שיעור בוקר 14.10.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 25.03.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/6103iRao?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א',

מאמר "מהו ההבדל בעבודת ה' בין כללי לפרטי"

"מהו ההבדל בעבודת ה' בין כללי לפרטי"¹. האמת שכלל ופרט שווים, אנחנו גם לומדים את זה מהמבנה הכללי של המציאות. כל המציאות היא עשר ספירות כח"ב זו"ן, נרנח"י, אין חוץ מזה כלום. הכול מרוכז והכול בתוך המבנה הזה של חמש בחינות או חמש ספירות או עשר ספירות, וכל פרט מהן גם כלול מעשר, וכל פרט דפרט מתחלק שוב לעשר, וכך כל אחד ואחד. והחוקים שקובעים את ההתנהגות של עשר הספירות הכלליות הם אותם החוקים שקובעים את ההתנהגות של עשר הספירות הפרטיות ופרטי פרטיות וכן הלאה.

זה מה שנקרא "אני הויה לא שניתי", י'-ה'-ו'-ה' נמצא בכל מקום בצורה אחידה ומושלמת, ואין חלק קטן בבריאה שיתנהג בצורה אחרת. על זה מדובר במרחב הרוחני שבו שולטת הכוונה על מנת להשפיע, ששם י'-ה'-ו'-ה' וכל הדברים. כי י'-ה'-ו'-ה' הוא הכלי שנמצא באור חוזר, ברצון להשפיע, במסך ואור חוזר. מה שאין כן, הרצון לקבל בעצמו נחשב כנקודה ועליו כבר יש חוקיות אחרת. הוא מרגיש את ההנהגה מהאור העליון כחושך וייסורים.

אנחנו לומדים בהתפתחות האדם הפרטי, איך הוא עובר מההתלהבות הראשונה להכרת הרע, מהכרת הרע הוא עושה טוב, אחר כך הוא עובר מחסום ונכנס לעבודה האמיתית, אז אותם השלבים צריך לעבור כל הציבור, כל הכלל, וגם מזה אפשר ללמוד שגם לכלל וגם לפרט זה אותו דבר. כמו שאומר בעל הסולם, שיש יחידים שעוברים את כל השלבים האלו במשך כל ההיסטוריה בהתפתחות הפרטית שלהם, וגם הכלל עובר את ההתפתחות הזאת בצורה הכללית שלו.

המאמר הזה לעומת מאמרים שאנחנו לומדים לא כל כך מביא בעיות מיוחדות.

תלמיד: כתוב, "א. כלל ישראל. מלמדין אותן לשמור תורה ומצות בכל פרטיה ודקדוקיה על הכוונה של אהבה עצמית. ואסור לגלות להם, שצריכים לעבוד לשמה, שהוא בעל מנת להשפיע".

בעמוד רע"ח כתוב על סדר העבודה. סדר העבודה הוא לא של בעל הסולם, זה סדר העבודה שהרמב"ם אומר לנו.

הרמב"ם כותב בהלכות תשובה פרק י', שיש סדר בהשגה הרוחנית, שגם הפרט וגם הכלל עוברים. השלב הראשון, "כלל ישראל. מלמדין אותן לשמור תורה ומצות בכל פרטיה ודקדוקיה על הכוונה של אהבה עצמית. ואסור לגלות להם, שצריכים לעבוד לשמה, שהוא בעל מנת להשפיע, אלא שיעבדו ויתנו יגיעה הכל בעל מנת לקבל לתועלת עצמו".

זה בעצם מה שעכשיו מלמדים אותך. אתה נמצא איתנו, כשהגעת לכאן ללמוד קבלה היית לגמרי חילוני, והיה אכפת לך לגלות מה הטעם בחיינו. ואכפת לך, אתה רוצה לגלות מה הטעם שלך בחיים שנראים לך נטולים מכל טעם, מכל מטרה, אין בשביל מה לחיות, ובתענוגים שאתה משיג אין טעם. כך נתנו לך מהשמיים את ההכנה הזאת.

יכלו לתת לך תנאים אחרים, והיית נהנה כל החיים כמו הפרה שנהנית לאכול עשב, ולא היית זקוק יותר לכלום. בטח ראית פרות אוכלות עשב, הן כל הזמן אוכלות ולועסות, לועסות ואוכלות, וכך גם אתה היית עושה. אלא מה? נתנו לך חיסרון יותר גדול והתחלת לחפש, "העשב הזה לא טוב לי, אני צריך משהו מיוחד". את המשהו המיוחד הזה אתה רוצה כדי למלא את הרצון לקבל, לא כמו של הפרה אלא קצת יותר גדול, אבל זה אותו רצון לקבל.

כדי לפתח אותך צריך לתת לך מלמעלה הארות, תענוגים קטנים, קצת חושך, קצת אור, כל מיני הבדלים כדי לטפח את הרצון לקבל. אבל זה שוב רצון לקבל. כמו שבאת לכאן בתקווה למלא את הרצון לקבל שלך, כך אתה עכשיו ממשיך. זה נקרא שמלמדים תורה עם הכוונה על מנת לקבל לתועלת עצמם, זה השלב הראשון, שיהיה כלי. הבעיה היא שאנחנו מגיעים לשיעור הראשון בקבלה עם רצון קטן שנתנו לנו מלמעלה, ועכשיו אנחנו צריכים לפתח ולהגדיל אותו, זה השלב הראשון. כלומר אנחנו ממשיכים בהתפתחות האגו שלנו.

קודם זה הספיק רק לתענוגים הבהמיים בעולם הזה, כמו כסף, כבוד, מושכלות, ועכשיו אנחנו צריכים לפתח את הרצון לקבל לרוחניות, "אני רוצה לבלוע רוחניות. אני לא יודע מה זה, אבל אני רוצה שזה יהיה הרכוש שלי". אחרי שהתפתח טוברצון לקבל לרוחניות אפשר לשנות אותו כבר, לתקן אותו. כלומר צריך שיהיה מה לתקן, לכן קודם שיתפתח.

וכאן בהתפתחות הרצון לקבל בדרך כלל יש מכשול. מפני שאדם לא רואה בדיוק את התענוגים לכן הוא לא רץ קדימה, אלא מסתפק במועט, נעשה פתאום צדיק. הוא לא כל כך רץ לרוחניות, הרוחניות לא מגולה, אז בטח שקשה לדרוש אותה. ויכולים להמתין עשרות שנים או מאות שנים עד שנפתח את הרצון לקבל הנכון כדי להתחיל לתקן אותו. "הנכון", הכוונה שיהיה במידה הגמורה לרוחניות, שהוא יהיה אגואיסט במלוא מובן המילה, לא רק בעולם הזה, אלא שירצה לבלוע את העולם הבא. את זה קודם כל צריכים לעשות.

