שיעור בוקר 17.01.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1271,

מאמר "מהו, שצריך להרים יד ימין על שמאל, בעבודה""

קריין: כתבי רב"ש, כרך ב'. עמ' 1271. מאמר "מהו, שצריך להרים יד ימין על שמאל, בעבודה".

מהו, שצריך להרים יד ימין על שמאל, בעבודה

תשנ"א - מאמר י"ח
1990/91 - מאמר 18

"הזה"ק (יתרו ובהסולם אות א') שואל וזה לשונו "וישא אהרן את ידו, כתוב ידו חסר יוד, שהמשמעות יד אחד, והוא משום שצריך להרים הימין על השמאל", עד כאן לשונו. שהפירוש הוא, שאם הימין למעלה מהשמאל, זה מראה, שהימין שולט על השמאל, לכן נבחן כמו יד אחד.

ויש להבין מהו בעבודה, "ימין ושמאל", ושצריכים להרים את הימין על השמאל.

ידוע שימין נקרא שלימות, היינו שהאדם מרגיש בעצמו שהוא אדם שלם, ולא חסר לו לא גשמיות ולא רוחניות, היות שהוא בבחינת מסתפק במועט, לכן האדם הזה, הוא יכול לתת רב תודות לה', בזה שה' משלים לו כל צרכיו, וה' מתנהג עמו עם מידת הרחמים, כלומר, שהוא רואה את כל מה שיש לו, גם כן לא מגיע לו, וכשהוא מסתכל על שאר אנשים, הוא רואה שיש להם הרבה פחות ממה שיש לו, והוא אומר, שבטח לא מגיע לו יותר משאר אנשים, האדם הזה הוא תמיד בשמחה, ויכול לתת תודות לה', במה שזכה אותו, ומרגיש שה' אוהב אותו, והוא אוהב את ה', והוא תמיד במצב רוח מרומם, בזה שה' אוהב אותו, ויש לו תמיד תשוקה להגיד שירות ותשבחות לה'. וכל כמה שהוא מתעורר לחשוב מה', הוא נהנה, היות שהוא מרגיש שהוא מידיד נפשו, ומזה הוא מקבל מצב רוח מרומם, ואין לו שום דאגות על חסרונות, והוא מרגיש שהוא חי בעולם שכולו טוב, ותמיד הוא מתגעגע לדבר עם אוהבו, כלומר, שהוא מרגיש תמיד את אהבת ה', והוא מסתכל על האנשים הנמצאים בסביבתו, שיש לרחם עליהם, היות שהוא רואה שכולם חיים חיי צער, שלוקחים דברים של מה בכך, להחשיב אותם, כמו שזה היו עיקר בהחיים שלהם. והיות שאין האדם מסוגל למלאות כל צורכם, לכן אין להם במה לשמוח. ואין לו שום שפה משותפת עמהם, היות שהוא התחיל לדבר עמהם, הם לא מבינים את השפה שלו, ואין לו לעשות שום דבר בשבילם, אלא לבקש עליהם רחמים.

אולם יש לדעת, שהאדם צריך ללכת גם בקו שמאל, שפירושו של שמאל הוא, לעשות בקורת על המעשים שלו, אם הם בסדר או לו, כלומר הגם מצד אחד הוא מסתפק במועט, אולם מצד השני, האדם צריך לראות מה הוא עושה לטובת מטרת הבריאה, שרצונו להטיב לנבראיו, לא היתה בבחינת מסתפק במועט, אלא רצונו לתת להנבראים טוב ועונג בהרחבה, ובבחינה זו הוא רואה, שהוא בעירום וחוסר כל, אז אין לו עצה אחרת, אלא להתפלל לה' שיקרב אותו, ולתת לו כלים דהשפעה, שעל ידם הוא הוא יזכה לדביקות ה', ולזכות גם לבחינת תורה, מבחינת "אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא". אבל כל זמן שעדיין לא קיבל את הכלים דהשפעה, והוא רואה אז, איך שהוא משוקע באהבה עצמית, ואין לו שום אפשרות מצד הטבע, שיוכל להשתחרר משליטה זו, אלא הקב"ה הוא יכול לעזור לו בזה, והוא רואה עוד יותר מזה, שלא די שהוא לא התקדם בעבודה, אלא הלך אחורה, ולפעמים האדם בא לידי מצב, שהוא רוצה לברוח מהמערכה.

נמצא, שהשמאל הזה, ממש הוא ההופכי מהימין הנקרא שלימות, ואז יש לשאול, מה על האדם לעשות, כלומר, כיון שהאדם רואה עכשיו, מה שהיה לו קודם, קו אחד, היינו שלימות, נחשב עתה השלימות לבחינת ימין, היות שאי אפשר להיות בחינת ימין אם אין לו שמאל. נמצא, שהשמאל הזה עשה לו את המצב של שלימות הקודם לבחינת ימין, ויש לו עתה בחינת ימין ובחינת שמאל, היינו, שכל אחד הוא בסתירה להשני, אולם צריכים לדעת, כי אין האדם יכול ללכת קדימה, רק עם ב' רגליים, ולא עם רגל אחד, כמו שאומר האר"י הקדוש (בשיר של "אזמר בשבחין") "ימינא ושמאלא וביניהו כלה" [ימין ושמאל וביניהם כלה]. שיש לפרש, שעל ידי הימין והשמאל זוכים לבחינת כלה, הנקראת בחינת "השראת השכינה", מה שאין כן על רגל אחד אין האדם מסוגל ללכת.

לכן האדם צריך להרים את ידיו, היינו ב' ידיים, שענין הרמת יד פירושו, שמרים את היד ולהסתכל מה יש לו בהיד, כלומר, מה רכש יש בידו מכל העבודה, שהוא עוסק בעבודת ה'. אולם על האדם לדעת, כי בזמן שהוא מסתכל ביד שמאל, והוא רואה איך שהוא מרוחק מה', זה גורם לו בחינת פירוד מה', כי בזמן שהאדם רואה איך שהוא, שלא בסדר, נמצא, שהאדם במצב הזה הוא בבחינת ארור, ואין הברוך מתדבק בארור, לכן האדם מוכרח לעבור לקו ימין, ששם האדם עוסק במצב של שלימות, אולם אין השלימות יכול להבנות על שקר, אלא על אמת, לכן בזמן שהאדם הרים את יד השמאל, ורואה שם שהוא מלא חסרונות, איך הוא יכול לומר אח"כ שהוא איש שלם, ולתת תודה לה' על מצבו הטוב.

התשובה הוא, בזה שהוא מסתפק במועט, ואומר אני שמח בזה שיש לי קצת אחיזה בעבודה, אפילו שהיא שלא לשמה, ואפילו שהוא לא יכול להתגבר ולתת יגיעה, כמו שמתאים לאדם שרוצה לשמש את המלך, ונותן על זה תודה רבה להבורא, בזה שזיכה אותו ונתן לו אחיזה בעבודה. לכן בשיעור שהוא מחשיב את זה, בשיעור זה הוא נבחן לאיש שלם. אבל האדם צריך לדעת, כי הימין הזה, היינו שהוא מסתפק במועט, הוא לאחר שהלך בקו שמאל. אז שייך לומר, שהוא מסתפק במועט, כלומר, שהשמאל נתן לו להבין איך שהוא מלא חסרונות, אז כשהוא מסתפק במועט, נקרא שלם, מטעם שהוא מחשיב דבר הקטן שבעבודה, לדבר חשוב, מזה הוא יכול להתעלות, היות שהוא אומר אמת, בזה שהוא מסתפק במועט, מה שאין כן בזמן שאין להאדם אלא קו אחד, אין זה נקרא מסתפק במועט, אלא הוא חושב את עצמו לשלום (לשלם) באמת, ולא מטעם מסתפק במועט.

וזה דומה לאדם שקיבל אורחים, ונתן לכל אחד ואחד 300 גרם לחם. ויש שם אנשים, שרגילים לאכול 200 גרם לחם. ויש שם אנשים, שרגילים לאכול 400 גרם לחם, בטח, שאין אנו יכולים לומר לאלו אנשים שהם רגילים לאכול 200 גרם לחם, שהם יסתפקו במועט לחם שנותנים להם, מטעם שאצלם 100 גרם לחם, נבחן כבר למותרות, מה שאין כן לאלו אנשים שרגילים לאכול 400 גרם לחם, רק להם שייך לומר שהם מסתפקים במועט, היות שהם צריכים יותר ואין להם, אז שייך לומר, שהם מסתפקים במועט, ונותנים תודה לבעל הבית עבור הלחם שהוא נתן להם, כאילו היה הלחם ממלא את כל חסרונם. הנמשל הוא, כי בזמן שהאדם היה הולך בקו אחד, אז היה מספיק לו כמה אחיזה שהיה לו בעבודה, והיה מבין שהוא שלם, כלומר שלא חסר לו יותר, אלא היה רואה שהוא עומד במצב של שלימות, מה שאין כן שאר אנשים בסביבתו, הם שפלים בערכו. נמצא, שהיה מסתפק במועט מטעם שהוא היה רואה שיש לו יותר רכוש משאר אנשים.

