שיעור בוקר 02.10.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 16.10.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/mNovpSbr?activeTab=transcription&mediaType=video

שיעור ליל "הושענא רבה"

אחרי שאברהם אבינו קיבל את חכמת הקבלה, המצב הזה התפתח עד האבות. בעל הסולם מסביר לנו למה המקובל הראשון לא קיבל את כל התורה ממש, אלא רק את השיטה לתיקון עצמי פנימי, וכך הוא התקדם עם הבנים שלו, עם התלמידים שלו. זו הייתה קבוצה גדולה, ולא מעט אנשים, כפי שניתן לחשוב ממה שהתורה מספרת, שהיו אברהם, יצחק, יעקב ועוד כמה בנים ובני משפחה, אליעזר ומי שעוד היה.

אלא היו הרבה אנשים, זו הייתה קבוצה די גדולה. כי אחרי כל איש יש עוד אישה, ואחרי כל שם יש אסכולה שלמה, כיוון מיוחד בגילוי הרוחניות, גם ביצחק וגם ביעקב. בקיצור, הם לא מעט אנשים, סתם משפחה קטנה, 12 בנים. אבל בכל זאת הם לא היו מספיק לפי כמות האנשים כדי שייתנו להם תורה, ומאברהם ועד משה, ההתקדמות היתה בכל זאת בקבוצה קטנה וכולם התקדמו לפי העביות הקטנה שלהם, בהרגשת הרוחניות, בכזאת קרבה לרוחניות, שלא היו צריכים בעצם לקבל את שיטת התיקון.

אלא כשהתחלקו והתרבו והרצון לקבל גדל, כשהתקדמו למצרים ונכנסו למצרים, ולקחו משם את כל הרצון לקבל הגדול של המצרים, שבע שנות שובע, שבע שנות רעב, אז הגיעו למצב שבהחלט הרצון לקבל היה מספיק טוב, שבע זה כנגד כל פרצוף זעיר אנפין, שהיה גם במילוי האורות מלמעלה ואחר כך גם בהתרוקנות.

אנחנו יודעים שאחרי העלייה באה ירידה, וירידה זו כבר התגלות הכלים, שאחר כך יש מה לתקן. זה נקרא שהם שהם "יצאו ממצרים ברכוש גדול". מה זה ברכוש גדול? בכלים גדולים של רצון לקבל, שאז צריכים באמת לתת להם תורה כדי לקדם, כדי לתת להם מה לתקן. בצורה כזאת מספרת לנו התורה על מה שקורה. ומשה, שהיה המשך כביכול בכל שרשרת המקובלים, היה מקובל שהתגלתה לו שיטת התיקון לעם שלם. לא לקבוצה קטנה של אנשים, אלא שיטה לגילוי ולתיקון עממי.

לכן יחד עם זה שהוא וכל התלמידים שלו, שלימד אותם, היו בהתגלות הרוחניות הפנימית, יחד עם זה משה החדיר את עניין קיום המצוות בצורה חיצונית. בעצם על ידי זה רצה לחבר ענף ושורש. לתת לעם, לקבוצה הזאת של אנשים שכבר נעשתה גדולה כעם, לתת להם מנהגים שיש להם שורשים רוחניים.

בעצם במנהג בעצמו אין כלום, הוא נמצא בדרגת הדומם, תעשה ממנו מה שאתה רוצה, איך שתזיז את הדומם זה יהיה דומם. אבל בכל זאת הדומם הזה, כשאתה משתמש בו, אתה מכניס את עצמך לתוך המסגרת הדוממת, שהיא לא זזה, היא קיימת, היא לא נותנת לעם הזה, לעדר הזה לברוח.

כך משה בנה את האומה, לפי החלוקה של כוהנים, לוויים וישראל, לפי החלוקה של עשרות ומאות ואלפים ועשרות אלפים עד האומה. זו פירמידה מאוד מאוד מיוחדת, בדוקה, קשוחה, ממש לפי הפירמידה, ההירארכיה שקיימת ברוחניות.

הוא עשה בדיוק כך, שאם אנחנו לומדים את הסיפור איך שהוא כתב גם לעמך, בזה הוא גם מלמד אותנו מה קורה למעלה בעולמות רוחניים. הסיפור הזה צריך בעצם להעלות אותנו למעלה, ולא להשאיר אותנו סתם בענפים שאין בהם שום תועלת, אם נקיים אותם או לא נקיים. אלא הכול תלוי בכוונה הפנימית ובתיקון הפנימי, בקיום הפנימי של הפעולות והעצות שהמקובלים משאירים לנו.

לפי החגים האלה אנחנו לומדים, שאחרי יציאת מצרים, אחרי שאדם יוצא מהרצון לקבל שלו בגילוי הראשון, בהתקרבות הראשונה לרוחניות, הוא מתחיל להשיג את תכונת הבינה. ולהשיג את תכונת הבינה הוא עושה במשך 49 יום של ספירת העומר.

בזעיר אנפין יש לנו שבע ספירות וכל אחת כלולה משבע ספירות פרטיות שלה, סך הכול 7 כפול 7 שהם 49 יום שבהם כל ספירות זעיר אנפין מתחילות לקבל תיקונים מיוחדים. אנחנו קוראים בספירת העומר כל יום ויום בערב, כשנכנס יום חדש, יום מתחיל מהחושך, מגילוי הכלים, ואחר כך בא יום שזה תיקון הכלים, "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", אנחנו קוראים כל ערב על התיקונים בספירת העומר. אתם יכולים לקרוא בסידור שכתוב, היום אני מתקן ספירה מסוימת מכל 49 הספירות של הנשמה, חסד שבחסד, גבורה שבחסד, תפארת שבחסד, כל יתר הספירות שבחסד. אחר כך בגבורה, אחר כך בתפארת, אחר כך בנצח, וככה עד ל"ג בעומר שהוא באמצע, שהוא חותם לנו את כל הספירות עד הוד שבהוד.

יש לנו חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. על מלכות אנחנו כבר לא מדברים. אז יש לנו חסד גבורה תפארת ונצח, שזה 7, 7, 7 ו-7 שזה 28, ועוד 5, הוד דהוד. הוד זה נקרא מלכות דזעיר אנפין, מלכות דמלכות דזעיר אנפין, כך אנחנו חותכים את ההוד. אם הגענו עד כאן עם התיקונים, זאת אומרת יש לנו תיקונים על כל הספירות הקודמות והלאה, מלכות דזעיר אנפין ויסוד, שהיא סך הכול סכום של כל מה שיש בזעיר אנפין, ומלכות שהיא המקבלת ממה שיש כאן, אם הגענו לספירה 33, ל"ג בעומר, אנחנו כבר בטוחים שהלאה, מה שיש לנו מהאורות כבר ייכנס כולו לתוך הכלים, והתיקונים על כל פרצוף זעיר אנפין יסתיימו. זה חג ל"ג בעומר. ואחר כך אנחנו מגיעים ל-49 ספירות ונכנסים למלכות, זה נקרא חג "מתן תורה", "שבועות".

ואחר כך קורה מה שהתורה מספרת לנו, והיא מספרת לנו בדיוק על הסדר שלנו שאנחנו עוברים. אומנם הכלים נשברו עוד בעולם הנקודים, שזו שבירת העולמות, ואחר כך בעולם האצילות זו הייתה שבירת הנשמות, כשהאדם הראשון נשבר, אבל זה היה שם, אנחנו עדיין לא עברנו את השבירה. גם אנחנו צריכים לעבור אותם המצבים כנגד שבירת הכלים. כשיש לי משהו שלם, שאני לא כל כך יודע מה זה, ואני משיג ומרגיש את הדבר הזה בכללות, אבל כדי להשיג ולהרגיש אותו ולרכוש אותו ממש כולו, אני חייב להגיע לשורש השבירה, שזה דומה לדבר שנשבר בידי, ולזה אדם מגיע.

אחרי התיקון הוא כאילו מקבל תורה והתגלות הבורא, ואחר כך מגיע למצב שנכנס לשבירה. הוא גם מגיע לשורש כזה, כמו שמסופר, שעם ישראל היה בתחתית ההר ומשה עלה להר סיני. העם בינתיים למטה בנה את עגל הזהב מאותם הכלים, מאותם הרצונות לאור חכמה, אלו רצונות גדולים, רצונות לקבל. הם בנו בינתיים את עגל הזהב, ומשה יורד מהר סיני, זאת אומרת ממש תכונת הבינה שבאדם נמצאת בדבקות בבורא, וכל יתר הרצונות שלו בינתיים נמצאים בתחתית ההר קשורים לקליפות.

ואז יש את שבירת הלוחות הראשונים שזה החל משבועות עד 17 לתמוז, וזה כנגד השבירה הראשונה של המלכים, מלכי דחג"ת, או השבירה הראשונה של אדם הראשון. אחר כך יש המתנה עד ה-1 באלול, שאז שוב יש קשר עם האור העליון, זה כשמשה עולה להר סיני לקבל את הלוחות השניים.

