שיעור בוקר 14.05.2002 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 05.05.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/qulSbgmb?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב',

מאמר "מהו, שדיבור של שבת לא יהיה כדיבור על חול, בעבודה"

אנחנו קראנו מאמר "מהו, שדיבור של שבת לא יהיה כדיבור של חול, בעבודה". זה מ"שלבי הסולם", כרך ב', עמוד קל"ג.

ההבדל בין חול ושבת, שחול נקרא מצב העבודה שמתקנים את הנשמות, ולאט לאט משיגים את המצב שנקרא שבת. שבת זה גמר התיקון, קבלת מטרת הבריאה, וודאי שזה תלוי בעבודה של כל השבוע, "מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת". העבודה במשך השבוע היא עבודה בלהשיג את השבת. ההתקדמות היא בזה שאדם בכל רגע שהוא נמצא בחיים שוקל את כל המעשים שלו אם הם מכוונים למטרת הבריאה, שזאת המטרה. ובזה יש הבדל בין המישור הגשמי למישור הרוחני של האדם.

אנחנו קיימים בעולם הזה ונראה לנו שהמעשים הם קובעים הכול. כי באמת כדי להחיות את הבהמה שלנו אנחנו צריכים מעשים. אנחנו צריכים לחרוש את האדמה, לזרוע זרעים, אחר כך לאסוף את התבואה, לעשות את כל ל"ט המלאכות שיש כדי להגיע ליצירת הלחם, זה אוכל האדם. כאן יש עבודה במעשה.

חיות ובהמות אוספות את כל הדברים מן המוכן ולא צריכות לטרוח להכין לעצמן את האוכל, ואילו האדם צריך לטרוח להכין לעצמו את האוכל, כמעט אף דבר לא נמצא מוכן בשבילנו בטבע. אם היינו בדרגה בהמית, אז היינו אוכלים כמו הבהמות, היינו טרופים, אוספים כל מיני דברים כמו שהם וזהו. אבל לנו אין כמעט שום דבר מהטבע, אלא מלח, מים, קצת עשבים, ובעצם כל דבר שאנחנו משיגים למחייה כדי להחיות את עצמנו, אנחנו צריכים בשבילו לעבוד, להזיע. לכן נראה לנו שהעיקר הוא המעשה, מעשה בהמי, פיזי. ובאמת, למה ששייך להשגת החיים הבהמיים בעולם הזה לא חשובה הכוונה. אנחנו יכולים להזמין פועלים מתאילנד או מאיפה שהם באים, והם באים ועובדים ואנחנו נהנים מפירותיהם.

כך גם בגשמיות בקיום תורה או מצוות. מי שמקיים נקרא אצלנו שהוא עובד, צדיק, רואים עליו מה הוא עושה, איך הוא מלובש, איזה דברים הוא עושה. ומי שלא עושה את זה, אז נקרא רשע, לא עושה מה שצריך לעשות בעולם הזה. הדברים האלה הם נכונים לגבי הקיום שבעולם הזה, זה נקרא דרגת דומם דקדושה. אנחנו שוקלים את האדם כצדיק או רשע לפי המעשים שלו, וזה נקרא גשמיות. אם לא היו לנו ידיים, רגליים, פה, אז לא היינו יכולים לקיים את הדברים האלה. אלו דברים שכדי לקיימם צריכים את הגוף. ודאי שיש איזה רצון, תביעה מבפנים לעשות את זה מכל מיני סיבות, אבל שוקלים לפי המעשה.

ויש מה שנקרא רוחניות, המישור הרוחני של האדם, שזה כבר לא קיום לפי הגוף אלא קיום לפי הנקודה שבלב. אם יש לאדם נקודה שבלב, אז מתוכה הוא יכול לקיים את התורה והמצוות מהבחינה הרוחנית. אם אין בו נקודה שבלב, אז הוא לא מסוגל לעשות את זה. זה כבר החלק הרוחני שבאדם.

מבחינת המעשה, גם בכוונה וגם מעשה דמעשה, קח כל אחד ואחד ותגיד לו שצריך את זה לעשות, שהבורא ציווה ויהיה לו טוב, או בגלל שהוא רוצה, לא חשוב, אבל מבחינת המעשה, כלומר קיום מתוך הלב, לא מהנקודה שבלב, כל אחד יכול לעשות את זה, לחזור בתשובה מה שנקרא, לקיים את המעשים האלו, והוא נקרא יהודי טוב, רגיל. מה שאין כן, מבחינת הכוונה, בשביל זה צריך להיות קשר עם הבורא, שהוא בא לא מהלב אלא מהנקודה שבלב.

