שיעור בוקר 09.09.2020- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

עבודה באמונה למעלה מהדעת - קטעים נבחרים מהמקורות

אנחנו נמצאים אתכם בזמן מאוד מיוחד, בתקופה מאוד מיוחדת. איך זכינו לזה? אני לא יודע. תראו איך העולם משתנה מיום ליום, מראה לנו את האפסיות שלו, חוסר הבנה, חוסר התמצאות, חוסר כל, ממש כולם כצמחים, שלא יודעים מה לעשות, מה איתם. וכל הממשלות, כל הכוחות, ממש מיום ליום אין להם אפשרות אלא רק לגלות עד כמה הם לא מבינים מה עושים, איפה נמצאים, מי מנהל אותם וכן הלאה. הכול מתרחש מולנו, ממש כנגד עינינו, מצד אחד.

מצד שני, אנחנו מיום ליום מתחילים יותר ויותר להבין שאנחנו נמצאים גם בכוח שמנהל אותנו. הוא רוצה שנתחבר, הוא רוצה שנפנה אליו, שנבין אותו, שנרגיש אותו, שנהיה כמוהו. אבל לשם זה הוא נותן לנו את כל השאלות והבעיות, כמו שאנחנו עושים את זה עם הילדים הקטנים. אנחנו נותנים להם כל מיני תרגילים, דוחפים אותם שיעשו, נותנים להם כל הזמן, כל הזמן משהו שינסו לעשות לבד, שיתפסו משהו, איזה צעצוע, שיתהפכו מהגב לבטן וההפך וכן הלאה. זאת אומרת, גם את זה אנחנו מקבלים מהבורא. כל הבעיות שמתגלות בצורה פרטית ובצורה כללית בכל מיני צורות, מצורה אישית עד צורה כללית, הכול גם בא מהבורא. הוא עושה אתנו משחק משני כיוונים, כמו שאנחנו עם הילדים הקטנים. הוא נותן לנו איזו בעיה ורוצה שאנחנו נשתדל לפתור אותה, שאנחנו נפנה אליו ונגלה שזה הוא עושה, נדרוש ממנו שהוא יעזור לנו לבצע, וככה נהיה קשורים אליו מתחילת העבודה שלו ועד סוף העבודה שלו. לכן כל העבודה הזאת נקראת "עבודת ה'". זה מה שאנחנו מגלים. ובזה אנחנו מגלים את עצמנו הדבוקים בו מתחילת הפעולה שלו ועד סוף הפעולה שלו, שהכול פועל ה' ואנחנו עימו.

ואז, "ממעשיך הכרנוך". זאת אומרת אנחנו נכיר את הבורא מתוך המעשים שלו, גם מזה שהוא עושה לנו צרות ובעיות כביכול, וגם מזה שמחייב אותנו אחרי זה להשתוקק לפתור את הבעיות האלה בעצמנו, לראות שאנחנו לא מסוגלים ואז להבין שאנחנו צריכים לפנות אליו, וכדי לפנות אליו אנחנו חייבים להתחבר. כשאנחנו מתחברים בינינו אז אנחנו מגיעים אליו, אנחנו מגלים אותו בינינו, אנחנו מגלים שהוא עושה. במידה שאנחנו מתחברים בינינו אנחנו בונים אותו, "אתם עשיתם אותי" כמו שכתוב, ואז הוא מבצע את הפעולה. אז אנחנו נמצאים עימו בדבקות למעלה מהדעת, הדעת שלנו זה שאנחנו עושים, או שזה נעשה בעצמו, ולמעלה מהדעת זה שאנחנו מגלים את הבורא שנמצא למעלה מהטבע, והכול עושה הבורא. כך אנחנו עובדים.

צריכים להשתדל לתפוס את עצמנו יותר ויותר בתהליך הזה, זאת אומרת, גם שכל הבעיות והצרות באות ממנו, וגם שהעבודה שלנו היא רק לפנות לקבוצה ואליו, וכך אנחנו נמשיך. מיום ליום נתחיל להרגיש יותר ויותר עד כמה אנחנו נמצאים עימו בכל התהליך, גם ברע וגם בטוב, עד שאנחנו עולים למעלה מכל המעשים, ומבינים שהכול טוב ואין רע בעולם, אלא הכול כדי לגלות את הבורא ששורה בנו. זה בעצם המצב להיום.

אני שמח שמיום ליום באמת שוב אנחנו רואים שהעולם מגלה, זה דבר הכרחי, לא שאנחנו רוצים שאנשים יסבלו, אלא אנחנו רוצים שכמה שיותר מהר יגלו את אפסיות הכוחות שלהם, דרך זה הם יגלו שיש כוח עליון שהוא עושה את זה. והעבודה הנכונה שלנו היא לפנות אחד לשני ואחר כך מתוך הקשר בינינו לבורא, וכך אנחנו מגלים ש"אין עוד מלבדו".

באמת זו תקופה מאוד יפה, מאוד טובה. אנחנו רואים עד כמה האנושות מיום ליום מתחילה לעכל יותר ויותר כל פעם קצת, עוד קצת, עוד גרם אחד, עוד מילימטר אחד קדימה, שאין חזרה, שאנחנו לא חוזרים, שלא יהיה כמו שהיה, שכל צורות החיים שאנחנו חיינו נגיד בחמישים שנה האחרונות, זה לא חוזר, אלא תמיד קדימה ולא אחורה. ושום דבר מההתנהגות הישנה אני לא רואה שהיא תתקיים, אלא הכול זה רק קצת ייסורים והרבה שכל שאנחנו נשתדל לרכוש בתוך האנושות, וגם האנושות סביבנו. וכך נתקדם.

יפה מאוד לראות את ההיסטוריה הזאת שאנחנו חיים אותה אתכם היום במציאות הזו, זה מתרחש ממש מולנו, ואנחנו מבינים, מרגישים, צופים על זה מלמעלה ומודעים למה שאנחנו, אנחנו שותפים לכל אותו הכוח שמבצע את הכול, פועל, פועל הכול. לכן צריכים, מצד אחד, להיות גאים מזה שהבורא עושה מאתנו שותפים. ומצד שני, כמה שאפשר יותר נתחבר ונהיה באמת שותפים שלו, כי אנחנו מביאים אותו לעולם בחיבור בינינו. לכן כמה שאפשר יותר. אפילו שאנחנו לא מבינים איך ומה, כמה שיותר חיבור עם הבורא, נאמין שהבורא נמצא בתוכנו, בתוך החיבור, וכשאנחנו נעשה את החיבור הנכון, נתחיל להרגיש אותו כוח שמחבר אותנו שזה הבורא. הוא הוא שמחבר אותנו. לכן כשאנחנו משתוקקים לחיבור, אנחנו משתוקקים לגילוי שלו, כי אין צורה אחרת של גילוי הבורא, רק כמחבר, מדביק אותנו, מקרב אותנו, ואז אנחנו נעשים באמת בשותפות עימו, בשותפות פעילה.

שוב, כל הכוחות והבעיות הרעים באים מהבורא, רעים כביכול, כדי לקדם אותנו, כדי לתת לנו אפשרויות לפנות לחיבור ולפנות אליו שיבצע מה שהוא בעצם יצר. זה נקרא "יוצר אור ובורא את החושך.". גם אור וגם חושך הכול מגיע מלמעלה, ואנחנו רק צריכים להשתמש בהם כדי לקשור את עצמנו בינינו עד כדי כך שבתוך הקשר הזה נגלה אותו. אז נראה למה הוא פועל כך אתנו ועם כל העולם, למעלה מהרגש והשכל והדעת. נראה.

מה שאני רוצה לעורר כאן, זה את חשיבות המצבים שאנחנו עוברים, חשיבות הזמן שבו אנחנו נמצאים. אתם צריכים להודות על זה יותר ולהרגיש את החשיבות שלכם, שאתם מיוחדים מאוד. בהתאם לזה לכבד כל אחד את השני, את הארגון, את הקבוצות, את כל מה שאנחנו עושים.