ויש הבדל בין הלוחות הראשונים לשניים, תמיד השבירה הראשונה היא על כלים דחכמה, והשבירה השנייה היא כנגד כלים דחסדים. כמו שבית המקדש הראשון זו שבירה של מוחין דחיה, ובית המקדש השני זו שבירה של מוחין דנשמה, דחסדים. אותו הדבר כאן, הלוחות השניים שמשה מקבל כשנמצא בפעם השנייה במגע עם האלוהות, בהתגלות האלוהות, ההתגלות היא כבר אחרת. כי בלוחות השניים כבר אין אותה עוצמת התורה כמו שבפעם הראשונה, מפני שבאמת צריכים לקבל תורה כמו שהיא הגיעה בפעם השנייה, זאת אומרת, שהיא מוכנה לתיקון ו"ק דכלים.

בפעם השנייה כשמשה יורד מההר הוא יורד לאחר ארבעים יום, כמו בפעם הראשונה. ארבעים זה סימן של בינה, והצורה של האות מ' היא גם אומרת לנו על הבינה. האדם נכנס לתוך האות הזו, ויש לנו שתי אותיות מ' ו-ס', שאם האדם נמצא בתוך מ' או ס', אז הוא נמצא בתוך התכונה של האות שמקיפה אותו מכל המקומות ומכל הצדדים, וזו צורת התיבה. גם ס' וגם מ' אנחנו לומדים שהאותיות האלה שייכות לתכונות הבינה. שאם האדם מגיע לדרגה הזאת, אז אור החסדים שומר עליו, ואז הוא בטוח נמצא כבר במצב ששום רצון לקבל לא יכול להכשיל אותו ולהביא אותו לשבירה או לחטא.

כשמשה יורד מהר סיני בפעם השנייה זה קורה ביום הכיפורים, והכלים שמתגלים עכשיו ביום הכיפורים הם כלים כנגד גמר התיקון רק לא מתוקנים. ולכן ביום הכיפורים אנחנו צמים, לא שותים, לא אוכלים ולא לובשים בגדי עור. כי אם אנחנו סופרים את הגוף ברוחב, אז יש לנו מוחא, עצמות, גידין, בשר ועור, כנגד כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות. ובעור, בדרגה האחרונה הזאת, בה אנחנו לא נוגעים. לכן כמו אכילה ושתייה, כך נעילת סנדל. כשאנחנו נמצאים בפרסא ולא נוגעים בה, זה נקרא "נעילת סנדל", שאסור לנו ללבוש בגד מעור ונעלי עור.

חוץ מזה יש איסור סיכה, היא גם שייכת לעור וכיסוי החיצון עליו, זה בדרך כלל שמורחים את הגוף עם שמן, בדרך כלל בשמן זית, וגם איסור תשמיש מיטה. מפני שאין לנו כלים המוכנים במסך, אז אנחנו ודאי שלא יכולים לעשות זיווג בין זעיר אנפין ומלכות או בין אור לכלים שבשורש שלנו, זה תשמיש מיטה, שזו קירבה בין גבר לאישה. אלה חמשת העינויים שיש לנו ביום הכיפורים, ואם אנחנו שומרים עליהם, זה נקרא שבגשמיות אנחנו כנגד שורשים עליונים, ואז מתגלים לנו כלים הנכונים כנגד פורים, כנגד גמר התיקון.

בינתיים בין יום הכיפורים ובין פורים יש עוד כמה תיקונים שצריכים לעבור, והתיקונים האלה נקראים סוכות, ואחר כך יש את חנוכה. בסוכות אנחנו מתקנים את הכלים דזעיר אנפין. יש את ארבעת המינים, לולב כנגד זעיר אנפין, אתרוג כנגד מלכות, ויש עוד הדסים וערבות שהם כנגד חג"ת נ"ה דזעיר אנפין. ואז אנחנו לוקחים את ארבעת המינים האלו והנשמה שהיא האדם הוא לוקח אותם ביד ימין, ויש כאן עוד כל מיני חוקים שצריכים לעשות.

ואז אדם נכנס תחת הסוכה, שזה אור מקיף, ועושים אותו מפסולת גורן ויקב, אלו דברים שכביכול אדם מעלה אותם מעל הראש שלו, וזה נקרא שהולך ב"אמונה למעלה מהדעת". אז הוא נמצא תחת הסכך הזה, מקבל אור מקיף כנגד כל ארבעת המינים והוא בתוכם, ובצורה כזאת הוא מתקן את הכלים שלו.

יש לנו "שמאלו תחת ראשי" כפי שכתוב ב"שיר השירים", זאת אומרת היד השמאלית נמצאת תחת הנוקבא, "וימינו יחבקני". שמאלו תחת ראשי זה כל הכלים דקבלה שמתגלים מהמלכות, וצד ימין, "ימינו יחבקני", זה חיבוק ימין, זו בדיוק הסוכה שבנויה לפי יד האדם, הזרוע, האמה וכף היד עם האצבעות, אלו בדיוק החוקים שלפיהם בנוי גוף אדם, ולפי זה בנויה הסוכה. חיבוק ימין, אחרי חיבוק שמאל. וחיבוק ימין הוא במשך שבעה ימים, שזה הזמן שהאורות המקיפים נכנסים לכל המבנה של זעיר אנפין. חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

היום אנחנו נמצאים ביום השביעי, בכניסה למלכות. שכל האורות האלה מהיסוד, שיסוד הוא בעצם סכום של כל התכונות, התיקונים הקודמים, נכנסים עכשיו למלכות, וכשהם נכנסים חותמים אותם במה שנקרא "שמחת תורה", שכל האורות בזעיר אנפין המתוקן נכנסים, והמצב הזה נקרא שמחת תורה, שאור חכמה נמצא בכלים מתוקנים.

בכל זאת זה עדיין נמצא בז"ת או בו"ק, זאת אומרת כל התכונות האלו הן לא גמר תיקון, חסר ג"ר, הן רק בזעיר אנפין, וצריכים עוד להגיע לג"ר, ולג"ר מגיעים כבר ביום פורים, ששם מתגלים כלים גדולים כנגד עשרת הבנים של המן, והכלים האלה עוברים תיקון, זאת אומרת יודעים שאסור להשתמש בהם, ואין אפשרות באדם לתקן אותם אלא רק להרוג אותם, זאת אומרת לא להשתמש בהם, להשאיר אותם ריקים, לסלק מהם את האורות, את כל הניצוצים שנמצאים שם. ואז מגיעים לשמחה כזאת שהיא ללא גבול, ללא הגבלה, שכל הכלים כבר מתוקנים, ובכולם מתגלם כל המאה אחוז של אור החסדים, וכל המאה אחוז של אור החכמה, שזה כבר נקרא "גמר התיקון" או "פורים". זה בעצם מה שקורה לנו עם כל מעגל השנה מפסח ועד פורים.

ומה שכדאי להדגיש, שבעולמנו כבר כל השורשים הרוחניים נגעו בענפים הגשמיים שלהם, ולא נשאר שום דבר שיתגלה בעולמנו חוץ מפורים. לפי השורשים כבר הייתה ירידה למצרים, עלייה ממצרים, בניית בתי המקדש, הם נשברו, יציאה לארבע גלויות, לפי ד' בחינות שיש לנו בהוי"ה, כבר היו ארבע עליות וארבע ירידות, והיינו בגלות האחרונה.

זאת אומרת, בעולם הזה בפועל, גם בגשמיות, גם איתנו יחד, גם אנחנו בעצמנו ברוחניות, לא צריכים לבצע שום פעולה סופית, אלא תיקון פנימי שלנו להגיע לרוחניות, ובחיצוניות צריכים לעשות רק את התיקון האחרון שלנו, והוא להגיע לגמר התיקון בפועל על פני האדמה. כל יתר השורשים כבר התגלו בענפים שלהם לפנינו.

אז אנחנו נמצאים לפי מה שכותב בעל הסולם בהחלט כדור האחרון, כדור שלפניו נגמרה כל ההכנה, ואנחנו רק צריכים לסיים את כל מה שהכינו לנו המקובלים, את כל מה שאנחנו הכנו בכל הגלגולים הקודמים, ועכשיו זה הגלגול שבהחלט ממנו והלאה כל האנושות מתחילה להתקדם לקראת גמר תיקון. בטח קראתם את כל מה שכותב בעל הסולם בכל המאמרים שלו, ואנחנו הראשונים שעושים את זה.

בואו נעשה עוד צעד אחד יפה בזה, בזה שנקרא את הזוהר, ונקווה שעל ידי הלימוד שלו נמשוך עלינו אורות המקיפים שהם יזרזו את ההתפתחות והתיקון שלנו. בלימוד, לא חשוב מה אנחנו מבינים, בעל הסולם כותב בסוף ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", דף 198 "וראוי שתדע, שרוב מחברי ספרי הקבלה, לא התכוונו בספריהם, אלא כלפי מעיינים כאלו, שכבר זכו לגילוי פנים, ולכל ההשגות העליונות, כנ"ל. ואין לשאול, אם כבר זכו להשגות, הרי הם יודעים הכל מהשגתם עצמם, ולמה להם עוד ללמוד בספרי חכמת הקבלה מאחרים?

