שיעור הקבלה היומי14 de mar. de 2020(בוקר)
שיעור בוקר 14.03.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
עבודה עם הפרעות
קריין: אנחנו לומדים מתוך ספר פסח את המאמר של רב"ש "מהו הב' הבחנות שלפני לשמה" בעמוד 162, המאמר מופיע גם בכתבי רב"ש, כרך א', עמוד 624.
אנחנו עכשיו שמענו מהחברים שלנו את המשפט הידוע לנו מחכמת הקבלה, שלפי גודל האחוריים ככה גודל הפנים של המדרגה. שקודם מגיעים אחוריים של המדרגה, זה הכנת הכלים, ואחר כך לפי השימוש הנכון באחוריים, מגיעים לפנים המדרגה, שזה כבר האור שיורד על אותם הכלים שהכינו באחוריים. לכן ויהי ערב ויהי בוקר, שהכול מתחיל מגילוי החיסרון ואחר כך השימוש הנכון בחיסרון, מביא את האור שמאיר כבר מעל לחיסרון.
לכן אנחנו צריכים לראות עכשיו שגם בזמנינו שהוא מאוד מיוחד, יש ממש השגחה גלויה על כל העולם פעם ראשונה, על כל המציאות הזאת האגואיסטית, המקולקלת ממקור הקלקול, מסין, התפשטות הסימן האגואיסטי הזה, ואנחנו צריכים לראות איך אנחנו מהאחוריים האלו שמתגלים עוברים לפנים, זו העבודה שלנו. להודות על גילוי האחוריים, להשתדל להבין איך להפוך אותם לפנים. מהו ההבדל בין פנים לאחוריים, או יותר נכון מאחוריים לפנים.
ודווקא זה שאנחנו עכשיו לומדים על ענייני הפסח, פַסָח, זה ההבדל וזה הקפיצה מהאחוריים לפנים שמזה אנחנו צריכים גם ללמוד מה לעשות [לעצמנו] עם מצבנו, בזמנינו, כאן ועכשיו. שתהיה לנו כל הזמן המחשבה הזאת, איך אנחנו הופכים את האחוריים האלה לפנים לנו ולכל העולם כדי לעשות נחת רוח לבורא שהכין לנו, ואנחנו רואים עד כמה שעשה את זה בקפדנות ובהכנה ובאהבה שאנחנו כן נוכל לעבור מאחוריים לפנים.
קריין: ספר פסח, עמוד 162, מאמר של רב"ש, "מהו הב' הבחנות שלפני לשמה".
"בזה"ק שמות שואל מה שכתוב "ואלה שמות בני ישראל, הבאים מצרימה, את יעקב, איש וביתו באו". למה מתחיל בישראל וגומר ביעקב. ומתרץ שם, בדרך המדרגות עליונות.
ויש להבין ענין ב' מדרגות גם בזמן ההכנה, עוד מטרם שהאדם זכה לבחינת לשמה, שישראל מראה על שלימות, כי ישראל הוא בחינת לי - ראש, ויעקב היא מדרגה יותר קטנה.
הנה הסדר שהאדם מתחיל בעבודת ה' הוא, כמובן, שלא לשמה. ואז העבודה שהוא עושה בבחינת המעשה, כלומר בלי כוונה, שצריכה להיות בעמ"נ להשפיע. ולכן בבחינת המעשה, האדם רואה שהוא מתקדם יפה, כל יום ויום מתרבה הרכוש שלו בתורה ומצות, האדם מרגיש עצמו במצב של עליה, היות שהוא רואה, שהוא עולה בדרגה, כלומר, שהוא רואה, שהוא קובץ על יד כל פעם ופעם.
ואז הוא מקבל חיות בעבודה שלו מבחינת אור מקיף, המאיר לכולם, כלומר האור המאיר לכלל ישראל," התקופה הזאת היא הייתה לכולם, אדם שמגיע לחכמת הקבלה מגלה מה כאן יכול להיות, נדלק, פורץ, רוצה להגיע וממשיך. כל יום ויום הולך ומוסיף עד שמממש את כל ההתעוררות הזאת וכביכול נעצר. "כמבואר (בתע"ס חלק א'), שאור מקיף מאיר אפילו לכלים דקבלה. מה שאין כן אור פנימי, זה מאיר דוקא לכלים דהשפעה. כי הצמצום א', שהיה על בחי"ד, שלא לקבל אור בתוכה, לכן נתרחק האור מהכלי, שהאור היה מאיר בפנימיות.
ובענין אור מקיף מבואר בפנים מסבירות (דף כ"ט ד"ה הד') וזה לשונו, "הד' היא בחינת אור מקיף עצמו, כי האין סוף מאיר עכשיו בחינת השפעה ממקומו בריחוק מן המקום. כלומר, כיון דנקודת הרצון של בחי"ד נתמעטה ולא היה בה שום רצון לקבל, ממילא אבדה הכלי קבלה שלה, ולא יכלה לקבל לתוכה האור אין סוף ברוך הוא כמקדם. והנקודה דאמצעיתא נתרחקה מהאור. ועל כן אנו מכנים זה בשם "הרחקת מקום לאין סוף ברוך הוא".
זאת אומרת, האור אין סוף מאיר בבחינת מקיף, אפילו למקומות שאין עדיין הכלי הראוי לקבל בעמ"נ להשפיע, אלא שנקרא "הארה מצומצמת". מה שאין כן האור פנימי מאיר השפעה רחבה ובשפע, כמבואר שם.
ולכן במצב דשלא לשמה האדם מרגיש עצמו לבחינת מדרגת ישראל. מה שאין כן אם האדם רוצה להכנס בעבודה דלהשפיע, כלומר, שיהיו לו כלים לקבל אור פנימי, שאז הוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, אז באים לתוך גלות מצרים. זאת אומרת, שאז רואים איך שהאדם מרוחק מלהיות דבוק בהקב"ה בהשתוות הצורה. אלא, בין במוחא ובין בליבא, שולטת קליפת מצרים.
ובמצב הזה כבר הוא רואה, איך שהוא רחוק מלהיות בחינת ישראל, אלא שהוא נמצא במצב של יעקב, מצב של קטנות, מלשון עקביים וסוף. כלומר, שהוא נמצא בתכלית השפלות, שהוא רואה, שכל יום ויום הוא יותר מרוחק מהקב"ה, ואין לו אחיזה בקדושה.
וזה נקרא "גלות מצרים", שזה ענין שפרעה בא לאדם ושואל "מי ה', אשר אשמע בקולו". כלומר, שכל פעם באות מחשבות של פרעה, ושואלות לו את השאלה הזו. ואין לאדם, רק עצה אחת, שיצעק לה', שיעזור לו ממחשבות אלו, שזוהי הסתרה, שמסתיר על אמונת ה'. וזה נקרא מצר-מי, שמצריים שואלים את שאלת "מי ה', אשר אשמע בקולו". וזהו מצר-ים.
ובמצב הזה הוא נמצא תמיד בשאלות. וזה שכתוב "הבאים מצרימה", פירוש מצר-יה. "את יעקב", שבאו למדרגת "עקב", בחינת סוף וסיום של קדושה, שהרגישו שבבחינה יה, בזמן שהיו צריכים לקבל עליהם מלכות שמים, היה צר להם, שלא יכלו, מסיבת שאלות פרעה מלך מצרים, שהיה שולט עליהם עם השאלות של "מי ומה", שהם בחינת מוחא וליבא, כלומר "מי ה' אשר אשמע בקולו", ו"מה העבודה הזאת לכם".
וזה שכתוב "מן המצר קראתי יה", שהתפלה היא מזה שמגיעות להם בחינת צרות מן המצריים כנ"ל. וזה שכתוב "ויזעקו אל ה' בצר להם, ממצוקותיהם יושיעם". וידוע, שענין "צר" פירושו צר מחסדים, כלומר שלא היו יכולים לעסוק בעניני השפעה. זאת אומרת, בשעה שרצו לקבל על עצמם מלכות שמים, הנקרא "יה" בעמ"נ להשפיע, היו מרגישים בחינת צרות, שאין הם מסוגלים לעשות משהו בבחינת החסד.
שההבחן בין להשפיע או שהעבודה היא בעמ"נ לקבל הוא מרחק רב. היות בזמן שרוצים להשתמש בכלים דקבלה, אז יכולים לקבל הנאה ותענוג, מזה שניתן מלכתחילה ניצוצות של אור בתוך הקליפות, שהן נקראות כלי קבלה, בכדי שיתקיים העולם. אי לזאת, כשהאדם רוצה להשתמש עם כלי הקבלה, יש לו מקום שמשם נמשכים התענוגים, הנקראים בשם "נהירו דקיק", המאיר בעולם, כנ"ל בכדי להתקיים.
מה שאין כן כשהאדם לא רוצה להשתמש עם הכלי קבלה, וכלי השפעה עוד לא השיג, נמצא אז במצב לא נח, כי אין לו עוד המקום שמשם הוא יכול להמשיך הנאה ותענוג. אי לזאת, כשרוצה לעבוד בבחינת השפעה, ולקבל הנאה ותענוג בכלים דהשפעה, והיות כלים דהשפעה עדיין אין לו, לכן, כשמרגיש את הגלות, אז צועק "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה", שענין "רחב" פירושו, כידוע, רחב בחסדים, שה' עוזר לו עם מידת חסדים, כלומר, שנותן לו כלים דהשפעה.
וזה נקרא, שיוצא מגלות מצרים, ונכנס לגאולה, בזה שעתה הוא כבר יכול לעבוד בעמ"נ להשפיע, כי כבר מרגיש את חשיבות של גדלות הבורא, מזה שיש לו כלים דהשפעה, הנקראים "השתוות הצורה", היות שבזמן שהקב"ה נותן לו את ההרחבה של כלים דהשפעה, נעבר ממנו הצמצום וההסתר, שהיה לו מכח שליטת קליפת מצרים, עם השאלות והשליטות שלהם. ועכשיו הוא כבר מקבל מלכות שמים לא בבחינת "צר" כמקודם לכן, אלא "בהרחבה". וזה נקרא "ענני במרחב יה", כנ"ל. ואז נקרא שהוא זכה לבחינת עבודה דלשמה. נמצא, שיש להבחין ב' בחינות בעבודה, עוד מטרם שמגיעים לבחינת לשמה.
אחד, בחינת ישראל, שהוא מרגיש, שיש לו שלימות מבחינת לי - ראש. וזהו בעבודה מבחינת הכלל, שאז הוא מקבל מבחינת מקיף כללי, המאיר מרחוק, שפירושו, שאף בזמן שהאדם עדיין מרוחק מה', כלומר שעדיין שקוע בהרצון לקבל לעצמו, וגם בשלא לשמה הזה, ישנם גם תענוגים, מצד שהם מעורבים ביחד עם העבודה שלו, שאלו התענוגים שהוא מקבל משאר אנשים, שמכבדים אותו, ובכבוד, וכיוצא בו בשאר דברים, המקבל מאנשים בזכות שהם יודעים שהוא עובד ה'. וכאן הוא מקבל תענוג מבחינת "הנהירו דקיק", שניתן לתענוגים הגשמיים, שהם נקראים בכללות "קנאה, תאוה וכבוד". ומשום זה הם מרגישים עצמם לשלימים, לבחינת ישראל.
בחינה הב' היא בעת שמתחיל להכנס לעבודה דלשמה, אז מתחיל לרדת לגלות מצרים, ואז מתחיל הגוף לבגוד בהאדם, ולא נותן לו לעבוד עבודה זו, עם כל מיני שאלות, שאין להשיב עליהן בתוך הדעת. ולמעלה מהדעת לא תמיד האדם מוכשר להתגבר עליו. ואז הוא מתחיל להרגיש את ענין עליות וירידות, היות שכל פעם מראים לאדם מלמעלה, מה זה עבודה דלהשפיע ולא לתועלת עצמו. הגם שכל אדם מבין זה, אבל כשבא מלמעלה, כשנותנים לו להבין, הוא בא אז לידי הרגשה. ואז מתחיל סדר העבודה של "חומר ולבנים", שמרגישים קושי השעבוד של הגלות.
ובהאמור יש לפרש "וימת מלך מצרים". היינו העבודה, שהיו עובדים לתועלת עצמם, שזה נקרא "קליפת מלך מצרים", שהם כבר פסקו מלעבוד עבורו, כלומר שהרגישו, זה שעובדים לתועלת עצמו, הנקרא "שליטת מלך מצרים", היא בחינת מיתה, אלא שקיבלו עליהם לעבוד לשם שמים. אז כבר לא היה להם כח לעבוד, מסיבת מלך מצרים שלט עליהם.
נמצא, לתועלת עצמם לא רוצים לעבוד, ולתועלת ה' לא יכולים לעבוד. זה שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, מהו הפירוש "ויזעקו" ש"ותעל שועתם" היה מבחינת "אלקים מן העבודה". כלומר, זה שהיו רוצים, שהעבודה שלהם תהיה לתועלת אלקים ולא לתועלת עצמם, ולא היו יכולים על העבודה, זו היתה הזעקה שלהם.
וידוע, שאין אור בלי כלי. כלומר, שלא יכולים לתת לאדם דבר בכפיה, כידוע, אין כפיה ברוחניות. אי לזאת, כשהאדם מצטער וסובל כאב ויסורים, מזה שלא יכול לצאת מאהבה עצמית, ולעבוד רק לתועלת ה', והוא צועק לה', לעזור ולתת לו את מבוקשו. זאת אומרת, שאם הקב"ה יתן לו זה, שתהיה לו היכולת לבטל את רשותו ולהיבטל לרשותו של הקב"ה, שהוא רוצה, שתהיה רק רשות היחיד בעולם, היינו רשותו של הקב"ה, שזו כל ישועתו, זה נקרא שיש לו כלי וצורך שהקב"ה יעזור לו.
וזה שכתוב "וישמע אלקים את נאקתם". פירוש, לאחר שהיה להם כלי, שהוא רצון וחסרון שתהיה להם היכולת לעבוד לתועלת ה', אז בא הזמן של "וישמע אלקים את נאקתם". כלומר, שאז התחילה הגאולה, להוציא אותם מתחת סבלות מצרים.