מה שאין כן כשהוא מרים את יד שמאלו, היינו שהוא מסתכל כמה שוה הרכוש שלו בעבודה, היינו שמתחיל להבין, שצריכים ללכת בדרך להגיע לדביקות ה', הנקרא השתוות הצורה, אז הוא רואה שהוא רחוק מזה, ואיך הוא יכול לשמוח בזה שהוא עובד ה', בו בזמן שהוא רואה איך שהוא משוקע באהבה עצמית, ולפעמים הוא בא לידי ירידה שהוא רואה שהוא כל כך נמצא בשפלות, שהוא לא רוצה אפילו שה' יעזור לו לצאת משליטת הרצון לקבל, אם כן, איך אפשר לעבוד בבחינת הימין הנקרא שלימות, והשלימות הזה לא יהיה בנוי על שקר.

התשובה הוא, זה שהאדם מאמין באמונת חכמים, והוא אומר אז, שהחכמים אמרו לנו, שסדר העבודה הוא, שהאדם צריך ללכת בקו ימין, היינו בדרך השלימות, לכן הוא מתחזק, והוא מקיים אמונת חכמים, שאמרו "איזהו עשיר השמח בחלקו", היינו שהוא מסתפק במועט, ואומר שהוא נותן תודה רבה לה', במה שזיכה אותו לעשות משהו בעבודה, הגם שהכל הוא שלא לשמה, רק לתועלת עצמו, והוא לא רוצה אז לעבוד לתועלת ה', ומכל מקום הוא שמח בחלקו אפילו שהוא שלא לשמה, מהשמחה הזו, היינו בזכות שהוא מקיים בחינת אמונת חכמים, הוא יכול לזכות להגיע לשמה, היינו שה' יעזור לו ויתן להאדם את הטבע השני הנקרא, רצון להשפיע.

ובהאמור יוצא, שבכדי שהאדם יוכל להחשיב את העבודה של תו"מ, הוא רק, ע"י זה שהוא מסתפק במועט, כלומר, שהאדם צריך להחשיב, אם יש לו אחיזה קטנה ברוחניות, שזה יהיה נחשב אצלו להון רב, לכן בזמן שהאדם הולך בקו אחד, אז אין לו ענין, שצריך להחשיב בזה שיש לו קצת אחיזה, היות שהוא לא מרגיש שזהו נקרא "קצת", אלא להיפוך, הוא מרגיש עצמו פחות יותר לאיש שלם, רק על אחרים הוא רואה שהם נמצאים בשפלות, אבל הוא ברוך ה' מרגיש עצמו לעובד ה', והוא בשמחה בזה, ושש ושמח ויכול להודות לה' על זה. לכן, מצד אחד מי שהולך בבחינת קו אחד, הוא טוב מאוד, מטעם שאין לו טענת ותביעות להבורא, והוא בשמחה ובמצב רוח מרומם, לכן אסור לומר לאנשים האלו, שיש חס ושלום חסרון בעבודתם, כי יש כלל, שאסור לגלות חסרון בעבודה של חבירו אם אין חבירו מרגיש בעצמו חסרון, או על כל פנים, שחבירו מגלה לו, שאין לו סיפוק בעבודה, אז יכולים לומר לחבירו את האמת, שצריכים לעבוד עבודת הקודש בכדי להגיע לידי דביקות בה', אחרת נקרא, שמגלים לאדם חסרון, ואין האדם מסוגל לעבוד רק בדרך הכלל ולא בבחינת הפרט, נמצא, שנותנים אחיזה להקליפות, לכן כשהוא הולך בקו אחד הוא בסדר. וזה נבחן שהאדם הזה שייך לדומם דקדושה.

אבל להיות בחינת צומח דקדושה, היינו שיהיה להאדם התקדמות בעבודה, כבר האדם צריך ללכת בב' קוים הנקראים ימין ושמאל, כנ"ל, את הימין צריכים, מטעם שאסור לגלות שום חסרון כנ"ל, כי במקום שיש חסרון בקדושה יש אחיזה לס"א, כמו שאומר האר"י הקדוש, "בעיבור צריכים כח המצייר, וכח המעכב". שפירושו עיבור, שזהו תחילת כניסת האדם לקדושה, כח המצייר הוא כח המראה את האמת, היינו ציור של העבודה היינו אם יש לו ציור טוב על המצב שבו הוא נמצא, היינו שמאיר לו את העבודה, כלומר איך צורה יש לו כשהוא מסתכל על עבודתו, אם הוא בשלימות או לא, היינו אם הוא עובד בעל מנת להשפיע, או שהוא רוצה על כל פנים לעבוד בעל מנת להשפיע.

וכח המעכב נקרא, היות שבזמן שכח המצייר מראה לו האמת, שבזמן העיבור הנקרא תחילת עבודה, בטח שהוא רואה חסרונות, ויכול להיות אחיזה להס"א, לכן מוכרח להיות כח המעכב, שהוולד לא יהיה נפל, היינו הפלה להס"א, ובכדי לעכב שלא יהיה הפלה, אף על פי שיש חסרון, כמו שמראה כח הציור, איזה צורה שיש לעבודה זו, וכח המעכב נקרא, ימין. מטעם שהוא עובר לבחינת שלימות, כנ"ל, היינו שהוא מאמין באמונת חכמים, שאמרו שהאדם צריך להיות שמח בחלקו, היינו כמה אחיזה שיש לו בתו"מ, לזכיה גדולה הוא זה בעבורו, כי הוא רואה שיש אנשים, שה' לא נתן להם את המחשבה ורצון אפילו לזה שיש לי כן קצת אחיזה, זה נקרא כח העיכוב, שלא יפול מהעבודה, וגם הוא יולד אח"כ, היינו שמהעבודה זו, שהוא שומר עצמו בעיבור, היינו בתחילת עבודה, שיהיה ב' קוים, היינו שמאל וימין, הוא יזכה להיוולד, ולהיות לבחינת יניקה דקדושה, כנ"ל, שע"י כח המצייר וכח המעכב, תצא מהעבודה זו ולד שלם בקדושה.

ובהאמור יש לפרש מה שאומר הזה"ק, שהטעם שכתוב אצל אהרן, "וישא אהרן את ידו, חסר יוד, שהמשמעות יד אחד, והוא משום שצריך להרים הימין על השמאל".

ושאלנו, מה בא זה ללמדינו בעבודה, ובהנ"ל יש לפרש, זה שהאדם צריך ללכת בשמאל, האדם צריך להיזהר, שתמיד יהיה הימין יותר למעלה מהשמאל, שפירושו, שבעת שהוא הולך בשמאל, ומסתכל את הציור של העבודה, אם היא בשלימות או לא, הוא צריך להיזהר שיוכל תיכף לחזור לימין, היינו שהימין יהיה תמיד רק למעלה בחשיבות, והשמאל אין הוא צריך, אלא בכדי שיעזור לימין, היינו כנ"ל, שיהיה לו מקום שיוכל להיות תמיד בשלימות, ועל דרך האמת, היינו כנ"ל, שיהיה שמח בחלקו, שזהו נקרא כח המעכב כנ"ל, כי צריכים תמיד להיזהר, שהאדם לא ישמש עם השמאל הרבה זמן, כי בזמן שהאדם מרים את השמאל, והוא רואה את חסרונו, ולפי הכלל, במקום שיש חסרון בקדושה, תיכף יש אחיזה לס"א, נמצא, שהאדם מונח תחת הס"א, לכן הוא צריך לזכור, שבעת שהוא נכנס לבחינת שמאל, אין כוונתו להישאר בשמאל, אלא שהשמאל ישרת את הימין. נמצא, שאז השמאל לא עולה בשם בפני עצמו, כי אין הכוונה על השמאל לצורך השמאל, אלא שצריך את השמאל לצורך הימין, לכן אין השמאל עולה בשם, וזה נבחן כאילו אין יותר אלא יד אחד, מטעם שהוא בטל להימין, לכן אומר הזה"ק ש"צריכים להרים את הימין על השמאל", שזה נבחן ל"ידו" אחד, לכן כתוב ידו חסר יוד.

