שיעור הקבלה היומי25 דצמ׳ 2018(בוקר)
שיעור בנושא "הכבדת הלב - הזדמנות לעלייה", שיעור 7
25 דצמ׳ 2018
לכל השיעורים בסדרה: הכבדת הלב - הזדמנות לעלייה 2018
שיעור בוקר 25.12.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור בנושא: "הכבדת הלב - הזדמנות לעלייה"
קריין: נקרא קטעים נבחרים מהמקורות בנושא. אנחנו נמצאים בקטע מספר 24 מתוך שמעתי י"ג "עניין רימון" של בעל הסולם.
"כל הריקנית לא נברא, היינו שלא בא לאדם שירגיש כך שהוא ריקן, אלא בכדי למלאות זה עם רוממות ה', היינו שיקח הכל למעלה מהדעת. וזהו מה שכתוב "והאלקים עשה שיראו מלפניו". כלומר, שזה שבא לאדם, אלו המחשבות של ריקות, הוא בכדי שהאדם יהא לו צורך לקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת. ולזה צריכים את עזרת ה'. היינו, שהאדם מוכרח אז לבקש מה', שיתן לו את הכח, שיוכל להאמין למעלה מהדעת. נמצא, שדוקא אז האדם נצרך להבורא, שיעזור לו. וזהו מטעם, היות השכל החיצוני נותן לו להבין את ההיפך. לכן אין עצה אחרת להאדם אז, אלא לבקש מה', שיעזור לו. ועל זה אמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום, ואלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". נמצא, שרק אז הוא המצב, שהאדם מבין, שאין מי שיעזור לו, אלא הקב"ה. וזהו "אלקים עשה", בכדי "שיראו מלפניו". שענין יראה הוא בחינת אמונה, שרק אז האדם נצרך לישועת ה'."
(בעל הסולם. שמעתי. י"ג. "ענין רמון")
סדנה
איך אנחנו מזכירים זה לזה שאין לנו שום אמצעי לשנות את המצב, להתקדם לתיקון הכלי, להגיע למטרה אלא רק על ידי פניה לבורא. ומפני שהכלי נשבר ונעלמו הקשרים בינינו, אנחנו לא מסוגלים לפנות אליו. זה נקרא "שבירה", שבירת הקשר בינינו. וזה שהקשר נשבר, אין לנו הרגשה שאנחנו שייכים כולנו לכלי אחד ובהתאם לזה נעלם הבורא, כי זה אותו כוח שממלא את הכלי האחד.
לכן אנחנו צריכים בצורה מלאכותית בכל האמצעים שנשארו לנו אחרי השבירה, להשתדל לכוון את עצמנו, לנוע לקראת החיבור בצורה מלאכותית, בכמה שאפשר, במה שניתן לנו באגו שלנו בכל זאת לעשות על ידי כל מיני צרות, בעיות, כמו שהעולם גם נמצא בזה, כמו שאנחנו לומדים, כמו שחכמים ממליצים לנו לעשות. ובמידה שאנחנו דוחפים זה את זה לחיבור, מפרסמים את החיבור כרצוי, במידה הזאת אנחנו יכולים גם להבין שצריכים את עזרת הבורא, אחרת אנחנו לא נרצה אותו, לא נחשוב עליו. אנחנו נעשה כל מיני פעולות רק לא לדרוש ממנו את העזרה, כך אנחנו לא נגיע לעבודת ה' כדי שהוא יעבוד, כי אין לנו כאן עבודה חוץ מתפילה, גילוי החיסרון. וגילוי החיסרון לעזרתו אין לנו אלא אם כן אנחנו נמשכים לחיבור בינינו.
לכן אין עבודה אחרת אלא להתקדם לחיבור. ומתוך החיבור יהיו לנו אותיות התפילה, ובתפילה הנכונה הבורא יתחיל לעבוד ולסדר את הקשרים בינינו וכך אנחנו נגיע שוב לנשמה אחת.
*
מה קרה לנו בשבירה? איזה מצב היה לפני השבירה ומה קרה בשבירה, בחטא עץ הדעת? מה הייתה כוונת הבורא בלשבור את המערכת שהוא עשה?
*
איפה היה ישראל לפני השבירה, במערכת אדם הראשון? איזה תפקיד היו מקיימים, [למרות] שעוד לא היו חלקים, עוד לא היו נבדלים, אבל אותם החלקים שאחר כך נעשו חלקים של ישראל, ישר-אל, שנשארה להם הנטייה לבורא? איפה הם היו במערכת אדם הראשון? באיזה תפקיד?
כאילו עוד לא היו ישראל, אבל בכל זאת היו כאלה חלקים שהיו נמצאים באיזה תפקיד מיוחד, אולי בקשרים בין כל החלקים, שהיו שם בהצטרפויות בין כל החלקים דאדם הראשון. כי בכל זאת זה פרצוף עם הרבה עשיריות, זאת אומרת הרבה תת פרצופים בתוכו. אז בכל פרצוף, ובין הפרצופים, איפה זה מה שנקרא ישראל?
*
מה קרה אחרי השבירה? מצד אחד החלקים נפרדו זה מזה, על ידי מה? כנראה שנעלם כוח החיבור, הדבק. ומה זה נעלם? הפך להיות ההיפך ממנו. אז מה קרה עם הדבק הזה? הוא הפך להיות לאגו הגדול, ומה הלאה?
מהצד השני ברור לנו שאם אנחנו לא נבקש מהבורא וכתוצאה מזה הוא לא יעשה פעולה שלו, כל מה שנעשה זה יהיה סרק, זה יהיה מיותר, זה רק ירחיק אותנו זאת אומרת [נבקש], תביא אותנו להכרת הרע ואנחנו נעשה בסופו של דבר את הבקשה הנכונה, אבל הפעולה הנכונה משלנו זאת התפילה.
שוב, למה אני לא פונה בתפילה אלא אך ורק אם אנחנו, ובמידה שאנחנו, עובדים בחיבור בינינו, בלהגיע לחיבור בינינו, ואז אנחנו מגלים שחייבים לפנות לבורא.
למה אני שואל על זה? כי אתם רואים, כמה שאתם משתדלים כאילו להתחבר, כאילו לעשות משהו, חוץ מפעולות חיצוניות, לא קורה כלום. ובאמת להתקרב בצורה אנושית, לא [צריך] יותר מזה. כי באמת החיבור נמצא בשליטת הבורא, הוא שבר את החיבור הראשוני הזה שהיה קודם, ורק על ידי הכוח שלו, החיבור הזה יכול בחזרה, פי תר"ך פעמים, להתקיים שוב. כנגד זה יש לנו דחייה. דווקא כלפי החיבור ובהתאם לזה כלפי דחייה מהבורא. אנחנו יכולים לבקש ממנו כל דבר חוץ מהחיבור, כי זה כבר תיקון.
איך אנחנו משתדלים בכל זאת להגיע לבקשה אליו, שיתחיל לחבר בינינו? זה מה שאנחנו צריכים, אין יותר מה לתקן. דברו על זה.
*
שאלה: איך אפשר לפנות לכוח שאתה לא מרגיש אותו? הפוך לגמרי. איך לפנות אליו? כי כאילו אתה לא יודע למי לפנות.
אין לי על זה תשובה. צריכים לבקש, להשתדל לאתר את המציאות הזאת באיזה הֶרְגש פנימי שיהיה לי, שאוכל לתאר מהו הכוח הזה. לכן אמרתי שהייתה מערכת. תתאר את המערכת הזאת שהיא יחידה, פרצוף, עשר ספירת, עיגול, כדור, שהכול קשור שם זה לזה, רצון לקבל בכל האופנים שלו, דומם, צומח, חי, מדבר רוחניים, ודאי לא גשמיים, וכולם קשורים יחד בצורה הדדית באין סוף קשרים, כך שבסופו של דבר זה מתגלה כרצון אחד. אבל בתוכו לא נעשה שום חדש בשבירה, חוץ משבירת הקשר בין החלקים ואז כל החלקים האלה התגלו כנפרדים ואז הם כאילו בולטים.
על ידי זה שהם בולטים מזה שנשבר הקשר, התגלה שהטבע הפנימי של כל אחד ואחד זה הרצון לקבל, ורק הרצון לקבל הזה היה מכוסה ברצון להשפיע שקיבלו מהבורא החלקים האלו, ולכן הבורא היה מחזיק אותם יחד. זאת אומרת, שהיה בתוך הרצונות האלו קשר ביניהם ואת הקשר הזה הבורא החזיק. אותו קשר עכשיו נשבר ואנחנו רואים אותו כאגו שלנו. זאת אומרת, מהו האגו? זה בעצם אותו הקשר שהבורא ברא בין החלקים, רק הוא נגלה עכשיו בצורה כזאת, ואנחנו צריכים להתגבר עליו ולהחזיר את המערכת למקומה.
אז תתאר את הדברים האלה, תחשוב, תצייר את המערכת ככה לפניך בדמיון, בהרגשה ותתחיל עם זה קצת יותר לעבוד, תקרב אותה אליך. למה זו בעיה? הרבה דברים כאלו אתה עושה. אתה יכול לתאר לעצמך איך זה בגוף האדם שכל האברים קשורים זה לזה ועובדים בהרמוניה בצורה הנכונה, ואם אין איזו הרמוניה ביניהם שזו מחלה, ואז אתה גם יכול לתאר שמשהו לא בסדר.
תלמיד: כן, אבל המטרה היא לפנות לבורא שיחזיר את הקשר, שתהיה תפילה.