במעשים האלו מהנקודה שבלב, אנחנו שוקלים את מעשה האדם לפי הכוונה שלו, מפני שכלפי הנקודה שבלב הבורא כלל לא מתחשב במעשים שלנו, אלא רק בכוונה, כוונה היא המעשה. מה זאת אומרת? כמו שכתוב, שהוא "עשה, עושה ויעשה לכל המעשים כולם", "אין עוד מלבדו", הכול בא ממנו גם במעשים וגם בכוונות. אלא יש פה עניין של יחס האדם כלפי מה שבא אליו, שבזה האדם נמדד אצלנו כצדיק או רשע לפי הכוונה שלו, אם היא כלפי הבורא על מנת להשפיע, או זה עדיין לא מכוון כלפי הבורא, אלא על מנת לקבל.

במעשים כולם צדיקים, כמו שהוא כותב. למה במעשים כולם צדיקים? הוא כותב בדף קל"ה, "לכן יש לנו להבחין צדיקים ורשעים מבחינת המעשה, וצדיקים ורשעים מבחינת הכוונה. כלומר, מבחינת המעשה נקראים צדיקים, חרדים, ורשעים נקראים, חילוניים. אולם מבחינת הצדיקים ורשעים מבחינת הכוונה", איך לפי כוונה אנחנו מודדים צדיק או רשע "זהו סדר אחר לגמרי", כך כותב רב"ש. "כלומר, שמבחינת המעשה שניהם צדיקים". מה זאת אומרת שניהם צדיקים? כי גם אלה וגם אלה מופעלים מלמעלה, ואין בזה שום חופש לאדם. אלא "רק מבחינת הכוונה יש הפרש: צדיקים נקראים שעובדים בשביל ה', ורשעים נקראים שעובדים בשביל עצמם. אמנם מבחינת המעשה", במקרה כזה, "שניהם צדיקים."

צדיק נקרא מי שמבצע רצון ה', הוא נקרא צדיק. לכן, כלפי דומם, צומח, חי, אין לנו שאלות, כולם צדיקים. נגיד הדגים שבאקווריום הם צדיקים במאה אחוז, הטבע פועל עליהם, והם מבצעים במאה אחוז את פקודות הטבע. האדם לא יכול להיות צדיק במאה אחוז, הבורא נתן לו מין חופש, ואז במידת החופש הזה האדם עושה מה שהוא רוצה. אם הוא ממלא את מידת החופש הזה ברצון ה' לפי היגיעה שלו, לפי רצונו, אז נקרא צדיק. אם הוא לא עושה את זה ומתנהג כביכול ההיפך, נקרא רשע. זה מה שהוא רוצה להגיד.

תלמיד: אתה אומר שהמעשה בכוונה, זה היחס שמקבל הנברא מלמטה, לכוון את הכוונה?

היחס כלפי מטרת הבריאה והבורא שאדם מפעיל, הוא קובע מבחינה רוחנית אם אתה צדיק או רשע. זה הכול.

תלמיד: כתוב, "כי ההתעוררות שלמטה היתה מפעילה רק דין בלבד"," למה הכוונה רק דין בלבד?

דין זה נקרא הגבלה.

תלמיד: יש הרבה מאמרים שהם יותר לאנשים שבאים מכיוון דתי, כשהוא כותב שמי שכבר עושה מצוות ורוצה לעבור לעשות כוונה, ועוד דברים כאלה. יש סיבה מיוחדת שהוא מתנה דברים בצורה כזאת?

האם יש סיבה מיוחדת שבעל הסולם פונה כאילו לאנשים דתיים ולא לחילונים וכך גם הרב"ש? זה מפני יש צורך בקיום מצוות במישור הגשמי. אנחנו בנויים משני חלקים, חלק שנקרא "כוונה", וחלק שנקרא "מעשה". וצריכים לעשות כך שהחלק של הכוונה יהיה באמת הקובע, והמעשה הוא יהיה כתוצאה מהכוונה. ולא שאנחנו נעשה כוונות ללא מעשה, כי זה כמו מלאך שסתם ככה מרחף, או שאנחנו נעשה מעשה בלי כוונות, כי זה מעשה בהמי שאין בו שום דבר, זה כמו שבהמה עושה.