אמנם לא מחכמה שאלה זאת. כי זה דומה לעוסק בתורת הנגלה, ואין לו שום ידיעה בעסקי העוה"ז, בבחינת עולם שנה נפש שבעוה"ז, כמ"ש לעיל, ואינו יודע במקרי בני אדם [...]

כן הענין שלפנינו: אע"פ שהאדם זוכה להשגה, ואפילו להשגה מתורה דאצילות, מ"מ אינו יודע משם, אלא מה שנוגע לנפשו עצמו," רק מה שהוא מגלה. זה כמו שכל אחד מאיתנו, אם היה נמצא בעולם, היה מגלה איזשהו קטע קטן, פלח אחד מהעולם הזה, ושום דבר מחוץ לזה. "ועדיין אמנם צריך לדעת," גם כן "כל ג' הבחינות: עולם שנה ונפש, הנ"ל, בכל מקריהם והנהגותיהם, בתכלית ההכרה, כדי שיוכל להבין את עניני התורה המיוחסת לאותו עולם."

בקיצור, המקובלים כותבים אחד לאחר כדי שאדם פשוט יידע בכל עולם, שהוא נמצא בו, ויחד עם זה שיודע ועושה תיקונים, הוא מיישר את עצמו ומגיע על ידי זה לגמר התיקון. לכן כל מקובל לומד ספרים, חיבורים בקבלה של המקובלים האחרים.

ואז בעל הסולם שואל באות קנ"ה "ולפי"ז יש לשאול:" אם המקובלים כותבים ספרים זה לזה, אז למה אנחנו צריכים ללמוד, הרי אנחנו עוד לא מקובלים? אני לא נמצא בעולם האצילות, שגיליתי אותו לעצמי ועכשיו אני רוצה לגלות לעומתו מה גילו כל מיני מקובלים.

נניח שבאתי לאיזו ארץ, אני מטייל שם בשבילים, בדרכים ובערים, ויש אנשים אחרים שגילו מקומות ואתרים אחרים ושם הם נמצאים, בוודאי שאולי מעניין אותי לקרוא גם עליהם. אז אם אני מקובל והם מקובלים, בוודאי שיש על מה לדבר בינינו.

אבל הוא שואל אם כך, למה אנחנו, שלא מבינים בכלל במה מדובר, לא היינו אף פעם בעולם העליון, אנחנו לא יודעים מה זה בכלל, מספרים לנו כל מיני שטויות, אנחנו לא יודעים, אולי זה נכון, אולי לא, אולי קיים, אולי לא, בשביל מה לנו לקרוא את זה? אז הוא אומר שיש כאן, בלימוד הזה, ענין גדול, "יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם." מפני שהאורות המקיפים האלה, מתקנים את הנשמה.

ולכן עכשיו אנחנו מתחילים ללמוד, נקרא קצת מ"שער הכוונות" של האר"י הקדוש ומהזוהר של רבי שמעון עם פירוש בעל הסולם, שזו אותה נשמה שמתגלגלת ובאה כל פעם לעולם שלנו, להראות לנו את הדרך והתיקונים, כל פעם בהתאם לדור שאנחנו נמצאים בו.

היינו איתכם גם בדור של רבי שמעון, והיינו גם בדור של האר"י, היינו גם בדורות שביניהם וגם היום אנחנו נמצאים איתכם בדור הנוכחי, ואותה נשמה כל הזמן מלווה אותנו, נשמה מאוד מיוחדת. כך היא נקראת "רבי שמעון" בדור אחד, "האר"י" בדור שני, "בעל הסולם" בדור שלישי והנשמה הזו מובילה אותנו לגמר התיקון.

אז בוודאי שאם אנחנו לומדים לפי המקורות במקום שגם הזוהר, גם האר"י, גם בעל הסולם נמצאים יחד, המקורות האלה יכולים להביא לנו אור מקיף גדול מאוד, ולא חשוב כמה אנחנו מבינים. בעל הסולם כותב "שיש סגולה נפלאה לאין ערוך לעוסקים בחוכמת הקבלה," זה נקרא בכל זאת שאנחנו עוסקים בחוכמת הקבלה, על אף שאנחנו לא מקובלים, "שאף על פי שאינם מבינים מה שהם לומדים," אנחנו לא מבינים, אנחנו עכשיו נקרא וזו פשוט שטות גמורה לחשוב שאנחנו מבינים במה מדובר.

הזוהר גם כותב במילים ובכל מיני סיפורים. השפה שלו היא שפת המדרש, בהרבה מקומות הוא נראה כמו ספר חינוך או ספר מוסר. כך חושבים הרבה אנשים, שהזוהר הוא מוסר על פי הקבלה. אין שטות יותר גדולה מאשר לחשוב כך, אבל כך חושבים.

לשון הזוהר לא מובנת לנו ממה שאנחנו שומעים, ממה שכתוב שם אנחנו לא יכולים להוציא שום השגה, שום הבנה. אבל למרות זאת עלינו להשתוקק לזה, ולהבין שהספר הזה כתוב בצורה נסתרת כזאת, ולא סתם זה ספר מיוחד שכל האנושות חושבת שיש בו סודות גדולים. עלינו להשתוקק להשיג אותם, כי סתם על ידי מפתחות חיצוניים לא נבין שום דבר. על הזוהר כבר עשו דוקטורטים, חיברו אותו הלוך והפוך, עשו כל מיני גימטריות, חישבו וחיברו כל מיני מילים בדילוג מעל מילה אחת או כל מילה עשירית, או כל מילה חמישית, מה לא עשו עם הזוהר ועם התורה, אבל כל התרגילים האלה לא עושים כלום חוץ מלבלבל את האנשים.

אתם רוצים לדעת? בשביל זה צריכים ללמוד. להשתוקק לדעת, זאת אומרת להשתוקק להיכנס לאותן דרגות שעליהן הזוהר מדבר. אם נגיע לעולם האצילות, אם נראה על מה שהזוהר מדבר שם, אז בהחלט נבין את הזוהר.

ובינתיים, אנחנו צריכים בלי שום הבנה, לקרוא ולהשתוקק להיות בדרגה של הזוהר. האור המקיף מגיע אלינו לפי הרצון להגיע למשהו ולא לפי הדמיונות שלנו שאנחנו כבר נמצאים שם. אז לא חשוב אם אנחנו לא מבינים. גם עניין השפה, לא חשוב אם אנחנו מבינים או לא מבינים את השפה. לבעל הסולם היו תלמידים שלא ידעו את ההסברים שלו לפי השפה, הוא דיבר ביידיש, קרא בארמית והסביר ביידיש.

כשבאתי לרב שלי, זה היה אותו סיפור, אותו דבר. היו שם שישה שבעה זקנים. כשנכנסתי בפעם הראשונה, לא יכולתי לשבת לידם ולגמור את השיעור הזה. הם דיברו עם השיניים התותבות שלהם וכל אחד החזיק שלא ייפול, ודיבר ביידיש. ויידיש זו שפה שקשה מאוד להבין, בחצאי מילים.

היידיש של הרב'ה שלי הייתה מקורית, יידיש פולנית. היו לו ארבע בנות, הוא יכל לדבר עם בת אחת כך שהבת השנייה לא תבין מה שהוא דיבר עם הבת הראשונה. ביידיש יש דברים כאלה שאפשר כך לדבר עם בני אדם. כל כך הרבה סוגים של שפה ודברים מיוחדים. הוא בכלל דיבר רבע מילה. חצי מילה זה היה כבר הרבה, רבע מילה מכל מילה במשפט. זה פלא, אפילו אנשים שהבינו טוב את השפה עצמה, אם הוא היה עובר לחצאי מילים, היה קשה להבין, אבל רבעי מילים, אף אחד לא הבין חוץ מכמה אנשים. אז אתם מבינים לאיזה שיעור קבלה אני נפלתי,. קוראים בארמית ומסבירים אותו ביידיש ועוד בכזו יידיש.

ועם בעל הסולם היה אותו דבר. היה אצלו תלמיד אחד תימני מאוד ידוע ותלמיד אחד עירקי שאחר כך התחתן עם הבת שלו. הם לא ידעו את השפה, אחר כך למדו אולי קצת, אז בעל הסולם תמיד אמר שזה לא חשוב שהם לא יודעים. ודווקא הם נעשו המובילים בקבוצה. זה שהתחתן עם הבת של בעל הסולם, היה גדול מאוד ובאמת היה מקובל, הוא נפטר בגיל צעיר מאוד, אבל שני אלה למדו בלי שום ידיעת השפה ורק מתוך השתוקקות לדעת על מה כאן מדובר, כמו שהחבר יושב אצלנו אולי, ככה ממש נכנסו להשגת החוכמה.

