שיעור בוקר 09.11.2003 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", מאמר "הערבות"

(המשך ממאמר "מתן תורה")

(המשך ממאמר "מתן תורה")

"שכל ישראל ערבים זה בזה (סנהדרין כ"ז ע"ב; שבועות ל"ט ע"א)."

כל ישראל ערבים זה בזה או זה לזה, יש הבדל, אנחנו נראה אחר כך. זה בזה ערבים במצבנו כפי שנמצאים באדם הראשון. במצב שאנחנו נמצאים בו מלכתחילה, המצב השלם, שנבנה כך מלמעלה, לאותו מצב אנחנו צריכים להגיע בעצמנו מלמטה, מהעולם הזה "בעודם נמצאים בחיי חיותם" בעולם הזה. מזה שנמצאים במצב שנקרא "נשמת אדם הראשון", הנמצאת בדבקות עם הבורא, כשהנברא נמצא בדבקות, בשלמות, בנצחיות, בהתאמה מלאה לבורא, מהמצב הזה באים לנו כל החוקים. ואנחנו שנמצאים בדרגה האחרונה, הרחוקה ביותר מהמצב הזה, חייבים לאט לאט לממש את החלקים האלו, לקיים, ליישם אותם על עצמנו וכך להתקדם לחזור לאותו המצב.

זאת אומרת, הערבות הזאת היא החוק הכללי שחייב להיות קיים בינינו, אם אנחנו רוצים להגיע לתיקון. אם אנחנו רוצים להגיע למצב שנקרא נשמה אחת שמקבלת התגלות האלוהות, מתמלאת עם הבורא, משם בא לנו החוק הזה, כמו כל יתר החוקים או העצות לתיקונים שלנו.

וכאן בעל הסולם רוצה להסביר לנו מהו המצב הזה שאנחנו נמצאים בו בנשמה אחת. זה שאנחנו עכשיו נמצאים במצב המקולקל, הוא מקולקל כלפינו, נמצאים באותו מצב שום דבר לא משתנה, "אני הויה לא שניתי".

כמו האנשים שמגלים, מקובלים שמגלים את המצבים המתקדמים, המדרגות הרוחניות, כשעולים משלב לשלב, הם אומרים ששום דבר לא משתנה, הכול קיים רק כלפינו זה נסתר ועל ידינו יכול להיות נגלה. וכל החוקים האלו שהוא אומר לנו כאן ומסביר הם כדי לגלות לנו את המצב האמיתי שבו אנחנו נמצאים. ולגלות אותו אנחנו יכולים רק על ידי היגיעה שלנו, שנרצה לחזור לאותו המצב.

כמו שמסביר בעל הסולם במכתב בדף ס"ד מ"פרי חכם אגרות", שאדם שעולה מהתחלת דרכו ועד גמר תיקונו הוא רק הולך, וביגיעה שלו משיג אותו מצב שהוא דבוק שם כנקודה בשורש. ועל ידי היגיעה שלו הוא מוסיף את ההכרה, מרחיב את התמונה, מרגיש אותה פי תר"ך פעמים יותר ממה שהיה קודם. כי קודם אם היה כטיפת זרע, כנקודה שדבוק בבורא, שחוזר ביגיעה עצמית, אז מגיע למצב שהוא מקבל את כל הקומה - קומת הדבקות שלו עם הבורא, ונעשה שווה בקומתו לבורא. זה נקרא שזו"ן דאצילות נמצאים בזיווג ללא פסיק בקומה שווה, והתיקונים האלה באים בזה אחר זה.

בהתחלה התיקון הזה בא רק לאדם אחד שנקרא אברהם, או לתלמידים שלו, או למשפחה שלו, לקבוצה הקטנה שלו. והם לא היו צריכים את הערבות הזאת מפני שהעביות שהייתה בהם והקרבה שהייתה בהם וכמות האנשים שהייתה ביניהם, ועל כמות יותר נכון להגיד - כמות באיכות, שהרצון לקבל לא היה נגלה, אז "כמות" אנחנו מבינים שזה "מיעוט הרבים זה שניים", שניים זה כבר מספר שיכולים לעסוק בכל מה שיש בכלל, אז למה בעל הסולם אומר לנו שחייבים להיות הרבה אנשים?

הרבה אנשים כאן זה עניין איכותי. כי עם ישראל, בגלל שהיה במצרים, ספג רצון לקבל נוסף מהמצרים. ודאי לא מזה שבגופים הם ירדו למצרים, זה היה התהליך ההיסטורי, אלא מתוך הרצון לקבל שמתפתח בבני אדם, ובהתפתחות הזאת מגיע לעביות א', ב', אחר כך ג' וד'. ואז בהחלט, בכל שלב שהרצון לקבל משתנה הוא זקוק לתיקון שונה. אנחנו רואים את זה בכל השלבים שהאנושות עוברת, גם בעם ישראל כמו שאנחנו עכשיו לומדים, וגם בעמים אחרים.

בזמן שבעם ישראל הייתה תקופה שבה היו חיים אבותינו, שעדיין לא היו צריכים תורה, אלא כל אחד, מזה שהיה מתוקן בזיכוך שלו, בעביות קטנה, היה מרגיש את האלוהות ומספיק היה שאברהם היה מוסר את העצות שלו, היה כבר דבוק באלוהות.

זה נקרא, ש"אבותינו קיימו כל התורה כולה מתוך זיכוכם", כך ליתר העמים אפילו לא היה צורך בדברים מיוחדים, בדתות, אנחנו עדיין רואים לפי תרבויות של כל העמים, שהיה אצלם איזשהו יחס אישי כזה לטבע.

ובזמן שגם בעם ישראל העביות עלתה והשתדלו לתקן אותה, בתקופת בית ראשון ובית שני, גם ביציאת מצרים, זו הייתה תקופה שביוון התחילו להשתנות דברים.

אנחנו רואים שבישראל למשל הייתה תקופה של בית ראשון, בית שני, וזה בדיוק תאם לעמים שונים, למשל רומא החליפה את יוון, וכול המיתולוגיה היוונית כבר נפלה עם העביות הקודמת והתחיל העניין של הדת. ברומא התחיל עניין הדת, בהודו הבודהיזם, וגם בסין הקונפוציוניזם. זאת אומרת, העביות הזאת שעלתה בכל העולם, בכל האנשות גרמה בהתאם לזה לתגובה שהאדם מחפש.

ומפני שקבוצת אברהם הייתה בדבקות לבורא, אז גם היא, בעביות שעלתה הייתה צריכה לקבל שיטה חדשה איך להישאר בדבקות ולהוסיף עליה, זאת אומרת לעשות עוד צעד כלפי חזרה למצב אדם הראשון, והיו צריכים לקבל את התורה ולהיות בקשר ביניהם כבר ברמה אחרת מזו שהיו בה קודם בעביות הקלושה. לפי הרוחניות אחרי שהעביות מתפתחת גם בגשמיות יורדים למצרים ויוצאים ממצרים, כל מעשה בגשמיות הוא תוצאה מההתפתחות הפנימית בנשמות, לכן היו חייבים כבר לקבל שיטה איך לשמור את רעיון הדבקות עם הבורא אבל בעביות שהתחדשה באותו זמן. השיטה הזאת נקראת תורה. זאת אומרת, הערבות היא תנאי, אם לפני המצב של מצרים, בשורשים, באבות, מה שנקרא בחג"ת, אין עדיין עביות, חסד, גבורה, תפארת זה כנגד כתר, חכמה, בינה בתוך הנשמה שעדיין לא נחשב בכלל לעביות, אלה שורשים לנצח, הוד, יסוד שמתחיל להיות נה"י, מתחיל להיות רצון לקבל. התנאי שהכלי יהיה מתוקן וראוי לדבקות לקבלת האור זו ערבות בין חלקי הכלי. ומפני שאנחנו אומרים שעלינו עכשיו להשיג את המצב הזה בכוחות עצמנו ממטה למעלה, לאותו מצב שנברא על ידי הבורא מלכתחילה. אז במה היגיעה שלנו? היגיעה שלנו, כפי שהוא מסביר לנו, היא בערבות.