רגע, לפנות לבורא אנחנו לא יודעים, בינתיים לא מדברים על זה. זה הקושי שלנו. לכן אני מדבר קודם כל מאיפה הגענו, לאיזה מצב הגענו, מה יש לנו היום. איך אנחנו יכולים לתקן את המצב? שאנחנו חייבים לפנות, שאנחנו חייבים לפנות לכוח הזה שהיה מחבר אותנו. אז איך אנחנו יכולים לפנות אליו? כשאנחנו משתדלים להתחבר.
לכן הוא ברא אותנו, הביא אותנו למצב הדמיוני הזה שאנחנו נמצאים בעולם הזה. לכן אנחנו על ידי ההתקשרויות בינינו, גשמיות, דמיוניות, אנחנו יכולים לעורר אותו, להתקרב אליו, להתחיל להבין, לאחוז בו. כי בשבירה, שהוא עשה, זה מה שנעשה. בשבירה אנחנו יצאנו מהמערכת השלמה ויכולים שוב לחזור אליה, אבל כבר ממש בעבודה שלנו. יש לנו כבר נגיעה לעורר את הבורא, לעורר את הקשר הזה, את הכוח הזה. תחשבו על זה יותר. אולי חסרות לי כמה מילים.
לכן אנחנו בצורה מלאכותית כמה שיותר, נעשים יותר קרובים כביכול זה לזה פיזית בכל מיני פעולות, אנחנו בזה מעוררים את כוח הבורא והוא מתחיל להראות לנו איפה אנחנו צריכים עוד ועוד להשתדל. כל העבודה הזאת נקראת עבודת מצרים. ואז משתדלים להתחבר, "וייאנחו בני ישראל מהעבודה", שלא יכולים בעצמם, נכון, אבל "ותעל שוועתם לא-לוהים"1. שאז מתחילים להתפלל אליו, לצעוק "איפה אתה? אנחנו לא מסוגלים". וכך מגיעים. אנחנו צריכים לעבור את השלבים האלה, כבר די.
תלמיד: בהתקרבות הפיזית הזאת, המאמץ שאנחנו באמת עושים, אנחנו מגלים מתי אנחנו רחוקים. איך מהריחוק הזה תיוולד באמת תפילה שיחבר?
כשאני משתדל להתחבר עם החברים ואני רואה שאני נתקע. ואין לי לב להתחבר אליו והוא גם כן לא מגלה לי את זה. אפילו בצורה מלאכותית קשה לנו לגלות איזה חיוך זה לזה. אז מה לעשות? צריכים לצעוק, לבכות, משהו, "איש את רעהו יעזורו"2. אנחנו נמצאים במצב בדיוק שכתוב עליו בתורה על המצרים, כבר מתגלה רצון לקבל שמפריד בינינו, אנחנו כבר מבינים שצריכים להתחבר איכשהו תיאורטית, כמו נגיד כל האחים של יוסף, ואנחנו מתחברים, בונים איזושהי חברה, הכול יפה וטוב, אבל כשרוצים להיכנס קצת פנימה, "שבע שנות רעב", כבר זהו, פרעה מתחיל כאן להראות את הפרצוף שלו הזה, כמו אריה שמתחיל להראות לנו את הסכנה שיוצאת ממנו, אם אנחנו לא בסדר, אם אנחנו לא רוצים לקיים מה שהוא אומר, אז מיד יש לנו משם איזו דחייה.
תלמיד: למה שאלת איפה היו ישראל לפני השבירה?
כי שום דבר לא נעשה חדש, אלא רק מגבירים איזה כוח או מקטינים איזה כוח כדי לגלות את המצב האמתי. אז אותו כוח שהיה מקשר בין כל הפרצופים זה לזה במערכת אדם הראשון, נקרא ישראל, הדבק שבין כל הפרצופים. לכן אין להם מקום בעולם, אין, רק לקשור זה לזה. וזה גם כן בפרצופים וזה גם כן בתוך הפרצופים, בספירות פרטיות. כי סך הכול ספירות פרטיות, כל ספירה היא גם כן כלולה מעשר, אז היא גם כן כפרצוף. אבל קשר בין כולם, כל תא שלם והקשר בין התאים נקרא ישר א-ל, ישראל, כי זה מכוון לחיים.
לכן על ידי השבירה, אמנם שכל החלקים נשארו כמו שהם, אבל הדבק הזה שנקרא ישראל, ישר א-ל, הוא נגלה. קודם לא היה בולט, כי תפקד בצורה אינסטינקטיבית טבעית, נכון. ועכשיו מרגישים שיש צורך בו ושהוא לא בסדר, שהוא לא מתפקד כמו שצריך, ואז כל התפתחות הטבע השבור ללא תפקיד ישראל הנכון, נקראת ההתפתחות האגואיסטית, אבולוציה.
שאלה: יוצא שמתגלה דחייה כפולה, גם דחייה מהחיבור וגם דחייה לפנות לבורא. אז מה מפה, ממצב כזה?
קיבלנו תורה. אם לא היינו מקבלים שום דבר מהצד, לא היתה לנו שום אפשרות להתקרב לעבודה. אבל קיבלנו, קודם כל מי קיבל ומי מקבל ומי יקבל? רק אלו שהם מרגישים שזה חסר להם והם מקבלים, זאת אומרת יש בהם ניצוץ מהעבודה שלהם, מזה שצריכים לחבר בין כולם, צריכים להפעיל את עצמם כך כלפי התיקון. יש להם הרגשת החיסרון, אפילו הייתי אומר, נוסטלגיה על אותו מצב השלם שפעם היינו בו, הם נמשכים לשלמות. הם רוצים לראות, רוצים להרגיש מערכת שלמה, אינטגרלית. אלו נקראים ישראל. להרגיש מערכת אינטגרלית, לראות בה כוח שפועל, השלם, שקושר את הכול יחד, הנטיות האלו הן נקראות ישר א-ל. או לפי הכלי שצריכים לחבר את כולם, או לפי האור שבתוך הכלי שאז ימלא אותו.
תלמיד: מה קורה עם קבלת התורה?
תורה זה נקרא הדרכה, מדריך. תורה זו תכנית התיקון.
תלמיד: כן, אבל בשלבים של דחייה גם מהחיבור וגם מלפנות לתקן את החיבור, עד שמגיעה התורה, מה יש באמצע?
התפתחות שלא צריכים תורה. יש התפתחות גם אחרי שמקבלים תורה. מה שהם עברו החלקים האלו, אני מדבר לא על אנשים, אני מדבר על חלקים, חלקי אדם הראשון, מה שהם עברו בכל אלפי השנים האלו עד הזמן הזה, זה סך הכול עברו את זה בהכרח. הבחירה החופשית היא מתחילה כאן בעיקר.
שאלה: אם ישראל היו דבק בין החלקים, אז למה אחרי השבירה הם נעשו הכי גרועים והכי נבזים והכי הפוכים מזה שצריכים להיות דבק ולקרב בין החלקים?
החלקים בעצמם זה כביכול אותו מספר חלקים. הדבק הוא נעשה ההיפך, למדלל, למרחיק בין החלקים. על ידי זה כל חלק וחלק הרגיש את עצמו שקיים בפני עצמו, הרגיש רע, והתחיל להתפתח בצורה אינסטינקטיבית מהשבירה, ולא מרגיש צורך בחיבור. ואלו שהיו שייכים לדבק, הם כאילו ללא תעסוקה בוא נגיד, ממש ללא תפקיד.
כעבור זמן מה, שהחלקים האלו האגואיסטים, אומות העולם מה שנקרא, גדלים ומרגישים צורך בחיבור, כל החיבורים שלהם יכולים להיות רק על ידי המלחמה. "לכו ותתעסקו זה עם זה"3 ותתחברו זה עם זה, זה הכול בצורה אגואיסטית ולא מחזיק, אנחנו רואים את זה. והם אז מתחילים לדרוש איפה הדבק הנכון, הם מרגישים שבכל ההתחברויות שלהם וכל ההתפתחות שלהם היא תלויה בקשר ביניהם הנכון, ואם הקשר ביניהם הנכון לא מתקיים, אז הם מרגישים שכאן צריך להיות ישראל. שישראל הם המפריעים, שלא מקיימים את הקשר הנכון, הם לא מבינים את זה בצורה כזאת כמו שעכשיו אנחנו מסבירים, אבל הם מבינים, הם מרגישים שכאן צריך להיות קשר הנכון בין כל החלקים. ובזה רק תלויה שלמות העולם, העולם המושלם. ולכן אנחנו רואים מה שקורה, זה כבר מביא לאנטישמיות.
שאלה: אפשר לתאר איך עם ישראל צריך להתנהג לממש את התפקיד שלו, איך כל אדם בישראל צריך לחשוב להתנהג מה הוא צריך לרצות?
בזה שאדם מגיע לעשירייה ומבין שהוא צריך להיות דבק של העשירייה וכך כל אחד ואחד, אנחנו לא יודעים בדיוק באיזה צורה כל אחד צריך לתפקד, אבל אם תתחיל ללחוץ על זה אתה תראה שאתה נכנס לאיזו צורת העבודה וחבר שלך בצורה אחרת אולי, וכן הלאה, כל אחד ואחד. אבל צריכים קודם כל להשתדל לזה. בעבודת הדבק זה כל התפקיד שלנו. כל אחד ואחד. וכל עשירייה ועשירייה בין העשיריות וכן הלאה. זאת אומרת עשיריות מאות אלפים רק בצורה כזאת, שאנחנו צריכים להיות הדבק של כל האנושות. אז רק להיכנס פנימה.
תלמיד: ואז כשאני חושב ככה על העשירייה אני נקרא ישראל, אני מבצע את תפקיד עם ישראל.