לכן לא חשוב כמה נבין מה שקוראים, אני אולי אשתדל פה ושם להגיד כמה מילים, אבל אלה שטויות, אני נותן הסבר רק כדי לתת קצת התרוממות, התעניינות, שתתעוררו טיפה ואחר כך שוב אתם יכולים להירדם.

חוץ מזה, אני רוצה לספר על מנהגים שהיו אצל רבי בליל הושענא רבה וגם בליל שבועות. יש לנו שלוש פעמים בשנה לילה מיוחד כזה. ליל הושענא רבה, שביעי של פסח, ליל יציאת מצרים, וליל קבלת התורה בשבועות. יש לנו שלושה חגים כאלה, שנקראים רגלים. רגל, מפני שאז היו עולים לירושלים, לבית המקדש כל העם, לכן נתנו למועדים האלה את השם "רגל".

אתם יודעים שאני גר בבני ברק ושם זה מאוד חזק. למטה אצלי נמצאים כאלה, הם לומדים כל הלילה וצועקים חזק מאוד. ואצל הרב'ה, היינו באים לקראת חצות, אחת עשרה וחצי, שתיים עשרה, היינו נכנסים לסעודה שעה וחצי שעתיים ואחרי הסעודה אולי רבע שעה, חצי שעה, מי שהיה מחזיק בקריאת זוהר זה היה בסדר, היתר היו נרדמים חוץ מכמה זקנים עקשנים שהיו לומדים עד הבוקר. אנחנו כבר היינו מתפזרים בשעה שתיים. כלומר היינו מתחילים באחת עשרה וחצי ובשתיים מסיימים וזה כלל סעודה.

מפני שהמנהגים האלה, הם מנהגים לעמך, שיתרגל, שידע מאיפה זה נובע, בשביל מה צריכים את זה, שישאל כמה שאלות את עצמו. לשם מה צריכים את זה? לשם מה אנחנו ערים בלילה הזה ומהו הלילה הזה. ואולי יבואו לו שאלות על הרוחניות ומהו השורש הרוחני, לשם מה הוא קיים.

ולכן היינו מבלים את הלילה הזה לא ממש בלימוד, אלא בסעודה רוב הזמן, רוב שעות הלילה הייתה סעודה, עם הרבה סיפורים, עם הרבה דיבורים ושירים. וחלק היה גם קצת בלימוד. ומי שלא החזיק מעמד, אחר כך הלך לישון, בדרך כלל באחת וחצי שתיים כבר היינו מתפזרים.

היום אני לא חושב שנתפזר בשעה כזו, לפני ארבע אנחנו לא גומרים בדרך כלל, יש לפנינו פסטיבל או פורים, איך שנקרא לזה. לכן נקרא, בכל זאת אנחנו צריכים משהו לקרוא. זה לילה מיוחד, אבל תדעו שלא לשים לב למה שאתם יודעים או לא יודעים, ומה שמבינים או לא מבינים.

בואו נחבר כוונות. הכול תלוי בכוונה. אתם מכירים כל מיני אמרות על זה, הכול תלוי בכוונה. ההשתוקקות, לפי מה שבעל הסולם אומר כאן היא שמתוך הרצון לדעת על אף שלא מבינים, מעוררים את האורות המקיפים והאורות המקיפים הם שמוציאים אותנו מעל למחסום לעולם הרוחני. אז הכול תלוי בהשתוקקות שלנו, בואו נעשה מין קווץ' כזה פנימי, ונרצה לקפוץ, שמישהו ייקח אותנו ויוציא למעלה.

החבר עכשיו ישתדל לקרוא יפה, בלי שגיאות, ואנחנו נעקוב אחריו.

נקרא קודם קצת על ליל הושענא רבה, מדברי האר"י. יש כאן דף שי"ד, דרוש ו'. "והוא דרוש של ליל הו"ר". נקרא ואולי נוסיף משהו. נקרא קצת מזה ואחר כך מהזוהר וכבר אחר כך נלך בשמחה. אז לא לשכוח את הכוונה. אנחנו יחד כולנו, ברצון אחד גדול, רוצים באמת שהדברים האלה יהיו לנו קרובים, להרגיש אותם.

קריין: "דרוש ו', "והוא דרוש ליל הו"ר ובו נתבאר ענין הלילה הזה הנק' ליל החותם הנה בדרוש תפל' הנעיל' דיוה"כ נתבאר באורך דרוש החותם מה עניינו. והענין בקיצור הוא כי ביוה"כ ע"י ה' תפלות לוקחת רחל ה"ג מאימא שלא ע"י ז"א וכדי שלא יתאחזו החיצונים בגבו' האלו אשר ביסוד הנקבה לכן נחתם בה חותם א' ביסוד שבה לשמור את הגבו' ההם. והנה החותם ההוא היא החות' העיקרי הפנימי הנעשה מן הנה"י דאי' מג' שמות אהי"ה דיודי"ן ודההי"ן ודאלפי"ן אשר בהם והם בגי' חותם כי החיצו' אינם נאחזים באימא ולכן אז נידון העולם כולו ונחתם או לחיים או למות ואז הוא עיקר הדין."

יש לנו פרצוף זעיר אנפין דאצילות, שנקרא "הקדוש ברוך הוא", שנותן לנו את כל האור. וכנגד זעיר אנפין יש לנו את הנוקבאות שלו, נוקבא רחל ונוקבא לאה. רחל, הנוקבא הקטנה, שהיא מחזה דזעיר אנפין ולמטה, עד הסיום שלו, פרסא, ועליה הנוקבא הגדולה דזעיר אנפין, לאה. ויש לנו אימא, שהאימא הזו, בינה, מורידה את רגליה, נה"י דאימא יורדים לתוך זעיר אנפין. אתם מבינים שאיפה שיש נה"י דאימא, אימא זו בינה, אז בינה נותנת לכלים דקבלה את כיסוי החסדים שלה. שאם אני נמצא ברצון לקבל, אבל נכנסו בי נה"י דאימא, אני ממש מכוסה. אני ממש מחוסן נגד כל בעיה שיכולה לבוא. יש לי רצון לקבל, נכון. אבל יש לי חיסון, נה"י דאימא, אור דחסדים שנמצא בי, ואז אני פשוט לא רוצה להשתמש ברצון לקבל שלי. חופשי ממנו, מאה אחוז בריאות. וזה מה שבינה מספקת לנו. האמת, תמיד ככה אנחנו צריכים להיות.

כי לא יכול להיות שרצון לקבל פעם יהיה סתם טוב. סתם הוא לא יכול להיות טוב. אם נכנס בו איזה אור, באיזו כמות, באיכות, והאור הזה נותן לרצון לקבל סיפוק, בהתאם לזה הרצון לקבל מחוסן נגד עצמו. למה מחוסן? כי הוא מקבל סיפוק מהאור שממלא אותו. איך אנחנו לפעמים, "אני לא רוצה כלום, טוב לי, אני רוצה להרגיש רוחניות, להיות בעולם הרוחני, לא אכפת לי העולם הזה, שיישרף הכול, לא אכפת לי כלום".

איך זה יכול להיות? זה פשוט מאירה לי קצת מלמעלה איזו הארה רוחנית, אני מרגיש שהרוחניות היא שווה, והרבה יותר מהגשמיות, וטוב לי. הרצון לקבל בוחר בזה, או ההפך, הרוחניות קצת מתרוממת, אני נמצא בתוך רצון לקבל, נשאר בו. הרצון לקבל מתחיל להיות יותר חזק מהאור שהתרחק, אין לי ברירה, אני רוצה מילוי לרצון לקבל.

זאת אומרת, הכול תלוי במשחק של האור העליון. עד כמה הוא יותר קרוב אלי, עד כמה הוא יותר רחוק ממני, וזה קובע את כל היחס שלי לרוחניות. כדאי לי, לא כדאי. גשמיות כדאי יותר, או רוחניות כדאי יותר? הכול תלוי בהתקרבות או בהתרחקות של האור העליון אלי. לכן כל העבודה שלנו היא בלקרב המאורות העליונים, האורות העליונים, שהם יאירו עלינו. ואם נגיע למצב שנה"י דאימא מתלבשים בנו, אז בכלל, אנחנו יכולים להיות רגועים. זה נותן כיסוי, חיסון כנגד כל רצון לקבל שיכול להיות.

אף פעם הוא לא יכול לקפוץ בי, ופתאום שאני כמטורף אתחיל לחשוב על כל מיני שטויות. נה"י דאימא ייתנו לי כזה סיפוק ששום אגו שלי, שום תכונה שלי, שום הפרעה לא יכולה לבוא אלי, ולבלבל אותי. וזה מה שאנחנו אומרים שקורה כאן במצב שבו אנחנו עכשיו דנים.

שרחל, הנוקבא דזעיר אנפין, יחד עם זעיר אנפין, נמצאים במצב, מה הוא אומר? "אשר בהם והם בגי' חותם כי החיצו' אינם נאחזים באימא ולכן אז נידון העולם כולו ונחתם או לחיים או למות ואז הוא עיקר הדין." זה המצב שלפני.