כשאנחנו עולים ממטה למעלה בדרגות הדבקות ודאי שאנחנו עולים בלא ידיעה, בלא כוח, בלא הבנה, בלא הסכמה מראש למה שיהיה, אנחנו צריכים רק איכשהו להביע רצון בעלמא מה שנקרא, למשהו שעדיין לא יודעים בדיוק מהו, הולכים ומתוך האורות המקיפים מעוררים על עצמנו חן דקדושה מרוחניות ומבינים שהדבר הזה רצוי מפני שהוא עליון. ואז כמו שהוא אומר כאן, פועלים לערבות, מה זאת אומרת? לתיקון בתוך הכלי, האור נמצא וממלא אותנו ואנחנו רק צריכים לגלות אותו, הבורא נמצא בתוכנו, המצב קבוע וקיים ולגלות אותו אנחנו יכולים רק על ידי הפעולה בינינו שנקראת ערבות. וככול שהעביות תגדל יותר הערבות תצטרך להיות יותר חזקה. ורואים זאת גם לפי התהליך ההיסטורי שאנחנו רואים. ביציאה ממצרים ספגנו עביות והיינו חייבים לקבל על עצמנו את הדרגה הראשונה של הערבות, שנקראת "מעמד הר סיני", "כאיש אחד בלב אחד", באותה עביות שהתגלתה אז, ובזה זכו לתורה. אחר כך, כשהלכו במדבר עם כל העבודות ביניהם, וכל השבטים, והתחלקות העם לכוהנים, לוויים ולעוד חלקים שסידרו שם, היו צריכים להגדיל את ההשתתפות בערבות. כשלומדים זאת רואים שאלה בסך הכול תיקונים לאותו כלל הנקרא "ערבות", חיבור לכלי אחד בצורה מתוקנת, בו כל אחד מקיים את הקשר עם אחרים לפי שורש נשמתו.

כשמגיעים לבניית בית המקדש צריכים כבר לקיים את עניין הערבות ביניהם במדינה. זאת אומרת, למרות שהתנאים הפנימיים משתנים בכל אחד ואחד, כי הרצון לקבל כל הזמן בוער וגדל ובכל האומה משתנים מתוך זה גם התנאים החיצוניים. מבינה והלאה נכנסים לארץ ישראל, נלחמים עם האומות, מתחילים להיבנות, ועניין הערבות מתחיל כבר לקבל צורות נוספות בכל פעם, אבל חייבים להיות ערבים זה לזה וזה בזה. זה לזה באופן גשמי, וזה בזה באופן נפשי, רוחני, בכך שמתערבים זה בזה בנשמה, שכל נשמה כוללת את כל הנשמות.

ואחר כך בבית המקדש הראשון שוב פרץ הרצון לקבל, והם היו צריכים להגיע לתיקון יתר של הערבות, של התחברות זה בזה בדרגה עוד יותר גבוהה של רצון לקבל, ולא היו יכולים. יש לזה סיבות פנימיות וחיצוניות גם בתוכנית, אבל איך שלא יהיה הבית נחרב ויצאו לגלות. על ידי הגלות קיבלו שוב תוספת רצון לקבל, וכבר נכללו עם גלות בבל והתחברו על ידי מה שהיה שם, מרדכי ואסתר, וכשבכל זאת השתדלו להתחבר זכו לחזור במקצת לעניין הערבות, אבל זו כבר תקופה אחרת. בתקופה שהיו מחוברים בבית ראשון הנביאים היו מנהיגי העם, אלה אנשים שהיו בקשר הדוק עם הבורא בדרגה מאוד מיוחדת של חיבור. כל העם היה בחיבור, אבל הנביאים היו אלו שהיו מחוברים עם הבורא בצורה מיוחדת, גלויה, לפי עביות מיוחדת שהייתה בהם, הם גילו הרבה יותר מהעביות שהתפתחה אז והיתקנה בעם.

כשכבר חזרו מבבל, שזו תקופה אחרת שנקראת תקופה חז"ל, שם כבר אין נבואה, זו התקשרות אחרת עם האלוהות, מוחין דנשמה. וגם הערבות היא לא במאה אחוז בעם, לא כוללת. חלק מהעם כן נמצא בהשגת האלוהות ובערבות ביניהם, כלומר הוא נמצא בערבות ולכן בהשגת האלוהות, וחלק מהעם כבר לא. זה בבית שני. עד שגם זה מתחיל להידרדר עד שמגיעה שנאת חינם. האגו כל כך עולה, הרצון לקבל כל כך גדל, שכבר לא יכולים לעשות תיקונים בהתאם לזה. עד שהחוק הזה להיות ערבים אדם לחברו פשוט הפסיק להתקיים. ולכן בית המקדש השני נשבר ונעשתה גלות. זאת אומרת התגלה הקלקול הזה שנעשה בין הנשמות בפועל בגשמיות, ויצאו לגלות.

גלות היא גם מצב מיוחד, מפני שאי אפשר להיות ממש בקיום ובכלל ברצון של ערבות. יש גם הסתרה על כל מושג הערבות, שצריכים להיות ערבים זה לזה, שיש לכך דחף, שבכלל מגלים את העניין הזה. אין במודעות, הרעיון הזה כאילו נעלם. עד שבסוף כל גלות אנחנו רואים איך זה קרה, עניין הערבות הזאת עולה בראש, ומתחילים להבין שבו תלויה כל הגאולה והחזרה למצב המתוקן. כמו שזה היה למשל בימי מרדכי ואסתר בבבל, כך גם אצלנו עכשיו.

לכן, אומר בעל הסולם, קיבלנו את מדינת ישראל, את היכולת לחזור לכאן, ואנחנו צריכים לקיים את משפט הערבות, את חוק הערבות, כי אז אנחנו באמת זוכים לקבלת התורה, לתיקון ולגמר התיקון, כי מתגלה בנו רמת העביות הגדולה ביותר. ואחרי כל התיקונים וכל הקלקולים שעברו הנשמות בירידתן לדרגה הנמוכה ביותר, אם אנחנו במצבנו מקיימים את זה, אז אנחנו כבר גומרים את כל העבודה שעברו הנשמות בהתלבשותן בגופים.

יוצא שהערבות היא בעצם התיקון היחידי שעלינו לקיים, שכולל בתוכו את כל יתר התנאים שאנחנו צריכים לקיים ואת התכונות שאנחנו צריכים לרכוש, כדי להיות כלי אחד להשראת האור העליון. לכן אנחנו צריכים ללמוד אותו ולפי זה למדוד האם אנחנו מתקדמים, האם אנחנו מתקיימים בדרך שלנו. אלה צריכים להיות קני המידה שלנו.

כמו שעניין מתן תורה, כפי שאומר בעל הסולם, התעכב עד זמן יציאתם ממצרים, מפני שאת הערבות הזאת אי אפשר לקיים עם דרגת עביות קטנה, ואין השגת קרע, שוני ופיזור בין הנשמות. כך אצלנו, דווקא כשאנחנו יוצאים מהגלות ומגיעים למקום אחד, כאן אנחנו מגלים בהדרגה עד כמה אנחנו באמת מפוזרים, רחוקים איש מרעהו, לא רוצים ולא מסוגלים לערבות הדדית. ולא כדי להתקיים סתם בגופים בעולם הזה, זה מילא, אלא ערבות ההדדית כדי להיות כלי כללי להשראת השכינה.

תלמיד: ערבות זה תיקון, בעצמי אני לא יכול לתקן את עצמי, אז כנראה ערבות זו לא העבודה שלי.