שאלה: למה הבורא נותן לנו את המדרגה הזאת עכשיו?

זה תלוי בשורש נשמה. זה לא שהבורא בפינצטה בוחר כל אחד ואחד. בנשמה הכללית שהיא נקראת "אדם", ישנם כל מיני רצונות, יותר קרובים ויותר רחוקים מהבורא, מהפעילויות, מהחיבורים וכן הלאה. הבורא מעורר את האור המקיף שלו הכללי, ועל ידי זה מתעוררים עוד רצונות בודדים, כי הם נעשו בודדים על ידי השבירה שהכין. אנחנו נמצאים בשכבה שמתעוררת עכשיו בזמן התיקון, ולכן אנחנו נמצאים כאן יחד ומשתוקקים. זה התפקיד שלנו, לעזור לבורא ולשמוע מה שמקובלים אומרים, ולהתחיל לייצב את הדור האחרון.

זה תפקיד מאוד חשוב. אתם מבינים, אנחנו חלוצים בתיקון. כי עד היום לא היה שום תיקון, לא היה תיקון של האדם הראשון. היו נשמות בודדות שעשו קצת פה ושם, אמנם עשו תיקונים גדולים מאוד, אבל לא הייתה הזדמנות ביניהם להתחבר. מזמנו של רבי שמעון, שזו הייתה הקבוצה היחידה שהבורא ייצב אותה כיסוד של תיקון הבריאה, נשמת אדם הראשון, ועד ימינו לא היה. ואנחנו בפועל נמצאים אתכם כקבוצה שרוצה לעשות את זה. כמה שנספיק, כמה שנוכל לעשות, זה לא חשוב, אבל אנחנו רואים שזה נעשה. ונעשה באמת, אנחנו מול העולם, העולם הולך ובכל זאת מבין, מיום ליום יותר ויותר. אנחנו מאירים להם במה שאנחנו עושים והם מתחילים לעכל את התהליך הזה, שאין חזרה, שחייבים ללכת למשהו שלא נודע, ומה זה יהיה הם לא יודעים, אבל זו צורת ההתפתחות.

שאלה: הוא הרי נותן לנו את המדרגה הזאת, את האהבה הזאת, לא בשביל שלנו יהיה טוב, אלא כדי שנעביר את זה הלאה. נכון?

קודם כל אנחנו צריכים להתחבר לפי כל אותם התנאים שהבורא מעורר, בעד ונגד. כי "על כל פשעים תכסה אהבה.", החוק הזה הוא חייב להיות. כי בנבראים חייב להיות רצון אגואיסטי לקבל ועליו רצון להשפיע, להתחבר. אנחנו צריכים ככה לעשות. לכן בעשירייה אנחנו מגלים ועוד נגלה כל מיני צורות המנוגדות לחיבור. כמו ש"זוהר" מפרש לנו בתלמידי רבי שמעון, שרצו להרוג זה את זה. הם היו בדרגות כאלה גדולות של חיבור, של אהבה, של אמונה למעלה מהדעת, ואז הייתה להם שנאה כל כך גדולה, זה כנגד זה. קו ימין וקו שמאל, זה כנגד זה צריכים להיות.

אנחנו צריכים את כל הדברים האלה לכלול בתוכנו, ולעולם אנחנו צריכים להתייחס כמו לילדים קטנים, לעזור כמה שאפשר. לסייע להם להבין את התהליך בגובה שלהם, לתת להם כל מה שיכול להועיל להתקרבות ביניהם.

תלמיד: אז אנחנו צריכים לתת להם להבין את התהליך או לחלוק איתם את האהבה שמגלים בינינו?

קודם כל אהבה, שאנחנו חייבים להיות בגוף אחד. זה דבר אחד. דבר שני, אתה מתחיל לעכל ולהבין איך להתייחס אליהם שהם קטנים, לא מבינים, לא מרגישים, ואתה מחויב כלפיהם לעשות את הכול, ולהרגיש שהם יותר חשובים לתיקון העולם ממך. כמו שלילדים, כמו שלתינוקות אנחנו מתייחסים, שהם ילכו הלאה ויעשו את הפעולות וכך אנחנו צריכים ללמד אותם לאט לאט. אבל הכול בצורה הדרגתית מאוד, לא להפריע להם להתפתח. כמו שאנחנו לא משחקים במקום הילדים במשחקים שלהם, אנחנו מכינים להם את הכול ורוצים שהם יעשו פעולות ועל ידי הפעולות האלה שיחכימו, יבינו וירגישו. כך אנחנו צריכים גם לעשות עם הקהל, כי אנחנו ראש והם הגוף שלנו.

שאלה: בתחילת השיעור אמרת שאנחנו צריכים לגלות את עצמנו באנושות סביבנו. איך להבין את זה?

שיש חיבור מיוחד בין "בני ברוך" שנקראים "ראש", ובין כל האנושות שנקראת "גוף". שוודאי כל התיקונים נעשים בגוף, אבל כל התכנון לתיקונים נעשה בראש. לאט לאט אנחנו צריכים לארגן את עצמנו ולארגן אותם במידה כזאת שבעתיד נוכל לעבוד יחד. שמה שיוצא ממני יכנס בהם, ומה שהם רוצים ומרגישים יעלה אלינו כתפילה, כתמיכה. אנחנו בלעדיהם לא יכולים לעשות שום תיקונים, אבל בינתיים אנחנו בונים את עצמנו, בינתיים אנחנו בונים את הראש. אבל בעתיד אנחנו נצטרך לעבוד איתם ולשמוע מהם את החסרונות שלהם, לגלות בהם את החסרונות ולפי זה לעבוד.

כי בעצם התקדמות מעשית תלויה בגוף ואנחנו רק ראש. אז יש חשיבות לראש ויש חשיבות לגוף, אבל באמת הדור האחרון שאנחנו נמצאים עכשיו בתחילתו הוא מיוחד בזה שאנחנו נמצאים בבניית הגוף. תחילת הראשים היא כל המקובלים מאדם הראשון כבר 5000 שנה, כולם בנו קצת ועוד קצת את הראש. עכשיו הגיע הזמן שכל העולם מתעורר, אתה רואה, כולם נמצאים בהתחברות, באותה צרה משותפת והבנה והרגשה כללית בכל מיני דברים רעים, טובים, וכך אנחנו נכנסים להדדיות גם בין הראש לגוף. כאן צריכים לעבור הרבה שלבים מיוחדים בין ישראל לאומות העולם מה שנקרא. נראה, זו תקופה ממש מיוחדת, אני מאוד מתרגש מזה.

שאלה: רב"ש הכין אותך לגלות את החוכמה הזאת ועכשיו אתה מכין אותנו עוד יותר להעביר את זה.

אני רוצה להגיד שזה נכון מצד אחד, מצד שני ישנן עוד קבוצות, אבל אנחנו צריכים לראות, לא אם הם לומדים יותר או לומדים פחות, יש קבוצות שרוצות לצאת לאמונה למעלה מהדעת, יש קבוצות שונות. קודם כל, לא לבטל שום דבר ושכולם יתפתחו ויתמכו. כמו שאני, כשרב"ש נפטר, נתתי את כל הארכיון שלי שיש לי ממנו שיצלמו, [יעתיקו] את כל הקלטות שלי, הכול, "תנו לכולם שישתמשו ויתקדמו". חס ושלום להפריע או להעביר ביקורת על משהו, על מישהו, לא. תלמיד של בעל הסולם, תלמיד של רב"ש, בכלל בן אדם שמתעניין בקבלה ולא חשוב אפילו אם לא בקבלה, בכל מיני צורות כאלה אחרות של התיקון, יש מקום לכולם. לא לבטל אף אחד, אנחנו מתעסקים בשלנו. זה מצד אחד.

