שיעור בוקר 16.08.2020 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 411, מאמר "השלום"

קריין: "כתבי בעל הסולם", מאמר "השלום", עמוד 411, שורה התחתונה של טור א', " ומצייר לנו רבי עקיבא".

בואו נתחיל מזה, למרות שאולי נצטרך לחזור על החלק הזה של המאמר.

ומצייר לנו רבי עקיבא, ב' סוגי אנשים:

"סוג האחד, הם מבחינת "חנות פתוחה", שחושבים את עולם הזה, כמו חנות פתוחה, בלי שום בעל הבית חנוני. ועליהם אומר: "הפנקס פתוח, והיד כותבת". דהיינו, אע"פ שהמה אינם רואים שום חשבון, מכל מקום כל מעשיהם בספר נכתבים, כמבואר לעיל. שזהו ע"י חוק ההתפתחות, המוטבע בהבריאה בעל כרחה של האנושיות. אשר מעשי הרשעים, בעצמם מולידים, בעל כרחם, מעשים הטובים, כמו שמבואר לעיל.

וסוג השני של האנושיות, הוא מכונה בשם "הרוצים ללות". אשר המה מתחשבים עם בעל הבית. ובעת שלוקחים מה מהחנות, אינם לוקחים רק מבחינת הלואה, שמבטיחים להחנוני לשלם לו, את מחירו הקצוב, דהיינו לזכות על ידה להמטרה התכליתית. ועליהם אומר: "כל הרוצה ללות, יבא וילוה".

ואם תאמר, מהו החילוק:

בין סוג האחד, אשר מטרה התכליתית, מתחייבת, ובא להם, מתוך חוק ההתפתחות.

ובין סוג השני, אשר מטרה התכליתית, מגעת להם, על ידי השתעבדות עצמית לעבודתו ית'.

הלא, סוף סוף, שתיהם שוים בהשגת המטרה?

ועל זה ממשיך ואומר: "והגבאים מחזירין תמיד, בכל יום, ונפרעים מן האדם, מדעתו, ושלא מדעתו".

כלומר, אמת היא, אשר אלו ואלו, משלמים חובם בשוה, לשיעורין, בכל יום ויום, וכשם, שהכחות הסגוליים, שמופיעים על ידי העסק בעבודתו ית', נבחנים לגבאים נאמנים, הגובים החוב לשיעורין תדיר, דבר יום ביומו, עד שנפרע על מלואו, כן ממש כחות האיתנים, המוטבעים בחוק ההתפתחות, נבחנים גם כן לגבאים נאמנים, הגובים החוב לשיעורין, תדיר, דבר יום ביומו, עד שנפרע על מלואו. שזה אמרו: "והגבאים מחזירים תדיר בכל יום ונפרעים מן האדם".

אמנם, יש ביניהם חילוק, ומרחק רב. דהיינו: "מדעתו ושלא מדעתו". אשר סוג האחד, אשר חובם נגבה, ע"י הגבאים של ההתפתחות, נמצאים פורעים חובם "שלא מדעתם". אלא הגלים סוערים, ובאים עליהם, על ידי רוח החזק של התפתחות, הדוחפים אותם מאחוריהם, ומכריחים הבריות לפסוע קדימה. הרי שהחוב נפרע בעל כרחם, ביסורין גדולים, על ידי הגילויים של כחות הרע, הדוחפים אותם ויז-א-טערגא [ויז-א-טערגא: כח הדוחה לאיזה דבר מאחוריו], בדחיפה מאחוריהם.

אולם הסוג השני, פורעים חובם, שהוא השגת המטרה "מדעתם", מרצונם עצמם, בהיותם חוזרים אחרי העבודות הסגוליות, הממהרות את התפתחות חוש הכרת הרע, על דרך שנתבאר במאמר "מהות הדת ומטרתה", שעל ידי העבודה הזו, נמצאים מרויחים שנים:

ריוח אחד, שהכחות הללו, המתגלות מתוך עבודתו ית', נמצאים ערוכים לפניהם, בבחינת כח המושך, בדמות חשק מאגנטי, (מבחינת ויז-א-פראנטא [ויז-א-פראנטא: כח המושך לאיזה דבר מלפניו], שהמה אצים ונמשכים אחריו מרצונם, מחשקם, על פי רוח האהבה. ואין צריך לומר, שנשללים מכל צער ויסורין, כמו הסוג הראשון.

וריוח השני, שהמה ממהרים להם התכלית הרצוי. כי המה הם הצדיקים והנביאים, הזוכים ומשיגים את המטרה, בכל דור ודור, כמבואר לעיל במאמר "מהותה של תורת הקבלה [מהות חכמת הקבלה]", ד"ה "על מה סובב החכמה".