בעל הסולם מתאר בצורה מאוד יפה ב"הקדמה לספר הזוהר", שהרצון לקבל האמיתי לא נגמר ברצון לקבל בעולם הזה, אלא ברצון לקבל בעולם הבא. רק אז מתחילים לתקן אותו. אחרת מה יש לך לתקן? לתקן את היחס שלך לתענוגים בהמיים, כסף, כבוד, מושכלות, זה רצון לקבל לבהמיות, לגשמיות, אותו אנחנו לא צריכים לתקן. את זה יתקנו כל אלה שעוסקים בדיאטה או בחינוך יפה, בארגוניים הירוקים, או בארגון "תנו לחיות לחיות", באלה אנחנו לא עוסקים. אנחנו קודם צריכים כלי רוחני שיהיה גדול, שיהיה מופרז, וכשיהיה מה לתקן, להתחיל לתקן. ואדם שלא מגיע לגמר הכלי הזה ברוחניות, לא נותנים לו להתחיל לתקן, אין עדיין מה לתקן.

לכן זה השלב הראשון שלנו, ואותו אפשר באמת לעבור רק בתנאי שאני מקבל התרשמות מהחברה. שעל ידי קנאה, תאווה וכבוד, אני אתפעל מהחברים שמשתוקקים לרוחניות וגם אני ארצה אותה, כי הרוחניות היא נסתרת. ואם אני לא אתפעל מהחברה שהם באמת כך מעוניינים וכך רצים ומוכנים ממש להשקיע ולתרום, אז לא יהיה לי מאיפה להתפעל, אלא רק מהחברה. אם אני לא רואה רוחניות, אין לי ברירה אחרת.

ואם החברה ישנונית כזאת, נמצאת בתרדמה, אז החברה הזאת יכולה להרדים אותי, אני חייב לברוח ממנה או לשנות אותה, אחרת אני אף פעם לא אגיע לכלי המושלם, האגואיסטי, אבל שיהיה ממש גמור לרוחניות, שירצה רק רוחניות. ואז יבוא כבר שלב הב', תיקונים, בשביל מה אני רוצה רוחניות, בשביל מה כדאי, מהי בדיוק רוחניות וכן הלאה. זאת בעיה.

לכן אנחנו בונים מפעל כדי שנעסוק בהפצה, וכך נראה איך אנשים אחרים גם רוצים, והם יביאו לנו עוד יותר, מה שנקרא "ברוב עם הדרת המלך", ככול שהם יתפעלו, כך גם אנחנו נתפעל. כשיהיה לנו קשר עם כל כך הרבה אנשים שגם הם מחשיבים את המטרה שלנו, זה ייתן לנו חיזוק. אחרת על מה אני יכול לסמוך, מה יש לי ברוחניות שאני יכול באמת לאחוז בה או להיות בטוח שזה נכון, ובכלל איך האדם בונה את הביטחון שלו.

לכן כל העבודה שלנו, כל ההפצה, כל ההשתתפות, הקבוצה, הם צריכים בסופו של דבר להביא לי רצון גדול לרוחניות. ואם זה לא קורה, אז סימן שמשהו פגום, ואז אפס תקווה להגיע למשהו ממש.

תלמיד: מתי ואיך מלמדים ילדים לעשות מצוות בעל מנת להשפיע במקום לקבל לתועלת עצמם?

מתי מתחילים לחנך ילדים שיקיימו תורה ומצוות בעל מנת להשפיע במקום בעל מנת לקבל? קודם כל תראה איך אתה בונה משפט. זאת אומרת קודם כל אני צריך שיהיה לי ילד שיקיים תורה ומצוות בעל מנת לקבל, ואז אני אבוא אליו ואלמד אותו שיקיים תורה ומצוות בעל מנת להשפיע. אנחנו צריכים לדון ולעיין במשפט הזה, ולראות האם יש לנו בכלל דבר כזה.

אתה שואל אותי, מתי. ואני שואל, האם יש לך מציאות כזאת? בדרך כלל אנחנו נתקלים במציאות שהיא "מה לעשות עם ילדים שהזקינו". כי הקהל מקבל חינוך, החינוך הזה הוא חינוך של דומם דקדושה, ואז הוא משאיר אותם בצורת הדומם כל הזמן, כל החיים. מלמדים אותם לעשות פעולות גשמיות, ופעולות רוחניות מלמדים אותם לא לעשות. אלא תעשה בגשמיות את מה שצריך, ויותר מזה בכלל אל תיגע.

זה טוב, בגלל שאז האדם מחזיק בחינוך שלו, בשמירת תורה ומצוות "מצוות אנשים מלומדה" מה שנקרא. איך שלימדו אותם כך הם עושים, והם חושבים שזאת תורה ואלה מצוות. וכך הקהל מתקיים ושומר על עצמו כדומם, ויכול כך לשמור על עצמו עוד מיליוני שנים. כך גם מתקיים להבדיל קהל הסינים, ההודים. הם לקחו איזו פילוסופיה של האומה וכל הזמן חיים בתוכה, ושומרים שהחברה תהיה סגורה ומלוכדת סביב הרעיון הזה, וכך הם חיים. אנחנו רואים גם תרבויות מאוד עתיקות שעדיין שומרות על עצמן, והן יכולות להגיד על עצמן, "אנחנו גם מיוחדים".

מתי באמת צריכים לבוא לילדים ולהתחיל לחנך אותם? החינוך הרוחני הולך לפי החוק הרוחני, שאין כפייה ברוחניות, זאת אומרת "חנך הנער על פי דרכו". כלומר אם באמת בני אדם כבר מוכנים לחינוך רוחני, התפתחו בצורה הדרגתית דרך דומם, צומח, חי והגיעו למדבר שבתוכם, אז בהחלט אפשר לחנך אותם להיות המדבר, כי יש איזו הכנה. ואם לא, אז לא.

איך אפשר לעשות את זה? הבעל שם טוב עשה את זה בצורה מאוד ברורה, כדוגמה בשבילנו. הוא ייסד חינוך חסידי, זאת אומרת בכל מקום הוא החדיר קצת את לימוד הפנימיות לכולם. פתאום כולם התחילו ללמוד שיש עולמות רוחניים, יש חמישה עולמות, יש נרנח"י, יש נשמה, יש עליות, ירידות, והאדם צריך להתקשר לזה. החסידות באמת מלאה בכל הדברים האלה. הוא בעצמו לא כתב אף ספר, אבל התלמידים שלו שהיו מקובלים גדולים, האדמו"רים הגדולים הראשונים, הם כתבו המון ספרים בסגנון כזה. על ידי החינוך הזה שהם נתנו לעם שנקרא "חסידות", מהמילה חסד, לפי המטרה למשוך אותם לתכונות הבינה, הם חשבו שעל ידי זה הם יכולים לצוד, למשוך מהעם את אותם אלו שהמילים האלה, החינוך הזה, הספרים האלה, ישפיעו עליהם ויעניינו אותם. הם עשו את זה בחוכמה גדולה, ובאמת באותה תקופה הם עשו תיקונים גדולים מאוד.