ובהאמור יש לפרש את מה שאנו אומרים בתפלה, "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל". ידוע שיעקב נקראת, בחינת י-עקב, שפירושו, בחינת קטנות, בחינת עקביים, בחינת סוף דקדושה, כמו שכתוב בזה"ק, "האי י' דזריק עשו לאחורוי, נטל יעקב ברישא" [האות י' (יוד) שייכת לעשו, והוא זרק אותה לאחור. יעקב לקח את האות י' בתחילה], שיש לפרש על דרך עבודה, ש - י' נקרא מלכות, שהיא בחינת מלכות שמים, הנקרא בחינת אמונה, שבחינת עשו לא רוצה להשתמש עמה, היא בחינת עפר, דבר שאין בו טעם נקרא, בחינת עפר אצלו, אלא שהוא היה רוצה לעבוד רק באופן שיראה מה נעשה מעבודתו, היינו איזה רווחים הוא מקבל מעבודתו, דהיינו כשהוא מתפלל, אז הוא מוכן להתפלל באופן שתיכף יקבל את מבוקשו, על מה שהוא התפלל, וכשאומרים לו, אתה צריך להאמין כי ה' הוא שומע תפלת כל פה, כלומר, שאין לאדם לומר כי ה' שומע רק התפלה מאדם חשוב, אבל אם זה שהתפלל אינו אדם חשוב, אין ה' שומע תפלתו, גם זה נקרא, אינו מאמין שה' שומע תפלה, וזה כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין כמו שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה עמך ישראל ברחמים". שפירושו, כל מי שמבקש רחמים מה', האדם צריך להאמין, שה' שומע תפלת כל פה, אפילו פה שהוא שפל בתכלית. נמצא, אם הוא אומר שלא כל פה ה' שומע, כבר נקרא זה, שאין הוא מאמין, לכן אפילו שהאדם רואה שלא נתקבלה תפלתו, הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, וזה נקרא י', היינו מלכות שמים, שהאדם צריך לקבל על עצמו אמונה זו, מה שעשו זורק את עבודה זו לאחורוי.

מה שאין כן יעקב נטיל ליה לרישא [מה שאין כן יעקב לקח לו לראש], שזהו י-עקב שה - י' הוא לפני עקב, כלומר, שעקב יש לפרש, בחינת סוף ושפלות, היינו מה שהאדם דש בעקביו, שהמשמעות הוא, שהוא דבר בלתי חשוב, האדם נוטל זה לראשו, שפירושו, שהוא כן מחשיב את הדבר, וזהו עבודה שהאדם מחשיב עצמו לאיש שלם בזה שיש לו זכיה במשהו, היינו בין בתפלה, כשהוא מתפלל עד כמה שאפשר, האדם צריך לצייר לעצמו, ולהאמין כאילו הוא מרגיש עכשיו את מציאות ה', אף על פי שהוא רואה, שהגוף לא מתפעל ממה שהאדם חושב, ומכל מקום, כשהוא מתחזק ומאמין באמונת חכמים, כי הנגיעה זו שיש לו משהו ברוחניות, הוא מחשיב את זה, והאדם מאמין באמונת חכמים, שיש נחת רוח להבורא מעבודה זו יותר משאר עבודות מה שהאדם חושב. שדוקא בזמן שהאדם חושב מה שהגוף מסכים לעבודה, מזה יש נחת להבורא, אלא האדם מאמין, שדוקא בזמן שהאדם צריך להשתמש עם הלמעלה מהדעת, שהעבודה זו חשובה לפני ה'. לכן מוטל על האדם לעבוד עבודה גדולה, שיהא בידו להחשיב עבודה של שפלות. היינו בזמן שאין הגוף מסכים להעבודה, היות כי בזמן שהאדם הלך בשמאל, והוא הבין, שהאדם צריך להגיע לדרגת "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך" שדרשו חז"ל "בשתי יצריך", היינו שגם עם יצר הרע צריך להסכים להיות עובד ה', וממילא בזמן שהאדם רואה שאין הגוף מסכים לעבודה, האדם אומר אז, שבין כך ובין כך אין טעם בעבודה זו, ולמה לו לתת יגיעה בחינם, ומכל מקום הוא מאמין שזהו עבודה חשובה.

וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, (מאמר אמונת רבו, תש"ג), שמטרם שהאדם זכה לבחינת רשות היחיד, היינו שכבר אין לו רשות הרבים, שהיא בחינת שתי רצונות, היינו רצון להשפיע, אבל הוא רוצה לשמש גם עם הרצון לקבל לעצמו, אין האדם מסוגל לדעת את חשיבות עבודתו, דהיינו שיכול להיות, שהאדם חושב שעבודתו הוא בחינת ירידה, ואינו אמת, וכמו כן האדם חושב לפעמים על עבודתו, שהיא בחינת עליה, וגם כן אינו אמת, אלא האדם צריך להאמין באמונת חכמים, מה שהם אמרו, שהאדם צריך ללכת בדרך שירגיש שלימות בעבודה, אפילו שהיא בחינת שפלות בתכלית, אבל גם קצת צריכים ללכת בבחינת שמאל, בשיעור שישמש את הימין כנ"ל.

ובהאמור יש לפרש, מה שכתוב "מה טובו אוהליך יעקב", היינו שהאדם צריך לראות, ולהשתדל להחשיב ולתת תודה לה' בזמן שהוא נמצא בתוך "אוהל י-עקב", היינו במצב של עקביים, שהיא בחינת סוף דקדושה, ולומר "מה טובו", היינו שאין לו שכל מספיק להחשיב את המצב הזה, ולומר שהוא מצב טוב, ולתת תודה לה', ואח"כ ע"י זה שהוא מחשיב את "אוהל י-עקב", הוא יזכה לבוא "למשכנותיך ישר-אל", שישראל כבר נקרא בחינת ראש, נמצא, שע"י מדרגת י-עקב יזכה לבחינת גדלות וראש המדרגה, הנקרא בחינת "משכנותיך ישראל"."

שאלה: רציתי לשאול לגבי המנגנון הזה שהאדם מתחיל בקו אחד שגם נקרא בהתחלה ימין, הולך לשמאל, מסתפק במועט, חוזר לימין, וזה בעצם המהלך הקבוע, המנגנון הקבוע של ימין שמאל ימין, כפי שאנחנו רואים בכל מאמר ומאמר שאנחנו קוראים. קודם כל, השאלה הראשונה, מה זה "מסתפק במועט"?

זה מבחינת עצמו, שלעצמו לא דורש כלום וכל המטרה שלו, הנטייה שלו, היא איך להמשיך קדימה ובימין.

תלמיד: לא ברור עדיין מה קורה בשמאל. רב"ש אומר שהאדם היה כביכול בשלמות בימין, ובשמאל הוא רואה שהוא לא מגלה את מטרת הבריאה, ואז הוא מסתפק במועט. מה זאת אומרת שהוא רואה שהוא לא מקיים את מטרת הבריאה ואז הוא מסתפק במועט, בשלמות שהייתה לו קודם, ובזה הוא כביכול עושה תיקון גדול? ההפרש הזה לא ברור.

קודם כל, שמאל תמיד נותן לו הרגשה איפה הוא חס ושלום יכול להתחיל לקבל לעצמו והוא חייב כאן לעצור ולהגביל את עצמו, וכל היתר זה להגדיל את הימין.

תלמיד: אבל כשהבורא מגלה לאדם את הכלים דקבלה החדשים, אז הוא מכניס אותו למצב שאין לו שליטה עליו, לכן זה נקרא ששמאל הפוך מימין. כמו שהוא היה בשלמות בימין, עכשיו בשמאל הוא רואה שהוא בכלל בטבע הפוך מהטבע שבו היה בימין. הוא רואה שאין לו איך למלא את עצמו כשהוא בחוסר, ולכן הוא חייב ללכת לימין. מטעם מה הוא חוזר לימין, מטעם זה שהוא לא יכול למלא את עצמו או מפני שהוא חייב להיות בתפילה כדי לחזור לימין?

הבורא מכניס אותו לימין? אני לא הבנתי.

תלמיד: רב"ש כותב שבשמאל אי אפשר להתקדם מהחסרונות, לכן הוא חייב לחזור לימין ואז להסתפק במועט וזה מחזיר אותו לימין. מה זאת אומרת, שכשאני נמצא בשמאל אני מסתפק במועט? לא ברור מאיפה המסתפק במועט הזה כשאני נמצא בשמאל ואני כולי בכלים דקבלה?

אני לא תופס אותך.

תלמיד: רב"ש קורא לקו הראשון שהאדם נמצא בו ימין, אבל אחר הוא אומר שדווקא בזכות זה שהוא היה בשמאל, אז נקרא שהוא מגיע לדבקות. השאלה היא איך הוא באמת מגיע לדבקות ולמה זה נקרא שהוא מסתפק במועט?