אולם ידוע, שצריכים ללכת בב' קוים, היינו גם בקו ימין, שפירוש, שהאדם צריך לתת תודה לה', בזה שהקב"ה נתן לראות מה שחסר לו. כלומר, זה שהיסורים שלו, הם במה שהוא מרוחק מאהבת ה', אלו זה הן הצרות והמכאובים שלו, מה שאין כן שאר אנשים, אין הקב"ה נתן להם את היסורים האלו, אלא הצרות ויסורים שלהם, הם במה שלא יכולים למלאות עצמם בצרכים גשמיים, השייכים לאהבה עצמית, זאת אומרת, שהמה נדמו כבהמות, שאין להם מושג יותר מקבלה עצמית. ועל זה היו בשמחה ונתנו תודה לה'.
אמנם זו היא עבודה קשה, היות שקו שמאל הוא המבטל לקו ימין. אי לזאת, יש תמיד עבודה חדשה, לבנות אותו מחדש. וזה שכתוב "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים", שהעבודה שלהם היתה "בחומר", היינו בקו שמאל, שראו את חומרת מצבם, איך שהם מרוחקים מאהבת ה'. ואח"כ העבודה דקו ימין, להיות בשמחה, מזה שה' הראה להם את האמת, באיזה מצב הם נמצאים. וזה נקרא "לבנים"."
שאלה: אם אפשר לחזור מה זה ב' ההבחנות שהוא מדבר עליהן פה?
בפשטות זה שאדם עושה את כל המאמצים כשהוא מגיע ומתחיל יותר להבין מה שכתוב, לפי ההגדרות שכתובות, שעדיין לא מזהה בו בפועל את ההבחנות הללו, מה זה נקרא על מנת להשפיע, מה זה נקרא על מנת לקבל, אלא מתאר לעצמו איך שזה כביכול יכול להיות, עד שהוא מגיע למצב שהוא מקבל איזו מין הרגשה מה זה נקרא למות, שזה נקרא להפטר מכל השייכות לעצמו.
והניתוק הזה שהוא מרגיש משאיר בו רושם, ומאז והלאה הוא מתחיל לעבוד על להתקרב בעצמו, עד כמה שאפשר לניתוק הזה מעל מנת לקבל לעצמו, והחיים שלו כבר מתחילים עכשיו לקבל צורה חדשה, מטרה חדשה, יגיעה חדשה, אבל זה נובע מתוך הרגשה שהבין מה זה מוות, שזה מוות לרצון לקבל שלו.
תלמיד: ויש ממש הרגשה נפרדת לאדם בין הרצון לקבל שלו לבין משהו אחר?
מה זה משהו אחר?
תלמיד: המוות הזה.
מוות זה לרצון לקבל, הוא מרגיש שבזה הוא עובר מעבר למחסום.
תלמיד: שמעתי אותך אומר שאין לו שום שייכות לעצמו.
כן, כי זה נקרא "מת", אז "למתים חופשי" מרצון לקבל, מחשבונות, וכבר יכול במידה שמת, במידה שמשייך את עצמו למת, שכל פעם צריך להמית ולהמית את עצמו יותר ויותר, "הרוצה לחיות שהמית את עצמו", להחיות את עצמו כבר מעבר למחסום.
תלמיד: וזה סוג של אפס אחד, זה או קיים או לא קיים?
כן, אבל זה נע ונד, בא והולך, בא והולך, בגיחות כאלה, לא בבת אחת.
שאלה: כל עוד אין לאדם הרגשה מפורשת של צעקה, כי הרב"ש מדבר פה כל הזמן על הצעקה בקטע, זה אומר שהוא עוד ברצון לקבל?
אני לא יכול להגיד, כי צעקה יש לכל אחד מתי שבא לו, תלוי מה אתה מתכוון לצעקה. איך אתה יכול לזהות איזו צעקה זאת, אמיתית, לא, או אתה בוכה כתינוק או אתה בוכה כמו אישה, או אתה בוכה כגבר.
תלמיד: נניח שאני מזהה שאין צעקה.
את זה אתה מזהה ולכן אני לא רוצה לברר את זה, כי כל מה שאני אגיד אתה תפרש את זה לפי המילון הפנימי שלך.
תלמיד: איך אפשר לפרש מה הוא כותב?
רק אתה. אתם רואים שלפעמים אני שותק, קורא יחד איתכם וכמעט ולא מוסיף כלום, או אומר משהו שבכלל לא שייך כל כך לקריאה, מפני שיש ויש. לפעמים צריכים לתת לבני אדם להתבשל בפנים בעצמם.
תלמיד: אז מה יכול לעזור לי כן לפרש מה שהוא כותב ולעבוד עם זה?
[תעבוד] עם מה שרב"ש אומר, אם תקיים מה שהוא אומר, כך תתקדם.
שאלה: למה אי אפשר לענות על השאלה של פרעה "מה העבודה הזאת לכם" בדעת?
כי זה לא שייך לאותם הרצונות "מה היא העבודה הזאת לכם", כי הוא רוצה לצאת מהדעת וכל השאלות של פרעה זה בתוך הדעת, לכן אי אפשר לענות עליהן. מצד פרעה אין שום בעיה, תעבוד בתוך הדעת, תהנה מהחיים האלו, מה יש לך? תראה איך העולם נהנה, עכשיו מגיע קצת תיקון לעולם ופעם הראשונה בהיסטוריה כל העולם נכנס לשאלה, באמת בשביל מה אנחנו חיים. את זה לאט לאט ישאל כל אחד.
שאלה: היו שני מצבים ששמעתי, אחד שאתה מזהה שאתה לא רוצה לקבל, אבל עדיין לא יכול להשפיע ואז יש זעקה, ומצב נוסף שאתה צריך להודות על זה שאתה מזהה את המצב הזה, להודות על זה שמראים לך את האמת. האם התוספת הזאת, ההודיה זה מה שהופך את הכלי, כי בהתחלה דיברת על אחוריים ופנים, זו התוספת שצריך להוסיף בשביל לעבור את המצב?
ההודיה הזאת מראה לאדם שהוא נמצא כבר במצב שיכול להתקדם לקראת המחסום באמת. זאת אומרת שהוא מוכן למות. פשוט.
תלמיד: בסדר.
זה באמת בסדר, אם אדם כבר נמצא לקראת זה, זה לא פשוט. זאת הרגשת המוות שפסיכולוגית הוא מרגיש שהוא נפטר מהחיים, מהכול. זה לא פשוט, זה אדם החי שמרגיש, מעכל, משיג מה זה נקרא להיות מת בתוך הרצון לקבל שלו. זה לא מוות שמרגישים בני אדם שמתים פיזית, ביולוגית, זאת מיתה אחרת. זאת מיתה בהכרה, בהבנה, בהשגה, בזה הוא עובר משליטת פרעה לשליטת הבורא. זה המעבר.
שאלה: מה עושים במצב שרוצים לעבוד לתועלת לעצמו ולא יכולים לעבוד לתועלת ה', והצעקה לא יוצאת מהלב?
זה יבוא, יש מצבים כאלה שצריכים עוד לעמוד על זה ביני לביני וככה זה, לכן יש לנו כאן עשר מכות, זה תהליך. קודם כל הלוואי שנתקדם לזה, הלוואי שנרגיש מה זה נקרא מוות, כי מוות כאן זה שאתה מחליף את השולט בך מפרעה לבורא. מאחוריים לפנים. זה דבר גדול.
שאלה: איך להתייחס למצב החדש שאנחנו מפוצלים בכמה חללים פה בבניין, ומיום ליום הבורא מפריד בינינו יותר?
כן, נכון.
תלמיד: איך להתייחס, איך להרגיש אחד?
גם קודם לא הייתם אחד, גם קודם לא הייתם יחד, רק עכשיו הוא מראה לכם יותר. ויבוא הזמן שלא תהיה יותר מעשירייה ואחר כך אפילו עשירייה לא. כי זה מראה לכם את המצב האמיתי.
תלמיד: אז איך להשתמש בזה נכון?
רק על ידי התיקון. כל התיקון הוא בחיבור. זה ברור, כן? כל התיקון בחיבור. אז תנסו.
תלמיד: עכשיו בעולם באמת מרגישים איך מיום ליום מתחילים לשאול את עצמם שאלות מאוד גדולות, כמו, האם אני נחוץ לחברה, התפקיד שלי נחוץ לה, בירורים כאלה. בכל דבר עושים חשבון. איזה חשבון אנחנו צריכים לעשות, בני ברוך, למצב, מה אדם צריך לשאול את עצמו פה?
אדם צריך לשאול, איך אני עושה נחת רוח לבורא בלבצע איזה פעולות בחברה.
שאלה: בקשר למוות. אדם רוצה ליהנות והוא לא יכול, או שהוא פשוט לא רוצה כבר ליהנות לעצמו?
אדם מרגיש שהיה רוצה לא ליהנות, אבל מוכרח ליהנות. מוכרח ליהנות. כי חיים זה הרגשת התענוג. אין הרגשת התענוג, אין חיים.
תלמיד: זאת אומרת, הוא נמצא בהכרה, מצד הטבע הוא רוצה להנות לעצמו אבל לא יכול.
אתה מדבר על נקודת השגת המוות?
תלמיד: כן.
השגת המוות זו נקודה שהוא מרגיש מנותק מכל התענוג ומכל הידיעה, שמביא אותו למשהו אחר לגמרי, מניתוק. מזה שהוא עכשיו מתנתק מה"אני" שלו, קודם מה שהוא הרגיש במוח ובלב זה היה נקרא החיים שלו, ועכשיו הוא מגיע למצב שגם המוח וגם הלב שלו לא מקבלים הזנה, משהו נקרע מהם. וזה נקרא "מוות".
בפעם ראשונה זה מפחיד. זה לא מפחיד אלא מאוד מאוד מוזר, משונה, ואחר כך רוצה את זה. מתחיל להבין, לעכל שהדבר הזה הוא באמת מעבר מיוחד ללמעלה מהדעת, לעל מנת להשפיע, לחלל אחר.
תלמיד: זאת אומרת, יש לו אפשרות ליהנות אבל הוא רואה בזה מוות, בזה שהוא מהנה לעצמו. אין לו אפשרות ליהנות.
בהרגשה הזאת הוא מתחיל להבין שלהגיע למצב שהוא לא נהנה זה מצב שעוזר לו להתקשר למעבר למחסום. זו הרגשה, איך אפשר לתאר הרגשה?
תלמיד: נגיד עכשיו הטבע דוחף אותנו לכאלה מצבים, שכבר אין לך ממה ליהנות, עוד מעט בכלל יהיה פחות ופחות.
אין דבר כזה. אתה תראה שאנשים ייהנו מכל דבר שיהיה, לא חשוב במה, ישחקו באבנים. במקום אולימפיאדה, כדורגל, כל מיני דברים, ישחקו באבנים על החול. זה לא חשוב. לכל תענוג ותענוג שאנחנו יכולים למלאות את עצמנו יש לו ביטוי פשוט. אנשים ייהנו, לזה אני לא דואג. לא מהתענוג שייהנה ולא מהמאכלים שייהנו, מדברים פשוטים, אין שום דבר.
תלמיד: מה כן ידחוף אותם לשאלה, לאיזה בירור?
רק הארה מיוחדת מהשמיים. לא הייסורים עצמם. הם יכולים לזכך את הרצון לקבל קצת, אבל לא שתהיה מזה התעלות רוחנית.
תלמיד: מה התנאי להארה הזאת?
התנאי להארה הזאת שאנחנו משקיעים כוחות לחיבור בינינו, לימוד, הפצה, חיבור. ואחרת זה לא יהיה. סתם ייסורים יכולים לזכך את האדם, זאת אומרת שלא ירצה כל כך דברים גדולים כי מזה יש ייסורים גדולים, אז בשביל מה? "מוסיף דעת, מוסיף מכאוב", אז יסתפק במועט. אבל בזה הוא יורד כאילו. רק על ידי הגברת החיבור והפצה. חיבור בינינו כדי להפיץ את שם ה' בעולם. שם ה' זה נקרא ה-ו-י-ה הכללית, האינטגרלית. זה יבוא.
שאלה: כתוב "מן המצר קראתי י-ה", מי צועק לבורא?
העם צועק, "מן המצר קראתי ה'". הוא נמצא כבר בו'-ה' ורוצה לצעוק לי'-ה', שהבורא יציל אותו מן המצר, מהצרות, מחוסר חסדים. הוא רוצה את החסדים כדי להיות בעל מנת להשפיע וזה נקרא שנמצא "בין המצרים".
תלמיד: זו בעצם צעקה שמתייחסים אליה רק למי שרוצה להגיע לחסדים, מי שרוצה להגיע להשפיע?
ודאי.
תלמיד: וכשהעולם צועק?
העולם, אל תשים לב למה שהעולם צועק. העולם זה רק סימן חיצון איפה אנחנו צריכים להיות, בדרגה למעלה מהם כדי לספק להם הסבר. כי על ידי זה שאנחנו חייבים לטפל בהם אנחנו יכולים להתקשר לבורא. אם לא מטפלים בהם לא יכולים להתקשר לבורא. זה תנאי מאוד חשוב. אתה יכול לצעוק, אתה בכלל לא מיועד לצעוק, מי אתה? אם אתה רוצה לעשות נחת רוח לבורא, תטפל בנבראים, כי זו כל המטרה שלו. אחרת זו קליפה אם אתה פונה לבורא סתם כך.
לכן כל העבודה שלנו עבור הנבראים, כדי לעשות נחת רוח לבורא. ואנחנו באמצע ביניהם. לכן משרתים גם את אלו וגם לו.
תלמיד: אז יש משמעות או אין משמעות לזה שהם צועקים, או לא צועקים עדיין?
זו משמעות שהבורא מעורר אותם. אני לא צריך לדאוג לעורר אותם שיצעקו. אני צריך לעשות קשר בינם לבין הבורא. לקחת את החסרונות שלהם, שאלות, בעיות, מ"ן, ולהעלות אותו לבורא. לבקש עבורם כדי לעשות נחת רוח לו. אבל כשאני פונה אליו אני צריך גם לשקול, שהיחס שלי אליהם ואליו יהיה שקול, לא פחות ולא יותר. אם אתה עושה את זה יותר או פחות, אם אתה רוצה יותר אליהם, סימן שאתה רוצה כבוד או משהו. אם אתה רוצה יותר לבורא, סימן שאתה פונה לעצמך. זה חייב להיות ממש שקול, כמו במאזניים.
תלמיד: כשאני פונה לבורא בשמם, רק זאת הצעקה שלי?