זאת שיטה שעכשיו גם צריכה להיות כדוגמה בשבילנו. הרי אנחנו בזה לא עושים שום דבר חדש. הם עשו את זה לתקופה שלהם, זאת אומרת לרמת התפתחות הרצון לקבל שבדור שלהם, והם הצליחו בזה, היו המון מקובלים והם עשו המון תיקונים. הדור היה עדיין בהתפתחות מסוימת לא סופית. וכשבעל שם טוב והאדמו"רים החסידים הראשונים עשו את התיקונים, הם הצליחו באמת להרים את הרמה הרוחנית של הדור בהרבה.

אבל מפני שאנחנו מתפתחים, כלומר ההתפתחות הכללית ממשיכה והרצון לקבל גדל, לכן רמת החינוך החסידית שלהם כלפי הדור שגדל אחרי 100-150 שנה, כבר לא הייתה מספקת. הבעל שם טוב חי במאה ה-16-17, והשיטה הזאת כבר לא הייתה מספקת לרצון לקבל שגדל. הרצון לקבל הזה שגדל באנשים שבדור אחרי הבעל שם טוב, אחרי 150 שנה נניח, גרם לזה שהם התחילו כבר לסלף את שיטת הבעל שם טוב, זה לא היה מספיק בשבילם כדי לתקנם. לא שמישהו אשם, אלא כך הוא חוסר התיקון של השיטה. השיטה פעלה יפה מאוד בזמן שלה.

ובאמת החסידות במקום שיטה רוחנית הפכה להיות לשיטה עממית - כך הולכים, כך עושים וכך מתנהגים. זאת אומרת, מהחסידות נשארו בסך הכול סמלים חיצוניים. גם בהם יש הרבה חוכמה וכדאי ללמוד אותם, כי המקובלים הגדולים האלה, הבעל שם טוב ותלמידיו, הכניסו בתוך הסמלים האלה כל מיני רמזים. הם רצו שעל ידי כל מיני סימנים, שמועות, מילים ואגדות, כל מה שהם עשו, פיתחו, ומה שהם כתבו, הם רצו על ידי כל האמצעים האלה למשוך את האנשים שכבר מוכנים לתיקון, למשוך אותם אליהם ולעשות מהם קבוצות מקובלים. זו מין הפצה כזאת מאוד חכמה, מאוד מיוחדת.

בסך הכול הם פנו לעם שהיה כולו דתי, והם הצליחו להכניס לתוך ההתנהגות הדוממת שלהם משהו חי, משהו רוחני. זה לא פשוט, זה כוח אדיר, ואיך שהוא שימש בו.

תלמיד: בתקופה הזאת היה בעם גם הרבה סבל.

זה לא חשוב אם סבל הרבה או סבל פחות, אצלנו הסבל לא פחות מאז. זה רצון לקבל יותר או רצון לקבל פחות, זה העניין של סבל. ההיסטוריונים או הפילוסופים חושבים שזה כך, שבגלל שהעם סבל אז הבעל שם טוב כך עשה. הבעל שם טוב לא התחשב בכלל בסבל של העם, הוא התחשב רק בתיקון הנצחי שאפשר להביא לעולם, ולא בגופים. אתה יכול לסמוך עליו, הוא היה מקובל ענק. אבל בימינו זה כבר לא ילך, כאן צריכה להיות שיטה אחרת.

הוא גם הסתיר כביכול שזה חכמת הקבלה, וקרא לזה בכל מיני שמות אחרים, חסידות, פנימיות התורה. אבל פחד להשתמש במילה "קבלה" כי ההתנגדות הייתה גדולה מאוד. היו מתנגדים מצד הליטאים, שגם משם היו מקובלים גדולים, רק הם התנגדו לשיטה הזאת. נניח הגר"א, הוא היה מקובל ענק, הוא באותה רמה כמו הבעל שם טוב, אלא בוא נגיד שזה קו ימין ושמאל, אם אפשר להגיד על התנהגות או שיטה, אבל שניהם קדושים. אבל לזמן מה, הבעל שם טוב עשה תיקון עצום.

עד שבאמת הרצון לקבל התגבר, גדל לרמה אחרת, גבוהה יותר ממה שהציעה החסידות. הם עשו נניח תיקון לדרגת ג' של הרצון לקבל, וכשהרצון גדל לדרגה ד', אז השיטה פשוט הפסיקה להיות כשיטה מועילה, היא הפכה להיות שיטה עממית. ואז בעל הסולם כותב שהגענו כבר לדור האחרון, ועכשיו אנחנו צריכים לעשות תיקון.

לכן, כשאתה שואל מאיזו שנה אפשר לחנך את הילדים, אז יש אנשים בגיל 40 ו50 שגם הם ילדים, כי זה לפי ההתפתחות, ההתקרבות לרוחניות, אז אולי הם מגיעים ואולי לא. ויש כאלה שיש להם חוש והכנה מגיל חמש או עשר. הגר"א, אותו גאון מווילנא, בגיל תשע או עשר כבר היה בקיא ממש בכל התורה, הוא הרגיש את הפנימיות שלה. וכשהיה בחור בגיל 13, 14, 15, הוא כבר היה מקובל. זאת אומרת, זה לא תלוי בגיל.

לשאלתך מאיזה גיל להתחיל לחנך את הילד בקבלה, הייתי אומר כך, כמו שהבעל שם טוב החדיר את הלימוד הכללי של החסידות באומה, ועל ידי זה קירב לעצמו אנשים הראויים לתיקון, ועשה מהם גדולים, רוחניים, אנשי ה', אז כך אנחנו, על ידי הפצה כללית של הקבלה עלינו להשתדל למשוך אלינו אנשים שהם גם ראויים לתיקונים, ואיתם יחד לעשות את העבודה שלנו.

זו בעצם השיטה, והשיטה הזאת היא לא מהיום. אני חושב שבאותה שיטה פעל גם משה רבנו. כי בסך הכול מי היה לידו כשהוא ראה את הסנה וחזר משם? אהרון היה לידו. עד שלאט לאט הוא אסף במדבר את התלמידים מכל כלל האומה, כולם היו שם, וגם על ידי ההפצה הכללית הזאת של התורה, של החכמה הזאת, הוא משך את האנשים שהיו יותר ראויים ומהם עשה תלמידים.

אין שיטות אחרות. השיטה הקודמת כביכול נראית לנו שהיא נופלת, אבל היא נופלת בגלל שהרצון לקבל גדל, וצריכים להמשיך את אותה שיטה רק ברמה אחרת, פנימית יותר, חדה יותר, עם פנייה שתהיה בהתאם לרצון שפועל עכשיו באנושות. אבל השיטה היא אותה שיטה, לתת אור כללי שעליו כבר ימשיכו נשמות מיוחדות, ואז לתת להם שיטה פרטית, אישית.