כן. אחרת אתה נקרא "גוי גמור". בהגזמה שאומרים גמור, זה אומר על ההיפך.
שאלה: אם אני מבקש עבור עצמי כוח לעלות מעל הדעת למה זו לא תפילה אגואיסטית?
אגואיסטית ועוד איך.
תלמיד: רב"ש אומר בטקסט זה כתוב שבן אדם צריך לבקש כוח לעלות למעלה מהדעת.
לעלות למעלה מהדעת. בשביל מה?
תלמיד: כדי לעשות נחת רוח לבורא.
בשביל מה? הבורא צריך את זה?
תלמיד: כדי להיות בדבקות.
על ידי מה אנחנו מגיעים לדבקות בבורא?
תלמיד: על ידי העשירייה.
אז איפה כאן העשירייה במה שאמרת עד כה?
תלמיד: אבל רב"ש כותב בטקסט.
אבל אתה לא יכול לקחת איזשהו קטע ולהגיד זהו, על זה אני עובד. יש עוד משהו. אתה לא יכול להוציא איזה משפט ולהגיד "אבל הוא לא אומר כאן על העשירייה, הוא לא אומר על החיבור בין החברים. הוא אומר רק להתפלל לבורא למעלה מהדעת שהבורא ייתן לי אפשרות להידבק בו". בסדר, הכול נכון. אבל איפה זה מתממש, איפה המימוש של זה. זו כל הבעיה שלנו.
תלמיד: אם אני אומר "תן לי כוח להיות למעלה מהדעת", זה מאוד אגואיסטי או מאוד אלטרואיסטי.
מאוד אגואיסטי.
תלמיד: למה?
בשביל מה אתה צריך?
תלמיד: אני רוצה לתת נחת רוח לבורא.
הוא לא צריך את זה. בצורה כזאת הוא לא מקבל. נחת רוח לו זה להתגלות בנבראים, לתת לו מקום להתגלות. כל עוד אתה לא חושב על זה, שזה נקרא לחשוב על בית המקדש, אין על מה לדבר.
תלמיד: רק דרך עשירייה.
לצערנו, כן.
תלמיד: אבל למה זה לא כתוב בטקסט, למה רב"ש לא אומר כל רגע ורגע שצריך לבקש דרך העשירייה .
תנסה לכתוב ותראה שגם אתה בכל משפט לא תוכל להכניס את המילה עשירייה.
שאלה: עד היום מה שהבנו שהכוח שמחבר בין החלקים זה הבורא.
כן, מה שנמצא בתוך ישראל שהוא מיוחד, זה כוח הבורא שנמצא בצורה מיוחדת בחלק מהנבראים כביכול, ולכן זו צורה מיוחדת של הנבראים.
תלמיד: היום היה חידוש, ישראל זה החלק שמחבר.
ישראל נשבר וצריך לתקן את עצמו בזה שמחבר את כולם יחד, כך הוא חוזר לתפקידו. והוא מקבל עוצמה פי תר"ך פעמים מתוך העבודה הזאת כדי לחבר את כולם ולהחזיק את כולם. מה שכן על ידי העבודה הזאת, כל יתר החלקים הם מקבלים ממנו גם אותה המשיכה, זה נקרא ש"בך יתברכו כל עמי הארץ" וכן הלאה.
תלמיד: כוח הבורא שעבד ככוח מחבר הוא כוח שפעל דרך ישראל?
כן, ודאי. מה זה ישראל? כוח הבורא, כוח השפעה שנמצא בצורה ישירה או הפוכה בנבראים האלו המיוחדים שלכן נקראים ישראל או ישראל בגלות, אבל כוח הבורא נמצא בהם.
תלמיד: איפה אנחנו רואים שאי פעם היה דבר כזה, שישראל חיברו בין החלקים של הכלי?
זה עוד לפניך. זה היה במערכת אדם הראשון, לפני שהתהווה העולם הזה. זו הייתה מערכת שנקראת אדם הראשון בגן עדן.
תלמיד: והיה שם ישראל? זה מה שלא הבנתי.
אותה התכונה שהייתה מחברת את כל החלקים של פרצוף אדם הראשון לפרצוף אחד, אותו הדבק, אותו הקשר בין כל הספירות האלה, ולא רק ספירות, היו שם פרצופים, היה שם הכול, רק זה היה בצורה פוטנציאלית, זה נקרא "ישראל". בעתיד זה צריך להתגלות כך כישראל בשבירה, בגלות, בשיקום, בשחזור.
תלמיד: לא שמעתי על זה עד היום.
אתה לא שמעת, בסדר. היום שמעת פעם ראשונה. תמיד יש פעם ראשונה. תחשוב על זה. לא שמעת הגדרות כאלה, אז היום אני אומר לך איפה זה נקרא. תחשוב ואתה תראה שזה ככה. לא יכול להיות אחרת, מאיפה זה מגיע, אין שום דבר חדש, רק שמתגלה יותר, מתגלה פחות, בצורה זו, בצורה אחרת. יש לך בורא ונברא, רצון לקבל ורצון להשפיע, ואיך הם נמצאים כך בחליפת המצבים ביניהם.
אני רציתי בסך הכול לדחוף את כל העניין הזה לחיבור בעשירייה. שמה שלא תגידו, מה שלא תעשו, אם לא יהיה חיבור בעשירייה, לא נתקדם אפילו צעד אחד. אנחנו יכולים לחיות ולעשות כל מיני פעולות יפות והכול, גם בחיצוניות הכול יסתדר יפה מאוד, אבל אם לא נעשה חיבור פנימי יותר בינינו, אנחנו לא נגלה שום דבר רוחני.
קריין: קטע מספר 25 מתוך רב"ש א' "בא אל פרעה א'".
"האדם צריך תמיד ללכת בהתגברות ולא יתן להכנס למוחו מחשבות של יאוש. וזהו כמו שאמרו חז"ל (ברכות י') "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו, אל ימנע עצמו מן הרחמים", שנאמר (איוב י"ג) "הן יקטלני לו איחל". וענין "חרב מונחת על צוארו" יש לפרש, שהכוונה היא, אף על פי שהרע של אדם, הנקרא אהבה עצמית, מונחת על צוארו ורוצה להפריד אותו מקדושה, באופן שמראה לו תמונה, שאין שום אפשרות לצאת מהשליטה הזאת. אז הוא צריך לומר, שזו היא אמת התמונה הזאת שהוא רואה. אלא "אל ימנע עצמו מן הרחמים", משום שהוא צריך אז להאמין, שהבורא יכול לתת לו את הרחמים, שפירושו "מידת השפעה". זאת אומרת, מצד כוחות עצמו, האמת היא, שאין האדם מסוגל לצאת מתחת שליטת קבלה עצמית. אבל מצד הבורא, שהקב"ה עוזרו, בודאי הוא יכול להוציא אותו. וזהו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים"."
(רב"ש - א'. מאמר 19 "בא אל פרעה - א" 1985)
תתאר לעצמך שעל צווארך מונחת ממש סכין או גרזן. מה אתה מעדיף?
תלמיד: סכין.
סכין יותר מגרזן? בסדר. סכין אבל חדה. איפה מלפנים או מאחורה?
תלמיד: מלפנים.
ואיך אתה נמצא, כבר עם הראש אחורה והוא חותך לך?
תלמיד: עוד לא חותך.
עוד לא חותך. במה תלוי אם הוא יחתוך או לא?
תלמיד: אם החברים ייתנו לו אישור לחתוך הוא יחתוך.
זה בטוח. ומה אז? אתה מרגיש את עצמך בטוח. אמרת נכון זה מאה אחוז. ואז אתה רגוע, אתה הכי בטוח בחיים, ממש גן עדן, ערבות שלמה, הברית עובדת. מה העבודה שלך?
תלמיד: לשמור שהם יהיו בהתעוררות, שהם יהיו בהכרה כלפי הערבות.
שהגרזן הזה לא יכנס בך.
תלמיד: לא, הגרזן הוא רק מעורר אותי, העיקר פה לשמור עליהם שהם יהיו בערבות כלפיי.
בצורה כזאת אתה חושב שאתה יכול לשמור? אתה תצטרך כל הזמן לשלם להם.
תלמיד: מה לעשות?
להיות ערב בשבילם, עבורם, שאצלם לא יקרה אותו דבר, הרי כולנו נמצאים באותו מצב. איך אתה עושה את זה? אתה לא צריך לחשוב על עצמך, בעבודה שלך עליהם אתה בעצם מחייב אותם להיות כך גם כלפיך. עד כדי כך שאתה אפילו לא חושב מה יהיה לך ואיך זה חוזר אליך, אתה בכלל שוכח על עצמך, אין אתה, אלא העיקר בשבילך זאת רק הדאגה שלך לשמור על החיים שלהם. איך אתה עושה את זה?
תלמיד: אני מתפלל לבורא, מבקש שיעורר את הלבבות שלהם, שישמור עליהם, שייתן להם את הגדלות שלו, שייתן להם את חשיבות ההשפעה מעל כל מה שנראה להם כמו גרזן?
זה מספיק?
תלמיד: אומרים שאם זה מעומק הלב, אז כן. כנראה שהכוונה שלי לא מספיק נקייה בבקשה הזאת.
זאת אומרת אתה אומר כך, שיש לי כאן עבודה רק מול הבורא? זה מה שאני שומע.
שאלה: למה מול הבורא?
כך אמרת, אני מתפלל לבורא שישמור עליהם.
שאלה: אני מתפלל לעורר את הכוח הזה בתוכם.