"והנה בליל הו"ר נעשה החותם הב' החיצון בסוד חותם בתוך חותם כנ"ל וניתן בספי' המלכות שבה שהיא העטרא של היסוד שבה ואמנם חותם זה גרוע מן הא' כי זה נעשה מן ג' המילויים לבד אשר בג' שמות אהי"ה הנז' שהם מילוי של היודין ק"ם ושל האלפין קכ"ב ושל הההין ק"ל".

מה נותן לנו בכלל כל הגימטריות האלה? גימטריות, אתם יודעים, יש ארבע אותיות י-ה-ו-ה, כי זה כנגד ארבע הדרגות של הרמות שבתוך הכלי, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, ושם כתר לא נחשב, כי זה המקור של האור, והכלים מתחילים מהי' הראשון, האות הראשונה. אז מה זה נותן לנו?

האותיות הן הכלים. ובאיזה מצב נמצאים הכלים? אנחנו סופרים את הכלים מז"ת דבינה, כי משם מתחילים הכלים, ממצב שהרצון להשפיע שבכלים רוצה להתחיל להשתמש ברצון לקבל כדי להתקרב לבורא. זאת אומרת, ז"ת דבינה, זעיר אנפין ומלכות, אלה כבר כלים דקבלה. אז כלים של ז"ת דבינה אלו אותיות מא' עד ט', וכלים של זעיר אנפין הם מי' עד צ', וכלים של מלכות זה ארבע אותיות אחרונות ק' ר' ש' ת'. אלה הכלים, האותיות.

כדי לדעת באיזו רמת מסך נמצאים הכלים האלה, כי כלי בלי מסך זה כלום, זה סתם רצון לקבל שהאור ודאי שלא נמצא בו, אלא נמצא מקסימום בסביבתו, או בכלל בריחוק, לפי התנאי של עד כמה הכלי דומה לאור בתכונות שלו.

אז אנחנו צריכים לדעת באיזה מצב נמצא הכלי. והמצב שהכלי נמצא בו, זו כבר גימטרייה. מה זאת אומרת? זה כבר מסך ועביות ואור חוזר, וככל שהאור ישר מתלבש באור חוזר הזה, סך הכול המספר שבסך הכול נקבע יחד, בכל המצב הזה של הכלי המתוקן במסך וממולא באור, הוא נקרא גימטרייה.

לכן גימטרייה זה דבר מאוד חשוב. בצורה קצרה אומרים על מה מדובר. נגיד, בקבוק חצי ליטר, כולם מבינים, או משהו כזה. אז מקובלים לפי המספר, כבר יודעים על מה מדובר. כי קל מאוד לחשב כלי יחד עם האור, ועם המסך. זאת אומרת, זה כבר נותן מיד את השם של המדרגה. לכן כל השמות שאנחנו משתמשים בעולם שלנו, שהם כתוצאה מהעולם הרוחני, הם שמות, הם גימטריות.

אם תיקחו כל שם ושם, לא חשוב איזה שם, אתם יכולים לפי הגימטרייה שלו לדעת מה פעולתו או מה צורתו הרוחנית. אני כבר לא מדבר על שמות של האנשים, או על שמות של אובייקטים, כוחות רוחניים, כמו למשל משה, מה הגימטרייה של השם משה, או אהרון, ועוד שמות, שמדובר על פרצופים מיוחדים.

למשל השם משה, מדובר על פרצוף מיוחד, זאת אומרת נשמה שמגיעה לרמה מיוחדת, וברמה שהיא נמצאת היא נקראת משה. ברמה אחרת זה השם אהרון, ברמה פחות מזה זה השם לוי. לא חשוב איזה שמות. גם שמות של פעולות זו גימטרייה. יוצא שכל השמות שיש לנו בתורה, מהשם הראשון עד השם האחרון, אלה קודים שמדברים או על אובייקטים או על כוחות או על פעולות רוחניות.

האם אפשר בצורה כזאת לגשת לתורה ולהתחיל להסביר אותה לפי הקודים האלה? אי אפשר, כי אנחנו לא יודעים מה עומד מאחוריהם. אלא קודם משיגים את העולם הרוחני, ואחר כך קוראים בספר תורה ורואים על מה מדובר.

כאן הוא מסביר לנו על שמות, שאנחנו לא מבינים בדיוק מה המשמעות שלהם, על מה מדובר.

קריין: אנחנו ממשיכים, שורה ו' ש' בטור ב'.

"אבל אותיות הפשוטות עצמם של אהי"ה אינם שם והם השרשים והעיקרים ולכן הוא גרוע מחותם הא' והנה ק"ם וקכ"ב וק"ל הם בגי' שצ"ב ועם ג' כוללים שלהם הם שצ"ה כמנין של משנה לרמוז כי הנה חותם זו הוא משנה של הא' ושני לו כערך המשנה עם המלך כי העיקר הוא חותם היסוד אבל זה שבמלכו' גרוע ממנו והוא משנה שלו. וזהו ענין המל' דלית לה מגרמ' כלום כי כמו שכל פרצוף הנקבה בכללותו נקרא אספקלרייא דלית לה מגרמה כלום אלא מיד בעלה כן המלכות שבנוק' בערך שאר ספירותיה אמר עליה דלא נהרא מגרמה כלום כי הנה אינ' לוקחת ג' אהי"ה עצמם אלא הארתם שהוא המילויים שבהם".

בואו נעבור לדף שט"ז, דרוש ז'. אתם יודעים שיש מנהג לראות את הצלם, לא לכולם, אני אף פעם לא יצאתי עם הרבי לראות את הצלם, אבל יש כאלה שעושים סביב זה פולחן גדול. בליל הושענא רבה יוצאים למקום ששם יש את אור הירח, עומדים ומסתכלים על הצל ובודקים אם לא חסר איזה חלק מהצל של האדם באור הירח. אם הצל שלו שלם, אז זה סימן שהוא בסדר. ואם לא, אז יכול להיות שיקרה לו משהו.

מאיפה בא המנהג הזה להסתכל על הצל של עצמו בליל הושענא רבה, בעל הסולם מסביר את זה במאמר. עם הרב'ה אף פעם לא עשינו את המנהג הזה, אבל שמעתי שיש כאלה שיוצאים ומסתכלים, וממש בודקים בקפדנות מה עם הגוף שלהם.

קריין: דרוש ז'.

"ובו יתבאר היטב ענין הצלם הזה המסתלק מן האדם בליל הו"ר ובו יתבאר ג"כ מאמר רז"ל שאמרו כי בני האדם יש להם בבואה וגם בבואה דבבואה אבל השדים בבואה אית להו בבואה דבבואה לית להו. הנה כתוב א' אומר אך בצלם יתהלך איש משמע דחד צלם הוי וגם אקרי הכי צלם ולא צל וכתוב א' אומר עד שיפוח היום ונסו הצללים" לא צל אחד, אלא כמה. "ועוד דלא אקרו צלמים אלא צללים הרי ב' שינויים יש באלו הפסוקים גם מס"ה עצמו מפ' תרומה ומפ' ויחי ומפ' אמור יש מאמרים שונים ע"ד הנז' ולכן צריך שאודיעך תוכן הענין. הנה נודע כי ה' שמות יש לנפש כנגד ה"פ ברכי נפשי כו' והם ה' בחי' שונות זו למעלה מזו ואלה שמותם נפש מן המלכות דאצילות רוח מז"א נשמה מבינה. נשמה לנשמה מאבא. יחידה מא"א".

זה לא חשוב. לפעמים הוא קורא לזה עולמות, לפעמים הוא קורא לזה ספירות. הוא יכול לקרוא מלכות, זעיר אנפין, בינה, חכמה, כתר, ויכול לקרוא עשייה, יצירה, בריאה, אצילות, א"ק, אין דיוק בזה. זה באמת לא חשוב למקובל באיזו צורה לקרוא. העיקר ההבדל, ההפרש בין המדרגות.

"וכל הה' בחי' נכללות ונקרא נפש האדם אשר בתוך גופו ועד"ז יש בו בחי' אלו מעולם הבריאה וה' בחי' מעול' היצירה וה' בחי' מעולם העשיה וזהו בדרך פרט אבל כשנעריך ד' עולמות יחד דרך כללות הנה העשיה כולה בסוד המלכות וה' בחינותיה נק' נפש וה' בחי' יצירה נק' רוח וה' בחי' בריאה נקרא נשמה וה' בחי' אצילו' נק' חיה שהם נשמה לנשמה:

ונחזור לבאר דרך פרט בענין ה' חלקי עולם האצילות ומהם יובנו שאר בחי' העולמות בריאה יצירה עשיה והנה גוף האדם ודאי שהוא מן הנקבה מלכות שהרי אנו רואים שנגמ' גופו להיות נוצר בהמשך ט' חדשים של העיבור בתוכה. עוד יש ג' בחי' אחרות למטה ממדריגת הנפש בה' חלקים והם ג' צללים שבאדם והבחי' העליונה שבהם נקראת צלם וב' בחינותיה' התחתוני' כל א' מהם נק' צ"ל וחסר מהם אות מ' של צלם וז"ס אך בצלם יתהלך איש וסוד פסוק עד שיפוח היום ונסו הצללים כי הם צלם א' עליון למעלה מב' צללים אחרים."