הוא מצרף שמאל לימין. כן או לא?

תלמיד: כן. אבל מה נקרא שבזמן שאני בשמאל, אני מסתפק במועט? כך רב"ש קורא לזה, הוא חוזר על זה כל שתי שורות, זו ההגדרה שלו לחזור משמאל לימין, "היינו שהוא מסתפק במועט". הוא נותן עצות להשתמש באמונת חכמים וכולי, אבל לא מובנת ההרגשה הזאת שאני מסתפק במועט או הפעולה הזאת שנקראת להסתפק במועט, שבזמן שאתה בשמאל אתה מסתפק במועט וזה בעצם התיקון לחזור לימין.

מה עוד באפשרותך לעשות במצבך בשמאל? אסור לך להשתמש בכלים האלו של השמאל בלי המתקה של ימין.

תלמיד: אז בשמאל אין לנו שום אפשרות לפעול בכלום, על אף שמגלים את כל הכלים, אלא רק לעשות את הפעולה שנקראת "הסתפקות במועט".

כן.

תלמיד: אז אנחנו לא מתקנים ממש את השמאל, אלא מסתפקים במועט?

שמאל תמיד מיועד כדי שנעבור ממנו לימין.

תלמיד: אם כך צריך קצת יותר לראות מה זו הפעולה שנקראת "הסתפקות במועט".

נקרא שוב פעם ונראה יותר.

שאלה: רציתי גם לשאול על להסתפק במועט. יוצא שאם האדם בימין, אין לו יכולת להעריך את העבודה שבה הוא נמצא, אלא רק ביציאה לשמאל, מרוב החסרונות שהוא רואה, הוא מתחיל לראות עד כמה גם מהמעט שיש לו, זה נקרא להיות שלם.

כן.

תלמיד: אז למה זה כך, במה זה בדיוק שלם אם אתה כל הזמן מסתפק במה שיש לך? איך אתה מתפתח אם כל הזמן המעט הוא כביכול השלמות?

כשאני נמצא בשמאל, העיקר בשבילי זה להתקרב לימין. וכדי להתקרב לימין, האם אני צריך להקטין את השמאל או להגדיל את הימין על פני השמאל?

תלמיד: להגדיל את הימין.

להגדיל את הימין. ובצורה כזאת תהיה שלמות?

תלמיד: זה בדיוק הקו שרב"ש כל הזמן חוזר עליו במאמר, שאתה לא מזהה מה שיש בימין, ורק כשאתה יוצא לשמאל ורואה את החסרונות, אז פתאום הימין שלך נהיה שלמות עבורך. אפילו המעט שיש שם, זה נקרא שלמות.

כן.

תלמיד: יוצא שאתה לא עובד עם החיסרון בכלל, אתה כאילו יוצא לחיסרון, רואה שהוא כזה חסרון, ומיד חוזר למה שהיה. אתה אפילו לא מגדיל את הימין, אתה ממש חוזר לאותו דבר ומסתפק בזה. איך אתה מתפתח אם נראה שהשמאל גורם לך לחזור למה שהיה?

לא, זה כל פעם יותר ויותר.

תלמיד: איך קורית ההתפתחות, איך האדם מתפתח אם הוא כל הזמן צריך להסתפק במה שיש?

כדי להסתפק במה שיש אתה חייב כל הזמן להגדיל את הימין.

תלמיד: במה בדיוק אתה מגדיל את הימין אם ההסתפקות בימין זו שלמות בשבילך? מה זה יותר שלמות, מה נקרא שאני רוצה להיות יותר שלם, שאני רוצה יותר ימין?

אם אתה רואה שאתה נמצא בשלמות, אז אתה בשלמות.

תלמיד: זו בדיוק הנקודה, אם אני מסתפק במועט ובימין הנוכחי אני רואה שאני שלם, אז אני לא צריך יותר, בזה העבודה מסתיימת.

לא, העבודה לא מסתיימת. העבודה לא מסתיימת כל עוד יש עוד שמאל.

תלמיד: ממה שהבנתי, אדם שיוצא לשמאל, מזהה את החסרונות שיש לו ואז חוזר לימין, ובדיוק מה שהיה לו בימין, זו שלמות מבחינתו, וזה נקרא "מסתפק במועט". אותו ימין שהיה לו זה בשבילו להסתפק במועט וזו השלמות שלו. איך השלמות תגדל אם הוא שלם? מה זה להיות עוד יותר שלם?

למה מה שהיה לך זו שלמות?

תלמיד: כי ראיתי את החסרונות בשמאל, ואז כשאני חוזר לימין, אני מתחיל להעריך את כל מה שיש לי, אפילו הדבר הקטן בשבילי נקרא שלם. זה מה שרב"ש כותב לאורך כל המאמר, הוא חוזר על זה כמה פעמים בכמה וריאציות.

אם האדם חוזר עכשיו לאותו מצב כמו שהיה קודם אבל אחרי שהוא בדק וראה צורות הפוכות, אז הוא כבר לא חוזר לאותו מצב. בצורה כזאת הוא דווקא מרים אותו מצב עוד יותר למעלה, הדבקות שלו היא יותר גדולה.

תלמיד: מה התוספת שלא היתה לי קודם, מה התוספת שהופכת את המצב ליותר גבוה כשאני חוזר לימין?

זה בדיוק מה שעכשיו אתה יכול לצרף לאותו מצב מהביקורת שלך במצב הנוכחי.

שאלה: במה אדם מסתפק במועט?

בדרך כלל בהנאה עצמית, בזה שלא דורש לעצמו כלום.

תלמיד: במה הוא לא מסתפק?

בזה שהוא חייב להוסיף לקדושה.

תלמיד: אז מה מקדם את האדם במצב שהוא מסתפק במועט, מה הוא דורש במצב שהוא מסתפק במועט?

הוא מסתפק במועט בזה שלא דורש לעצמו כלום ורוצה רק לראות את הימין שהיא מכסה את השמאל.

תלמיד: איך אדם נכנס לשמאל נוגע ויוצא ממנו מהר לא שוקע שם, אלא משתמש בשמאל רק לצורך ימין?

אם הוא מכין את עצמו בימין, אז אפילו כשנכנס לשמאל, הוא נכנס כבר בצורה מוכנה לצאת. הוא יודע מראש.

תלמיד: איזו הכנה אדם עושה בימין כדי להיכנס נכון לשמאל, ונכון ולצאת ממנו נכון?

הוא יודע בשביל מה הוא נכנס וזהו.

שאלה: אם אפשר לקרוא בעמוד 1273 למעלה, טור א'. "התשובה הוא, זה שהאדם מאמין באמונת חכמים".

קריין: "התשובה הוא, זה שהאדם מאמין באמונת חכמים, והוא אומר אז, שהחכמים אמרו לנו, שסדר העבודה הוא, שהאדם צריך ללכת בקו ימין, היינו בדרך השלימות, לכן הוא מתחזק, והוא מקיים אמונת חכמים, שאמרו "איזהו עשיר השמח בחלקו", היינו שהוא מסתפק במועט, ואומר שהוא נותן תודה רבה לה', במה שזיכה אותו לעשות משהו בעבודה, הגם שהכל הוא שלא לשמה, רק לתועלת עצמו, והוא לא רוצה אז לעבוד לתועלת ה', ומכל מקום הוא שמח בחלקו אפילו שהוא שלא לשמה, מהשמחה הזו, היינו בזכות שהוא מקיים בחינת אמונת חכמים, הוא יכול לזכות להגיע לשמה, היינו שה' יעזור לו ויתן להאדם את הטבע השני הנקרא, רצון להשפיע."

כן.

תלמיד: אז מה שיוצא מפה זה שהאדם היה בימין, נכנס לשמאל, משם הוא יוצא על ידי אמונת חכמים וזה מה שהוא רכש בעצם כדי לצאת מהשמאל חזרה לימין?

כן.

תלמיד: הרכישה הזאת של לצאת מהשמאל לימין באמונת חכמים, האם זה נקרא למעלה מהדעת?

כן.

תלמיד: כי אמונת חכמים נשמע לי עד המאמר הזה כמו מתחת לדעת אבל פה זה שונה, פה זה נשמע שאמונת חכמים זה דווקא הפעולה שמעלה אותו, זה נכון?

נכון.

תלמיד: ואז יש פה את החלק השני שזה לקראת הסוף של הפסקה הזאת והוא אומר, "הוא שמח בחלקו אפילו שהוא שלא לשמה, מהשמחה הזו.." וכולי. השמחה הזו היא משהו שהאדם מעורר בעצמו או שהוא מקבל מלמעלה?