תלמיד: איך בכלל קורה שבין שני מקובלים כל כך גדולים יש חילוקי דעות?

אין חילוקי דעות בין הבעל שם טוב לבין הגר"א, אלה לא חילוקי דעות. אלו שתי שיטות שמתחברות בגמר התיקון, כמו עם בית שמאי ובית הילל. אף אחד לא פוסל את השני בעצם, ושניהם צודקים, גם אלה וגם אלה הם דברי אלוהים חיים. זה סוג הנשמות, אולי נכון יותר להגיד.

אני עוד מתקשה לבטא את זה, אני רואה שלא יוצא. אבל היום הצלחתי קצת לדבר על הבעל שם טוב, זה בהתאם למידה שתתקדמו. אני לא יודע איך לבטא, זה קשה, זו בעיה להוריד.

תלמיד: האם זה אומר שלסוגי נשמות שונות יש שיטות שונות?

אלה לא שיטות שונות. הגר"א למד וכתב וייסד בקבלה לא פחות מהבעל שם טוב, אבל השיטה שלו היא שיטה ליחידים. היו לו גם המון תלמידים, הרבה תלמידים גדולים, מקובלים גדולים, ליטאים. לא שהליטאים מתנגדים לקבלה, אין דבר כזה. מי התנגד מהגדולים האלה שחיו לפני 400 שנה, כמו ההגר"א והבעל שם טוב, לא הייתה שום התנגדות.

נניח שאלו שתי שיטות. אנחנו עוד נלמד שבכלל אפילו זה לא, נברר פעם. זה לא נוגע לנו בינתיים. כשקצת מתרוממים רואים שזה אותו דבר.

תלמיד: ההתנגדות הזאת לקבלה, שהייתה תמיד, ממה היא נובעת?

התנגדות לקבלה היא הייתה נובעת ממקובלים שמאוד מאוד נזהרו מלפרק את הקהל מההגנה שיש לו כשהוא דומם. תתאר לעצמך, אם אתה לוקח עדר כבשים, שיש לו רק כלב אחד שיכול לסדר לך אלף כבשים בשורה והן ירוצו אחריו. אין שום בעיה. ראיתם את זה? אין שום בעיה. חי אחד, ואלף חיות קטנות כאלה שמסתדרות. תאר לעצמך שאתה פתאום נותן לאלף הכבשים האלו זריקה, ומעלה בהן רצון לקבל והן מתחילות להיות יותר מתוחכמות.

ומה תעשה איתן? כבר אין לך כלב שיסדר אותן, וגם אדם לא יכול לסדר אותם. אתה צריך כבר כוחות מיוחדים, שלא יברחו, שלא יעשו שום דבר, שלא יעשו איזה תקלות, שלא יזרקו את עצמן מהצוק, ולא ישרפו את עצמן, ולא יגרמו לאיזה מהפכות ומלחמות, ולא ישמידו את עצמן. זו כבר בעיה גדולה. אז יותר טוב שיהיו בעדר ולאט לאט נתקדם. בשביל מה לנו את הקפיצות האלו?

זה החינוך הנכון. ומקובלים סידרו את התיקון הזה של הדומם, תורה ומצוות, ש"תורה" זה נקרא ספר התורה שלנו, ו"מצוות" זה נקרא מה שאתה עושה שם, ברכות וכל מיני דברים. הם סדרו את זה ואמרו, שזה שומר את העם. ובאמת זה שומר, אתה רואה שזה שומר. ואם יוצאים מהגדר הזאת, זו כבר בעיה. כבר צריך לעשות תיקונים, ואם אתה יוצא מהגדר הזאת ונעשה יותר חכם, שנגיד בחכמה שלך יש לך אמונה, יש לך איזה ביטחון שאתה לא תברח, ולא תעשה נזק לעצמך ולאחרים, אז באמת היציאה שלך לדרגה יותר גבוהה, תהיה מבוקרת, ולשם תיקון.

ולכן החינוך של העם, זה חינוך מאוד מיוחד, מאוד חכם, והיו הרבה מקובלים שהתנגדו סתם לתת לעם בכלל את חכמת הקבלה. זה יכול להביא לכאלה תקלות שאנחנו לא נוכל, לא נדע איך להתגבר עליהן. אלא לאט לאט חיפשו פה ושם תלמידים, וככה בצורה נסתרת למדו איתם, וכך התקדמו. והיו מקובלים כנגדם, שאמרו, "לא, אנחנו צריכים קצת יותר להתקדם, יותר ללכת, בואו נהיה קצת יותר מהפכנים". היו כאלה והיו כאלה.

במשך הדורות, עד מאה ה-19, כל הגדולים, גם אלה שהיו בעד התפשטות הקבלה, וגם אלו שהיו נגד התפשטות הקבלה, כולם היו בהשגה הרוחנית.

עד השל"ה הקדוש, הרב'ה אמר שלא היה אף אחד שכתב ספר ללא ממקור הרוחני. אחר כך התחילה ירידת הדורות. חלק כבר כתבו מהשגה, חלק לא מהשגה. זאת אומרת, כל אחד היה בהשגה אבל כבר היו קצת בירידה. הרצון לקבל גבר יותר, והרוחניות פחתה.

אבל בכל זאת רק תבין שכל המחלוקות האלו וכל ההתנגדויות האלו זה לא ברמה שלנו. פשוט הייתה להם אחריות לשמור את העם. ואם תשאל אותי, אז אני גם נגד סתם ככה לשפוך את חכמת הקבלה לדתיים. אם הייתה לי היום אפשרות לתת לכולם מהם את חכמת הקבלה, לא הייתי עושה את זה. לא הייתי עושה את זה, כי אין לי כנגד זה שום ביטחון שהם לא יתחילו עכשיו להיות חילונים פרועים, ובכלל לא יודע באיזו צורה, וכנגד זה שהם ילכו בדרך המתוקנת, שלאט לאט הם יקבלו את כוח ההתפתחות בצורה מועילה וטובה, ובאמת זה יהיה לעלייה הרוחנית, ולא ישפיע עליהם בצורה כזאת פראית, שמי יודע מה יקרה עם האומה בעוד עשרים שנה.

אני לא יודע. זה צריך להיות מישהו ענק שיכול להרשות לעצמו דברים כאלה. אמנם לפי מה שבעל הסולם כביכול עשה, אז הוא לא פחד מזה. אבל הוא זה לא אני. אני בהחלט מרגיש את עצמי בטוח ללכת עם חילונים כי כאן אין יותר מה לקלקל כל כך, ואז אני איכשהו יכול להביא תיקון, שיטה, למי שרוצה, להסביר, ללכת איתם.