מצד שני, אתם צריכים להסתכל על כל האנשים, אם אתם כבר רוצים לראות איפה הם נמצאים, תסתכלו מה כיוון ההתפתחות שלהם, האם הם רואים ב"ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא"? האם הם רוצים להגיע למצב שכל מערכת אדם הראשון, זאת אומרת כל האנושות "וכולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם",¹ ו"ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים"², כי אנחנו נמצאים "בדור האחרון", האם הם נמצאים בנטייה הזאת? אם הם חושבים רק על הקבוצה שלהם, ולא אכפת להם כלום חוץ מזה, זה עניינם, אבל זה לא בדיוק "הדור האחרון".

ולכן אתם צריכים לפחות להסתכל על מי שמכוון להפצת חוכמת הקבלה לכל העולם, לכל באי העולם, יהודים ואומות העולם, לא חשוב מי ומה, אנחנו שוב חוזרים לבבל, רק כדי לעשות שם תיקון, ולפי זה אתם יכולים פחות או יותר למיין כאילו את הקבוצות שגם מתעסקות בחוכמת הקבלה. אבל לא לזלזל, רק לראות מי הולך לכיוון "הדור האחרון" ומי עדיין נמצא בצורה סגורה. והם לא אשמים בזה או ההיפך או משהו, אלא זה לפי שורש הנשמה. יש כאלה שחייבים, נמשכים לראות את כל המציאות ואת כל הבורא המלובש במציאות, וישנם כאלה שעדיין החיסרון שלהם לא לזה. אתם תרגישו בעצמכם ותגלו.

שאלה: האם אתה יכול לבקש מכל האחים שלנו באירופה להתאחד ולעבוד יחד זה עם זה, כדי שנוכל להביא את החוכמה הזאת לבתי ספר, לאוניברסיטאות? יש עכשיו הזדמנות יוצאת דופן שהבורא מאפשר לנו כי בתי הספר והאוניברסיטאות מחפשים שיטות לחינוך אינטגרלי, ויש לנו את המוצר שאנחנו יכולים לתת להם בתנאי שאנחנו נעבוד ביחד, למשל צ'כוסלובקיה, הונגריה, פולין ובצורה כזאת ארגונים שונים יוכלו לקבל אותנו.

כן, אני לא בטוח שאני הכתובת, אבל יש לנו אנשים שמתעסקים בזה ומומחים בללמד, הם נמצאים בהתפתחות של זה, אתם צריכים לפנות אליהם. אם אתם רוצים גם אני אשתתף, ודאי, אבל לא שאני אוכל לעשות משהו חוץ משיחות בודדות על הנושא.

אבל תתקשרו ביניכם קודם כל, אם יש לכם אפשרות לעשות את זה באירופה, ואיך ומה, ותדברו על זה ביניכם בינתיים, ואחר כך איתי ונחשוב איך ומה לעשות. אני מוכן לתת כל מה שיש לי, אתם צריכים להבין שאני אחריכם.

שאלה: איך נוכל להיות עשירייה שהולכת נכון לדור האחרון?

רק לפי חיבור בתוך העשירייה. בלי תאים אין גוף, עשירייה היא תא אחד, ואם אתם משתדלים לבנות מעצמכם כזאת איכות זה כבר חלק מהבורא, כי אתם מתחברים יחד למעלה מהרצון לקבל שהבורא בכוונה ברא בכם, כדי שתהיה לכם הזדמנות לבנות מכם את דמות הבורא הקטנה ביותר בכם, שזה נקרא "עשירייה". אם תצליחו בזה, אתם כבר נמצאים כחלק מיוחד, מתוקן בגוף דאדם הראשון.

שאלה: אתה מדבר על המצב המיוחד שאנחנו נמצאים בו עכשיו, ואנחנו רואים שבארץ יש ממש "כאוס", אף אחד לא מאמין לאף אחד, לא מאמינים לקורונה, לא מאמינים לממשלה.

זו רק ההתחלה. אנחנו צריכים לסדר את הכאוס הזה, לא להרגיע, אלא בכאוס הזה, דווקא בגלל שמרגישים, במידה שמרגישים שהם לא שולטים בכאוס הזה, להשתמש בהרגשה הזאת, במבוכה הזאת. זה בעצם גילוי השבירה וצריכים להראות להם מה הסדר שיכול להיות.

תלמיד: מה אנחנו אומרים להם? האנשים לא מאמינים שיש קורונה, לא מאמינים למערכת הבריאות, לא מאמינים לכלום, פשוט כל אחד רוצה לעשות מה שבא לו. מה אנחנו יכולים להגיד להם?

זה טבעי שהם כך אומרים, כי אין להם שום שליטה. אז הם אומרים, אנחנו לא נתייחס לזה וזהו, יהיה מה שיהיה. הם זורקים את כל המסכות, הם יוצאים לרחובות, הם משתגעים ומשתוללים ו"נאכל ונשתה כי מחר נמות"³, זה ידוע. עוד מימי העולם במקרים כאלו שלא יודעים להשתלט על המצבים, כך האנושות אומרת, כך המסות מתנהגות.

אני מבין אותם, מה יש להם לעשות חוץ מזה? שום דבר. אז לפחות נרוויח את הדקה הזו שאני חי. מה זה חיים? החיים הם הרגע בין העבר לעתיד, "יש רגע קט", כמו בשיר, באותו הרגע אני חי, וזה מה שהם אומרים. מה יש כאן לעשות? אני מבין אותם, אני דווקא רואה בזה התקדמות, שהם מבינים שהחיים לא שווים יותר מרגע, זה כבר יחס יותר בריא, יותר נכון לחיים. כי חוץ מרגע אני אף פעם לא חי, כל פעם רק רגע, ואני צריך באותו הרגע לממש את עצמי בצורה כמה שיותר מועילה למטרה. זו כבר התקדמות.

אנחנו רק צריכים לבנות בנו יותר ויותר את עוצמת החיבור, וכך נעביר להם את זה, אפילו בלי המאמצים שלנו הם ירגישו. בואו אנחנו נתחבר והם ירגישו שיש בתוך האנושות איזה כוח מיוחד של חיבור, בטוח להיום ובטוח למחר, ויודע איך לעשות צעד נכון מהיום הרע למחר טוב, בואו ניתן להם את הדברים האלה. אבל זה רק על ידי החיבור, אנחנו לא יכולים להיות קשורים אליהם, אלא כשאנחנו מחוברים, זה מה שאנחנו צריכים. לכן יום יום אנחנו צריכים רק לשקול את עצמנו במשקלות של חיבור, מחוברים יותר אז אנחנו מתקדמים. אני חושב שזה הולך, אבל רצוי יותר.

הבורא רוצה שנתקדם בקצב מהיר יותר, אתם רואים מה קורה עם העולם. תארו לעצמכם שזה הילד הקטן שלכם, התינוק, שנמצא בכאלה מצבים, הוא לא יודע מה לעשות, הוא צורח, הוא פוחד שלא יהיה לו אוכל, טיפול וכלום, ויש לו דאגות והוא לא יודע איך יסתדר איתן, עם כל הבעיות שכבר מתקרבות מהאופק. לכן אנחנו צריכים להתקשר עם צרות הכלל, זו מצווה גדולה מאוד. אם אדם, אם המקובל מתקשר לצרות הכלל, דווקא על ידי זה הוא מתקדם, מקדמים אותו. לכן אני כל הזמן אומר, גם להפיץ, להפיץ, כי בזה אנחנו קובעים את קצב ההתפתחות שלנו.

תלמיד: אז לשם בעצם זה הולך, האנשים יחפשו את המקום הזה של החיבור?

האם אנשים יחפשו את מקום החיבור זה תלוי עד כמה אנחנו נקרין להם את החיבור מצידנו. אחרת הם ילכו להפרדה, להתרחקות, למלחמות ולצרות ובעיות כמו שבעל הסולם כותב.