כמו שבהמה שמבצעת פקודות, גם האדם שמבצע פקודות ללא התערבות רצונו האישי בזה הוא כבהמה. לכן זה "מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה". בעל הסולם כותב את זה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שחייבים ללמוד קיום המצוות מהקיצורים לפחות, ולקיים אותם. ובנוסף לזה ודאי שחייבים להשתכלל וכל הזמן לדאוג לכוונה. כי על ידי כוונה אתה גדל ממטה למעלה עד שאתה ממש נמצא בהשתוות הצורה עם הבורא ומגיע למטרת הבריאה, ולפי הכוונה שלך אתה עולה בסולם המדרגות.

והמעשה נשאר אותו מעשה. אנחנו רואים גם בחורצ'יק שעכשיו מגיע לבר מצווה ומתחיל לקיים מצוות, אז הוא מקיים את כל המצוות שנמצאות סביבו ומגיעות לידו. הוא עדיין לא נשוי אז גם חסר לו כמה מצוות. אבא ואמא שלו עדיין חיים, אז גם לא עשה כמה מצוות של קבורה ואבל ועוד כל מיני מצוות. הוא לא חקלאי או שוחט, אז הוא לא צריך לעשות את כל המצוות שקשורות לזה, אבל מה שמגיע לידו, איזה עשרים, שלושים מצוות, את זה הוא עושה.

וכשיהיה בגיל 70, 80 ו-100, גם יעשה בדיוק כמו בגיל 13 ויום אחד, ויעשה אותן מצוות גם כך בגיל 100. זאת אומרת בזה אין לך שום שינוי, אתה לא יכול לגדול בזה. זה מעשה שחייב להיות כבסיס שלא משתנה, ולכן מי שמקיים את המעשים האלו, הוא נקרא "דומם דקדושה".

מה זאת אומרת? הוא לא בהמה אלא כבר נקרא דקדושה דומם, שזה בסיס שממנו אחר כך בא צומח, חי ומדבר. כלומר, הוא כבר רוצה להוסיף גם למצוות שהוא מקיים, וגם לכל המעשים שלו בחיים כוונה בשביל מה הוא חי, מה הוא רוצה בזה להשיג, מה היחס שלו למטרת הבריאה, לבורא שהציב לפניו את המטרה הזאת.

זאת אומרת, חייבים לקיים את מה שאנחנו צריכים לקיים כהעתקה מרוחניות וצריכים עוד לראות מה זה מצוות, כי הרבה דברים התאספו ביהדות במשך אלפי שנים שהם בעצם מנהגים, ולכל חלק, פלג מהעם יש מנהגים משלו. אנחנו צריכים ללמוד מה שייך למצוות ממש וזה מה שמופיע ב"קיצור שולחן ערוך", אותן אנחנו צריכים לדעת ומתוכן להתחיל גם לפתח את הכוונה.

ב"הקדמה לספר הזוהר" בעל הסולם כותב, שהבעיה בכל המצב שלנו, שאלה שלומדים תורה הם לא מקיימים מצוות בכוונה, זאת אומרת לא מתעסקים בחכמת הקבלה, ובמקום להתעסק בחכמת הקבלה, מתעסקים בחיצוניות התורה, בחלק החיצון.

זאת אומרת, מדברים שוב על האנשים שמקיימים את המצוות שמגיעות להם בחיים לקיים. וחוץ מזה כשלומדים תורה, אז לומדים תורה חיצונית, שעל ידה לא מושכים את האורות שמתקנים אותם, ומתקנים את כל העולם, כמו שבעל הסולם מסביר באות קנ"ה בהקדמה לתע"ס. זה כל העניין. זאת אומרת תמיד מדברים על אלו שנמצאים בקיום תורה ומצוות, זאת אומרת ממש לפי "קיצור שולחן ערוך", הדברים המינימאליים. וחוץ מזה רוצים לעדכן כוונה נכונה כלפי הבורא, שעל ידי הכוונה הם מטפסים בסולם המדרגות עד שמתחילים להרגיש עולם רוחני, ואחר כך ברוחניות מטפסים עד שמגיעים למטרת הבריאה, לגמר התיקון.

ומי שלא עושה את המינימום הזה של הקיום, הוא גם לא מעדיף פנימיות על חיצוניות, אין לו חלק חיצון, ואז גם הוא לא עושה מעשה מושלם. מעשה מושלם צריך להיות נגיד 90% כוונה ו10% מעשה מיגיעת האדם, כי מעשה אין בו שום יגיעה בסופו של דבר.