מישהו יכול להוסיף? לא. באמת אין מה להוסיף? רק כלפי הבורא יש לנו עבודה, כלפי החברים אין בי כלום? ואם כן, אז למה כלפי החברים גם כן? כאילו הוא צודק, הוא אומר, הבורא הוא מארגן, הוא שולט, הוא נותן הכול, אם אני מתפלל אליו, ועבור החברים מתפלל לא עבור עצמי או עוד משהו, עבור העשירייה, או עבור החבר, מה צריך להיות עוד?
זאת אומרת יש לי עבודה, הוא אומר נכון, אבל יש לי עבודה רק כלפי הבורא, וכלפי החברים אין. מה אני יכול לפספס כאן?
תלמיד: אם אני מתפלל רק לבורא, אז אני כאילו עושה ממנו איזה פסל חיצון, מחוץ לחברים, וזה לא כך. הרי אנחנו אומרים שהבורא הוא כוח שמתגלה בין החברים.
כן, עוד, תוסיפו.
תלמיד: "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים", זאת אומרת הוא חייב לתת דוגמה, ביטול אקטיבי, להראות שהוא דואג לעשירייה, לתת להם דוגמה כדי שהם יקנאו בו ויתקדמו גם.
יופי. כי פנייה לבורא לא יכולה להיות לבד כמו שהוא אמר, אלא היא צריכה להיות רק תפילה בציבור.
מי בעשירייה שלכם ש"ץ? מה איתך, איך אתה מקבץ אותם, אומר להם שרק מתוך כל העשירייה אתם יכולה להגיע לתפילה לבורא? הבורא לא שומע אחד, רק עשירייה. והוא רוצה לבד להתפלל, עבור כולם אבל לבד, אז זה לא מספיק.
שאלה: אני מנסה להבין איך קורה המעבר הזה מעבודה שכל הזמן מסדרים בחוץ, ליכולת לעבוד כבר בתפילה?
למה הכוונה בחוץ?
תלמיד: הסדרים שאנחנו עושים לעצמנו וכן הלאה. כאילו אני לא רואה שאנחנו מצליחים לבנות מעצמנו באמת כלי.
הגישה לא נכונה, "סוף מעשה במחשבה תחילה". מה זה סוף המעשה שעליו אנחנו מדברים עכשיו? שאנחנו מגיעים לבורא ומכניסים בו חיסרון. איך אנחנו מכניסים בו חיסרון? הוא חייב להיות החיסרון של העשירייה אחרת זה לא חיסרון, תפילה בציבור, כן, זהו. איך אנחנו מארגנים את זה? לך אחורה כמה צעדים, ואתה תראה איך אנחנו צריכים להגיע לזה.
אם אחד יתפלל לא יקרה כלום. אנחנו צריכים לארגן קשר בינינו, קשר שלילי, לא חשוב שאין קשר, אנחנו מודעים לזה שאין קשר, אנחנו מבינים עד כמה שמבינים, אבל זה מה שאנחנו מעלים לבורא. מה אנחנו מבקשים? שיהיה קשר בינינו, חוץ מזה לא חסר כלום. בשביל מה הוא שבר את הכלי? על מה הוא התפלל, על זה שעל אף אחד לא ירד גרזן? אנחנו לא צריכים, על זה לא מתפללים, מתפללים על הקשר בינינו.
כי זה בדיוק נמצא מול פעולת הבורא. זה מה שהוא מביא לנו, הוא מביא רק קשר. פעולה רוחנית היא רק להתקשר והפוכה זה להפריד, פעולת הקליפה.
תלמיד: אז מה זה אומר שזה יוצא מהחיסרון של העשירייה? מאיפה אני יודע עכשיו שכולם מתפללים על הקשר בינינו?
אז את זה תארגן, תארגן שיהיה לך.
תלמיד: כמו שמקודם ציינת, דברים חיצוניים אנחנו מצליחים לארגן ובזה נניח משתפרים, אתה רואה שבזה יש יותר התפתחות, התקדמות. אבל ברמת התפילה אין לי מושג מה קורה שם, אפילו יותר מזה, אני לא יודע להגיד אפילו אם ממני יוצאת תפילה.
אני לא מבין מה שאתה אומר, לא שלא רוצה לשמוע, אני לא מבין על מה אתה מדבר. אם אתם כל הזמן נמצאים בהתקשרות ביניכם, ואתם יושבים ומדברים דרך טלפונים, דרך כך וכך, אז מה אתה שואל?
תלמיד: איך הדבר הזה הופך לתפילה?
מלאכותית. כמו ילד, תינוק שבוכה, אתה רואה איך שהם בוכים כך בלי סוף, תעשו כך.
תלמיד: אז מה לעשות?
סדנה, [כולם] בוכים, אני רוצה לשמוע. אני לא צוחק, זה לא צחוק, תתחילו כולם, כל העשירייה, תתחילו ככה לעשות כמו תינוקות. אתה תראה עד כמה שזה ישפיע, אתה תראה כמה שאתם תתחילו להתפעל מזה. מה איתכם מתביישים?
תלמיד: לא, לא מתביישים. אני שואל, אנחנו משקיעים זמן, ונניח שיש לנו עכשיו מפגש של רבע שעה, אנחנו מתאספים, אז מה אנחנו עושים? אנחנו מקדישים את רבע השעה הזאת פשוט בשביל להתפלל?
אנחנו מקדישים את רבע השעה הזאת לעיבוד החיסרון, למצוא את החיסרון הנכון המשותף בינינו ושבאמת אפשר יהיה להעלות אותו לבורא ושיענה על זה. כשאני מגיש למישהו בקשה, אז זה צריך להיות כמו שרב"ש כותב, שיהיה לו לב טוב, שיש לו לתת לי את מה שאני מבקש, שבדיוק הבקשה שלי והרצון שלו יהיו ממש באותו הקו, וכן הלאה. עבור זה אנחנו מדברים רבע שעה.
תלמיד: אז צריך להגדיר זמן בתוך הרבע שעה הזאת, שבזה אנחנו מתעסקים, עכשיו אנחנו מתפללים? נניח שעשינו עיבוד, דיברנו, עשינו סדנה, קראנו מקור, צריך להגיד עכשיו מתפללים חמש דקות?
תפילה זה נקרא שאתה בדקת את עצמך וגילת חיסרון שאותו אתה מגיש לבורא, העלאת מ"ן, אתה הגעת לזה? שיש לי קבוצה, כי בסך הכול זאת תפילה בציבור, שיש לי קבוצה לתת לבורא, זה מה שאנחנו צריכים ממך. או שזאת הודיה, או שזאת בקשה לא חשוב, אבל זה מה שיש לנו כלפיך, זאת הרבע שעה.
תלמיד: אני רואה שמעצמי יוצא חיסרון, אבל מאיפה אני יודע שבאמת הצלחנו כולנו להגיע לאותו דבר?
אתה אומר שיש לך מפגש של רבע שעה, לפחות במשהו ככה, "איש את רעהו יעזורו".
לא, אני לא אתן לכם לשאול, תבכו קודם, תכניעו את עצמכם. תתחילו ככה כמו תינוקות, אני לא צוחק, זה דבר רציני מאוד. גם עם מילים קצת, אפשר עם דמעות, עם רוק שיוצא מהפה, כך עם כל הדברים האלה. יש לכם מפיות גם כדי לקנח את האף.
עכשיו להוסיף לכל הבכי הזה איזה תוכן, על מה כדאי לנו לבכות, אוי לנו? אנחנו בוכים כי אנחנו לא יכולים לפנות לא לחברים ולא לבורא? עדיין זה צחוק, זה בדיוק העניין. לא עברתם את זה בקיצור.
קריין: קטע 26 מתוך רב"ש ב', "מהו, אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, בעבודה".
"דרך העבודה היא, בזמן שהאדם רואה, שקשה להשיג את מבוקשו, הוא בורח מהעבודה. ואומר, אני מאמין שיש אנשים שזכו, שה' נתן להם את הרצון להשפיע. וזה היה מטעם שהם היו יותר מוכשרים ממנו. אבל אדם כמוהו, שיש לו מדות יותר גרועות מאחרים, אין לו שום סכויים לזכות לזה. לכן הוא בורח מהמערכה ונכנס לעבוד בבחינת עבודת הכלל. רק אלה אנשים שאומרים שהם רוצים לברוח מהעבודה, אבל אין להם לאן ללכת, היות שמשום דבר אין הם יכולים לקבל סיפוק, אלו אנשים לא זזים מעבודה. והגם שיש להם עליות וירידות, אבל הם לא מתייאשים. וזהו כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, שהיו צועקים מן העבודה, בזה שלא מתקדמים בעבודת ה', שיוכלו לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואז הם זכו ליציאת מצרים, הנקראת בבחינת עבודה "יציאה משליטת הרצון לקבל ולהכנס בעבודה של להשפיע"."
(רב"ש - ב'. מאמר 34 "מהו, אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, בעבודה" 1991)
שאלה: אני לא מבין מה חסר בתפילה, בקשה למען החברים?
אני אמרתי מה חסר, חסרה תפילה בציבור. תפילת יחיד לא עולה, לא עולה עד לשמיים.
תלמיד: איך זה יכול להתקשר שהכול תלוי בי בעשירייה?
אני לא יודע, אני לא חכם כמוך. "איך"? זה אני לא מבין. כתוב שזה התנאי, זה הכול. לאנשים חכמים כמוך כתוב פשוט, זה התנאי, תפילה צריכה לבוא מעשירייה. ללא עשירייה תפילה לא מגיעה לכלום, מסתובבת לך בראש.
תלמיד: כל הזמן דיברנו שתפילת רבים היא עבור החברים. זה לא ככה?