שמחה הוא מקבל מלמעלה, ודאי, אבל היא באה מתוך זה שהוא עושה פעולה.

תלמיד: אז השמחה הזאת היא אות לזה שעשיתי את העבודה נכון או שהיא איזועבודה?

אתה שואל אם זו תוצאה או סיבה.

תלמיד: כן.

איך אתה חושב.

תלמיד: מההרגשות המקולקלות שיש לי שמחה זה תמיד משהו שאני מקבל במחוץ, זה לא שאני מעורר איזו שמחה פנימית כזאת פתאום, זו מין תוצאה, לא איזה סיבה.

תוצאה.

תלמיד: כך זה מרגיש.

כן.

שאלה: רב"ש נותן פה הרבה דוגמאות, אחת מהן היא זאת עם הלחם. אם בן אדם רוצה 300 גרם ואז פתאום הוא מקבל 400 גרם, אז אין מה לדבר, אבל אם הוא מקבל 200 אז חסר לו 100 ואז הוא אומר "היות שהם צריכים יותר ואין להם, אז שייך לומר, שהם מסתפקים במועט, ונותנים תודה לבעל הבית עבור הלחם שהוא נתן להם, כאילו היה הלחם ממלא את כל חסרונם", זאת אומרת הם עבדו מול תענוג ופתאום מתגלה שבעל הבית ממלא את חסרונם.

כן.

תלמיד: זה כאילו, איך גדלות בעל הבית ממלאת חיסון ישיר לתענוג? רוצים בכלל תענוג מסוים ופתאום מתגלה שזה בכלל לא זה אלא זה תענוג אחר.

אם אתה מרגיש שבעל הבית שנותן לך, אז מה שאתה קיבלת, יש בזה משקל של בעל הבית.

תלמיד: אז למה זה נקרא "כאילו"? זה צריך להיות הרבה יותר מאשר ה-100 גרם לחם.

כן, אבל איך אתה תקרא לזה?

תלמיד: קיבל זכייה, חיפש משהו קטן, 100 גרם לחם, קיבל גדלות בעל הבית, זה לא סתם.

אז עכשיו נגיד הלחם שוקל בעיניך 400 גרם.

תלמיד: 4000 גרם.

4000, אז מה אתה שואל על זה?

תלמיד: למה זה נקרא "כאילו", איך אפשר בכלל להשוות?

כאילו כי הוא הגדיל את הכלים שלו ומרגיש בכלים האלו מה שקיבל מבעל הבית שזה שוקל הרבה יותר מקודם.

תלמיד: מה שאני אומר, המילה "כאילו", זה כאילו מפחית, כביכול אני רוצה פרה, קיבלתי חמור, זה משהו אחר לגמרי פה, זה משהו הרבה הרבה יותר מה-100 גרם לחם.

כן.

תלמיד: ה-100 גרם לחם פתאום אומרים שזה סתם, זה אמצעי בשביל לגלות את בעל הבית.

נגיד, אבל האדם בנה את הכלי.

תלמיד: איך הוא בנה?

בזה שהרים את הבורא בעיניו.

תלמיד: ואת רוממות הבורא בעיניו הוא לא מייחס לבורא?

זו כבר שאלה, ודאי שבלי עבודה של הבורא אין כאן שום דבר, כל העבודה שלנו נקראת "עבודת ה'".

תלמיד: אז איך מכינים את עצמנו לשמאל כדי שהוא ירומם את הימין, איך באמת זאת תהיה התוצאה?

שבכל מקום שאנחנו רוצים לעשות משהו, הבורא מקדים אותנו. ובכל הפעולה שלנו שאנחנו מרגישים כתוצאה מזה העלאת מדרגה, בזה כוונת הבורא הייתה מקודם, וכך אנחנו מתקדמים.

תלמיד: אז איך מכינים את עצמנו לתפוס את הנקודה הזאת, לא לאבד אותה?

שהבורא הוא תמיד ראשון.

תלמיד: כן אבל אנחנו צריכים לזכור את זה, לתפוס את זה.

זה כבר על ידי העבודה הרגילה שלנו בקבוצה.

תלמיד: אין פה איזה פתרון אחד, אלא כלל יצירת הסביבה, העבודה התמידית שלנו היא תגרום לזה?

כן.

שאלה: אם אדם נכנס ביוזמתו לשמאל, איך זה נקרא שהוא מסתפק במועט? ואם הוא לא נכנס ביוזמתו, אז איך להבין שהוא נכנס מוכן? אני מרגיש שכל הזמן אני נלחם לא להיכנס לשמאל, רצון שמתעורר בכל שנייה במהלך היום.

אז הוא עדיין נמצא בימין ולא יכול לצאת ממנו וזה מצבו. ודאי שזה לא שלמות, שלמות זה קו אמצעי.

שאלה: נראה שהחברים שואלים על הצרות של היום יום כאילו זה קו שמאל שמתגלה מהבורא וזה בכלל לא קשור. הצרות של היום יום הן לא קו שמאל שהרב"ש מדבר עליהן. האם זה נכון?

כן.

תלמיד: רציתי לברר למה הימין יותר חשוב. הוא אומר שאם הוא בימין אז יש לו שלמות, הוא מבצע מעשים, הוא מקבל על זה שכר, הכול נראה לו שלם, הכול טוב ויפה. אז הוא מגלה שהמצב הזה הוא לא שלם, הוא לא עושה בזה נחת רוח אמיתי אלא הוא צריך לחפש עכשיו חסרונות חדשים, כי זה לא באמת. אז הוא פונה לאמת, מחפש חסרונות חדשים בשמאל ובעצם כשהוא רואה שכל מה שהוא עבד בכלל לא היה להשפיע, הכול היה לעצמו, אז יותר קשה לו לעשות את המעשים שהוא מלכתחילה עשה בחשק ותענוג. בגלל זה, כנראה הוא אומר שהימין יותר חשוב, כי בשמאל זה מצב זמני שרק מראה לו שעד עכשיו הוא עבד לא נכון ועכשיו הוא צריך שוב להתחזק בימין.

איך מהמצב הזה שהוא כבר בשמאל, פתח חסרונות חדשים, לעבור שוב לימין, מה זה אומר להסתפק במועט, איך להגביר את אמונת החכמים? מה זה אומר אמונת חכמים, איך לעשות את זה בעבודה המשותפת שלנו בעשירייה? איך להחיות שוב את ה-לעבוד אבל ללא שכר?

טוב. נגיע לזה.

שאלה: אנחנו אומרים שאדם נכנס לקו שמאל, האדם נכנס לקו ימין, גם רב"ש כותב שהאדם נכנס. האם האדם נכנס או שמכניסים אותו, אם יש לי אפשרות להיכנס לקו שמאל, יש לי אפשרות לצאת, להיכנס לקו ימין או שפתאום אני מוצא את עצמי בתוך הסיטואציה?

כן, הוא מכניס את עצמו.

תלמיד: אני מרגיש שזה לגמרי תלוי בסביבה. נגיד, אני עכשיו הגעתי לשיעור, הוא כותב על כוח המצייר, על קו שמאל שזה מראה לו את האמת, זה משהו הרבה יותר ברור. ואז הוא כותב, "כח המצייר הוא כח המראה את האמת, היינו ציור של העבודה היינו אם יש לו ציור טוב על המצב שבו הוא נמצא, היינו שמאיר לו את העבודה, כלומר איך צורה יש לו כשהוא מסתכל על עבודתו, אם הוא בשלימות או לא, היינו אם הוא עובד בעל מנת להשפיע, או שהוא רוצה על כל פנים לעבוד בעל מנת להשפיע".

אני הגעתי לשיעור, אני קורא את הדבר הזה, ואז אני פתאום מוצא את עצמי בקו שמאל לצורך העניין. אני רוצה להשפיע, אני לא רוצה להשפיע, מתחילות לי מחשבות בכלל של עבודה רוחנית. לא אני עשיתי את זה. אני הגעתי לפה, יש פה איזו רוח ואז אני פתאום מוצא את עצמי. האם אני יכול בעצמי לשים את עצמי במצב כזה?

בלי משהו שמקדם אותך חיצוני?

תלמיד: כן.

לא.

תלמיד: אדם לא נכנס לשום מקום, האדם נכנס לתוך הסביבה, לעשירייה, לתוך המאמרים, לתוך ההשפעה ושם הדברים מתחילים לפעול עליו.

כן.

תלמיד: הוא יכול להסתכל איפה הוא נמצא, אולי גם לבקש להיות במצב כזה או אחר, אבל הוא בעצמו לא יוצא ולא נכנס לשום מקום.

אם הוא נמצא תחת השפעת הסביבה?

תלמיד: כן.