והרי לעיניך, מרחק רב, מבין הנפרעים מדעתם, להנפרעים שלא מדעתם, כיתרון האור של נועם ותענוג, על החשכות של יסורין ומכאובים רעים.

ואומר עוד: "ויש להם על מה שיסמוכו. והדין דין אמת".

כלומר, על אותם, הנפרעים מדעתם ורצונם, הוא מבטיח, "שיש להם על מה שיסמוכו". שיש רב כח בתכונת עבודתו ית', להביא אותם אל המטרה הנשגבה. וכדאי להם להשתעבד תחת עולו ית'.

ועל הנפרעים שלא מדעתם, אומר: "והדין דין אמת". שלכאורה, יש לתמוה, על השגחתו ית', אשר מניח ונותן רשות, לכל אותם הקלקולים והיסורין, שיתגלו בעולם, והאנושיות מתטגנת בהם בלי חמלה?

ועל כן אומר, שהדין הזה הוא "דין אמת". מפני: "והכל מתוקן לסעודה". כלומר, להמטרה התכליתית האמיתית. והנועם העליון, העתיד להתגלות, עם גילוי תכליתו ית', שבהבריאה, אשר כל הטרחא והיגיעה והיסורין, המתגלגלים ובאים בדורות וזמנים, מדמה לנו, כדמיון בעל הבית, המטריח ומתייגע ביגיעות גדולות, כדי להכין סעודה גדולה, לאורחין המוזמנים. והמטרה הצפויה, המוכרחת סוף כל סוף להתגלות, הוא מדמה, כדמיון הסעודה, אשר האורחים מסובין בה, ברב נועם ועונג. ועל כן אומר: "והדין דין אמת. והכל מתוקן לסעודה", כמבואר.

ודומה לזה, תמצא גם כן, בבראשית רבה, פ"ח, בדבר בריאת האדם. וזה לשונם: "ששאלו המלאכים להשי"ת: "מה אנוש כי תזכרנו, ובן אדם כי תפקדנו, הצרה הזאת למה לך?" - אמר להם הקב"ה: "אם כן, צונה ואלפים למה וכו'? למה הדבר דומה? - למלך, שהיה לו מגדל, מלא מכל טוב, ואין לו אורחים. מה הנאה למלך, שמלאו? - מיד אמרו לפניו: "ה' אדונינו, מה אדיר שמך בכל הארץ! עביד מאי דהניי לך".

פירוש, כי המלאכים, שראו כל המכאובים והיסורין, העתידים להתגלגל על האנושיות, תמהו ושאלו: "הצרה הזאת למה לך?"

והשיב להם הקב"ה, שיש לו אמנם מגדול המלא מכל טוב, ואין לו אורחים אחרים, מוזמנים אליה, רק האנושיות הזאת. וכמובן, אשר המלאכים, שקלו בדעתם את התענוגים, הנמצאים בהמגדול הזה, העומד ומצפה על מוזמניו, לעומת היסורין והצרות, העתיד להגיע להאנושיות, ואחר שראו שכדאי להאנושיות, לסבול בשביל הטוב הצפוי והמחכה לנו, אז הסכימו על בריאת האדם.

והיינו ממש כדברי רבי עקיבא, אשר: "הדין דין אמת, והכל מתוקן לסעודה". שעוד מראשית הבריאה, נרשמו שמה כל הבריות, לאורחים מוזמנים, שמחשבות הבורא ית', מחייבתם לבא להסעודה: אם שלא מדעתם, אם מדעתם, כמבואר.

ובהמבואר, יגלה לכל, אמיתות דברי הנביא (ישעיה, י"א) בנבואת השלום, המתחלת: "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ". ונותן טעם על כל זה: "כי מלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים".

הרי שהנביא, תלה שלום כל העולם, על מילוי כל העולם בדעת ה'. דהיינו, ממש כדברינו לעיל, אשר התנגדות הקשה האגואיסטית, שמבין איש לרעהו, שעמה יחד מתחדדים היחסים הלאומיים, כל אלו לא יעברו מתוך העולם, על ידי שום עצה ותחבולה אנושיות, יהיה מה שיהיה.

כי עינינו הרואות, איך החולה האומלל, מתגלגל ומתהפך מתוך מכאוביו האנושים, לבלי סבול על כל צדדיו, שכבר האנושיות השליכו את עצמם לימין קיצונית, כמעשה גרמניא, או לשמאל קיצונית, כמעשה רוסיא, ולא מלבד, שלא הקלו לעצמם את המצב, אלא עוד החמירו המחלה והכאב, והקולות עד לשמים, כידוע לכלנו.

הרי, שאין להם עצה אחרת, זולת לבא בקבלת עולו ית', בדעת את ה'. דהיינו, שיכוונו מעשיהם לחפץ ה', ולמטרתו ית', כמו שחשב עליהם בטרם הבריאה.