לא, צריכה להיות תפילה בציבור גם, מתוך עשירייה. הם צריכים להתקשר, או להשתדל להתקשר, לראות שלא יכולים ועל זה להפעיל תפילה. תפילה היא כוח שהעשירייה, הפרצוף רוצה להפעיל כלפי הבורא. האגו, רצון לקבל מוחק לנו את כל אלו המילים. מה לעשות.
לכן אני כל הזמן מזכיר לכם על המערכת. ישנו פרצוף, עשירייה, עיגול, בתוכו הכול קשור זה לזה, רק ממנו רק יכול להיות שמלכות שהיא קושרת לט' ראשונות היא יכולה להפעיל את עצמה כדי להעלות אור חוזר, כדי להעלות מ"ן. זה לא יכול להיות אחרת. לכן אני תמיד חוזר גם לצורה מערכתית, ולא הפילוסופיות שלך מה שכתוב. מה שכתוב כתוב, אתה יכול להוציא מה שאתה רוצה מהמילים, אלא כשאנחנו לומדים אז משם צריך להיות ברור.
תלמיד: יש את הקטע מ"ליקוטי הלכות", מהלכות בית הכנסת, הוא כותב ככה, ש:
"בית התפילה נקרא בית הכנסת, על ששם מתכנסים כל הנפשות על ידי התפילה שמתפללים שם. כי התפילה היא בחינת נפש, על כן עיקר התפילה בבית הכנסת ובציבור. כי עיקר עליית הנפש ושלמותה הוא כשנכללים כל הנפשות ונעשים אחד כי אז עולים אל הקדושה. כי הקדושה הוא אחד. ועל כן התפילה שהוא בחינת הנפש עיקרה תלוי כשמתאחדים הנפשות. ועל כן צריך לקבל עליו קודם התפילה מצוות עשה "ואהבת לרעך כמוך", שאי אפשר לדבר דיבורי התפילה כי אם על ידי השלום, שנתחבר עם כל נפשות ישראל, ועל כן עיקר התפילה בציבור ולא ביחיד. שלא יהיה כל חלק חלוק בפני עצמו, שזה היפך הקדושה. רק צריכים לחבר יחד העדה הקדושה ונעשים בחינת אחד. וזה תפילה בציבור ובבית הכנסת דווקא, ששם מתכנסים ומתאחדים הנפשות וזהו שלמות התפילה".4
שאלה: אנחנו צריכים להתחבר בינינו ושיהיה לנו את החיסרון הזה ואנחנו צריכים לבנות תפילה לבורא. איך בונים מלכתחילה חיסרון כדי שתהיה לנו תפילה חזקה?
החיסרון לפני החיסרון.
תלמיד: כן.
זה מתוך הייאוש שאנחנו לא משיגים שום דבר. יושבים כאן אנשים חמש עשרה, עשרים שנה אפילו כאלה יש והם לא משיגים עדיין שום קשר עם הבורא, קשר ממשי. ובכל זאת לא רוצים לשמוע.
תלמיד: מה זה ישראל לפני השבירה?
לפני השבירה זה פרצוף, שם היו כל הפרצופים והכול רק בצורה כזאת שזה היה כמערכת אחת. על אחת כמה וכמה נעשה בשבירה, שהקשרים בין כל החלקים נפתחו. ועוד יותר שנפתחו, הם הפכו להיות להפוכים, למינוס, לדחייה הדדית זה מזה. זה כמו במפץ הגדול, התחיל הכול להתפזר ומתוך זה אפשר שכל חלק וחלק הרגיש את עצמו שהוא קיים לבד, בפני עצמו ואין לו כביכול קשר עם אחרים, עם חלקים אחרים, או שיש קשר בזה שהוא רוצה להרוויח על ידי אחרים. וכך זו המערכת שעוברת כאילו קלקול, זה לא קלקול, זה גילוי כוח אנטי בורא שמתגלה בהם, שאנחנו צריכים מה"אנטי" הזה להגיע לבעד, מדחייה לחיבור.
אבל זה לא שאנחנו מחליפים דחייה לחיבור, אלא מעל הדחייה אנחנו מעמידים את החיבור ואז יש לנו פי תר"ך פעמים.
תלמיד: האם השגת גמר התיקון, זה אומר שאנחנו חוזרים למצב הבורא?
לא, אנחנו לא חוזרים למצב הבורא, אנחנו לא בורא. אנחנו קולטים, אנחנו סופגים את כוח החיבור, שבו אנחנו מתארים את הבורא. אבל אנחנו נשארים נבראים.
רק מגיעים להיות דומים, ההתאמה, הבורא כביכול שממלא אותנו, מתיישב בנו, "כל עצמותיי תאמרנה", מה זאת אומרת שכל החלקים שלי הם יהיו מחוברים לא לפי התוכנה, אלא לפי התכונה שנקראת "בורא" בוא וראה. ולפי החיבור הנכון בין כל החלקים האלה, שהם כולם נכללים וכולם מוסיפים ומשלימים זה את זה, מתוך זה אני משיג מה זה הבורא. בתוכי הוא נמצא, דווקא בחיבורים האלה.
לכן נקרא "ישראל", מי שגורם לחיבור הזה, ו"אורייתא", האור הזה שמחבר "וקודשא בריך הוא" אז נעשו כאחד. אבל שוב, הרצון לקבל נשאר. האגו הזה פי תר"ך פעמים שהיה במינוס נשאר. ואז ודאי שגם החיבור הוא נעשה פי תר"ך פעמים יותר גדול.
אני מבקש, אני ממליץ, אני מאוד מציע לכם, כל הזמן לחשוב בצורה מערכתית. מערכת האדם, לפני שבירה, בזמן השבירה, אחר השבירה, בתיקונים למיניהם. שהיא מתפזרת, מה זה אומות העולם, מה זה ישראל, מה זה הדבק הזה שביניהם שהפך להיות לההיפך. מזה תבינו את הכול. וזה טוב שהתמונות האלה יהיו לפניכם בצורה כלשהי שם, זה עוזר לכם.
כי כל הצורות האחרות שאנחנו נדמיין לעצמנו, נתאר לעצמנו, הם יהיו קשורות לרגש שלנו. וזאת התמונה, היא קשורה לשכל שלנו, ולכן היא יותר יציבה. זה לא שהיא תיעלם ואני לא יכול לחשוב על זה, מה זה רצון לקבל, מה זה אהבה, מה זה רצון להשפיע, דחייה. אנחנו נמצאים כל הזמן בשינויים בהם, אבל אם אנחנו מתארים את השרטוט זה קיים, זה כאילו הוא דומם, לא ניתן כל כך לשינוי. אנחנו יכולים לראות אותו ועליו כבר להתחיל להלביש כל מיני מצבים. אני מאוד ממליץ, זה מניסיון.
שאלה: אז בדיוק לגבי המודל הזה, ישראל לפני השבירה זה הקשרים בין כל הנקודות או שזה נקודות?
לא, אלה לא נקודות. זה הכוח הא-לוהי שהיה מחבר את הפרצופים האגואיסטים, רצון לקבל, שהיה עוטף את הרצון לקבל והיה קושר אותו. כמו שיש לך איזה מין גרגירים כאלה, כמו חומוס או כמו בצק, ואתה שופך על זה משהו שממלא הכול ביניהם.
אז מה שאתה שופך עליהם זה האור העליון שקושר אותם יחד, זו צורה בכל זאת לא שלמה ודאי, ואז הם נמצאים כולם בשליטת המילוי הזה. לא מילוי, אלא הנוזל הזה.
תלמיד: פעם אמרת קרוטונים ששוחים במרק.
כן.
תלמיד: עכשיו לא ברור לי, אחרי השבירה יש כביכול רק חלקים, אין נוזל.
יש, החלק השלילי.
תלמיד: אבל זה נהייה ישראל? מה זה ישראל אחרי השבירה?
אנטי ישראל. אנטי ישראל, הוא צריך להיתקן. החלקים האלה כמו שהיו גם עכשיו. הרצון לקבל לא משתנה. הקשר בין כל חלקי רצון לקבל זה נקרא ישראל, או חיובי או שלילי.
תלמיד: יש חלקי הרצון לקבל, נגיד שבעים אומות.
כן.
תלמיד: הקשר ביניהם זה נקרא ישראל.
כן.
תלמיד: לפני השבירה הוא חיובי.
כן.
תלמיד: ועושה מכולם אחד.
כן, אבל בצורה מזערית, כי עוד לא נגלה הרצון לקבל ממש. זה בצורה טבעית.
תלמיד: אז לפני השבירה החלקים לא מרגישים את עצמם וגם הקשר בעצם לא מורגש.
אני לא יכול להגיד, מה זה לפני השבירה, אתה יודע שזה לא ניתן.
תלמיד: ברור, זה תיאורטי.
לא, אפשר לדבר אבל במונחים של תלמוד עשר הספירות. שם אנחנו לומדים מה זה לפני השבירה, אחרי השבירה.
תלמיד: אחרי השבירה, מה התהליך שקורה בין החלקים של הרצון לקבל והחלק שנקרא ישראל.
זה לא חלק.
תלמיד: זה לא חלק, זה הנוזל ביניהם, זה הקשרים ביניהם.
כן.
תלמיד: ישראל נראה להם שהם גם חלקים של הרצון לקבל, זה מה שלא ברור לי.
אחרי השבירה הנוזל הזה, הכוח המחבר הפך להיות לכוח מרחיק.
תלמיד: אבל הוא לא מרגיש את עצמו לא ככוח מחבר ולא כמרחיק, הוא מרגיש את עצמו כעוד חלק, עוד אומה, עוד חלק מהרצון לקבל.
