוב פה בפסקה האחרונה, "ובמצב שהאדם עדיין נמצא במדרגת רשע, בזה שלא יכול להאמין בהשגחת טוב ועונג, והאדם הזה, כשמתגבר, נקרא "והבוטח בה'", אז הוא זוכה ל"חסד יסובבנו". הוא כותב "כשמתגבר", אז הוא זוכה לחסד יסובבנו. במה ההתגברות?

שכך הוא מגיע לתכונת החסד, כי תכונתו המקורית היא הרצון לקבל.

תלמיד: כשהוא מתגבר על הרצון לקבל?

כשהוא מתגבר על הרצון לקבל.

תלמיד: פה כתוב שקודם הוא לא רואה את ההשגחה כטוב ומיטיב, וכשהוא מתגבר, הוא נמצא בחסד. ההתגברות היא ברצון, או בלראות את הטוב ומיטיב?

לא, אנחנו תמיד מדברים כלפי הרצון.

תלמיד: גם בפסקה האחרונה הוא כותב, "רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה', חסד יסובבנו". ואז הוא מסביר שאדם הולך ומתקדם בדרך, אז יותר ויותר מתגלה לו הרע. לא מתווסף לו הרע, אלא רק מתגלה לו עד כמה הוא קבור בתוך הרצון לקבל שלו, בתכונות הרעות שלו. הרע הזה בא לידי ביטוי לא רק בצורה פנימית אצל האדם, אלא לא פעם זה בא לידי ביטוי בהשפעה על הסביבה החיצונית שלו. הוא מתפרץ על העשירייה שלו, על המשפחה שלו, הוא פוגע, הוא מגלה את הרע שלו כלפי הסביבה החיצונית שלו.

כן.

תלמיד: את עצמו הוא עוד איכשהו יכול לאזן, והוא אומר, "שאדם צריך להגיד לעצמו שאם התגלה הרע, אז זה התגלה בגלל שיש בי גם טוב" ובזה האדם מתגבר.

בזה הוא הולך נכון. אבל אם הוא הולך לא נכון, אז מתגלה לו יותר ויותר רע, שהוא לא יכול לאזן אותו עם הטוב ואז הוא מתפרץ.

תלמיד: ואז הוא צריך לתקן.

ודאי.

תלמיד: אבל התיקון שלו כלפי עצמו, הוא פחות או יותר ברור לאדם מה הוא צריך לעשות.

יש לו חוסר חסדים.

תלמיד: כן.

ואז

תלמיד: אז הוא מתפלל ומנסה להתחבר ומתחבר וכן הלאה, אבל מה עם ההשלכות של מה שהוא עשה כלפי הסביבה החיצונית שלו, איך שם הוא מתקן?

הבורא מתקן. יש מצבים כאלה. לא כל המצבים אבל הרבה מצבים אפשר להגיד שהבורא מתקן אותם.

תלמיד: אין לו שליטה שם?

שליטה בכלל אין, אלא גם יכולת להשפיע להם, לשנות משהו גם כמעט ולא. שיחשוב על המצבים הבאים.

שאלה: דיברנו על השכינה, אמרנו שאנחנו צריכים לעשות תענוג לבורא מזה שאנחנו מחברים את השכינה. איך אנחנו עושים את זה מתוך העשירייה, איך יכולים להנות לבורא בזה שמחברים את השכינה?

כשאנחנו מתחברים יחד ורוצים לגלות את הבורא כדי להשפיע לו נחת רוח, אז כל אחד מאיתנו מוסר את החלק העשירי כאילו לחשבון הכללי, ואת כל החלקים האלה שמתאספים הם מעלים לבורא, מתעלים לבורא.

תלמיד: מה זה החלק העשירי שאנחנו מעבירים?

המלכות של כל אחד. המלכויות האלה מתחברות ומשפיעות על הבורא. הבורא מקבל אותם וממלא אותם.

תלמיד: אפשר לדייק? תמיד למדנו שאנחנו מצמצמים את המלכות, מעבירים את מה שמעל המלכות.

כן, ככה זה.

תלמיד: אבל אתה אומר שמעבירים את המלכות לחיבור הכללי.

לכל אחד מאיתנו יש לו מלכות פרטית, אנחנו רוצים גם לחבר אותן יחד וכך לגלות.

שאלה: הגוף הבהמי יש לו מכאובים והוא נפטר בסופו של דבר. איך האדם משתמש במצב הלא נעים הזה כביכול, בשביל הנאת השכינה?

על הגוף שלו, על החיים שלו, עליו להתייחס כמו על הזדמנות. מה הוא יכול לעשות על ידי הגוף ועל ידי המצבים שהגוף עובר שנקרא חיים, בזה הוא משתמש ומעלה את זה לבורא.

שאלה: בשביל מה אנחנו מעלים את הריקנות שלנו בתפילה, למה פשוט לא מבקשים את היכולת להשפיע?

כדי לעבוד עם הכלים שלנו.

תלמיד: העניין הוא שבעשירייה אנחנו רוצים להתחבר, והיה יכול להיות יותר קל להתחבר כשהיינו רק מבקשים את הכוונה להשפיע, אחרת יש הרגשה שהחברים יקבלו לרצון לקבל לעצמם.

לא, זה לא יכול לקרות.

שאלה: מלכות מורכבת מנשמות שהגיעו לשלב לקבל על מנת להשפיע, זה נכון?

כן.

תלמיד: נגיד בן אדם נמצא בדרגה ארבעים, זאת אומרת שבדרגה ארבעים ומטה הוא כבר מהווה חלק ממלכות, ובמדרגות העליונות הוא עדיין לא מתוקן והוא רשע?

זה לא שהוא רשע, הוא עוד לא יודע, לא מכיר אותם, עוד לא התגלה בו הרצון הזה.

תלמיד: ואיפה במפה הזאת נמצא כבר שלב ההשפעה, שהוא הגיע להשפיע על מנת להשפיע?

צריכים לראות את כל הדברים.

(סוף השיעור)