מגיעים לערבות בעבודה בכל אחד ובין כולם, ולהסכמה שהדבר הזה נחוץ, שבלעדיו אנחנו לא יכולים להתחבר, שזה התנאי לחבר את כל הרצונות, את כל הנשמות יחד. אם מחליטים שרוצים בזה, אז מפני שאנחנו נמצאים למטה מהמצב המתוקן שלנו שקיים, בזה שרוצים להיות במצב הקיים, אנחנו מזמינים, מושכים מהמצב הקיים אור מקיף מפני שרוצים להיות בו, אומנם לא יודעים ולא כל כך מבינים מה זה, אלא מספיק לנו לרצות. ואם מסכימים לרצות את זה, אז מגיע אלינו האור מלמעלה, הכוח הזה, בתור אור מקיף, מתחיל לשנות אותנו, לתקן אותנו, ומזה שמסכימים להיות ערבים זה לזה, אנחנו באים להיות ערבים זה בזה, כשמתגלה ההתכללות שלנו בנשמות.

ואז אנחנו מגלים בינינו את הכלי, מגלים את המצב האמתי שלנו שקיים. ובמידה שהכלי מתגלה, במידה הזאת מתגלה בו האור. בסך הכול אנחנו חוזרים למצב היחידי שקיים, וכל יתר המצבים שנדמה לנו שאנחנו עכשיו נמצאים בהם, הם רק דרגות של חוסר הכרה.

תלמיד: עד עכשיו גם עבדנו במשיכת האורות, ועכשיו מתגלה ערבות, האם זה אור מקיף מיוחד שצריך להיות, לא דומה למאמצים שעשינו לפני זה? מה מיוחד בזה?

אתה שואל כך. כשאנחנו קוראים במאמרים, בעצות מקובלים, כל אחד מאיתנו בזמן הלימוד חייב לחשוב על זה שהוא מעורר את האורות המקיפים מאותו מצב שנמצא מתוקן בנשמת האדם הראשון. כשהאור המקיף הזה בא, מתקן אותו ומקרב אותו למצב המתוקן שלו, הוא מעלה אותו, מנקה אותו, מתקן אותו, מחזיר אותו למצב הטוב המתוקן. אז שם המקובלים פונים בדרך כלל לכל אחד בצורה אישית פרטית. וכאן אומרים לנו, אתם חייבים לדאוג לערבות, כאילו יש סתירה בין זה לזה.

אין שום סתירה, אלא הערבות מתקיימת כשכל אחד משתוקק לחזור למצב המתוקן. לחזור למצב המתוקן זה אומר להיות מעורב עם האחרים כאיש אחד בלב אחד. מה שמייעצים לך מקובלים, בזמן הלימוד, על ידי כל העבודה שלך, בקבוצה, בהפצה, לעשות את זה בכוונה שאתה רוצה להתקדם, למשוך אור מקיף, להיות קרוב לבורא, זה בסך הכול כדי לקבל כוחות, תיקונים פרטיים, להתכלל באחרים וליצור כלי אחד.

כי אין עלינו על מה לחשוב חוץ מתיקון הכלי, ותיקון הכלי הוא פשוט, חיבור עם החלקים האחרים. האור נמצא במנוחה מוחלטת, הכלי רק צריך להיתקן. אז כל ההשתוקקות שלך בפרטיות, בעבודה הפרטית, וכל התוצאה מהעבודה הפרטית, צריכה להיות כדי להתכלל בכלי הכללי כחלק אינטגרלי הכלול בכולם ושכולם ייכללו בך. רק לזה צריכים לעבוד. זה נקרא ההתקדמות הפרטית שלי, שאני מגיע לנחיצות דווקא לזה ולמימוש של זה. זה נקרא תיקון.

תיקון הכלל הוא בהתחברות כולם, אנחנו חייבים להסכים לזה. ואם אנחנו כבר באמת מממשים את זה, אז אנחנו נעשים כלי להשראת האור. הוא מתחיל להתגלות בנו, זה נקרא שאנחנו עוברים מחסום, ולפי מידת הערבות בינינו אנחנו מגלים מדרגות רוחניות. ככל שהכלי נעשה יותר מחובר, עולה בו יותר רצון, אגו, ולמרות זאת עולה הערבות, התערבבות אחד בשני, מסירות אחד לשני, ואז הכלי יותר מועיל, יותר חזק בעל מנת להשפיע. בהתאם לזה מתגלה בו יותר אור, זה נקרא שעולים מדרגות. מה זה עולים? אין עליות ממטה למעלה, זה בינינו, ככל שאנחנו מגלים יותר רצון לקבל וככל שמגלים על פניו חיבור, ערבות, מזה נעשה הכלי. אין יותר מלעשות מה שזה. הדבר פשוט מאוד.

למה נתתי עכשיו סקירה היסטורית כזאת, אפשר לחלק אותה וללמוד מזה הרבה, אבל כל התהליך הזה הוא בהתאם לעביות, צריכים כל פעם לעבוד על עיקרון אחד. גם אבותינו עבדו על אותו עיקרון, רק בעביות שלהם לא נדרשה התורה, השיטה המיוחדת. הייתה להם שיטה פשוטה, הם הבינו שזה כך, היה ברור שזה כך, ומתוך זכות הנשמה הרגישו את האלוהות. להבדיל, כמו בדואי שחי בטבע ומרגיש את כל הטבע ומרגיש מה נמצא בעוד אלף קילומטר ממנו. יש להם הרגשה כזאת, הם פשוט קשורים לטבע.

כשהעביות עולה, צריכים שיטה, אמצעי. מהי השיטה, מה התורה אומרת לך? היא מלמדת אותך איך להגיע לאותו חיבור שהיה לאבות, רק בדרגה אחרת של רצון לקבל. כשהרצון לקבל עולה, צריכים יותר פעולות, עבודה אישית של כל אחד, ואז עבודה כללית של כל הקבוצה. הם לא היו צריכים ערבות ביניהם. הייתה ערבות, ודאי, אבל הם לא היו צריכים לעבוד על זה. כמו אימא שאוהבת את התינוק, היה ברור שמתוך גילוי האלוהות צריכים ערבות, אחרת אי אפשר להתקיים, זה פשוט ברור, זו רמת קיום אחרת.

מה שאם כן כשהרצון לקבל מתגלה, אז כבר העביות עולה וכל אחד מתחיל להיות מנותק מאחרים. כדי לדלג על הקרע הזה, על הניתוק, כבר חייבים כל מיני שיטות, יגיעות, אמצעים לזה. אנחנו צריכים ללמוד. האם הם היו לומדים את התורה? איזו תורה הם היו צריכים ללמוד? הם הכירו מתוך הטבע איך להתקדם ואיך להחזיק בקשר עם האלוהות. אנחנו צריכים ללמוד, להפיץ, לעשות כל מיני דברים, ואצלם זה היה מאוד פשוט. כמה שלבים אנחנו צריכים לעשות כדי להגיע למשהו? זו ממש שיטה.

תלמיד: מה זאת השאלה "שנשאל כל אחד ואחד מישראל"?

מה זה שנשאל כל אחד ואחד מישראל האם הוא מסכים לבצע את התנאי הזה "נעשה ונשמע"? "נשאל" זה נקרא שכל אחד בודק את עצמו. מי שואל אותו, האם הבורא עובר בין כולם עם פנקס ושואל אתה מסכים או לא מסכים? אלא כל אחד עובר מצב כזה, שהוא בודק את עצמו ובאמת רואה שהוא מוכן לתנאי הזה. מתגלה החיסרון לזה והנכונות לזה, גם רוצה וגם יכול.

תלמיד: אנחנו דנים בעביות ד', האם אנחנו אמורים לעבור את כל התהליכים האלה לפני המחסום בעצמנו?