אבל לדומם דקדושה, זאת בעיה מאוד גדולה. קל מאוד להגיד, "בוא נעשה, נהפוך", אבל זה לא פשוט. לא חשוב איך תגיד, אבל הם שומרים על איזו מסגרת האומה, על איזה מין צביון שלה, ואם תשבור את זה, מי יודע למה אתה תגרום, זאת אומרת אני לא מרגיש את עצמי חכם לעשות דברים כאלה.

אלא לגרום לכך שידיעת חכמת הקבלה והגדלות שלה, ומה היא עושה לבני אדם, שזה יהיה יותר נפוץ, שאנחנו נוכל להפיץ את זה בצורה יותר ברורה לכל האומה, שגם מהם יבואו ללמוד, ויש ביניהם כאלה ממש ממורמרים, ובחוסר שקט נפשי, ורוצים למצוא ולהתקדם, יש כאלה אני מכיר אותם, בצורה כזאת זה כן יהיה לאט לאט. אבל בכל זאת צריך מאוד להיזהר עם זה.

לכן אם אני שומע או מרגיש מגדולי הציבור החרדי, נגיד שיגידו משהו עלי, שיתנפלו עלי, אני מרגיש שהם צודקים, הם צריכים לשמור על הכלל הזה, ואין צורה אחרת לשמור עליו.

תלמיד: רואים שככל שאנחנו מנסים להפיץ, אפילו כשאנחנו גרים בתוך המקום שלהם, זה לא מתפשט החוצה, כלומר יש פה משהו שהבורא משחק שזה לא יקרה. האם זה החשבון של המקובל, "אני מנסה להפיץ ומה שיקרה יקרה"?

לא, אני מעדיף להפיץ את חכמת הקבלה איפה שרק אפשר בצורה לגמרי לא מכוונת לכל העולם. ודאי שבמיוחד ליהודים, כי החלק הזה של הבריאה צריך קודם לבוא לתיקון, ואחר כך להיות אור לגויים, אבל בין היהודים לחילוניים. הדתיים, החרדים במיוחד, אני ממש נזהר מלנגוע בהם.

אני לא מרגיש שאני בתפקיד של עשיית מהפכות, באמת. לעשות הפצה לקבלה כן, אבל לעשות עם העם מה שאני חושב, אני לא בטוח במה שאני חושב. כלפי הדתיים אני חושב על בטוח שהם צריכים עדיין להישאר בצורה כזאת. כלומר לא שלהישאר בצורה כזאת, אלא אם יגדל הרצון לקבל יותר מהמסגרת שלהם, והם יפרצו מעבר לגדר, למקום שהם עכשיו מגודרים בקיום תורה ומצוות הדוממים, אז זה כבר בסדר גמור, אבל לא אני גורם לזה.

זה צריך לבוא מבפנים, מהרצון לקבל שיגדל יותר מהחינוך שלהם, ואז הם יפרצו ויצעקו "איפה אנחנו, בשביל מה חיים, התורה והמצוות שלנו לא מכסות את הרצון לקבל שלנו. אנחנו רוצים באמת לדעת בשביל מה לחיות, בשביל מה חיים, בשביל מה מקיימים". אם זה יפרוץ בצורה כזאת של "מה הטעם בחיינו", אולי בצורה שלהם ולא כמו שחילוני שואל, הם ישאלו "מה הטעם בחיינו" על התורה והמצוות בחיים שלהם, כמו שחילוני שואל "מה הטעם בחיי" בחיים שלו, אז אדרבה, בבקשה. אבל לפני שהם צועקים בצורה כזאת, לפני שהרצון לקבל גדל בצורה טבעית ושובר את המסגרת שלהם, אסור לי לבוא ולעשות את זה בצורה מלאכותית. זה מה שאני מרגיש, אני אומר לך פשוט שזה מה שאני מרגיש.

זאת אומרת בשום פנים ואופן אני לא הולך לעשות שם אפילו סתם חוגי קבלה. יש כאלה שעושים, אבל כאלה שעושים הם עושים את זה בצורה שזו חסידות ולא קבלה, ולכן זה מותר, ואין להם התנגדות. כי הם לא מדברים על ניתוק מהחינוך הדומם, הם מדברים על איך לחזק את החינוך הדומם. ואף ראש קהל שם שהוא גדול, רב, או אדמו"ר, לא מתנגד. יש הרבה חוגים כאלה של קבלה, של פנימיות התורה, מכל הסוגים בבני ברק נניח, ואין התנגדות אליהם, כי הם לומדים בשיטה כזאת שזה רק מחזק את החינוך, רק מוסיף עוד קצת טעם, אז כולם בעד.

מה שאין כן אם הייתי נכנס עם קו שמאל, שזו כבר ביקורת על כל דבר, אז מיד היו שוברים אותי, ובצדק. כתוב "אל תשים מכשול לפני עיוור", אם הוא עדיין עיוור, אם אין לו התפרצות כל כך גדולה של הרצון לקבל, שהוא ילך רק למלאות אותו בצורה הפרועה, האגואיסטית, לא חשוב, אבל זה מה שבוער בו וקובע את התנהגותו, אם אין לו את זה אלא הוא סתם ככה ככה, אז למה שאתה תכשיל אותו? האם אתה תוסיף לו רצון לקבל משלך? מי אתה, איך אתה יכול לעשות את זה? זה נקרא "כפייה". כשאתה כופה את הרצון לקבל שלך על הרצון לקבל שלו זה נקרא "כפייה" ברוחניות.

יש ילד קטן שרוצה לשחק בצעצועים, אתה פתאום בא אליו ושובר לו את הצעצועים ואומר "לא, בוא נעשה משהו אמיתי". איזה אמיתי? הוא לא מבין מה זה אמיתי, בשבילו זו האמת, המשחקים הקטנים שלו. אתה רוצה להעלות אותו, "אני רוצה שאתה תהיה גדול, שם יש לך מכונות גדולות, דברים גדולים", והוא אומר "אבא, מה עם האוטו שלי, למה שברת לי אותו?". זה נקרא "כפייה". אז איך אני יכול ללכת אליהם ולעשות דבר כזה? זה פשוט אסור.

באמת בעל הסולם כותב, שבכל זאת זו בעיה שגם הגדולים שלהם וגם לא הגדולים, ממש עזבו את כל העיסוק בחוכמת הקבלה, ובזה באמת הם גורמים לכל הצרות שבעולם. אתה רואה שלא עלה גם בידו לעשות שום דבר. וכמה שהרב שלי רצה באיזו צורה להחדיר את חכמת הקבלה בין החרדים, זה גם עדיין לא עלה בידו. אנחנו צריכים לחכות בכל זאת.