בעל הסולם כתב במאמר ידוע ב"שמעתי", מה זה נקרא צללים, מה זה נקרא צלם, מסך. אם האדם מסתיר את עצמו מהבורא ונותן לבורא אפשרות להתגלות, במידה שהאדם מסתיר את עצמו, במידה הזאת הבורא יכול להתגלות. סך הכול היחס בינינו לבין האור תמיד נשמר ב 100%.

היינו פעם בעולם אינסוף, ובעולם אינסוף הייתה החלטה של המלכות לצמצם את עצמה ואף פעם לא לקבל לתוכה אור. יש לנו אותו מצב שמלכות עושה על עצמה צמצום א', ואומרת "האור לא יבוא אליי, ואם כן, זה יהיה רק כדי להשפיע". זאת אומרת לתת על ידי הקבלה הזאת ולא אחרת.

מה שקורה עכשיו, שבמידה שמלכות יכולה להצניע את עצמה מהאור שבא אליה, במידה הזאת האור בא. זאת אומרת, יש את מלכות, או נברא, ויש כתר או בורא או אור, ויש יחס כזה, שאם מלכות ב-100% סגורה, אז הבורא ב-100% פתוח. ואם מלכות ב-100% פתוחה, שלא יכולה לעשות על עצמה צמצום, אז הבורא ב-100% סגור. אבל תמיד נשמר היחס. או באמצע, ומה זה "באמצע"? במידה שאני פתוח או סגור, זה קובע את הדרגה הרוחנית שלי עד כמה הבורא נגלה.

אלה בעצם העולמות. באיזה עולם אני נמצא, עשייה, יצירה, בריאה, אצילות, א"ק, אינסוף. באינסוף אני כולי מתחת למסך שלי והבורא יכול להיות גלוי לפניי. ובעולם שלנו אני לגמרי ללא מסך, והבורא סוגר את עצמו לגמרי ממני. ובאמצע ביניהם, אני נמצא באיזשהן דרגות של העולמות שנקראות "העלמות", דרגה יחסית של גילוי והסתר.

היחס הזה בין גילוי והסתר נקרא "צל". בליל הושענא רבה אנחנו בודקים עד כמה הצל שלי שלם. זאת אומרת, האם כל התיקון של זעיר אנפין שנקרא גוף האדם, הוא גוף שלם, היינו על כל חלקי הגוף יש לו מסך, ואז יש לו צל על כל חלק וחלק, כלומר האם על כל רצון ורצון האדם קיבל מסך. את זה הוא צריך לדעת בסוף סוכות, כי במשך סוכות נכנסו כל האורות המקיפים שהיו חייבים לבנות באדם את הצלם האלוהי. זאת אומרת, מסך שמספיק לכל הרצונות שלו, זה נקרא שבודקים את הצל. ולמה זה לאור הלבנה, לאור הירח, בלילה, את זה אולי נלמד עוד מעט, אם לא, אני אספר.

"ומציאות ג' צללים אלו עניינ' הוא כי מאחר שניתנו ה' בחינות הנפש הנז' שהם נרנח"י בסוד הזווג תוך היסוד והרחם של הנקבה וגוף האדם נוצר שם בהמשך ט' חדשי העיבור" מדובר על כניסת הנשמה לתוך המנגנון שנקרא אמא עילאה, כי שם הנשמה מתבשלת כעובר בתוך אימו. "הנה נמשך כח אחד מן הארת כלי החותם אשר ביסוד הנקבה שנתבאר לעיל בענין נעילת יוה"כ הנעשה מג' שמות אהיה דיודין דאלפין דההין שהם בגי' חותם" בסוף יום הכיפורים עדיין אין תיקונים, זה רק גילוי של כלי המלכות במלואה שנצטרך לתקן אותה. "וכח הארת אותו החותם נחקק בנשמת האדם עצמו ולא בגוף וכשהנשמה היא יורדת בעולם הזה להיכנס תוך הגוף היא באה מלובשת בחותם ההוא וע"י היא נשמרת מן החיצונים שלא יתאחזו בה"

העולם הזה נקרא רצון לקבל מסוים, הנשמה שיורדת לעולם הזה, זאת אומרת שהיא יורדת לרצון לקבל לעצמו. איך היא יכולה להיות בתוך רצון לקבל לעצמו ולא לקבל נזק מזה, מה הוא אומר? "היא באה מלובשת בחותם ההוא וע"י היא נשמרת מן החיצונים שלא יתאחזו בה. ונמצא כי הצללים האלו הם עצמם הארת בחי' החותם שבנקבה:

ונלע"ד כי גם נמצא כי הצלם של מוחין דז"א הנעשה לו מנה"י דאימא הוא מבחי' החותם אשר בה כנלע"ד." זאת אומרת, הוא לא בטוח בזה, הוא אומר, כי נראה לי שזה ככה. איך יכול להיות מקובל כזה גדול כמו חיים ויטל, התלמיד היחידי שהבין משהו מהאר"י, שהאר"י בעצמו אמר עליו שרק הוא הבין את הכול וחוץ ממנו אף אחד מתלמידיו, אז איך הוא כותב "נראה לעניות דעתי"? פשוט מאוד. אם המקובל לא מגיע לשורש המצב שעליו הוא מדבר, אלא יש איזו תופעה.

אני רואה את התופעה, אני מכיר את התופעה, אני מכיר איך היא מופיעה בדרגה שלי איפה שאני עכשיו נמצא, אבל אני לא הגעתי לשורש של אותה התופעה. זאת אומרת, אני לא יודע, לא מכיר אותה בכל האופנים שהיא יכולה להופיע ולכן אני לא בטוח שזה כך או כך, יכול להיות שיש עוד כל מיני אופנים אחרים לאותו החוק, לאותה התופעה.

ולכן המקובלים מאוד נזהרים, הם לא מתביישים להגיד שאני לא יודע, עוד לא עברתי את הכול, עוד לא השגתי משהו כזה או כזה. ואז הם כותבים, נראה לעניות דעתי. זאת אומרת, לעת עתה כן כך, אבל כך נראה לי עכשיו. יכול להיות שבדרגות יותר גבוהות, העניין יצטייר לי בצורה אחרת.

אף אחד לא יכול לדעת מה קורה בדרגה הרוחנית היותר עליונה, לעומת התחתונה. כל מדרגה יותר עליונה זה עולם אחר לגמרי. תאמינו לי, כמה גילויים מחכים לכם, זו הרפתקה. פשוט טיול שאין כמוהו, כמה הגילויים בכל מדרגה, בכל מצב, הם כאלו שאי אפשר לשער מראש, עד כדי כך מלאים הפתעות נעימות.

"וצ"ע שהרי נתבאר שאלו הצללים הם למטה ממדריגת הנפש הפנימי' וגם שהם הארה לבד מחותם היסוד לבדו ואמנם צלם המוחין הו' א"מ גדול מאד מאד מנפש הפנימית וגם שהוא מהכלים עצמם של אימא וגם שהוא מהכלים חצי ת"ת ונה"י דאימא ועיין במ"א היטב שהצללים לבדם הם לבושי הנשמות מחותם כלי נה"י כנלע"ד חיים".

תלמיד: מה זה מצב שכלי מתגלה? הרי אנחנו אומרים שהאור במנוחה מוחלטת, זאת אומרת שאם למשל אנחנו בונים כלי, אז כבר אמור להתגלות בו אור, לא? מה זה מצב שכלי מתגלה, כמו ביום כיפור?

מה זה נקרא שכלי מתגלה? מתגלה. זאת אומרת, כלפי מי מתגלה? כלפיי הכלי שלי מתגלה, הרצונות שלי, הסיבות לזה. גילוי הכלים, תיקון הכלים, כל הפעולות עם הכלים נעשו על ידי אורות. אז השאלה שלו היא שאלה נכונה, אבל אנחנו לומדים שהאור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, לא משתנה בו כלום, אז איך יכול להיות שאור משתנה? לא משתנה. אם האור לא משתנה הכלי לא יכול להשתנות, אלא אנחנו תמיד לומדים שהכלי בעצמו צריך אולי פונקציה מהאור. אז איך לענות?

תלמיד: הכלי מתגלה כשיש לו הרגשה. ההרגשה הפנימית של הכלי, כשהאור מתגלה.

טוב, אז הוא אומר שהכלי בתוכו מרגיש שמשהו משתנה. מאיפה הוא מרגיש שמשהו משתנה?

תלמיד: מהרגשת האור.

מהרגשת האור, מאיפה כלי מרגיש שיש שינוי במשהו? איך יכול להיות איזה שינוי אם האור לא משתנה?

תלמיד: מתחלפות הרשימות.

איך הרשימות מתחלפות? יפה אתה אומר שהרשימות מתחלפות, איך הן יתחלפו אם האור לא משתנה, מעצמן, מה יש לי איזה קפיץ שמקפיץ אותן? אתה צוחק מכולם או שאתה בעצמך כך? בכל הרצינות אתה כך אומר?