אז איך אתה אומר שלא נכנס ולא יוצא?

תלמיד: זהו, כאן זה מורגש, אבל מה קורה כשאני לא תחת השפעת הסביבה. כי זה מה שמטריד אותי. זה מאוד ברור בזמן השיעור, בזמן שיש פה רוח, או בזמן מפגשים כשהסביבה פועלת, הכוח פועל, והאדם יכול במשהו לפעול כלפי הסביבה. אבל מה לעשות במהלך היום, במהלך הזמן שהגוף שולט, כלומר במרבית שעות היום. יש פער אדיר בין מה שקורה בשיעור, לבין מה שקורה מחוץ לשיעור.

בשיעור אתה נמצא תחת השפעת החברה, כולם נמצאים במאמץ, ואתה מרגיש את התוצאה של סך כל המאמץ המשותף הזה, אתה גם נמצא באיזה מצב רגשי. אז ודאי שכתוצאה מזה אתה מרגיש אחרת מאשר במשך היום.

תלמיד: אני יכול להגיד נניח שאני שמח בחלקי?

כשאתה נמצא כאן, אתה לא מרגיש שאתה בעל הבית. החברה, הסביבה היא השולטת, ואתה נכנע, ומוכן לתת להם את המושכות. מה שאינו כך במשך היום, כשאתה לבד פיזית וגם פנימית.

שאלה: אז איך מגשרים על הפער הזה של מה שאני מוכן לעשות פה, נגיד להכניע את עצמי, וכל מה שאמרת. אני אפילו יכול להנות מזה, להיות שמח בזה, אני תלוי ממש בפיזיות הזאת, אני ממש מרגיש בזה תלות.

זאת אומרת, אתה רוצה כל ה 24 שעות להרגיש כמו כאן.

תלמיד: לפחות לרצות את זה, אפילו לא להרגיש אבל לכאוב על זה שאני לא מרגיש.

ומה אפשר לעשות בשביל זה? למי יש עצה?

שאלה: אתה עונה לנו להסתפק במועט. אם אתה רוצה משהו, לא משנה מה אתה רוצה, זה שמאל. אני רוצה, זה שמאל. אז תסתפק במועט, אמונת חכמים, אין עוד מלבדו, טוב ומטיב. ואם קשה לך תפתח "שמעתי", או תתקשר לחבר.

יש עוד עצות?

תלמיד: אני חושב שכל המאמר הזה מתחיל ומסתיים בזה שאדם שמח בחלקו. זאת אומרת, שתמיד אתה רוצה לבקש רצון להשפיע, רצון לאהוב את החברים, להתחבר עם החברים. אבל בסופו של דבר הבורא מראה לך את האמת, הוא מראה לך כל פעם את הצד השני, כמה אתה עדיין לא שם, וכמה עוד עליך לבקש ממנו לתקן את הרצון להיות כל הזמן בחברה. וכל פעם כשאתה נמצא בחברה, יש לך עוד הזדמנות לתקן, עוד ועוד, כל פעימה ופעימה.

כל פעם כשאנחנו נפגשים עם העשירייה, במפגשים עם העשירייה, בסעודות שלנו, בשיעורי בוקר פה, אתה כל פעם מבקש את הימין, אבל בסופו של דבר הבורא מראה לך את האמת, ובגלל שזו דרך האמת אתה צריך להיות שמח. כי כל פעם הוא מראה לך עוד נתח שעליו אתה יכול לבקש ממנו, להיות איתו בקשר, ולהגדיל עוד את הכוח של הרצון להשפיע, ולאהוב את החברים. ככה אני מרגיש.

בסדר. זאת אומרת, להשתדל כל הזמן להידבק בימין.

שאלה: מספיק לקרוא את הכותרת של המאמר, "מהו, שצריך להרים יד ימין על שמאל, בעבודה". הכותרת כבר אומרת את הכול. לי נראה שבסופו של דבר זה עניין יחסי במובן הזה שאחיזה בבורא היא אחיזה קבועה. רק החשיבות שאני נותן לזה היא כל פעם שונה, כי ככל שאני מגלה יותר שמאל, החשיבות אצלי גדולה על הימין. וזה שאתה כל פעם מגדיל את הימין, זה לא שיש לך קשר אחר עם הבורא, כי יש לך את אותו קשר, אבל את היחס או את החשיבות אתה נותן. האם זו ההסתכלות נכונה?

בסדר.

שאלה: תשובה לחבר זה להתפלל לישועה, שיושיע אותו מהרצון לקבל שלו, שכל הזמן משאיר אותו למטה ולא נותן לו להתחבר לחברים.

וזה מספיק? טוב.

שאלה: לי נראה שהכול נמצא במשפט הזה שהשמאל מיועד לשרת רק את הימין ושאין לו קיום בזכות עצמו. כלומר אם אתה בא מוכן במובן שאתה רוצה לדעת רק מה לשפר, אתה לא מוכן שיסיטו אותך, אז זה המצב הנכון. כי כל מצב אחר הוא בבחינת "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו", ביקורת לשם ביקורת היא אסורה או לא נכונה. השאלה אם יש מצב כזה, שהביקורת רק מראה לך מה לתקן ואתה לא מתוסכל מזה?

כן, בסדר, יש כזה מצב.

שאלה: אם אני בימין ואני רוצה לפתוח קצת את השמאל אז אני מודד את עצמי כלפי החברים בעשירייה שלי, ואם זה לא בסדר אז אני צריך למדוד את עצמי כלפי עשירייה שלמה ואז בטוח שאני אגיע לקו שמאל, אבל בתוך זה אני יכול לחזור לימין מפני שאני בחברה כל כך גבוהה.

טוב.

שאלה: במשך היום אנחנו נמצאים בסביבה מסוימת. לפי מה שאני מרגיש, הסביבה הזאת מאתגרת אותך לעשות מלחמה, עבודה כל הזמן, יש מצבים שממש לוקחים אותך לקצה.

מאוד קל להרפות וכאילו להגיד, אני רוצה את הסביבה של החברים, אבל דווקא להישאר באותו מצב ודרכו לנסות ליצור את הקשר עם הבורא דרך קריאה של משהו, התחברות עם החברים, אותה מלחמה מתמשכת במשך היום מייצרת חיסרון גדול מאוד, ועם החיסרון הזה אפשר לבוא לשיעור, זה בעצם סוג של כלי שאפשר גם לקבל בו מילוי.

אם אין את החיסרון הזה, אם אין את העבודה הזו במשך היום, הדרישה שיש היא מאוד נמוכה, היא חלשה אפילו. השאלה אם כך צריך לעבוד, אם זו הגישה הנכונה?

מה אתם חושבים? הם כאילו לא שמעו.

תלמיד: בסוף אנחנו צריכים לראות את מה שמסדרים לנו מלמעלה כשלמות, אבל ברגש זה לא כך, ואנחנו כן צריכים להבין שזה בדיוק מה שסידרו, עם זה צריך לעבוד. ולעבוד עם זה, כותב רב"ש במאמר, מספיק אפילו קצת, לנסות ליצור קשר בגרם, בשני גרם, לא משנה, העיקר שאתה מצליח לייצר את הקשר הזה לבורא ולהתעלות טיפה מעל המצבים, וזה נותן לו נחת רוח.

אני שם לב שאם אנחנו רוצים להתקדם, אז פה העבודה, זו באמת מלחמה פנימית, שאתה נלחם ונלחם כדי ליצור את הקשר הנכון וגם אחר כך אתה בא לפה ומתחבר עם החברים ויש לך עם מה לבוא, יש לך מטען פנימי. אחרת אין לך כוח לבוא, אחרת בשיעור לא מורגש בכלל שיש לך חיסרון כי לא עבדת, אז השאלה היא אם זו העבודה הנכונה שאנחנו צריכים לעשות?

כן.

שאלה: באיזה מצב השמאל יכול לשרת את הימין ובאיזו מידה?

השמאל כל הזמן משרת את הימין, הוא נותן לימין יכולת לעלות, הזדמנות לעלות.

שאלה: אנחנו לומדים שכדי להידבק בבורא עלינו להקטין את עצמנו, לצמצם את עצמנו. האם היפוך של צורה בתוך צורה זה שם ההוויה?

לא צריך לעשות ספקולציות על הדברים האלה, זה לא ייתן לך כלום.

תלמיד: למדנו את זה בשיעור הקודם. כל מצב שהוא הפוך למצב הקודם לו ויש שרשרת כזאת של מצבים, האם זה הבורא?

לא. אני בכלל לא יודע למה אתה נדבק לנושא הזה.