וכשיעשו זאת, הרי הדבר גלוי לכל, שעם עבדותו ית', תמחה זכר הקנאה שנאה מהאנושיות, כמו שהראתי בעליל בהאמור עד כאן. כי אז, כל חברי האנושיות, יתלכדו לגוף אחד בלב אחד, המלאה דעת את ה'. הרי ששלום העולם ודעת ה', הם דבר אחד.

ותיכף אחר זה אומר הנביא: "והיה ביום ההוא, יוסיף ה' שנית ידו, לקנות את שאר עמו", "ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ". ונמצינו למדים, אשר שלום העולם, הוא מוקדם לקיבוץ גליות.

ובזה נבין דברי חז"ל, בסוף מסכת עוקצין: "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום, שנאמר: "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום".

לכאורה יש לתמוה, על המליצה: "כלי מחזיק ברכה לישראל"? וכן: כיצד מוציאים סברה זו מהכתוב הזה?

אולם, הכתוב הזה מתבאר להם, כמו נבואת ישעיהו, אשר שלום העולם מוקדם לקיבוץ גלויות. ועל כן אומר הכתוב: "ה' עוז לעמו יתן". פירוש, אשר לעתיד, כשהשי"ת יתן לעמו ישראל עוז, דהיינו, תקומה נצחיית, אז: "ה' יברך את עמו בשלום". כלומר, שיברך את עמו ישראל, מקודם בברכת השלום של העולם כולו. ואח"ז: "יוסיף ה' שנית ידו, לקנות את שאר עמו".

וזהו שאמרו ז"ל, בטעם הכתוב, דעל כן ברכת השלום של העולם כולו, קדמה לעוז, דהיינו להגאולה, משום "שלא מצא הקב"ה, כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום".

כלומר, כל זמן, שהאהבה עצמית והאגואיזם, שוררים בין האומות, גם בני ישראל לא יוכלו לעבוד את ה', על צד הטהרה, בדבר השפעה לזולתו, כמ"ש בביאור הכתוב: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" במאמר הערבות.

ודבר זה אנו רואים מפי הנסיון, שהרי ביאת הארץ ובנין בית המקדש, לא יכלו להחזיק מעמד, ולקבל הברכות, אשר נשבע ה' לאבותינו.

וזהו שאמרו: "לא מצא הקב"ה, כלי מחזיק ברכה". כלומר, עד כאן עדיין לא היה לבני ישראל, כלי המחזיק ברכת האבות. ועל כן, עוד לא נתקיימה השבועה, שנוכל לרשת ברכת הארץ, לנצחיית. כי רק שלום העולם, הוא הכלי היחידה, המאפשרת אותנו לקבלת ברכת האבות, כנבואת ישעיהו."

זאת אומרת, אנחנו חייבים להגיע להתקשרות בינינו, להתקשרות השלמה היפה והטובה, וזה בלתי אפשרי אם אנחנו לא נטפל בכל העולם. אלא רק אם נטפל בכל העולם, על ידי זה נגיע להתקשרות גם בינינו, גם בכל העולם, שזה חייב להיות כמו שמובן מהמילה "השלום", "שלום" מהמילה שלמות, ורק אז נשיג את המטרה. לכן אפילו שעכשיו אנחנו שקועים בזה שאנחנו רוצים לתקן את הקשרים בינינו, המטרה שלנו צריכה להיות בכל זאת קדימה, שאנחנו עושים את זה למען להביא לאותו חיבור את כל העולם.

שאלה: בעל הסולם אומר שאלו שמשלמים מרצון הם חופשיים מסבל, למה הוא מתכוון בכך? הוא אומר שאלו שמשלמים מדעתם הם לכאורה נקיים מסבל. למה הוא מתכוון בזה?

לזה שהם לא סובלים מפני שמבינים שזה לא סבל אלא זה ריפוי, ואז הכוחות שעוברים עליהם ומכוונים אותם לעל מנת להשפיע, הכוחות האלה הם רצויים והם מבינים אותם והם מודעים ומודים. מה שאין כן אלה שלא מבינים את זה, אז כל דבר ודבר עובר עליהם כסבל, כמכות, כלחץ, והם סובלים.

זאת אומרת סבל ולא סבל זה תלוי בכמה אתה מבין באיזה תהליך אתה נמצא. נגיד עכשיו כל האנושות סובלת. ממה היא סובלת? מהגבלות, מווירוס הקורונה, מחוסר אמצעים, מזה שמגבילים אותם במרחק, במקומות עבודה, בכלל בהכול. ואותם אנשים שמבינים שעל ידי זה אנחנו דווקא מתקדמים למקום הטוב, למצב הטוב, הם שמחים בזה. לא שמחים שאחרים סובלים, חס ושלום, אלא שמחים מזה שבסך הכול התהליך שעכשיו האנושות עוברת הוא תהליך נכון וקרוב לתיקון. אז הכול תלוי בהכרה. יש רע ויש הכרת הרע, זה ההבדל.