איזה תהליכים אנחנו צריכים לעבור עד שאנחנו באים לגמר תיקון. עזוב מחסום, העניין פשוט לדעת את כל הפרספקטיבה, את כול מה שפרוס לפניך. אז תדע שאין לך חוץ מזה שום דבר, רק חיבור יתר בין כל הנשמות בכלי אחד על פני כל העביות שמתגלה, על פני כל הפלגים וכל ההתנגשויות בין כל הנשמות, וכמה יש בזה הכול. סך הכול זה מה שיש, חיבור בין כולם. לכן כבר באות י"ט אני רואה, שרבי אלעזר אומר שלא רק ישראל, כל העולם חייב להיכנס לערבות, וכולם חייבים להיות בזה. כי זה נובע מתוך הכלי של אדם הראשון.

אין לנו מאיפה להוציא חוקים ולהמציא תנאים, הכול ברור. יש מצב ששם נמצאת בחינה ד' המתוקנת מלאה באור, זה מצב של גמר התיקון. אתה נמצא באיזשהו מצב מחוצה לזה, בעביות אחרת, בהתאם לזה בקלקול אחר, בקלקול מסוים, ואתה צריך לגרום לתיקון הכלי. העביות תתווסף ואתה תצטרך להוסיף בהתאם לזה תיקונים. אז מה זה לעבור מחסום, לעלות לעשיה, ליצירה, לבריאה, לאצילות, זה הכול אותה עבודה, אין עבודה אחרת, פשוט מאוד. אין לך לאן להסתכל אלא בתוך הקנקן שלך, הכללי, של כל האנושות. אין יותר.

תלמיד: כל פעם משהו נפתח ואנחנו צריכים שוב לסדר.

מה שאתה לומד ומה שאתה עושה ומה שכל האנושות מתבלבלת ומבולבלת, ומה שלא יהיה, הכול רק כדי לגרום איכשהו לבוא להבנת הערבות. אין יותר.

תלמיד: זו התפתחות של העביות שאנחנו צריכים לדאוג לה?

אנחנו לא צריכים לדאוג לעביות שמתגלה או לא מתגלה, אנחנו צריכים לדאוג לחיבור בינינו בתנאים שאנחנו מקבלים. אנחנו מקבלים דרגת עביות עם כל הקושי ובלבול והפרעות בהתאם לעביות ובהתאם לטבע של כל אחד, שחייב להיות כך וזהו.

אין לנו מה להתרעם על זה, אין לנו מה לעשות ביקורת למה זה כך ולמה אחרת. אנחנו לא מבינים את זה, מתגלה כלי כללי, שאין לך שום השגה בו, אפילו בחלק קטן ממנו, אפילו בעצמך, אז מה יש לנו להגיד בזה. אנחנו צריכים באמת ללכת למעלה מהדעת כביכול. אתה יכול לחקור אבל שלא תטעה אותך הפעולה עצמה מכל החקירות שלך, אלא סך הכול יש רק מגמה אחת.

יתגלו עביויות, יתגלו הפרעות, יתגלו כל מיני תנאים פנימיים, חיצוניים. אנחנו צריכים לקבל אותם כי כל פעם מתגלה עוד שלב ועוד שלב, שעל פניו אנחנו צריכים לעשות את החיבורים. אז היום לפי מה שמתגלה אנחנו חייבים לעשות חיבורים בין אלו שמוכנים, ובין אלו שלא מוכנים, לא יודעים, גם לעשות איזו מין הפצה. בין אלו שפחות או יותר כבר מגולה אצלם נכונות לחיבור, אנחנו צריכים בהתאם לזה לעשות עבודת חיבור בפועל, בגלוי, בידיעה הדדית, בהסכמה הדדית. וביתר העולם, שלא מכיר ולא מוכן ואיפה הוא נמצא, בהתאם למוכנות שלהם אנחנו צריכים לפזר להם את הידיעה הזאת בכל מיני צורות, שהיא תיתפס לפי הקלקול שלהם, הבלבול שלהם. זה הכול, זו המשימה.

אות י"ח

"ולכן הסביר התנא דבר הערבות, בדמיון לשנים, שהיו באים בספינה. והתחיל אחד קודר תחתיו, ולעשות נקב בהספינה. אמר לו חבירו: "למה אתה קודר?" אמר לו: "מאי איכפת לך. הלא תחתי אני קודר ולא תחתיך"? אמר לו: "שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בהספינה!" עכ"ל.

והיינו כדאמרן, כי מתוך שפורקי העול, משוקעים באהבה עצמיית, הרי הם עושים במעשיהם, גדר של ברזל, המעכב על שומרי התורה, מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוה על היכנה, דהיינו בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך", שהוא הסולם להגיע לדביקותו ית', כנ"ל. ומה צדקו דברי המשל, שאומר לו: "שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בהספינה!""

אם זה כלי כללי, שלם, אז בצורה אידיאלית כולם חייבים להיות מסורים לכולם ב-100%, ואם מישהו לא נמצא בזה אז הוא מקלקל את חלקו בכל אחד ואחד. כמו שאנחנו לומדים משבירת הכלים, כל תכונה שנשברה, נכנסה בתכונתה המקולקלת לכל יתר התכונות, זה נקרא נשברה, ומתוך זה יוצא שבכל אחד ואחד ישנו כל אחד ואחד. על ידי השבירה הכלי השיג את התנאי שיש חיבור נפלא בין כולם. אומנם החיבור הזה הוא חיבור שלא פועל בצורה נכונה אבל הוא קיים. זה נקרא שנמצאים בשבירה, שגם עכשיו אנחנו נמצאים בחיבור אחד עם האחר, אין שום הבדל בינינו, אין נשמה שלא כלולה בכל יתר הנשמות, רק צריכים לעשות את הקשר הנכון.

וכאן בעל הסולם אומר שלא יכול להיות תיקון כללי בלי תיקון פרטי של כל אחד ואחד. זאת אומרת, החוק הזה הוא חוק החלטי שחייב להתקיים ב-100% בכל אחד, ואז הוא מתקיים ביתר. ואם אחד לא מקיים, אז כולם לא מתוקנים באותה מידה שהוא כלול בכולם.

תלמיד: איזו הכנה צריכה להיות כדי שאדם ירצה לקיים את החוק?

איזו הכנה צריכה להיות כדי שאדם ירצה לקיים את החוק? כמו בכל דבר. אני לא רוצה לקיים את החוק לעבור במעבר חצייה לפי החוק, כמו שכולנו עושים, לא רוצה.

פעם ראשונה צעקו עליי, אני מצפצף. פעם שנייה נתנו לי קנס, אז אני כבר מסתכל, מתי אפשר, מתי לא. אם אין אף אחד, אז אני עושה כרגיל. פעם שלישית חס ושלום בא רכב ונותן לי מכה, אז אני כבר מתחיל לקיים. זאת אומרת לפי הטבע שלי אני לא רוצה לקיים את החוק, וכדי להתנגד לטבע שלי אני חייב למצוא מידת נחיצות לקיים אותו.

עכשיו השאלה, אם אני מכיר בכך שאני לא רוצה ויש לי מין תחילת הבנה שכדאי לקיים, זה נקרא שהבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר קח לך את זה ועל האדם להתחזק. זאת אומרת, אנחנו לא יכולים סתם לרצות רוחניות, אבל כשבאדם מתחילה להיות המחשבה הזאת, זה נקרא שנותנים לנו רעיון כזה, "כדאי לך לקיים את החוק הזה. אתה לא רוצה, אבל אולי כדאי". וכאן כבר מתחילה להיות עבודת האדם, לחפש תמיכות, עצות, נחיצות לקיים כנגד הרצון, כנגד העצלות שלו, כנגד יצר הרע שלו שלא רוצה לקיים, ואז הוא יגיע למצב שבאמת ירצה לקיים.