זה צריך לבוא משני הצדדים, דרך הקהל החילוני, דרך השמועה בכל העולם, דרך האור המקיף שאנחנו מעוררים על כולם, מצד אחד, ומצד שני הרצון לקבל שגדל בהם. אנחנו רואים איך משנה לשנה הוא גדל, איך הוא פורץ, איך הוא כבר לא מחזיק אותם במסגרת הדתית, אלא הם צריכים כסף, צריכים כבוד, וכל מיני סימנים כדי לתת לאדם פיצוי שיישאר בתוך הגדר הזאת. עוד משרות, עוד כל מיני דברים, אחרת כולם יברחו. ואתה צריך לתת להם שכולם ישבו וילמדו, ולא ילכו לצבא, וביטוח לאומי, אז הם עוד ישמרו. אם תיקח משהו מזה, הכול יתפרק.

זאת אומרת הרצון לקבל כבר גדל וגדל משנה לשנה, ואז יבוא הפתרון. אבל עכשיו שאתה תלך להוסיף להם מהרצון לקבל שלך, "למה אתם לא לומדים?" זה נקרא "כפייה". אני ניסיתי לעשות כך קצת וראיתי שבאמת זו לא הדרך.

תלמיד: מה ההבדל בין השיטה של הבעל שם טוב ובעל הסולם?

מה ההבדל בין שיטת בעל שם טוב ושיטת בעל הסולם? אני לא חושב שיש הבדל. בעל הסולם כותב על זה. קודם כל שאין לו מה לחלוק על בעל שם טוב, הוא מקובל אלוהי ענק. אין לנו משהו שהוא כתב, אלא התלמידים שלו, אבל בכלל מה שהוא עשה ואיזה תיקונים שעשה, הם גדולים מאוד. אבל רק לזמנו זה פעל, ובעל הסולם כותב על זה.

אין הבדל בשיטה. מה זה בשיטה? אין לבעל הסולם שיטה איך לבוא לקהל, ואיך עכשיו להפיץ בקהל את חכמת הקבלה. לבעל שם טוב הייתה שיטה. הבעל שם טוב באמת עשה שיטה. הוא לקח את חכמת הקבלה והלביש אותה בחסידות, בסמלים חיצוניים, בכל מיני סיפורים, בכל מיני טקסים, ועשה טיפול בעם, אני לא רוצה להשתמש במילה פסיכולוגי. אבל יש אדמו"רים, אתה יכול לבוא אליהם ולבכות, הם יעזרו לך ויגידו, "לא נורא, יהיה לך טוב, תחכה, צריך סבלנות". הוא עשה ממש מערכת, שדרך זה שהעם סבל, כמו שכאן אמרו, שזה היה באמת בתקופה שהיו פוגרומים ואנשים מאוד סבלו, דרך השימוש בעזרה בצורה כזאת עממית בהמית, הוא הכניס להם ממש ידיעות על העולם העליון, על השיטה, שאפשר להגיע, שאפשר לעשות משהו.

לבעל הסולם לא הייתה שיטה כזאת, כלומר שמצא איזה לבוש על חכמת הקבלה כדי להחדיר אותה לעם. אין לו את זה. גם לנו אין. אנחנו הולכים עם השיטה עצמה בצורה גלויה ועוד כמה שיותר גלוי. ואני חושב שלא יכול להיות בימינו כבר איזה מין לבוש. כי אם תעשה לבושים, אז הפוך, אתה תראה לא אמיתי. כי אנחנו כבר באים לרצון לקבל שהוא גדל כבר באמת בצורה כזאת שכבר לא סיפורים, לא אמונה וכלום אין בו.

אלא אנחנו צריכים למצוא שפה מיוחדת לאנשים בתוך שפת הקבלה, שהם פשוט יבינו את המסר שלנו. הלבוש כן יהיה על שפת הקבלה, אבל לבוש כזה רק כדי שאדם יתחיל לשמוע. כי אם אני אומר לו "רצון לקבל", הוא לא מבין אותי. "מסך", "אור חוזר", הוא לא יודע מה זה. "נשמה", הוא חושב שזה איזשהו משהו, אבל לא כמוני שזה כלי וכן הלאה. אנחנו נצטרך למצוא הסבר, בוא נגיד, זה לא לבוש, זה יותר הסבר כזה שמתאים לתפיסה של הקהל שלנו. אבל לבושים כאלה כמו שבעל שם טוב עשה, אני לא חושב שהם יועילו היום. ובאמת, בגלל זה הם התבטלו. לא נראה לי שיכולה להיות שיטה דומה לשיטת בעל שם טוב. אבל הוא עשה באמת דבר מאוד מיוחד.

מה הוא עשה? אפשר להגיד כך. מהי כל שיטת החסידות? הוא הסתיר את המלכות והגדיל את הבינה, את מידת החסד, שכך צריכים להתייחס אחד לשני, שצריכים בכלל לשאוף לזה. ואילו צורת הקבלה, שיטת הקבלה היא לגלות את המלכות, את הרצון לקבל, ללכת אליו ולטפל בו. אבל לעמך זה לא מתאים, לכן הוא קצת הסתיר את המלכות בתוך בינה, ועשה את זה כלפי חוץ שזה חסד. ובאמת העמך היה מאוד זקוק לזה וקיבל את זה. אבל אלה שאחרי זה ראו שהרצון לקבל שלהם הוא דורש את התיקון, הם כבר באו אליו ומהם הוא עשה מקובלים.

תלמיד: מה ההבדל האיכותי בין מקובל גדול למקובל פחות גדול?

מה ההבדל בין מקובל גדול ומקובל קטן. יש חשמלאי שיודע איך לחבר חשמל, אבל הוא יודע שיש חשמל, והחשמל הזה מגיע מתחנה, עובר בחוטים, ואם הוא יחבר מנורה, אז המנורה פתאום תידלק. יש שם התנגדות, ההתנגדות תחמם את האלקטרונים, ותהיה אז פליטת פרוטונים. את זה כל אחד יכול להגיד לך.

ויש אנשים שבשבילם המושג חשמל אלו גלים ועוד. כמה שאני יודע, אני יכול לספר על זה כמה שעות, אבל יש כאלה שבכלל [מומחים]. אז יש ויש. ויש ילד קטן שהוא יודע שאם הוא לוחץ על הכפתור, אז פתאום נעשה אור. הוא גם משתמש בחשמל.

אתה אומר מקובל גדול, מקובל קטן. ידיעת הסיבות לדבר שאתה כבר רואה אותו, אז ככל שאתה יודע סיבות יותר נעלות, יותר גבוהות, יותר נסתרות, אתה מקובל יותר גדול. כל אחד רואה את המנורה שהיא דולקת, אבל מה זה?

כך זה בעולם שלנו, אנחנו רואים את העולם הזה. מה זה נקרא "מדען"? שהוא יודע את הסיבה לתופעה.

תלמיד: אבל ההגעה לרמות היותר גבוהות זו לא הגעה שכלית.