שאלה: איך לקחת את ההתרגשות הזאת שלך לתוך החיבור בינינו, להביא את זה למאמצים שלנו בחיבור?

בבקשה, הכול תלוי בנו, בי ובכם, ודאי שנעשה את זה יחד. אני משתדל כל בוקר עוד טיפה ועוד טיפה, כך לעורר אתכם כמה שאפשר.

שאלה: מה זה אומר להקשיב לצרות הכלל?

צריכים להתלבש בהם, כך כתוב, שאני צריך לרדת, לא עלי כתוב, אלא על המקובלים הגדולים כתוב, שהם חייבים לרדת לכלל, להתכלל בו, להתקשר אליו ולחבק אותו, הכול פעולות רוחניות, ואז לעלות איתו יחד מהצרה הזו, מהנפילה הזו שבה הכלל נמצא, לקראת האור.

שאלה: בנושא הזה אנחנו כלולים מכל העם, כי גם לנו יש חיים משלנו, נגיף הקורונה משפיע גם עלינו כ"בני ברוך" בחיים הגשמיים שלנו. יש חברים שנפגעים בעבודה, ישנם חברים שיש להם בעיות בבית אחרי כל המצב הזה כל המשפחה מתכנסת בבית יותר מדי זמן. יש לנו איזה לימוד משלנו שאנחנו צריכים לעבור כדי לדעת איך אנחנו צריכים להתמודד עם זה?

אני חושב שאנחנו נמצאים בזה. אני לא יודע מה קורה שם בבית, אבל בעצם בני הבית בדרך כלל כלולים במשהו ממה שאנחנו לומדים. אני חושב שהגבר קודם כל לומד מהבית וכל בני ביתו איכשהו שומעים מה שהוא לומד, נכללים עימו. אנחנו אולי צריכים לעשות עוד איזה פעולות, תחשבו על זה, אבל בהחלט העבודה שלנו צריכה להיות גם בתוך המשפחות, וגם בין המשפחות.

אני עושה גם שיחות לנשים, אני לא יודע עד כמה זה מועיל יותר, מועיל פחות, אתם צריכים להוסיף לזה ודאי, אבל בבתים שלנו צריכה להיות הרגשת ההשתתפות יחד איתנו, כי בעצם דווקא בזמן הזה, מה יש להם אם לא השיטה שלנו, אם לא הכיוון שלנו. הם נמצאים כמו כל העולם? שבור ולא יודע לאן הולך, ומה יקרה מהיום למחר, ויש לפניהם אלפי צרות שיכולות להתגלות בפועל.

מגיע עכשיו החורף, הוא כבר מתחיל באירופה, באמריקה יהיו צרות, בעיות גדולות, מכות אקולוגיות גדולות. היחס בין המדינות נעשה עוד יותר ועוד יותר תקיף וגלוי, בצורה כזו אגואיסטית, חדה. אנחנו צריכים להרגיע את בני הבית ולהראות להם שיש לנו שיטה, כוח, יסוד וביטחון. זה שאנחנו מתחברים בינינו, והבורא יכול אפילו בהארה קטנה, במשהו להתגלות בינינו, ההרגשה הזו לא קיימת, אפילו קרוב לזה, באף אחד. וזה העיקר.

עד שאנחנו נעלה את עצמנו, באמונה למעלה מהדעת, שגם הצרות מגיעות מהבורא, והדברים הטובים מגיעים מהבורא, יוצר אור ובורא את החושך, ואז אנחנו נהיה דבוקים בבורא בכל המצבים, נמצאים ממש למעלה מהמציאות הגשמית. גם אנחנו, גם המשפחות שלנו, ואחר כך גם יותר ויותר אנשים מסביבנו, אפילו מגבולות מורחבים יותר של בני ברוך, אנחנו צריכים לדאוג לזה.

תלמיד: גם כעשירייה, שאנחנו רגילים בעיקר לחשוב אך ורק על הרוחניות של החברים, ומנסים להתחבר רק במישור הרוחני, האם העשירייה יכולה לתת גם איזו מחשבה, ותפילה גם על המצב הכללי של החבר, גם הגשמי שלו?

כן, לא חשבתי שזה יתגלה כקורונה, שנהיה מבודדים עד כדי כך, אני לחצתי על זה שיהיה לנו מחסן מזון, שאנחנו נאכל יחד ונהיה בטוחים בזה שאנחנו מספקים אפילו אוכל, אוכל נפש לכולם, אבל האנשים עדיין לא כל כך רוצים להשתתף בזה. אני בעד כל צורות ההשתתפות האפשריות. בנינו מחסן כזה יפה, גדול של מזון, אבל בינתיים הכול מתקלקל כי לא רוצים להשתמש בזה. אנחנו אפילו אומרים לאנשים תבואו ותקבלו מה שיש שם חינם, בבקשה, אף אחד לא רוצה. עדיין לא מרגישים שאנחנו נמצאים בשותפות בינינו, אפילו בזה. מה לעשות, זה "צער גידול בנים" מה שנקרא.

תלמיד: אנחנו מרגישים אחריות עצומה, ולכן הקבוצה שלנו רוצה להודות לבורא על הרב שלנו שמוביל אותנו בדרך הקשה הזאת.

תודה.

קריין: אנחנו בקטע מס' 35 בנושא "עבודה באמונה למעלה מהדעת". מתוך הרב"ש, מאמר 23, "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה".

"שבא לידי ידיעה, שה' יכול לעזור לו, ומבין שהעצה אמיתית הוא רק תפלה, בא הגוף ונותן לו להבין, הלא אתה רואה כמה תפלות שכבר עשית, ולא קבלת מלמעלה שום תשובה, אם כן למה לך להתפלל, שה' יעזור לך, הלא אתה רואה, שאין אתה מקבל שום עזרה מלמעלה, אם כן, אין ביכולתו להתפלל, אז על זה צריכים עוד הפעם להתגברות, היינו להתגברות עם האמונה, ולהאמין שה', כן הוא שומע תפלת כל פה, ולא חשוב אם האדם הוא מוכשר, ושיש לו מידות טובות, או להיפך, אלא הוא צריך להתגבר ולהאמין למעלה מהדעת, אף על פי שהדעת שלו מחייב, לאחר שהוא התפלל הרבה פעמים, ועדיין לא קבל מלמעלה שום דבר, אם כן איך הוא יכול ללכת עוד הפעם להתפלל. גם על זה צריכים התגברות, היינו לתת יגיעה למעלה מהדעת, ולהתפלל שה' יעזור, שיוכל להתגבר על הדעת שלו, וכן להתפלל."

(הרב"ש. מאמר 23 "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה" 1989)

אנחנו רואים שכל פעם צריך "וכן להתפלל, וכן להתפלל, וכן להתפלל". זאת אומרת להתחבר ולפנות לבורא, להתחבר ולפנות לבורא. את זה עלינו לעשות על כל דבר ודבר. לא לשכוח שמה שמתגלה, לא חשוב מה, זה אין עוד מלבדו, זה בא ממנו, והתגובה על זה היא דרך החיבור לפנות אליו ולבקש תיקון. לא להיות חכמים, שאנחנו יכולים לתקן את עצמנו, אלא חיבור בינינו, ורק לפנות. כל העבודה שלנו היא חיבור, זה נקרא ערבות, ופנייה אליו, העלאת מ"ן מה שנקרא. וכל הזמן להיות רק בזה.

העבודה של הנבראים היא יחסית מאוד מאוד פשוטה ומוגדרת היטב, התחברות ותפילה, התחברות ותפילה. להעלות את המ"ן, את החסרונות, את הרשימות השבורות ממלכות לבינה. זה נקרא מ"ן, מיין נוקבין.

שאלה: איך אנחנו בודקים שמידת החיבור שלנו גדלה מיום ליום? איך בודקים את זה?