זאת אומרת, בתוך האדם יש עכשיו אפשרות, הוא כבר מפוצל לשניים. מפני שנתנו לו נקודה שבלב, בתוך הלב שלו. הלב הוא אגואיסטי לגמרי והוא לא צריך יותר מאשר למלא את עצמו, ולהרוג לשם זה את כולם, זה שום דבר, זה לא קשה, אין בעיה. ולעומת זאת נתנו לו נקודה שבלב, שאנחנו לא יודעים בכלל מאיפה היא נפלה, אבל פתאום אנחנו מתחילים לשמוע משהו ההיפך מהטבע. זו נקודה שנקראת "חלק אלוה ממעל", יש דבר כזה. אנחנו רואים על האנשים, הם מוכנים לבוא בשלוש בלילה ומתחילים לשמוע, מסכנים, מתחילים להרגיש פיצול.

אז עכשיו הבחירה היא למצוא עצות ועל ידי העצות למצוא כוחות להתנגד לטבע שלי, שהוא בעצם לא שלי, זה הבורא הכניס בי את הרע הזה, הוא ברא רע, חוץ מרע הוא לא ברא כלום, הוא ברא רצון לקבל. חוץ מהרצון לקבל יש אור שזה הוא בעצמו, והוא ברא את הרע הזה בי. אז אני צריך עכשיו למצוא איזו תמיכה, כוח להיפטר מהרע הזה או לתקן אותו, להסתדר כך שהוא לא ישלוט עליי אלא שאני ארצה לקיים את החוק.

חיזוק בבחירה נקרא שאני רק מחפש איך להיפטר מהרע ולא שאני בעצמי מסוגל. זאת אומרת אנחנו לא מסוגלים להגיע למצב שאנחנו מתחברים בלבבות ומגיעים לכלי אחד ואז אנחנו זוכים להשראת האור. לזה אנחנו לא מסוגלים. אנחנו צריכים לחפש עצות ולרצות להגיע למה שנקרא נחיצות, לרגע שמוכנים, וזה נקרא "נעשה ונשמע", מוכנוּת.

אני לא יודע מה זה יהיה, אני לא מבין שום דבר מהמצב שלפניי, כי אני עולה מִדרגה תחתונה לדרגה יותר עליונה, ודרגה יותר עליונה זה נקרא שאני לא יודע ולא מבין ולא מכיר. אם הייתי כבר חכם ומבין ומרגיש אותה, אז כבר הייתי עליה. אבל אם אני רק צריך לטפס עליה, לקפוץ עליה, אז אני לא מבין שם שום דבר אלא יש לי רק נחיצות, וזה נקרא "נעשה ונשמע". "אנחנו מוכנים, תעשה כבר".

תלמיד: אם האדם מפוצל, איך אפשר לבנות כזה מנגנון שייתן לו כל הזמן כוח לחיבור?

איך לבנות מנגנון שיעזור לנו להגיע לנחיצות? זה מה שאנחנו בונים, זו החברה, את זה אנחנו לומדים מבחירה חופשית. איפה הבחירה החופשית שיש באדם? מתוך התכונות הפנימיות שלי, ומתוך התנאים החיצוניים שיש סביבי, סך הכול איפה שאני יכול לפעול כחופשי, זו בחירת הסביבה. כי את כל האופי ואת כל התכונות שלי, כבר מראש קבעו לי, והחברה, אם אני לא בוחר אותה, פועלת עליי איך שהיא בוחרת לפעול ואני נמצא ברשותה ומקבל ממנה, אם אני רוצה או לא רוצה.

יוצא שלבחור את הסביבה, לבצע את הבחירה במצב שאני מסוגל לזה, שנותנים לי הזדמנות מלמעלה לבחור ואני בוחר, נותן יגיעה בזה, מאמץ בזה, זה נקרא הבחירה החופשית שלי בלבד. זאת אומרת או שאני בוחר סביבה טובה, שמקדמת אותי לערבות ולגמר התיקון, או שאני בובה, מריונטה, שפשוט נמצאת לגמרי ללא בבחירה חופשית ואז אין שכר ואין עונש, אין את מי לשאול ואין על מי להתלונן אלא הכול מתנהג על ידי הטבע וזהו.

זאת אומרת, מי יכול להיות רשע? מי שרוצה להיות צדיק. מי נמצא בבחירה חופשית? רק מקובלים. והיתר? היתר כמו בהמות. כך כתוב, "כולם כבהמות נדמו", אין מה לשאול מהם, לא מאדם פשוט, לא מהיטלר ולא אף אחד. אין בהם בחירה. כי החוקים סגורים כך שאו שאתה בוחר בערבות, או שאתה לא בוחר.

ברוסיה היו בחירות כאלה, "אנחנו בוחרים את ראש העיר". כמה מועמדים יש לך? אחד. אתה בא, זורק את הפתק. בשביל מה אתה בא, בשביל מה אתה זורק? ככה. כך בדיוק זה מסודר עם הבורא. לא סתם הרוסים רצו כאילו להתקדם לזה, לקומוניזם, שכולם יהיה ערבים.

אני אגיד לכם מאיפה זה נובע. אם זו אמת, צריך להיות אחד ולא עשרה. מה זה עשרה? עשרה זה נקרא שיש תשעה שקרנים ואחד דובר אמת. הטענה היא טענה נכונה, אתה לא בוחר מעשרה אחד. הרעיון הוא אחר, שיש אחד נכון ועליך לבחור האם אתה באמת בוחר בו או לא, אתה בעצם בודק את עצמך בבחירה. האם אתה הולך לבחור ובאמת שם את הפתק שאתה מסכים עם המצב המתוקן הזה? זה נקרא בחירה. אני לא חושב שהם הבינו בזה, אבל היה שם משהו נכון. אצלנו זה צחוק.

תלמיד: כשאדם מבין את נחיצות הערבות, מהם השלבים להשיג אותה?

את השלבים להשגת הערבות אנחנו לומדים בכל מיני מאמרים. כמו כל דבר שאתה רוצה להתקדם בו, תוכל לממש אותו רק על ידי האור מלמעלה. כשהוא קצת יותר מאיר, אתה קצת יותר מבין, קצת יותר מרגיש. יש לך בירור בשכל ובירור בלב ובהשוואה ביניהם, אתה מבין מה שולט עליך, או שאתה הולך לפי מר ומתוק או לפי אמת ושקר. זאת אומרת, כל העבודה שלנו היא למשוך את האורות המקיפים, ועל ידם לראות באיזה מצב אנחנו נמצאים כלפי עניין הערבות. כלפי תיקון הכלי הכללי, זה הכול.

שימו לב מה הוא מוסיף באות י"ט, שבקבוצה קטנה זה גם הולך מהקל לכבד, מעביות קטנה לעביות יותר גדולה. גם אצלנו, בהתפתחות שלנו, ככל שנצליח יהיו שוב כישלונות ושוב נצטרך לממש את החיבור הזה.

אות י"ט

"ורבי אלעזר, בנו של רשב"י, מפליג עוד יותר בדבר הערבות. ולא די לו, שכל ישראל ערבים זה לזה, אלא כל העולם נכנסים בדבר הערבות. אמנם לא פליגי. כי הכל מודים, שמתחילה די ומספיק אומה אחת לקיומה של התורה. והיינו רק להתחלת תיקון העולם. מפני שאי אפשר היה להתחיל בכל אומות העולם בבת אחת.

כאמרם ז"ל, שסבב הקב"ה עם התורה לכל אומה ולשון, ולא רצו לקבלה. כלומר, שהיו שקועים בזוהמת אהבה עצמיית, עד למעלה מחוטמם. אלו בניאוף, ואלו בגזל, ורציחה, וכדומה. עד שלא היה אפילו להעלות על הדעת בימים ההם, לדבר עמהם, אם מסכימים להפרש מאהבה עצמיות.

ולפיכך, לא מצא הקב"ה שום עם ולשון, שיהיו מוכשרים לקבלת התורה, זולת בני אברהם יצחק ויעקב, שזכות אבותם עמדה להם. וכמו שאמרו רז"ל: "האבות קיימו כל התורה, עוד בטרם שנתנה". שפירושו, שמתוך רוממות נשמתן, היה להם היכולת, להשיג ולבא בכל דרכי ה', בבחינת רוחניותה של התורה, הנובעת מדבקותו ית', בלי הקדם הסולם של המעשיות שבתורה, שלא היה להם האפשרות לקיימם כלל, כנ"ל במאמר "מתן תורה", אות ט"ז.