זו לא אומה. "והנה העם שלא נמנה בין העמים". זה לא עם. גם אם תשאל את אומות העולם, הם יגידו לך שישראל זה לא עם.
תלמיד: באיזה אופן הנוזל שנקרא ישראל מתחיל להרגיש שהוא לא עם?
ביחס אליו של כל האנושות, או שהוא בעצמו לומד את הייעוד שלו, אז הוא רואה שהוא שייך לעולם, הוא קוסמופוליטי. הוא שייך לכל המציאות כדי לקשור אותה למערכת אחת כמו שהייתה לפני חטא עץ הדעת.
תלמיד: דיברת גם בחלק הראשון על זה שישנה איזו הרגשה נוסטלגית, איזה זיכרון מלפני השבירה.
זה נקרא "ישראל", לשם אנחנו מכוונים. למי שיש עדינות הנפש מרגיש את עצמו שרוצה להגיע לזה, למערכת אחת שקשורים יחד וכן הלאה. לנטייה קומוניסטית כזאת.
תלמיד: אפשר להגיד נטייה לשלמות?
כן, לשלמות של כל העמים, לכולם.
שאלה: איך בעצם אפשר להגיד שיש ישראל לפני השבירה?
אותו הדבק שמתפקד נכון ומקשר את כל העשיריות הפרטיות לעשירייה אחת שנמצאת בדבקות עם הכוח העליון, עם האור העליון שנמצא בתוכה וממלא אותה.
תלמיד: אבל ישראל תפקידם בעצם להוביל את העולם לתיקון.
נכון, אבל זה לא ישראל שנבדל, זה כוח הבורא בינתיים. על ידי מה הבורא מוציא את ישראל מתוכו, לכן הוא נקרא "עם ה'", למה נקרא עם ה'? מפני שהוא לא קיים לפני השבירה והתהווה רק בשבירה.
תלמיד: איך אפשר להגיד שהוא קיים לפני השבירה?
לא, לא קיים, הוא עדיין נמצא בבורא, בכוח הבורא. אם כלפי המציאות האחרת הבורא אומר "בראתי יצר הרע", כלפי ישראל הוא לא אומר בראתי יצר כזה או טוב או מה, הוא לא אומר. הוא אומר בראתי יצר הרע, וכדי לתקן את יצר הרע יש לי את ישראל, זאת אומרת את התכונות שלי שנכנסו בין כל חלקי הבריאה השבורה, ונתתי להם קלקול בהתאם לרצונות לקבל שישנם בכל שבעים אומות העולם. וישראל צריכים לתקן את עצמם, לשרת את כל שבעים האומות, לחבר אותם יחד. מה יש בעם ישראל, למה הוא נקרא עם ה'? מפני שיש בו את תכונות הבורא בצורה הפוכה.
תלמיד: לפני השבירה יש איזה ישראל פוטנציאלי שאחרי השבירה הוא הופך להיות ישראל?
כן. אבל הפוטנציאלי הזה הוא הבורא, תכונות ההשפעה שקושרות ביניהם את כל ה"קרוטונים" האלה.
תלמיד: זה לא חלק מהפרצוף, זה לא אחת הספירות או משהו כזה?
לא. כל הספירות הן רצונות לקבל. אתה יכול להגיד שבתוך הפרצוף זה נמצא, אין לי כל כך מילים. כתר, חכמה, בינה, בכל דבר ודבר יש מלא אור בפנים, אבל האור שבפנים הוא גם אור שממלא את החלקים הפרטיים שבכל חלק פרטי, כי כל חלק מתחלק לעשרה ועוד לעשרה ועוד לעשרה. אם אנחנו כך מבינים את המבנה אז בכל זאת ישראל נקרא הקשר בין החלקיקים.
תלמיד: ישראל זה כוח החיבור בין החלקים שבפרצוף, וכשכוח החיבור הזה נשבר, מפסיק לעבוד, אז מתגלה ישראל?
אז מתגלה אגו, שהוא בעצם ישראל בצורה שלילית שלא יכול לחבר את כל החלקים. אבל אי אפשר להגיד על כל החלקים שהם אגואיסטיים, כי זה הטבע שלהם, זה הרצון לקבל. מי שכאן משחק או בצורה שלילית או בצורה חיובית, זה רק ישראל. לכן כתוב "כולם כבהמות נדמו", שאין בחירה חופשית. צריכים גם להיזהר איך לדבר על זה.
שאלה: רק להשלים את הטרמינולוגיה, הכוונה על מנת לקבל נוצרה משבירת ישראל, ובלי ישראל אין כוונה על מנת לקבל?
וודאי. זה גם שייך רק לישראל. כל העבירות וכל המצוות שייכות רק לישראל. אנחנו יכולים לראות למה יש שבע מצוות בני נוח וגם ממתי זה. בזמן שישנה איזו התכללות ושבירה, מה נשאר בהם מזה שהיו מחוברים ועכשיו לא מחוברים. עוד נלמד.
שאלה: אם ישראל זה הקשר המתוקן בין אומות העולם אז למה יש ביטוי גשמי לעם ישראל אחרי השבירה?
ביטוי לא מתוקן.
תלמיד: מספיק שבעים אומות עולם, רק צריך לדאוג שיהיה יחס מתוקן ביניהם.
לא, אותו כוח לא נעלם הוא רק פועל בצורה הפוכה. אותו הכוח שנמצא עכשיו אחרי השבירה פועל בין כל החלקים האחרים, בין אומות העולם, באיזו צורה? הוא דוחף אותם להתפתחות אגואיסטית. אפשר ללמוד מההיסטוריה שכול אחד שהצליח במשהו לקדם את העולם, במה שאתה רוצה, בצורה חיובית, שלילית, מדעית, מלחמות, בטוח שהוא מזרע ישראל, יש לו נטייה, יש לו דחף לזה.
תלמיד: לפני השבירה, אני לא מבין את המצב הזה, מה זה אומר, אתה אומר שהם לא היו חלק ואחר כך הופכים לחלק?
לפני השבירה ישראל הוא אותו האור שמיועד לחבר את כל החלקיקים, הרצונות, לאחד אותם יחד, ולתת להם כיוון אחד, להשפיע בצורה הדדית ביניהם, שבהשפעה ההדדית ביניהם התוצאה מההשפעה ההדדית נקראת שמשפיעים לבורא. כי הבורא זה לא, הבורא הוא סתם המערכת הכללית.
תלמיד: ואחרי השבירה?
אחרי השבירה אין קשר ביניהם בצורה הדדית להתקשר, ישראל לא פועל בצורה כזאת, אלא פועל בצורה הפוכה. התהפך, היה צדיק ונעשה רשע.
תלמיד: יוצא שהוא העם השבעים ואחד.
נניח, לצורך הביטוי. אבל הוא לא עם כי אין בתוכו שום דבר מרצונות העולם. כל הרצונות שהוא משתמש בהם הם רצונות אנטי חיבור, אנטי בורא. כשבהיסטוריה צריכים התקדמות, לכן נעשתה כאן שבירה וישראל יוצאים על הבמה ומתחילים כל ה"קולומבוסים" למיניהם, כבר לנענע את המערכת הכלכלית מהמאה העשירית או השתיים עשרה וכן הלאה. ההיסטוריה לא מדברת על זה כל כך, אבל בקיצור זה הכול ישראל.
תלמיד: אני פשוט מסתבך בין ישראל כיחס בין אומות העולם, או יחס מתוקן בין החלקים, לבין ישראל שהוא עם, שעוד צריך להביא ליחס מתוקן, שיש לו מקום פתאום.
זה לא עם. במידה שהם יתחילו לקיים את הייעוד שלהם הם ייראו עוד פחות ופחות כעם. אלה פשוט נשמות שאכפת להן התיקון והדבקות של כל המציאות יחד למערכת אחת. לא תראה עם. זה שהיום ישנה כאן מדינת ישראל ועם ישראל, זה עדר. גם בצורה כזאת הם מצליחים, עם כל הגניבות, עם כל המלחמות, עם כל מה שיש הם מצליחים. אנחנו, לא לפי הגודל, אבל לפי העוצמה הפנימית אנחנו מעצמה. אי אפשר להבין בכלל מה זה. התופעה היא מאוד מוזרה, אבל זה כך.
תלמיד: אבל בתקופת בית המקדש היה עם. אתה אומר, "אין עם". יש עם. כשהמצב יהיה מתוקן, מה יקרה עם ישראל?
כן, היה, נכון. עכשיו למה לא יהיה? מפני שאנחנו צריכים להיות דבק, מרק. לעטוף את כל אומות העולם, לשרת אותן, ללמד אותן, לחבר אותן, להיות המדריכים. בזה התכוונתי שאנחנו לא עם. אנחנו ארגון, לא בני ברוך, אלא כלל עם ישראל, ארגון לתיקון העולם.
תלמיד: ארגון זה עם, זה מדינה?
תקרא איך שאתה רוצה. יהיה אולי מקום, כן. אני חושב שאז לא יהיה בכלל עניין של מקום, והגדרת העם תהיה אחרת. זו קבוצת אנשים שמבינים שזה הייעוד שלהם, לחנך את כולם לחיבור.
שאלה: בעצם לא תהיה מדינה ועם בצורה הנוכחית, אלא זה יהיה כמו החלקים הקושרים?
זה יהיה מרוח על כל כדור הארץ, וזה כתוב כך שבסוף הימים מדינת ישראל היא כמו ארץ הצבי, תתפשטנה בכל העולם.