זו הצעקה שלך. אתה לוקח חסרונות מהם, מתוך זה שאתה אוהב אותם, אתה רוצה את טובתם, אתה משתדל להרגיש אותם מפני שהבורא מסדר לך את הדברים האלה, אתה מבקש ממנו להרגיש אותם בלב שלך. אין לך לב לזה, יש לך לב אבן כלפיהם, לא אכפת לך מהם. אלא אתה מבקש מהבורא שירכך לך את הלב, שיתן לך לב בשר, לחסדים, שאתה תכלול אותם בתוך החסדים שלך, בתוך הבינה שלך, שאתה תכלול את האבן שלהם, לב האבן, ואתה תוכל להעלות אותו לבורא, לבקש ממנו תרופה, שירפא אותם. עבורם אתה מבקש ועבורו אתה מבקש.
יש כאן כמה דרגות, בבקשה. מפני שאתה לא יכול לעזוב אותם. רק אתה יכול להיות המקשר ביניהם לבורא ואתה מרגיש את האחריות הזאת, גם מצידם וגם מהבורא אתה מרגיש אחראי, וכאן ישנה עבודת ישראל מאוד מיוחדת, דווקא על הנקודה הזאת יש מאבק, כמו שאנחנו למדנו, בין אחשוורוש לבין המן.
וגם כלפי הבורא, אתה רוצה כדי לעשות נחת רוח לו, אתה מבין שאתה בעצמך לא יכול לגרום לו שום נחת רוח. אלא כדי לגרום לו נחת רוח אתה צריך לרדת אליהם ולהעלות מהם את המ"ן לבורא, שבזה אתה מכבד אותו, אתה מרומם אותו. הוא "על כל הגויים בשמיים כבודו"1. אנחנו מתקדמים לסוג עבודה כזאת. להיות המקשר, להיות המתאם בין אומות העולם לבורא.
וכאן אנחנו צריכים לראות יחס מאוד חד מצד אומות העולם אלינו ומצד הבורא אלינו, שאנחנו בין שני כוחות מאוד מאוד קשים, ואנחנו בין שניהם. אני מבין ככה, כאילו שאתה למדת באיזה מקום לימודים ואחר כך בא לעבודה, ממש לעבודה כזאת. נצטרך לפתור אותה, לפתוח אותה, להכיר.
אני חושב שאף אחד עוד לא מכיר אותה. זה שאנחנו לא מבינים, לא מרגישים, לא בעלי ניסיון ופתאום צריכים לגשת לזה, אנחנו נראה שהבורא דוחף אותנו וזהו. ואז צריכים לקבל וכל הזמן בעיקר בינינו להיות מחוברים יותר ולדרוש ממנו קשר.
שאלה: איך עובדים בשני קווים? הוא כותב, "בקו שמאל, שראו את חומרת מצבם, איך שהם מרוחקים מאהבת ה'. ואח"כ העבודה דקו ימין, להיות בשמחה, מזה שה' הראה להם את האמת, באיזה מצב הם נמצאים."
זה עוד לא מציאותי. זה שאדם שמח שהוא נפטר מכל מה שיש לו בעולם הזה, מתנתק לגמרי כביכול, מתעלה מעל עצמו ומת, ושלא נשאר לו בעצם שום דבר מזה מצד אחד. מצד שני הוא מתחיל לרכוש שיטה חדשה, שיטה חדשה של הקיום, לא בשטח שלו.
עוד אין לי מילים, ואני לא שמח לדבר על זה מפני שזה לא יתקבל נכון. צריכים עוד זמן, עוד כמה מצבים שנעבור.
שאלה: מה צריכה להיות התפילה שלנו כרגע עבור האנושות?
עבור האנושות? שהבורא יעזור לנו להבין מה אנחנו צריכים לעשות, מה אנחנו יכולים לעשות, מה עלינו לעשות בכל צעד ושעל. כשיש שינויים גדולים בכל יום ויום, איך אנחנו צריכים להתייחס לאנושות, איך אנחנו צריכים לראות את עצמנו ואת האנושות והקשר בינינו, ואיך אנחנו צריכים לפרסם את שיטת התיקון בהתאם לאיך שמתגלים היחסים החדשים כלפי האנושות. ושנתחיל, מתי ובאיזו צורה לעבוד עם האנושות בצורה מעשית אולי.
את כל הדברים האלה אנחנו ממש לא יודעים, מאוד רחוקים מזה. עוד לא מבינים, זה הכול עדיין אפילו בצורה פוטנציאלית לא קיים בנו, מכל שכן בפועל. אני לא יודע איך להתקדם לזה, צריכים לבקש מהבורא שייתן לנו גם ברגש, גם בשכל וגם דוגמאות. אני צריך לדרוש את הכול, העיקר לדרוש.
ילד שקם ומתחיל לגדול הוא לא יודע כלום. צריכים ללמד אותו את כל הדברים שבני אדם צריכים לעשות. הוא יודע לעשות פיפי? לא. אתה צריך להעמיד אותו ולהגיד, "אנחנו עושים כך". הדבר הכי פשוט וטבעי ושהוא לא צריך בשביל זה לעשות כלום, לא, אתה צריך ללמד אותו, את הדבר הטבעי ביותר. על כל דבר ודבר צריכים לקבל הדרכה.
שאלה: התפילה עבור האנושות, צריכה להיות מטעם העשירייה?
מטעם העשירייה צריכה להיות כל פעם פנייה לבורא, עבור האנושות, או עבור מישהו או משהו, לא חשוב, אבל תמיד זה מטעם עשירייה. על זה אנחנו לא מדברים, זה ברור, אין תפילה פחות ממניין. לכן לא אומרים באף מקום ככה כל פעם, עשירייה, עשירייה.
תלמיד: יש לנו חיסרון טבעי, כל אחד מרגיש איזו ריקנות מסוימת. יש לנו חברים חולים בעשירייה, יש לנו חברים באולם אחר עכשיו, מפורדים, ארצות שלמות שמשפיעות עליי, יש חברים שאני מבקש עליהם. איזו תפילה, איזו כוונה צריכה להיות לתפילה הזאת כדי לאחד את הכול לעשירייה?
מהתחלה ועד הסוף, רק נחת רוח לבורא.
שאלה: אמרת שמתוך ה-ו לה-י הוא עולה, אז מה זה אומר בעצם?
י-ה-ו-ה הכוונה?
תלמיד: כן, פשוט כשענית מקודם לגבי הבקשה, לגבי התפילה, אמרת שהאדם קודם כל עולה מה-ו ואחר כך עולה לה-י.
כי הכלים שלנו זה כלים דקבלה, הם נמצאים בזעיר אנפין ומלכות, ו-ה, חצי התחתון של הוויה, ואנחנו צריכים להעלות אותם לחלק העליון של הוויה, לי-ה.
תלמיד: אמרת שאני צריך להתייחס בשווה גם לתחתונים וגם לבורא, שיהיה יחס שווה. אני צריך להתייחס בשווה מכיוון שאם לתחתונים יהיה לי איזה יחס מיוחד, אז אני אעשה את זה לשם כבוד. אז יוצא שגם הבורא אמור להיות לא חשוב בשבילי, אם אני אמור להתייחס אליהם בצורה שווה?
פלפולים כאלו. אני הכול בודק לפי האגו שלי, וכלפי האגו שלי אסור שתהיה לי עדיפות כלפי הנבראים לעומת הבורא, או כלפי הבורא לעומת הנבראים. אחרת אם אני אהיה לא בדיוק באמצע במאזניים, באפס, אז אני תמיד אהיה לטובת עצמי, לאיזו צורה. לכן אם אני באפס, אז אני ישר מכוּון לעל מנת להשפיע.
שאלה: האם ארבע שעות של לימוד מועילות יותר מארבע שעות של הפצה, ובאילו תנאים?
אני לא יכול להגיד. בדרך כלל אם ההפצה היא באמת הפצה טובה, אינטנסיבית, מטרתית, היא יכולה להיות יותר מכל לימוד, גם יותר מתפילה. אבל ממש הפצה, ולא סתם ככה לעשות מה שבא לכם, אז הפצה עדיף.
שאלה: קראנו, שכאשר הוא רוצה לעבוד בהשפעה ולקבל את האור והתענוג בכלים דהשפעה, היות ועדיין אין לו כלים דהשפעה, אז במקום הצר הזה, מתוכו, אנחנו צועקים. ואז ייתכן ונותנים לנו את הכלי דהשפעה דרך אור דחסדים. לאחר שמקבלים את הכלי דהשפעה, עבור מי ההנאה והתענוג אז?
אם זה כלי דהשפעה, אז בתוך הכלי הזה יש לך גם כן כלי של כל אדם הראשון, נשמה, ולקבל שם התגלות הבורא על מנת להשפיע נחת רוח לו.
שאלה: איך להרוג את הרצון לקבל?
על ידי חיבור עם החברים. כאלה שאלות, אני לא יודע מה לעשות איתן.
שאלה: אמרת מקודם שהאדם צועק לבורא שהוא רוצה את החסדים. האם חסדים זה לשייך כל דבר לבורא?
כן.
שאלה: התייחסת קודם לקטע הקריאה שקראנו בהכנה לשיעור, על האחוריים שמתגלים, שאז הם צריכים להפוך לפנים. אנחנו רואים שאחוריים מתגלים עכשיו בכל העולם.
נגיד.
תלמיד: ואנחנו אלה שצריכים להפוך את זה לפּנים. איך אנחנו הופכים את האחוריים האלה לפּנים, שנממש את המדרגה שהתחלו אותה עכשיו?
זה מה שהוא אומר לנו ב"דומה דודי לצבי". הוא כותב על זה בצורה יפה מאוד, שהאחוריים האלה הם הפנים, רק נראים לך כאחוריים כי הבורא מתרחק כדי למשוך אותך אחריו, ככה זה עובד. אנחנו צריכים להבין שבפנייה כזאת אלינו, שהוא מעורר בנו כל מיני בעיות, תסכולים, פחדים, הוא מעורר אותך לשים לב אליו, להתקרב אליו, מה עם החיים שלך, איך אתה שורד בחיים.
אני רואה בזה הצלה גדולה לכל האנושות, לְמה הגענו? מה אתה רוצה, שזה יתפרץ כמלחמת [העולם] השלישית? מה זו המגיפה הזאת? תראה באיזו אהבה הוא עושה את זה, כמה אנשים מתים, כמה חולים? אבל יחד עם זה נעצרים כל העסקים, כל העסקים המדומים, כל מיני קשרים שאין בהם שום צורך, כל הזבל הזה, איך זה הכול נופל מאנושות, מתחיל להתנער. מה זה? איזו אהבה יש בזה. נגיד שאתה היית צריך לטפל בילדים שלך בצורה כזאת, היית יכול לעשות את זה יותר בשמירה? אני לא מתאר לעצמי איך.
אם הבורא היה נותן לי לנהל את האנושות, לתקן אותה, הייתי עושה כך? תראה מה ש[נעשה] כאן. כמה אלפים, שבכל זאת כנראה שהיו צריכים לטובתם לעזוב את העולם, עליהם מראים לנו דוגמה, פי מיליון מזה מראים לנו פחדים, חרדות, כל מיני כאלה דברים. מנהלי העולם מראים לכולם עד כמה שהם מטומטמים, ושאין בהם שום שליטה וכוח. תראה עד כמה שהעולם נעשה יפה וטוב, בלי מכות. זה מכות? כלום. כל המטוסים על הקרקע, כל המסעדות ריקות, הכול בסדר גמור, יפה.
תלמיד: אבל אנשים עדיין בחרדה.
בלי זה לא יכולים לנהל אותם.
שאלה: כן, אבל מי זה שצריך לתת משמעות לכל זה? אנחנו, לא?
כן.
תלמיד: זה מה שאני שואל, איך אנחנו נרגיש את זה, ואיך אנחנו נעביר את זה?
העיקר לא לחכות, כי אם אתה מחכה זה הכי גרוע. אפילו לעשות פעולות לא טובות, הבורא יתקן אותן, הבורא יתקן. רק להשתדל כמו ילד קטן, תשבור את הצעצועים בדרך, תעשה, לא חשוב, העיקר אתה צריך לדעת שאתה חייב לעשות משהו, חייב לבצע. אל תדאג אם תפרסם משהו שהוא לא מספיק גמור ולא בדיוק נקי, ומי יודע מה יהיה בעוד כמה ימים, עד כמה יצחקו מהמאמר שלך, זה לא יקרה. קודם כל זה לא יקרה. הבורא כבר ידאג שזה יתקבל נכון. העיקר לעשות ובכמויות, ובכל השפות. אנחנו צריכים לדאוג האם אנחנו עושים בכל השפות או לא.
היו כאן בכנס 2020 חברים שלנו מ-78 מדינות. אז שיתרגמו ל-78 שפות את המאמרים האלו, כל מיני קליפים, טוויטים, כל דבר. לא לעצור. דווקא על ידי העבודה הזאת אנחנו נתקדם לא מתוך הלימוד. עכשיו זה כבר זמן הפעולה. נקווה שאתם עוד מעט כולכם תצאו לחופש ותתחילו לעבוד. ואם כבר בחופש לא תתחילו לעבוד אז אני כבר לא יודע, אוי ואבוי לנו.
תלמיד: רק להגיד, שבאמת אפילו לפני הפתרון שלנו, יש הרבה מאוד בירורים מאוד יפים שמתחילים לעלות. לדוגמה אנשים שנמצאים בבית ומעלים מחשבות על הטעם בחייהם, ומה יש להם בחיים בלי עבודה ובלי כלום. או לדוגמה הייתה כתבה על זקנים שמעדיפים ללכת למועדונים, כי הם יותר מפחדים להיות לבד בבית מאשר מהקורונה, מתוך הבירור שלהם בחיים הם מעדיפים את ההרגשה של ביחד. נסראללה אתמול אמר שצריך לשים בצד את כל חילוקי הדעות ולהתאחד. יש מקום אפילו להבליט בירורים למודעות של האנושות, איך ערבות הדדית מתבטאת במקומות שונים, בארצות הברית, בישראל, באיטליה. יש הרבה מאוד הבחנות שאפשר לחדד אפילו לפני שמתחילים להעביר את המסר שלנו.