זו אותה שאלה שעכשיו אמרתי. אני לא יודע איך להתנהג עם הקהל הזה. יש מקובל יותר גדול שיודע את הסיבות, שמתוך הסיבות הוא כן בטוח שהוא יעשה את זה, אבל לפחות יש לי שכל להגיד ש"אני לא יודע". ויש כאלה דברים שאין לי שכל, הכול תלוי בדרגה. כניסה לרוחניות או הרגשה רוחנית, לא נותנת לך מיד הכול. לאט לאט אתה משיג יותר ויותר רק בהתאם לדרגה. לכן זה הבדל.

חוץ מזה, זה תלוי בסוג הנשמה. לעשות כזה דבר כמו שעשה הבעל שם טוב, למצוא את הטכניקה הזאת איך לעשות את זה חיצונית, רעיון פנימי שיתלבש בדיוק בכזה לבוש חיצוני, זה לא פשוט. לעומתו הגר"א, הוא לא פחות בדרגה, אבל השיטה הזאת בכלל לא הייתה מקובלת אצלו.

תלמיד: בעל הסולם כותב, שדווקא החורבנות בעולם וכל הנזקים, באים מאלה שלומדים תורה ולא מחפשים את הזה. מה צריך לקרות כדי שבכל זאת, לא נלך להפיץ שם, אלא אולי נסכים לקבל את אלה שכן באים, וכן רוצים, וכן דופקים לנו בדלת מהעולם הדתי?

השאלה נכונה. זאת אומרת, אני אומר שאסור לנו בינתיים להפיץ את חכמת הקבלה בין הדתיים, החרדים והסברתי למה. עכשיו אתה שואל, ואם יש מהם כאלו שרוצים לבוא אלינו ללמוד? אני חושב שאנחנו לא צריכים לעשות את זה, ושוב מאותו טעם.

כי ברגע שמישהו מהם בא אלינו ומצטרף ולומד, בזה אנחנו מתחילים לשבור את הגדר שלהם. כי הוא כבר נעשה כבשה לבנה או שחורה לא חשוב איך, בעדר שלו וזה בולט. וו יכולה להיות דוגמה לא יפה ולא טובה לאלה שבכלל לא מרגישים בזה צורך, ופתאום מסתכלים עליו ושוב הוא עושה להם כפייה. זה דבר אחד.

דבר אחר, מפני שכאן זה כוח פוליטי. העניין של הבעל שם טוב שייסד את החסידות להמון העם, זה היה גם מפני שפחד מהתנגשות ממש עם הליטאים. רבי סיפר לי הרבה על ההיסטוריה הזאת. הוא ידע את הדברים האלה ממש ואהב להחזיק בזה. הוא אמר שחלק גדול מעבודת בעל שם טוב, בקהל שאיחד מסביבו ממש מיליונים, זה מפני שפחד שיהיה כוח גדול לאלו שמתנגדים לו. בעצמו היה צריך רק את החדר שלו ולא את העם.

מה הוא יעזור לעם? ייתן להם עוד כמה נאומים יפים וירגיע אותם. זו בכלל לא הייתה כוונתו, כמו שחושבים החסידים האלה, שבעל שם טוב בא כדי לעזור לעם קצת כדי לעבור יותר בקלות את תקופת הפוגרומים האלו. הבורא שולח ייסורים ומה, בעל שם טוב בא ומחפה עליהם, לא.

תלמיד: העניין הוא שבעל הסולם לא נותן הרבה מקום לספיקות. הוא אומר דווקא אלה שלומדים ומתעורר אצלם הרצון ולא נותנים להם תשובה לזה, זה הנזק הכי גדול.

כמו שהבעל שם טוב פחד מהליטאים או ממתנגדי הקבלה שהם בצורה פוליטית, דרך הממשל או משהו, ישפיעו על השיטה שלו ולא ייתנו לו לעשות תיקונים כאלה ולגדל את המקובלים והיו שם הרבה מקרים כאלה. גם אני אותו דבר. אני לא רוצה ללכת אליהם ולא רוצה לקבל מהם אף אחד, אני מפחד שהם יכולים דרך השלטון ודרך כל מיני אמצעים אחרים לגרום לי נזק.

ברוך ה' יש קבוצה ולומדים ויש הפצה, רק לא בקרבם, אז אני מסתפק בזה. כי ברגע שאני אתחיל לקבל אפילו אחד מהם ויבואו אליי ללמוד, גמרנו, כבר אני נכנס איתם להתקוטטות. בשביל מה? זו לא המטרה שלי בכלל. הם בקהל שלהם ואני בקהל שלי. אין לנו ברירה. אני חושב ולא שאין ברירה, זו הדרך בינתיים של ההתפתחות. אנחנו לא צריכים להיות מתקני עולם. אם אני יכול לתת איזה פתרון לאלה שכבר מוכנים לתיקונים זה התפקיד שלי. לזרז את ההתפתחות - זה לא אני. כשאתה בא לאדם ומתחיל לעורר בו רצון לקבל וזהו, אתה עוזר לו בזה? שום דבר, מקלקל. אנחנו רק באים לאלה שבאים עם השאלה "מה הטעם בחיינו" צריכים לספק להם תשובה "טעמו וראו כי טוב ה'", זה הכול. צריכים להיזהר מזה.

תלמיד: נתת דוגמה על החשמלאי והילד ומי שמבין עכשיו מה עובר בחשמל. אז באמת אם השגה היא דבר רגשי, אז כביכול צריך להפסיק את ההבחנות שאתה משיג בשכל. איפה אתה מפסיק את זה, את הסיבות?

אני לא יודע מה אתה אומר. אם אתה שואל אותי איזו שאלה ואני צריך לתת לך תשובה, אני לא הולך לשכל שלי אף פעם. אני צריך להחיות את השאלה הזאת בתוכי, להרגיש איך היא חיה בי, לראות את התשובה בצורה רגשית איך אני מקבל עליה תשובה, ולהעביר אותה במילים ובשכל כבר לבושים עליך. אני לא יכול לענות לך מתוך השכל. אני אגיד לך יותר מזה, לא רק שמתוך השכל אני לא יכול, אתה תרגיש עוד מעט שהשכל זה דבר שנעלם. מה שאתה יודע היום ייעלם לך, מחר פתאום אתה תהיה בבלבול, מחרתיים שוב אתה תהיה באיזו הבנה אחרת. השכל הוא טוב רק כדי להעביר את התשובה הרגשית בצורה שהאחר, החיצון, יכול לשמוע.

יש שאלות שאני באמת לא שומע, אז אני באיזו צורה מתחמק מהן. לא שומע מפני שאני עכשיו נמצא בצורה כל כך אחרת מהן שאני לא יכול להרגיש עליהן תשובה. אבל הכול עובר רק בצורה רגשית. שומע, מרגיש, מקבל על זה תשובה רגשית, ומעביר לך שוב בצורה שכלית. השכל הוא רק כדי להתקשר בינינו, אבל בתוכי, זה רק רגש.