תלמיד לפני השבירה זו מערכת כוחות, לכן אין שם ביטוי פיזי. אחרי השבירה יש גם ביטוי פיזי בדמות אומות העולם וישראל. הסיבה שישראל נמצאים במצב שבו הם נמצאים היום, זה בגלל שבמקום להיות כוח המחבר הם התכללו מהאגו של אומות העולם, או שקיבלו תוספת אגו?
כן. תתאר לעצמך, נניח שעכשיו גם אנחנו, גם היהודים וגם אומות העולם, כולם מכירים מה צריך להיות. אז מה?
תלמיד: אנטישמיות נוראית קורת מיד, קיצונית.
לא. מכירים את זה בצורה כזאת שאין ברירה, חייבים לתקן. אז מה קורה? צריכים ממש להתפזר וללמד ולעשות. אני לא יודע אם בצורה פיזית להתפזר, אלחוטית? לא יודע. לא מדברים על הגופים.
תלמיד: בעצם בזמן בית המקדש באמת היה הסיפור שהם התאחדו כיחידה. ואז השבירה מפרקת אותם, כי זה לא המצב המתוקן שלהם. המצב המתוקן זה שהם דווקא ייטמעו כמו מרק בין כולם.
נכון, כן.
תלמיד: זו התועלת שבחורבן הבית.
כן, אבל שהם ייטמעו בין העמים, זה לא נקרא שהם ייטמעו. הם החיבור, הם הקובעים את האופי של החיבור ואת עוצמת החיבור.
שאלה: אתה אומר שישראל צריכים להתחבר ביניהם, ואז ללמד את השיטה החוצה. זאת אומרת קודם כל צריכים לייצור ביניהם חזרה את אותה רמת קשר, כדי להיות הדבק.
נכון. לכן זה נקרא, "ישראל, אורייתא, קב"ה חד הוא". זאת אומרת התהליך צריך להיות ממש "סוף מעשה במחשבה תחילה".
תלמיד: "ביתי בית תפילה יהיה לכל העמים", זה לא שיהיה מקום אחד שאליו יבואו כולם. אלא דווקא אנחנו אמורים להיות אלה שנכנסים עכשיו וממלאים את כל העולם כמקום להשראת הבורא.
כן. כשהבורא שורה בכל העולם זה נקרא "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".
שאלה: אברהם כאילו אסף מכל אומות העולם את אלו שהרגישו שהם שייכים למרק ולא לקרוטונים.
כן וככה זה בעצם בכל דור ודור. מי יצא מהמצרים, מי יוצא מהמצרים? למה יש התכללות במצרים, למה דווקא זה צריך להיות כך? זה לא עם. למה באים כמו נעמי ועוד דוגמאות כאלה למיניהן? זה לא דוגמאות, אין לך הגדרת עם ביולוגית.
תלמיד: וגם היום, אם אנחנו מסתכלים על הכלי העולמי שלנו, זו בדיוק הדוגמה. מכל העולם אנשים שמרגישים את הנטייה לשלמות. אבל בתוך התהליך שאברהם יצא עם הקבוצה שלו מבבל, התרבו, נפרדו, התבדלו, נהיו כאילו עם, מדינת ישראל מבלבלת. עם ישראל של היום נותן הרגשה כאילו זה עוד עם.
עכשיו אתה מתקרב ל"נטורי קרתא" ותוכל להבין אותם קצת, מה הטענות שלהם. נכון.
תלמיד: זה קשה היום להסביר. אם מסתכלים על הכלי העולמי שלנו זה ברור. אם מסתכלים על סיפור אברהם שאסף מכל האומות, זה גם ברור, אבל היום זה ממש נראה שיש עוד עם שנקרא עם ישראל ויש לו מדינה.
זה הכול מלאכותי. לכן לא פלא שהבורא מעורר כך את המצב שלא מקבלים אותנו, לא כעם וגם לא כמדינה. לא בגלל שאנחנו כאלו אלא בגלל שאנחנו לא מצאנו את עצמנו. אנחנו לא יודעים מה צריך להיות עם ישראל ומה צריכה להיות מדינת ישראל. זה קודם כל עניין רוחני ובמידה שאוחזים ברוחניות, בייעוד הרוחני, במימוש שלו, במידה הזאת צריכים גם בגשמיות.
לכן מובן למה ישראל מרגישים טוב שהם מתפזרים בין אומות העולם, למה הם כל כך רוצים בכלל לצאת ולהיעלם. הנטייה הזאת, בזמן האחרון קיימת אולי בעוד אנשים, בעוד אומות, אבל לא עד כדי כך.
שאלה: האם אפשר להגיד שמדינת ישראל בצביונה הנכון תצטרך להיראות כמו איזה מרכז בינלאומי של כל הצבעים וכל הצורות, דוגמאות של כל העולם שמתחברים יחד?
אני לא יודע. אני לא חושב על העניין הגשמי שצריך להיות בגבולות האלו. אני בכלל לא חושב על גשמיות, לי לא נראה שבכלל מישהו ישים לב. אלא אני מתאר את זה כתוכנית ההבראה הכללית של האנושות לפי שיטת חכמת הקבלה, לפי החינוך שצריכים לתת לכל העולם ואין בזה מקום. בכלל אני לא מתאר אף פעם את זה כ"מקום".
תלמיד: בכל זאת יש היום מדינת ישראל שנמצאת כל הזמן תחת איום. יש סיכוי אמיתי שהיא תתפרק לגמרי שוב, כמו לפני שבעים שנה?
מה אכפת לנו לשבת באיזו אלסקה, נברסקה, אני אל יודע איפה, ולנהל משם את כל התוכנית החינוכית? מה הבעיה, מה ההבדל, בגלל שצריך להיות "קול בני ברוך מירושלים", זה חייב להיות ככה?
שאלה: אבל עובדה שיש מדינה, עובדה שהיא הוקמה, עובדה שהיא קיימת, עובדה שהיה בזה צורך.
כדי לעורר את העם שהוא באמת יבין מה הייעוד שלו, מה צריכה להיות המדינה שלו, ומה זה העם הזה. כדי לעורר את הדברים האלה.
תלמיד: האם יש דבר כזה שנקרא לאומיות? אתה אומר שאין עם ישראל.
אנחנו עוד מעט נלמד ב"כתבי הדור האחרון". זה אצלנו בדרך. אז תבין מי אתה.
תלמיד: אמרת ש"בראתי יצר רע" לא נאמר לישראל אלא נאמר לאומות העולם. חשבתי הפוך.
לא, דרך ישראל. על ידי זה שישראל התקלקלו והפסיקו להיות דבק, הם ספגו את הרצון לקבל מאומות העולם שהיו קודם קושרים אותם, והרצון לקבל שנכנס בישראל, נכנס בעוצמה שהם היו בעל מנת להשפיע. אותו על מנת להשפיע הפך בישראל לעל מנת לקבל. אבל השבירה היא שבירה בישראל כי הם היו בעל מנת להשפיע ועברו לעל מנת לקבל.
שאלה: בהמשך למה שאמרת, הסיבה שישראל הופכים לאורך ההיסטוריה לקטליזטור של ההתפתחות זה כי יש בהם את תכונת החיבור הזאת, שכרגע הם משתמשים בה הפוך, זה שימוש בבינה לטובת מלכות.
כן. כי מה היה להם אכפת לצאת מכל מיני מקומות ולגלות יבשות? מי היה צריך את זה? היום זה כבר משהו אחר, זו התכללות של האגו כדי להרוויח, כדי להצליח במשהו. הדחף לכול ההתפתחות זה תמיד מישראל.
תלמיד: אפשר באמת לראות לאורך ההיסטוריה, כמו שההיסטוריונים כותבים על זה, שישראל נכנסו לתוך מקום מסוים, נתנו בוסט להתפתחות, קידמו אותו ואז זרקו אותם משם. ואז הם היו עוברים לתחנה הבאה, וזה היה לאורך כל ההיסטוריה, באמת כותבים על זה. למה בישראל יש עכשיו הצלחה כזאת היום? אומת סטארט-אפ. מה כולם רוצים היום? שישראל יהיו בתוכם אבל לנצל אותם דווקא מבחינת הקידום הטכנולוגי.
כי זה האגו הגדול שגדל אצלנו על חשבון האור העליון שהיה בתוכנו לפני השבירה, והרצון לקבל והאור העליון שהתחברו יחד ונמצאים ביחד נותנים פירות כאלה. בעצם הכוח הרוחני שנכנס לתוך הרצון לקבל, בו אנחנו משתמשים ומממשים אותו לקידום האגואיסטי.
תלמיד: ולמה זה מצליח לנו בינינו?
זה נקרא שמצליח?
תלמיד: בעיני העולם היום.
בעיני העולם, אבל זאת הצלחה? אני לא רואה שום הצלחה. בזה שעוד איזה פטנט או עוד הברקה, או עוד משהו שעושים? נכון, אנחנו בזה מעצמה, אנחנו בזה הכי טובים, מריגול ועד לא יודע מה, ואפילו כל האגו שלנו לא יכול לקלקל את זה. אבל זו רק הצלחה יחסית, במה זו הצלחה, במישור העולם הזה?
תלמיד: אבל למה זו הצלחה בקרבנו?
אנחנו משתמשים בכוח הקדוש שנמצא בנו כדי לתקן את העולם לצורה הפוכה. מה טוב בזה?
תלמיד: אפשר להגיד שלאורך ההיסטוריה צברנו את האגו הזה מההתכללות עם אומות העולם, ועכשיו הגענו לרמה שהאגו הזה במקסימום, ואנחנו משתמשים בו למעננו?