בסדר, אני מסכים. אבל לא להיות באיזה ערפול, האנטישמיות עוד מעט תתעורר דווקא כדי לרכוב על וירוס הקורונה. זה יהיה. החוקים נשארים אותם חוקים אלא הכול תלוי בהפצה שלנו, עד כמה נוכל להפיץ את זה בצורה נכונה וטובה. בינתיים נראה לי שאנחנו בפיגור. אנחנו צריכים לתפוס את הגל, צריכים להבין, להרגיש, לקפוץ על זה. זה כמו שיש לך רכבת ואתה רץ ליד הרכבת לפני שאתה קופץ על מדרגת הקרון, ואנחנו עכשיו מתחילים לבצע את זה.
תלמיד: ומה זה אומר "לקפוץ", מה צריך להתחבר בדיוק?
שאני ארגיש את הדופק של הקהל, וכל פעם לפי מצב הרוח, לפי דרגת החרדה או כל מיני הסתכלויות שלהם על כל דבר, בהתאם לזה אני אפרסם עוד ועוד על תכלית הבריאה, על תכנית התיקון. זו העבודה שלנו, להיות בהתאם למה שהם נמצאים.
שאלה: זו אותה שאלה כל הזמן. בניגוד לכולם אנחנו אומרים שיש לכל דבר תכלית, כיוון, מטרה וצריך להגיע למשהו, וכשעובדים על סל המסרים, לא משנה איך מתחילים ולמי, בסופו של דבר זאת הנקודה. היא בהתחלה ובסוף והיא חייבת להיות גם לאורך כל הדרך. איך אנחנו כל הזמן מחזיקים את זה מול העיניים של מי ששומע אותנו, לא אצלנו?
על ידי זה שאנחנו מחוברים. אם לא מחוברים, אף פעם לא תבוא לך איזו הברקה נכונה. זה היה פעם, עכשיו עם המכה הכללית אתה חייב להיות קשור לעשירייה, לחברים, אתה חייב להיות בקשר עם האחרים, אחרת לא תוכל לבטא את דבר התיקון נכון.
תלמיד: מה זה אומר שגם את המוצרים שלנו אנחנו צריכים לעשות ביחד, אנחנו צריכים לחשוב עליהם ביחד?
כן, כמה שאפשר. אין כאן מקום לשבת בבית ולכתוב משהו ולעשות משהו, זה לא כל כך ישפיע. אתה תראה שכשמישהו כותב מאמר כשהוא נמצא לבד בבית עם המוזה שלו, זה לא הולך, אלא זה צריך להיות דווקא "בתוך עמי אנוכי יושבת".
תלמיד: זאת אומרת שכדאי להגיד לאנשים, אם בא לך לכתוב משהו תמצא עוד חבר, דבר אתו על זה, תדונו על זה, ואפילו תפסלו העיקר להוציא משהו?
כן. אתם לא רוצים להיפגש, תעשו את זה דרך זום, אבל זה חייב להיות כך מתוך הקשר.
שאלה: האם זו תופעה חד פעמית או שככה זה עובד, שאחרי הכנס יש לנו קושי להתארגן לחיבור, והמכה בחוץ זה איזה שילוב שהחיבור בינינו יעזור גם להם בחוץ. איך זה עובד?
אתם צריכים לעשות את זה עכשיו לבד בעצמכם. לפני הכנס מה עשיתם? עשיתם הכנות פיזיות, אבל היו שיעורים, הייתה תכנית, הכול היה. הגעתם והתחלתם להתכלל בתוך החיבור, בתוך השיעור ויצא מה שיצא. ובמיוחד זה יצא על ידי זה שהגיעו חברים ונשים מכל העולם ועשיתם יחד. והיום, עכשיו, אתם לא יחד ולא עושים כלום. ככה זה, אלא על מה אתם בוכים, על מה שהיה לנו, איפה אותם בצלים ושומים שאכלנו במצרים?
תלמיד: היחד הזה שאנחנו עכשיו צריכים לעשות בעצמנו, כביכול יש שתי תופעות, אחת בחוץ ואחת בפנים. האם זו תופעה אחת?
זאת תופעה אחת, רק אתם צריכים להיות ראש לתופעה ההיא והם הגוף, ואתם צריכים להתחבר אליהם. זאת תופעה אחת, על זה אין שום ספק.
תלמיד: אני רוצה להגיד על מה שדיברנו עכשיו. חשבתי לקחת חבר ולכתוב איתו משהו ביחד. אני לא יכול להגיד שיצא איזה מאמר יפה וזה גם לא משנה, אבל עצם העובדה שעשינו את זה ביחד נתן דחיפה גדולה. רציתי לחלוק את זה איתכם ואני חושב שזה רעיון מצוין. יצא לי גם לכתוב משהו לבד אבל ראיתי שזה לא אותו מצב כשאתה עושה את זה עם עוד אחד.
בטוח שאתם צריכים להרגיש עד כמה זה יוצא לא פי שניים יותר חכם אלא זו רמה אחרת של פיתוח העניין, שמבפנים יוצא משהו חדש.
תלמיד: כמו שהחבר עכשיו אמר, אפילו בקמפוס ישבנו וחשבנו איך להגיב על משהו שיצא בקבוצת ווצאפ של מישהו, ומתוך הבירור אחרי שעשינו כמה סיבובים, נולדה איזו תגובה אפילו פשוטה, וכולם הרגישו שזה משהו חזק. אנחנו מתחברים לקהל ומבררים איזו תגובה יוצאת מאיתנו שלאחד לא יכולה להיות כזאת.
קריין: עמוד 40 ב"ספר פסח", "ויבן ערי מסכנות", "שמעתי" פ"ו. מופיע גם ב"כתבי בעל הסולם", עמוד 591, ב"ספר פסח" בעמוד 40.
פו. ויבן ערי מסכנות
שמעתי מאאמו"ר זצ"ל ג' שבט תש"א
"הנה הכתוב אומר "ויבן ערי מסכנות לפרעה, את פתום ואת רעמסס" (שמות א').
ויש לשאול, הלא פתום ורעמסס משמע שהם ערים יפים. וערי מסכנות משמע שהיא עניות ודלות. וגם מלשון סכנה. וכן יש להבין, במה ששאל אברהם אבינו עליו השלום: "ויאמר וכו', במה אדע כי אירשנה?" (לך לך ששי). ומה השיב לו הקב"ה. כתוב: "ויאמר לאברם, ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה".
לפי הפשט קשה להבין: היות שהשאלה היתה, שהוא היה רוצה בטוחות על הירושה. ולא נראה שום בטוחות בהתשובה, שהקב"ה השיב לו, כי זרעך יהיו בגלות. ומשמע שזה היה תשובה מספקת עבורו.
כי אנו רואים, כי אברהם, כשהיה לו וכוח עם הקב"ה בענין אנשי סדום, היה לו וכוח ארוך עם הקב"ה. וכל פעם אמר "אולי...". וכאן, כשהקב"ה אמר, שזרעך יהיו בגלות, כבר קבל זה בתור תשובה מספקת. ולא היה לו שום וכוח לומר "אולי...". אלא שקבל זה בתור בטוחות על ירושת ארץ.
ולפי זה יש להבין את התשובה הזו. וכן יש להבין מה שפירש הזה"ק על הכתוב "ופרעה הקריב". ומפרש, שהוא הקריב אותם לתשובה. היתכן, שפרעה הרשע ירצה לקרבם לתשובה?
ולהבין כל זה יש להבין את מאמר חז"ל וזה לשונם: "כדריש ר' יהודה, לעתיד לבוא מביא הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה. ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים, האיך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה. ורשעים בוכין ואומרים, האיך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה". (סוכה נ"ב ע"א).
והמאמר הזה כולו מוקשה:
א. אם כבר שחט את היצר הרע, מאיפה יש עוד רשעים?
ב. צדיקים למה בוכין, אדרבא הם היו צריכים לשמוח.
ג. איך יכול להיות שני דעות במציאות, בזמן ששניהם כבר הגיעו למצב של אמת, שהמאמר הזה המדובר הוא בעתיד לבוא, שאז בטח מצב של אמת, ואיך יכולים להיות שנוי במציאות במרחק כזה, מבין חוט השערה להר גבוה?
ופירש זה עם מה שאמרו חז"ל (שם) "אמר רבי אסי: "יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא (של עכביש), ולבסוף דומה כעבותות העגלה, שנאמר "הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה" (ישעיה ה').
אנו צריכים לדעת כלל גדול, שעבודה שלנו, שניתן לנו, שיהיה על בסיס אמונה למעלה מהדעת. אין זה מטעם, שאין אנו ראויים למדרגה גדולה, ומשום זה ניתן לנו, שנקח הכל בכלי של האמונה. וזה נדמה לנו לבחינת שופלות ופחיתות ערך. והאדם מצפה, מתי נוכל לפטור את עצמו מעול הזה, שנקרא אמונה למעלה מהדעת.
אלא הוא מדרגה גדולה וחשובה מאוד, שאין סוף ותכלית לרוממותה. ומה שנראה בעינינו לבחינת שופלות, הוא מסיבת הרצון לקבל שבנו. ובהרצון לקבל יש להבחין בו בחינת ראש וגוף, שהראש נקרא ידיעה והגוף נקרא קבלה. ומשום זה כל מה שהוא נגד הידיעה, נבחן אצלנו לבחינת שופלות ומעשה בהמה.
ובהנ"ל יש לפרש, מה שאברהם אבינו עליו השלום שאל להקב"ה "במה אדע כי ארשנו?" כי איך יהיה מציאות, שיוכלו לקבל עליהם עול האמונה? היות שזהו כנגד הדעת. ומי יכול ללכת נגד הדעת? אם כן איך יהיה מציאות, שיזכו לאור האמונה, היות שכל השלימות תלוי רק בזה.
ועל זה השיב לו הקב"ה: "ידוע תדע וכו', שהם יהיו בגלות". שפירושו, שהוא הכין קליפה, שהוא היצר הרע אדם בליעל, שהוא פרעה מלך מצרים, שאותיות פרעה הוא אותיות ערף, כמו שאמר האר"י ז"ל בשער הכוונות לפסח, שפרעה הוא בחינת עורף מצר-ים, שהיה מוצץ את השפע כשיורדת לתחתונים, עם השאלה שלו, שהוא בא ושואל "מי ה' אשר אשמע בקולו?" (שמות, שביעי). ותיכף עם השאלה הזאת כבר נמצאים ברשות הקליפות, כמו שאומר הרמב"ם (בהלכות דעות) מה שכתוב "אל תפנו לאלילים", עם הפניה לבד, היינו עם השאלה לבד, כבר עוברים על הלאו "דלא תפנו".
והיות שהס"א, רוצה שתוכל לינוק שפע מהקדושה. ומה היא עושית אז שתוכל לינוק שפע מהקדושה? וזה שאומר לנו הכתוב "ופרעה הקריב". ומפרש הזה"ק, שהקריב אותם לתשובה. ושאל כנ"ל: "איך שייך לומר, שפרעה קרב אותם לתשובה, הלא הדרך של הקליפות הוא לרחק את האדם מהקב"ה?"
וזה יש להבין על דרך, מה שכתוב בזהר, וזה לשונו: "אבל בך אתרשים פשע בטמירו, כגוונא דחויא דמחי ואעיל רישיה בין גופיה [אבל בָּךְ, מתרשם פשע בִּטְמִירוּ, כמו הנחש שֶׁמַּכֶּה, ומכניס ראשו לתוך גופו]". ובהסולם "כגוונא וכו', כי הפשע הזה, להיותו בטמירו, נמצא כח הנחש, דמחי לבני עלמא והביא מיתה לעולם, עודו בכל תוקפו. ואי אפשר להעביר אותו, בדומה לנחש, הנושך לאדם, ותיכף מכניס ראשו לגופו, שאז אי אפשר להרגו". (הקדמת ספר הזהר דף מא, ובהסולם).
ועוד מאמר יש בזהר, שהנחש כפף לרישא ומחי בזנביה [שהנחש כופף ראשו וּמַכֵּה בזנבו]. היינו, שלפעמים הוא נותן לאדם, שיקבל עליו את עול האמונה, שהוא בחינת למעלה מהדעת. שזה הוא ענין "כפיף לרישא", אבל מחי "בזנביה". בזנביה, אפשר לפרש, בסופו. שמה שכף לרישא, היה בכדי שבסופו יקבל בעמ"נ לקבל. זאת אומרת, מה שנתן לו מקודם רשות לקבל עליו את האמונה, היה בכדי שאח"כ יקח הכל לרשותו. כי הקליפה יודעת, שאין מקום לקבל שפע, אלא על ידי הקדושה.
וזה פירוש, שפרעה הקריב. שדרשו, שהקריב את ישראל לתשובה. וזה היה בכוונה תחילה, כדי שאח"כ יקח מהם הכל לרשותו. וזהו שכתב האר"י ז"ל, שפרעה היה יונק כל השפע, שהיה יורד לתחתונים, היה יונק מבחינת עורף ומצד הגרון, שהוא בחינת רישא דגופא [תחילת הגוף], שהיה לוקח הכל בכלי קבלה שלו.
וזהו פירוש "ויבן ערי מסכנות", היינו שזה היה לישראל. זאת אומרת, שכל כמה שהיה עובדים בזמן גלות, הכל לקח פרעה לרשותו. וממילא היו עם ישראל עניים, שנקרא מסכנא, בחינת עני.
ועוד יש לפרש מסכנות מלשון סכנה, שהם היו בסכנה גדולה, שלא ישארו במצב זה כל ימי חייהם. אבל לפרעה היה עבודתם של ישראל פיתם ורעמסס, היינו ערים יפים מאד מאד.
לפי זה יהיה הפירוש "ויבן ערי מסכנות" - לישראל, ולפרעה - את פיתם ורעמסס. היות שכל מה שעבדו ישראל, נפל לקליפות, ולא היו רואים שום ברכה בעבודתם. ובזמן שהיו מתגברים בעבודת האמונה ובבחינת השפעה, אז כן ראו פריה ורביה. וברגע שנפלו לבחינת ידיעה וקבלה, היו תיכף נופלים לרשות קליפת פרעה. ואז באו לידי החלטה גמורה ומוחלטת, שהעבדות צריך להיות בבחינת אמונה למעלה מהדעת, ובבחינת השפעה.
אבל ראו, שאין כח בידי עצמם לצאת משליטת פרעה. לכן כתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי פחדו, שלא ישארו שם בגלות לעולמים. אז "ותעל שועתם אל ה'", וזכו לצאת מגלות מצרים.