אבל מי שלא עושה, את זה או את זה, הוא קירח מאיזה צד, ובסך הכול המעשה שלו לא פעיל כמו שצריך. כך הוא מסביר גם בהקדמה לתע"ס באות כ"ה, על יחס בין מצוות ומעשים וכוונות וגם בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר".

תלמיד: יוצא שכל הדברים החיצוניים שאנחנו עושים, אפילו שמירת כשרות, בזה אפשר להיות דומם.

כל מעשה שאדם עושה ללא כוונה בפנים לשם מה הוא עושה, זה מעשה של דומם. אבל המעשים בעצמם הם גם מכינים את האדם לכוונות. לכן אי אפשר להגיד שמי שעוסק כאן באיזה מעשה בקבוצה הוא לא מתקדם. קודם כל הוא מתקדם מפני שהוא נכלל בקבוצה, והקבוצה משפיעה עליו כוונות משלה. אנחנו לא יכולים למדוד ולהגיד שזה מעשה בלבד ואין לו מזה שום דבר ואין שום התקדמות, כמעט ואין דבר כזה. אבל בהחלט כל מעשה שאדם עושה ללא כוונה הוא דומם.

העניין הוא שגם אם אתה עושה עכשיו מעשה, ואחר כך אתה עושה כוונה, זה מצטרף אחד לשני. לאו דווקא בזמן שאתה עושה את המעשה אתה מפעיל על זה כוונה, יש מעשים שאיתם יחד אתה לא יכול להפעיל את הכוונות. אם אני עכשיו עוסק בתרגום או בהפעלה מיוחדת של תוכנה שאני צריך כל כולי להיות שם עם כל הראש שלי מה שנקרא, אז לא נשארת לי ממש אפשרות באותו זמן, באותו רגע, אלא יש איזו הכנה כללית בשביל מה אני עושה את זה, ובכלל למה הגעתי לכל הדברים האלה. בהרבה מקרים זה לא יכול להיות שנמצאים אצלי בבת אחד גם הכוונה וגם העבודה שלי, אבל בכל זאת הם מלווים אחד את השני.

מה שאין כן, בזמן הלימוד זה מאוד חשוב שזה יהיה יחד. כמו שבעל הסולם כותב באות ד' בהקדמה לתע"ס, שמאוד חשוב שהכוונה בשביל מה אני לומד והלימוד עצמו יהיו יחד, כי זה נקרא איכות היגיעה. בשביל מה אני לומד זה מאוד מאוד חשוב, בלי זה פשוט כל הלימוד הוא ממש לא נותן שום פירות.

תלמיד: אני יכול להסתכל בחיצוניות, בחיצוניות זה מה שנראה לי, אז איך אני יכול לדעת מה הכוונה שלי או של מישהו אחר?

מאיפה אני יכול לדעת מה הכוונה שלי או של מישהו אחר? קודם כל על הכוונה של מישהו אחר אנחנו לא מדברים. כוונה זה נקרא היחס שלי למטרת הבריאה, לבורא, ובזה אני לא יכול להכניס את עצמי במישהו אחר ולהתחיל לבדוק איך הוא מתייחס לזה. זה גם לא חשוב לי, חשוב לי אני.

איך אני יכול לבדוק את הכוונה שלי? מה שאני מרגיש לזה אני צריך להתייחס. אף פעם בן אדם לא יודע מה בתוך ליבו, מה שבתוך הלב שלנו נסתר מאיתנו. גם היום אתה חושב על עצמך שאתה יחסית בסדר, צדיק, כמעט צדיק. אם היית נכנס קצת יותר עמוק לתוך הלב שלך, אז היית חושב אולי אחרת. לכן אנחנו צריכים ללכת לפי מה שאנחנו מרגישים. "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", ולפי הבדיקה הזו להתייחס למה שצריך לעשות.

תלמיד: מה פירוש מה שהוא כותב, "שענין תו"מ הוא בחינת "כי הם חיינו ואורך ימינו"."?

"כי הם חיינו ואורך ימינו", צריכים להגיע למצב שכך אדם מרגיש, שהחיים שלו שהוא מקבל נמדדים בכמה אור הוא מקבל מלמעלה. מידת החיות שלו תלויה בקשר שלו עם הרוחניות שמשם הוא מקבל. החיים שלו לא נמדדים לפי קלוריות, ובשום מידה אחרת כמו כמה משכורת יש לו, אלא רק לפי הקשר שלו עם האלוהות.

תלמיד: זה "חיינו", ומה זה "אורך ימינו"?

אורך ימינו זה בכמה אתה שוקל את החיים שלך, את הגובה הרוחני.

(סוף השיעור)