אתה שואל שאלה, ואצלי אותה השאלה עוברת איזה מין טרנספורמציה, שינוי. היא מתהפכת לשאלה רגשית שלי. לא כמו שאתה שואל. ועל זה אני מקבל תשובה רגשית משלי, בדרגה שלי, ומעביר לך אחר כך כמה שאתה יכול לקבל, כמה שאתה מסוגל, כמה שאני מסוגל לבטא. זו גם בעיה. הרגש שלי לא יודע לבטא שום דבר. תשמע איך הוא מדבר. היו אנשים שעשרה, עשרים שיעורים באו לשמוע אותו, בשיעור העשירי או החמש עשרה שאלו אותי "תגיד, באיזו שפה הוא מדבר?"

אתם יכולים לשאול את החבר'ה שאני הבאתי לו, הם כולם ברוך ה' עדיין חיים, כמוך תל אביבים שידעו עברית היטב, הם לא הבינו שהוא מדבר עברית. לא פעם ראשונה, בפעם חמישית או עשירית שהם היו. מכל שכן אחרי שאתה יודע, כבר מתחיל להתרגל, זה היה כזה סלנג, חצי מילה לא בהקשר עם המילה השנייה, וכל המשפט יכול היה להיות בשני משפטים אחורה או קדימה, לפני או אחרי. בצורה כזאת זה היה. אני כבר לא מדבר על ביטויים של יידיש וארמית בפנים ומה שאתה רוצה. אני כבר רגיל אליו וזה משהו אחר, זה לא שייך לדרגה. לכתוב הוא כתב, אבל בעל פה הוא לא ידע לדבר בכלל.

תלמיד: אז מה ההבדל בין אדם מתחת למחסום לבין אדם מקובל? אני לא יודע ברגשות שלי איך לסדר את החכמה כשאני לא רואה את התמונה.

אנחנו בעלי רגשות. בסך הכול מה שיש בי זה חמישה חושים. תפקיד השכל לפענח את מה שאני מרגיש. השכל רק מסביר לי מה אני מרגיש, את הסיבה שאני מרגיש. אני מרגיש חם או קר, או לחץ או רעש, או איזו מין התפעלות אחרת, מישהו עושה לי טוב, מישהו עושה לי רע. השכל רק נותן לי את הסיבה לזה, למה אני מרגיש כך. ועוזר לי, לתקן את ההרגשה שלי ליותר טובה. השכל משרת את הרצון לקבל, הוא עוזר לרצון לקבל להגיע למצב יותר נוח, יותר טוב, זה הכול. אבל חמשת החושים, זאת אומרת הרגש, עם זה אנחנו חיים. נראה לנו שאנחנו בעלי חכמה ודעה, שום דבר, זה הכול רק רגש.

כשאנחנו מדברים בינינו אנחנו מעבירים אחד לשני רגשות, רק מלובשות בתוך מין נוסחאות שכליות. אנחנו לא יכולים להעביר רגש אחד לשני אלא בצורה מאוד לא ברורה. יש מקובלים שידעו להלביש את הרגשות בשכל ויש כאלה שלא ידעו. זה לא שייך להשגה. יש המון מקובלים שכתבו רמזים ובקושי אפשר להבין את הרמזים. אולי הם לא רצו לכתוב רמזים, אולי רצו לכתוב דברים טובים וברורים, נדמה להם. אתה יודע כמה מיליונים היו שלא כתבו בגלל שלא ידוע לכתוב נכון, ברור, לא ידעו לבטא את עצמם. בעלי השגה גדולים מאוד.

לא סתם הוא כותב שם שרבי שמעון אמר לרבי אבא לכתוב, ושרבי אבא ידע לגלות בסתר וכן הלאה.

תלמיד: אתה אומר שיש רגש אחד אבל השכל הוא בשביל להעביר.

"רגש" נקרא כלי רוחני. הרצון לקבל לא נמצא בגוף. אפילו אצלנו בגוף, תן לי איזה מקום שבו נמצא הרצון לקבל, שאני אחתוך את המקום הזה, אוציא אותו מהגוף, והגוף יישאר בלי רצון לקבל. הרצון לקבל בכל הרמות שלו, דומם צומח חי מדבר, ממלא את כל הגוף, הוא נמצא בכל תא, בכל אלקטרון, בכל אטום, בכל מולקולה, בכל אבר, בכל מה שאתה רוצה. אבל איפה הוא נמצא? הוא לא נמצא. הוא כביכול כבר ממד אחר, רוחני, לא גשמי. נגיד שיש בתוך הגוף שלנו עוד גוף אחד, ערפל כזה, שהוא הרצון לקבל. והוא מקבל התרשמות כביכול דרך כל החושים שלנו, אני לא רוצה להתעמק, זה מספיק כך.

אז עליו אנחנו מדברים. על הכלי של הרצון לקבל שמקבל איזו הרגשה מהמילוי. השכל קיים ליד הרצון לקבל כדי לעזור לו להרגיש יותר טוב. זאת אומרת, הרצון לקבל מפתח את השכל כדי שהשכל יעזור לו להרגיש ממה הרצון לקבל סובל, או כדי לעזור לו להבין מאיפה אפשר יותר ליהנות. זאת אומרת, השכל מיועד לשרת את הרצון לקבל ליותר מילוי, תמיד. זו תוספת לרצון לקבל איך שהרצון לקבל יתמלא יותר. אם הרצון לקבל ממולא לגמרי אז הוא לא צריך את השכל, יש לו כל מה שהוא רוצה. אם יש לו קצת פחות ממה שהוא בעצמו, כבר הוא מפתח את השכל. הוא מחפש מאיפה להשיג מה חסר לו, וכך מתפתחת המערכת שנקראת "שכלית".

מה שהרצון לקבל מרגיש בתוך עצמו רק הוא מרגיש. אפילו שיש עוד מישהו שמרגיש משהו אני לא יכול להרגיש במקומו בכלי שלו, והוא לא יכול להרגיש בכלי שלי. איך אנחנו יכולים להעביר את ההרגשות שלנו? דרך השכל. רגשות אי אפשר להעביר. זאת אומרת אני צריך להסביר לשני את ההתפעלות שלי, את החסרונות או התענוגים שלי בצורה שכלית. כי לרגש עצמו אין מילים, זה אור. ומילים לרגש זה כבר התפעלות הכלי, הרצון. ולרצון הזה אני צריך לתת כל מיני סימנים, במידות או באותיות, ואז את הסימנים האלה אני אוכל להעביר לשני. לכן יש הרבה שיטות איך להעביר אחד לשני איזו ידיעה.

תלמיד: איך יכול להיות שמישהו במסלול האישי, אינדיבידואלי שלו שעובר משהו, יכול אחר כך להיות במצב רגשי או לנסות למדוד איזה מצב רגשי של מישהו אחר.

לא יכול.

(סוף השיעור)

---

1. ספר "כתבי רב"ש", כרך א'↩