נמצא, שמטרם שראו את המצב, שבו הם נמצאים ברשות הקליפות, וכואב להם ומפחדים שלא ישארו שם לעולמים, אז אין שום צורך, שה' יעזור להם מכלי קבלה, אם לא מרגישים את ההזק והחסרון, שיש בזה, שזהו כל המפריע מלהתדבק בה'. כי אחרת אדם מחשיב יותר את העבודה בבחינת ידיעה וקבלה. מה שאין כן בחינת אמונה נחשב לבחינת שופלות. ובוחרים יותר בידיעה וקבלה, כי כך מחייב שכל החיצון של האדם.
ולכן הוכן להם הגלות, שירגישו שאין להם שום התקדמות בהתקרבות לה', כל עבודתם נשקע בתוך קליפת מצרים. ואז ראו, שאין להם שום ברירה, אלא הם מוכרחים לקבל על עצמם עבודה של שיפלות, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת, ולהשתוקק לבחינת השפעה, אחרת הם מרגישים, שהם שנמצאים ברשות הס"א.
נמצא, שהאמונה שקבלו עליהם, היה מטעם, שראו, אחרת אין להם שום עצה. ומשום זה הסכימו לעבודה של שיפלות. וזה נקרא "עבודה, התלויה בדבר". מסיבת שלא יפלו לתוך רשת הקליפות, לכן לקחו עליהם עבודה זו. אבל אם בטל הדבר, בטלו אהבה לעבודה זו. זאת אומרת, אם בטל היצר הרע, שכבר אין מי שיביאו להם מחשבות דלא תפנו לאלילים, בטלו אהבה של עבודת השיפלות.
ובזה נבין מה שאמרו חז"ל: "יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא (עכביש), ולבסוף דומה כעבותות העגלה".
ידוע, שיש בחינת אונס, שוגג, מזיד. הרצון לקבל, המוטבע באדם, הוא בחינת אונס, מטעם שאין זה בידו לבטלו. וממילא לא נחשב זה לחטא, אלא זה נחשב לעון, כמ"ש: "הוי מושכי העון בחבלי השוא". אם כן, אי אפשר לדחותו או לשנוא אותו, מטעם שאין הוא מרגיש, שזה יהיה חטא. אבל מזה יוצא אח"כ "כעבותות העגלה", חטאה. ומהרצון לקבל הזה נברא אח"כ קליפות, שיש להם מרכבה שלימה, בסוד "זה לעומת זה עשה אלקים". ומשם נמשך היצר הרע. היינו הכל מהחוט השערה הנ"ל.
וכיון שכבר נתגלה שזהו חטא, אז כבר יודעים לשמור את עצמם מחוט השערה הזו. ואז מבינים, שאין עצה אחרת, אם רוצים להכנס לקדושה, אלא לקבל עבודה של שיפלות, היינו אמונה והשפעה. אחרת הם רואים, שנמצאים תחת שליטת קליפת פרעה מלך מצרים.
נמצא, שתועלת הגלות היה, שירגישו, שהרצון לקבל הוא חטא. וזהו סיבה, שיחליטו, שאין עצה אחרת, אלא להשתדל להגיע לכלי השפעה. וזה ענין, שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו עליו השלום, על השאלה, שהוא בקש בטוחות על ירושת הארץ: "ידוע תדע, כי גר יהיו זרעך וכו' וענו אותם". כי על ידי הגלות, אז הם יבואו לידי גלוי של החוט השערה, שהוא חטא. אז יבואו לידי קבלת עבודה אמיתית, כדי להרחיק עצמם מן החטא.
וזה שאמר רבי יהודה, לעתיד, שיהיה "בלע המות לנצח", דהיינו שהקב"ה שוחט ליצר הרע, וממילא לא נשאר ממנו אלא חוט השערה, שזה לא מורגש לחטא כלל (שחוט השערה הוא דבר שלא יכולים לראות זה בעין). ומכל מקום נשארים עוד רשעים וצדיקים. ואז כולם רוצים להדבק בו ית'. והרשעים, שעוד לא תיקנו את החוט השערה שלהם, מזמן שהיצר הרע היה קיים, שאז היה יכולת להרגיש, שזהו חטא.
מה שאין כן עכשיו, שאין יצה"ר לא נשאר אלא בבחינת חוט השערה, אז אין להם סיבה שיצטרכו להפוך את הכלי קבלה לכלי השפעה. כנ"ל, שחוט השערה לא מרגישים. אבל מכל מקום להדבק בו ית' לא יכולים, כיון שיש שנוי צורה ו"אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". והתיקון שלהם הוא, שיהיו אפר תחת כפות רגלי הצדיקים. שהכוונה הוא, היות שהיצר הרע נתבטל, נמצא שאין לצדיקים סיבה, שיצטרכו ללכת בבחינת אמונה למעלה מהדעת.
אם כן, כיון שאין להם סיבה, אז מי מכריח אותם? לכן כשהם רואים, שהרשעים, שנשארו עם חוט השערה, ולא תיקנו את חוט השערה, בזמן שהיה היצר הרע, שאז ראוי היה שיוכלו לתקן, מטעם שאז היה מגולה את הרצון לקבל לחטא. מה שאין כן עכשיו לא ניכר לחטא, אלא לחוט השערה.
לכן, אם אין סיבה, אין עכשיו מקום לתקן. אבל יחד עם זה, אין מקום לדביקות, כי השנוי צורה נשארו. וכל התיקון שלהם הוא בזה, שהצדיקים הולכים עליהם. היינו, כשרואים שעכשיו כבר אין פחד מפני רשת הקליפות, שכבר נשחט היצר הרע.
אם כן, מדוע עכשיו הם צריכים לעבוד בבחינת אמונה למעלה מהדעת? אבל כשהם רואים, שאין הרשעים יכולים עכשיו להגיע לדביקות, מטעם שאין להם עכשיו סיבה, היינו יצר הרע, שיהיה ניכר להם לחטא, ויחד עם זה הם נשארו בחוץ, שסוף כל סוף נשאר שנוי צורה.
לכן הצדיקים, כשרואים את זה, אז הם מבינים מה טוב היה להם, שהיה להם סיבה לעבוד בבחינת השפעה, שהיה נדמה להם, שעסקו בבחינת השפעה רק מטעם היצר הרע. אבל הם רואים, שענין החטא, שראו אז, היה לטובתם. היינו, שבאמת העבודה זו הוא עיקר. ולא מטעם פחד, שיפלו לרשות הקליפות, עושים עבודה זו. וראיה לזה הם רואים אצל הרשעים, שלא תיקנו את החוט השערה. ועכשיו אין להם סיבה. ונשארו מבחוץ, שלא יכולים לבוא עכשיו לדביקות בה'.
נמצא, שהצדיקים מקבלים כח ללכת מחיל לחיל ע"י הרשעים. וזה שהרשעים נעשה אפר תחת רגלי הצדיקים. שהצדיקים הולכים על בחינת שנשארו בבחינת רשעים. אם כן "אגלאי מילתא למפרע [מתברר העניין מלכתחילה]", שדוקא עבודה זו הוא חשובה. ולא מטעם הכרח, כמו שנדמה להם מקודם, בזמן שהיה להם יצר הרע. עכשיו הם רואים, אפילו בלי יצר הרע, כדאי לעבוד בבחינת השפעה ואמונה.
וענין הללו בוכין והללו בוכין, כידוע, כי בכיה הוא בחינת קטנות, שהוא בחינת ו"ק. ויש חילוק בין ג"ר לו"ק. שמוחין דו"ק מאירים מבחינת העבר, היינו שהם לוקחים חיות ואור ממה שעבר עליהם. מה שאין כן מוחין דג"ר מאיר בהוה, ע"י שהוא מיחד את הזווג.
וזה פירוש, שהצדיקים בוכין ואומרין: "איך יכולנו לכבוש הר גבוה?" שעכשיו הם רואים, מה שהיה לפני שחיטת יצר הרע, שהיה שליטתו גדולה מאד, בסוד "זה לעומת זה עשה אלקים". והיה להם רחמים גדולים מצד השם ית', שנתן להם כח לנצח את מלחמת היצר. ויש להם עכשיו ששון ושמחה מהנס שהיה להם אז, היינו מזמן העבר. וזה נקרא "מוחין דקטנות".
והרשעים בוכין, כיון שעכשיו אין להם שום עצה להדבק בו ית', אף על פי שעכשיו הם רואים, שאין זה אלא חוט השערה. אבל היות שאין עכשיו יצר הרע, אין להם סיבה, שיוכלו להפוך את הכלי קבלה להשפעה. רק רואים שהם מבחוץ, לכן הם בוכין.
אבל התיקון שלהם הוא בזה, שנעשה אפר תחת כפות רגלי הצדיקים. היינו כנ"ל, שעל ידי זה שהצדיקים רואים, אף על פי שאין עכשיו יצר הרע, ומכל מקום אין הרשעים יכולים לזכות לדבקות. אז הם אומרים, על מה שהיה חושבים, שרק מטעם סיבה של יצר הרע צריכים ללכת בדרכי השפעה. אלא הם רואים, שזהו הכלי אמיתית. זאת אומרת, אפילו שלא היה יצר הרע, גם כן דרך זה הוא אמת, שדרך האמונה הוא דרך נפלאה.
ובזה נבין, למה נשארים רשעים אחר שחיטת יצר הרע. זהו מטעם כדי שיהיו אפר "תחת כפות רגלי הצדיקים". שאם לא היה נשארים רשעים, אז לא היה מי שיגלה את הענין הגדול הזה, שדרך האמונה הוא לא מטעם אהבה התלויה בדבר. היינו שלא מטעם יצר הרע צריכים ללכת בדרך האמונה, אלא זהו אהבה שאינו תלויה בדבר. היות שעכשיו כבר אין יצר הרע, ומכל מקום רק בדרך האמונה יכולים לזכות לדביקות ה'.
ושמעתי פעם אחרת: הנה מה שאנחנו צריך דוקא לאמונה, הוא מסיבת הגאות שיש בנו, שאז קשה לנו לקבל האמונה. זאת אומרת, שאף על פי שהאמונה הוא בחינה גבוה, ומדרגה נפלאה, שאין התחתון יכול להשיג ולהבין את יקר ערכה ותכלית רוממותה, הוא רק מסיבת הגאות שבנו, דהיינו הרצון לקבל, נדמה לעינינו שהוא בחינת שופלות ומעשה בהמה. אשר לסיבה זו הוכן לנו אדם בליעל.
ושמעתי פעם אחרת: אשר אנחנו רואים, שבזמן שאנו לא רוצים לקבל את האמונה אנחנו נופלים ממצבנו. ובכל פעם ופעם אנחנו עולים ויורדים, עד שנקבע בליבנו שאין לנו עצה אחרת אלא לקבוע את האמונה. וזהו היה בכדי לקבל את האמונה. וזה ויבן ערי מסכנות (לישראל) לפרעה."
סדנה
מתי אנחנו צדיקים ומתי אנחנו רשעים?
*
שאלה: מאיזו עבודה בדיוק צעקו בני ישראל?
אני לא יודע, מה אתם חושבים?
תלמיד: יש מספר אפשרויות.
איזה?
תלמיד: אפשרות ראשונה, שהם ניסו להתחבר ולא יכלו להתחבר. אפשרות שנייה, שניסו למצוא איזה קשר עם הבורא ולא יצא כלום, ומהעבודה הזאת יכול להיות שהם צעקו. אפשרות שלישית, הם ניסו ליהנות מהפעולות שמכוונות להיטיב את מצבם בעולם הזה, לבנות ערים יפות וכן הלאה, וגם מהעבודה הזאת לא יצא כלום.
לא מזה, לא מזה ולא מזה, לא משלושתם. אלא זה שהבורא מראה להם מה זה נקרא ניתוק מהרצון לקבל והם לא יכולים לממש את זה בעצמם. אם אתה כבר רוצה לדעת, אני אגיד לך. זה מה שהתחלנו היום לדבר במאמר הראשון, זה עיקר הנקודה שבפסח, פַסַח, יציאה משליטה לשליטה. את זה הם לא יכולים, ובכל יתר הדברים הם איכשהו מסוגלים לסייע.
תלמיד: מה אפשר בכל זאת לצעקתם לעלות לבורא?
שהם רוצים להמית את עצמם, היינו את הרצון לקבל שלהם ולא יכולים, וגם לא יכולים בצורה ישירה להשפיע בזה לבורא.
קריין: עמוד 164 טור ב', פסקה תחתונה "נמצא".
"נמצא, לתועלת עצמם לא רוצים לעבוד, ולתועלת ה' לא יכולים לעבוד. זה שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, מהו הפירוש "ויזעקו" ש"ותעל שועתם" היה מבחינת "אלקים מן העבודה". כלומר, זה שהיו רוצים, שהעבודה שלהם תהיה לתועלת אלקים ולא לתועלת עצמם, ולא היו יכולים על העבודה, זו היתה הזעקה שלהם."
על הנקודה להמית את עצמו, זה אדם לא מסוגל, על זה צעקו. בכל היתר יכולים לסייע.
שאלה: איך אפשר לפרש נכון בדרך שלנו את הוויכוח של אברהם עם הבורא על עניין אנשי סדום?
אני לא מתעסק בפלפולים. לא אכפת לי אנשי סדום ולא אכפת לי אברהם. תגיד לי במילים נורמליות איך שאנחנו מרגישים את זה, ולא דרך תורה ועוד מקורות.
תלמיד: מתי המקובל מתווכח עם הבורא על מה שהוא רואה במציאות?
מה זה שייך למה שעכשיו קראנו?
תלמיד: מתי המקובל מבקש מהבורא למשל רחמים על הבריות, על אנשי סדום על איזשהו דין שמתגלה?
מתי קראת את זה?
תלמיד: כתוב כאן בעמוד 40 "כי אנו רואים, כי אברהם, כשהיה לו וכוח עם הקב"ה בענין אנשי סדום, היה לו וכוח ארוך עם הקב"ה. וכל פעם אמר "אולי...". וכאן, כשהקב"ה אמר, שזרעך יהיו בגלות, כבר קבל זה בתור תשובה מספקת". כאן הוא קיבל את זה בתור תשובה מספקת שהיה ברור לו שבני ישראל יהיו במצרים.
שהגלות היא לטובתם.