ככה תבדקו, כמו שאתם יכולים, לפי כמה שאתם מרגישים איך הבורא מתגלה ביניכם. כי הוא מתגלה בחיבור. האם אתם יכולים להרגיש בפנים, להחזיק את המצב, כל מצב ומצב שזה בא מלמעלה, ממנו, ואתם נמצאים דרך החיבור ביניכם כל הזמן בשיחה עם הבורא, בדו שיח, "אני לדודי ודודי לי". דרך מה? דרך המודם הזה, האדפטר הזה שנקרא קבוצה, עשירייה, אחרת אני לא יכול להביע את עצמי. רק במידה שאני מתקשר לאחרים ורוצה להיות יותר קשור אליהם, אני מתקשר לבורא. ככה זה, זאת העבודה.

שאלה: האם אתה מרגיש שמאז תקופת הקורונה רמת החיבור בינינו גדלה?

כן, ודאי. ללא ספק. מה זאת אומרת? אתה יכול להשוות בין מה שקורה לנו היום בכל הכלי העולמי שלנו ובין מה שהיה לפני חצי שנה? לפני חצי שנה ישבנו באודיטוריום שלנו, במקום הלימוד, והתחברו עוד אנשים אחרים. בעיקר דיברנו בינינו וקצת נתנו לכל מיני אנשים בודדים בדרך כלל, אפילו לא קבוצות, להיכנס ולהשתתף בלימוד.

היום אנחנו גוף שאין הבדל איפה אדם נמצא, אין הבדל. אני דווקא מעדיף לתת מקום לשאול, לדבר, לאלו שנמצאים פיסית רחוק וכך אנחנו מחוברים באינטגרציה כזאת. יש לנו היום צורה אחרת לגמרי. אנחנו כל הזמן משתדלים להתאים את עצמנו לדור האחרון, לכלי אחד.

שאלה: האם אפשר לבדוק את מידת החיבור שלנו, האם כל אחד יכול לבדוק את עצמו אם הוא מתקדם בזה שהוא מגיע לשיעור בבוקר עם יותר חיסרון ממה שהיה לו אתמול? האם זו דרך לבדוק את החיבור?

גם זה וגם נגד זה. וגם זה שאני לא רוצה להגיע לחיבור, גם לפי זה לבדוק. אבל זה צריך להיות יחד עם העובדה שאני כן נמצא בשיעור. אם אדם לא נמצא פיסית בשיעור אז אין איתו חשבון, אין. הוא לא משתתף בהעלאת מ"ן, הוא לא משתתף בתפילה שאנחנו מבצעים כל הזמן בכל משפט שלנו ואין לנו מה לעשות עם אנשים כאלו. הם ממש מחוצה לעניין.

תלמיד: כשאנחנו אומרים את המילה "חיבור", שצריך להדק את החיבור בינינו, בעצם כל אחד בעצמו יכול לבדוק את זה לפי מידת הדרישה שאיתה הוא קם לשיעור בוקר, או שהוא מגיע לשיעור ואין לו דרישה ולמרות זאת הוא מגיע לשיעור.

אנחנו שוכחים, וזה מה שעכשיו קראנו, אנחנו שוכחים שחוסר חיבור, דחייה מהחיבור, עצלות, כל מיני בעיות, שאני לא רוצה לקום ולא רוצה להשתתף ועוד ועוד, זה בא מהבורא. זה בא מהבורא. הוא בורא את הרצון לקבל, הוא בורא את החושך, חושך זה בריאה וזה בא ממנו. ולא שאני צריך את הבורא כדי להתגבר על החושך, אני צריך את הבורא כדי להתגבר על הבורא, על הבעיות שהוא נותן לי כדי שאני אתגבר עליהן. כמו שאנחנו נותנים כל מיני תרגילים לתינוק, שיעשה את זה ויעשה את זה, שכך הוא יפתח את עצמו.

הבעיה שלנו, שאנחנו חושבים שאנחנו זקוקים לבורא רק כדי לצאת מהצרות. הבעיה שלנו, שאנחנו לא מודעים לכך שהצרות מגיעות מאותו הבורא ושאנחנו צריכים להתייחס לשני הכיוונים האלה, אור וחושך, שהם מגיעים ממנו, כדי שאנחנו נלמד להיות כמוהו.

תלמיד: פעם תיארת מצב שלבוא לשיעור בוקר זה כמו לבוא לקבל תרופה, כמו שהיית אז חולה, היו לך בעיות ושמת את עצמך על שולחן הניתוחים ואמרת, "תעשו לי מה שאתם רוצים".

כן.

תלמיד: האם במצב כזה צריך להגיע לשיעור בוקר?

לא יודע, אני לא מגדיר את זה היום כך. היום זה רק לחיבור. בחיבור אנחנו מקבלים אינפוזיה ישירה מהבורא שזה נקרא "המאור המחזיר למוטב" ואז נסתדר כולנו.

שאלה: כשהבורא עושה מאיתנו שותפים, האם יש דרגה רוחנית מינימלית שצריך להשיג כדי לבצע את השותפות הזאת?

במידה שאתה נמצא מחובר עם החברים, ממש מחובר עם החברים, במידה הזאת אתה צריך לגלות שאתה מחובר עם הבורא. רק עוד קצת ועוד קצת מאמץ ואתה תתחיל להרגיש שהוא שורה ביניכם, בקבוצה. זה האור, ההרגשה הכללית הזאת שתמלא את הקשר שלכם.

שאלה: מצד אחד אנחנו צריכים להתחבר בשביל להתפלל לבורא. מצד שני, רק הבורא יכול לעזור לנו שנוכל להתחבר. זה מעגל קסמים, איך לצאת?

זה לא נכון. אני פונה אליו, שהוא יעזור לי להיות דבוק לקבוצה ואליו בכל המצבים, ורק הוא מסוגל לעשות את זה, מצד אחד. מצד שני, אני גם יודע ובטוח ומרגיש ומגלה שאת כל ההפרעות לחיבור הוא עשה לי, ברא בי, וזה הכול כדי שאני אפנה אליו, שאני אדע עד כמה אני מרוחק מחיבור, מרוחק מהחברים. זאת אומרת, אני צריך להתפלל על הרע כמו שעל הטוב, להודות על הרע כמו שעל הטוב. שעל זה שהבורא מביא לי כל מיני בעיות, צרות, ריחוק מהחברים, אני מודה לו. כי גם קודם הייתי מרוחק, רק לא הרגשתי את זה, ועכשיו אני מרגיש.

אנחנו צריכים להבין שאנחנו נמצאים כל הזמן בטיפול של הבורא, גם מצד אחד וגם מצד שני. כל הזמן, כל הזמן ככה. והבורא רוצה כל הזמן שאנחנו על ידי זה נגיב נכון ואז נכיר את הפנייה שלו אלינו ובהתאם לזה נידמה לו.

שאלה: כשאתה מנסה לשמור על מצב התפילה, אתה מבין כמה שאתה חלש, כמה אין לך כוח לזה. מה לעשות עם זה, איך לפנות עם זה לעשירייה?

גם אם אין לי שום כוח והבנה ואפילו רצון ושום דבר, אני חייב להיכנס לתוך הקבוצה. למה אנחנו נמצאים בעולם הזה, הפיסי? כי אני יכול לעשות פעולה פיסית בלי הסכמת הלב. אני יכול להתחבר עם החברים אפילו שאין לי שום קשר אליהם, שום רצון, אבל אני יכול פיסית להיות מחובר אליהם. לשבת יחד, לדבר יחד, ללמוד יחד וכן הלאה. למה יש כזה דבר? העולם הזה זה העולם המדומה, הוא לא קיים כמו שאנחנו חושבים, זו תת דרגה רוחנית, שניתנה לנו כדי שאפילו בלי רצון, בלי הכנה, בלי חיבור יפה, בלי נטייה אחד לשני, אנחנו בכל זאת יכולים להיות קשורים זה לזה. לכן זה מתגלה בינינו כגופים הביולוגיים האלה, שאנחנו יכולים להיות בקשר.