שבלי ספק, הן הזיכוך הגופני, והן הרוממות הנפשי של אבותינו הקדושים, פעל הרבה מאד על בניהם ובני בניהם אלה. וזכותם זו עמדה להם, לאותו הדור, אשר כל אחד ואחד מחברי האומה, קבלו עליהם את העבודה הגבוהה הזאת, וכל אחד ואחד אמר בפה מלא: "נעשה ונשמע". ומטעם זה נבחרנו, מתוך הכרח, לעם סגולה מכל העמים.

ונמצא, שרק בני האומה הישראלית לבד, נכנסו בערבות הדרושה. ולא בני אומות העולם כלל, כי לא השתתפו בדבר. וזה פשוט, כי מציאות הוא.

ואיך יוכל רבי אלעזר לחלוק עליו?"

הוא שוב מסביר לנו שהתהליך הוא בתיקון הכלים. הכלים הזכים גדלים ומיתקנים תחילה, עד הכלים העבים. לכן קודם התגלו הנשמות הזכות, שהיה להן קל לגלות את האלוהות, להרגיש אותה ולחיות לפי החוק הרוחני. במשך הזמן כשהעביות עלתה גם בהן, זאת אומרת יצאו מה שנקרא הצאצאים, התפתחות הרצון לקבל, אז מהאבות נעשו כבר בנים, ומהבנים כבר שבטים ומהשבטים ממש כל העם. עד שהעם הזה התחלק לשניים ועוד התפצלויות. את כל זה גרם הרצון לקבל שגדל ובער.

אותה התפתחות צריכה לעבור הלאה לאומות העולם. בישראל זה עובר מהאבות שהיו מלכתחילה בגילוי האלוהות, לבנים שגדלו בעביות על ידי כך שנכללו באומות כמו מצרים ובבל, תיקון אומות העולם הוא תיקון שונה. לישראל כמו שאנחנו לומדים בקבלה יש הכנה, מתקנים את גלגלתא ועיניים ואחר כך מתקנים את חלק אומות העולם שבישראל, האח"פ, מצרפים ומתקנים כאח"פ דעליה. לא כך באומות העולם, בהם התיקון שונה, הם צריכים לתקן את גלגלתא ועיניים, חלק שאינו שלהם, ובגלגלתא ועיניים שלהם הם מחוברים עם ישראל, כי גלגלתא עיניים שבהם, הוא גם חלק ישראל שבהם. התיקון, האח"פ האמיתי שלהם, תלוי ודאי בגלגלתא עיניים שלהם אבל תלוי גם בנו, כי אנחנו הגלגלתא עיניים העיקריים ודרכנו יוצא שיש חיבור עם האור. מכאן שתיקון אומות העולם תלוי לגמרי בתיקון ישראל. וכמו שבתוך ישראל התיקון מגיע מכלים זכים לעבים, כך באומות העולם, מכלים זכים לעבים, אבל להם בנוסף יש תלות בנו.

מבחינה רוחנית, ישראל נקרא כל מי שמשתוקק לבורא. גם היום, ולא חשוב מי ומה בעולם המשתוקק ויוצר את הקשר שלו עם הבורא, נקרא ישראל ולא לפי הלידה. אבל חובה שהדבר הזה יתגלה בפועל בעולם שלנו בעם, וכמו שהוא כותב בסוף ההקדמה לספר הזוהר, עד שלא עשינו, לא ביצענו את זה, אנחנו במצב לא מתוקן ולא טוב. יוצא שהערבות שייכת לכל העולם, ואף אחד לא נמצא מחוץ לכלי הכללי הזה שנקרא נשמת אדם הראשון וכל אחד יצטרך לקיים את תנאי הערבות במלואו.

תלמיד: כתוב שכל אחד ואחד מבני האומה נשאל אם הוא מוכן. אבל גם כתוב שאם אחד לא מתנתק מדאגה עצמית הוא לא נכלל בכלל הזה. אז מה קודם?

אתה אומר כך, כל עוד הכלי לא מתוקן אנחנו לא זוכים להתגלות הבורא בתוך הכלי. תלוי באיזה גודל ובאיזו רמה, עוצמה. בתיקון הכלי יש חמש רמות עיקריות. שורש, א', ב', ג', ד'. אם תיקנת אותו במידת השורש, כבר יש לך התגלות אלוהות שנקראת "עולם העשייה". עכשיו אתה שואל, האם הכלי הכללי של כל העולם, כל הנשמות, חייבות להיות מחוברות בעביות דשורש המתוקנת או לא? התשובה היא לא, גם זה בצורה יחסית למה שצריך להתגלות. אבל בזמננו ככול שתגלה יותר את העביות, יצטרכו להתחבר יותר כלים פרטיים. הוא כותב ב"דור האחרון" שאפילו בגמר התיקון, כשנשארת עוד שכבה שפשוט לא מרגישה, שאומרת "מה הם רוצים ממני, אני מוכן, רוצים, בסדר, אני אלך איתם", אבל לא מתגלה בהם המודעות והנחיצות מתוך עצמם, יש כאלה שזו הדרגה שלהם, שמתוך הטבע הם לא מסוגלים, הם ירגישו שלמות ונצחיות, רק מידת ההתערבות שלהם בערבות הכללית תהיה ברמת "אני חותם", על מה? לא חשוב. "אני רואה שאתם בסדר אני חותם". עד כדי כך. כי יש סוג אנשים שעד כדי כך נמצא בקרבה לדומם.

תלמיד: זאת אומרת שמלכתחילה היו קומץ אנשים שבבת אחת הסכימו.

התיקון הוא הדרגתי בכמות ובאיכות, בעביות של הכלי. אם אנחנו מדברים עכשיו על תיקון כלים שבעביות דשורש, אז מי שייך לעביות דשורש? כמה הם בסך הכול בעולם? אחר כך לעביות א', אלו כבר חצי מיליארד אנשים נניח, לעביות ב' שני מיליארד, סתם אני אומר כך, וכן הלאה.

תלמיד: מי שמתחיל ללמוד קבלה מתעוררת בו תשוקה להגיע לדביקות בבורא, ושם אין חברים, יש רק הוא והבורא. איך לוקחים את הדבר הזה ועובדים אתו בכלל הזה?

אדם אגואיסט, רגיל, פשוט כמו כולם, לא רע ולא טוב, כשהוא מקבל דחף למשהו לא נודע, לרוחניות, "איפה אני, מאיפה אני, למה", איך הוא מתחיל למצוא את עצמו בנחיצות להתחבר עם אחרים, להיות כלי אחד, לתקן את האגו שלו? מביאים אותו לקבוצה, זה לא תלוי בו, מלמעלה מסדרים. נאמר שזה במקרה, כלפיו זה מקרה. ומתוך זה שמביאים אותו לקבוצה, הלאה הוא כבר בהדרגה מתחיל לשמוע. זה לוקח לפעמים כמה שנים. יש כאן עוד הרבה אנשים שלא שומעים, אומנם הם נמצאים כמה שנים.

זה עניין של אורות מקיפים, עד כמה הם פועלים על האדם, עד כמה הקבוצה גם היא דואגת דווקא לתיקון, לשיפור כל אחד. אם בקבוצה יושבים אגואיסטים, אינדיבידואליסטים כאלה, שכל אחד חושב על עצמו, ועדיין אין בקבוצה את הנחיצות הבוערת של הערבות ההדדית שרק על ידי זה עוברים מחסום, הרמה המינימלית של ערבות, אז ודאי שכל אחד שיושב בקבוצה לא ירגיש נחיצות לזה, הוא יישאר בהשתוקקות הפרטית שלו לבורא.