שאלה: מהו החוב שעליו בעל הסולם מדבר במאמר הזה? מהו החוב שאנחנו לוקחים מהחנות?

כל דבר שאתה מקבל כדי להתקיים בלי כוונה להחזיר לחנות זה גניבה. ואם אתה לוקח כדי לתקן את עצמך זה חוב. ואם אתה לוקח כדי לתקן את העולם, בזה אתה כבר רוצה לפרוע את החוב. ואם אתה עושה את זה כדי להחזיר לבורא, זה כבר היחס שלך הנכון והיפה במאה אחוז. יש כאן ארבע דרגות של קנייה בוא נגיד, שאתה משתמש במה שאתה מוצא כאן בעולם.

שאלה: מהי עבודת הסגוליות שעליה כתוב בקטע?

את זה נלמד אחר כך, אני לא רוצה להיכנס לדקויות כאלה.

שאלה: האדם הופך לפושע אבל הוא לא אשם בזה. האם הוא צריך רק לצבור עביות לשם תיקון?

לא, הוא חייב להכיר שהבורא, הכוח העליון, דחף אותו לכל מיני פעולות לא טובות, לא נכונות, מפני שלפני זה הוא לא היה מודע שדוחפים אותו לרע. סך הכול אנשים מגיעים לכל מיני מצבים נוראים מפני שלפני זה היתה להם אפשרות לגלות שזה מגיע מלמעלה והם לא גילו את זה. זה יתגלה אחר כך לכל אחד ואחד ואז הוא יראה שאין לו במה להעניש את הבורא אלא הוא לא נתן מספיק תשומת לב בהזדמנויות שנתנו לו כדי להכיר את המצב הנכון.

שאלה: ההחזרה של החוב זה האור חוזר?

כן.

שאלה: בעל הסולם כותב לנו על זה שהאנושיות מטוגנת במרחשת איומה. האם זה מה שאנחנו רואים שקורה היום עם האנושות עם כל הצרות או שאנחנו עדיין לא שם?

לא, זה עוד לא, ה' ישמור שלא נגיע לזה.

שאלה: מה ניתן לעשות אם צפים בי כל מיני זיכרונות שהייתי מתייחס לכל דבר כמו חנות פתוחה ואף היו רגעים שלא הייתה בי בושה לקחת משהו ללא תשלום על כך. איך ניתן להשלים ולשלם כיום על מעשה העבר?

אני לא מתייחס לעבר, אני מתייחס רק להווה, כך הוא צריך להגיד. ומה שהיה בעבר יבוא לתיקון אחר כך, אני דואג עכשיו רק להווה. יש לי ניסיון מהעבר אבל אני דואג רק להווה.

שאלה: האם רק ישראל יכולים להחזיק בשלום, והאם זה אומר שהם נמצאים בשליטה למעלה משני הפכים שסותרים זה את זה?

רק אלו שמקבלים קשר לבורא יכולים להחזיק בשלום והם נקראים "ישראל" מהמילה ישר א-ל. זה לא תלוי בלאומיות, זה לא תלוי בצבע, זה לא תלוי בכלום. זה תלוי רק האם יש לו קשר עם הבורא או לא, זה הכול. זה יכול להיות כל חבר שלנו מכל אומה, מכל חלק בעולם.

שאלה: האם כשאנחנו זורמים עם המחשבות שלנו ומממשים אותן בלי לעשות חשבון ובירור שזה מגיע מהבורא זה נקרא שאנחנו נמצאים כמו מול חנות פתוחה ולא מרגישים שיש לה בעל בית?

נכון, חנות פתוחה.

שאלה: מהו החוב בלימוד? למי אני חייב?

אני חייב לקבוצה שבה אני נמצא, שאולי אני לא מרגיש עד כמה הם מתוקנים, עד כמה הם מחוברים, עד כמה הם מוכנים לתיקון, ואני נמצא ביניהם כאילו לא מכיר בזה, ואני צריך לעורר את עצמי להשתדל לראות אותם מתוקנים, שהם מחכים לי שאני אצטרף אליהם ואז אנחנו נעבוד בצורה השלמה מול הבורא.

אם אנחנו סיימנו לשמוע את כל הדבר הזה, ודאי שהמאמר הוא מאוד מאוד לא פשוט, מאמר קשה, יש בו עוד המון נקודות שלא ביארנו ועומק גדול מאוד. אנחנו נשתדל ודאי עוד לעבור עליו ואולי לא פעם. אבל בינתיים, לעת עתה, קצת היינו בוא נגיד במגע עמו.

(סוף השיעור)