תלמיד: ומצד שני במקרה האחר היה לו כן ויכוח עם הקב"ה.
כן, כי חשב שאפשר עוד להציל כמה כלים ולא להעביר אותם בצורה כזאת כמו בסדום. וכאן הוא הבין שאם הכרת הרע תבוא בדרך הזאת, זה יהיה מוצלח.
תלמיד: אתה יכול קצת להבהיר את הנקודה הזאת?
מה הוא אמר בסדום? "אפילו עשרים, אפילו עשרה צדיקים אם יהיו, לא כדאי להרוס את סדום". זאת אומרת עד מתי אפשר לרדת במספר הכרת הטוב שיהיה בכלי, כדי שיהיה אפשר לתקן את הכלי, אז מחמישים ירד עד עשרה, פחות מזה אין. שאם יש עוד איזה ניצוץ, אפשר לתקן.
מה שאין כן כאן. מה זה כאן במצרים "כי גר יהיה זרעך"?
תלמיד: כדי לקבל את הרצון האמתי ואת הכלי האמתי, צריך בשביל זה באמת לעבור את כל זה.
למה לא התווכח?
תלמיד: כי הוא ראה מה זה ירושת הארץ, הוא הבין שיש פה באמת צורך מאוד גדול כדי שיוכלו לרשת את הארץ.
כי חייבת להיות גלות בצורה הסופית שצריכה להתקבל בכל רצון ורצון. שכל רצון ורצון, כל חלק וחלק ממנו בכל ההתכללויות, צריך להיות מוכן לתיקון, נדרש לתיקון, הכרחי לתיקון, ואז הגלות הזאת היא תתקיים בהם ויוכלו לצאת, אחרת לא.
בסדום זה לא כדי לתקן אלא כדי להכין אותם רק לתחילת העבודה. אז אפילו עשרה, אם אין, חייבים להרוס, להפוך אותם, כמו שאתה חורש את האדמה, ונהפוך הוא. מה שאין כן כאן זה חייב להיות עד הסוף. אם יש איזה מין פרור בתוך הרצון לקבל ששייך לישראל, לא לסתם אלא שייך לישראל שהוא חייב להתקן, אבל יש בו עדיין איזו הכרת רע לא מספקת, אז הוא לא יכול לצאת מהגלות. מדובר עלינו שאנחנו צריכים לעבוד על זה.
תלמיד: איך אתה עושה את ההבחנה בין שעדיין אין מוכנות לדרך שצריך לעבור כדי לקבל את ירושת הארץ, לבין זה שאולי עדיין הם לא צריכים לקבל את כל המכה הזאת?
זה לא עליי לעשות.
תלמיד: מתי אנחנו מבחינים שאנחנו צריכים כן לראות שהכלי מבקש רחמים, צריך רחמים, צריך עזרה, לבין זה שהוא באמת צריך את מלוא התקיפות כדי לקבל את ירושת הארץ?
אני לא יודע איך לענות לך. תשאל בצורה קונקרטית.
תלמיד: מתי אנחנו צריכים לבקש מהבורא חסדים ורחמים על מה שמתגלה?
אין תשובה על השאלה הזאת. מתי אנחנו יכולים לבקש? כל הזמן תבקש, למה לא?
תלמיד: כי "במה אדע כי ארשנה", הוא קיבל את התשובה לחלוטין בלי שום בקשה מעצמו לא לרחמים, כי ברור שזה מה שצריך לקרות.
כאן צריכה להיות תשובה ברורה, שכל הכלי חייב להיות בהכרת הרע אחרת הוא לא זוכה לגאולה. חייב להיות כל הכלי בהכרת הרע שנמצא בגלות תחת שליטת פרעה.
מה שאין כן שם, בסדום ועמורה, מדובר על זה שהם נמצאים בקליפה. האם יש ביניהם איזה מין רשימו הקטן ביותר שזה העשירייה הקטנה נגיד, כדי להציל אותם? אם אין, אין שם שום בעיה חייבים להחריב את כולם, זה התיקון שלהם. לא דרך ההתעוררות, דרך אור החסדים, אלא על ידי הפיכת הרצון.
שאלה: לגבי מה שהוא כתב במאמר הראשון שקראנו על המיתה. הוא כותב שם שהירידות והעליות מתחילות אחרי שאדם כבר מקבל את הטעם הראשון בלשמה ואז מתחילות אצלו עליות וירידות, כשהוא נאבק לחזור לניתוק הזה שהוא קיבל. מה זה אצלנו עכשיו עליות וירידות אם עוד לא קיבלנו את הניתוק הזה?
אצלנו עליות וירידות זה במצב רוח ולא בהבחנות על מנת לקבל או על מנת להשפיע. אם מוסיפים לאדם יצר הרע שנקרא אצלו "ירידה", כי הוא לא יכול עכשיו להיות בעל מנת להשפיע בפועל, הוא קורא לזה "ירידה", אז הוא עובד על זה בהתחברות, בלהזמין המאור המחזיר למוטב, וכך לתקן את עצמו בלהתכלל בעשירייה שזה נקרא "עליה". אלו עליות וירידות.
אצלנו זה עדיין לא כך, אצלנו זה בצורה אישית, אינדיבידואלית, מצב רוח יותר טוב, מצב רוח פחות טוב. בסך הכול זה עליות וירידות.
תלמיד: אז מה זה אצלנו עבודה בעשירייה, חיבור בעשירייה, עזרה לחבר, תמיכה?
אמצעי כדי להגיע סוף סוף למצב שחיבור בעשירייה זה יהיה חיבור, וניתוק זה יהיה ניתוק, ויהיה ברור שזה על מנת לקבל וזה על מנת להשפיע. אצלנו אין עדיין את הדברים האלה, זה עדיין במצב שכאילו בעל מנת לקבל, כאילו בעל מנת להשפיע, אבל הכול עדיין ברצון לקבל בלבד. לכן אי אפשר להגיד "עליות וירידות".
שאלה: הוא חוזר כאן על שתי בחינות שחייבות להיות, בחינת אמונה למעלה מהדעת ובחינת השפעה, פעמיים הוא חוזר על זה, שזה סימן לראות פרייה ורבייה בעבודה, למה צריך את שתיהן?
בחינת אמונה למעלה מהדעת ובחינת ההשפעה. בוודאי שהשפעה זה גם בלמעלה מהדעת, אבל למעלה מהדעת זה כאילו הכיוון ואמונה יכולה להיות באור החסדים, ומה כתוב, השפעה למעלה מהדעת או מה?
תלמיד: כן, בחינת אמונה למעלה מהדעת ובחינת השפעה.
אז ההשפעה זה יכולה להיות בלקבל על מנת להשפיע, מדרגה יותר גדולה.
קריין: עמוד 52, ספר פסח, מאמר ר"ד מ"שמעתי", "מטרת העבודה". המאמר מופיע גם בספר כתבי בעל הסולם, עמוד 651, בספר פסח הוא בעמוד 52, שמעתי ר"ד "מטרת העבודה".
"הנה, בזמן ההכנה, כל העבודה היא בהלאוין. זאת אומרת, בה"לא", כמ"ש "וענו אותם בארץ לא". מה שאין כן בענין הלשון, שהוא בחינת אנכי, צריכים מקודם לזכות לבחינת אהבה.
מה שאין כן בההכנה יש רק עבודה בבחינת "לאוין", שהוא בחינת "לא יהיה לך", שעל ידי הרבה "לא" באים לבחינת "אל" דחסד. וטרם זה יש הרבה "לא", שהוא אלוהים אחרים, הרבה "לָאוִין". יען, שמשלא לשמה באין לשמה.
וכיון שהס"א נותנת הסמיכה, לכן אפילו אח"כ, כשעובדים וממשיכים קדושה, ומכל מקום בזמן שהיא לוקחת את הסמיכה, אזי נופלין מהמדרגה. אזי היא לוקחת את כל השפע, מה שהיו ממשיכים. ועל ידי זה יש כח לס"א לשלוט אח"כ על האדם, שהאדם יהיה נגרר אליהם למלאות רצונה. ואין לו עצה אחרת, אלא שהוא יכול להרים את עצמו מדריגה יותר גבוה. ואזי הסדר עוד הפעם, כמו מקודם עם מ"ט שערי טומאה.
זאת אומרת, שהאדם הולך במדרגת הקדושה עד מ"ט שערים. אבל שם יש לה שליטה, ליקח את כל החיות והשפע, עד שהאדם נופל בכל פעם לתוך שער של טומאה יותר גבוה, כי "זה לעומת זה עשה אלוקים". וכשבאים לתוך שער המ"ט, כבר אין האדם יכול להגביה את עצמו, עד שהקב"ה בא וגאלו. ואז "חיל בלע ויקאנו ומבטנו יורישנו אל". זאת אומרת, שכל השפע והחיות, שהקליפה היתה לוקחת מכל המ"ט שערים דקדושה, לוקח עכשיו האדם. וזה סוד "ביזת הים".
וטרם שמרגישין את הגלות אי אפשר לגאול. ובזמן שהולכין בהמ"ט, אז מרגישין את הגלות. ובשער הנו"ן השם ית' גואל. ואין חילוק בין "גולה" ל"גאולה" אלא ב"א", שהוא סוד אלופו של עולם. לכן גם הגלות, אם אין האדם משיג כראוי, חסר לו מהמדרגה".
אבל אותו ה"א", אלופו של עולם, הוא בעצם צריך להשיג בכל מדרגה ומדרגה, לא במדרגה אחרונה בלבד.
שאלה: מה זה גלות?
"גלות" זה נקרא שאני מנותק מהבורא.
תלמיד: אז האדם צריך להרגיש, גלות זו נקודת המוות שאנחנו אומרים?
מוות זה, בדרך יש הרבה כאלו נקודות, שהאדם מרגיש שהוא מת, שאין לו כוח השפעה.
תלמיד: נקודת המוות, שאדם מרגיש שכל הרצון לקבל שלו, כאילו עצרו שם את כל החשמל, אין חשמל כאילו, הוא מת.
מת, אז מה אם מת? זה לא אומר שום דבר על האדם עצמו.
תלמיד: אבל איך מהמצב הזה.
הוא נמצא ברצון לקבל, והרצון לקבל מרגיש את עצמו בחושך. מרגיש את עצמו במוות. הוא יכול להיות רשע גמור ויש לו כזה מצב.
תלמיד: ואיך ממצב הזה מתחילים להתעורר?
מאיפה אני יודע? אתה נותן לי נתון שאני לא יכול לעשות עם זה כלום. אתם חושבים שאתם שואלים שאלה שלמה ואיך אפשר לענות עליה, רוב השאלות הן כאלו, שלך תדע על מה הוא מתכוון. עוד הפעם.
תלמיד: אנחנו צריכים להרגיש עכשיו נקודת הגלות, נקודת המוות, כדי להתחיל להתעורר לחיים?
נכון.
תלמיד: ואנחנו באמת מרגישים איך נקודת המוות הזאת מתרחשת.
יכול להיות.
תלמיד: כאילו ברצון לקבל אין שום חיים, הכול עוצר? ועכשיו אנחנו צריכים למצוא את הקו, איך מזה להתחיל להתחבר לבורא, להתחיל להתחבר לחיים?
אז זה שאין לך חיות ברצון לקבל, אתה קובע שזה המוות. אבל זה לא אומר שאתה אומר שהחיים זה ברצון להשפיע. זה לא מספיק שאתה אומר שאין לי ברצון לקבל שום דבר. היה לי מיליארד דולר באה הקורונה הזאת, ונשאר לי אפס. אז אני מרגיש שאני נמצא במוות. טוב לי מותי מחיי. זאת אומרת זה לא מספיק כדי להיות מוות. או שכן, יש כאלה שכן. אז אני אומר לך זה לא אומר שום דבר מה שאתה שואל. האם זה שאין לי רצון להשפיע, לאהוב את הזולת, אפילו גרם אחד שאין לי, אני מרגיש שזה מוות? ואם אין לי מיליון טון לאהוב את הזולת, ואני מרגיש מוות? איפה יותר, איפה פחות. באור החסדים או גם באור החסדים והארת חוכמה, או ממש אור החוכמה. יש הבדלים, אבל זה שאתה אומר שהרצון לקבל ריק ולכן הוא מרגיש מוות, וודאי שהוא מרגיש מוות. שימות. זה מה שהיה בסדום. מגיע להם הפיכת סדום, שקצת תכונת הבינה תתעלה למעלה, מהרצון לקבל, ואז יהיה הבדל בין זה לזה, יהיה אפשר לדבר על משהו.
תלמיד: המוות הזה, שאין לי אפילו גרם של אהבת הזולת, מאיפה הוא בא? מאיפה אני אקח אותו?
מאור החסדים.
תלמיד: זו בקשה לבורא? לדרוש ממנו?
וודאי. דרך עשירייה.
שאלה: האם אפשר להסביר את התהליך הזה של מ"ט שערים שהכול הולך לקליפות? ואז יש איזו מהפכה, והוא קורא לזה ביזת הים?
אני לא כל כך אוהב לפרש את הטקסטים, מפני ששם אלה מצבים מאוד גדולים, ואתם כבר תהיו קשורים כאילו שזה כך, וזה קצת אחרת. כמו שאנחנו התחלנו היום לדבר מה זה נקרא נקודת המוות, בתחילת השיעור.
אתם רוצים עוד פעם לקרוא את המאמר? בבקשה, תקרא.
קריין: ר"ד, "מטרת העבודה".
"הנה, בזמן ההכנה, כל העבודה היא בהלאוין. זאת אומרת, בה"לא", כמ"ש "וענו אותם בארץ לא". מה שאין כן בענין הלשון, שהוא בחינת אנכי, צריכים מקודם לזכות לבחינת אהבה.
מה שאין כן בההכנה יש רק עבודה בבחינת "לאוין", שהוא בחינת "לא יהיה לך", שעל ידי הרבה "לא" באים לבחינת "אל" דחסד. וטרם זה יש הרבה "לא", שהוא אלוהים אחרים, הרבה "לָאוִין". יען, שמשלא לשמה באין לשמה". זאת אומרת כל העבודה היא לא לקבל שום דבר שמרגיע את הרצון לקבל, רק לדרוש, להיות ברצון לקבל ריק, ומעליו להשתוקק לרצון להשפיע. זה נקרא "להיות בארץ לא". ארץ זה רצון, אין ברצון שום דבר, אלא הכול למעלה ממנו.