אני לא חושב שצברנו אותו מאומות העולם, אלא זה הכול כתוצאה מהשבירה. מעוד ועוד התפתחות שנעשתה בשבירה. ההתכללות של הרצון לקבל ורצון להשפיע השבור, זה מה שגרם להתפתחות.
שאלה: זו הגלות של אלפיים שנה?
כן.
תלמיד: אז זו ההתכללות הזאת, שבסוף שכשהיא מסתיימת, יש לך עכשיו בעצם את השבירה השלמה.
עוד לא כל כך, אבל עוד נגלה. לכן השנאה תעלה יותר ויותר.
תלמיד: כשהיא תהיה שלמה זה או הכחדה או תיקון.
כן.
שאלה: אם התכללנו עם כל אומות העולם, למה אנחנו לא יודעים להפיץ להם או להעלות מ"ן מהרצונות האלה?
רק אותם החלקים בישראל שמתקנים את עצמם יכולים להפיץ. כל היתר בישראל אין להם שום צורך לזה, הם להיפך רוצים עוד לנצל את כולם.
תלמיד: אני שואל עלינו.
אנחנו רוצים לנצל את כל העולם. אחרי השבירה זה מה שקורה.
תלמיד: מה חסר אז במערכת כדי שתהיה הפנייה למעלה?
תיקון. נהפוך הוא, אתה צריך להפוך את הכוונה שלך מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. רק אתה יכול, כי אין באומות העולם כוונות על מנת לקבל או על מנת להשפיע.
תלמיד: איך אנחנו יכולים להפוך את הכוונה הזאת?
המאור המחזיר למוטב..
תלמיד: הרי כבר התכללנו מכל הרצונות, אנחנו עושים פעולות של חיבור בינינו, ועדיין חסר משהו כדי שהמאור המחזיר למוטב יפעל. באיזה מהאלמנטים עוד חסר משהו מצידנו?
הפצה, וחיבור בעשירייה.
קריין: קטע מספר 27 מתוך "ליקוטי מוהר"ן".
"צריך להיות עקשן גדול בעבודת ה', אף אם יעבור עליו מה. וזכור דבר זה היטב, כי תצטרך לזה מאד כשתתחיל קצת בעבודת ה', כי צריך עקשנות גדול מאד להיות חזק ואמיץ לאחוז עצמו לעמוד על עומדו, אף אם מפילין אותו בכל פעם ואל יניח עצמו ליפול לגמרי ח"ו. כי כל אלו הנפילות והירידות והבלבולים, צריכים בהכרח לעבור בהם, קודם שנכנסין בשערי הקדושה, וגם הצדיקים האמיתיים עברו בכל זה. ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאד מאד, והכלל והעיקר שלא לפחד כלל."
(ליקוטי מוהר"ן, מהדורא בתרא, סימן מח)
שאלה: מורגש בכל הציטוטים שקראנו עכשיו שיש פה ממש גילוי של הכרת הרע. שהאגו כל הזמן מקדים ושולט, בכל פעולה, ואני לא יכול לעשות שום דבר, אולי זה הייאוש שאני צריך להגיע אליו. מה השלב הבא, הצעקה? איך צריך להופיע השלב הבא?
להחליט יחד שאנחנו חושבים כל אחד על האחרים. זה הכול. לכן חשבתי על הגבאי, על הש"ץ, כל הזמן לעורר את העשירייה לחשוב על העשירייה ולא על עצמו. זאת טעות גדולה שכל אחד חושב על עצמו, בזה הוא רק מתרחק מהתכלית. זה נקרא "איש את רעהו יעזורו", כל הזמן רק לכוון את עצמנו לזה. איך לכוון? על ידי פעולות חיוביות ושליליות. פעולות חיוביות שאתה מראה להם שהבורא גדול, בכל מיני צורות. פעולה שלילית, כביכול שלילית, שאתה מעורר בחבר קנאה, בכל מיני צורות, העיקר שאתה מעורר את החבר.
כשיש לך ילדים, מה אתה רוצה? אתה רוצה שהילד שלך, או יקח דוגמה טובה מאחרים או יקח דוגמה רעה מאחרים, דוגמאות אנחנו צריכים. מה אתה אומר לילד? תסתכל איך הוא עושה יפה את הדברים, איך הוא לומד, איזה ציונים יש לו. מה אתה מעורר בו? קנאה, זה הכוח הכי גדול, כך אתה עושה. ועל עצמך?
שאלה: הרב"ש ובעל הסולם כותבים על בני ישראל "ותעל שוועתם מן העבודה", שהם מעלים כזאת צעקה. האם יש פעולה שאנחנו יכולים לעשות בעשירייה, שתביא אותנו לאותה הצעקה לבורא מהעבודה?
זה בדיוק החיבור, זו פעולה של חיבור שאנחנו צריכים לעשות. את זה יוסף התחיל עוד לפני הכניסה למצרים, ואחר כך, בגלל שהם לא רצו, הם נכנסו למצרים, הייתה להם הכבדת הלב, וכל עבודת המצרים היא איך שרוצים להתחבר ביניהם. בהתחלה, הם מרגישים שהולך להם טוב, ואחר כך מרגישים שלא מסוגלים, כבר מגיעים להכרת הרע.
להכרת הרע מגיעים אחרי שמשקיעים כוח בחיבור ואז רואים שבאמת החיבור לא הולך, לא יוצא, ואז מתחילים לצעוק לבורא. ואז הבורא מביא להם הכבדת הרע עוד יותר גדולה, זה נקרא ''עשר מכות'', ואחרי זה בורחים, הוא מוציא אותם מהרצון לקבל.
כי זאת העבודה. כל העבודה היא בחיבור, רק כלפי חיבור. כמו שדיברנו היום, שאחרי שבירת מערכת האדם הראשון, לא נשארה לנו שום עבודה, אלא רק להתחבר בחזרה ולהגיע ל-פי תר"ך פעמים.
שאלה: כשאנחנו מתאספים בעשירייה בטלפון, או בפגישה, אנחנו בדרך כלל מגדילים את החברים, אנחנו לא מבטאים את החיסרון שלנו, אנחנו לא אומרים "כן, תראו, אנחנו לא מחוברים". מהי הצורה הנכונה לבטא את החיסרון הזה, איך לבנות את התפילה בינינו כדי שנוכל להתרשם מזה והלב יתעורר?
אנחנו לא צריכים לשבת ולבכות שאין לנו. לא, לא על זה דיברתי. אנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו מעוררים זה את זה, מצד אחד. ומצד שני, כשמתגלה שאנחנו לא מסוגלים, אז יש לנו כוח לעבור את המצב "וייאנחו בני ישראל מן העבודה". שאנחנו מרגישים שלא בידינו לתקן, אבל יחד עם זה שלא בידינו לתקן, אנחנו מגיעים לצעקה ואז זוכים ליציאה.
כבר עברנו את כל השלבים האלו, אלא כרגע אתם מרגישים קצת יותר חוסר התמצאות. זה יחזור ויתייצב.
קריין: באגרת י"ז בעל הסולם כותב,
"כיון שירדה הנשמה להתלבש בחומר מטונף הזה, לא יכלה עוד לשוב ולהתדבק בשרשה, בבחינת עולמה עצמה, כמו שהיתה בשורשה קודם ביאתה לעולם הזה, אלא היא מחויבת להגדל קומתה "תר"ך" פעמים, כמו שהיתה מלפנים בשורש, שה"ס כל השלמות, כל הנרנח"י עד היחידה".
בהמשך הוא כותב, "אשר סוף הנשמה להשיג את כל התר"ך שמות הקדושים, וקונה כל קומתה, שהם תר"ך פעמים, בכמות שהיתה מטרם ביאתה, אשר שעור קומתה נראית מתר"ך מצוות, שאור תורה מלובש בהם, וקב"ה בכללות האור תורה, הרי לך מפורש ש"אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא" ממש."
יש לך כלי ובתוכו האור שזה נקרא "ישראל ואורייתא וקב"ה חד הוא". זאת הגדולה של בעל הסולם, שהוא כל הזמן מחבר את העבודה עם הצורה הנכונה, עם העשירייה, עם הפרצוף, עם העולם, שזה יהיה בצורה מערכתית. כי במערכות אדם לא נופל ולא קורה לו כלום. ישנה תמונה, גמרנו, אני נמצא בזה, אני לא יכול לברוח.
אז נראה לי רע, נראה לי טוב, אבל תמיד מהצורה הזאת, שאני יכול לתאר לעצמי את העגולים, את העשירייה, אני תמיד יכול להתחיל לעבוד נכון. לכן "תלמוד עשר הספירות" כל כך היה מכובד גם אצל רב"ש. אבל בצורה כזאת, שזה קשור לעבודת האדם.
קריין: קטע 28 בעל הסולם אגרת ח'.
"ישנה מטרה נכבדה לכל מקרי העולם הזה, שנקרא "טפת היחוד", אשר שוכני בתי חומר, כשעוברים דרך כל אותם האיומים, וכל אותו ההחלט בגאותו המסולקת מהם, אז נפתח איזה פתח בקירות לבם "האטום מאד", מטבע הבריאה עצמה, ונעשים כדאים על ידיהם להשראת אותה "טפת היחוד" בקרב לבם. ויתהפכו כחומר חותם ויראו בעליל כי "נהפוך הוא" שאדרבה, דוקא באותם האיומות הנוראות מגיעים להשגת ההחלט המסולק בגאוה זרה, שם; ורק שם, דבוק השם עצמו ית', ושם יכול להשרות עליהם "טפת היחוד"."
(בעל הסולם. אגרת ח')
זה עוד רחוק, אבל בכל זאת אנחנו בדרך.
(סוף השיעור)