תלמיד: נניח שאנחנו בונים כלי, אנחנו אומרים הנברא עכשיו צריך להקדים כלים לאורות, הכול נמצא ואני צריך לבנות כלי, אם אני בונה כלי, למה אני לא מקבל מילוי ישר? מה זה אומר שבניתי כלי והכלי עדיין עומד ככלי ועדיין לא מתקבל בו אור?

אז איך יכולים להיות שינויים בתוך הכלי אם האור נמצא במנוחה מוחלטת?

תלמיד: לפי מידת החיסרון.

איך יכול להיות שינוי בחיסרון אם האור לא משתנה?

תלמיד: תלוי במסך.

מסך זה תוצאה מהאור המקיף, לא חשוב, אור מקיף, אור פנימי, זה הכול אותו אור, רק כלפי הכלי יש כביכול הרגשה שזה מקיף, שזה פנימי. אבל האור הזה לא משתנה אומרים, נמצא במנוחה מוחלטת.

תלמיד: לפי השתוקקות אולי.

אני לא מבין איזו השתוקקות? איך יכול להיות שהנברא, שנברא על ידי האור ומוחזק על ידי האור, ישתנה אם האור לא משתנה?

תלמיד: האור לא משתנה כלפי עצמו, אבל כלפי הכלי הוא כן משתנה.

איך הוא משתנה כלפי הכלי? מה זה נקרא שהוא נמצא במנוחה מוחלטת?

תלמיד: פשוט התכונה שלו לא משתנה, זה נקרא מנוחה מוחלטת.

אלא מה?

תלמיד: אבל כלפי הכלי התכונות משתנות, זה תמיד מתבסס לכיוון התכונה של הבורא, לכן האור משתנה.

מי יכול להוסיף למה שהוא אומר.

תלמיד: יותר השגת הנברא.

השגת הנברא, אפשר להגיד.

תלמיד: הוא אומר שהאור בעצם נמצא תמיד בתכונת ההשפעה, ובזה הוא במנוחה מוחלטת, אבל הוא תמיד ישפיע על הכלי במה שהכלי צריך.

זאת אומרת, זה שאנחנו אומרים שהאור נמצא במנוחה מוחלטת, זה נקרא שהוא תמיד במאה אחוז רוצה להיטיב לכלי, בזה אין לו שום שינוי, זה נקרא המנוחה שלו, אבל חוץ מזה הוא כל הזמן בתדר אינסופי ממש, משתנה כלפי הכלי כדי לסובב את הכלי ולעשות איתו מה שרק אפשר.

פעם הסתכלתי על השכן שלי, וראיתי איך הוא אוהב את הבן שלו, מנשק אותו, מחבק אותו, לוקח אותו לטיול לגן חיות, מטפל בו ממש. פעם אחרת ראיתי שהוא נותן לו מכות, והבן המסכן הזה בוכה. ושוב בפעם נוספת ראיתי אחרת, שהוא שוב מחבק אותו, מנשק אותו. מה קרה? תגיד לי אוהב או שונא? אני שואל אותך. אוהב. אפילו שנותן מכות? זאת אומרת, הוא לא השתנה כלפי הבן אף פעם, רק בצורה חיצונית, זה נקרא שנמצא במנוחה מוחלטת, נמצא במנוחה - לא משתנה.

כך האור העליון כלפינו, אבל בפעולות שלו כלפינו כדי להביא אותנו למטרה הוא כל הזמן משתנה. אתה רואה מהדוגמה שהוא לא יכול לחזור למציאות, למה, מה הבעיה? כי כאן זה קשה, אז אני צריך כל הזמן להצדיק את הבורא שהוא תמיד בסדר?

תלמיד: אנחנו אומרים בצורה פשוטה שהנברא צריך להקדים כלי לאור, לבנות כלי. איך יכול להיות מצב שהנברא בונה כלי ויש פער בין הרגשת בניית הכלי לבין רגע המילוי? הרי זה צריך להיות מיידי.

לא. קודם כל אתה מדבר על דברים שלא עברת. איך אתה יכול להגיד מתי הנברא מקבל הרגשה בהתאם לביצוע?

תלמיד: נגיד אנחנו מדברים על מצב של יום כיפור. יום כיפור זה מצב שהנברא הגיע להרגשת הכלי הזה שנקרא מלכות במלואה, נכון?

כן.

תלמיד: איך הוא הגיע לזה? בזכות היגיעה שלו, בזכות כל מיני דברים?

לא, אחרי זה הייתה עוד אתערותא דלעילא, זה שבת שבתון. יום כיפור זה לא תוצאה מהיגיעה שלך בלבד, לא. אז אולי כאן הטעות. זה כמו שבת. עוד יותר, כי בשבת בדרך כלל זו עלייה לאבא ואימא, וכאן זה לאריך אנפין. לראש דאריך אנפין, זו העלייה. אני לא יודע מאיפה השאלה ומה רצית בזה, אבל ודאי שזה אתערותא דלעילא.

תלמיד: איך יש מצב שיש פער כלשהו בהרגשה בין זמן גילוי הכלי לבין רגע המילוי?

נשאל אחרת, בצורה יותר כללית, האם יש פער בין תיקון הכלי ובין מילוי הכלי? אין. כי תיקון הכלי, הרגשת תיקון הכלי, זה המילוי עצמו. יש כלי ואני על הכלי הזה עושה מסך, מתקן אותו. ברגע שכיסיתי אותו במסך, מה זה "כיסיתי אותו במסך"? השגתי אור חוזר. אור חוזר שממלא את הכלי, זה בעצם הגילוי.

מה אני מגלה? אני מגלה את תכונת הבורא דלהשפיע. אם אני הגעתי בתיקון שלי לצורת הלהשפיע הזאת, אז אני דומה לבורא. אני לא צריך חוץ מזה עוד ללכת אליו או להתחבק איתו, או שהוא יבוא אליי וימלא אותי. אני כבר מלא, במה אני מלא? בתיקון שלי.

אני מודד את התיקון שלי, אני מרגיש את התיקון שלי. זה כמו כל מד שאנחנו בונים במכשיר, הוא מודד את התכונות שלו לעומת משהו שעובר עליו שאני לא יודע מהו. זה אותו דבר. נגיד מופעל לחץ על ממברנה, והיא בעצם צריכה איכשהו להתכופף או להיכנס פנימה. מה אני עושה? איך אני מודד את הכוח הזה שבא מבחוץ, מאיפה אני יודע מהו? אני מפעיל כוח כנגדו ומחזיר אותה למצב האפס, ואת הכוח שלי אני מודד. אם החזרתי את הממברנה למצב האפס, אני מודד את הכוח הזה שהפעלתי ואז אני יודע מה שיש מבחוץ. זאת אומרת, אני אף פעם לא יודע מה יש מבחוץ, אני מודד את הכיסוי, את ההתנגדות, את הפיצוי, את ההשלמה מבפנים. אותו דבר בדיוק גם בתכונות העליונות, הרוחניות שלי.

יש לי מסך, בא משהו מלמעלה. מאיפה אני יודע מה בא מלמעלה? אני עושה אור חוזר, מחזיר את עצמי למצב שאני לא מקבל כלום, שאני כולי בהשפעה, ואז אני בודק, עושה השוואה. בזה אני מתמלא. בעצם מה שאני עשיתי, מה שהשגתי, התיקון שלי, זה נקרא אצלי מילוי. ומה זה נקרא מילוי? מסך ואור חוזר. זה מילוי למלכות, אין למלכות שום מילוי אחר. 

 

תלמיד: אז את אור החכמה שהנברא מודד בכלי הוא בעצם לא מקבל, זה כנגד אור חסדים שיש בו?

אבל בכלל, יש אור חכמה, אין אור חכמה, יש חסדים, אין חסדים, מה אני יודע מה שיש מבחוץ. תמיד אני בודק ומרגיש מה שיש לי בפנים. ומה יש לי מבפנים? מה שאני בעצמי עשיתי, השגתי, בניתי. שום דבר מבחוץ אני לא מקבל. שום דבר. אני לא רוצה לקבל מהבורא, והאמת אני לא יכול לקבל אף פעם.

 

תלמיד: איך אני יודע אם אני משתווה אליו?

רק לפי הרגשת הבושה. הרגשת הבושה זה הסנסור שלי. אם אני מגיע למצב שאני לא מתבייש, יופי, גמרנו, סגרנו חשבון. "שלי שלי, שלך שלך".

 

קריין: אות קי"ג. בטור האמצעי^[1].

".113 שבעה קולות, חג"ת נהי"מ, תלויים בדיבורי הפה, בכל ימות השנה. ועתה בשבעה ימי סוכות, אינם תלויים, אלא במעשה. ואנו צריכים למעשה, ולא לדיבור, משום שבזמן של שבעה ימי הסוכות מברך לכל השנה.