אני משקיע, אני פועל, אני עובד בהפצה, אני מתרגם, אני עושה את כול העבודות שדורשים ממני, איפה מה שמגיע לי? והוא צודק בשאלה שלו כאילו, "תגיד מה לעשות ואני אעשה". רק לא מגלים בקבוצה נחיצות בחיבור לכלי אחד, ובלי זה לא תהיה התגלות. בהדרגה מתחילים לשמוע.

תלמיד: מי נכנס לתוך ההסכם הזה, מי שרוצה, או יש תנאים לפני זה?

לתוך ההסכם הזה נכנס מי שנכנס. יכולים לשבת כאן מאה איש, ובערבות הזאת להיות חמישה עשר.

תלמיד: זה מנחיצות פנימית, כן?

אנחנו צריכים להגיד שזה מנחיצות פנימית ושזה תלוי בנו, אבל מסדרים את זה גם מלמעלה. למה אני רוצה לומר שמסדרים את זה מלמעלה? כי אם באמת כמה מהאנשים רוצים שזה יתקיים, וזה יתקיים אפילו במספר קטן, אז הם יקבלו את ההתגלות, יחסית. לעומת זאת, אנחנו כבר צריכים להבין שהמצב, החשבון, הוא לא אתנו אלא עם כללות העולם, ויש כאן תנאים אחרים איך לקדם אותנו בהתאם לכל העולם. זה כבר עניין של הטיפול שלנו בעולם, כמה אנחנו משקיעים בזה.

תלמיד: הוא כותב פה שאפילו אם יחיד לא נפטר מדאגותיו עצמו, אז כל הכלל לא יכול להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך".

הוא אומר את זה בצורה אידיאלית, שאם אנחנו מדברים על הנשמה הכללית של אדם הראשון שבנויה מששים ריבוא נשמות, לא חשוב מכמה, מכל מיליארדים, בכל אחד יש נשמה, אז כל המיליארדים האלו חייבים להתחבר. זו לא בעיה מלמעלה. מלמעלה, שינוי קטן באור, וכל העולם מתחיל להשתגע לכיוון ממנו האור הזה מאיר, אין בזה שום קושי. הקושי הוא לגרות את כל העולם שיגיע להכרת הרע, שהוא באמת נמצא במצב שדורש שינוי.

תלמיד: מה הכוונה שאפילו אחד נמצא בדאגה עצמית?

אתה שואל כך, האם האחד הזה אשם שהוא כך חושב, יש לו ברירה לחשוב אחרת או לא? והאם הכלל יכול להשפיע עליו לחשוב אחרת או לא? איך יכול להיות שאם כולם נמצאים במאמץ הערבות, היחיד הזה לא נמצא, האם זה יתכן? גם ביחיד הזה יש 999 חלקים מתוקנים ורק החלק שלו יכול להיות לא מתוקן, הייתכן דבר כזה? אז הוא נותן לך את זה כדוגמה, זה מצב תיאורטי. כן, עד הפרט האחרון חייב להיות כל אחד גם מתוך כל התכונות שלו מתוקן וגם כולם יחד מתוקנים, מחוברים בערבות ההדדית. זה התנאי של הכלי הכללי המושלם, שאז מתגלה בו כל האלוהות, והכלי הזה שווה לבורא.

תלמיד: לפתח עבודה פנימית בקבוצה, האם זה רק דרך חיצוניות?

לפתח עבודה פנימית בקבוצה, זה דרך חיצוניות ודרך פנימיות. דיברנו על כך שחייבים לעבוד בשני המישורים. הכוונות שלנו, הרצונות שלנו פועלים, אבל כשאנחנו יוצאים לרגע מהכוונות והרצונות הנכונים, רק החיצוניות יכולה להחזיר אותנו.

תלמיד: בחיצוניות זה פשוט, אחד דוחף את השני, אחד עוזר לשני. אבל איך אני יכול בפנימיות להתקשר עם חבר, עם קבוצה?

איך אני עובר בתוך הקבוצה לפנימיות מזה שמזכירים לי על ידי פעולות חיצוניות, זה גם עניין של הקבוצה, הכול תלוי בה. אם יש לך טענות על המצב הפרטי שלך, הפתרון הוא רק על ידי הקבוצה, אל תאשים שום דבר רק את הקבוצה. אבל את הקבוצה תאשים בזה שאתה לא משפיע לה להשתנות כדי שהיא תשנה אותך.

תלמיד: זה לא מצב של אשמים, כולם רוצים שיהיה יותר טוב.

למה לא? אשמים. מה יש? מה אתה, אפוטרופוס? אם הכול בסדר, אז אין מה לדבר.

תלמיד: לא הכול בסדר, רוצים שיהיה יותר טוב.

לא רוצים. אני אומר שלא רוצים. למה רוצים? אם היו רוצים, אז כבר היה. אם תגיד שלא רוצים, ולא רוצים בגלל שאני לא דוחף אותם, זה בסדר. אל תברח, אתה מטייח, צובע מה שבפנים אכול.

תלמיד: אמרת שיש כאלה שכבר הרבה שנים נמצאים ולא שומעים ויש כאלה ששומעים. האם אפשר לדעת איפה אדם נמצא? ואם הוא לא שומע, אז איך הוא מגיע למצב שהוא כן מתחיל לשמוע?

איך אני יודע אם אני שומע או לא, זה פשוט מאוד. עד כמה הדאגה שלי להתחבר עם אחרים כדי שתתגלה בנו האלוהות, הבורא, האור העליון, בוערת בי. שהדבר הזה לא יהיה נסתר על ידי כל מיני תמונות אחרות שכביכול אני צריך להשיג. אני לא צריך להשיג חוץ מזה שום דבר. גם בורא אני לא צריך להשיג, כתוב "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו". מה זה תורתי? זה עניין הערבות הזאת, כל חוקי התורה כביכול כאן בפנים. אם אני בצורה כזאת מתייחס לכל מציאותי בעולם ובקבוצה, אז זה בסדר, זה נקרא בדיקה.

תלמיד: האם אלה שלא שומעים משפיעים על אלה שכן שומעים?

אלה שלא שומעים משפיעים על אלה שכן שומעים במידה שהם מתעצלים. אם הם לא מסוגלים עדיין אבל מצטרפים, אז הם בזה לא מפריעים. יש בן אדם שהוא עדיין לא שומע, הוא מתחיל, הוא עדיין נמצא בכל מיני תסבוכות משלו, הוא בנפילה, ולכן הוא לא מסוגל לשמוע, זו לא בעיה. רק אלו שבאמת יכולים אבל מתעצלים, או שבהחלט יש להם באמת הפרעה.

מה אנחנו צריכים לעשות מכאן? אתה יכול להגיד שאולי נקים עכשיו איזה מין משטר, נעשה בדיקות ונבדוק אחד את השני. אנחנו לא צריכים כך להתייחס לכולם, אנחנו צריכים לראות בהחלט, כמו שהוא אומר, שאם אחד קודח חור, אז חייבים לסלק אותו אם הוא ממש עושה כך. אבל אנחנו באמת צריכים לחשוב יותר על התיקונים. והמגמה שלנו, כמו בקומנדו, תהיה שבאמת הערבות היא ההכרחית.

אתה נמצא בקומנדו בצבא, אתה יודע מה זה. לא יכול להיות שיהיה בפנים מישהו שלא מסכים, אלא או שהוא מצטרף או שרואים שהוא לא שייך. ככל שיש יותר ליכוד בתוך אלו שהסכימו לזה, כך יש פער ביניהם ובין אלו שלא נמצאים איתם. אבל גם באלה שלא נמצאים לא צריכים לזלזל, אלא להבין שהאדם יכול להיות בכל מיני מצבים, וגם אנחנו היינו ונמצאים כך. זאת אומרת, כל אחד זכאי לטיפול.