יכולים לשבת, לעשות לחיים, כל מיני צורות, לדבר, ללמוד מהספר. זו צורה שלא קיימת ברוחניות, זה רק כדי שנתחיל מדברים כאלו, אפילו שאין לנו שום כוח רוחני.

שאלה: תפילה זה מצב פנימי. האם אפשר לקחת מהחברים או מהעשירייה התפעלות כלפי התפילה?

ודאי שרק משם אנחנו יכולים לקבל התעוררות. התעוררות שאתה מקבל לא מהעשירייה, זאת לא ההתעוררות הנכונה.

שאלה: האם צורת הכלי היא כלל הרגשות שיש לכל חבר בעשירייה?

כן. זה צריך לעבור עיבוד, אבל בסופו של דבר זה יהיה כך.

שאלה: במאמר שקראנו רב"ש קורא לנו לתפילה ולהתגברות מתמדת למרות שאדם לא מקבל תשובה. מאיפה לקחת כוח סבל כל הזמן להיות בהתגברות?

להבין שאתה נמצא מול הבורא ותמיד הוא מתנהג איתך, ותמיד הוא מנהל אותך ותמיד הוא נמצא במוח ובלב שלך ומייצב אותם. ואם הוא מייצב לך בלב ובמוח הרגשה שאתה לא נמצא בקשר עימו זה גם בא ממנו כדי שתשתדל למצוא עוד כל מיני תחבולות להיכנס איתו לקשר יותר הדוק.

שאלה: המצב הזה שדיברנו, שאני צריך להודות על הרע כמו על הטוב, זה מצב שקורה בתוך הדעת או רק למעלה מהדעת?

בדרך כלל זה למעלה מהדעת, אבל זה דבר פשוט. אם אנחנו מדברים על זה שאין עוד מלבדו, והכול מגיע מהבורא, אז איך אני יכול להתייחס לרע כמו לרע? אם אני יודע שזה בא מהבורא, מהטוב ומטיב, כדי לקדם אותי? אני צריך להשתדל להסכים עם הדרך שלו, כי זו הדרך הטובה בשבילי. ואז יוצא שאני צריך להודות על הרע כמו על הטוב, כי רק כלפי האגו שלי שזה נראה ככה, שזה רע וזה טוב.

שאלה: אנחנו רואים עם הניסיון, שהתקרבות היא רק מתוך ההתגברות על הרע, אבל זה אחרי המצב שעברנו. כל פעם דרגת הרע שבאה, כאילו אי אפשר להתייחס אליה בתוך הדעת, אלא צריך כוח מיוחד, למרות שאנחנו מבינים שההתקרבות היא רק התגברות מעל הרע. אז מתי קורה הטריגר הזה של היחס הנכון?

אני לא כל כך מבין אותך. כמה שאני יותר מבין שהבורא הוא שמשחק איתי, גם ברע וגם בטוב, והוא רק דורש שאני אכיר בכל הצורות האלה, שזה רק הוא, זו ההתקדמות שלי.

תלמיד: אבל כל שלב רע שני מגלה, אני לא מסוגל להתייחס אליו נכון, כי זה כל פעם מגיע בצורה שאני אף פעם לא מוכן אליה.

זה תמיד יהיה ככה, עד הדרגה האחרונה. זה תמיד יהיה ככה, וזה טוב, כך הוא משחק איתך.

תלמיד: מה זה הרגע הזה, איך ה"להודות על הרע כעל הטוב"?

זה אחרי שאתה מגלה. בהתחלה אתה צריך ליפול, לא יכול להיות שאתה נשאר, אתה חייב להתנתק מהקדושה ולהיכנס לתוך על מנת לקבל, ואז אין בורא, הרגע הזה חייב להיות, אחרת אתה לא רוכש מדרגה חדשה. חייב להיות הפסק בין המדרגות, בזה שאתה נופל לעל מנת לקבל בלבד, ואז אתה מתחיל מדרגה חדשה, תיקון חדש, על איזה רצון לקבל שעכשיו התגלה.

תלמיד: אז הרגע הזה, הניתוק הזה קורה בצורה הכרתית, או שקודם יש נפילה ורק אחרי הנפילה אתה מגלה שנפלת?

אחרי הנפילה, זה חייב להיות, "אלף פעם יפול צדיק וקם".

תלמיד: זה ברור, אבל הנפילה הזאת, הניתוק הזה, קורה בצורה הכרתית אצל האדם, הוא מזהה שהוא מתנתק?

לא, אחרת זו לא נפילה, נפילה וניתוק, זה ניתוק.

תלמיד: אז היחס הנכון הוא רק אחרי שנפלתי, זיהיתי שנפלתי, ואז בניית יחס נכון?

וגם אז, אם נפלת איך אתה יכול? הבורא נותן לך את היד, מוציא אותך, ככה זה קורה. ככה זה קורה לנו, רק להיות יותר מודעים לזה.

מה שאני במיוחד רוצה להדגיש היום, זה לשים לב לירידות, לנפילות, כי בהן נמצא הבורא, ודווקא דרך זה הוא מלמד אותנו.

תלמיד: למה אתה אומר שדווקא בנקודה הזו, שאנחנו רוצים להיות מודעים? מה רוכשים במודעות הזו?

שאני תופס אותו בשתי ידיים, בשתי ידיים, כמו תינוק שרוצה ככה לחבק את הגדול. בשתי ידיים, גם ברע וגם בטוב אני מחזיק בו כי זה הכול ממנו. והוא משחק עם אגו שלי, עם הרצון לקבל שלי. ואז אני תופס אותו, ואפילו שאני עובר כל מיני בעיות, "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי". כי אתה עימדי.

שאלה: איך בתקופה הנפלאה הזאת להשתמש ברגע הזה ולהגביר את הפניה לבורא במטרה להתחבר?

רק אם אתה מחובר לעשירייה, אתם צריכים לדון איך עוד יותר להוסיף בהתקרבות דרך קבוצות אחרות, לבורא. אם אתם כבר מרגישים שאתם נמצאים בעשירייה, והעשירייה כאחד, אז אתם צריכים לחפש איך לחבר לזה עוד כמה עשיריות ולבורא. בסדר?

שאלה: לגבי המשפט בתחילת הקטע "שבא לידי ידיעה, שה' יכול לעזור לו, ומבין שהעצה אמיתית הוא רק תפלה", אני יודע שה' יכול לעזור, מבין שיש לתת תפילה, אבל בא הרצון, ומייאש אותו.

יש הבדל בין תפילה, שחושב אדם ברחוב, שצריכים להתפלל, ודאי שצריכים להתפלל, כולם מתפללים, לבין שאנחנו מדברים שצריכים להתפלל. אנחנו צריכים להתפלל מתוך החיבור בינינו, מנקודת החיבור, שכולנו מבטלים את האגו שלנו, כל אחד ואחד, ומתחברים יחד בכמה שמסוגלים להביע, ולגלות את כוח ההשפעה, הערבות, ואז בנקודת הערבות בינינו אנחנו פונים לבורא.

תלמיד: איך זה אפשרי שיודע שה' עוזר וצריך להתפלל, ובכל זאת הוא לא יכול?

אנחנו לא צריכים לחכות מהבורא שהוא יעזור לנו, אנחנו לא צריכים. אם אנחנו יכולים מעל כל הבעיות והצרות שהבורא מעורר בינינו, כשאנחנו מגלים בעיות וצרות בחיבור בינינו, בעביות בינינו, אנחנו יכולים להתגבר ולהתחבר למעלה מהעביות שבינינו, ומזה אנחנו פונים לבורא. אנחנו לא צריכים לדעת כלום, אחרת אנחנו מבקשים ממנו שיתגלה וזה נגד כל השיטה שלנו.