תלמיד: בשיעור הקודם למדנו על זה, אז הכנתי את השאלה על צורה שהפכה לצורה הקודמת, ויש אותיות למעלה ולמטה ויש ביניהן השתוות. יש למעלה כלי משפיע ולמטה כלי מקבל, ורק בזמן שהם מתהפכים אז הם מגיעים להשתוות.

אני בכלל לא מבין למה אתה שם לב לדברים האלה. מה זה, כל מיני פעלולים?

תלמיד: למדנו שאם אנחנו מפסיקים לזהות את עצמנו עם המצב שבו אנחנו נמצאים, אז בזה אנחנו יוצרים כלי בתוך הצורה, ואז יש לנו גם תכונת הקבלה וגם כלי שראוי לקבל.

טוב, נעזוב את זה בינתיים.

שאלה: במשך היום הבורא מעורר בי כל מיני חסרונות חדשים. איפה העבודה הפנימית שאדם צריך לעשות כדי לעבור מקו שמאל לקו ימין? למה אני צריך לשים לב?

אתה צריך כל הזמן לאתר איפה אתה נמצא, לאן אתה נוטה בהשפעת הבורא, ומה אתה עושה עם זה. מכאן מתחילה להיות העבודה.

תלמיד: כדי להגיע לאמונה למעלה מהדעת, האם אני צריך להיכנס לעבודה בעשירייה או שאני צריך להתפלל לה' לבד, שהוא ייתן לי הרגשה של אמונה למעלה מהדעת?

קודם כל אתה צריך לראות איפה אתה נמצא וכמה זה לא מכוון למטרה. וכדי להיות מכוון למטרה אתה צריך להתקשר עם הבורא ולעשות עימו כביכול פרצוף אחד.

שאלה: בזמן שהתחלנו ללמוד על הקווים, לא הבנתי איך אפשר לעבוד עם הקווים אם אין שום נגיעה קטנה במה זו השפעה. זה נראה שעד שאין נגיעה בהשפעה זה רק עליות וירידות, כאילו מלמעלה זורקים אותך מפה לשם עד שאתה מתגבר. האם יש בכלל אפשרות לעבוד בקווים בזמן הכנה?

העבודה בקווים, זה אומר שיש זמן מיוחד לקו ימין וזמן מיוחד לקו שמאל ואתה יכול לעבור מהסתכלות מימין להסתכלות משמאל, ועל ידי זה אתה קובע את המצב שלך, מה חסר לך במצבך הנוכחי.

תלמיד: הוא מסביר איך אנחנו עוברים מקו אחד לקו שני. בקו ימין הוא בעלייה ומרגיש את הגדלות של הבורא, אז במצב הזה הוא צריך לבדוק את עצמו בקו שמאל ומקו שמאל לעבור לקו ימין עוד הפעם. זו נראית עבודה ברורה, שאתה יודע מה אתה עושה.

כן.

תלמיד: האם אדם יכול לעבוד בקווים אם אין לך נגיעה בהשפעה?

איך זה יכול להיות?

תלמיד: כלומר לא יכולה להיות עבודה ברורה בקווים אם אין לך נגיעה בהשפעה.

זה נכון.

תלמיד: עד שאין לך השפעה אלו רק כאילו עליות וירידות. מלמעלה מרימים אותך ומורידים אותך.

האם עליות וירידות הן ללא קשר עם השפעה?

תלמיד: ממה שאני מבין, עליות וירידות נותנים מלמעלה.

כן.

תלמיד: מורגש שאתה לא שולט בזה, אפילו לא בחמישים אחוז, כי ההשפעה כולה מגיעה מהסביבה או מלימודים, ונותנים לך עלייה כי רואים שאתה מתאמץ. אחר כך יש התגברות של הרצון לקבל והוא נהייה יותר אגרסיבי, אז מתחילה להיות ירידה. בכל המצבים האלה עדיין מורגש שממש מלמעלה מעבירים אותך ממצב למצב. ופה במאמרים זה נראה שאתה כבר בצורה ברורה עובד מימין לשמאל, משמאל לימין. איך אפשר לעשות דבר כזה אם אין לך שום נגיעה בהשפעה?

אתה יכול לעבוד עם הקבוצה, עם הלימוד, עם התפילה, ואיכשהו בערך לייצב את עצמך לאיזה כיוון.

שאלה: כשאדם מוצא את עצמו בקו שמאל ושוב פעם מנסה להחזיר את עצמו לקו ימין עם כל החסרונות ומנסה להצדיק את הבורא, הרי בנקודה הזאת זה שקר. איך מביאים את זה לאמת, שזה באמת יהיה כך?

איך משמאל הוא עובר לימין?

תלמיד: כן, בצורה אמיתית, שזה יהיה באמת.

הכול תלוי באדם. אדם, סביבה ותפילה לבורא, אין שום דבר חוץ מזה.

שאלה: לגבי הנושא של הקשר עם הסביבה. אתה נתת לנו פעם עצה אדירה, איך אני קונה חבר, בזה שאני נותן לו חלק מהלב שלי, מהרצון שלי, בהקשבה, בסוכריה, בחיבוק, ואז הוא הופך להיות לי יקר, אני לא מתנתק ממנו במשך הזמן, לאן שאני הולך החברים נשארים בלבי, לא צריך לעשות יותר מזה.

בסדר.

שאלה: הרב"ש מדבר על כך שהעלייה או הירידה יכולה להיות טעות. ממה שהבנתי, שלמות היא רק דבר חלקי, הכלי הוא לא נכון, או הכלי הוא כזב. איך להתייחס לעליות וירידות בצורה שלמה, בצורה נכונה?

הבדיקה של המצב הנכון היא על ידי הדבקות. בכל מצב שאתה מגיע לנקודת הדבקות המצב הזה הוא מצב נכון. אומנם הוא לא הכי גבוה, אבל לפחות הוא נמצא בקו ישר מהמצב שלך לבורא.

שאלה: איך האדם בונה פרצוף יחד עם הבורא?

על ידי זה שהוא פונה לבורא ומבקש בכל פעם מצבים חדשים ומקבל תגובה, כך הוא בונה פרצופים חדשים. השינוי מצד הבורא הוא על ידי האור, השינוי מצד האדם הוא על ידי החיסרון, ואז על ידי שניהם, אור וחיסרון, יש שינויים ביניהם, וזה נקרא שאדם בונה כך את עצמו.

תלמיד: ואיך אפשר לעשות אותו הדבר בעשירייה, איך האדם מזהה את העבודה הזאת בעשירייה?

האדם צריך כמה שיותר להיות דבוק בעשירייה שלו ומתוך העשירייה להעלות חיסרון ולהרגיש איזה שינויים עושה החיסרון הזה בעשירייה שלו.

תלמיד: אז האדם יכול לדרוש, לבקש מהבורא בעצמו, גם אם החברים לא מבינים את זה.

כן. ודאי.

שאלה: כתוב במאמר שכשהאדם מתפלל עליו לתאר ולהאמין ככול הניתן שהוא עכשיו מרגיש את מציאות הבורא. האם אפשר לכנות זאת כעבודה בקו ימין?

כן.

תלמיד: ואחרי שכבר מתארים שנמצאים בתוך מציאות הבורא מוסיפים לזה קו שמאל. מה זה אומר שאנחנו מוסיפים?

מוסיפים ביקורת. כלומר בודקים, מודדים באיזו מידה אנחנו באמת נמצאים במצב הזה.

תלמיד: ונניח שאני עושה את הבדיקה הזו ומגלה שאני לא נמצא במצב השלם כי חסר חבר מסוים, יש אלמנט של חוסר שלמות, מה אני עושה עם חוסר השלמות שגיליתי?

מה אתה עושה? אתה פונה לבורא.

תלמיד: ומה אני מצפה שהבורא ישלים?

ישלים, יוסיף, יגלה, יש הרבה אפשרויות.

תלמיד: האם אוכל לגלות את קו שמאל ולמשוך למצב הקודם של השלמות?

בהדרגה תוכל.

שאלה: רב"ש כותב שעלינו להגיע למצב שאפילו יצר הרע יסכים לעבוד עבור הבורא, האם זה אומר שאפשר להגיע להסכמה עם האגו? מהי בעצם מהות התיקון אם נסכים עם היצר הרע שיעבוד בשביל הבורא?

אי אפשר להגיע לסיכום עם הבורא, הוא מבין את כל מה שאנחנו עושים, הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות הוא לבקש.

תלמיד: ובאיזה תנאים יצר הרע יסכים לעבוד בשביל הבורא?

כך או אחרת התנאי זהה לכולם, אנחנו צריכים להגיע למצב של השפעה ואהבה, קשר, דבקות.