כי מצוות התלויות בדיבור ממשיכות פנימיות, חסדים. אבל אינן ממשיכות הארת חכמה מקו שמאל, להיותה חיצוניות." חיצוניות ופנימיות זה הבדל רק בעביות הכלים שמשתמשים. "ומצוות התלויות במעשה ממשיכות חיצוניות, את הארת חכמה מקו שמאל, מוחין דו"ק וחיצוניות. ובשבעה ימי סוכות אנו צריכים לתקן את החיצוניות, המשכת החכמה משמאל. וע"כ אנו צריכים למצוות מעשיות, המסוגלות לעורר זאת.

ע"כ נאמר, ועתה בשבעה ימי סוכות, אינם תלויים, אלא במעשה. ואנו צריכים למעשה, כדי להמשיך תיקון החיצוניות, שהוא הארת החכמה שמשמאל, ולא לדיבור, כי הדיבור ממשיך רק פנימיות, חסדים, שאת זה אנו ממשיכים בכל ימות השנה.

ושבעה קולות, חג"ת נהי"מ, תלויים בדיבורי הפה, בכל ימות השנה, ואינם צריכים למעשה, מטעם שבזמן של שבעה ימי סוכות, מברך לכל השנה. כי אחר שהמשכנו הארת החכמה שבשמאל בשבעה ימי הסוכות לחג"ת נהי"מ, מספיק זה לכל ימות השנה, באופן שהחסדים שאנו ממשיכים ע"י מצוות התלויות בדיבור בכל ימות השנה, מתברכים בהארת החכמה משבעה ימי הסוכות, והם נעשים בזה לחסדים מגולים, ואין צריכים יותר למצוות התלויות במעשה, לעניין הזה, אלא לשאר דברים."

גילוי או הסתר זה ברור. חסדים מגולים, חסדים מכוסים, אתם יודעים. "חסדים מכוסים" זה נקרא שהחסדים מכסים את החכמה, הם נותנים רק תיקון של בינה על הכלים דקבלה, ו"חסדים מגולים" זה נקרא שיש כל כך הרבה חסדים, ג"ר דחסדים, שבתוכם יכול להתגלות גם אור חכמה. ואז נקראים חסדים שמגלים את החכמה, או חסדים מגולים.

 

קריין: קי"ד.

 

".114 היום השביעי של החג, הושענא רבה, הוא סיום הדין של העולם, ופסקי הדינים יוצאים מבית המלך, והגבורות מתעוררות ומסתיימות ביום ההוא. וערבי נחל תלויים בגבורות אלה.

וצריכים לעורר הגבורות למים, ולהקיף שבע פעמים כנגד חג"ת נהי"מ את המזבח, שהוא כנגד המלכות, כדי להרוות את המזבח במים של יצחק, בהארת החכמה שמקו שמאל, יצחק. כדי שהמים ימלאו את בארו של יצחק, המלכות. שבשעה שמקבלת משמאל, נקראת כך. וכשהיא מתמלאת, מתברך כל העולם במים."

תראו כמה הוא מסובב כאן שמות, גם במקרא, גם בקבלה, וכבר מזה אפשר לחבר מילון שלם.

"ג' ספרים נפתחים ברה"ש: של צדיקים גמורים, ושל רשעים גמורים, ושל בינוניים. צדיקים גמורים נכתבים לאלתר לחיים." זאת אומרת, מי שהגיע לדרגה שהוא מצדיק את הבורא על פני כל הרצון לקבל נקרא "צדיק גמור". זאת אומרת, יש לו כבר כיסוי דבינה על כל הכלים דקבלה. "רשעים גמורים נכתבים לאלתר למיתה." זאת אומרת, אלו שלא מסוגלים, שאין להם תיקון של חסדים על הרצון לקבל נקראים "רשעים גמורים". לא בא אור בינה, לא בא נה"י דאימא, אין לאדם שום כיסוי דחסדים בכלים דקבלה שלו, אז מה לעשות, אז הוא רשע. לא שעשה מעצמו רשע, אלא לא קיבל תיקון אז הוא נקרא "רשע".

רשע זה דרגה. כדי להיות רשע צריכים גם להיות בעולם העליון, זה מצבים. "צדיקים", "רשעים", "בינוניים" זה כשעוברים את המחסום, נכנסים לעבודת ה', אז יש שם את שלוש האפשרויות האלה, רשעים, צדיקים ובינוניים. לא עלינו מדובר רשעים או צדיקים או בינוניים, אפילו רשעים לא. אנחנו לא רשעים, אנחנו פשוט אפס, נמצאים למטה מתחת לקו שנקרא "חיים". עלינו בכלל לא מדברים, אין עלינו שום מידה, לא רשע ולא כלום. הזוהר לא כותב אף מילה על מה שנמצא למטה מהמחסום.

"ובינוניים תלויים ועומדים עד יוה"כ. והנה צדיקים גמורים ורשעים גמורים אין מדובר בהם".

למה? כי זה או ימין לגמרי או שמאל לגמרי, אין מה לדבר. אלה מצבים קיצוניים, קוטביים, שבאים מהבורא, או כלים או אורות, לגמרי תלויים למעלה. אלא מה שתלוי באדם, איך לחבר בתוכו את שתי התכונות האלו, ימין ושמאל, הוא ימצא איך לחבר אותן באיזו התמזגות אופטימלית, לקחת כלים משמאל ותכונות מימין ולעשות מזה קו אמצעי.

זאת אומרת, האדם יכול להגיע למצב שאותם הכלים שמקבלים בו תיקון, הכלים שלו, חלק מהם נעשו צדיקים, וחלק מהם נעשו רשעים. אלה כלים יהיו לחיים, יתמלאו באורות, ואלה כלים ילכו למיתה, יתרוקנו לגמרי יותר ויותר, ילכו לחושך, מהם יהיה סוף פרצוף.

["כי כבר נגמר דינם ביום הראשון של רה"ש. וכל המדובר הוא בבינוניים. שהם תלויים ועומדים עד יוה"כ. אם עושים תשובה, נחתמים לחיים. והרשעים, שאינם עושים תשובה, נחתמים למיתה".]¹

"ועניין כפרת עוונות שביוה"כ, הוא המשכת הארת חכמה ע"י עליית המלכות לבינה, שאין כפרת העוונות אלא ע"י גילוי אור החכמה, אור החיים".

מה הפעולה עצמה? מזה שמלכות עולה לבינה אז אין פה גילוי חכמה, ההפך, החכמה מסתלקת, נשארת קטנות.

"וע"כ הבינוניים, שעשו תשובה, זוכים אז לכפרת עוונות, ולחתימה לחיים.

אמנם עוד לא נגמר הדבר בשלמות, כי אור החכמה אינו מאיר בלי חסדים, וזמן המשכת החסדים להלבשת החכמה, הוא בשבעה ימי סוכות. ונמצא שביום השביעי, הושענא רבה, נגמרה התלבשות החכמה בחסדים. ואז נשלמת החתימה לחיים, שנעשתה ביוה"כ.

ועד"ז לאותם שלא עשו תשובה, ונחתמו למיתה ביוה"כ, עוד לא נגמרה לגמרי החתימה, כי יש להם זמן לשוב עד היום השביעי של סוכות, כי עד אותו זמן נמשכת עוד החכמה. ואם ישובו, יתכפרו עוונותיהם על ידה, ויזכו לאור החיים. וע"כ נבחן יום הושענא רבה ליום של מסירת פסקי דינים למלאכים, אם לחיים ואם למוות".

בהתחלה קראנו שהיו שדים, עכשיו מלאכים ועוד. לא חסרות לנו מילים יפות ברוחניות. יש שם הרבה עוזרים טובים ורעים. כולם נקראים כוחות שאין בהם שום רצון לקבל משלהם, ואין להם שום בחירה חופשית משלהם. אלא כך הם נקראים שדים, רוחות, מלאכים, שרים וכן הלאה.

זאת אומרת בהתאם יש הרבה כוחות, גם בימין וגם בשמאל, שמתגלים כלפי האדם, ולפי דרגת השפעתם לאדם כך הם נקראים. אין בהם ודאי שום ממשיות משלהם, אלא הם מופעלים רק על ידי הכוח העליון, מהבורא, ואנחנו לא צריכים לפחד מהם או ההפך לחכות שהם יעשו לנו איזו טובה. אפשר להגיד כך, הופעת הבורא באיזה אופן מסוים נקרא או מלאך, או שד, או רוח או מה. אין עוד מלבדו.

"כי לאחר שנמסרו פסקי הדינים למוציאים לפועל, כבר אין מחזירים אותם יותר. והוא משום כי אחר יום הושענא רבה אין עוד המשכת חכמה"

אז הושענא רבה זה הלילה האחרון שבו מיתקנים הכלים, ואז באמת מגיעים לחצות הלילה לבדיקת הצל.

בנקודה המשמחת הזאת, בהתרוממות הרוח, בקפיצות ובשירה אנחנו נלך עכשיו לפורים.

(סוף השיעור)

---

1. הקטע הזה מופיע ב"זוהר להם", לא הוקרא ע"י הקריין↩