שאלה: "מה שאין כן בענין הלשון, שהוא בחינת אנכי, צריכים מקודם לזכות לבחינת אהבה" את זה לא הבנתי.
זה אחר כך. זה עוד לא. הוא נותן את זה כנגד ה"לאוין", שבינתיים זה הכול ב"לאו". לא ב"לאו" באהבה, אלא ב"לא".
שאלה: סתם להתמלא זה לא חטא, להתמלא על זה שאני רוצה לנצל את הזולת, זה נחשב למשהו לא טוב כאילו?
כן. אבל אחר כך בכל זאת יש לך שאלה, ממה אתה נהנה? מה ממלא את הכלים שלך? או שאתה עושה את זה רק מצורך ההכרחיות, שאתה חייב. "ההכרח- לא יגונה ולא ישובח". שאני ממלא את הכלים האלו שלי, כדי להתקיים, אבל הרצון זה לא כלי סתם, שאני ממלא את עצמי. הרצון שאני רוצה שזה יהיה קיים, ומילוי שיהיה בו, הרצון שלי הוא ב"לא".
תלמיד: אז יש גם "לא" שאני לא רוצה להזיק לחבר.
כתוב, "צדיק אוכל לשבע נפשו", זאת אומרת שהוא עושה את זה, מהכרח. לא נהנה, זה לא בשבילו מטרת החיים, אלא הוא חי, אבל משתוקק למשהו אחר לגמרי. לא לצלחת מרק, או לא לדברים, אפילו דברים בהמיים, גשמיים, שמזה נהנה פה ושם. לא זאת המטרה.
שאלה: יש מצבים שאתה יודע שהרצון לקבל שלך נהנה מזה.
אז אתה יודע שאתה נהנה מזה, בינתיים, ושזה הטבע מחייב אותך ליהנות מזה, ואתה היית מתפטר מזה ולא היית יכול להתפטר, ורוצה ולא רוצה, העיקר זה הבירור, שכן, ככה אני בינתיים נמצא, מה לעשות?
תלמיד: כי זה בעיקר כלפי החברה שאתה רואה, אולי זה כן מקדם את החברה.
אני לא מחפש תירוצים, כן לקדם, או לא לקדם. אני אומר שיש לי עדיין רצונות שמהם אני לפעמים נהנה, לפעמים לא, אני משתדל לא לעשות עליהם חשבון, חוץ משהייתי שמח שגם הם לא יהיו. אז הקטע הזה ברור, כי זה באמת החלק הקל וששייך לנו.
שאלה: למה מהרבה "לא" הוא בא מבחינת חסדים?
מהרבה "לאוין"?
תלמיד: כן.
לא. כלי שלא רוצה, שנמצא לא רק תחת הצמצום, שהוא מגרש, מגרש, מגרש את כל סוגי התענוג, אז הוא בזה בונה את עצמו ככלי לבינה, כלי דחסדים.
תלמיד: זה נראה כאילו שהעבודה היא בחינת שדוחה תענוגים, ולאו דווקא עובד על חשיבות של גדלות הבורא, של מטרת הבריאה,
אז איך הוא דוחה? הוא חייב לעשות כאן איזו סקאלה של חשיבות, זה לעומת זה, זה לעומת זה. ולכן דוחה.
"וכיון שהס"א נותנת הסמיכה, לכן אפילו אח"כ, כשעובדים וממשיכים קדושה, ומכל מקום בזמן שהיא לוקחת את הסמיכה, אזי נופלין מהמדרגה. אזי היא לוקחת את כל השפע, מה שהיו ממשיכים." כי לא רעה, לא כדאי היה לעשות. "ועל ידי זה יש כח לס"א לשלוט אח"כ על האדם, שהאדם יהיה נגרר אליהם למלאות רצונה." בינתיים רע כאילו. "ואין לו עצה אחרת, אלא שהוא יכול להרים את עצמו מדריגה יותר גבוה." זאת אומרת יש צורך בזה שהסטרא אחרא אוכלת אותו, היא בזה מחייבת אותו לעלות. "ואזי הסדר עוד הפעם, כמו מקודם עם מ"ט שערי טומאה." כמה שיורד כך הוא עולה. יורד, עולה.
"זאת אומרת, שהאדם הולך במדרגת הקדושה עד מ"ט שערים. אבל שם יש לה שליטה, ליקח את כל החיות והשפע, עד שהאדם נופל בכל פעם לתוך שער של טומאה יותר גבוה, כי "זה לעומת זה עשה אלוקים"." כי בכל מדרגה ומדרגה יש לך קדושה, קליפה, מ"ט שערי טומאה, משלה. "וכשבאים לתוך שער המ"ט, כבר אין האדם יכול להגביה את עצמו, עד שהקב"ה בא וגאלו. ואז "חיל בלע ויקאנו ומבטנו יורישנו אל"." כאילו אדם אז מגלה את עצמו שהוא נמצא ברצון לקבל שאי אפשר לברוח, להציל אותו, ואז הוא זוכה לזה שהבורא מציל אותו. כמו שכתוב, הקב"ה בכבודו ובעצמו, "זאת אומרת, שכל השפע והחיות, שהקליפה היתה לוקחת מכל המ"ט שערים דקדושה, לוקח עכשיו האדם. וזה סוד "ביזת הים"." זה שהבורא מסדר לו, ודווקא זאת הפעולה ביציאת מצריים.
"וטרם שמרגישין את הגלות אי אפשר לגאול. ובזמן שהולכין בהמ"ט, אז מרגישין את הגלות. ובשער הנו"ן השם ית' גואל. ואין חילוק בין "גולה" ל"גאולה" אלא ב"א", שהוא סוד אלופו של עולם. לכן גם הגלות, אם אין האדם משיג כראוי, חסר לו מהמדרגה".
שאלה: מה מאפיין את שערי טומאה?
שהם כוללים את כל הגלויות. ושאתה בכל פעם, בסוף המדרגה, אתה לא מסוגל לעשות כלום. ואתה רק אז זוכה לגאולה. כמו שכתוב על עם ישראל לפני הגאולה היו במ"ט שערי טומאה.
תלמיד: והתהליך הזה, שכל פעם האדם מגביה את עצמו על ידי הסביבה, עד שהוא מגיע למצב שהוא קולט שגם הסביבה לא יכולה לעזור לו?
לא יכולה לעשות כלום. כי כולם נמצאים במ"ט שערי טומאה. כולם. ואז רואה שאין לו שום אפשרות אפילו לצעוק, "וייאנחו בני ישראל מן העבודה", אבל יותר מזה לא. זאת אומרת, על חצי מהמצב יכולים לצעוק, להתפלל, ועל חצי לא. אחרת מה זה נקרא שהבורא גואל אותם?
תלמיד: אבל זה רק בשער הנו"ן, ולפני זה עוד יכולים "בכוחות עצמם" כאילו להגביה את עצמם?
כן, אבל בכל מדרגה יש לנו שער נו"ן קטן.
זה שאתם מבולבלים זה טוב, אדרבא אני אוהב את זה, ואתם תאהבו את זה. הבירור הוא שקרי, כאילו ברור. דווקא בלבולים כאלה, חוסר אונים, חצי או רבע מהראש עובד והיתר ישן, אלה מצבים טובים.
שאלה: לא ברור מה אני צריך לקחת מהמאמר הזה לעבודה בעשירייה עכשיו?
תדבר על זה עם העשירייה. אני אומר ברצינות, תדבר על זה עם העשירייה, מה אתם צריכים לקחת מתוך המאמר הזה כדי לקיים, להצליח או לעזוב, או זה יתקיים בעצמו. או אולי לקרוא כמה פעמים בעשירייה ואז יהיה לנו יותר ברור.
איפה כתוב שיש הבדל בין 100 ו-101 פעמים, או כתוב באיזה מקום אחר שהאדם חוזר על זה כך וכך פעמים?
תלמיד: כשנמצא בעלייה.
כן. וזה לא בגלל שאתה לא שמעת קודם או כן שמעת, זה מתוך היגיעה שאתה כל פעם רוצה להבין, רוצה לקיים. אתה מחפש על ידי מה אני ממש נכלל בתוך המאמר הזה ומקיים אותו, מה שהוא אומר שם בפנימיותו. אני לא מבין מה קורה כאן במילים, בין המילים, הן כאלו עבות, אני רוצה להתכלל בהן, כמו שאני נכנס ליער, כך אני רוצה להרגיש בתוך המאמר הזה.
קריין: ר"ד, "מטרת העבודה".
רד. מטרת העבודה
"הנה, בזמן ההכנה, כל העבודה היא בהלאוין. זאת אומרת, בה"לא", כמ"ש "וענו אותם בארץ לא". מה שאין כן בענין הלשון, שהוא בחינת אנכי, צריכים מקודם לזכות לבחינת אהבה." זאת אומרת זה לא בשבילנו. בשבילנו זה לאוין.
"מה שאין כן בההכנה יש רק עבודה בבחינת "לאוין", שהוא בחינת "לא יהיה לך"," מה זאת אומרת? שלא יהיה לך רצון לקבל שלך, ולא יהיה לך את המוח שלך, ולא יהיה לך את ההרגלים שלך, ולא כלום, רק ה' א-לוהיך. "שעל ידי הרבה "לא" באים לבחינת "אל" דחסד. וטרם זה יש הרבה "לא", שהוא אלוהים אחרים, הרבה "לָאוִין". יען, שמשלא לשמה באין לשמה."
אתה עובד לכל מיני מטרות אחרות ולא דווקא לכוח העליון.
"וכיון שהס"א נותנת הסמיכה, לכן אפילו אח"כ, כשעובדים וממשיכים קדושה, ומכל מקום בזמן שהיא לוקחת את הסמיכה, אזי נופלין מהמדרגה." זה תמיד עד גמר התיקון, רק אז אנחנו יכולים להגיד, "זהו גמרנו לא יהיה יותר שום דבר". כמו שדיברנו על 39 מכות במלחמת המפרץ. הטילים. "אזי היא לוקחת את כל השפע, מה שהיו ממשיכים. ועל ידי זה יש כח לס"א לשלוט אח"כ על האדם, שהאדם יהיה נגרר אליהם למלאות רצונה." כי אדם ממלא כביכול את הסטרא אחרא. הוא בהתחלה עושה כמה דברים טובים, נכונים, חיבור וכן הלאה, אז יש איזו הארה בפעולות שלו, ואחר כך זה נכנס בה, לתוך הסטרא אחרא, היא משתמשת בזה וכבר אדם כאילו מצדיק, כאילו הוא חושב שכך צריך להיות, וכבר יש לה כוח.
קריין: על הנקודה הזאת יש ב"שמעתי" ל"ה "בענין החיות דקדושה".
אם האדם המשיך איזה הארה, ואין בידו להחזיקה בקביעות, מטעם שהכלים שלו עדיין לא נקיים, שיהיו מתאימים להאור, היינו שהאדם יקבל זה בכלים דהשפעה, כדוגמת האור הבא מצד המשפיע, לכן ההארה מוכרח להסתלק ממנו.
ואז ההארה הזו נופלת לידי הס"א. וכך הוא כמה פעמים. היינו שהאדם ממשיך ואח"כ מסתלק ממנו. לכן מתרבה ההארות בים דס"א. וזהו עד שנתמלאה סאתה. זאת אומרת, לאחר שהאדם מגלה את כל מדת היגיעה, שיש בידו לגלות, אז הס"א נותנת לו בחזרה את כל מה שלקחה לרשותה, בסוד "חיל בלע ויקיאנו"."
אבל זה בתנאי שהוא לא רוצה למלאות את הסטרא אחרא, אבל יוצא לו כל פעם שממלא אותה, ככה זה בא בחזרה.
נמצא לפי זה, את כל מה שהס"א קבלה הכל לרשותה, היה רק בתור פקדון. היינו שכל זמן שיש לה שליטה על האדם, וענין השליטה שיש לה, הוא הכל בכדי שיהיה מקום להאדם, לברר את הכלי קבלה שלו, ולהכניסם להקדושה. זאת אומרת, אם היא לא היתה שולטת על האדם, אז היה האדם מסתפק במועט. ואז כל הכלי קבלה של האדם היו נשארים בפרודא."
תתארו לעצמכם, אם הסטרא אחרא לא הייתה עוזרת לנו בצורה הפוכה אז לא היינו מצליחים. זה נקרא "עזר כנגדו". אנחנו חושבים שזה משהו רע שהייתי הורג אותה, הורס אותה. לא. אין רע במציאות. יש כאן רק להבין למה הבורא בכל זאת עשה כך שאנחנו צריכים גם על ידה להצליח. וכל הדברים שאני משתוקק ומזיע, כמו ילד קטן שעושה משהו וזה לא יוצא, זה נופל לסטרא אחרא ואחר כך היא מחזירה.
קריין: מ"שמעתי" נ"ב "אין עבירה מכבה מצווה".
"ושמעתי עוד משל, שאמר: לב' חברים, שאחד נהיה מלך והשני היה עני ואביון. ושמע, שחבירו נעשה מלך. אז העני הלך לחבירו המלך, וסיפר לו על מצבו הרע. אז המלך נתן לו מכתב לשר האוצר, שבמשך שעתיים הוא יקבל כסף כמה שרוצה. והעני בא לבית האוצר עם הקופסא הקטנה. ונכנס, ומילא את הקופסא הקטנה עם כסף.
כשיצא, אז הפקיד נתן לו בעיטה בהקופסא. אז כל הכסף נפל לארץ. וכך היה חוזר חלילה. והעני היה בוכה: למה הוא עושה לו כך? ולבסוף אמר, כל הכסף שלקחת כל הזמן, שלך הוא. ואתה תיקח הכל. כי לא היו לך כלים, לקחת את הכסף, שיספיק לך מהאוצר. לכן עשה תחבולה כזאת."
בבת אחת אי אפשר לבצע את הפעולה הזאת, לקחת בבת את אחד את כל הכלים האלו בעל מנת להשפיע, לקבל את כל האורות בעל מנת להשפיע. אלא על ידי כלים קטנים ואורות קטנים באים לפעולות בדידות, ואחר כך כל הפעולות האלה מתחברות, הבורא מחבר אותן יחד ואז יוצא "חיל בלע ויקיאנו", רק בצורה כזאת. זאת אומרת, מה שסטרא אחרא פולטת זה רק נראה לנו שכך, היא שומרת עבורנו. וזה מגיע מתוך זה שמלכתחילה אנחנו בנויים בצורה כזאת שלא מסוגלים לקבל בעל מנת להשפיע, זה חייב לעבור דרך סטרא אחרא כקבלה ואז זה מגיע אלינו כעל מנת להשפיע.