אנחנו לומדים איתכם, למדתם בפתיחה, ועכשיו בתלמוד עשר הספירות, כן? איך הכל קורה, זה הכול קורה למעלה מהרצון לקבל, כל הפעולות הרוחניות. אנחנו לא רוצים שיתגלה, אנחנו לא רוצים לדעת כלום, רק דבר אחד, שאנחנו נעשה פעולה, ושמתוך הפעולה הזאת אנחנו נשפיע נחת רוח לו, זה מה שאנחנו רוצים.

שאלה : אם התפילה היא חיסרון, זה בסדר להוסיף הודיה בתוך התפילה?

כן, אנחנו צריכים תמיד להוסיף הודיה.

שאלה: אני מרגיש שהריכוז מתחלק לשניים, מצד אחד זה החיבור עם החברים, גם בצורה פיזית אם זה בצ'ט, אם אני רואה אותם מולי בהודעות ומצד שני יש את השיעור שאיתך, עם החברים מהכלי. איך להוציא מהשיעור את המיטב גם מבחינת חיבור, וגם מבחינת השיעור עצמו?

אם אתה מתנתק ממה שאני אומר, אז אתה כבר לא בשיעור. אם אתה מתחבר עם החברים שלך, עם כל הקבוצה שאתה יכול לתאר עכשיו שנמצאת בחיבור, בשיעור, כשאתה מתאר שאתה מחובר עימה, ורוצה להיות מחובר איתי, וכל הדברים האלה אתה רוצה שיהיו בחיבור עם הבורא, זו הצורה הנכונה. אבל לא שאתה בזמן השיעור מתעסק בכל מיני חיבורים שונים, בכל מיני דברים שונים, זה ממש לא בסדר. זה לא בסדר.

אתם לא לעניין, אני לא יודע איך אתם פועלים, צריכה להיות עבודה יותר מרוכזת, ואתם חכמים, עושים לעצמכם כל מיני צורות עבודה אחרות.

שאלה: האם אנחנו מתחברים ביחד מעל אי היכולת שלנו להצליח לבד?

בטוח שכן, לבד אנחנו לא יכולים, כל אחד מאיתנו לבד הוא לא כלי, רק בחיבור בינינו. לכן אם אנחנו עוזבים את החיבור בינינו, אנחנו לא נמצאים לא בחכמת הקבלה, לא בפנייה לבורא, ולא בכלום רוחני. רוחני זה נקרא אחרי החיבור, במידת הערבות בינינו שאנחנו מגלים, במידה הזאת אנחנו נמצאים ברוחניות. לכן התרגזתי קודם, כי כמו שהבנתי, אני לא יודע, הם מתעסקים בעוד כל מני דברים בזמן השיעור.

שאלה: איך אני יכול להביע את חשיבות החברים כדי לחזק את הקשר שלנו בתוך הקבוצה?

פשוט, אפילו שאתה לא מחשיב אותם, להשתדל לשחק בזה שאתה מחשיב.

שאלה: לגבי התפילה. אתה המלצת יום יום להרכיב תפילה לבורא בעשירייה, ואתמול בערב הרכבנו אחת. כל אחד מהחברים דיבר, שמענו אותו, ואז קראנו את התפילה הזאת. איך להמשיך לעבוד עם התפילה? למחרת זו תהיה תפילה שונה, אז איך לעבוד איתה, מה הצעד הבא?

תבדקו מה יש לכם היום ותעשו תפילה חדשה, כל יום תפילה חדשה. מצב חדש? תפילה חדשה. תשתדלו כמה שיותר לברר את המצבים החדשים שמתחדשים בכם כך, שאתם רוצים לפנות לבורא עם משהו חדש, עם רצון חדש, עם לב חדש.

תלמיד: דיברנו, כתבנו, חיברנו תפילה אחת והתפעלנו, איך להמשיך?

שיהיה רשום. זה היה, זה של אתמול, עכשיו תעשו מה שנכון להיום.

שאלה: אמרת שלא צריכים לצפות שבורא יעזור לנו, אבל אני זוכר שאחד המרכיבים של התפילה הוא, שאנחנו חייבים להיות בטוחים שהבורא רוצה לעזור לנו, איך זה מסתדר?

אנחנו הולכים בדרך. ובדרך שאנחנו עוברים, מעכשיו ועד גמר התיקון, יש מצבים שאנחנו צריכים לעבור. כל המצבים האלה כבר נמצאים בדרך, ולכן אנחנו צריכים לעשות רק את מה שמוטל עלינו כדי להיכנס לכל מצב ומצב. חלק מהמצבים זה שאנחנו מבקשים מהבורא, מייצרים חיסרון, וחלק מהמצבים שאנחנו מקבלים ממנו כביכול עזרה. אבל כל החלקים האלה כבר מוגדרים, הם כבר נמצאים בדרך ומיוצבים, ככה זה.

שאלה: נניח ואני עכשיו רוצה להתחבר עם החברים ומחפש בתוכי איך לעשות את זה, באיזה כיוון לחשוב, איזה מאמצים צריך לעשות?

את זה אתה צריך לחפש ולהתייעץ עם החברים. אני לא יכול עכשיו להתחיל להסביר לך את זה ,ובכלל להסביר, אלא אתה צריך לחפש איך להתחבר עם החברים ומתוך החיבור לפנות לבורא.

שאלה: יש הרגשה מאוד חזקה של לחץ פנימי, גם מגודל האחריות וגם מגודל ההתרגשות, האם זה חלק מצירי לידה שאנחנו עוברים כרגע או משהו?

זה טוב מאוד, כן, כך זה צריך להיות.

שאלה: איך אפשר לזהות בעשירייה שהצלחנו להיות באמונה למעלה מהדעת?

אם אתם תגיעו לאמונה למעלה מהדעת אתם תרגישו שאתם נמצאים בזה.

שאלה: מה הקשר בין ברית מלח לבין ברית מילה?

אנחנו לא לומדים את זה עכשיו. אני לא רוצה לשמוע שאלות צדדיות. אתה יכול להגיד, הכול קשור. נכון, הכול קשור, אבל לא להכול,

שאלה: אמרת לצמצם את גילוי של הבורא ולעבוד בלי גילוי הבורא, איך אנחנו מתאחדים כלפי הדרגה הבאה?

אם אתם מבקשים חיבור ביניכם כדי לגלות את כוח הערבות ואת כוח החיבור ביניכם, זה יהיה הבורא.

שאלה: למה אנחנו צריכים להתכלל בבעיות של הציבור, ולמה זה עוזר לנו להגיע למדרגה חדשה של דביקות עם הבורא?

כי אנחנו תלויים בגוף אחד של האדם הראשון, כלי אחד, נשמה אחת, ואנחנו לא יכולים להתקדם אם אנחנו לא מתקשרים לכל הגוף. אנחנו רק חלק מהגוף שנקרא "ראש", והפעולות שלנו בסופו של דבר צריכות להיות רק בתוך הגוף, בתוך כל האנושות, עד כמה שאנחנו נקדם אותן. תראו מה כותבים על זה מקובלים בכל הדורות.

תבינו, השבירה הייתה לא כדי לתקן את הראש, אלא כדי לתקן את הגוף, את הרצון לקבל שהבורא ברא. לכן נעשה החלק הזה כמו ראש שקיבל רצון לקבל מהגוף ולכן הוא נשבר כביכול ואנחנו צריכים לתקן את עצמנו. כדי שבתיקון שלנו, שאנחנו מתקנים בעצם רשימות מהגוף, אחר כך נוכל לתקן את הגוף. הכול זה פרצוף אחד ולכן אסור לנו לעזוב את הטיפול בכל האנושות.