תלמיד: וכשמכירים שיש קו ימין שאוהב את השמאל ושהימין חשוב יותר, אפשר להגיד שבשמאל יש הסתפקות במועט ואז זה נותן שמחה, האם זה מספיק?

זה לא מספיק, ולא יכול להיות שקו שמאל יצמח בימין זה בלתי אפשרי.

שאלה: יש בקבוצה עבודה בשני קווים או שרק יחיד עובד בשני קווים?

זו עבודה בין האדם לבורא.

תלמיד: ובקבוצה עצמה אין עבודה בשני קווים?

אני לא רוצה עכשיו להתבלבל.

שאלה: המאמר אומר שהשמאל משמעו לבקר את המאמצים שאדם עושה בין אם הם טובים או לא, אז איך זה נעשה בעשירייה?

בעשירייה זה כולם עם כולם, רוצים להתחבר, רוצים להתכלל ככול האפשר יחד כולם, וכלפי המצב הזה מעבירים ביקורת מכל מצב פרטי של כל אחד ואחד.

תלמיד: כלומר אני מבקר את עצמי?

כשאנחנו מדברים בינינו, נקשרים יחד, רוצים להתכלל אז אנחנו מבקרים את המצב המשותף.

שאלה: האם הביטול האמיתי מתחיל כשאנחנו מתחילים לעבוד בשני קווים ולפני כן זה עדיין נקרא שלב ההכנה?

יש עבודה בקו אחד, יש עבודה בשני קווים ויש עבודה בג' קווים, כך אנחנו עוברים מרמה לרמה. אז תלכו קדימה ותראו. אתם בעצמכם תצטרכו להרגיש מה נקרא עבודה בקו 1, בקו 2 או בקו 3.

שאלה: מה ההבדל, אם יש הבדל, בין מצב בו אדם מרגיש בתוכו שהוא בקו ימין והוא פותח את השמאל, מותח ביקורת על עצמו כדי לחזור ולהגדיל את הימין, לבין מצב בו אדם נמצא בקו ימין ומחפש חסרונות שכביכול מחוצה לו כדי להגדיל את הימין?

זאת אומרת בלי חסרונות הוא לא יכול להתקדם.

תלמידה: הכוונה שלי שבמצב האחד הוא כביכול עובד עם חסרונות בהם הוא בביקורת על עצמו, בודק איפה הוא נמצא כלפי קו ימין, והוא עובר לשמאל רק כדי להגדיל שוב את הימין, ובמצב השני הוא מחפש חסרונות מחוצה לו כדי להגדיל את קו ימין, האם יש הבדל בין המצבים האלה בעבודה? בכלים?

ודאי, כי במקרה הראשון הוא מתחיל ומסיים את העבודה שלו בתוך הקבוצה, ובמקרה השני הוא כביכול יוצא בכלל מחוץ לקבוצה. אני לא מתאר לעצמי איך הוא חוזר לקבוצה עם החסרונות הנוספים, החיצוניים, ומה הוא עושה איתם שם.

תלמידה: ואם בחסרונות מחוצה לו, הכוונה היא חסרונות בעשירייה?

בעשירייה שלו? אז זה בסדר.

תלמידה: אני מנסה להבין את ההבדל בין זה שהוא מותח ביקורת על עצמו לבין שהוא מחפש חסרונות מחוצה לו כדי להגדיל בקו ימין? האם יש הבדל בעבודה, אולי יש הבדל בכלים? או שזה היינו הך?

לא אין הבדל. זה אותו דבר.

שאלה: שמענו שהבורא לא רוצה שנסתפק במועט, האם הסתפקות במועט היא רק שלב זמני ולאחרי מכן נצטרך לבנות כלים גדולים ואז לעבוד בצורה מלאה עם הבורא?

אנחנו תמיד מסתפקים במועט ויחד עם זה מתפתחים. כן.

שאלה: נניח שאנחנו צועדים בדרך השלמות, אבל עלינו לצעוד גם בקו שמאל באופן מועט כדי להגדיל את הימין. מהו האופן המועט להגדלת הימין? האם מדובר בשליטת האדם לא להעביר בקורת על השלמות, לא לעורר את הסטרא אחרא אלא רק להשתמש בזה בצורה מבוקרת.

אתה כאילו שואל עד איזה גבול אני יכול לצאת כדי לא ליפול אלא לחזור עם הרכוש המתוקן. ואני אומר לך שכול זה נבדק בקבוצה.

תלמיד: איך לבדוק את זה נכון בקבוצה?

ככול שתהיה קשור לחברים באופן שאתה רוצה לצאת אליו, אז תצא ותקבע אחר כך את המצב הזה כמצב סטטי שלך, לעת עתה, וכך תתקדם.

שאלה: איך ללמוד להסתפק במועט תוך פיתוח חוש של מידה ברוחני ובגשמי?

להסתכל על חברים, להידבק אליהם ולעשות איתם תרגילים שיכולים להביא לי הגבלות נכונות על הרוחניות והגשמיות שלי.

שאלה: למה יד ימין נקראת שלמות אם בלי יד שמאל היא לא יכולה להיות שלמה? כלומר מה ההבדל בין שלמות של ימין מול שלמות של שתי הידיים יחד?

שלמות של ימין זו שלמות במצב הנוכחי, הקונקרטי, אבל לא להתקדמות, כדי לקדם אני צריך את השמאל.

שאלה: כשאדם עובד בקו ימין ונמצא כבר בשלמות למה הוא רואה חיסרון באחרים? איך זה מסתדר?

זו לא השלמות הסופית, אלא בינתיים.

שאלה: מהי אמונת חכמים ואיך משיגים אותה בעבודה בעשירייה?

"אמונת חכמים" היא שאני מאמין במה שהם אמרו. מה נקרא שאני מאמין בהם? זה שבשבילי כל מה שהם כתבו, אמרו, זו אמת, חוק, ואני משתדל להתכלל עם זה.

שאלה: מאיין לאדם לדעת אם הוא נמצא בקו ימין או בקו שמאל?

כך כתוב, "שמאל דוחה וימין מקרבת".

תלמיד: מה זה אומר דוחה?

דוחה זאת אומרת שאני לא יכול להתחבר עם החברים, וימין מקרבת, דווקא מושכת.

תלמיד: כשהוא מרגיש שיש בו רצון להתקרב?

כן.

שאלה: מה ההבדל בין מצב של שמאל לבין ירידה?

קו שמאל הוא לא לירידה, הוא לבנייה, בירידה אדם פשוט מאבד את המסך, הוא מאבד את הכלים לחיבור.

שאלה: כתוב, "יש כלל שאסור לגלות חיסרון בעבודה של חברו אם אין חברו מרגיש בעצמו חיסרון".¹ מה זה אומר?

זה אומר שאסור לנו לדבר על החסרונות של כל אחד ואחד.

שאלה: האם חשוב שבבירור התפילה בעשירייה נגיע קודם כל להודיה כולנו יחד ורק לאחר מכן נברר את החיסרון, ובסוף לסיים בהודיה?

כן, זו התכנית הכתובה.

שאלה: העבודה במצב שלנו בעולם הזה היא תמיד בשפלות, להעלות את הקדושה מעפר. האם אנחנו צריכים להעמיד פנים שאנחנו בשלמות?

יש ויש. אם אנחנו עדיין רחוקים מהשלמות אז אפילו אם נעמיד פנים, זאת אומרת לא נדבר על אמת ולא נתנהג לפי היחס האמיתי שלנו זה אל זה, אז גם הדברים האלה שאנחנו עושים בצורה יותר טובה, מלאכותית עוזרים. עוזרים גם לי אולי, אבל בכך אני נותן דוגמה טובה לאחרים, אומנם זו לא אמת אבל כשהשני מקבל ורואה את זה הוא משתפר גם, וכך אחר כך זה חוזר אליי ואנחנו יכולים לעזור זה לזה.

שאלה: איך נדע אם אנחנו יכולים להחזיק בדביקות בצורה נכונה? מה הסימן לכך?

הסימן לכך הוא בסימנים חיצוניים שאנחנו מוכנים לעזור זה לזה, אלה סימנים חיצוניים של דביקות, שאנחנו מוכנים להתעלות למעלה מכל מה שמפריע לנו וכך להתקדם.

שאלה: האם הסתפקות במועט זה אומר שאדם בקטנות, וכשהוא עובר כבר לקו שמאל הוא מביא עוד כלים, כאילו מביא כלי קבלה, ובעצם עובר לגדלות?

יש ויש. אנחנו צריכים להבין שהסתפקות במועט נמצאת לאורך כל הסולם.

(סוף השיעור)

---

1. "כי יש כלל, שאסור לגלות חסרון בעבודה של חבירו אם אין חבירו מרגיש בעצמו חסרון,"↩