יש כאן עוד מה לברר אבל זה דבר טוב.
קריין: מבעל הסולם, אגרת נ"ו על "עון האמורי".
כי עון האמורי הוא ענין הקליפה השומרת ומסבבת על הפרי, הנקראת "אתערותא דלעילא [התעוררות מלמעלה]", או ארץ ישראל. והקליפה הזאת לא תזוז ממקומה כחוט השערה, בטרם שישראל משלימים בדיוק נמרץ את שעור "אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה]", המחוייב שנקרא "זכות". דהיינו, היגיעה ועמל למעלה מכח אנושי.
כי כל שבכחו לעשות נקרא עבודה סתם, ואינו נקרא עוד יגיעה, וכשבאים ישראל עד לנקדה זו, אז משלימים שעורם, ואז מכונה: "כי שלם עון האמורי". כלומר, שניכר לכל, שאין ארץ-ישראל וכבוד ה', שה"ס השכינה הקדושה, שייכת להם. ואז שוברים אותה הקליפה שנקר' "אמורי", ומקימים שכינה מעפרא, ולא קודם לזה אפילו רגע כמימרא."
קריין: אנחנו בטור א' למטה שורה "נגרר".
"ואין לו עצה אחרת, אלא שהוא יכול להרים את עצמו מדריגה יותר גבוה. ואזי הסדר עוד הפעם, כמו מקודם עם מ"ט שערי טומאה." למרות שהכול נשפך נגיד מהקופסה, הוא ממשיך.
"זאת אומרת, שהאדם הולך במדרגת הקדושה עד מ"ט שערים. אבל שם יש לה שליטה, ליקח את כל החיות והשפע, עד שהאדם נופל בכל פעם לתוך שער של טומאה יותר גבוה, כי "זה לעומת זה עשה אלוקים"." שופכים לו את הקופסה עוד ועוד והוא ממשיך. "וכשבאים לתוך שער המ"ט, כבר אין האדם יכול להגביה את עצמו, עד שהקב"ה בא וגאלו." זאת אומרת, אין לו על מה מלסמוך, אין לו כלום, אז הבורא בא. אבל אדם לא יודע מתי זה. "ואז "חיל בלע ויקאנו ומבטנו יורישנו אל". זאת אומרת, שכל השפע והחיות, שהקליפה היתה לוקחת מכל המ"ט שערים דקדושה, לוקח עכשיו האדם. וזה סוד "ביזת הים"." לא מגיע, אבל מגיע.
"וטרם שמרגישין את הגלות אי אפשר לגאול. ובזמן שהולכין בהמ"ט, אז מרגישין את הגלות. ובשער הנו"ן השם ית' גואל. ואין חילוק בין "גולה" ל"גאולה" אלא ב"א", שהוא סוד אלופו של עולם. לכן גם הגלות, אם אין האדם משיג כראוי, חסר לו מהמדרגה."
"אלופינו מסבלים"2 מתגלה רק בשער הנו"ן.
שאלה: מה זה אומר שהוא מקבל אחר כך את כל מה שהוא התייגע ונפל לתוך הסטרא אחרא?
סטרא אחרא שומרת, ואחר כך אתה מקבל.
תלמיד: מה מקבל?
אתה מקבל בחזרה כל מה שנכנס לסטרא אחרא. אתה לא חשבת שזה סטרא אחרא, אתה חשבת שזה הכלי שלך. זה כמו עכבר קטן שמביא עוד קצת ועוד קצת לתוך החור שלו שם באיזה מקום. נגיד מהמטבח שלך הוא מביא לעצמו, כי הוא יודע שעוד מעט יהיה וירוס והוא צריך לאגור לעצמו משהו, אז לוקח ולוקח, כל פעם הוא רואה שלא מספיק ולא מספיק. אבל אחר כך הכול מסתדר, הוא מגלה שהכול מגיע לו בחזרה.
תלמיד: למה?
כי הרצון לקבל נברא מלמעלה על ידי הבורא. הוא לא ניתן לנו בצורה שאנחנו אחראים, שאנחנו מסכימים לרצון לקבל, ולכן לא עלינו לנצח אותו, לא עלינו. הוא ניתן לנו באונס. לכן בצורה כזאת אנחנו כן יכולים להשתמש בו, והבורא מסדר כנגד זה את התיקון הזה, שהרצון לקבל מנצח אותנו מצד אחד, מצד שני בגלל שזה הכוח ההכרחי ובא עלינו באונס, אנחנו מקבלים בחזרה.
כי אנחנו שעבדנו על זה, אנחנו עבדנו באמת שזה יהיה בעל מנת להשפיע. רק בפעולה האחרונה, שמתגלה מלכות דמלכות, אז כל פעולה נגמרת בעל מנת לקבל. זאת אומרת זה דווקא עוזר לנו לגלות את המאמץ הנכון שלנו וגם את עזרת הבורא. הבורא כאילו מכפר על זה שברא רצון לקבל.
תלמיד: אבל לא ברור מהו השכר המצטבר הזה. אלו יגיעות שאדם עושה לאורך כל התהליך, שמגלה כל הזמן את הנחש הזה שזה הכול בעל מנת לקבל, ואז בסוף היא מחזירה לו את כל העבודה הזאת?
העיקר שאני, שרציתי להידמות לבורא, מקבל את הצורה הזאת עליי כדבר המגיע לי, שכל כך ציפיתי, כל כך רציתי. והצורה הזאת להידמות לבורא, אמנם היא כולה מרצון לקבל, אבל הצורה עצמה היא רצון להשפיע.
תלמיד: זה בדיוק מה שלא מובן, כי המטרה היא להגיע למצב שלעבודה אין שכר, שההנאה היא מהעבודה עצמה.
השכר הוא להידמות לבורא שהוא כולו משפיע. ואני מגיע לצורה שאני כולי משפיע.
תלמיד: על ידי זה שהיא מחזירה לי את היגיעה? "חיל בלעה ויקיאנו"?
היא נותנת לי לבוש, שאני שמתלבש בתוך הלבוש הזה אני כמו הבורא. זה שהיא מקיאה.
תלמיד: היא נותנת לי חסדים? החסדים מגיעים מתוך הסיטרא אחרא?
לא רוצה להתבלבל עם חסדים, חכמה.
תלמיד: לא, כי פה הוא כותב על ידי הרבה לא מגיעים לחסד.
כן. מה יש? אתה כל כך לא אוהב את הקליפה?
תלמיד: לא, דווקא מתפעל ממנה מאוד.
היא שומרת על הפרי. זו בדיוק אותה הפעולה, הקליפה שומרת על הפרי.
קריין: אנחנו קוראים בעמוד 65 בספר פסח, אגרת נ"ז, מתוך כתבי בעל הסולם. מופיע גם בעמוד 763.
אגרת נ"ז
שנת תרצ"ב (1932)
"ב"ה ראש לחדשים נשיא לבני יהודה תרצ"א פעיה"ק ירושלים תובב"א
לכבוד האברך המפורסם החסיד בנש"ק מו"ה. .. נ"י.
מכתבך קבלתי, ובמקום שאתה מצטער על מה שאינו חסר, מוטב לדאוג, על מה שחסר. וזה הכלל, כל מה שתלוי ביד השי"ת, הוא מצוי בשפע גדול. ורק על כלי קבלה שאי אפשר שיותפעלו זולת על ידי התחתונים. כי ליגיעתם בקדושה וטהרה. הוא יתברך עומד ומצפה. ועל זה אנו דואגים, איך לזכות לרבוי יגיעה. והמוסיף על זה ודואג ללא צורך, נמצא גורע. ומלבד שאין לו צורך כלל, נמצא גם כן למזיק. והבן זה היטב.
ובשאלת חבר שאתה שואל - אין לי ברגע זה במה להתנגד "וכל הערום יעשה בדעת" וכו'. וביתר השאלות שאתה רוצה תשובות ממני. אענה לך תשובתי האחת על כולנה.
אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת.
ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה.
ועל זה אומר הכתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שועתם" וכו'. כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש ר"ל "מן העבודה". כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טפת מים לרוות צמאונו, כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבנין במקומו בקרקע, כמ"ש חז"ל.
כמו כן מי שלא זכה לאהבתו ית', כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו. ואז "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי ראו בעליל, שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם. ועל כן היתה אנחתם ותפלתם בשלמות כראוי, ועל כן "ותעל שועתם" וכו'. כי השי"ת שומע תפלה, ורק לתפלה שלמה הוא מחכה.
היוצא מהאמור, שאין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה, וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לפני יתברך.
ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בלבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי? אמנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הנסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי כאמור.
ולכן אנו מחויבים להתיגעות בקדושה וטהרה, כמ"ש: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכו'". והבן זה, כי עמוק ואמת הוא.
לא גיליתי לך את האמת הזה, אלא כדי שלא תרפה ידיך ואל תתיאש ח"ו מן הרחמים. ואע"פ, שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפלה. ועד שם האמן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". וכשיגמר הסאה יהיה תפלתך בשלמות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לתפלה מקודם זה, והשי"ת שומע תפלה."
שאלה: יש לי איזו סתירה שאני לא מצליח ליישב. בעל הסולם אומר פה, "לא יגעת ומצאת אל תאמין", צריך לתת יגיעה. ומצד שני הוא אומר, שהסטרא אחרא או היצר הרע הוא זה שאומר לאדם תתייגע.
תתייגע, אבל זה לא יעזור כלום.
תלמיד: הוא אומר לו, תתייגע. הוא כותב פה "כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו".
אני לא מבין, זה כאילו מה שהוא אומר, זה מה שהחכמים אומרים.
זאת אומרת, מצד אחד אומרים שאני חייב להתייגע, מצד שני כתוב, כמה שתתייגע זה לא יעזור. כן?
תלמיד: לא.
לא?
תלמיד: מה שחז"ל אומרים ומה שהיצר הרע אומר, כאילו אותו דבר. כי היצר הרע אומר לו, תתייגע ואחר כך תהיה רצוי להשי"ת. כך הוא כותב.
וחז"ל אומרים, "יגעת ומצאת, תאמין". שאתה צריך גם להתייגע קודם. אז אני לא מבין, זה כאילו שהיצר הרע והם אומרים אותו דבר?
זה לא אכפת לי, לא היצר הרע ולא חז"ל, אכפת לי מה אני צריך לעשות.
אתה שואל, מי מהם צודק? או האם אתה שואל למה הם מדברים על אותו דבר, זה לא חשוב לי, כי גם לא חשוב לי מה שקורה ביניהם, אכפת לי ממני. אז להתייגע או לא, מה יוצא לך מזה?
תלמיד: תפילה צריכה לצאת בסוף.
למה?
תלמיד: למה תפילה? כי זה הכלי האמיתי.
ואם אני אצליח, בשביל מה אני צריך להתפלל? אני כגיבור, כאדם שמגייס לעצמי כל מיני כוחות, למה לא? יש לי עשירייה והכול.
תלמיד: אז איפה הבורא?
הבורא הוא זה שאליו אני משתוקק. אני מבקש ממנו גם כן שיעזור לי, בסדר.
מישהו מבין מה הוא שואל?
תלמיד: כן, הוא אומר שכל פעם בא יצר הרע ואומר, "אתה לא ראוי לתפילה, אתה לא מתקרב בכלל לתפילה, תתייגע קודם. קודם תתייגע, תעשה כל מה שאתה יכול".
זה באמת נכון, כי אני רואה שאני לא מצליח.
תלמיד: נכון.
אם אני לא מצליח, מה אני צריך לעשות? לתת יגיעה. לא נכון? כן, כתוב בכל מקום שאני צריך לתת יגיעה.
שאלה: אז למה הסטרא אחרא בא ואומר שזה היצר הרע שמקדים עצמו ואומר לו שהוא מחויב לעשות כל מה שבכוחו? הוא צודק.
בטח שסיטרא אחרא צודק.
שאלה: זה מה שהוא שואל, הוא אומר שמה שסטרא אחרא אומר ומה שחז"ל אומרים, זה אותו דבר.
כן. אלא מה, אז מי מהם לא צודק? הבורא לא צודק. סיטרא אחרא אומר נכון, תתייגע. חז"ל אומרים "יגעת ומצאת תאמין", גם כן.
שאלה: איך מתחילים נכון כל רגע מחדש? כתוב, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שועתם".
זה שאני לא מסתכל על התוצאה. אני מילאתי את הקופסה שלי, שם בה אלף דינרי זהב שיספיקו לי לכל החיים, לכל החלומות שלי, אוטו, בית, חופשה באיים הקנריים ועוד, הכול בקופסה. אני יוצא, שודדים נמצאים ביציאה שלי, ואומרים לי "בוא הנה". מה אני יכול לעשות? אני בא, "תביא", לוקחים ואומרים לי, "כנס שוב, תשתוק על כך שאנחנו לקחנו את זה. אתה שומע? אנחנו יודעים עליך הכול, כנס, תמלא עוד פעם".
מצד אחד השודדים האלה אומרים "לך ותמלא שוב". אני נכנס, אבל כשאני יוצא, הם שוב לוקחים. ושוב לוקחים. מצד שני אני חושב שאולי יהיה לי לפחות משהו משם, כי כמה הם יכולים לגנוב, לגמרי הכול? כמה מטבעות יישארו לי איכשהו.
זאת אומרת, אנחנו רואים כאן שהיגיעה עצמה, זה מה שהבורא צריך, לא כמה שאנחנו לוקחים ושופכים, וסטרא אחרא ששופכת או מישהו אחר, זה לא חשוב. היגיעה של האדם, שהוא לא מתייאש מזה שאין לו כלום, בצורה כזאת הוא מסכים. ואחר כך כשהוא עובד הוא מתחיל פתאום להבין "אם לא יישאר לי כלום, אז אני מפסיק עכשיו? או בכל זאת, אולי כשלא יישאר כלום, אולי דווקא זה הרווח? אולי הקופסה מתמלאה אחרת. לא הקופסה הזאת עם דינרי הזהב, אלא קופסת היגיעה שלי, הסאה, היא מתמלאה. ואת זה אף אחד לא יכול לשפוך".
(סוף השיעור)