אני אגיד לכם רק דבר אחד, אם אתם לא מחשיבים את מה שעובר על כל האנושות, אתם לא תוכלו להגיע לתיקון שלכם במאומה, אפילו במקצת. זה פשוט חוסר הבנה במערכת הכללית, אם אתם חושבים שאפשר לתקן אותנו וכל היתר זה מה שיהיה איתם. זה הפוך, אנחנו צריכים דווקא בגללם, כדי לתקן אותם, כי בזה אנחנו עושים נחת רוח לבורא, אנחנו צריכים לתקן את עצמנו כדי לדעת איך לתקן אותם, כדי לעשות בזה נחת רוח לבורא.

הבורא לא מתחשב בנו, הוא מתחשב רק אם אנחנו נתקן את עצמנו כדי לתקן את כול האנושות. זה מה שהוא רוצה שיהיה, שם הוא רוצה להתגלות ושם הוא מתגלה בכל הכוח שלו הגדול.

שאלה: שאני רואה את החסרונות שלי אצל החברים אני מבקש תיקון מהבורא, האם החברים גם מרוויחים מזה, מהכוונה עבורם?

כן ודאי, אנחנו כולנו קשורים.

שאלה: אמונה למעלה מהדעת היא תוצאה של יגיעה ותפילה או שזה ההתגברות בעצמה?

אמונה למעלה מהדעת זו מדרגה שאנחנו צריכים לרכוש כל פעם. זה לא התגברות ולא כלום, זו מדרגה שאנחנו צריכים לרכוש, לעלות עליה כל פעם.

שאלה: מה חסר לנו בכדי להיות רגישים לאותם הניתוקים כדי שנרגיש את הניתוק לרגע קט בלבד.

אם אנחנו שומרים על קשר בעשירייה, אנחנו נהיה מאוד רגישים. ואז לפי הרגישות הזאת של הקשר בעשירייה יהיה גם לקשר שלנו עם הבורא. כי הקשר שלנו בעשירייה זה מצד הכלי והקשר שלנו עם הבורא זה מצד המילוי, מצד האור.

שאלה: אני נמצא פיזית בכל שיעור, כל מפגש שהעשירייה עושה ושותף לכל מה שהעשירייה מחליטה, אבל הלב שלי פשוט לא שם. גם עכשיו בשיעור אני לא מצליח להיות עבור החברים ורק רוצה לברוח, וזה כבר הרבה זמן כך. אשמח לעצה מה לעשות.

להמשיך במאמץ וכמה שאפשר יותר ולקנא בחברים שכן יכולים להיות באיזה חיבור. קנאה היא דבר מאוד מאוד מועיל.

קריין: שוב קטע 35 של הרב"ש "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה".

"שבא לידי ידיעה, שה' יכול לעזור לו, ומבין שהעצה אמיתית הוא רק תפלה, בא הגוף ונותן לו להבין, הלא אתה רואה כמה תפלות שכבר עשית, ולא קבלת מלמעלה שום תשובה, אם כן למה לך להתפלל, שה' יעזור לך, הלא אתה רואה, שאין אתה מקבל שום עזרה מלמעלה, אם כן, אין ביכולתו להתפלל, אז על זה צריכים עוד הפעם להתגברות, היינו להתגברות עם האמונה, ולהאמין שה', כן הוא שומע תפלת כל פה, ולא חשוב אם האדם הוא מוכשר, ושיש לו מידות טובות, או להיפך, אלא הוא צריך להתגבר ולהאמין למעלה מהדעת, אף על פי שהדעת שלו מחייב, לאחר שהוא התפלל הרבה פעמים, ועדיין לא קבל מלמעלה שום דבר, אם כן איך הוא יכול ללכת עוד הפעם להתפלל. גם על זה צריכים התגברות, היינו לתת יגיעה למעלה מהדעת, ולהתפלל שה' יעזור, שיוכל להתגבר על הדעת שלו, וכן להתפלל."

(הרב"ש. מאמר 23 "מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה" 1989)

העיקר לא לשכוח שכל הנפילות, הירידות, הצרות הכלליות, הפרטיות, גם הן מגיעות מהבורא כדי ללמד אותנו איך אנחנו יכולים לפנות אליו, לזכור אותו בכל המצבים הללו, להתחבר בינינו למרות המצבים הללו, זאת אומרת בירידות, במצבים קשים ולפנות אליו.

כמו שאנחנו נותנים לילדים קטנים כל מיני בעיות, משחקים, שיחברו, שיעשו משהו, שיתאמצו, כך אנחנו מקבלים מהבורא כל פעם כאלו תרגילים. רק על ידי התרגילים אנחנו יכולים לגדול. ולכן בזמן שאנחנו נמצאים בכל רגע בחיים, אנחנו צריכים להיות קשורים לבורא, גם מצד הרע כביכול וגם מצד הטוב, כי הכול מגיע כדי לפתח אותנו.

שאלה: רב"ש מתאר פה מצב שאדם מתפלל ולא מקבל תשובה עבור התפילה שלו. האם אנו אמורים לצפות לתשובה מהתפילה או לא?

אנחנו צריכים לראות במה שמקבלים, אפילו ששומעים שקט, אנחנו צריכים לראות בזה גם תשובה.

שאלה: לגבי התפילה ולגבי מה שאמרת שעלינו תמיד לזכור ולחשוב על העולם בו אנו נמצאים ולכלול אותו. אם אנחנו מדברים על פעולה רוחנית, אני קודם כל מתנתק מהעולם ואז מתחבר לחברים? אנחנו מתחברים בינינו, מגיעים לאהבה, לקשר עם הבורא ואז איך אני שוב מחבר את העולם לתפילה הזאת?

על זה אל תדאג. במידה שאתה תהיה מחובר עם העשירייה, במידה הזאת אתה תתחיל להרגיש שיש לך בכל זאת לחבר עוד ועוד עשיריות, להרחיב את גבול העשירייה, מפני שדווקא בצורה כזאת אתה יותר ויותר מתקרב לבורא.

הבורא מתגלה בנו בכמות ובאיכות. בכמות עד כמה שאנחנו יכולים להרחיב את הכלי שלנו לעוד ועוד עשיריות, זאת אומרת לעוד ועוד פרצופים. וגם בהתאם לזה באיכות. כי יש כאן כלי עיקרי יסודי וסביבו כל מיני דברים נוספים, "גרמוניקות" מה שנקרא. כך אנחנו מתחילים לגלות את הדברים.

ודווקא הצלילים הם יותר דקים וכל היופי שבביאורים מגיעים על ידי כך שמשתפים בזה עוד ועוד עשיריות נוספות, אז מתחילים את הדברים האלה. זה כמו בעולם שלנו, יש משהו פשוט, זה יסוד זה חייב להיות, אבל כל היופי שיש זה על ידי התוספות שהם כביכול לא כל כך עקרוניות ויסודיות, אבל הן נותנות את כל הטעם, הריח והצבע.

שאלה: ההרמוניקות האלה, האם יש איזה קשר יותר רחב לאורך ולרוחב בעשירייה שלנו?

רוחניות היא לא תלת, היא פשוט ללא כיוון, זה כדור ללא כיוונים. אתה נוגע במשהו אחד אתה מדליק את כול הבריאה, אז תראה את כל הגלקסיות ואת כל הדברים האלה שזה כמו אפס, אתה ממש נכנס למידות אחרות לגמרי.

תלמיד: כמובן במסגרת התפילה שלנו אנחנו לא כוללים את עצמנו בעולם בכוונה, אלא רק בהפצה.

זה לא. אני מפחד להגיד כן או לא, זה לא כך ולא כך.

(סוף השיעור)

---

1. "וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יְהוָה כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם יְהוָה כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד." ירמיהו פרק ל"א, פסוק ל"ג.↩

2. ו"ַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים." ישעיהו, פרק נ"ו, פסוק ז'.↩

3. "וַיִּקְרָא אֲדֹנָי יהוה צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק. וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" ישעיהו, פרק כ"ב, פסוק י"ג.↩