תלמיד: בקומנדו זה שונה, תנאי הפתיחה הוא שאתה מסכים, כדי שלא יהיה מצב שיהיו בתוך הקבוצה אנשים שלא מסכימים. זה צריך להיות גם פה, אנשים שלא מסכימים שלא יהיה להם מקום פה.

תתחילו, ונראה בדרך מה עושים.

תלמיד: איזה כוח שומר על הערבות מרגע שמתחילים לרצות עד לרגע שהיא מתגלה?

איזה כוח שומר על הערבות ממצבנו או כאשר כבר רוצים אותה?

תלמיד: כשרוצים אותה היא מתגלה, זה ברור. כשיש רצון ברור לערבות, אז בטוח היא מתגלה. איזה כוח שומר על הקבוצה, על האדם, מרגע שמתחיל להתגבש הרצון הזה עד שהיא מתגלה?

אתם שומרים. מי שומר? הקבוצה עצמה שומרת. האם אתה שואל אם יש שמירה מלמעלה, או באיזו שמירה אני צריך להצטייד כדי שהדבר הזה כל הזמן יהיה שמור ובהתפתחות?

תלמיד: שזה יהיה בינינו תמיד, עד שמתגלה ממש רצון לזה.

כלומר, זה נקרא לשמור. נחיצות, חוץ מזה שום דבר. אז יש שאלה, איך אני שומר שהדבר הזה יהיה מול עיני כל הזמן כנחוץ ביותר? הקבוצה. איך הקבוצה לא תשכח ולא תרד מזה דקה אחת אחרי שאנחנו גומרים לדבר על זה? התפילה. מה זו תפילה? הרצון הכללי.

השאלות האלו נובעות מזה שאדם חושב שהוא נמצא בעולם שאין בו חוק. זה כמו שאני נתתי שיעור לנשים, והן אמרו "אנחנו מתפללות", מה זה מתפללות? כשאני צועק לבורא, מה זה עוזר? הבורא הוא החוק הכללי שבמציאות, שפועל על כל המציאות מהרמה הגבוהה ביותר שבה אני נמצא איתו באיחוד, משם הוא מתייחס אלינו. כשאני מקיים משהו, בהתאם לזה היחס שלו אלי. מקיים יותר, היחס משתנה. מקיים פחות, היחס משתנה. החוק הכללי הוא חוק, זה כמו שאני מקיים חוקים אחרים שבטבע. אלוהים בגימטרייה זה הטבע.

מה זה נקרא להתפלל? אם אני מגיע לנחיצות, אם אני משנה את הרצון, אם אני רוכש השתוקקות, אז אני נמצא כבר במצב פנימי אחר. ודאי שאני מגלה שהוא כביכול משתנה, אבל הוא לא משתנה, אני משתנה. בהתאם לזה שאני משתנה מתגלה לי אור אחר, מצב אחר. אני כביכול מעביר לבורא את השינויים שלי. "אני צעקתי, אני בכיתי, והוא עזר לי, הוא עשה לי", מה זה עזר לי ועשה? אני הגעתי למצב כזה בשינוי הפנימי שלי, כך שהמצב השתנה לטובה, לכן זה נקרא שעזר. הוא לא עזר ולא כלום. אנחנו בעצמנו משנים את המצבים, ו"אני ה-ו-י-ה לא שניתי"¹. גם קודם וגם עכשיו הוא מתייחס אליך כטוב ומיטיב לרעים ולטובים, בהחלט תמיד. "לא, קודם הוא היה רע, עכשיו הוא קצת יותר טוב. אני תיקנתי את הבורא ועכשיו הוא יותר טוב", יוצא כך.

זה חוק, ואם אנחנו רוצים לקיים את החוק הזה באמת בצורה בריאה, אז הוא אומר לנו איפה המצב המתוקן, ואיך אנחנו צריכים להיראות בו. עכשיו תעשה חשבון, תעשה חושבים, איך להיות בזה, על ידי איזה אמצעים, מה יש לך לתת, להשקיע, לבנות.

תלמיד: זה חוק שעוד לא רואים ומרגישים אותו, ובפער בין שרוצים שהוא יהיה או בונים את הרצון אליו עד שהוא כבר מתגלה, עושים כל מיני פעולות, אבל אם אין את הגילוי שלו, אז מה יחזיק את הפעולות האלה, מה ייתן חומר דלק לפעולות האלה?

יש לך טענה אחרת עכשיו. אתה אומר שהאלוהות מתגלה כשאנחנו נמצאים בחיבור. אפילו שנהיה בחיבור הקטן ביותר, כבר האלוהות תתגלה. אבל עכשיו כשאנחנו עוד לא נמצאים בחיבור, אנחנו לא יודעים שהוא יתגלה ואיזה טוב יהיה לנו מזה, אז אין משהו שדוחף אותי להיות בחיבור. זאת אומרת היחס שלך לחיבור הוא על מנת לקבל, אגואיסטי, "תראה לי שזה טוב, אז אני אתחבר עם אחרים". כמו שאנחנו עושים בזמן מלחמה. לא צריך להגיד "תן טרמפ לחייל", כולם טובים. למה? "שילך למקום שנמצאים השונאים ויגן עלי", זה נקרא שהם טובים. בצורה כזאת אתה רוצה שאנחנו גם נגלה את האלוהות?

אלא התקדמות לרוחניות כרוכה בזה שאתה מתרחק מהאגו שלך, לכן זה לא מגולה. אין לך מה לבכות על זה שלא מגולים לך תענוגים, אם היו מגולים תענוגים, אז היית רץ לזה מתוך האגו שלך, היית יותר ויותר אגואיסט ויותר ויותר שקוע לא בהתחברות עם אחרים, וזה לא היה נקרא ערבות. ערבות כזאת לך ותעשה בבנק או בביטוח לאומי.

תלמיד: איזה חומר דלק יש?

חומר הדלק הוא למעלה באור מקיף. אם אתה מדבר לא על קלקולים, אלא על משהו שיכול להיות כתמיכה, אז תמיכה היא רק באור, בכלי לא תמצא תמיכה. עכשיו אתה יכול לשאול "בכלי אני לא אמצא תמיכה, אז מה זה נקרא ערבות הדדית? אני נמצא עם יתר הכלים, מי הם? כמוני", כן, אבל מגלים אור על ידי זה.

הוא כותב, על ידי זה שאנחנו רוצים שכך זה יקרה, אנחנו מתחילים לקבל ביטחון, כיסוי לרצון לקבל שלנו, ואני לא צריך לחשוב על עצמי, יש לי ביטחון שלא יחסר לי כלום. על סמך מה, האם הם מוכנים למלא אותך? הם לא ממלאים אותי בכלל, הם לא מסוגלים למלא אותי, זה יכול להיות כזה קהל, כזאת קבוצה, שכולם תפרנים, זה לא חשוב. אני מקבל פיצוי, כיסוי מלמעלה, כך שאני לא זקוק לכלום. זה כוח האור. יש בנו לפעמים כזאת התרגשות, ואז אתה מקבל את זה בצורה קבועה והחלטית כזאת, וזה סותם את הרצון לקבל. אתה מבין שהרצון לקבל סתם היה מגרה אותך, הוא לא צריך את זה, אלא רק כדי לדקור אותך כל הזמן, ועכשיו הוא סתום ואתה חופשי.

תלמיד: זה כבר גילוי הערבות. אבל עד אז, בין שמתחיל עד הנקודה הזאת.

גם בין שמתחיל ובין הנקודה הזאת, רק על ידי האור אתה מקבל תמיכה והתקדמות. תפסיק לחשוב שבכלים אתה תמצא משהו. גם הערבות עצמה וגם כל השלבים אליה הם על ידי האור. לכן הוא אומר שאיכות היגיעה בזמן הלימוד היא החשובה ביותר, שתלמד על מנת למשוך את האור שישנה אותך, רק בו אתה תמצא את הכוחות.

(סוף השיעור)

---

1. "כי אני ה-ו-י-ה, לא שניתי" (מלאכי ג', ו')↩